לח' ב. כצנלסון ומ. בילינסון

חברים נכבדים,

לפני ימים אחדים שלחתי מכתב לו ח' מ. בילינסון. אולם נראה לי שלא תפסתי את הטון הדרוש והריני חוזרת וכותבת עוד פעם לשניכם יחד. שניכם התחלתם במצווה וכל המתחיל במצווה אומרים לו גמור – כך למדתי.

חברים, לא די יפה הסברתי באביב עד כמה מוכרחה היא הנסיעה שלי לא"י. ואולי לא די יפה אסביר אף עתה. אלא אתם בעצמכם שִמעו ותהי נא כל מלה של גמגומי – כבקשה מלאה ושלמה – ובקשתי עצמה – כקריאה בלתי פוסקת לעזור – לעזור לבוא לא"י.

רק פעם בחיים אפשר לגשת לחברך ולבקש לדרוש ממנו דבר

וכך אני עומדת לפניכם – הפעם, ויותר באמת אינני יכולה להגיד, יותר יפה לבקש אינני יכולה – הבינו נא ושִמעו את בקשתי.

הענו לי תכף –

בברכת חברים חמה

י. בת מרים

[תרפ"ט, 1929]

בת מרים חביבה,

לא אבקש כי תשאי לפשעי. עתה, כעבור הקונגרס, ידעתי כי אין כפרה לי על אשר לא יכולתי לצאת לרגע מתוך טלטלתי ולכתוב אליך את הדברים המעטים אשר ביקשת ממני. עתה אני חש כמה חטאתי בדחותי את הכתיבה מיום ליום. רק בבואך לשלום אלינו אולי יכופר לי. ולעצם העניין. אנא, תאמיני לנו, לי ולבילינסון, כי לא שכחנו ולא הרפינו. אכן יש דבר־מה ביציאת מצרים שלך, כי כה רבו המכשולים. לבסוף הבטח הבטיח לי יארבלום כי ימציא לך את התעודה המבוקשה. והסרטיפיקאט “הנשי” הראשון המתקבל לפאריס מובטח לך. […]

רצוני להאמין כי הפעם מלאה סאָתך.

לחיצת יד נאמנה

ב. כצנלסון

שלום על הזז ועל יצירתו.

בדרכים לארץ. י"ט באוגוסט.

[תרצ"ו, 1936]

ברל כצנלסון –

לעמוד בפניו אינני מעיזה – אף על המכתב הזה יסלח לי ברוב הצער והכאב של הימים האלה.

אלא לו, לחברו הקרוב מאוד, ואולי היחיד, של בילינסון הריני רוצה להגיד, מה יקר היה הוא לי בילינסון –.

לא מכתב אחד כתבתי לו (ולא שלחתי) אחרי פגישה זו או אחרת – ארעית, ברחוב או במערכת, ולא ארעית, כשראה באותו הקשב הפנימי המרגיע ומעודד המיוחד רק לו – נוטע אותי מחדש אל בראשית תמימות יום המשתרע לפתע גלוי ובהיר כשביל מבית הילדות – הוא שהִטווה לי במסכת חיי פה במולדת את האור, הנחמה והחסד. באותה המסירות של גֵר צדיק, באותה האמונה הצרופה והאהבה הגדולה של מקדש־שם בצנעה, התהלך עִם העם, ועם כל אחד ואחד שנפגש אִתו בדרך. – […] הנחמה יש בזה? אינני יודעת, וכרישום ענן על מים כל חיינו – ורק זה, להקרינם בהבנה ואהבה רבה – וככה להמשיכם עד סופם – […] ב. כצנלסון, ואתמול כשהלכתי לשמוע, שם בביתו של בילינסון, את קולו הלא־נשמע, את דמותו הלא־נראית – לראות – חזרתי – נגע הרוח בפנַי – כעלה נתעתה המולת הרחוב לאוזנַי, והעייפות עצמה את עינַי, כצל זכר מגע אֵם שאיננה – בירכתי את החיים שנגעו בשפתי בלחש כאב ורחמים גדולים, – את החיים ההומים ומגיעים לאוזני כדרך קיר עבה ואטום אחרי מותו של בילינסון, החיים המהולים ומזוגים מאור נשמתם הזורחת וקורנת של מתים גדולים –

