לזכר יהושע בן אהרן צייטלין

אשר הלך לעולמו בשנת ה' תרמ"ח

המחבר.

 

מבוא    🔗

קורות היהודים ברוסיא, פולין וליטא, עוד לא נתבררו כל צרכם, עוד המלאכה גדולה, לאסוף אבנים, לבנות את הבנין הגדול הזה, וכמובן אי אפשר לגשת תיכף אל המלאכה. טרם נאסף החמר אשר יספיק די צרכו – להבונים. והנה המקורות אשר מהם אפשר לשאוב איזה ידיעות לקורות היהודים בארצות האלה שונים הם, ישנם מהם נאמנים מאד, וישנם אשר אמתותם לא נתבררה עוד, אך הם מפי השמועה. את הספרות הרבנית נוכל לחשוב למקור נאמן מאד, אשר אין להטיל ספק בו כלל, כי השואלים היו גם כן רבנים, וכאשר פנו באיזה שאלה, על דבר תקנת עגונה, כאשר האיש נהרג במלחמה וכדומה, חקרו ודרשו היטב, עד מקום שידם היתה מגעת, וכן ביתר הדברים בעניני מסים וכדומה, הננו שומעים ידיעות ברורות, אשר לא הכחידו דבר, כי בבית המדרש לא עלה עליהם כל פחד ומורא.

והנה הספר הזה, אשר הנני נותנו לפני הקוראים הנכבדים, הוא חמר מלוקט מספרות הרבנים, וביחוד משאלות ותשובות, לקורות היהודים בפולין, ליטא ורוסיה ממאה השש עשרה והשבע עשרה לספירתם. – בספר הזה אין כמעט זכר כלל מראשית המאה השש עשרה, יען אין לנו ספרי שאלות ותשובות מאת מחברים אשר חיו אז בפולין ליטא ורוסיא, אך משנת ש' לערך, ימצאו זכרונות נכבדים מאת מחברים נודעים אשר היו בעת ההיא. אמנם גם בעת היותר קדומה, זה הרבה יותר משש מאות שנה, נזכרו בספרות הרבנית ארץ פולין ורוסיא, ואחד הגדולים בי אליעזר מביהם כותב בדבר שליחי צבור: “אם אתה תבטל להם מגבת הפורים, ונדבת שמחת תורה, ונדבת חתנים, הנה ברוב מקומות בפולין, ורוסיא ואונגריא, שאין שם לומדי תורה מתוך דוחקם, ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו, והוא להם שליח צבור ומורה צדק ומלמד, הלא ירדו מחזנותם וישארו בלי תורה, ובלא תפלה ובלא מורה צדק”¹. אך על פי המקור היחידי הזה, אי אפשר לנו להוציא משפט ולדעת איזה ידיעה על דבר מצב החיים, בארצות האלה. – אך משנת המאה החמש עשרה לספירתם יש לנו מקורות נאמנים, גם בספרות הרבנית, ובשנת רל"ד לערך (1474) כאשר התפרצה איזה מחלוקת באשכנז כתב אחד הגדולים רבי מיישטרלין² להשקיט המריבה: “כי מעולם לא היה כל כך צרך להיותנו באגודה אחת, ושלום ושלוה כמו עתה, שמועתנו אשר פגע הכומר (הוא קאפיסטראנו) גם ביושבי תחת המלך מפולין, מלכות קראקוב וסביבותיה, אשר מקדם ומאז פליטה לבני גולה, ולא האמינו כל יושבי תבל, כי יבא צר ואויב בשערי פולין, ועתה הם רובצים תחת משא המלך ושרים, וכתבו לנו לבקש עזר ותרופה”. מן הדברים האלה אנחנו רואים, כי עד העת ההיא היה מצב היהודים טוב, כאשר אנחנו יודעים כזאת ממקורים אחרים; אבל מלבד המקור הזה, אין כמעט כל ידיעה על אדות ארץ פולין, ועד כמה נסתם חזון, נוכל לתאר לנפשנו מן המקרה הזה, כי הגאון רבי חיים יאיר בכרך אשר חי לפני יותר משתי מאות שנה יאמר בספרו³, כי בשנת ק"ט לא היה עוד חכם מפורסם בפולין, ויוסיף עוד לאמר: ו"אפשר כי עדיין לא נתיישב בבני ישראל", והוא באשר מבלעדי ספרות הרבנית היו כל הדברים כספר החתום לו, ובספרות אין כמעט זכר להם, באשר הדפוס טרם היה בארץ; הנה גם לארץ “ליטוא” אין כמעט זכר בספרי שאלות ותשובות מימים הראשונים, אך רק בשאלה ותשובה אחת מאת רבי ישראל איסרלין אשר חי באשכנז במאה החמש עשרה לספירתם⁴. ואלה הדברים המעטים הנזכרים שם: “על דבר אשה אחת שישבה עגונה י”ב שנים כי לא ידעה מה היה לבעלה, שהרחיק ממנה נדוד, ועתה מקרוב בא אחד ושמו רבי טוביה בן רבי אברהם, והעיד בפני בית דין, איך שהיה בארץ ליטוא בקהלת נרדיטא (?) ונתאכסן שם בבית אחד שמו דוד ש"צ". ובאמצע התשובה בתוך הדברים יאמר: “וידוע דלא שכיחי לאנשי בני ברית מאשכנז לארץ ליטא”. זה הוא המקור האחד בספרי שאלות ותשובות ממאה החמש עשרה לארץ ההיא!

ועל אדות ארץ רוסיא, הנה היא נזכרת במאות הקודמות, כאשר הזכרנו, וכן נמצא בתשובת רבנו אשר, אשר חי זה קרוב לשש מאות שנה, בראשונה באשכנז ואחרי כן בספרד, השם “רוסיה”, וכן ב"שבולי הלקט", מחזור וויטרי. וכן במאה החמש עשרה, נזכרת בס' שאלות ותשובות רבי ישראל מברונא, אשר חי באשכנז בעת ההיא, ובו יזכר על דבר עשיר מארץ רוסיא, אשר חפץ לעשות לו “טלית” משי, צבע אדום או ירוק לכבוד השבת ויום טוב. אבל מלבד כי אין בהזכרונות ההם כל ידיעה לקורות הימים ההם, כבר כתבו חכמים שונים במקצוע זה, והוכיחו בצדק, כי “רוסיא” הנזכרת בספרים מעת הקדומה היא “גאליציה”, כאשר המהרי"ק⁵ קורא “לגברט” במדינת רוסיא, אשר הכונה בודאי להעיר לעמבערג אשר היא בגאליציה, ובזמן רבי מרדכי יפה בעל “הלבושים”, אשר חי באמצע המאה השש עשרה לספירתם, גם עד הימים האחרונים קראו “לבוב וכל ארץ רוסיא”, כי ארץ גאליציה נקראת בשם רוסיא, על שם יושביה ה"סלאווים", אך רוסיה הפנימית נקראת בשם ארץ מאסקווי, ועל אדותה מעט מאד החמר לקורות היהודים, והידיעה הראשונה, אשר אנחנו מוצאים בספרי שאלות ותשובות מאמצע המאה השש עשרה לספירתם, היא בשאלות ותשובות רבנו משה איסרלש, אשר באה בפנים הספר, על אדות יהודי מארץ פולין, אשר נהרג במלחמת מאסקווי. וממציאת יהודים בארץ מאסקווי, אנחנו יודעים רק מזמן מאוחר, מראשית המאה השבע עשרה ומאמצעיתה.

הידיעות הבאות בספר הזה, לא נכתבו בראשונה בשביל לעשות זכרון בספר לדברי הימים, הגזרות, וכדומה, אך נכתבו בשביל ענין אחר, בשביל ענין דתי, וכדומה, ריב ומשפט בין איש לרעהו, ועוד פרטי פרטים שונים, הנזכרים בפנים, אך אם גם לא נכתבו בראשונה למטרת דברי הימים, יתגלו לנו חדשות ונצורות בקורות דברי הימים, והננו רואים את המצב החומרי והרוחני של היהודים בימים ההם למרות אשר היו ככדור משחק, לרוב, בידי האדונים השליטים בפולין, אשר כפי הנודע לנו משלו האדונים ההם ממשלה בלתי מגבלת, ולפי דברי רבנו משה איסרלש באחת מתשובותיו: “היה לכל העיר מס בפני עצמה ומושל בפני עצמה, ואפילו המלך אינו שולט עליהם, רק שהשר שלהם כפוף לו”. והנה נוכל לתאר לנפשנו שלטון פקיד אשר אפילו המלך אינו שולט עליו… ולכן לא נתפלא לכל החזיונות הנזכרים בפנים הספר, משלטוני האדונים על היהודים, ומכל המעשים השונים, והננו מבינים היטב, כי לא לחנם התאמצו הגאונים להשיג רשיון מאת הממשלה כי תהיה להם הרשות לשפוט בין איש לרעהו, לפי דיני התורה, משפט אמת וצדק; כמובן לא נבוא להפיץ אור על כל פרט ופרט הנזכרים בספר הזה, באשר עוד לא הגיעה העת לזה, כי עלינו בראשונה לאסוף את כל החמר הרב הנמצא במקורות שונים, אך בכל זאת נחשוב כי הפרטים הנזכרים, מעשים שהיו, הם בעצמם מפיצים אור על קורות העת ההיא, המאה השש עשרה (מאמצעיתה) והשבע עשרה לספירתם, ובדברים רבים מאד, אין אנחנו נצרכים לאיזה באור, כי המעשים בעצמם, והדברים הנאמרים לפי תומם דים, למען נוכל להבין הכל על פיהם!

והנה החמר הנאסף, חלקתי לפרקים: ליחס הממשלה אל היהודים, ושלטוני האדונים, חוקות, תקנות שונות, מסים, המצב החומרי, הרוחני, פעולת גאוני פולין ביתר הארצות וכבודם, השתתפותם במעשה הצדקה, אנשי השם, מאלה אשר לא יצטיינו בגדולתם בתורה, על ידי חבור ספרים, אשר הם אינם צריכים להזכרה, ולא זה המקום לדבר על אדות כל גאוני פולין וליטא בערים שונות, וכמו כן מנהגים שונים, הירידים ורחוב היהודים, ועדי הארצות. והנה לכל מקצוע הקדשתי פרק מיוחד, ואחרי קראנו כל זאת כמעט שנוכל לתאר לנפשנו איזה תמונה מחייהם, צרותיהם, פעולותיהם של היהודים, אם כי כאשר אמרנו עוד עלינו לחכות עד אשר יקובץ כל החמר, הנמצא במקורות שונים. זאת היא המחלקה הראשונה בספרי.

והמחלקה השניה היא לקורות הגזרות הרג רב, השבוים על ידי הקדרים, הנהרגים במלחמות מאסקווי, בזמנים שונים, אשר כל זה יפיץ אור בהיר, על מעשים בלתי מבוררים, הנכבדים מאד לקורות העת ההיא. גם באו פרטים על דבר ההרוגים בגזירת ת"ח–תט"ו, מספרי שאלות ותשובות, אף כי יש לנו זכרונות אחרים מקורות ההרג רב ההוא, אשר נכתבו לזכרון בספר; אך בכל זאת בספרי השאלות ותשובות, אנחנו מוצאים פרטים שונים, אשר לא נודעו עד כה, ולא נוכל לעבור בשתיקה על כל פרט ופרט.

והמחלקה השלישית בספרי זה, היא בדברים אשר לא נתבררו כל צרכם, אך מהרצאת הדברים אנחנו רואים, כי כל המקורות הם נכבדים מאד מאד לקורות העת, אם כי לא נתפרשו היטב, כי ברבות הימים בהודע לנו עוד איזה מקורים, ויתבארו לנו ענינים שונים מקורות העת ההיא, לא יהיו עוד הדברים כספר החתום לנו. – בכלל עוד נוכל למצא חמר רב בפנקסאות⁶ ובם בספרי דרוש ומוסר⁷ הקדמות והסכמות ועוד⁸, אשר אין מטרתי להביא בספרי זה, כי אם מספרי הלכה, וביחוד מספרי שאלות ותשובות.

ולפי רוב הגאונים אשר היו אז בארץ פולין וליטא, מעט מאד מספר השאלות ותשובות הנדפסות, ממחברים אשר חיו במאות השש עשרה והשבע עשרה לספירתם, ורוב הספרים הנדפסים הם על דרוש, או על פלפול, כי בכלל לא פנו בשאלות כי אם לפני גאון מפורסם, וגם אין כל ספר כי ספרים רבים נשארו בכתב יד, ונאבדו ברבות הימים; והנה לרגל עבודתנו לא הנחנו גם שאלה ותשובה אחת מעת ההיא, אשר לא שמנו אליה לב, ולא רק מאותם המחברים אשר חיו בארץ פולין וליטא, אך גם ממחברים ספרדים, אשר חיו במצרים, קונשטנטינה, אמשטרדם לא העלמנו עין, כאשר נמצאים בספריהם איזה דברים הנוגעים לקורות היהודים בפולין, ליטא ורוסיא; גם מספרי הלכה מפרשים על התלמוד, כהספר “ים של שלמה” לרבנו שלמה לוריא, “טורי זהב” ועוד, כאשר בא שם איזה דבר הנוגע לקורות היהודים נזכר בספרי זה.

והנה לקורות היהודים ברוסיא הפנימית אין אתנו מן שנות המאות האלה אך איזה דברים בודדים, ובאו בסוף הספר בהוספה.

ולא ראיתי לתקן את הסגנון בדברים אשר העתקתי מספרי הלכה, אך רק איזה שגיאות הדפוס, כי לצד המדעי טובים דברים ככתבם.

גם לא הבאתי בזה מקרים שונים אשר אין בם ערך כלל לדברי הימים.

המחבר.

 

מחלקה ראשונה    🔗

א. המצב הכללי ביחס הממשלה ועמי הארץ אל היהודים.    🔗

(מאמצע שנת המאה השש עשרה עד רבע המאה השבע עשרה לספירתם לערך).

1. על אודות יחס הממשלה אל היהודים יאמר רבנו משה איסרליש (הרמ"א) בתשובותיו (סי' צ"ה) לאחר אשר התעתד לרבנות במדינת אשכנז, ושב אחרי כן לארצו, כדברים האלה: “שמחתני בשמעי שלותך וביאתך לשלום, אף כי אמרתי שתשאר באשכנז להיות להם לרב ולמורה באחד המקומות, ואולי עדיף טפי פת חרבה ושלוה בה במדינות אלו, וכאמרם ז”ל או בטולך או בטולא דבר עשו, אשר במדינות אלו, אשר אין שנאתן גברה עלינו כמו במדינת אשכנז, מי יתן והיה עד ביאת משיחנו ודי מזה". (זמן הדברים, מתי נכתבו, איננו רשום, והם כתובים לערך אמצע המאה השש עשרה לספירתם).

2. בנוגע ליחס עם הארץ תתן לנו מושג תקנה אחת אשר תקנו בשנת שי"ח (1557) ותוכנה מבואר בתשובת “בית חדש” הישנות (סי' ד') כדברים האלה: “בלובמלא עשו הקהל הסכמה בשנת שי”ח, וזה לשונה: בגזירת נח"ש, שלא ילך שום בעל הבית ויקנה בית או קרקע משום גוי בתוך החומה, שראו שאם לא יהיו דרים הגוים בעיר בין בני ישראל, יש לחוש חס ושלום, שלא ישרפו בתי היהודים, או שלא יעמדו על גרוש חס ושלום, לכן עמדו עמדו וגזרו בגזירת נח"ש על אותה תקנה לקים עליהם ועל זרעם, – ומקצת אנשים שעברו על התקנות, גזרו עליהם לחזור ולמכור לגוים. עוד בשנת של"ז חזרו והחזיקו מנהיגי הקהל בהסכמת האב"ד כמוהר"ר אברהם ז"ל פולק את התקנה הנ"ל, והכריזו בבית הכנסת, להעניש את העובר בקנסות ויתר עונשים, והכריחו לאנשים שעברו על התקנה לחזור ולמכור הקרקעות והבתים לגוים ועל אחר גזרו שאם לא ימכור הקרקע, אזי לא יהיה לו שום הנאה מאותו קרקע לא להשכיר ולא לזרוע בו.

בחדש אייר שס"א פה ק"ק לובמלא (עיר במדינת פולין) יואל בר' שמואל" (כפי הנראה מדבריו נמשך הדבר עד העת ההיא) (1600).

3. בשאלות ותשובות “פני יהושע” להרב ר' יהושע אב"ד בקראקא בראשית המאה השבע עשרה לספירתם (חלק שני, חושן משפט סי' צ"ז) באו דברים המפיצים אור על יחס האדונים לבני עמנו וזה תוכן השאלה: “יהודי אחד היה חיב כסף לאדון (פריץ) אחד, מבני עם הארץ, ולא הספיק לשלם וכמה פעמים רצה הפריץ להוציאו מן הבית חוצה, ואחר כן עשה מעשה, ושבר דלתות החדר ביד חזקה, וזרק חוצה כל מה שהיה שם, והניח בחדר שבלת שועל, בכן הושיב ראובן (אשר היה חייב כסף) את הקהל יצ”ו שבעירו להציע דבריו לפניהם, אולי יקנוהו הם, והעיקר כי לא יהיה להם מנוחה, כשידור שם ה"פריץ", כי הוא באמצע הרחוב ומכל שכן שיש לחוש שלא יושיב שם גלחים ושילר, ואף שידעו שהאמת עם ראובן ויש בזה היזק גדול ליהודים בכלל, מכל מקום לא רצו להכניס עצמם וכו' " (המעשה היה בצויזמר – עיר במדינת פולין – ולא נרשם זמן הדברים). כפי הנראה לא שררה במקום הזה, או בעת ההיא התקנה אשר תקנו בלובמלא, או אולי ה"פריצים" הרעו ביותר, והמקום היה באמצע הרחוב, וביחוד היה הפחד מן הגלחים ושילר.

4. בשו"ת “פני יהושע” חלק ראשון (אורח חיים סי' ז') להרב הנ"ל יסופר: “קהל גדול הדרים בעיר גדולה ק”ק הוראדנא, והיה להם בית הכנסת ונשרף, ואחר השרפה נמלכו הקהל, ובנו בית הכנסת במקום אחר, ומקום בית כנסת הראשון נשאר חרב, ועשו הקהל גדר גבוה סביב, למען לא ישתמשו שם, וכל זה לא הועיל כי אי אפשר להשמר ולהזהיר את העם שלא ישתמשו שם מחמת גוים הפורצים הגדר תמיד" (הזמן לא נרשם).

5. בשאלות ותשובות הרב ר' מאיר מלובלין (מהר"ם לובלין) אשר נכתבו בסוף המאה השש עשרה וראשית המאה השבע עשרה באה שאלה כדברים האלה: “ילמדנו רבנו אדות בית הכנסת דק”ק לוקבא⁹ בשכבר ידוע שנשרף בעו"ה, ובעת שרצו הקהל יצ"ו לחזור לבנותה על המקום הראשון, אז מצד השררה והכומרים עכבו בידם באומרם שהוא קרוב לבית התפלה שלהם, עד שהגיע הענין אל המלכות עד שלסבה זו הוכרחו להניח מקומו הראשון, ולבנות במקום אחר, אשר נתרצה השר והכומרים, והנה המקום הראשון נשאר חרב ופנוי".

6. מקרה פרטי הנוגע מיחס ההמון מבני עם הארץ ליהודים נוכל לחשוב את הדבר הנזכר בשו"ת הב"ח הישנות (סי' ע"ט): א"י אחת ספרה צר לי על שלמה וכו' שנטבע אתמול במים, והיה ברצוני להצילו, ולא רציתי לתן לו את ידי פן יסחוב אותי, והא"י שמה לא רצו לעזור אותו, ובא גלח אחד והכה את הגוים באמרו למה לא תעזרו את היהודי, ובתוך כך נטבע היהודי" (שנת ש"צ – 1629).

7. גם הקנאה התעוררה על אלה מבני עמנו אשר הצליחו וחכרו את המסים, עד כי ראו המנהיגים לתקן תקנות נגד זה. ואלה הם דברי הב"ח בתשובותיו הישנות (סי' ס"א): “וכך ראיתי אחרי כן בגוף התקנה שתקנו וגזרו בהרבה עונשים על מקצת ארצות במלכותנו שלא ישכור שום יהודי הטשפאווי¹⁰ בשום ענין בעולם, כי היתה הסכנה גדולה מצעקת הגוים ברוב המקומות, שהיהודים שולטים ומושלים עליהם, ואוחזים בם כמלכים ושרים”. (לא נרשם הזמן. והיה בסוף המאה השש עשרה או בראשית המאה השבע עשרה).

8. בשו"ת הב"ח החדשות (סי' ס"ג) יסופר: “מעשה שהיה כך היה איש יהודי עבר עלינו, וטרם בא העירה, עבר על הגשר ופריצים יצאו לקראתו, ודחפוהו מעל הגשר, ונפל למים, וצעק במר נפשו בלשון העם. הצילו הושיעו וכו'. ונשתהה עד כ”ד ניסן (מכ"ה טבת), ובא א"י אחד, שהיהודי שנטבע במים הוא צף על פני המים, ולא רצה להוציאו מדאגה בדבר פן יעלילו עליו היהודים" (שצ"ו 1635).

9. בשו"ת “משאת בנימין” (סי' פ"ו) באו דברים נכבדים מאד ליחס עם הארץ אל היהודים: “נכרים שואלים מישראל מלבושים ותכשיטים ביום חגיהם ולובשים אותם בשעה שנכנסים לבית תפלתם, ואחרי כן מחזירים אותם”¹¹ (לערך סוף המאה השש עשרה או ראשית השבע עשרה).

ב. חקים ומשפטים, עלילות שונות ומנהגי האדונים    🔗

הפולנים עם היהודים.

(מאמצע המאה השש עשרה עד אמצע המאה השבע עשרה).

1. בתשו' הרמ"א (סי' פ"ח) נמצאו דין ודברים על אדות ריב אחד אשר על פיהם נוכל לדעת את המשפטים אשר שררו אצל האדונים בריבי היהודים: “ששאלתם על דברי ריב שהיו בין ראובן ושמעון, ונתגלגל הדבר בדברי ריבם, עד שכבו הנר שהיה בחצר הכנסת, בעמדם שם לפני הדיינים, וצוח שמעון על ראובן שהכהו באשון, ולמחרת הלך ומסר הדבר לפני שופט העיר, ונתן לכתוב בפנקס המבצר¹² על ראובן שהכהו, והראה לשופט חבורה ופצע, ואמר שראובן חבל בו, ועמד כך הדבר, עד בא שר העיר למתא והלך שמעון בפרהסיא ומסר הדבר לשר, ואמר שראובן נתחייב להשר כל כך זהובים כמנין הרעפים אשר על בית הכנסת, כי כן החק לקנוס מי שמכה חבירו בבית הכנסת וראובן השיב לפני השר שאין הדבר כן, שלא הכה מעולם, ופסק השר כפי דיניהם ששמעון ישבע על פצע שלו, ושראובן הכהו, ואחרי כן ידע מה יעשה לראובן” (זמן הדברים לא נרשם, והיה בערך אמצע המאה השש עשרה).

2. בשו"ת ר' שלמה לוריא (רש"ל) הנדפס בלובלין (שפ"ב) סי' כ' באה שאלה אחת ממדינת ליטא, אשר בתוכה באו הדברים האלה, בדבר ריב בעניני שליח צבור, אשר רבים מאנשי הקהלה חפצו להורידו: “ועמדו בעלי הצד שכנגדו וסגרו את בית הכנסת ובטלו את התפלות וקריאת התורה כמה ימים, עד שהעיר ה' רחמי השר עלינו וצוה לפתוח את בית אלהים להתפלל בו כבראשונה, וכך היו דבריו: לא יהיה בית אלהים סגור, שמורי הוראה דארץ ליטא ימצאו אם פסול הוא לש”ץ אם כשר" (זמן הדברים לא נרשם, והיה בערך אמצע המאה השש עשרה).

3. בשו"ת “שארית יוסף” לר' יוסף כ"ץ מקראקא (אשר היה בזמן הרמ"א) סי' ע' באו איזה דברים הנוגעים לעלילה אחת: “על בני קהלה אחת¹³ שבא עליהם בלבול שא”י לא רצו להניחם שישחטו וימכרו הבשר, והיו צריכים הוצאה והסכימו לתן ביניהם ג' גדולים מכל בהמה שנה אחת, ואותן המעות תהיינה מוכנות להשתדל בהן, אחרי כן נתפשרו עם הא"י לתן להם מ' זהובים כל שנה ושנה" (זמן הדברים לא נרשם והיה גם כן בערך אמצע המאה השש עשרה).

4. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' ט"ו) באו דברים המפיצים אור בהיר על אדות המשפטים והעלילות ממקרה אחד בעיר אפטא¹⁴, כי תפשו נער בטענה שנתפש עם הזונה, ורוצים לדונו במיתה או באונס המרת דת, ושאלו מנהיגי העיר ההיא אם חייבים לפדותו במצות “פדיון שבוים”, ובסוף דבר יאמר: “אמנם המתקתי סוד ועצה עם החכם וכו' כי לפי הנראה אין הצד שוה בנזקי הנער, לא במיתתו ולא בכפירתו, ולאו דינא קא בעי, שהרי גם בדיניהם לא היה לנער זה שום חטא ומשפט מות, אלא שנתן עיניו בממונכם בעו”ה, ואף אם לא תפדו את הנער, אז יעליל עליכם ממקום אחר כדי להוציא מחשבתו הרעה, להוציא ממון מידכם לפועל; ואדרבה אם תצילו עצמכם מידו תבער אש חמתו בכם יותר, דוגמא הארי או הזאב הדורס, כשהנדרס מציל עצמו מידו, ובאם שחס ושלום יבא הנער לידי המרת דת, אז גם הוא יהיה בעכרכם להוציא דבות רעות ועלילות שקרים, ומי יודע עד היכן יגיעו הדברים, על כן אהובי הלא אנשים חכמים ונבונים אתם, תשקלו נא במאזני שכלכם הזך הדרך הטוב והנכון לפי הענין ולפי הזמן והמושל, ובכן ישמרכם אל שדי, ויאמר לצרת עמו ישראל די". (זמן הדברים לא נרשם, ואי אפשר לכון בדיוק, והיה או בסוף המאה השש עשרה או בראשית המאה השבע עשרה).

5. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' ק"כ) באו דברים, אם כי אינם מבוררים כל כך, אך בכל זאת נוכל להבין בכלל, את משפטיהם: “על דבר הטענות והתביעות שהיו בין הר”ר ישראל ובין שלוחי הקהל, שטען הר"ר ישראל שאותה הוצאה שהוציא בעסק שהאיש הידוע תבע אותו לפני השר וואיוואדא¹⁵ מחויבים הקהל יצ"ו לשלם לו מחמת השותפות שבין הקהל יצ"ו, כמשמעות השטר קשור שביניהם, שזה נוסחו שאם יבא איזה עלילת שקר מחמת מסירה על איזה בעל בית משתי הקהלות תהיה אותה הוצאה מתוך סכום הקהלות – והעסק ביש שעשה לי אותו האיש היא מסירה גמורה, שאחר כל הפסקים שהיו לי עליו בדין ישראל, שהוא נשאר לי חייב, תבע אותי לפני השר בסך ג' אלפים, ואמר להשר איך שעברתי חרם ושבועות ויתר הוצאת דבה שהוציא עלי ועל הדיינים גם דבר בהראשים ומנהיגי הקהלה, גם היה יד המסור הידוע באמצע, ובקש השר לפסוק הדין לשלם לו הסך החשוב הנ"ל, כדי שיחלוק הוא עם השר חלק כחלק יאכלו, או להושיבני במאסר בתפיסה קשה, עד שהוכרחתי לתן להשר הסך החשוב הידוע, ואם כן זה מסירה גמורה היא, ומחויבים הקהלות יצ"ו לשלם לי אותה הוצאה שנתתי להשר בידיעתם ובהשתדלותם, שהשתדלו הם בעצמם עבורי, והעמידו עם השר על סך זה שנתתי לו. ועוד טענה אחרת שאותו סך שנתתי להשר זה בא לתועלת הקהל, כדי שיתקימו הקיומים שיש להקהל יצ"ו מהשר שיש להם רשות להושיב דיינים לדון ולשפוט בין איש ובין רעהו, כי לולא זאת היה דין ישראל בתוך הקהלה בטל ח"ו, ועוד טען שבמה שנתן להשר נצולו גם הם בממונו מהעלילות שהעליל גם עליהם" (זמן הדברים לא נרשם, ותשובותיו בכלל היו מסוף המאה השש עשרה ומראשית המאה השבע עשרה).

6. בשו"ת הנ"ל (סי' פ"ו) יאמר: נתבקשתי מאשה אחת צועקת אלי, אשה קשת רוח, ומרת נפש אמללה, אלמנה שכולה וגלמודה, שנתיתמה מאביה, והשיאה אמה לאחד מבני קהלת פינסק נקרא בשמו שמחה בר יעקב, אשר זה לא כבר נהרג בעו"ה על ידי א"י וטמא, כאשר ידוע ליוצאי שער עירך; והנה היא השתדלה וחגרה בעז מתניה לנקום דם אישה, ותבעה הרוצח למשפט ערכאותיהם, ולא עלתה בידה, כי לא דנו אותו למיתה רק שיתן דמי הנהרג כופר נפשו" (הזמן לא נרשם).

7. בשו"ת הנ"ל (סי' נ') על אדות העיר רומאנאב¹⁶ בין יתר דבריו יאמר: "ואם יאמרו שיניחו את מקומם (אם נאסר עליהם המסחר ב"סתם יינם", ולא יוכלו למצוא את מחיתם) ויבטלו מהיות קהלה ויעקרו דירתם, וילכו להם כל אחד באשר ימצאו, הלא ידוע שהשר שלהם הוא איש פרא, ידו בכל, ואינו בצד האפשרי שיוכלו לצאת ולברוח מתחת יד רשותו (לא נרשם הזמן).

8. בשו"ת “בית חדש” הישנות (סי' מ"ג) ידובר: “על אדות עלילת שקר שהעלילו בעיר קאליש, על יהודי אחד בדבר גואל שלהם, ותפסוהו, ובשעה שהוליכוהו לקח כיסו ומסרהו לבני ברית, שהיו בתוך אספת גוים רבים בשעת הולכתו, והיו שם חמיו וגיסו, ועתה לאחר שקדש את השם, חזרו המעלילים לתבוע את הקהל בטענה שחמיו שהוא שמש של הקהל, לקח הכיס מיד הנתפס, ובהכיס היה הגואל, ופסקו השרים בחצר המלך, שהראשים מחויבים להעמיד את השמש למשפטם בפני הוואייוואדי, ואם לא יעמידוהו למשפט, יכנסו המה תחתיו לכל עונשים שיצאו מפי המלך, ו”שמש" זה כבר ברח, ונטמן אצל יהודי אחד, ובאם יעמידוהו לפניהם למשפט, יש לחוש שמא חס ושלום, יביאוהו לידי ענויים שלא כדין של נמוסיהם, כאשר עשו בפסק זה שפסקו על הקהל, כי לפי דתיהם ונמוסיהם לא התחייבו הקהל למשפט, וכיון דראינו שעושים כפי רצונם שלא כדת איכא סכנת נפשות, כשיעמידוהו למשפט" (ש"פ לפ"ק קראקא. 1619).

9. בספר “בית הלל” (חלק יורה דעה סי' קנ"ו) באה שאלה ותשובה, על אדות מקרה לא נעים מיחס האדונים הפולנים להיהודים וכה דבריו: “נשאלתי בבתולה אחת, שהיתה אצל דודה בקהל אחד, והעליל עליה נכרי שהבטיחה אותו לעבור על דת יהודית ולהיות לו לאשה, וכשנודע לדודה שהעליל עליה, שלחה לקהלה אחרת, תחת ממשלת שר אחר, ואחרי כן כשראה הנכרי שנשתלחה, הלך אצל השר, ותפס השר את הרב והקהל יצ”ו להעמיד הבתולה לפניו במשפט, והנה שלחו הרב והקהל אלי שישלחו את הבתולה לעירם, להעמיד לפני השר למשפט, להציל את עצמם מן התפיסה, והבתולה צעקה במר נפשה שלא דברה להנכרי מעולם מעסק זה שום דבר או חצי דבר; – והנה שלחתי השאלה ההיא לבית דין הגדול לק"ק בריסק דליטא, והסכים עמי הרב הגדול המופלג כמוהר"ר אייזיק שהיה אב"ד ור"מ בקהלת טיקטין, וכן עשינו שהעמידוה למשפט לפני השר של עיר אחרת, ופטרה השר לגמרי, מאחר שהיתה צועקת ששקר גמור" (לא נרשם הזמן, והיה מיקירי ווילנא, ורב בהרבה קהלות בליטאף עד ימי המהפכות משנת ת"ח, ובאחרונה היה בהאמבורג ואלטונא, והדברים כתובים לערך אמצע המאה הי"ז).

10. בספר הנ"ל (חלק הנ"ל סימן הנ"ל) בדברו על אדות שבועה בגלוי הראש, יאמר: “כי כבר היה המנהג בק”ק ווילנא להשתדל (לבלי לגלות את הראש בעת השבועה) אצל המשפט הגדול הנקרא טריבנאל בכל שנה ושנה בסך מאה שקלים (טאליר), והנה שמעתי שעתה קם חכם אחד בק"ק ווילנא להתיר להם" (זמן הדברים לא נרשם, ואת הערך נוכל לכון לפי האמור באות 9).

11. בשו"ת מהר"י הלוי¹⁷ (סי' ט"ז) באו דברים על אדות מנהגי שרי הצבא בעברם דרך ערי היהודים: "שר צבא אחד שעבר עם בני חילו דרך עיר, ונתנו לו אכסניא כפי חק ונמוס המלך, וצוה על היהודים להוסיף לו משאת וארוחה הרבה מאד, ושלחו לו בשמים ולא נתרצה, ודחף השלוחים חוצה, ושלח ממשרתיו אחריהם, ובדרך אמרו אל השלוחים הראונו נא את הבשמים ונדע כמה משקלם, והלכו אצל חנוני יהודי לשקול הבשמים, וכשפתחו החנות באו עוד משרתים ואמרו השר צוה להעביט את היהודים, ולקחו מן החנות מה שרצו (לא נרשם הזמן. והוא לערך אמצע המאה השבע עשרה).

12. בשו"ת “איתן האזרחי” להרב ר' אברהם ראפופורט (נקרא בשם “שרענצעלס”) אשר חיה בזמן סוף המאה השש עשרה¹⁸ (נדפס באוסטרהא תקנ"ו), ובאו בו תשובות מבני דורו מהרב ר' מאיר בן אברהם ז"ק, אנחנו מוצאים דברים נכבדים להבנת רוח העת ההיא (אמצע המאה השבע עשרה, וזמן מה קודם), ופתרון סבות שונות, ואלה הם הדברים (סי' מ"ה): “ותמיד אני צועק ככרוכיא, על מנהיגי הדור שכל גנב או חוטא שבא למאסר, עושין השתדלות לפדות אותו, על ידי שחדים, דבר זה בעו”ה מרבה פשעים וגנבות, וכל אחד עושה מה שלבו חפץ, ורבו פריצי הדור, באלו אנחנו רואים בעו"ה רוב גנבי ישראל, על כן חס ושלום, שלא לתת לפוטרו ממות (על אדות אחד שהרג את הנפש ידבר), ואם יצא מכלל הדת לכפירה¹⁹ כמו שתמיד הכומרים מפתים אותו, ועל ידי זה רוצים לפוטרו ממיתה, על זה אני דואג, ועל זה אנו חייבים, לתת שוחד שיעשו נקמה, ולא יועיל לו הכפירה, כי חס ושלום יהיה כזאת, כל רשע יעשה מה שירצה וילך לכפירה, על כן לראוי להשתדל לבטל זה, רק שתגיע נקמה, וכפר אדמתו עמו ואנחנו נקיים". (הדברים כתובים בשנת ת"ח. 1647).

13. בספר “טיב גיטין” להרב ר' זלמן מרגליות, נעתקה תשובה כתב יד (אשר קובץ התשובות היה תחת ידו) מהגאון ר' משה חריף²⁰ המעידה על מנהגי האדונים, שלטוני הערים, בכלל: “כי בהעיר אוהנוב היה השר שמו אוהן, והוא הכריח לקרא שם העיר בשם אוהנוב, וכל לאשר קרא בשם אחר היו מכין אותו מכות גדולות” (טיב גיטין “שמות נשים” דף כ"ז דפוס ווארשא. 1884).

14. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' ק') יספר מעשה שהיה המעיד על מעשה ה"פריצים", וכה דבריו: “בראובן שבא לשמעון שילוה לו איזה סך על שלשלת זהב, ונאבדה השלשלת מיד שמעון, ופסקו מנהיגי אותה העיר מה שפסקו, ואחר כן בא “הפריץ” בעל השלשלת לבית שמעון בזרוע לקחת את כלתו מביתו, ונכנס לוי להיות תפוס במקומה, בשכר שיתן שמעון הנ”ל כל שבוע ב' אדומים, ועתה מעליל ה"פריץ" ומטיל בפדיון לוי סך חשוב" (תשובותיו נכתבו בסוף המאה השש עשרה ובראשית השבע עשרה).

ג. קיומים שהיו להקהל, חכירות ותקנות בדבר הסגת גבול,    🔗

ריבי הקהלות, הנכבדים לקורות העתים.

(מאמצע המאה השש עשרה עד סוף המאה השבע עשרה לערך²¹ 1550–1700).

1. בשו"ת “שארית יוסף” לר' יוסף כ"ץ מקראקא (סי' ל"ח) יבאו דין ודברים כאלה: “בפנינו תבעו בני הקהלה את מקצת יחידי, אשר מחיתם בסחורה, והוא כי מימים קדמונים כל הק”ק יש להם ביחד כתב קיום מהמלכים, שיהיה להם בענין המכסים, כל דין של סוחרים גוים מקראקא, ומקרוב עמדו מוכסנים אנסים ולקחו בחזקה מסוחרי קראקא וגם מיהודים רצו לקחת בחזקה והסכימו בני הקהלה לפשר עם המוכסנים שלא יקחו מהם, וגם הסכימו לתן למוכסנים סך ידוע, והתנו ביניהם לתן בתנאי על פי אופן זה, שמי שיתחיב לתן בדין ישלם, כי הק"ק אומרים שהסוחרים שמחיתם עתה בסחורה ישלמו, הואיל אין פשרה זו קיום לעולם, רק להצלה לפי שעה, כי למחר מת או לא ישכור עוד מהמלך יר"ה, בבא מוכסן אחר וירצה לקח, כי פשרה זו אינה רק עם מוכסן זה, – זאת ועוד אחרת כי אומרים שבקיום שלנו כתוב שנהיה כסוחרי קראקא בענין המכס, וסוחרי קראקא נותנים לעת עתה, והפשרה לבלי לקחת מאתנו הוא דבר חדש, שנהיה יותר טוב מסוחרי קראקא, ואין רצוננו להשתתף, תנו אתם, והיחידים הסוחרים אומרים אף כי לוקחים מסוחרי קראקא, הוא שלא כדברי הקיום, כי קיום שלהם, לבלי לקחת מהם, ועלינו לחזק את הקיום שלנו שיש לנו כמוהם, וצריכים אתם לסייע בשותפות, כי אם לעת עתה אנחנו הסוחרים, למחר אפשר להיות, שתהיו אתם סוחרים, לכן אין ראוי לתן לנו לבדנו, רק מכיס של כל הקהל" (אלו הם עקרי הטענות אשר יש בהם דברי חפץ לקורות הימים; זמן הדברים לא נרשם, והוא לערך אמצע המאה השש עשרה).