[…] ראיתיו מרחוק לפני מיטתו של בילינסון, פניו נוקשים כחרוטים על סלע, מנוּזרים וחדים כתביעת צדק אילמת ונישאת בחלל העולם […]

ולא עידוד, ולא נחמה מכתבי זה, ורק כלחש רוח רחוק המתגנב לתוך האוזן בברכת חיים הנצורים על כל מידת חסדם ואימתם הגדולות!

[…]

באהבה.

בת מרים.

בת מרים וילדיה, מריאסה וזוזיק

[תרצ"ז, 1937?]

לו ח' ברל כצנלסון רומה אני להקדיש שירי זה¹

כל אחד ואחד מאִתנו קושר את שלשלת היוחסין שלו, הנראית נדמה לי רק לעין הנוכרי ולא לנו לעצמנו, עד – – – אברהם אבינו.

כל אחד לפי מידת קומתו ויכולתו. (אולי זאת אחת הסיבות של השנאה אלינו).

הוא, ברל כצנלסון מקרין לי אותה, את השלשלת, מסופה עד סופה בהוד קודר ועתיק המתנוצץ כיהלום, עד כיהלום ליטול אותה ביד, כיהלום לקשור אותה על הלב. –

ולו שירי זה אני מקדישה – אל יכעס!

ביקר ואהבה

בת מרים.

[ת"ש, 1940]

ברל,

וזאת אני את עצמי חייבת כאילו לתת לפניו דין וחשבון על שעזבתי את ה"מוסף"² ששמו רשום עליו. אל ידון אותי לכף חובה!

אהבתי מאוד את המוסף. יתכן שכמה סופרים מתוך הסח הדעת לא נתנו את לבם לכל מה שכרוך היה ב"מוסף" – בית מלונה על אם דרכים, שאסף תחת צל קורתו כל נודד ועובר אורח ארעי, פרום ומדובלל – חרולים הרבה על הגדר, אצל פתח הבית, אך פעמים נקרע ומוריק מברקים החוגרים אותו, מהרבה שמים מתכופפים ומביטים לתוך חלונותיו – אור החיים, אור השירה, שאינך יודע אף פעם לתת פירוש יפה לה, אך אם היא באה אמיתית וממשית, הרי היא נושפת מבפנים, שעירה וריחנית כרוח, צוננת וירוקה כמים. ואינה אלא עצמה – השם המלא התמים ונעלם ביותר שנפלט כאילו מדל שפתיים – שירה.

ברל – הולכים הימים ומפליגים, הולכים ומטפסים אל עומקם הרם ומותח בדידות, בדידות עירומה מקצה אל קצה, המוריקה כעין באור הירח, עוד פסיעה, עוד פסיעה, וכך גונים, צִלֵי הגונים של הדברים כל כמה שאינם נתפסים יותר, הרי הם יותר קיימים בשבילך – עם ההליכה הזו המוצפת נשיבת כפור –

החיים שנשענו על הידיים כפֵרות – מצטלצלים במשנה הוד ויראה. עם אותו חיוורון שנשאר לבד להרעיד את האצבעות הנוגות ושמוטות כמפייסות אחת את השנייה.

את כל מחיקותם של החיים אז – ואת כל תפארתם עכשיו – למזוג בשירה? בבדידות הגדולה הזו שבעצמה מושיטה את זרועותיה לתמוך בגוף הכושל. –

ברל, למה כותבת אני לו את כל זה אינני יודעת. ואולי פשוט מפני שהדברים כמאליהם נאמרים – וּודאי שצדקתם בזה – מאוד מאוד בודדים אנו.

שולחת אני לו את השירים הללו בל אהיה כל כך בודדת באכסניה³ זו החדשה.

בת מרים.

[ת"ש, 1940]

ברל, מגומגמת וכבדת פה לרגלי הימים האלה שהזדקרו בכל במלוא גבהותם הנסערת – ולנו לנו מוריקים כעיני חיה בליל ירח. –

איך בימים כאלה חרצתם דינו של המוסף?⁴

והם – הימים האלה הבוחנים וסוקרים מחדש ומוכיחים מוכיחים מה קטנו לעשות – באתם ועל זה המעט גזרתם את הגזרה!

ברל, יתכן כי הרבה יותר אפשר היה לתת בבמה זו לולא צניעותכם הגאה (ואולי היהירה?) שפרשה ועמדה מהצד – לא על זה אפשר עכשיו לדבר כי אם לשמור על מה שיש –

המוסף בן 15 השנה ללא הידור, אך הכרחי ונושם חיים על כל הקטנות ונמושות שלנו שנשאו על פניהם טל ההתערות וחסד שגיאותיה המרובים והברוכים –

דווקא בימים אלה באתם וקצצתם בו. בימים המצטלצלים כפרידה רחוקה. […]

ברל,

משהו מהכניעה הגדולה שהשתררה בעולם יש במעשה זה.

איך עשיתם את זה?

כולנו כעת כקרואים לתורה. קרועי פנים ועומדים בפתח שמים ועל כן אינני מבקשת סליחה ממנו על דברַי אלה.

ברל ועוד יותר מזה – הריני מבקשת אותו לענות לי מיד אל יתמהמה.

ובאמת יעשה את זה ויוציא לי את החוברת.

הפעם גם אחרת אני מבקשת.

ברכות. ברל יענה לי

בת מרים

ירושלים, ד' תמוז, ת"ש [1940]

בת מרים,

אפשר תתמהי לשמוע, כי מאוד שׂמחתני במכתבך־מחאתך, שיש בו גם משהו מן הנקרולוג הטוב. יָקרו לי דבריך הפעם. הלא זו הפעם הראשונה כמעט ששמעתי דבר טוב על המוסף. […] האם עלי להזכיר כיצד נפגש המוסף “הבלתי־ספרותי” בימיו הראשונים, ועם איזו אווירה היה עליו להילחם, אפילו בין משתתפיו? (האם עלי בהזדמנות זו לרמוז לך בכמה עלתה לי הימנעותו של הלקין מהושיט יד למוסף?) ואודה, אילו היה המוסף חזק יותר מבפנים – לא היה קשה ביותר לאיש כמוני לשאת באווירה החיצונית הזאת ובלטיפות המבקרים ל"שירה המוספית", אך את חולשותיו הן ידענו. ולפיכך, היה לי כל כך קשה לראות בצערם של עורכיו, הרואים אך מעט ברכה בעמלם, ובעלבונם על לא צדק. מנסיוני למדתי, כי אצל סופר אנו מבקשים את הגרעין הטוב, ולמענו אנו סולחים לו הרבה (מי בימינו תובע “שלמות”?) אצל עורך – הטוב אינו שלו, ועל הפגום אנו באים אִתו בדין, ובצדק.

על צרותיו הגדולות של “דבר” שהכריעו הפעם, לא אספר לך. אך נדמה לי שפירוק דמות המוסף עדיין אינו שינוי מהות. […]

לא הבנתי לְמה רמזת בדבריך על צניעותו הגאה או היהירה “שפרשה ועמדה מן הצד”. מן הצד לְמה?

את הבטחתי אקיים ולא אדחה, למרות התנאים המחמירים. בקרוב אסור אליך ואבקש את מחברתך.