2. בשו"ת הרמ"א (סי' ע"ג) באו דין ודברים בין שתי קהלות לאמר: “בני עיר אחת שנשאו ונתנו זה כמה שנים, בעיר אחרת, כאשר היא שייכא לבית דין שלהם, ולפרורא דידה, ולא מיחו בני העיר בהן, משום קדירא דבי שותפי, ואף כי לפעמים גברה ידן של הנושאים ונותנים, כי לא מיחו בהן, שאבל כל פעם צווחו בני העיר, על הנושאים ונותנים במקומם בלי רשותם, ולית דאשנה בהו, ולבסוף נתגלגל הדבר, עד שתקפה ידן של בני העיר, והכריחו הנושאים ונותנם לדין, וישבו דיינים על זה, ומצאו פשר דבר בין בני העיר, ובין הנושאים והנותנים, שכל זמן שיהא להם שותפים בעיר הגדולה, שנושאים ונותנים שמה, יתנו סך מה לעזר המס, של בני העיר, ואז לא יוכלו למחות מלשא ולתן עמהם, ועמד כן זמן ארוך, ואחר כך נשתרבבה מריבה, בין בני העיר, ובין מקצת הנושאים ונותנים, באמרם שפגעו בכבודם, וזלזלו את בני העיר, ועמדו ראשי וטובי העיר ותקנו שלא לתן עוד לבני עיר אחרת לשא ולתן בעירם, וגזרו על בני עירם בגזרת הקהל לבלתי השתתף עוד עם בני עיר האחרת, ועל זו מתרעמים בני העיר האחרת באמרם האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצופו? ועוד שאין כח לכם למחות בנו מלעסוק בעירכם, מאחר שכבר נתפשר הדבר בינינו, ועוד שבגזירותיכם אתם גורמים היזק לרבים מבני עירכם, שחפצים בנו, מאחר שאנו מוזלים סחורתינו גבייהו”, וכן באה הרצאת הדברים בסימן ההוא עוד הפעם כדברים האלה: "כי אלה בני העיר רוצים לכוף את אלה הנושאים והנותנים בעירם, שיעמדו עמהם לדין בעירם, בעבור קצת תביעת מסים שיש להם עליהם, מאחר שהם שייכים לבית דין שלהם, ואלו אומרים שאין מן הדין להיות נתפסים בעון כל עירם, אך רוצים לציית להם בעד חלקם, ועוד נוסף שיש להם שטר חירות לפי דבריהם, שזה זמן מה עמדו שני ראשי העיר עם בני עירם, ביריד לובלין לפני פרנסי המדינה ומצעו ביניהם, שבני עיר הגדולה לא יהיה להם כח להשתדל על בני העיר הקטנה להזמינם לדון לפניהם, ולא בשום השתכרות מבלעדי אם יתרגש חס ושלום, שום בלבול כללי לצורך מס או לצורך עלילות שקר, שיהיו בני ג' המדינות יחד בפרוש, אזי יכולים בני העיר הגדולה להזמין בני העיר הקטנה לדון בעיר הגדולה, ובני העיר הגדולה משיבים שאלו התביעות הן כלליות (זמן הדבר לא נרשם, גם המקום לא נזכר, אך יודעים אנחנו כי היה בפולין, יען יזכיר “יריד לובלין”, ותשובות הרמ"א נכתבו באמצע המאה השש עשרה).

3. בשו"ת המהרש"ל (סי' ל"ה) באו דין ודברים על אדות הסגת גבול, הנכבדים מאד לקורות העתים בליטא, ומעשה הפקידים, ועוד לאיזה דברים בדבר חכירת ה"יין שרף", ואלה הם: “שמעון תבע את ראובן, איך שהשיג את גבולו וקפח את מחיתו, כי כבר קנה היין שרף מן העירונים על ג' שנים, ובעבור זאת עקר דירתו, והלך למקום הגליל, שקנה בתוכו היין, ועכשו טרם כלות השלש שנים הלך ראובן ורצה לקנות אותו מן העירונים, בלא ידיעתו, וכששמעו שרצה ראובן לקנות את היין השתדל ונתנו כתב “אוראנדא” עוד על ג' שנים, והראה את ה”כתב" שלו בבית הכנסת לפני קהל ועדה, וכאשר ראה ראובן שלא יכול לחזוק השתדל על ידי סופר המלכה, שגזרה על השר והעירונים שיתנו כתב חכירה (אראנדא) לראובן על היין בעד פ' שאק²² כפי אשר העלה בדמים. – השיב ראובן לשמעון מעולם לא עלתה על דעתי להסיג גבול לשום בר ישראל, רק שמנהג היא מכת מדינה, שכך עשו לנו מקדמת דנא, וזולת זה רק המנהג במדינה במכסים ויין שרף, שאחד קנה אותו לזמן קצוב, ואחרי כן מקדים חבירו ומעלהו בדמים וקונהו, או מפיס לשר שישתדלו עבורו, וכן עשו רבים וגדולים לפנים. – ומלבד זאת קראו העירונים לנו, ועל פיהם קנינו היין, וכתבו לנו כתב (אראנדא) על שלש שנים, וחתמו בחותם העיר, ונתנו אותה לנו בידינו, וכאשר נתנו אמרו אלינו הראונו את הכתב, לראות בו דבר אחד, וכאשר נתנוהו להם, השיבו לא נחזיר אותו לכם, עד שתתנו לנו לכל אחד ממנו ד' אמות לינדיש כי כן הוא המנהג לשופט ולעירונים, ואז לקח ערון אחד הכתב (אוראנדא) בתיבתם ולא בתיבת העיר, ובא שמעון בשחדים, וגם העלה בדמים, ואחרי כן השיבו הערונים: מה נעשה? הן אלה היהודים מעלים בדמים, – וגם השוחד שלקחו ממנו לא היו רוצים להשיב, עד שנתגלגל הדבר, שבא סופר המלכה לשמוע כל העוותים שנעשו בעיר, בין מן השר, בין מן הערונים, ואז באנו בתוך הבאים, וקבלנו על העירונים, וספרנו להם כל העותים, ואז כתב סופר המלכה כל הדברים וספר אותם בפני המלכה, וגם הסופר גער בהם בנזיפה גדולה – ואז גזרה המלכה על השר והעירונים שיחזרו לנו, כל מה שלקחו מאתנו בדרך שוחד, וכי יתנו לנו כתב (אראנדא) מחדש, וכן עשו ונחתמה בחותם העיר וחותם של שר העיר וחותם של סעמאשקא בפקודת המלכה" (שנת ש"ז. 1546).

4. על אדות הדבר הזה באו בשו"ת “שארית יוסף” (סי' י"ז) מקראקא, כדברים האלה: “נתהוה מחלוקת במדינת ליטא, בענין ששמעון היה שוכר משר למכור יין שרף הוא לבדו, ועתה בא ראובן והסיג גבולו וירד לאומנתו, ושכר על אחר כלות ג' שנים, ושמעון תבע אותו לפני הגאון כמוהר”ר יצחק בצלאל’ש ז"ל, וראובן השיב מכת מדינה היא, רצוני לומר המנהג כן במדינה, וגם השררה התחילה לדבר בי" (לא נרשם הזמן, אך נקל להבין, כי הן הטענות המובאות בשו"ת מהרש"ל, והוא בשנת ש"ז 1546).

5. בשו"ת המהרש"ל (סי' ד') ידבר על אדות: ה"שאלה שבאה לפנינו על הריב שבווילנא. וזה לשונה אנחנו החתומי מטה מודים ומעידים בחתימת ידנו, איך שנתקוטטו יחד ר' יצחק בר' יעקב, ור' יונה בר' יצחק בעבור מכס מפאלאצק, ובררו אותנו לדינים, ועשינו באופן זה, שר' יצחק יתן חלק רביעי, מהמכס של פאלאצק, ועשינו ערבות כאשר יבא הזמן, שר' יצחק הנ"ל יתן המעות למלך יר"ה בעבור המכס של פאלאצק, אזי מחויבים הערבים הנ"ל לתן חלקם. יום א' ז' שבט שט"ז לפ"ק פה עיר ווילנא מנחם בר' אליקים טריווש. משלם בר' יחיאל זעליקמאן. משלם בר' יהודה. (1556).

6. בשו"ת הב"ח הישנות (סי' ס') תבא נוסח התקנה בדבר הסגת גבול וכה דבריו: “מבוררים מכל הקהלות דמדינת ליטא הסכימו על תקנה בחכירה ה”אורנדיש", וזה לשונה: הנה מאשר ראינו מהיזקות שגורם איש לרעהו להעלות בדמי²³ חכירת ה"אורנדיש" ולקפח מחיתו של חבירו, ומאבד עצמו לדעת גם כן, על כן גזרנו והסכמנו שכל מי שהחזיק ב"אורנדיש" ג' שנים או יש לו כתב “אורנדא” של ג' שנים אף שלא החזיק בה שוב אין רשות לחבירו להשיג גבולו כל ימי חייו, ואחרי כן הוסיפו לתקן ולבאר בפרוש, אף אם ימות שר הראשון ויחזיק שר אחר, גם כן אין רשות, וכן עשו מעשה הרבה פעמים להורות בין איש לרעהו. – ועתה בעיר בריסק דליטא מת השר הראשון ובאו בני הקהל למחות על המחזיקים ב"אורנדא" של יין שרף, והרחים, והשייך אליו, כי לא ישכרוה מהמושל החדש, כי הקהל חפצים להחזיק בה לטובת כל הקהל, שתהיה לרים פרנסה, והראו כתב לפני כבר קרוב לארבעים שנה היתה ה"ארנדא" בחזקת הקהל, והשכירו אותה לג' אנשים על שנה תמימה, ובפנקס הקהל כתוב גם כן, שעשו תקנה, שכל מי שיחזיק בחכירה הנזכרת יתן חמשים שאק ליטוויש²⁴ בכל שנה, ועתה קמו בני הקהל ושואלים לנפשם וכו' " – ואחרי אשר יאמר כי הדין עם הקהל יוסיף לאמר: אך כל זה איננו שייך אלא בענין ה"אורנדא" של יין שרף, שיש בה פרנסת רבים, כי כאשר ישכור הקהל ה"יין שרף" אז תהיה מחיה להרבה בעלי בתים למכור יין שרף כל אחד בביתו, לא כן בהרחים" (זמן הדברים לא נרשם, ויש בהם דברים מאמצע המאה השש עשרה, והדברים נכתבו לפי הערך בראשית המאה השבע עשרה).

7. בשו"ת הנ"ל (סי' ס"א) בדברו על דבר מכירת הטשפאווי²⁵ יפיץ אור על סבת התקנה בדבר הסגת הגבול, ואלה דבריו: “בחכירת הטשפאווי אם יש בה חזקה מצד הדין? – כלל העולה כי מן הדין אין כאן תורת חזקה, כי מצד תקנת המדינה נדון דין חזקה ב”ארענדא", אבל בטאשפאווי אין בו תקנה, וכן דנתי הרבה פעמים בצרוף המנהיגים היודעים את התקנה על אמתתה, וכן ראיתי אחרי כן בגוף התקנה שתקנו וגזרו בהרבה עונשים על מקצת ארצות במלכותנו, שלא ישכור שום יהודי ה"טאשפאווי" בשום ענין בעולם כי היתה הסכנה גדולה מצעקת הגוים וכו' (יעויין בפרק א' אות 7) – ובר מן דין אינו דומה ל"אורנדיש", שהחוכר הראשון מוצא הוצאות בבנינים ובכמה דברים לצורך ה"אורנדא", ובצרוף שעל פי הרוב נשארו לחוכר הראשון חובות אצל גוים, ומלצין (השעורים שעושים ממנו השכר) ויין שרף, והנלוה להם, ובלי ספק היה מגיע היזק גדול לחוכר הראשון, לכן הכרח גדול לתקן התקנה (לא נרשם הזמן, וכבר הזכרנו מזמן תשובותיו, כי הן מראשית המאה השבע עשרה על פי הרוב, ומעט מאד מסוף המאה השש עשרה).

8. בשו"ת “גבורת אנשים” להרב ר' מאיר (דף ל"ב עמוד ב') יספר בקצרה: “יום א' כ”ד מנחם ת', לפ' שלחו היקרים והנבררים ראשי ומנהיגי ק"ק מאהלעוו יצ"ו בפקודת עירני המקום את השמש של הקהל כמר יהודה ליב בן אליעזר להקצין והנדיב הר"ר אליעזר בעסק ה"ארנדא" ויבא שם לק"ק ווילנא בשלום, כאשר ידוע ומפורסם" (1639).

9. בשו"ת “אבן השהם” להרב ר' אליקים געץ שהרביץ תורה בכמה קהלות בפולין (נדפס בדיהרנפורט שנת תצ"ג) בסי' כ"ח יאמר: דבר זה ידוע ומפורסם לרבים וכן שלמים במדינת פולין המנהג קבוע וגלגל חוזר, שכל מי שדר תחת שררה לא יוכל לסחור ולשא ולן במקום שהיהודים דרים (מאמצע המאה השבע עשרה).

10. בשו"ת “פנים מאירות” להרב מאיר אב"ר באייזינשטאט²⁶ (חלק ראשון סי' ע"ח) יאמר: "נשאלתי ממחזיקי ארנדש שהחזיקו שני כפרים בתוך תחום אחד, כל אחד משר אחר, ורוצה אחד למכור משקה ויין שרף יותר ממה שנקבע השער במדינה, והשני מוחה בידו כי גורם לו היזק שעל ידי זה מרגיל אנשי הכפר שלו לשתות (הוא היה בסוף המאה השבע עשרה).

ד. המסים, השמאים, ההערכות, דין ודברים על אדותם,    🔗

הנוגעים לקורות העתים.

(מאמצע המאה השש עשרה עד אמצע המאה השבע עשרה לערך).

1. בשו"ת “שארית יוסף” לר' יוסף כ"ץ מקראקא (סי' י"א): “שאלה, מענין הקצבים העניים, שיש להם מריבה וקטטה עם הקהלה, שהם שכרו את המס מן השר, והם מרויחים בשכירות וקצבים רוצים לתת ערבות עשירים לק”ק ליתן לשר, כמו ששכרו הק"ק, כדי שיקל עליהם המס ההוא, וטוענים למה הקהלה רוצים לקח את שלנו, להיות מרויחים, ולקח ממנו, וגם העניים אינם רוצים לדון לפני הראשים, רק לדון חוץ לעיר, כי כל בני הקהלה נוגעים בדבר" (לא נרשם הזמן, והוא לערך אמצע המאה השש עשרה).

2. בשו"ת הנ"ל (סי' י"ח): “על קהלה קדישא, אשר יש בה משפחה עשירה, שג' אחים ובעל אחותם, עם בניו נותנים מס לכל ה' גדולים, נותנים ד' וכל הקהל א', והיה המנהג מאז לברור שלשה שמאים, ועתה העשירים מתנשאים לאמר, שרוצים שיבררו אחד מן השייכים להם, ואחד מתוך שאר הקהלות, ושלישי המכריע אם לא יוכלו אלה השנים לתוך, לא יהיו מפורעי המס כלל, ובני הקהלה אומרים, אדרבה לא יבררו מן השייכים להם כלל, כי בזה יצא משפטם כטוב וישר” (לערך אמצע המאה השש עשרה).

3. בשו"ת הנ"ל (סי' ע') על אדות העלילה, שלא הניחום הגוים לשחוט (העתקנו למעלה פרק ב' אות 3) והטילו מס ג' גדולים מכל בהמה, נהיו דין ודברים: "כי העשירים רוצים להטיל על כל בהמה ובהמה סך גדול, לשער, שתוך כל שנה ושנה תהיה ההטלה כפי ההוצאה, והעניים רצוני לאמר אותם ששוחטים הרבה, שיתנו הסך לפי הממון של כל אחד ולא כפי הבהמות (לערך אמצע המאה השש עשרה).

4. בשאלות ותשובות “משאת בנימין” להרב ר' בנימין אהרן (סי' ז') באו כדברים האלה המודיעים מנהגי השמאים וההערכות: “נשאלתי מהאלוף וכו' מו”ה ליבא סג"ל מסטנאב, ושם בעירו קהל עם קדוש, מנהג מכמה שנים לברור ראשים גבאים שמאים בחול המועד של פסח, בדרך זה שמתאספין כל בני הקהלה, ומעמידים מתוך בני הקהל, בוררים על פי ה"רוב", ואותם בוררים יבררו ראשים גבאים שמאים, ואף כי ה"רוב" נעשה על פי קרובים זה לזה, אין מדקדקין זה בזה, פעם אחת נתעצלו בני הקהל וכו' ונתעכב הדבר עד ראש חדש אייר, ואז נתעצם הרב האב"ד והכריח את הקהלה לעמוד על הברירה, וכן עשו, וכאשר היה ה"רוב" על איזה בוררים אשר בתוכם, התחילו המעוט לעורר על אותו רוב, מפני שבאותו רוב יש בעלי בתים קרובים זה לזה – וכראות האב"ד את המחלוקת הטיל גורל ביניהם, והאב"ד גזר על הבוררים בקנס עשרה זהובים שילכו מיד ויבררו ראשים וגבאים, ויעשו גם כן הערכה בעניני מסים כנהוג" (לא נרשם הזמן, ותשובותיו מסוף המאה השש עשרה ומראשית המאה השבע עשרה).

5. בשו"ת הב"ח הישנות (סי' קנ"ג) באו דין ודברים על אדות המס לאנשי הצבא, בין בעלי הבתים, והדרים בבתים אחרים: “על דבר ה”זעלניר"²⁷ רצוני לאמר בעלי מלחמות שעברו עליכם, והוצאת עליהם יותר משלשים זהובים, זולת שאר דברים, וכתבת שיש בקהל שמונה בתים של יהודים, בקצתם היו “אנשי המלחמות” ובקצתם לא היה איש, גם יש שאין להם בתים, ודרים בשכירות והם “קאמרניקס” וכו' (לא נרשם הזמן, והוא מראשית המאה השבע עשרה עד אמצעיתה).

6. בשו"ת מהר"י הלוי (סי' מ"ד) יאמר: “ומכל זה אנו למדים שהדיורין שקורין “קאמורניקיש”, מחויבין לתן בשוה, עם הבעלי בתים להחיל, אמנם לפי ראות עינים, רבני החיל נותנים עיניהם בפתחי הבתים, ורושמים על פי הסופר שלהם הבתים, ואינם נכנסים לראות אחרי ה”דיורין"; אכן ראיתי בכמה מקומות, שהדיורין נותנים חצי הסך, בערך שנותנים הבעלי הבתים (לא נרשם הזמן, והוא לערך אמצע המאה השבע עשרה).

7. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' מ"א) ידבר על אדות גביית המסים, “כי המנהג לעשות פנקס הגביה, ולמוסרו ליד השמש להגבות המסים” (מסוף המאה השש עשרה או ראשית השבע עשרה).

ה. המצב החומרי, עסקי בני עמנו ומשלח ידם.    🔗

(מאמצע המאה השש עשרה עד סוף המאה השבע עשרה).

1. בשו"ת המהרש"ל (סי' נ"ד), באו דברים הנוגעים למצב החומרי של רוב בני עמנו, בדברו על אדות המנהג בזמנו לבלי לאכול בשר עד “שבת נחמו”, “כי נתפשט משום קמצנות, ובשבילו המתינו עד השבת” (אם חל תשעה באב ביום ג') – (זמן הדברים לא נרשם, וכבר כתבנו, כי תשובותיו נכתבו באמצע המאה השש עשרה בערך).