ברל כצנלסון

בת מרים וחיים הזז. צילום: עליזה הולץ

[ת"ש, 1940?]

ברל

שתיים בלילה – אינני יכולה לישון. ולמפרע הריני מבקשת ממנו סליחה על מכתבי זה – הוא קול קריאה לעזרה דחופה.

הייתי היום בירושלים – הזז קיבל את הכסף משוקן בפעם האחרונה. ז.א. מראשון לספטמבר צפויים אנו לרעב. גם מאמריקה קיבלתי מכתב שהפחיתו לי את הסכום מ־6 ל־5 לא"י.

ברל, שתים עשרה שנה שאני בארץ. הוא יודע מה שעבר עלי. גם בשנים ארבע אלה האחרונות לא חיינו חיי מותרות. ברל, אני, אני כפרה בעד שורה אחת טובה של השירה העברית. אני ראויה ועבדתי עבודה פקידותית אפורה ומשעממת ולא עזבתיה – אך הזז – הזז, הוא יודע יפה, מה הוא – מדוע אין אנו זכאים לחנך את הילדים ולחיות כשאר פקידי ההסתדרות?

ברל, רעב חרפה וניוון, מוטב לאבד את עצמנו – הוא יודע מהו העול שהוטל שוב עלי – אינני יכולה יותר אינני יכולה

אני פונה אליו, ועליו לעזרנו, ברל. מריסה עליה לגמור השנה את הגימנסיה. עלי לתת לזוזיק ללמוד. […] אני שולחת לו את המכתב כקול הקורא של הטובע. יעזרנו? יעזרנו!

בת מרים

[ת"ש, 1940]

לבת מרים שלום

דפקתי על דלתך במוצ"ש ולא נעניתי. גם זוזיק ומריאסה לא ענו לי. חפצתי להודיעך כי הגזרה בטלה. הלכתי אצל שוקן והבטיחני כי ישנה את הוראותיו הקודמות, וימשיך לפי שעה, עוד שנה אחת לאחר מארס, כלומר עד מארס

1. ואח"כ – “נראה”.

ברכתי

ב. כצנלסון

[ת"ש, 1940]

ברל היקר –

איך להודות לו – על עלבון, יסורים צער חרטה ותוכחה – אפשר לפעמים למצוא שם להם – אך להודות (לא על עצם המעשה שעשה) אך על החיפזון, איך עבר מביתו דרך כל הרחובות, דרך כל האנשים, פניהם, עיניהם, שיג־שיחם העמום ונסער והגיע עד לביתי, עלה על המדריגות ודפק בדלת. חזר ודפק וירד ירד וירד – עד היום רואה אני את עקבותיו אלה – (הייתי עם מריסה בחגיגה שלה בבית הספר) איך להודות על זה איך להודות – נדמה כי את כל מלכות חסדי החיים הוא הושיט לי – ומבוישת דלה דלה הריני עומדת לפניו.

בת מרים

ברל כצנלסון היקר –

נרגעתי – נרגעתי עד כדי עצימת עיניים של רצון עז – – לחדול ולא להיות. –

(נדמה שתוך חוק רגעים כאלה כבתוך עלים מתבשל הפרי – המוות, המעגֵל וסוגר מלטף קרעי ימים טרופים ומרוטים.)

נרגעתי עד כדי אפשרות ויכולת (לו יכולתי!) להתבייש על ששלחתי לו את השירים הללו. והריני מבקשת אותו להחזיר לי אותם אם אפשר מיד.

מקווה אני כי לא דיבר עם איש אודותם!

בברכה

בת מרים

ב. כצנלסון –

אל יתמה – ובעיקר אל יכעס על בקשתי זו, שאני רוצה לבקשהו. זה מאותם הלחשים שאנו מביאים אל חוף השחר; קרועים ומרוסקים כשארית אוניה טרופה שהוא פולט אחר הסער. – ואל יכעס

בקשתי היא: יעזור לי להוציא בחוברת קטנה בת 40–50 עמוד עשרים שיר – שירי בית החולים.⁵

מתוך איזה פחד סתום באה בקשתי זו. ולא אעלב אם ישיב את פני. –

בברכה

בת מרים

בת מרים יקרה,

ירדתי לכמה ימים אל החולה ולקחתי אִתי את “בקשת”. אמרתי לכתוב לך משם ולא נסתייע הדבר.

ודאי מוקשה לך הדבר שעד עכשיו לא כתבתי לך. האם יעלה בידי להסביר זאת? הלא אין אנו מבינים אלא את הצד השווה שבבני אדם ולא את הצד השונה. תחומים נתחמו לנו ולא נעברם.

מעודי ועד היום הזה איני אלא קורא. וכל גילוי שירי הוא בשבילי פליאה. ואני עומד בפניו כמו בפני רז עולם. אפשר לכם, המשוררים והאומנים, העומדים בתוך העזרה קל הדיבור זה עם זה על יצירתו. לי אני, שלגבי הספרות איני כהן אלא לוי, קשה דיבור זה בתכלית הקושי. אין הלשון נשמעת לי לא לשבח ולא לביקורת. ובעומק לבי איני מאמין, שהקורא וגם הקורא “המבין”, יורד לסוף דעתו של המשורר.

האין הדבר תמוה בפי אדם שרגילים לראותו כ"עורך", ה"חותך חיים" לכתבי יד? אולם עורך לחוד וקורא לחוד. ורגש ההוקרה ואפילו הקרבה למשורר אינם עושים את הדיבור קל בשבילי. ואשר ל"בקשת": את הֶמיַת שירתֵך אני חש מן השורה האחת, אך את הגיגי שירַיִך איני תופס אלא תפיסה מועטה ולאחר כמה גמיעות. ואלי די בזה?

שלומי לך.

ב.כ.

פורים,

ובשובי מצאתי את מכתבך השני. האֻמנם? האין אני רשאי להחזיק במתנתך?

[ת"ש, 1940]

ברל

שולחת אני לו את השירים. ואם אעמוד במבחן אנא ייפה את כוחה של ברכה⁶ ושתינו יחד נוציא את זה לפועל.

ואם אצא חייבת – למען השם יודיעני מיד!

ויסלח לי על הכל

בברכה,

בת מרים

[ת"ש, 1940]

בת מרים,

למה את כותבת על “מבחן”? ולמה את משתמשת בצירוף “אצא חייבת”? הלא לא מתמול אני קורא אותך. ולא לשם כך ביקשתי לקרוא. דומני כי חלפו הימים שהמשורר היה עומד במבחנו של הקורא. עכשיו, המשורר הוא הבוחן את קוראו. שירתנו בדור זה היא בכלל אריסטוקרטית ואינה שועה אל הקורא. ושירתך, בכל כלי שהיא יוצאת, היא אצילה שבאצילה, ומאיתך לבד משפטך יצא.

תקבלי נא זאת כוידוי של קורא: אין אני קורא שירים כ"מבקר", כי אם כצופה לתוך עולם מוקסם, לא תמיד מובן. חדלתי לדרוש הבנה מלאה בשרירויותיו של המשורר, ואני מסתפק בקצב, בשורות מעטות נתפסות. אילו היה אפשר לקרוא שיר יחד עם משוררו כמו שקוראים יצירה מימים רחוקים ולשאול כמו ששואל ילד שמותר לו לא להבין – גם לאחר הסברה – ולא יתבייש, הייתי עושה זאת לעתים. אלא שאיני מאמין כי דבר זה הוא בגדר אפשרות.

על ענייני הדפסה כותב אני לברכה. אפשר יהיה לגשת מיד.

שלום לך,

ב.כ.