2. בשו"ת “חנוך בית יהודה” (סי' כ') באה תשובה מהגאון ר' ליב ר' העניכש: “על אדות היתר השחיטה מראש חדש אב עד התענית, אם מותר לשחוט ולמכור לגוים ביום היריד?” – ועל זה ישיב: "כי שחיטה דרך משא ומתן, כמו מנהגינו בארץ הזאת שרוב מחיתן בזה וכו' " (לערך אמצע המאה השש עשרה עד סוף המאה).

3. בשו"ת “נחלת שבעה” מהרב ר' שמואל הלוי (סי' ע') יאמר: “כי במדינת פולין ורוסיא קונים הבשר על הרוב מן היהודים” (הדברים מוסבים על סוף המאה השש עשרה או ראשית המאה השבע עשרה, והוא היה יליד פולין, אשר ברח מחמת המציק).

4. בשו"ת “משאת בנימין” (סי' מ"ג) בדברו על אדות מכירת חמץ (אשר בכללו גם יין שרף, ושכר) לפני הפסח, יאמר: “לא שבקת חיים לכל בריה בארץ הזאת, שרוב בני אדם מחיתם תמיד ב”אורנדות", ב"מלצין" ו"יין שרף" – (בסוף המאה השש עשרה, ובראשית השבע עשרה).

5. בשו"ת “מהר”ם לובלין" (סי' נ') באו דברים על אדות הערים היושבות בגבול ארץ הגר: “אשר מימי קדם, נשתרשו במשא ומתן זה (ביינם) עם ההגראים היושבים בקצה גבולם, ותמיד נשארים חובות אצלם, ומוכרחים לקחת מהם יין בחובותיהם, זאת ועוד אחרת! שאם ימנעו מהם משא ומתן זה לא תהיה להם שום מחיה ופרנסה, כאשר הם יושבים על הספר קצה גבולם ארץ הגרי, ואין להם שום משא ומתן זולת זה” (הזמן לערך הנ"ל).

6. בשו"ת “פני יהושע” (חלק אבן העזר חלק א' סי' ח') באו כדברים האלה, – הנוגעים למצב הפרנסה בקהלה אחת – “שאלה יהודי אחד הלך מעירו טיקטין למדינת מאזא (היא מדינת מאזוביה) עם יין שרף למכור כמנהג הקהלה ההיא, לשא ולתן במדינה הנ”ל וכו' ופעם אחת בהיות יהודים אחרים מקהלה הנ"ל בעיר אחת ממדינה הנ"ל וכו' " (זמן הדברים לא נרשם, והוא מראשית המאה השבע עשרה עד אמצעיתה לערך).

7. בשו"ת “שאגת אריה וקול שחל” להרב יהודה ליב מקראקא (סי' ד') באו דברים הנוגעים אל הירידים בליטא: “כי על יריד אחד במדינת ליטא היו איזה אנשים מקראקא”.

8. בשו"ת “פנים מאירות” (חלק ראשון סי' ל"ח) באו דברים לקורות המלאכה וחרשת המעשה, על ידי בני עמנו: “נשאלתי בבאי לק”ק שידלאפצי (במדינת פולין) ממחזיקי אורגדי קוזניציש ששוכרים מן השר, שרשות בידם לחפור בהרים, ולמצא העפר שעושים הברזל מעפר, ושורפים וצורפים העפר באור, יומם ולילה לא ישבתו" (בסוף המאה השבע עשרה).

ו. המצב הרוחני.    🔗

א) למצב המוסרי של ההמון.

1. בשו"ת המהרש"ל (סי' כ"ח) יאמר: “יודע אני בעו”ה שבזמננו נקלה הדין, ואין כח ביד הדין להעמיד הדין על בוריו, מפני אימת הדלטורין שביניהם" (מאמצע המאה השש עשרה לערך).

2. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' ק"כ) יאמר: “וזה דבר ידוע ומפורסם, כי אלו הוציא האיש הנזכר מחשבתו הרעה לפועל והיה מוציא ממון על ידי השר (ראה למעלה פרק ב' אות 5) רבו היום המתפרצים בעם, וכל הפסקים של הדינים היו בטלים חס ושלום העוברים והעתידים, ורבתה הפרצה בתוך הקהלות” (בסוף המאה השש עשרה או בראשית המאה השבע עשרה).

3. בשו"ת הנ"ל (סי' ט"ו) יאמר בתוך הדברים: “כי בזמנו יש הרבה פרוצים בעברה”²⁸ (הזמן לערך הנ"ל).

4. בשו"ת הב"ח החדשות (סי' ס"א) יאמר: “וביחוד באותו אקלים שנמצאים הרבה שאינם הגונים” (לערך מראשית המאה השבע עשרה).

5. בשאלות ותשובות “איתן האזרחי” (סי' מ"ה) באו דברים על אדות המצב המוסרי של ההמון הגס בשנת ת"ח, וכאשר הרג איש יהודי את חבירו²⁹ ונתפס למיתה, ידבר הגאון ר' מאיר ז"ק: “כי מן הראוי להשתדל כי יענשו אותו כראוי, שהוא לצורך השעה בכל המקומות ובכל הקהלות, שנתרבו המוסרים, גם כן, בשבוע שעבר שלחו לפנינו אנשי ק”ק שאריגראד, איך שמסור אחד עומד נגד כל ישראל בעלילת שקר, גם אנשי באר שלחו עבור המסירה דק"ק מאדאחווי, ונוסף על זה בעונותינו הרבים, נתרבו גנבים גזלנים עד חדל לספור, ובצרוף שבקרב הימים נרדף ר' משה חתן ר' הענך על ידי יהודי עגלון שלו, אם כן אין לך פרצה גדולה מזו, לכן הסברא נותנת לדון אותו (את הרוצח) למיתה משום מגדר מלתא" (שנת ת"ח).

ב) למצב הרבנים וראשי העדה.

1. בשו"ת המהרש"ל (סי' כ') באו דברים על אדות שוחט ובודק ושליח צבור (יעוין למעלה פרק ב' אות 2) אשר יצא מכשול מתחת ידו יאמר: “וכבר ידעו הקהל מזה הענין, ולא השגיחו בזה, כאשר בעו”ה הדורות הללו אין איש עומד בפרץ לשום לבו לקראת השם לשם שמים", ובין יתר הדברים על אדות הריב יאמר: “ובראות הצד שכנגדי, שהש”ץ היה נוהג ונזהר בכבודי, בקשו לדקדק אחריו ולהורידו מאומנתו, כאשר ידוע לכל הקהל, ואז גבה הרב אברהם, הבית דין הנ"ל, וגזרו עליו שלא יהיה עוד שוחט ובודק, ובאותה פעם, לא הייתי בביתי, ואת הבית דין הושיבו הקהל להתפשר עם החזן, כי החזן לא רצה עוד להיות חזן לקהל באומרו שאין מספיקה לו החזנות, זולת השחיטה – ואחרי המועד עמדו עליו ר' אברהם וסיעתו וגזרו עליו שלא להתפלל, ולא הנחתי לבטל את התפלה, וענה לי ר' אברהם אמנם אני מסכים עמך, אבל אין אני מושל בעצמי, כי הצד שלי מוכרח אני לשאול, וזולתם לא אוכל לעשות מאומה בין טוב לרע, ואחרי כן עמד הצד שכנגד וסגר את בית התפלה וכו' (יעוין למעלה) (הזמן מאמצע המאה השש עשרה).

2. ב"ים של שלמה" להרב הנ"ל (בבא קמא סי' נ"ח) יאמר: “כי הנסמכים מרובים, והיודעים מועטים וזחוחי דעת נתרבו, שאין אחד מכיר מקומו, ומיד כשהוא נסמך מתחיל להשתרר ולקבץ בחורים בהון עתק, כדרך השרים ששוכרים עבדים לרוץ לפניהם; וכן יש זקנים בעו”ה שאפילו סוגיא דשמעתתא אינם מבינים לתכליתה, ואינם יורדים לעומקה של הלכה רק זקנים בשנים וכו' ומסמיכים לתלמידים שלא למדו לפניהם, רק מקבלים תשלומים וגמולים, אוי לאותה בושה וכו' ואני הגבר ראיתי איך היתה העיר הומיה בעון זה, ולעג הרבה היה מן ההמון שאומרים בעבור זה לומרים הרבה, בגלל תשלומים וגמולים". (מאמצע המאה השש עשרה).

3. בספר הנ"ל (ב"ק פרק ח' סי' מ"ט) בין יתר הדברים יאמר: "לכן אני אומר שהדין לא יגיע לידו כלל משום חשדא, בפרט בדורות הללו וכו' " (לערך העת הנ"ל).

4. בסוף שו"ת הרא"ש יש שתי תשובות ממהרר"י סוראזינה (אשר נדפסו בוויניציאה השס"ז), ובתשובה שניה, ימצאו דברים על אדות מצב המוסרי של השוחטים והמנקרים וכה דבריו. "גלוי הוא ומפורסם לכל מי שהיה בקהלה ההיא (קראקא), שכל הקצבים ומנקרי הבשר המה רבנים חכמים יודעים ספר מלומדים במלחמתה של תורה, שכן המנהג עוד בכל ארץ אשכנז בואימייו, פלוניאה ורוסיאה לבלתי למנות שוחטים ובודקים וקצבים כי אם בעלי תורה ויראי ה' " (לערך סוף המאה השש עשרה).

5. בשו"ת “משאת בנימין” (סי' ל"ג) בתוך הדברים יאמר: “אבל בזמן הזה בארצות הללו, שמנהג הקהלות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה, על כל אנשי הקהלה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהל”³⁰ (מסוף המאה השש עשרה לערך).

6. בשו"ת “יד אליהו” להרב מו"ה מלובלין, אשר היה אב"ד בכמה קהלות בפולין וליטא יאמר (סי' מ"ה): “איך נתקלקלו הדורות בעו”ה, כי מי שיש לו קצת שררה על חבירו, אין לו פתחון פה לדבר בפניו, ואם ירים ראש ירדפנו עד חרמה, ובזה האמת נעדרת".

ג) העונשים למוציא שם רע ומנבל פה וכדומה.

1. בשו"ת המהרש"ל (סי' כ"ח): “לענין הוצאת שם רע, על אח ואחות, חייב ד' מלקיות וילקה בבית הכנסת בין מנחה למעריב לפני “והוא רחום”; ולפי שעכשיו אין דין מלקות, אין מלקין כי אם לזכרון בעלמא, אבל לא להכות מכות יסורין, וכן ראיתי מורים בזמננו, ומכל מקום משום מגדר מלתא יכולים להוסיף, ובשביל מוציא שם רע, אין מניחין לפדותו, כי כל עקר המלקות משום קנס, לכן הקילו לפדותו בממונו שיש כמה בני אדם שממונם חביב עליהם מגופם וכבודם, בפרט האידנא, אכן אומר אני שאין ראוי לפדות המלקות אלא בהוצאת שם רע מתוך המריבה, אבל לא העושה נבלה להטיל מום בקדשים” (מאמצע המאה השש עשרה לערך).

2. בשו"ת הנ"ל (סי' נ"ט) בא: “עונש המנבל פיו, עליו לקחת שתי נרות דולקות לפני הארון לבקש מחילה מהאיש ואשתו, אשר דבר עליהם בנבול פה, ואחר המחילה ישב כאבל אחורי הפתח בבית הכנסת ד' שבעות, וישלם כל ההוצאות שהוציא על הפסק, ואת קהלא קדישא נאווארדאק גוזרני עליכם בכל העונשים, שתגזרו עליו שיקים פסק דין הנ”ל, ואל יפול מדברי ארצה, וגוזרני על הש"ץ בחרם שיקרא הכתב שנית בקול רם" (גם כן מזמן הנזכר).

3. ב"ים של שלמה" (ב"ק פרק ח' סי' מ"ט) יספר מדבר המנהג לפדות המלקות (יעוין למעלה אות 1) ויוסיף לאמר: “ורגילין המתבישים ליתן אותה ליד הדין לצדקה, לעניי הבחורים”.

4. בספר הנ"ל (פרק הנ"ל סי' נ"ד)³¹ יאמר: “על אדות המשפחה אשר יצא קול כי לקח אח את אחותו, כי לא הכירו איש את רעהו, והכירו משומא שהיה לו מבטן אמו, והולידו כמה בנים, והם אומרים כי נודע להם קודם שהוליד ממנה זרע ורבים אומרים ששקר הדבר, רק שהיה רוצה לישא אותה, והנה אותה המשפחה נשתרשה, ונפרצה לרוב, וכמה גדולי ישראל נזדווגו אליה וכו' וכל אשר יקרא את המשפחה³² בשם “שומא” (נאדליר) יסבול כדין קורא ממזר במלקות ופיוסים”.

5. בשאלות ותשובות “איתן האזרחי” (סי' ז') באב תשובה מאת הגאון יום טוב ליפמאנן העלליר בעל “תוספות יום טוב”, על דבר כסף הקנסות, אשר יאמר בדבר שהטילו קנס על אחד: “מפני שכבר נתחלק לעניים, כאשר עושים בכל קנסות מעת באי לכאן, ואין אני ולא הקהל נהנים מהקנס כלל” (מדבר הרבי אנחנו רואים כי הדבר בפולין בשנת שצ"ג).

ד) למצב הסדרים.

1. בשו"ת “פני יהושע” (חלק שני סי' ס"ג) באה בתוך הגביית עדות (העתק משפת יהודית המדוברת) כדברים האלה הנוגעים להסדרים הנהוגים: אנכי רכבתי, לרגל השליחות משלש ארצות, הזמן בערך לפני ארבע שנים, לבקש את האנשים אשר עזבו את נשיהם, כאשר יש בידי מכתבים ממנהיגי הארצות, כי הנני “משולח”, על אדות זה" (שנת שצ"ט 1639 בריסק).

ה) למצב החברות למוסר ותהלים.

1. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' ל"ד) ישיב לשואליו: “על אשר קבלתם עליכם בקשר אמיץ להודות ולהלל בכל בקר, בתהלות, בקנס ג' פרוטות, זולת אם יהיה לאחד מכם משום אונס”.

ו) לקורות התעתועים של שבתי צבי שר"י בפולין ורוסיא.

1. בשו"ת “דבר שמואל” אשר היה רב (איטליה) בסי' שע"ו ידבר בארך על דבר שבתי צבי שר"י ובין הדברים יאמר: “וכל שעבר עליו רוח רעה מבוהלת לטעות בראשונה אחריו בכל קהלות הקדש וכו' פלוניא ורוסיא, חזרו בהם ושרפו כל פנקסיהם וכתביהם, אשר נקרא שמו עליהם”.

ז. אנשי השם מנהלי העדה³³.    🔗

1. בשו"ת המהרש"ל (סי' ע"ה) בדברו על אדות היתר עגונה אחת “בת הקצין רועה ישראל כמו”ה דוד" וכו' (שנת שכ"ג).

2. על אדות הדבר הזה באו דברים בתשובת הב"ח החדשות (סי' ע"א) מדבר תשובת הגאון ר' יצחק בר' בצלאל (בן דורו של המהרש"ל) אשר בתוכם יאמר: “גלוי לי שכמה פעמים להכעיס אבי האלמנה הקצין כמר דוד ומשפחתו, הוציאו קול אשר ההרוג בא ברגליו, כי יש עליו קנאת סופרים בכל מדינת ליטא” (הזמן לערך הנ"ל).

3. בשו"ת המהר"ם לובלין (סי' ס"ב) בתוך הדברים יאמר: “ומצד התקנה במדינתנו דברתי עם החכם השלם בכל מיני תושיה וחכמה³⁴ מדברנא דאומתיה, האלוף מו”ה שלמה הרופא³⁵ ראש דקהלתנו יצ"ו (לא נרשם הזמן, והוא בסוף המאה השש עשרה).

ח. היהודים הנאמנים מאת הממשלה לגבות המכס.    🔗

1. בש"ת הב"ח הישנות (סי' כ"ז) באו דברים: על אדות ראובן החוכר משרי המלך, עירות וכפרים, ויש לו הרבה תבואות זרעו, ומוליך התבואה בספינה למכור אותם לאנשים הבאים בכרכי הים, ויש הרבה יהודים מוכסנים בכח המלך, ומבקשים מכס מכל התבואות על פי חקי המלך" (לא נרשם הזמן, והוא מראשית המאה השבע עשרה לערך).

ט. השופטים מבני עם הארץ ליהודים    🔗

1. בשו"ת הרמ"א (סי' ק"ט) בהרצאת דין ודברים, על אדות דבר ריב, יבאו דברים, על אדות מנהגי שטר המכירה “כי הדת נתנה מהוואיודי לכתוב כל דבר בפנקס שופט היהודים, כנהוג בשאר קהלות”, – וכן היה נוהג פנקס העירונים, “וכאשר העירונים אינם מרוצים לכתוב בפנקס לסבה מה, דרך הרבה מישראל לכתוב בפנקס המבצר”,³⁶ וכן יאמר בתוך הדברים כי כל הבתים והקנינים נכתבו בערכאותיהם, “ואם נבא לערער על המשפטים ההם בחזקת הקרקעות יתבטל כל המצב ויהרסו המדינות, שלא נניח שום קרקע לבעלים שלא יתחדשו עליה קטטות ומריבות, שכל הבתים נכתבים בדרך הודאה ומתנות”,³⁷ וכן יאמר: “מאחד דבמדינות אלו המנהג לכתוב כל הבתים לפני המשפט הן מתנות הן הלוואות, או שאר ענינים”. (הזמן מערך אמצע המאה השש עשרה).

י. פעולת חכמי פולין וכבודם ביתר הארצות    🔗

1. בשו"ת הרמ"א (סי' צ"א) בדבר ריב בעיר פרנקפורט יאמר: “שכל חכמי פולין ואיטליה החזיקו ידי הגאון החסיד השלם כמהר”א סג"ל".

2. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' מ') באו דברים המעידים על השתתפות בני פולין במעשה הצדקה, לאחינו בשאר ארצות, וכה דבריו: “בשכבר הימים היתה בם יד ה', ויצאה גזירת הקיסר כתוב וחתום, אשר אין להשיב כדת הקסריות, שכל היהודים היושבים בכל מדינת שלעזיא גרוש יגרשו, וכאשר נתגרשו שארי הקהלות, וישארו אך יושבי ק”ק צילץ לבדם, ברוב השתדלות וכו' ונתרצו הקמים עליהם בסך שני אלפים זהובים ולסך זה נדבה לב המדינות לעזור ולסייע לאחיהם יושבי ק"ק צילץ, דהיינו ג' ארצות דמדינת פולין יצ"ו נדבו לתן חמשית השני אלפים זהובים וכו'; וכן באו בתשובה זו, כי כאשר היו דין ודברים בין שתי הקהלות צילץ והאציפלאץ, בררו שני אנשים נאמנים ושלחום לדין לפני בית דין של חכמי פולין (כפי הנראה – בלובלין, אשר המהר"ם היה בה אב בית דין), כי יערכו את הסך לכל אחת מהן (הזמן לא נרשם).