ט"ז תמוז, ת"ש

ברל –

תודה לו בעד הכל –

פשוטה וצנועה היא המלה הזאת על כן מצרפת אני אליה את השנייה הדומה בצורת מטבע בצד השני –, את המלה סליחה – על הכל!

ברל,

“אצילה שבאצילה” כותב הוא – משהו מתוכחה יש בהגדרה זו – ומזכירה לי (אולי גם הוא הרגיש בזה) – יש ועל יד חנויות ירקות דגים או אטליז בשר – נפתחים חנויות לדברי עתיקות, ובחלון הראווה המאובק ושומם מרחבוּת החדר המרוקנת במקצת – מציצים אמוּרים, פַבְנים [פאונים] ונשי מלכות – מעשה ידי אמן דקי גוף וענוגי תנועה, הם ותמונות במסגרות כהות – יותר מבעליהם עצמם – הנודדים אי שם ברחבי תבל, אי ידועים לא מוכרים אם נשמו את מהותם זו של דברי יקר אלה מילדותם או אם באו אליהם מתוך איזה הד עונה אהבה נעלמת לזמן רחוק שנשאר הוגה ככפור על האבן – הם הם הדברים האלה בחלון ראווה זה מספרים ומדגישים יותר מבעליהם את יתמותם של האחרונים, שממותם המאוּזֶבת הנודדת בשבילי עולם – ברל –

האם משהו מדברי יקר אלה יש גם בי, ב"אצילה שבאצילה"?

ישמע לי – ואת עצמי כמיותרת אני רואה מזמן ומכבר – ובשנים האחרונות ביתר עוז – והריני צופה את פני השירה כפסוקו של לרמונטוב, הוא זוכר?

(להב הכוכבים נשאר על שורות גבוהות אלה)

בקריאה הזו, בהשבעתה המקללת נדמה לי כל מהותה של השירה – מאור הסהר על פני הסהרורי שהתעוררות ממנו – אבדון וכליה –

ברל –

כי רע, ורע שבעתיים – כטעם המוות בה – בשעה שאין שומעים את הקריאה הזו – בשעה שאין כותבים. מכאן הוא הרצון להדפיס, להשתחרר ולפסוח על עצמי כדי – – כדי לשוב ולשיר –

ברל היקר אל ישמע את דברי כתלונה – עוברי דרך אנו – משׂיחים לעתים רחוקים זה עם זה – ויותר מזה אנו שותקים והוגים עם אבן, אילן באופק – ולאוּת דרכנו אנו הנפתלת – משהוא מהשתיקה הזו אמרתי במקוטע לפניו –

“אעמוד במבחן” “אצא חייבת”

צירופים אלה לא סתם צירפתי, כי אוהבת אני ויקרה לי מאוד מחשבתו השופטת – הוא הישראלי, בעל מסורת תרבות עברית עמוקה – חופשי ואי נרגע בצמאונו לגילוי אורות פזורים ושונים זה מזה – ואלי מפני שלא תמיד אני מסכימה לדעתו – תמיד תמיד אני מרגישה עלי את עינו הבוחנת ורציתי לשלוח לו את החוברת לפני שביקשתי ממנו להוציא אותה (התביישתי מכמה סיבות) ובתום כתבתי “אעמוד במבחן” –

רציתי להוסיף ולצרף לכאן גם את תשובתי על מכתבו הראשון, “על הצניעות היהירה שלכם”, שכתבתי ביחס ל"מוסף"

אך נשימתי קצרה הפעם והריני מסיימת. בתודה עמוקה וסליחה על הכל!

בת מרים

[תש"ב, 1942]

ברל,

את המכתב הזה כותבת אני לו כבר כמה שבועות – ואינני יכולה להעלותו על הנייר –.

אשתדל בקיצור, הצמצום עצמו יספר את הכל. מצבי החומרי קטסטרופלי עכשיו. […]

אני מרגישה את עצמי כל כך מיותרת בעולם הזה – עד שנדמה כי גם קול מכתבי זה לא מגיע לאוזני אני –

העלי לבקש סליחה, ברל?

בת מרים

מכתב של ברל כצנלסון אל בת מרים

ברל, ברל היקר לי מאוד –

היום נגמר הספר – אך פחד, פחד שכמותו לא ידעתי אף פעם – מסחרר את ראשי ונתלה מעלי בדיכאון אפל ללא מוצא – ותמיד אחרי התלהבותי על פני עלי ההגהה בדפוס “דבר” היה בא יום שישי – הבוקר אכזרי ונוקם – אך במידה כזאת, בחריפות זו הנישאת הפעם – לא ידעתיו –

לא ידעתיו –

והריני כובשת את פני בשתיקתו ברל, התלויה לפעמים מנגד כגזרה –.

יכפר פחדי על חטאי!

בת מרים

[תש"ב, 1942]

בת מרים,

האומר לך עד מה זיעזעה אותי קריאתך? והן את פונה אלי לא כאל בן־שיח, כי אם כאל איש “מעשה”. ואני זה כמה איבדתי במו ידי את כובע המונומאכים.⁸

האומר לך, כי צר לי צר על מריאסה, הנתבעת לרתום את אביבהּ בעול, ודאי בעול בלתי אהוב? אך עצה רחקה ממני. אם זו תהיה הברירה, אעשה כמובן מה שביכולתי. […]

ברכתי וכלימתי,

ב. כצנלסון

אלול, תש"ב

[תש"ג, 1943]

חמש בבוקר כותבת אני לו את המכתב הזה, דברים שרציתי להגיד לפני כולם ולא יכולתי. אינני יכולה לדבר בפני עם ועֵדה. דבר זה דורש ודאי כישרון ככל אמנות אחרת. כישרון זה אין אצלי.

ברל, בהרבה חוכמה, דמיון ואותה תנופת יצירה שבאה עם הכרה בלא יודעים של יעוד היו בדבריו. כך נאה היה לו, כך נאה למפעל שבראשו הוא עומד. אך המעיז – אינו מעיז לחצאין. מי שבודק וחוקר ומחליט, זה דרוש לדור זה וזה מיותר, אינו שואל ואומר: “מי אני כי אעשה את זה”. יכול הוא לאמור: לא היום, לא כעת, אך מחר בעתיד, כי רק הם מעיזים אחים תאומים יהיו כמותו – ואתם – להרחבת הדברים, להכללה ולצמצום, למעט בשביל מועטים. כן השירה. משונה ומכאיב היה לשמוע שאת עלבונה תבע רק הוא המשורר. הרבה חסרונות לקויים ופגומים צוינו, ואף אחד לא הזכיר את חסרונה. האומנם עד כדי כך תלושים, עקורים אנו? ברל, איך להסביר לו את זה – תמיד תמיד ביחידות, בצער הזה של הכרה כעין זו, מזדקרת שמחה משונה, שמחה שלופה של דבקות נלהבת, אמונה קרועת פנים, בגלוי, באמת. כי טוב לנו, טוב לנו; בודדים לא מוכרים להיות, כי בעצם הבדידות הזו הוכחה, עדות וציון דרך להולכים, כל כמה שגדלה הבדידות – המרחב גדול יותר, ברור יותר ויותר [הוא] קול הקורא ומושך ללכת – הוא זוכר את הפסוק מלרמונטוב:

כן, ובזה השכר והגמול. את הקול הזה לשמוע!