3. בשו"ת “גנת ורדים” להרב ר' אברהם בר' מרדכי הלוי (חיו"ד כלל ג' סי' ט’–ח"א, נדפסו תע"ו–ז') באו דברים על דבר המעשה אשר היה בירושלם,³⁸ כי נתרבו חובות הגוים על קהלת האשכנזיים שם, ולא הפסיק להם כל עזר שבאו מערי אשכנז, והנוגשים אצו בם, וחפצו לשלוח יד בזבול מקדשם לעשות אותו ל"בית תפלה" שלהם, וכאשר ראו כי עוד מעט לא ישאר לשום אשכנזי אף מדרך כף רגל בארץ ישראל, ויתחלל גאון עזו ביד צרים אכזרים, שלחו משולח גדול בתורה ויראת ה' כמוה"ר משה הכהן, וכתת את רגליו לערי אשכנז לשפוך שיח לפניהם, ולהגיד להם מצרת אחיהם שבירושלם, ובכל זאת לא עלתה ארוכה לצרת האשכנזים, ויועדו אנשי חסד מקהל גדול וקדוש שבמצרים, והשתדלו ע"י קרובי מלכות, וגם נשאם לב בית דין אבוהו דישראל, בי"ד היפה שבמצרים יע"א לחזק ולאשר ההסכמה ופתגם, אשר נעשו מאיתני פולוניא ורבניה שעשו מקדמא דנא, וכתבו בית דין שבמצרים אגרת בקרת לכל ערי אשכנז ופולוניא, והגידו להם מעט מצרות אחיהם, אשר על כל אלה בהמשך שלש שנים של הפשר (לשלם להגוים) לא יתנו מסת נדבתם לשום שליח ספרדיי, רק הכל יותן לעזרת אחיהם ולפדיון בית מקדשם, כפתגם הסכמת רבני פולוניא, ואחרי עבור זעם הצרות הכל יהיה שלום, שיוכללו האשכנזים בקהל הספרדים" – “ואחרי עבור זמן ועדן עמדו קצת מקהל הספרדים לעורר על ההסכמה הזאת, וחפצו לשלוח גם בערי אשכנז, והאשכנזים צועקים ובוכים כי מימי עולם הספרדים שולחים לספרדים והאשכנזים לאשכנזים, ולא יתנו לספרדים מאומה, רק אחד השלוחים – זה כעשרים שנה – בגד באשכנזים, ודבר על לב האשכנזים לשלוח לחברון ונתפרסם הדבר הזה לרבני פולוניא ועמדו וגזרו על כל האשכנזים, שלא ישלחו רק לאחיהם שבירושלים”,³⁹ ובתוך התשובה (אשר מחברה היה במצרים) כתובים כדברים האלה: והנה פולוניא עיר (?אולי צריך לומר מדינה) גדולה לאלפים, וכל פתגם אשר נעשה בתוכה, מיד מתפרסם בכל ערי אשכנז הקרובים והרחוקים" (זמן הדברים לא נרשם, ונוכל להשוות עם הפנקס של מדינת ליטא, כי נכתבו לערך שנת תי"ב, ראה בהערה ב' (נוספת בסוף הספר).

4. בשו"ת “אהל יעקב” להרב ר' יעקב ששפורט (סי' ע"ו) באה תשובה לרבני וגאוני פולין, לדבר אתם בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת, על אשר שלחו מגלה עפה בחרמות לק"ק אמשטרדם, יען פגעו בכבוד הרב דוד לידה אשר היה אב"ד ומ"ץ בקהלת אשכנזים בעיר ההיא, והמגלה הזאת נעתקה לשפת העמים, ונדפסה להבזות אותם ואת שם ישראל, ואלה הם דבריו: “מעלת הרבנים והגאונים היושבים כסאות למשפט לדון ולהורות מהם תצא תורה להאיר עינים המופלגים בתורה וחסידות ומדות טובות, דייני ורבני וגאוני ארבע ארצות וכו' – אחר העתירה למרבה המשרה שיכונן כסאם כסא וכו', לאלה הנוגעים ביקריה דצורבא מרבנן, ולמטילי פגם בשלמות השלם וכו' מעלת הר”ר דוד מלידה, אשר נתקבל בכאן לאב"ד ומ"ץ, וביותר מעת בא דברי הרוזנים אצילי ארבע הארצות המספרים בשבחו. – וכאשר נשאנו עינינו לשמי מרומי מעלת כת"ר ראינו מגלה עפה באיפת רזון זעומה וכו' בחותם צר וכו' פנים ואחור כתובה נדויים חרמות שמתות וכו' מקול הקריאה הקריה הומה, תסמר שערות בשרם, ואם היתה מגעת ליד הפרנסים לא היתה החרדה גדולה כל כך, כי הם מעיני ההמון יעלימו בעבוד כבודם וכבודנו. אך יצא יצא איש הבינים גלית שמו, ולכונה רעה גילה אותה והדפיסה, עד שהיתה נמכרת בפחות משוה פרוטה לישראלים ולנכרים, והועתקה בלשונם, וכדי בזיון וקצף, לעורר שנאה וקנאה עלינו בין האומות, ובפרט בין אנשי השררה אשר בחרב ונדוי לא יחפצו וכו' ומכל שכן בראותם חומרות יתרות, לדון בכפיה לומר שיבאו כפופים לפני כת"ר, אותם שאינם כפופים לממלכות וממשלות אחרות, ולטול שררה יותר מדי לגזור ולפשוט גזירתם במדינות אשר אין להם עמהם לא יחס ולא קורבא וכו' כי הרשות נתונה להיות כל איש שורר וכו'“, ועל החתום יצחק אבוהב, יעקב ששפורט” (המגילה נכתבה בשנת כרום “זלות” 1683).

יא. השפה המדברת ⁴⁰    🔗

1. בשו"ת “גבורת אנשים” (סי' א') באו דברים היותר נכבדים לקורות השפה אשר דברו בראשית המאה השבע עשרה ואלה הם דבריו: “ועל מה שכתבו בבריסק דליטא עוב”י לכתוב ברסט, אין זה ראיה כי המנהג נתפשט שבני בריתנו היושבים בקרבנו רובם מדברים בלשון רוסיא, והיו קורין אותה עיר ברעסטי, על כן כתבו שיהיה מפורסם בין בני בריתנו, אבל לא משום שם דגוים, והנה על כן נראה שאין לכתוב שם הגוים בבריסק דקויא, כי שם כל היהודים קורים אותה בריסק, ועוד נפקא מינה לדינא, אם יתן השם תמלא הארץ דעה וידברו כלם שפה אחת לשון אשכנז, לא יכתבו כי אם בריסק" (ראשית השבע עשרה).

2. בספר הנ"ל באו עוד דברים “על אדות איש אחד שקדש את האשה בלשון רוסיא” ועוד איזה מלים משפת רוסיא (שצ"ו – 1635).

3. ב"לבוש הבוץ וארגמן" להרב ר' מרדכי יפה (סי' קכ"ט) יאמר: “לובקא שם אשה בלשון רוסיא, ורצו קצת לכתוב לופקא בפ', אמרתי זה לא יוכל היות, כי לובקא ב”בית" בלשון רוסיא היא אהבה, כמו שאומרים ברוסיא “לוביש” שפירוש אתה אוהב אותה, ולופקא בפ' הוא לשון גזלה כמו שאומרין לופיש אתה גוזל⁴¹ לכך אמרתי לכתוב בב' והודו לי וכתבתי זה להזהיר שצריכין לדקדק בכל לשון בכתיבת השמות כי כל לשון יש לו דקדוקו במלים. (הוא בסוף המאה השש עשרה או בראשית השבע עשרה).

4. בשאלה ותשובה אחת כתב יד (הובאה בספר “טיב גיטין” שמות נשים אות מרים) “כתב בשם אא”ז מהר"ם מאנש חיות וז"ל: “נשאלה שאלה ביריד לובלין שפ”ו לפ"ק על אשה אחת ששמה מרים מק"ק קרעמעניץ, ושם היו קורין אותה “מעזי”, ופירוש בלשון רוסיא – קטנה" (שפ"ב).

5. שם: “ו”בתשובת מהרא"ש השייכים לסדר גיטין כתוב בענין שם ציזא וכו' והגיד זקן אחד שזוכר אשה אחת שנקראת פה בריסק “צינא” על שם צין בל"א, ויש שהיו קורין אותה ציזא וכו' וכל השמות אלו בלשון רוסיא וכו' (גם כן מסוף המאה השש עשרה או ראשית השבע עשרה).

6. ב"ים של שלמה" (גיטין ל"א ע"ב) באו דברים הנוגעים על אדות המבטא: “ובארץ רוסיא דכמנים כל שלמה שלמקא או שלומיצא וכו'”.

7. שם: “תמה אני שכותבין מתא דיתבא על נהר בוה דמתקרי בוג על לא דבר שידוע שבלשון רוסיא כל ג' מורין אותו בה'”.

8. שם (כ"ח ע"ב): “ונראה במדינת פולין שמדברין לשון אשכנז גסה וכו'”

9. שם: “דוד המכונה דנקי בארץ רוסיא”.

שם: הוצקא הוא לבשון רוסיא כנוי ליהודה וכו'.

10. שם: “בארץ רוסיא כל הושקא קורין לתורה יהושע”. (מאמצע המאה השש עשרה לערך).

11. בשו"ת “שאגת ארי' וקול שחל” (דף ל') “בשם נפתלי אם קורין אותו הערצקא שדרך לשון המדינה לומר בסוף לשון “קא” כדרך אנשי רוסיא” (בראשית המאה השבע עשרה).

12. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' ק"ב) יש דברים הנוגעים לשפת היהודים בפולין: “נקרא בשם זה (קורק) בהיותו בכור לאביו בן רך וכו' וקראו אותו בלשון פולין תרנגול קטן שהוא בלשון פולין “קורק” וכו'”. (לא נרשם הזמן אך הערך ידוע).

13. בשו"ת “משאת בנימין” (סי' פ') בדברים הבגדים⁴² יאמר כי קורין את האדרת שער בשם “שויב”⁴³ וכו' (מסוף המאה השש עשרה או מראשית השבע עשרה).

יב. מנהגים שונים    🔗

א. שטר חצי זכר.

1. בשו"ת הרמ"א (סי' ג') יאמר: “כי אחד השיא בתו ונתן לו שטר חצי חלק זכר כמנהג הארץ”⁴⁴ (למען תירש הבת החצי מן הבן) (הזמן מאמצע המאה השש עשרה).

ב. המנהג להתראות החתן והכלה לפני החתונה.

1. בשו"ת “משאת בנימין” (סי' ט"ז) בא תוכן השאלה: "בחור אחד וכו' היה משודך להבתולה וכו' מעיר אוסטיא, ויהי בא הבחור לראות ולֵראות פני הכלה כדרך כל הארץ⁴⁵ ותעבור המנחה על פניו וכו' (החתן היה מעיר פאדהייץ, והזמן מראשית המאה השבע עשרה).

ג. תבנית הבגדים.

1. בשו"ת “משאת בנימין” (סי' פ') באו דברים על אדות תבנית הבגדים בימיו: “אלא המלבוש שקורין אותו “מנטיל”, שהוא בגד, שראשו מקיף את האדם סביב צוארו, ומשתלשל ויורד למטה מן ארכובתו והלאה, והוא פתוח מלפניו מראשו ועד סופו, ואין לו בית יד, ולא שום דבר, ודרך קצת זקנים בקראקא ללובשו בבית הכנסת בשעת התפלה וכו', ואין לובשים אותו ה”מאנטיל" לא בבית ולא בשוק – – – והראק אינו נמצא אלא במלכות פולין, גם דרכו ללובשו אפילו בשבתו בביתו, ולפעמים רגילים לתפור בו “פליצה” מעורות שועלים או שאר עורות חיות ובהמות, וקורין אותו “שויב” כדי לחמם את הגוף ולהנצל מן הקור".

ד. הנגונים בבית הכנסת.

בשו"ת הב"ח הישנות (סי' קכ"ז) באו דברים נכבדים על דבר הנגונים ואומר: “מה שמזמרים בבתי כנסיות בנגונים שמזמרים בהם בבית תפלתם” (תפלת הנוצרים), ובין טעמי ההיתר: “כי לאו מינייהו קא גמרי, אלא מחכמת המוסיקא”, וביחוד התיר “יען אין הנגונים מיוחדים להם”. (לערך ראשית המאה השבע עשרה).

יג. הירידים ורחוב היהודים    🔗

1. בשו"ת הרמ"א (סי' ק"כ) באו דברים על אודות היריד בלובלין⁴⁶ כדברים האלה: “הנה יש שם יריד גדול, והעיר מוקפת חומה, ומתקבצים שם הרבה ישראלים ג”פ בשנה, ודרים שם בחדרים הפתוחים לעיר, אך החדרים הם של כותים ובבתיהם של כותים, רק שבני ישראל שוכרים אותם מהם, ומיוחדים להם כל השנה לסחורותיהם, רק שאינם דרים בהם, רק בזמן היריד והוא פחות משלשים יום וכו', ומתחלה היה דר ישראל אחד בקביעות כל השנה כולה, ועכשיו אינו דר שם, רק כל העיר של כותים, כי אם בזמן הירידים שמתאכסנים שם ישראלים משאר מקומות ודרים עד עבור היריד שחוזרים לבית" (לא נרשם הזמן, והוא מאמצע המאה השש עשרה לערך).

2. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' פ"ד) יאמר: “מנהג קבוע הוא שבכל יריד קובעים מקום לבית הכנסת להתפלל בתוכו בכל יום ויום, גם בכל יום שבת מתאספים לבית הכנסת החכמים תופסי ישיבות ומנהיגי ארצות ורבוי עם וקורין בתורה וכו'” (מסוף המאה השש עשרה או ראשית השבע עשרה).

3. בשו"ת הרמ"א (סי' קל"ב–ו') באו דברים על אדות רחוב היהודים בקראקא⁴⁷ "כי אין בעירנו נכרי אחד (הדר בקביעות) בתוך הרחוב, אך הוא מעבר לרוב נכרים, גם תמיד הם נמצאים בתוכה (מאמצע המאה השש עשרה).

4. בשו"ת המהרש"ל (סי' ע"ט) באה שאלה אחת מאת החותם את עצמו “תלמידך הקטן אשר שמו כשם רבו שלמה בן מהור”ר יהודה", על דבר אשר נהגו העם להקל בדבר הפרקמטיא במועד, ויאמר: “ביחוד בעת הזאת שימי השווקים היותר טובים ויפים חל במועד בשנה הזאת, ופה אתנו יריד חל במועד הסוכות והרבה חכמים מחכמי המדינה נועדים הנה” (מאמצע המאה השש עשרה לערך).

יד. ועדי הארצות⁴⁸    🔗

1. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' קכ"ה) באה תשובה מהגאון ר' מרדכי יפה כדברים האלה: “מאורות הגדולים המאירים לארץ ולדרים עליה, הן הנה ראשי גליות אריאל, העומדים על משמרת, תפארת ישראל, שלטי הגבורים, ראשי בני המעלה העולים במעלות הגבוהים, החרדים על דבריהם, משרתי עליון מוסדי ארץ ואיתנים, העומדים על הפקודים, לעשות רצון קונם וחפץ צורם, פרנסים וראשים ומנהיגים דשלש ארצות יצ”ו ועטרותיהם בראשם בעלי תריסים ראשי ישיבות, אשר כל בית ישראל נשען עליהם, מחזיקי כל בדק המה הגבורים המאירים והבהירים, היושבים ראשונה במלכות ולכל דבר אמת ישמרם השומר אמת לעולם (ראש חדש אדר שנת שע"ב).

2. בשו"ת הנ"ל (סי' פ"ח) באו דברים על דבר שרב אחד מאשכנז (בשם יוסף אשכנז) כתב עליו (על המהר"ם לובלין) דברים שלא נתנו לכתוב (במחלוקת בענין אסור והיתר) ופנה אל גדולי הדור והסכימו לו, ואומר כדברים האלה: זקני גדולי המורים הגאונים הגדולים שבכל מדינת פולין ליטא ורוסיא הלא המה הגאון הגדול מוהר"ר מרדכי יפה אב"ד דק"ק פוזנא, והגאון המופלא מו"ה משד אב"ד דגליל קראקא והגאון המופלא בתורה וחסידות מו"ה ליב אב"ד דק"ק בריסק וכל מדינת ליטא והגאון מוהר"ר יוסף אב"ד דלבוב וכל מדינת פאדאליא, ומי רואה אלה יוצאים ולא יצא, כי אחריהם נמשכים כל יתר ראשי הישיבות של כל ארצנו" – וכן יאמר הגאון הנ"ל בתוך התשובה: “וכבר עלה על דעתי לגלות קלונו ברבים, ולהרים המנצפת והעטרה מראשו פה בבית הכנסת הגדול דק”ק לובלין בהאסף קבוץ גדול מראשי הישיבות וממנהיגי כל הארצות ביומא דשוקא" (בסוף המאה השש עשרה לערך).

3. בשו"ת הנ"ל (סי' ע"ט) באו כדברים האלה: “הובא לידי מהיריד דק”ק לובלין מדייני המדינה יצ"ו אשר היו אז מובררים לישב על כסא הדין והמשפט" (בדבר ריב פרטי בין אלמנה ויתומים) הזמן לערך סוף המאה השש עשרה או ראשית השבע עשרה).

 

מחלקה שניה. לקורות הגזרות הרג רב, השבוים, הנהרגים במלחמה, האכזריות    🔗

א. הגזרות וההרג רב בשנת שצ"ח (1636)    🔗

1. בשו"ת “פני יהושע” (חלק שני סי' ס"ח) באו כדברים האלה: “איש אחד ושמו חיים מק”ק נאראל העידו עליו שנהרג בשעת המהומה והגזרה של הקאזאקין – וזה טופס הגבית עדות: במותב תלתא וכו' ואתא לקדמנא היקר הר"ר מאיר בר' דוד שהיה ש"ץ בק"ק לאחוויצא, והגיד בתורת עדות ועונש אם לא יגיד, וזה לשונו (העתקנו משפת יהודית המדברת הבאה בתוך התשובה): “אצלנו בעיר לאחוויצא היה יהודי אחד, אשר נקרא בשם חיים נאראל (הסוחר בזכוכית) וכו' ועתה כאשר היתה פה הגזרה, ויהודים רבים בעו”ה נהרגו, וגם חיים נאראל, ואחרי כן נפל שלג, העבירו קול הבעלי בתים שלנו, כי כל אשר ימצא יהודי הרוג יקבל “דאלר”, כי הרבה יהודים נהרגו, ובכן מצאו הגוים את היהודים, והביאום לק"ק לאחוויצא, ונקבר בשבת הגדול שנת שצ"ח; – גבית עדות שניה: במותב תלתא וכו' ואתא לקדמנא וכו' והעיד כי היה הוא בלאחוויץ, ופה בעוה"ר נהרגו חמשים נפשות ויביאום לקבורה, אך י"ב נפשות לא מצאו לרגל השלג, אך כאשר נמוס השלג מצאו הרוג במים, כפות בידו רגלו וצוארו והכירו וכו'; גבית עדות שלישית: הרקים ספרו כי הרגוהו וזרקוהו לתוך הנהר, ובכל זאת חי, ואנחנו דקרנוהו בתוך המים, עד אשר מת היה גבור מאד, וכמעט הרג אותנו" – (1636).

2. בשו"ת “גבורת אנשים” (דף ל"ה ע"ב) באו דברים, אשר נוכל להבין מהם, עד כמה גדל הפחד בארץ ליטא וכה דבריו: “באפוקי שבתא וכו' ריש מתבתא דמתא ומדינתא נ”י ע"ה פ"ה כ"ש מו"ה אייזק⁴⁹ יחי'). ביום השבת העבר הגיד לנו האלוף הר"ר אברהם ראש ומנהיג המדינה, שהסכימו בהתאסף ראשי עם יחד, וגזרו על כל בני בריתנו הדרים במדינת ליטא, להתענות כל שני חמשי ושני, עד כי חדל לספור ששה שבעות, אז אמרתי ושאלתימה יעשו בראש חדש וט"ו שבט וכו'. כ"ב טבת⁵⁰ שצ"ח (1636).

ב. על דבר ההרג רב הידוע בשנת ת"ח    🔗

1. בשו"ת “בית יעקב” (סי' נ"ב) להרב יעקב צוזמר (דיהרנפורט תנ"ו) באו כדברים האלה: “בגזרת הרקים י”מ נסע איש עם אשתו ורדפו הרקים אותם והשיגום ונהרגו על קדוש השם".

2. שם (סי' נ"ה): “בעת גזרת הרקים ימ”ש הכניסו כלה לחפה, וקודם שסדרו הקדושין בא על האנשים בהלה ומלטו על נפשם".

3. שם (סי' ק"ד) “ראובן ואשתו נשבו בשביה בגזרת הרקים ימ”ש, וילדה אשתו שם בן ונגדל, ויצא מן השביה ודר בין הישראלים ונוהג בדת ישראל".

4. שם (סי' קמ"ג) “ראובן לוה משמעון על משכנות בעת הגזרות שהיה נרדף שמעון מן הרקים, והוכרח לברוח מעיר לעיר עם המשכנות, ופגעו בו אנשי חיל בדרך ורדפו אחר שמעון ונמלט מן העגלות אשר היו שם הרכוש וגם המשכנות והלך ברגליו למקום רחוק והאנשי החיל בזזו ולקחו מן העגלות גם את רכוש שמעון. אחר שעה בא שמעון ומצא קצת ואחרי איזה ימים נהרג שמעון בגזרת הרקים”.

5. בספר “בית הלל” להרב ר' הלל מווילנא (נדפס בדיהרנפורט תנ"א) בחלק אבן העזר (סי' ז') באו כדברים האלה: “גזירות שהיו בשנת ת”ח ע"י הריקים ימ"ש, שהיו תופסים אנשים ונשים וטף עמהם, מקצתם היתה כונתם דוקא להורגם, ומקצתם היתה כונתם כדי להעבירם על דת יהודית ולהיות להם לזנות ולנשים וכו'".

6. בשו"ת “צמח צדק” להרב מנחם מענדל מניקלושבורג באו דברים שונים בארך בהעתק גביית עדות (סי' ע"ח): “באה לפני אשה אחת ושמה שרה בת ר' מרדכי מטשארטריאה בוכה ומיללת ומקוננת על הריגת בעלה ר' יואל בגזירת ק”ק פאלנאי בפניה ובפני אחותה הנצבת עמה בזה, ודחיתי אותה בדברים, ואז הרימה קולה בבכי כי היא יודעת בברור גמור שמת בעלה, ואמרתי לה כדי לנסותה, ראי אין זה חדש, כי כמקרה הזה קרה לכמה אנשים שבאו למדינה זו פליטי חרב, ונשאו נשים על פי הגדתם, שראו נשותיהם הרוגות, ואחרי כן נודע כי חיות הן, וכו' ואחרי כן אמרתי לעין בשראתן על פי הגדתם אשר הגידו בק"ק העלישוי בכ"ד אלול תי"ג לפ"ק, וכלל הגדתן היה כך: מרת זלאטא הגידה כי היא ורבי יואל ואשתו אחותה שרה, ועוד איש אחד בעל קרובתה וכו' היו מטמינים את עצמם, ובאו שם הרוצחים והרגו האנשים, ואת הנשים הכו ופצעו, אבל לא נתכוונו להרוג כי אמרו די לנשים שתהיינה משוטטות בארץ ולחזור על הפתחים וכו' והתחילו הרוצחים לפשוט את החללים, ואמר אחד על ר' יואל ראה עדין זה חי, ורצח אותו יותר, וכו' והרוצחים היו חופשים בלבושי ההרוגים בשביל ממון כסף וזהב וכו' שוב שאלתי במה הרגו, והשיבה כי לא אחד היה הורגו אלא כמה רוצחים היו שם, זה במקל, וזה בחרב, וזה בקרדום, וכן בשארי כלי משחיתים, ושוב שאלתי מה נעשה אחרי כן עם ההרוג? והשיבה שאיננה יודעת, אפשר שאכלוהו כלבים, או גררוהו חזירים או נקבר בין שארי הרוגים שעשו הערלים אחרי כן חפירות וזרקו מקצת ההרוגים להחפירות".

7. שם (סי' פ"ח) באו גם כן עוד פרטים נכבדים, כי היו רבים אשר המירו דת מאונס, וחזרו אחרי כן לדת ישראל ועוד, ואלה הם הדברים הבאים בגביית העדות: על עדות שהעידו שנהרג היבם בגזירת הריגת ק"ק פולנאי בחדש אב ת"ח לפ"ק. וזה אשר העיד החבר ר' אהרון בן הר"ר נפתלי בתורת עדות פה ק"ק ניקלושפורג. אחד היה נקרא ר' הירץ ואשתו היתה בת דודתי, והיה דר בטשידנאב, וכשגברו היונים נמלטנו לק"ק פולנאי, ואני נמלטתי ממקום למקום, ור' הירץ נשאר שם, כי הילד שלו נחלה ולסוף בתוך אותה שנה, אחר ששמענו שנעשה שלום בגליל ההוא, חזרנו אל הגליל ההוא, ובאנו לק"ק אוסטרא, ושם מצאנו נשים בנות דודתי, ושאלנו אותם על הנשארים לפלטה מי הנשארים בחיים ומי נהרגו, ואיפה בעליהם? והשיבו הנשים שאינן יודעות בעליהם איפה הם, כי נמלטו משם, אבל גיסנו, הר"ר הירץ אנו יודעים שנהרג כי ביום ד' היתה ההריגה, ואז היינו נחבאים, ואחר כך ביום ה' יצא הכרוז כל מי שנצול יצא לחוץ, ולא יעשה לו מאומה מהיום והלאה, בכן הלכנו לחפש ומצאנו לר' הירץ שוכב נהרג ואשתו עם ילד קטן אצלה – ואחר כן העיד הנ"ל שזמן קצר אחרי כן באו למשפט יורשי אשתו ויורשיו בדבר הבית מי מת תחלה, והביא כל אחד מהם עדים יהודים שהמירו דתם, בגזרה מחמת אונס, וחזרו לדת שכדבריו כן הוא, ונעשה פשרה לחלוק – ואחרי כן כמו שנה תמימה העיד עוד אחד על הריגת ר' הירץ הנ"ל בגזירת פאלנאי, וזהו אשר העיד הנער אליעזר בהר"ר יוסף ר' זוסקיס מק"ק טשודנאוו בתורת עדות בעונש וכו' בב"ד פה ניקלושפורג בניסן תי"ד: כאשר חזרנו ובאנו אל בתינו אחר הגזרה באנו לק"ק טשודנאוו ושאלנו לאנשים אשר היו שם, מי הנשארים? ומי הנהרגים? בכן היה אחד שנקרא ר' הירצקי והיה מארץ הזאת ממעררין וירש ס"ת ועץ החיים שהיה משוקע בכסף והס"ת היתה מקלף של צבי, ואז היתה בתו ילדה שם כששאלנו על הגזרה, והגידה הילדה אבי נהרג בפאלנאי, ולא היו יכולים ללכת מחמת רבוי ההרוגים, ויצא הכרוז מהריקים שיהיו קוברים לכלם, מחמת הסרחון הגדול והכלבים היו טורפים בהם, והיו שוכבים הרוגים יהודים וערלים בערבוביא, וחפש כל אחד למי שהיה מכיר, בכן הכירה הילדה את אביה וכו'". ­– ובתוך התשובה (דפוס הנ"ל דף ק"ז) באו דברים נכבדים מאד לקורות יתר הפלטה השבוים: “כי אפשר היה שנשבה בין הקדרים, והוליכוהו למרחקים, לארצות התוגר עם שאר שבוים, לאלפים ולרבבות שהיו לשבי, וידוע הוא שבני ישראל רחמנים הם, והכל היו מצפים שיפדו את השבוים אותם בני ברית אשר בארצות התוגר, כאשר באמת עשו כן נדיבי עם אלהי אברהם וידוע היה שלא היו יכולים לחזור לארצות האלה תוך שנה ראשונה, אף על פי שנפדו משם”.

8. שם (סי' ק"א) באו עוד איזה פרטים: “באה אשה אחת לפנינו שמה בונא בת אלקנה בוכה על בעל נעוריה שנהרג בגזירת הרקים בקיץ ת”ח, והיה נקרא יוסף בר' משה מק"ק בורזא, ואמרה כי כבר העידו על מיתת בעלה בק"ק ווילנא, והתירוה, והכתב נאבד ממנה בדרך בפליטתה מק"ק ווילנא מחמת רעש המלחמה בקיץ תט"ז לפ"ק, ועתה מצאה פה ק"ק ניקלושפורג את האיש והאשה שהעידו כבר על מיתת בעלה, ואלה דברי הגביית עדות. ראובן בן הקדוש ר' יצחק מק"ק לאחוויץ העיד: הרינו מכיר את האשה הזאת והיא נקראת בונא, ובלשוננו בונקי ובעלה נקרא יוסף והיו דרים בק"ק בורזי, ולי היה אח, אשר דר שם, וכשגברו הרקים נמלטתי אני ובני ביתי מק"ק לאחוויץ אל ק"ק בורזי, וכן באו לשם יהודים הרבה משאר קהלות מגליל ההוא, וזה היה קודם חג השבעות ת"ח, וביום ד' אחר חג השבעות באו רקים לק"ק בורזי, ולערב בליל ה' עשו רציחות באורחים, והמתקנו סוד ואמר אחי כי יש לנו מכירים ערלים, אשר הבטיחו לי לא לעשות מאומה, וידעתי בבירור שאז נהרג בעל האשה הזאת ע"י הפועל שלו, אשר לקח נקמתו ממנו, כי הכה אותו לפנים על אשר קלקל במלאכתו וכו', ואחרי כן צוה אחד המיוחד שבריקים לקבור את ההרוגים, והבטיח לנו שלא יעשה מאומה, ואנכי ואחי ושני ערלים שמנו כמו ח' נפשות לקבר אחד – יום א' חוה"מ פסח תט"ז. ואחרי כן העידה האשה כי הפועל שלו שהיה משרתו בבית היין שרף שחטו על מפתן הבית, בלקחו נקמתו, וי"ד ימים אחרי כן בא לקבורה ונעשה נפוח, ולא יכלו לקבור תיכף יען טמונים היו אצל ערל אחד בין החזירים ומכוסים במשפחות עד לבסוף שנשקט הרעש קצת יצאנו לחוץ.

9. בשו"ת “אמונת שמואל” להרב ר' שמואל קאיידנבר (נדפס בפראנקפורט תמ"ג) בתוך הדברים (סי' כ"ד) יאמר: “שכמדומה לי שכל הרוגי לובלין הי”ד לא היה שעת הכשר לראותן תוך ג' ימים להריגתם, כי הרקים ימ"ש הרגו וגזלו וחמסו יותר מז' ימים זה אחר זה" (והיא בשנת ת"ח).

10. בשו"ת “הגאונים בתראי” (טורקא קכ"ד) באה תשובה מאת הרב ר' דוד בעל הטו"ז: “בחדש כסלו ת”י הייתי בלובלין, ואני בתוך הגולה,⁵¹ בעו"ה מחמת מציק מכת המדינה, עד כי ירא ה' משמים, ויאמר לצרותינו די – נשאלה שאלה בעסק עגונה אחת וכו' שנהרג בעלה בק"ק שעברשין ביום הרג רב וכו'".

11. ב"חלקת מחוקק" להרב ר' משה (חלק אבן העזר סי' י"ז אות ק"ח) באה העתקת הגביית עדות המעידה על האכזריות ואופן הרצח: "בפנינו באה האשה וכו' מבריסק והגידה מהריגת בעלה, וכו' ויבאו רקים אחרים ויקצצו חצי אזן בעלי, ואחר כן הלכנו לעיר ויפגשו אותנו רקים אחרים, ויכו את בעלי בקרדום קטן, ויפול לארץ, ויצעק אוי אוי, ויאמרו הרקים בלשון רוסיא; הרגהו (דָא ביא יעהא) ויכה אותו על הצואר, ואת הקרדום שפשף לנקותו על בגדו, והחלותי לבכות ויכו גם אותי על ראשי, ונפלתי עם הילד וכו' (שנת ת"ח).

12. בשו"ת “עבודת הגרשוני” להרב גרשן אשכנזי ממיץ (פפד"מ תנ"ט) באו כדברים האלה (סי' ס"ז): “לענין האשה הזקוקה ליבום לר' הירץ,⁵² אשר מקום דירתו היה בשודנאב במדינת רוסיא, כי העידה בתו, כי אביה נהרג בק”ק פולנאי, ולא יכלו לדעת ולהכיר מרבוי ההרוגים וכו'".

13. בשו"ת הנ"ל (סי' ק"י) “זאת לדעת לכל בר דעת, איך שאני מעיד וכו' שאני היה בגזרת טולטשין, והיה שם משה בר' שמואל שמש דק”ק לובלמא עם דגים יבשים, ונהרג על סף החדר, וראיתי בעיני, ובגזרה הזאת לא נמלטו רק י"ב אנשים עמו, על זאת אני מעיד וכו' (שנת ת"ט).

14. בשאלות ותשובות “איתן האזרחי” (סי' כ"ב) באו איזה פרטים שונים בדבר ההרג רב בשנת ת"ח, וזה לשונה: במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הבחור כמר חנן בן מיכל מק"ק טאמאשוב, והעיד כי איש אחד נקרא ליב מקראטניצה הגיד כי הוא חתן היקר ר' זעליג שמש מק"ק לבוב, וכי כבוד מו"ה ירמיה מקאפאווקי היה דודו, ונתן לו ירמיהו שנים עשר חבית יין שרף, לערך שמונה ימים לפני ההריגה שנעשה בטולטשין להביא לקאמיר־היד, ופתאום היתה המהומה, ואי אפשר היה לצאת, ובדוחק גדול על ידי השררה יצאו מקאמיר־היד ויבאו לטולטשין, והשר הדוכס שמעטוויטינסקי היה לו פשר עם הקאזאקן למסור לו יהודים,⁵³ ובכן ביום ה' הוליכו שבוים לק"ק אומאן, וביום ז' באו מהר האכרים (פויארין) בחצר לפני המבצר (שלאס), והיהודים עמדו בקצה, ואנכי עמדתי בתוך, וראיתי כי הרגו, אך אין איש אשר יוכל לנוס, כי במבצר עמדו אלפים אכרים, וכל אשר נסה נהרג בידם, בכלל אין אשר נצל מן ההרג, אך כאשר הציתו אש, והיה החום גדול, ברחתי לבית הקברות, ואחרי עבור שמונה ימים באתי לעיר והייתי במבצר וכו'" – הגביית עדות היתה בשנת ת"ח בעיר לבוב.

ג. לקורות ההרג רב במלחמת תי"ד תט"ז    🔗

1. בשו"ת “אבן השהם” להרב ר' אליקים נעץ (נדפס בדיהרנפורט) שהרביץ תורה בפולין באו בו כדברים האלה (בסימן י"ג): “מת בער”ה שנת תי"ד לפ"ק בעיר מילבאק מחמת חרב המתהפכת שהיתה במדינת פולין, ונהרגו כמה וכמה אנשים ונשים וטף ואנחנו נמלטנו בעזרת ה' בגבורים בקדושה וטהרה למדינת מרק."

2. בשו"ת “צמח צדק” (סי' ק"נ) באו דברים על אדות ההרג בלובלין, וזה תורף גביית העדות על אדות עגונה אחת: “במותב תלתא וכו' ואתת לפנינו וכו' מק”ק מעזבוש והעידה וכו' אני הייתי מכרת לבעל האשה הנצבת, והוא היה נקרא שמואל והיה רופא אותן באלבורר (חובש – צירולניק) דהיינו שהוא היה בק"ק הוראדני הגדולה, וגם אני הייתי שם, ויודע אני שנהרג בלובלין בסכות תט"ז, דהיינו לאחר ההריגה שנעשתה שם נתפשרו עם האויבים המאסקוויטר והרקים והלכתי מן המקום לובלין אל רחוב היהודים וראיתי בבית שהיה שם בית הכנסת, והוא קרוב אל הגשר והשער שם היה האיש הנ"ל שוכב מת על המרפסת, והיה שוכב מגולה וכסיתיו, ורשומים היו נכרים שהכוהו במנעלים עם חשוקים של ברזל שקורין “פאטקוויש”, והודיעה למתעסקים עם המתים למען לא יאכלוהו הכלבים, ונשאוהו על שני מוטות כדרך שנושאים הבית שכר" – ואחר כן הודיעה אחות האשה אשת דוד מק"ק סמאליין “גם נתתי שכר לערל אחד מאסקוויטר, שיהיה הוא חוקר במחנה האויבים המאסקוויטר והרקים, אחרי האיש הזה, בעל אחותי וכו', ואז היו שם הרבה שהיו חוקרות ומחפשות אחרי בעליהן בין ההרוגים וכו' וזה ר' אליה מלמד שחתום על הכתב היה מכירו לפי שהיה מק”ק הוראדני גדולה וכו', ואז בקשו מהם שיתנו לה כתוב וחתום שגיסה מת, ולא היה מצוי להם נייר חלק, רק ישן ומלוכלך וכתבו וחתמו, ואמרו אפילו תבא למרחקים יהיו מכירים חתימת השמש מתתיה, וגם כשתבא אל הגאון מוהר"ר העשל (הוא הגאון ר' ר' העשל, אשר בעל צמח צדק מזכירהו) יהיה מכיר וכו'" – ובתוך התשובה כתוב: “ואנו יודעים שגזרת הריגה בלובלין היתה בראשון דסכות תט”ז" וכן “שידוע הוא ששם בלובלין נעשתה הריגה כמה מאות נפשות מישראל בראשון דסכות תט”ז", ו"כי אחרי כן (אחרי יום הראשון) לא נשמע משום הריגה".

3. בשו"ת הנ"ל (סי' קי"ג) באה גם כן גביית עדות על אדות איש אחד נקרא בשם יחיאל “אשר מקום דירתו היה במדינת פולין בק”ק לשטשווקי, ובשעת המלחמה בהרג רב שהיה בגליל ההוא נס מנוסת חרב לק"ק נאראל, ששם היתה אמו, ורבים מתושבי נאראל הגידו לו שכמר יחיאל נהרג ביום זעם בק"ק נאראל בין שאר הרוגים וקדושים" – הגביית עדות היתה בער"ח כסלו תי"ז בווינא.

ד. השבוים על ידי הקדרים    🔗

(מאמצע המאה השש עשרה עד קרוב לאמצע המאה השבע עשרה לספירתם. לערך 1550–1650)

1. בשו"ת “שארית יוסף” להרב ר' יוסף כ"ץ מקראקא (סי' א') באה שאלה ממדינת רוסיא, על אדות ראובן ששלח את שמעון לעסקיו, ובדרך נתפס ע"י קדרים, אם ראובן חייב לפדותו וכו'". (מאמצע המאה השש עשרה לערך).

2. בשו"ת “מהר”ם מלובלין", באה תשובה על אדות יבם שנשבה בין הקדרים ובתוך הדברים (דפוס וויניצא שע"ט) בדף צ"ד יאמר: “בזמן הרעש כזה כשמוליכין הקדרים את השבויים, אין לו זמן לשבוי אחד להשגיח על שבוי אחר” – (לערך שנת שס"ט).

3. בשו"ת הנ"ל (סי' מ"ג) יספר בפרט “על דבר הרעש בוואלין מסבת הקדרים כאשר הוא רגיל להיות בכרכים יושבי המחוז, וכל אחד מחויב להיות מוכן וכלי משחיתו בידו לערוך מלחמה וקרב כנגדם, בצווי הדוכס והשרים”, – וכן יסופר “כי היו מנסים את הבלסטראות כאשר יעשו המורים” (הזמן לא נרשם, והוא לערך סוף המאה השש עשרה).

4. בשו"ת “בני משה” להרב ר' משה שלטון (נדפס בקונשטאנדינה תע"ג) בא חמר נכבד לקורות השבוים ע"י הקדרים בקרים ועוד, ואלה הם דבריו (סי' כ"ה) נוסח אגרת שלוחה: “שלום להצנועה והחסודה וכו' אשת המנוח בן מוהר”ר ליפמאן מווישנאוויץ בת האלוף המרומם ראש ומנהיג המדינה מו"ה וואלף דיין מק"ק ליודמר. בקצור אודיע לך, שבאתי למדינת קרים אצל יהודה רופא מק"ק ווישנויץ ואמר לי יהודה רופא הנזכר, אני ראיתי באותה הפעם, כשנפלתי בשביה אצל הישמעאל, ושלח אותי האדון שלי לבקש את אשתו ובנו כדי לקנותם אצלי ובדרך הלוכי ראיתי את אלו האנשים הנהרגים מק"ק ווישנויץ וכו' גם ראיתי הר' יצחק קצב נשרף בחנות שלו, ואלו אחרים ראיתי הרוגים, יהודה בן הר' אהרון מליודמר. כ"א לחדש אב שצ"ה".