אך חוזרת אני לנאומים. עמד זכאי ונשא קינה על ספרות הילדים וסיים בהטעמת קול ותנועה ממש כמשחק על הבמה (כמה זיוף ונמיכות קומה היו בדבריו שנאמרו בתחילה ונחשלו אחר כך לתוך דבריו הוא ברל!). הצָדַק? לא! ברל, הנה אמנה לפניו מספר סופרים לילדים מהמשובחים: גוטמן אחד מהמעולים שכל ספרות אחרת היתה מתגאה בו, אנדה פינקרפלד, זאב, אלתרמן, שהוציא בחורף חוברת חמודה ורעננה ככל מה שהוא מוציא בחסד כשרונו הברוך. “מיקי מהו” של שלונסקי […] ואם ידאג לכך עוד אפשר […] להוציא את האגדות של רבי נחמן מברסלב המופלאות ביותר שקראתי פעם, או כל שאר האגדות של החסידוּת. ברל, לי נראית צרה ויבשה ספרות בלי אגדות, החיים טבועים אגדה מופלאה אחת ויחידה. אנו רק לא תמיד פנויים לקרוא בה. – שוב נטיתי הצִדה. ברל, בקינה לא בונים, יותר מזה אגיד, בן־כמה הוא “עם עובד” שעומד ומקונן? ומה הרשות בידו? […]

ברל, לא שלמים יהיו דברַי אם לא אעמוד על אי אלו פסוקים שבפתיחת דבריו. משל הוא המשיל – יסלח לי על חריפות פסוקי – משהוא מדבריו של מצנט היה בדברים האלה – לא כנמשל הוא המשל, ברל, ועוד המונופוליה שלוקחים אתם ראשי התנועה להצדיק כל דבר ודבר שנעשה במוסד הסתדרותי מעורר אותי תמיד להתמרדות ולמרי, מדוע זכותכם יותר גדולה להצדיק, מזכותי אני – אדם מהשורה – להאשים?¹⁰

[תש"ג, 1943]

בת מרים

קבלי נא תודתי על שהצעת לי את ר' נחמן לילד. לא בלבד שההצעה עצמה טובה בעיני, אלא שגם נתנה לי דחיפה פוריה. לא די לנו לפרנס את ילדינו בחרוזים משעשעים. זאת הרגשתי, ומכאן משהו מורת־רוח בעבודתי. ואַת הזכרת לי את קיומה של האגדה היהודית העזובה על ידינו. ועל זאת אברכך.

אין חלקי עם המזלזלים במה שיש לנו, ואיני מקפח את שכרם של מעט בעלי החן הכותבים למען ילדינו. אין לי הרגשה שהמזון אינו מספיק. ועדיין אני מצפה לזורעים שיבואו.

האומנם דיברתי על “עם עובד” בלשון קינה? או שמא אוזנך הטעתה? איני רואה כל יסוד לקונן, לא על מה שהספיק “עם עובד” במשך השנה הראשונה ולא על יחס הקוראים. ואין הן היודע גם את הצפונות שאיני נחפז לפרסם. אפשר היה בדברי שמץ קינה על אותם אנשי־העט הנאמנים לכלל: “אם אין אני כאן – מה כאן?”.

צר לי שמצאת בדברי נימה של… מצנאטיות. אין אדם מעיד על עצמו. אך מצנאט הרי הוא אדם העושה למען עניין לא־שלו, “המיטיב” עם זולתו. ואני מעולם לא עמלתי למען עניין לא שלי. כשם שעשיתי בחקלאות ובתנועת הפועלים לא למען זולתי, כי אם מתוך הצורך שלי, כך גם עמלי עם הספרות – צורך שלי הוא. ותמה אני, שיכלה להיות לך התרשמות כזו?

ואשר לביקורת וללימוד זכות על “מוסדות” – לא חשבתי את עצמי בסניגורים. אדרבא, אני מוכן לחילוף תפקידים: היי את סניגורית להסתדרות, ואני אהיה המבקר, ואפילו מבקר זועם.

אמונים

ב. כצנלסון

ערב שבועות תש"ג

*

מכתבי בת מרים לברל כצנלסון – באדיבות ארכיון ברל.

מכתבי ברל כצנלסון לבת מרים – באדיבות בִתה של המשוררת.