5. בשו"ת “פני יהושע” להרב ר' יהושע אבד"ק קראקא (חלק אבן העזר ח"א סי' י"ג) באו גם כן דברים על אדות השבוים: “בשנת ת”ד בא שבוי מקונסטנטינופול, והעיד כי היו עמו כמה שבוים, ונעשו חולים ב"מ והשכיבום הקהל בהקדם ומתו שם (ברעש עפוש בתוך כ"ד שעות) פה ק"ק סטאנוב.

6. בשו"ת “מהר”ם מלובלין" (סי' פ"ט) יספר “על אדות איש שנהרג כי מצאו אצלו שטר חוב בלשון יונית על גלח אחד שהיה שבוי אצל הקדרים, וההרוג הנ”ל היה כמה פעמים מצוי בארץ תוגרמא לפדות שבויים, וזאת היתה מחיתו" (לערך סוף המאה השש עשרה).

7. בשו"ת הב"ח הישנות (ס' ע"ז) באה העתקת גביית עדות: “במותב תלתא וכו' זה שנה הייתי עם משה פלאצקר בוואלכאי, לקנות שורים, והכרתי שם יהודי אחד וכו' ושאלתיו אם אמת הדבר כי נהרג אחי יהודה והשיבני כי אמת שהוא היה בווייסנבורג, והלך משם לדרוש ולחקור אחר שרים פולנים שבויים, וגם ישמעאל אחד הלך אתו והרגו”. – יום ג' י"ב אב שנ"ג.

8. בשו"ת הב"ח הנ"ל (סי' קמ"א) באו כדברים האלה: “קדרים כבשו לעיר והרגו, והנשארים הלכו בשבי וכשהלכו לפדות לא מצאו אשה אחת” (לא נרשם הזמן והמקום, ובודאי הדברים מוסבים על דבר הרעש בוואלין, אשר התנפלו עליהם הקדרים כמבואר בפרק הזה, והוא לערך סוף המאה השש עשרה).

ה. היהודים ההרוגים במלחמת מאסקווי    🔗

(מלחמת הפולנים עם הרוסים. מאמצע המאה השש עשרה עד סוף המאה השבע עשרה).

1. בשו"ת הרמ"א (סי' ק"א) באה גביית עדות כי אלה השבים ממלחמת מאסקווי העידו “כי היהודי הקטן מעיר וואסלוויץ אשר הלך מלובלין למאסקווי נהרג” ויאמר בתוך הדברים “כי בודאי היו מכירים את האיש ההוא, שהרי יצא עמהם מלובלין עד מאסקווי שהיא יותר רחוקה ממאה פרסאות ונתחבר ונתלוה עמהם בדרך”.

2. בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קכ"ח) באו דברים על אדות מלחמת הפולנים במאסקווי בשנת שע"א (1610) כדברים האלה: “נדרש נדרשתי ע”ד האשה העגונה אשת ר' דניאל בן הק"ר יואל מק"ק שדה לבן, אשר הלך מאשתו למדינת מאסקווה, בעת המלחמה שצרו עליה המלך יר"ה עם אנשי מלחמתו, כאשר הרבה יהודים הלכו לשם, עם יין שרף וסחורות אחרות למכור לאנשי המלחמות והלך גם זה ר' דניאל עם שתי עגלות יין שרף ושאר סחורות ולא חזר לביתו וכו' וזה תורף העדיות: כמר יהודה בן יחיאל העיד איך כשהיו צרים אנשי המלחמה על העיר הגדולה הנקראת סטאליצא במדינת מאסקווא הוא היה שם בתוך העם החיל דארץ פולין, ובא לשם איש אחד והגיד שהוא בעל הבית מק"ק שדה לבן והביא שני עגלות יי"ש, וכו' ונתעכב עד שנעקרו החיל ממקומו לצור על עיר אחרת, והלכו גם היהודים שהיו באותו החיל עמהם וגם אותו דניאל הלך עמהם וכו' ואחרי כן באו נכרים והסיחו לפי תומם, כי המאסקוויטר הרגו סוחרים רבים וכו' ועוד הוגבה בבית דין עדות אחרת שהעיד כמר משה בר פסח שכשהיה שם במדינת מאסקווי עם ד' או ה' יהודים, באו שני יהודים מהעיר הגדולה סטאליצא שאל אותם אם ראו יהודי אחד שנקרא דניאל וכו' והשיבו שני היהודים שנהרג וכו', ואחר שני שבעות אמר ליהודים פריץ אחד דרך שמועה: אתם יהודים אל תנועו, שם אצל הסאליצא נהרג יהודי אחד, ויתן סימן כי היה מוכר מנעלים וכו'" – ובתוך התשובה (ד' ע"ב) יאמר: “ומסתמא כל היהודים שהיו אז שמה בתוך החיל היו ידועים זה לזה כי לא רבים המה גם רגיל הוא שהיהודים הנמצאים בתוך החיל ממציאים עצמם זה לזה, וצריכים זה לזה לקנות זה מזה בשר ושאר צרכי אכילה”.

3. בשו"ת הנ"ל (סי' קל"ז) יש חמר נכבד לקורות היהודים במלחמה ההיא (שנת 1610) ואלה הם דברי העדים אשר העתקתם באה שם: “כמה פעמים התאוננו הקאזקים, על אשר הגבור היהודי ברכה נהרג פתאום” וכו', ובעדות השניה: “גם ראה שהיהודי התחיל במלחמה, כי קפץ מאנשי חילנו יהודי הנקרא ברכה בן הק”ר אהרן מטישאוויץ, ואנכי ידעתי אותו היטב, גם את אביו, – והיהודי ברכה הנ"ל, עבד בתוך החיל⁵⁴ על ג' סוסים, ויקפוץ על סוסו ב' וג' פעמים כסדר המלחמה וכו', ואחר המלחמה באו “הקאזקין” והתאוננו על הריגת היהודי הבעל מלחמה שהיה נקרא ברכה", ובין הדברים יספר מדבר אשר העיד “כי היה משפט בין “הקאזקין” מי יטול השלל של כמר ברכה אמר הקאזק שר העשרה שהוא ראוי לטול את השלל מפני שהוא שרף את כמר ברכה וכו'”. (מתי נכתבו לא נרשם, אך מובן כי משנת שע"א, כאשר אנחנו רואים מתשובת הב"ח אשר הננו מעתיקים בזה).

4. בשו"ת הב"ח הישנות (סי' נ"ז) באו כדברים האלה (לפי אשר נעתקו שם ללשון הקדש): כמר משה ב"ר יוסף העיד בבית דין וז"ל: אנחנו י"א בעלי בתים היינו בחיל,⁵⁵ וקפץ מתוכם יהודי אחד וכו' אל החיל מאסקוויטר ב' וג' פעמים כסדר, וגברה יד המאסקוויטר וקפץ היהודי הנ"ל (ברכה בן הק"ר אהרן מטישאוויץ) לאחריו, והנה ירו המורים אותו בקנה השרפה שקורין “ביקס”, וראיתי שתחב הלאנדוקא בגבו, ונפל בתוך היער על האוכף של הסוס, ובאשר בקש להחזיק את עצמו בשערות הצואר שעל הסוס, היה מתגולל אנה ואנה וכו' אחר כן אסף ראש החיל כל העם לידע מספר הנותרים, והיו בעלי המלחמות אומרים: וויי לפרשא זריזא היהודי ברכה שנהרג, שהכו אותו בכלי זיין שנקרא ברדוש ודקרוהו וליום שלאחריו הכו הקאזקין את המאסקוויטר ולקחו שללם, ובתוך השלל היה סוס היהודי הנ"ל, וגם כובע שלו וכו' אחרי כן היתה מחלוקת בין שר מאה ובין שר עשרה, כל אחד אמר לי הכלים של ברכה, והאריכו טענותיהם במשפט לפני הקאלי, וטען השר עשרה כאשר שרפו את הרוגים שלנו, שרפתי את היהודי ברכה, בכן מגיע לי שללו וכו' ויצא הפסק מאת הקאלי שיהיו הכלים לשר עשרה, גם שמעתי מפי קאזק אחד שמו חוועדר, אשר לבסוף נעשה גלח אצל קיוב, שספר לפי תומו שהיה באותו מעמד, כאשר שרף שר עשרה את היהודי ברכה וכו', ולאחר כמה שבעות היו איזה קאזקים אחדים בחיל של נעלאוויק, שאומרים לפי תומם מגבורת ברכה" (יום ב' ה' כסלו שע"ד, – ואז היתה הגביית עדות, ואין כל ספק כלל, כי הדבר נמשך משנת שע"א, מחיל הפולנים עם המאסקוויטר, אשר היהודי נלוה עם הפולנים יחד עם הקזקים).

5. בשו"ת הב"ח הנ"ל (סי' ק"ה) באו כדברים האלה הנוגעים על אדות היהודים הנהרגים במלחמה: “במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא כמר יהודה במוהר”ר ישראל מעיר גרידיניג סמוך לסאטאנאב, והגיד בתורת עדות: מחמת בלבול ועלילה הייתי מוכרח לנסוע מגרידיניג לאוקריינע סמוך לנהר נעפר, ולעת ההיא היתה מלחמה גדולה שם, ונהרגו יהודים, ועל ידי כן נשארו בערום וחסר כל, כי הוכרחתי לעקור משם מחמת פחד ומורא, ושאלוני איזה אנשים, לאיזה מקום אני הולך? ואמרתי להם למדינת בריסק והוראדנא, כי לא אוכל להיות במדינותי מחמת בלבול הנ"ל, ונתנו לי אנשים רשום בכתב מאותם היהודים שנהרגו וכו' (יום ב' יוד שבט שצ"א לפ"ק ווילנא) “העדות השניה: במותב תלתא וכו' וז”ל בשבעות שצ"ב זה שתי שנים שהייתי באבוס, בעת שהיתה המלחמה עם קאזקין אצל ק"ק פרייסלא סמוך לנהר נעפר, ושם מצאתי הרבה יהודים, ואחד מהם היה שמו אברהם, ושאלתא מאין אתה? והשיבני מק"ק הוראדנא וכו' ועשיתי עמו שותפות בעסק קניית סחורה באבוס, ונתתי לו חמשים זהובים וגם עגלה עם סוסים, והלך בעגלה עם שאר יהודים לקנות יין שרף, ונהרגו כולם בעו"ה, ושכרנו אנחנו יהודים באבוס קאזאקין להביא את היהודים ההרוגים וכו' וקברנו אותם.

6. בשו"ת הב"ח החדשות באו דברים המעידים על האכזריות הנוראה מאד עם היהודים הנהרגים במלחמה ואלה דבריו (סי' ס"ח): "אשה אחת יושבת עגונה מבעלה שנהרג במלחמת מאסקווי והוא אביגדור פלחתא מנאווי האראדאק. וזה לשון העדות של הגוי: “הנה פצחו אותו, ויוציאו ממנו את החלב ויאכלוהו הכלבים”.

7. שם (סי' ע"ד) “ולפי שהוברר על פי אנשים פליטי המלחמה שהאיש שמואל הנ”ל, הומת באותה המהומה, ורדוהו הצוררים לתהומא והוסיפו מכתו לנוולו ברוב אכזריות מחמת שהיה מקדש השם בפני הבריות".

8. בשו"ת מהר"ם זיסקינד רוטנברג (נדפס באמשטרדם תק"ו) באו דברים על אדות הנהרגים במלחמת מאסקווי בשנת שע"א ואלה הם דבריו (סי' כ"ב): במותב תלתא וכו' ואתא לקדמנא היקר כמר חיים בר' יצחק כ"ץ והגיד: הנה זאת ידיעה ברורה, אשר שמענוה מכמה אונסים, וגם היה לנו כתב מישעיה אונס, אשר יכתוב בפרוטרוט, כי אבדו כמה שרים ברעש, ויכתוב בשם דז(?) כי כמר צבי דניאל נהרג גם כן, והאונסים הטמינוהו, דהיינו ישעיה אנס בעצמו הביאו לקבר עכ"ל. שוב העיד כמר יעקב בר' יצחק וז"ל: אנכי באתי למאסקווי אחרי הרעש ג' או ד' ימים, והייתי עם שארי אונסים, כי היה צווי מהקיסר לקבור כל הרוג, ובכן הלכתי עם שארי אונסים, ולקחנו את דניאל, אשר היה עוד שלם, רק יד אחת ורגל אחת נקצצו, וגם נדקר ב"קאפיהא", ובגרזן על הראש, ובכן לקחנום דהיינו אנכי בעצמי עם שארי אונסים, וקברנו בשדה את דניאל ובנו צבי הנ"ל עכ"ל. שוב בא והגיד כמר אליהו אחיו של כמר יעקב הנ"ל וז"ל: חותני כמר פסח כתב אלי דר' דניאל ובנו צבי נהרגו ברעש, ואחר זה הייתי בעצמי במאסקווי, ויראוני האונסים את המקום אשר נקברו שניהם, וגם הגידו כי יש עמוד גבוה אשר הקימו אחר ההריגה הנ"ל ולוח של ברזל נתלה עליו, ושם נרשמו ההרוגים מהשרים כל אחד בשמו, וגם דניאל ובנו צבי וכו'. – יום א' כ"ז אייר תמ"ג לפ"ק ביחאווי, וחתומים שלשה הדיינים אשר הוגבה בפניהם העדות, וביניהם הש"ץ דק"ק בוחאווי.

ו. מקרה אסון שונים    🔗

1. בשו"ת פני יהושע (חלק חו"מ סי' ק"ו–ח"ב) באו כדברים האלה: “בענין האנשים שרצו להוציא מעות מיתמי וכו' אשר נהרג בעוה”ר מחמת פולוויר בק"ק ווילנא ביום הרג רב בנפול מגדלים וטענו עליו שהוא הצית הפולוויר, ונפלו מחמת זה הבתים ורצו להוציא הנזק וכו' (לא נרשם הזמן).

2. בשו"ת “חנוך בית יהודה” באה תשובה מזקנו הגאון מ' חנוך (בראשית המאה השבע עשרה), ויזכיר “על אדות השרפה הגדולה אשר היתה בק”ק פלאצק, ונשרפו כל הבתים ברחוב היהודים".

 

מחלקה שלישית. דברים בלתי מבוררים כל צרכם, ואוצרים ידיעות לקורותינו.    🔗

א. לקורות המחלוקת באמצע המאה השש עשרה לספירתם    🔗

1. בשו"ת הרמ"א (סי' י"א) בא כתב התנצלות בענין מעשה שנעשה בשנות טעמים מפני רדיפת שלום וכו' “וזה המעשה אשר אירע לא היה מעולם כזה לרוע שמכנף הארץ שמענו שנתחברו יחד כתרנגולים של בית בוקיא כל רועי ישראל האזינו גדולי ארץ, גודרי פרץ פרשו מצודתם בנציבותינו על אחד, ונלכד בחרמתם ובמצודתם, וכדגי הים יאסוף במצותם, ודמו להיות מותר, וכסהו בעפר על החסידות שעושה עם חבירו באמרי שפר וה' אמר עצתו להפר, ואסמכוה אקרא “כי חסד הוא, ונכרתו הנפשות העושות”, והיה לבני מרי לאותות, ויהי כי שמענו כלנו את הדבר הרע הזה, ונתאבלנו כי עליו נגזרה גזרה, ונחתך עליו דין מסור הגמורה וכו' והאמת ברחוב כשל איש מעל אחיו נפרד יכשל, כי הנ”ל רצה על אויביו שהמציא עליו הדברים לנקום, ובהם התעבר הצריח, אף התגבר, ונתחברו אליו אנשים לעזרתו, אשר היה להם צר בצרתו, ובסבת זה נחלקה הקהלה ויושביה לשנים, ונתחלל שם שמים בסבת הריב והמדון אשר היה בעיר יומם ולילה לא תכבה, הקטנים מלקטים עצים, והגדולים מבערים האש הרבה, האמ' כשל סחוב והשלך הלאה מרחובותינו, כמו שהיה ידוע מקדמת דנא לכל באי שער עירנו, המעשים הרעים שהיו נגד פנינו ואויבינו היו פלילים, ובזה נתמוטטו עמודי ארץ ויסודיה, והיה לחוש פן יפוק ח"ו חורבה מפני המלך והשרים לגרש כל העם הזה כלו כהניה ושריה והנה ידוע לכל כי קהלתנו היא ת"ל כעת נחלת ישראל הנשארה, וכמעט אבדנוה ח"ו בסבת זה הקטט, אשר ביניננו האמת היתה נעדרת, וזאת הכל היה בסבת החלק לב העם, ולא היתה לנו תחבולה לצאת מידי פח יקוש הלזה, אם לא בדרך שעשינו בשנותנו את טעמנו לספות הרוה עם הצמאה וכו'"⁵⁶

2. בשו"ת הנ"ל (סי' ס"ג) באה תשובה שלמה על אדות מחלוקת גדולה הנכבדה לקורות העת ההיא⁵⁷ ואלה הם: “הנה לא טובה השמועה, אשר שמענו כי ממרום נשלח אש המחלוקת בעצמיכם, עד כי ההרים רקדו כאלים וגבעות כבני צאן, בדברי קנטורים ולצון, וקרא זה אל זה ואמר, אני בן אדם ואתה החמור וכו' והיו שניהם לשמצה בקמיהם, פרשו רשת ליד מעגל בחרמיהם, ומי יבא אחרי המלכים, (על פי דרך המליצה מאן מלכי רבנן) אשר כבר עשאו ובפרט בדבר אשר עינינו לא ראו, אך שמענו קול ענות וקול צוחה, אוי לדור שהגיע ככה, ששופטיהם צריכים שופטים ביניהם לומר שיטלו קורה מבין עיניהם, ואיזה גבור הכובש את יצרו וכו' ונתחלל שם שמים על ידיהם, לשמצה בקמיהם וכו' והחכמים אינם רוצים לראות את הנולד שעבר במדינת פיהם שהאויב גבה בדבר זה שחלק לבם והמחלוקת החרימם, ולולא כי השאיר ה' לנו בארץ הזאת פליטה, ח”ו היה ישראל לאלה כסוטה, אך בעזר אורה עוטה אשר לב המלך ושריו אחרינו נוטה⁵⁸, שחפץ בנו ת"ל כל זמן שאין מגידי בעלטה, כמדקרת חרב בוטה, ואם הוא יצא וכו' להפיל חומת התורה, ולהרוס המצב על ידי בורות המחצב, בקום איש אדמוני יפה עינים קרא במקום בית אל מחנים, וצוה בקנס גדול על אחד מבעלי המריבה לבלתי החרים והוציא דבה, והיה זה כאשר יחם לבבו לא שת לבו לדבריו, עשה אשר זמם וגלה מסתוריו, וכאשר ראה, אשר על ריב לא לו מתעורר, לא שך חמתו מלהשתרר, ואמר לפריץ אחד שהיה במקהלות, שדברים אלו עליו להתגלות ונתן (פמטניו) לעדות ולזכרון, לא שת אלקים לנגד עיניו ביום חרון, אוי לאזנים שכך שומעות, כי “לאוילי”, חכמות ראמות, שלא יחוסו על כבוד קוניהם, ולא יחפו על מה שבקרביהם, לגרום שאויבינו יהיו פלילים וכו' כל שכן לגרום הקול קול יעקב והידים ידי עשו, על זאת נלבוש בגבורה כלי מלחמתנו וכו' ולסלק יד הגוים אשר עשה בזדון מאיש המדון, ומה לו להכניס את עצמו בין ההרים וכו' פן ירוצו גלגלתו ברעה שאולה, והנה עכשיו חסנו להקדים בדברי שלום ואמת, לבלתי לגלות האיש בחותמת, אבל האיש יחיש לעצמו, אף אם היה דוד המלך בעצמו, כי כה יעשה אלקים וכה יוסיף, כי כל חכמי הדור עליו נאסוף וכו' להכריז עליו בכל הקהלות, אם לא ישוב ממה שהתחיל ויתקן מה שעות, כי לא שוה לנו בנזק “המלך”, כי אפשר ח"ו המכה תלך ממדינה למדינה ומעיר לעיר וכו' וניעץ להם שישמעו גם לקולנו, ואם לנו צייתי, יניחו כל הדברים על יריד לובלין הבע"ל, וישבות מביניהם אש המדהבה, ואף כל גדופיהם וחרמיהם יתירו לבלתי אחרים בהם יאסרו, ועל יריד לובלין הקרוב ירדו לדין ביחד וכו' ויוציא דינו לאורה, ובזה מהן תצא תורה, ולכל ישראל שילמדו מהן לבל יחזיקו במחלוקת וכו' ובזה לא יפסיד אחד מן הצדדים, רק אריכת אפים וכו' להיות מתונים בדין עד ה"יריד", וכו' ואף כי אין בידנו לכופו לעת עתה (את הצד העובר) וכו' ובפרט בגדולי חבל נחלתך, על כן לא באנו עכשיו רק תחלה ברצון, כי אפשר שסוף יהיה באונס וכו' ואשרי לגדולים ששומעים למדברים בהם, והיו אם לא תשמעו למה שאנו מבקשים אתכם, נראה מה יהיה באחריתכם, כי אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה, ומכל מקום לא נרבה עכשיו על אחד מן הצדדים חובה, עד נדע בשל מי הרעה וכו' וזאת הבשורה נבשר שכל צד שהדין יהיה עמו וכו' גם אנחנו נמלא אחריו בגופנו וכו' לא יכבד המשא עלינו, כל זאת נגיד ולא נשכחהו, והמסרב בנו נראהו, ונקבץ עליו כל הארצות, כל חכמי אשכנז ולועז מקובצות, ומי שעושה שלום במרומיו ישים שלום בין החכמים, עוד נזכיר על כל בחורים הן גדול או קטן אנו גוזרים עליו שבל יהיה מבני פלג ויקטן, וילמד ולא ישגיח בעניני המריבה⁵⁹ וכו'. (זמן הדברים לא נרשם, והוא מאמצע המאה השש עשרה).

ב. לקורות שליחות נפלאה    🔗

בשאלות ותשובות ר' משה מטראני (מבי"ט) חלק ב' סי' ע"ח בא ענין נכבד בלתי מבורר וזה הוא: “בפנינו בית דין חתומי מטה, העיד הישיש כ”ר אליהו בר' נחמיה בתורת עדות על נפשו ועל יהדותו, איך בעומדו בגואה ראה יהודי שבא שם, והביא שבויים ערלים ממצרים, שמו מאיר אשכנזי, וספר לי שהיה הוא מתושבי קאפה, ושהיה לו שם אב ואם, ושהיה לו אח תלמיד שהיה לומד בישיבה של בריסק דליטה בארץ רוסיא, ושהיה לו גם כן אחר ונהרג, וספר שספר לו עוד מאיר הנזכר שהוא נעשה שליח ממלך טאטר למלך קראקו ט"ז יום לחדש תמוז שנת שכ"ז (1567). והנה כפי הנראה אי אפשר להטיל ספק בידיעה זו, וא"כ היה בזה ענין מדיני, ואין כל ספק כי כונותו למלך הטאטארים, הוא לא בקאזאן ואסטראכאן, אשר היו רחוקים מאד, אך קרים, אשר היה בה עוד מלך הטאטארים, ונודע כי בשנת 1559 חפצה ממשלת רוסיא להלחם במלך קרים, ואולי שלח אז שליח למלך פולין בקראקו, אשר גם הוא כעס על מלך יאהאן הרוסי.

ג. לקורות המשפטים העלילות והבלבולים.    🔗

1. בשו"ת מהר"ם לובלין⁶⁰ (סי' קל"ח) באו כדברים האלה: הגיע לידי הפסק דין אשר חרצת על דבר המעשה המכוער והזר עון הרציחה שעשה אחד מפריצי בני עמנו, כנזכר בהעדיות אשר שלח לידי וכו' והמעשה הרע הוא ידוע ומפורסם, והפושע הרוצח הוא במאסר ובמשמר ביד הפקיד, כי לא דורש מה יעשה לו, ובקש ממני לחוות דעתי אם יפה זכית מלהכותו נפש? – ובתוך התשובה יאמר “כי לא טוב להשתדל להקל בעונשו, כי יהיה בזה חלול השם, ויהיה סבה שמהיום ההוא והלאה יהיו העם פרוצים בעברות כיוצא באלו, ויגיע מזה פרצה לרבים, וצרך הרבים לגדור הפרצה ההיא להרבות בעונשו וכו' ואתם אהובי בנדון דידן במעשה המכוער הנזכר הלא אני מבחוץ ואתם מבפנים לשקול במאזני שכלכם הזך גדל צרך השעה וכו' וביחוד שמתוך דבריך נזכר שגם אשתקד נעשה באותו גדול מעשה רע כזה, ויצא בולא כלום, ויתרבו המתפרצים ח”ו, נוסף על זה שכיון שנתפרסם זה הענין הרע בין הנכרים, וגם הפושע הנזכר יושב במאסר אצלם, אם יניחוהו בחיים יהיה בזה חלול השם, גם יבאו הנכרים להקל בנקמת שפיכת דמם של ישראל גם מה שאמרת לחסרו אברים⁶¹ הלא אפשר שיבוא מזה פרצה גדולה, שיבא להמיר דתו אחרי כן, ויהיה לקוץ מכאיב, כאשר זכרני בימי חרפי שאירע בימי הגאון מוהר"ר שכנא ז"ל שהיה בימיו גם כן איש בליעל ורוע מעללים (הרבה להרע, רצוח וכו') והתיר הגאון לנקר את שתי עיניו ולחתוך את לשונו⁶² ואחרי שעשו לו כל אלה המיר דתו ונשא נכרית אחת והוליד בני זרים והיה הוא וזרעו המרעים כל ימיהם לרצועה מרדות בישראל, על כן מאחר שהוא מפושעי ישראל, ואין בו תקות דבר טוב, כי משרש נחש יצא צפע, ואנה אלהים שכבר הוא נתפש בידי נכרים, הצד היותר טוב היה שיד בית דין של ישראל לא יהיה בו, רק גואלי הדם יתבעו ממנו נקמת דם השפוך, על ידי הפקיד שיבערנו מן העולם, ועל ידי זה יגדרו הפרצים ויתקדש שם ישראל וכל ישראל יהיו נקיים" (הזמן לא נרשם, והוא לערך סוך המאה השש עשרה, ומדבר המעשה מזמן הגאון ר' שכנא, הוא לערך אמצע המאה השש עשרה).

2. בשו"ת הנ"ל (סי' מ"ב) בא בקצרה: “על דבר הספר תורה אשיב כי אינו צריך לפנים וכו' ששני העדים העידו בפירוש שכל הקהל שהיה באותו הזמן הסכימו ומכרו הס”ת לכמ' מרדכי ואייזיק ז"ל מרצונם הטוב לצרך הבלבול". (לא נרשם הזמן והוא לערך סוף המאה השש עשרה או ראשית השבע עשרה כידוע).

ד. מקרים נכבדים שונים.    🔗

1. בשו"ת הב"ח החדשות (סי' מ"ג) באו כדברים האלה: “אצילי ארץ גודרי גדר, ועומדים בפרץ, בל יגיע כליון וחרץ, הלא המה ראשי ומנהיגי ארץ, המתועדים ביריד לובלין לחזק ולתקן בדקי בית ישראל וכו' אנכי עבדכם החתום בשולי היריעה, כבר באתי לעורר אתכם בכתב קטן, ביריד שהיה בחדש כסלו שפ”ב, על דבר החרמות שהסכמתם לתקן תקנות ולהחרים על זה, ועתה באתי להוסיף לשמע אזן קול ענות קול חלושה, ממחנה העברים מרחוב היהודים בלובלין שגזלום ושדדום השודדים, ונלוו עליהם רקים ופוחזים ימ"ש, והעלו בידם כל נתח טוב, וכסף וזהב לרוב בעו"ה, ועתה אנכי חושש ודואג על היהודים מנהיגיהם וראשיהם, כי המה הגורמים בנזקין, כי הלא למשמע אזן שלש פעמים בשנה בהירידים בלובלין שמחרימים ליחידים המפוזרים בעיירות וכרכים דאבה נפשנו כי המפורסמות ידועות לכל, שלא לבד שהמוחרמים אינם נוהגים בעצמם דין נדוי ומוחרם, אלא גם הצדיקים ויראי אלהים וכו' ולא די זה בלבד, אלא שמקרוב באו להוסיף ולהחרים ולצאת על הכלל כלו בשבעה ס"ת וכו' ואם באנו לדון על גוף התקנות בחרמות יש להרהר כי מי התיר לכם להחרים על הכלל כלו, ואף על פי שאתם נבררים ונשלחים מכל הקהלות שבמלכות וכו', והחרם שהחרמתם אף על פי שהיתה תחלת כוונתם מכ"ת למגדר מלתא, לבל יגיע חמת המלך יר"ה על הכלל כלו וכו' והנה עיניכם הראות דקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם מלהרויח להחיות נפשם ונפש בני ביתם בעסק חלוף המטבעות⁶³ הנתחדש בעו"ה בדור הזה, ואינני אומר שלא לתקן תקנות על זה, כי ודאי כל מה שתקנתם עד הנה, ותתקנו הכל צרך שעה, אלא שיש לכם לפרש בתקנה שלא הסכמתם על זה בחרם, אלא שאר עונשים על העובר שיענש בכך וכך ממון, וכך וכך בגופו ולגרשו מן המלכות או למסרו ביד השררות כפי ראות עיניכם, ותמנו על זה משרתים יראי ה' וכו' ולא יחניפו לשום אדם, ולא יקחו מהם ממון וכו' וכו' ותוכלו לתקן בלי חרמים כשתמנו ראשי ההשגחה בלובלין והירידים, יואל בר' שמואל" (שפ"ב)

2. בשו"ת “גאוני בתראי” (סי' מ"ה) באה שאלה הזאת: “קהלה אחת שהשר העליל עלילה, והיה בתוכם איש שבקש השר דוקא אותו והוצרכו לשלח אותו ממקומו, ועתה רוצה לחזור ולקבוע דירתו שם, והקהל מוחים, כי כאשר יראה אותו יחזור ויעורר העלילה ותהיה סכנה גדולה” (לכל העיר) וכו', ועל התשובה בא על החתום יעקב בן לא"א אפרים שור פה ק"ק לויצק⁶⁴. (הזמן לא נרשם והוא מראשית עד אמצע המאה השבע עשרה).

3. בספר “טורי זהב” (אבן העזר סי' קכ"ט סעיף כ"ט) באו כדברים האלה: “ופעם אחת בא לפני גט נכתב בק”ק ביסק (?) אחר הגזרה שנתבטל הקהל שהיה שם, ונשארו קצת יחידים שאינם לומדים" (הזמן לא נרשם, והוא גם כן בערך הנ"ל).

 

הוספות    🔗

לקורות היהודים ברוסיא הפנימית⁶⁵    🔗

1. בספר “בית הלל” (אבן העזר סי' ב') באו כדברים האלה: “ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשוננו ויודעים בכל טיב היהודים, אעפי”כ צריכים ראיה, וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין, אלא אם כן שיש לו ראיה, שהוא ישראל ומאיזה משפחה וכן הורתי הלכה למעשה, באיש אחד שבא מארץ מאסקווה, וגזרתי עליהם שיפרשו זה מזה עד שיביאו ראיה שהם ישראלים על פי קרוביהם" (הוא לערך מראשית המאה השבע עשרה עד אמצע המאה ההיא).

2. בשו"ת הב"ח הישנות (סי' נ"ו) במותב תלתא וכו' העיד יצחק בר' שלמה וכו' באתי לק"ק סמאלנציק⁶⁶ ומצאתי שם לערך שמונה מנינים וביניהם היו ארבעה או חמשה בעלי בתים מקראקא⁶⁷ וכו' ואיש אחד מקראקא נקרא מיכל, ועכשיו בסכות שפ"ט הוא חמשה עשר שנה, ואחר כן שמענו כי מת והקהל השתדל לתן לו מקום קבורה וכו' תורף העדות שהוגדה בק"ק פינטשוב וכו' ובעדות השניה: “כי זולת נער אחד שנקבר תחלה, היה ר' מיכל הראשון שנקבר על פי השתדלות הקהל” (שפ"ט 1631, והמעשה מחמשה עשר שנים לפנים 1616).

 

הערות    🔗

א    🔗

בספר הזה, אשר הוא חמר לקורות היהודים ברוסיא, אי אפשר לבא בחקירות ארוכות, וביחוד בדברים אשר בשביל קצורם קשה להחליט דבר ברור, וביחוד כי מטרת הספר הוא רק מספרי שאלות ותשובות בפרט והלכה בכלל, – והנה ענין אחד אשר בא בדברים מעטים וסתומים ראוי להתברר; מוכוחי רבנו משה איסרלש ורבנו שלמה לוריא, על דבר הפילוסופיה של אריסטו, נוכל להכיר את רוח שני הגדולים האלה, כי הראשון היה מזכיר שם החכם הפלוסוף בכבוד, אך האחרון דבר רתת למזכירים את שמו, אך מזה עוד אי אפשר ללמוד על הרוח המתהלך בעת ההיא בכלל, אך בתוך הדברים כתב רבנו שלמה לוריא⁶⁸: “ועתה אני הגבר ראיתי כתוב בתפילות ובסדורי הבחורים רשום בהם תפילת אריסטו, וזו היא אשמת הנשיא שכמותך (להרמ"א ידבר דבריו, ויאשימהו, כי בכלל אשר הוא מזכיר שם אריסטו, על כן יביטו עליו) שנושא להם פנים, מאחר שאתה מערבו בדברי אלהים חיים” – והנה הדברים האלה לא נכתבו בפולין, כי כותבם חי בארץ ההיא, האמנם היו בעת ההיא בחורים העוסקים בחכמת אריסטו? ובכלל לא נתבארו הדברים היטב, והם צריכים ברור ולבון, כי הדברים האלה הם נוגעים הרבה למצב הרוחני!

ב    🔗

במאסף “היקב” נדפס מאמר “חדשים גם ישנים” להרה"ח ד"ר אברהם אליהו הרכבי הי"ו. העתקות מפנקס מדינת ליטא: “בתקנת הועד בסעלץ בשנת שצ”ו (1637) כתוב אדות בקשת עניי חברון תוב"ב, עלה ונגמר תמיד, כשיעשו נדבה לעניי ארץ ישראל יכריז השמש, שהנדבה תהיה גם כן לעניי חברון וכו'“, ולפי המבואר בשאלות ותשובות “גנת ורדים”, אשר העתקת הדברים באה במחלוקה ראשונה פרק י' אות ג', נהיה הדבר על ידי השליח מחברון, ולפי דבריו היו עשרים שנה קודם שכתב את הדברים, ואחרי כן נתבטל הדבר כאשר נודע לרבני פולוניא, ואם כן נכתבו לערך שנת תט”ז. – וגם נוכל להבין כי הצרות אשר קרו לאחינו האשכנזים בירושלם היו בעת המהומות בפולין, אשר נמשכו משנת ת"ח, ועל כן לא יכלו להושיט להם יד עזרה! – והנה במאמר הנכבד הנזכר באה העתקה מתקנת ועד חאמסק בשנת תי"ב (1652) אשר יאמר בה: “עתה חדשים מקרוב באו אלינו כתבים, מהם בכו והתחננו אלינו במר נפשם, על גדל הלחץ והדחק שלהם”. והנה גם בשו"ת “שער אפרים” (סי' ס"ו) בא זכר המקרה המעציב בירושלים אשר כתב: “יש לחוש ח”ו שלא יחרב קבוץ מעמד ומצב דק"ק ירושלם יצ"ו" – והוא באותה העת.

ג    🔗

בשו"ת “חות יאיר” להגאון ר' חיים יאיר בכרך (סי' צ"ב) באה תשובה אחת מאת רב אחד, אשר ישב בין ראשי מנהיגי שלש ארצות, אשר כתב להגאון המחבר אשר חי באשכנז ואלו דבריה הנוגעים בצד מה לקורות הרבנות בארץ פולין: “גם באתי כמתמיה על רוב מעכ”ת, אחרי אשר מלא לבו בתורה וחכמה, ומה גם ראיתי כמה רבנים בקהלות גדולות, אשר קטנו דמר עבה ממתנם, ואי אפשר לי להבין עמק כוונתו דמר, כי בוודאי אלו כוונתו ורצונו לבא לארץ פולין, כבר היה יקרת שמו הולך וגובר, על כן יודיע לי רק רצונו, ואהיה לו עבד ממש, לפי הנשמע מרום מעכ"ת, על כן ראוי ונכון לאיש נבון וחכם כמותו לכתוב לי בהיותי ת"ל יושב בין ראשי מנהיגי שלש ארצות ונתבררתי זה שלש שנים לר"מ מתשע קהלות גליל חעלם ואגפיה. ויש בידי ת"ל להטיב מי שראוי לקבל ההטבה – דברי הצעיר שבתלמידים משה בלא"א מו"ה שלום דמתקרייא פרידמאן היושב לעת עתה בדיינות פה והגליל ביריד לבוב" (לערך סוף המאה השבע עשרה).

 

שמות הספרים הנזכרים בספר זה ומחבריהם.    🔗

אבן השוהם (שו"ת) מאת ר' אליקים געץ ברבי מאיר, אשר הרביץ תורה בכמה קהלות בפולין באמצע המאה הי"ז לספירתם נדפס בדיהרנפורט שנת תצ"ג.

אהל יעקב (שו"ת) להרב רבי יעקב ששפורט נדפס באמשטרדם תצ"ז (הרב הזה נודע במלחמתו עם שבתי צבי שר"י).

איתן האזרחי (שו"ת) להרב רבי אברהם ראפפורט (נקרא בשם רבי אברהם שרענצלעס) אשר חי בסוף המאה השש עשרה לספירתם, ובאו בו תשובות מהגאונים, ר' מאיר ז"ק, ר' יום טוב ליפמאגן העלליר ועוד נדפס באוסטרהא תקנ"ו.

אמונת שמואל (שו"ת) להרב רבי שמואל קאיידונובר אשר היה מגולי ווילנא בשנת ת"ח.

בית הלל להרב רבי הלל בר' נפתלי הירץ אשר היה גם כן מגולי ווילנא בשנת ת"ח.

בית חדש (שו"ת) מאת הרב ר' יואל סירקיש אשר היה רב בפולין בסוף המאה השש עשרה וראשית המאה השבע עשרה לספירתם.

בית חדש (שו"ת) החדשות מאת הנ"ל.

בית יעקב (שו"ת) להרב ר' יעקב צוזמר מגולי ת"ח נדפס בדיהרנפורט תנ"ו.

בני משה (שו"ת) להרב ר' משה שלטון נדפס בקושטאנדינה שנת תע"ג (היה רב בארצות תוגרמא בראשית המאה הי"ז לספירתם).

גאונים בתראי (שו"ת) מגאונים שונים מדורו של הגאון ר' יואל סירקיש בעל “בית חדש” ועוד מרבנים אשר היו בפולין נדפס בטורקא קכ"ד.

גבורת אנשים (שו"ת) מהגאון ר' מאיר אביו של בעל הש"ך נדפס בדעסוי תנ"ז (מראשית המאה הי"ז לספירתם).

גנת ורדים (שו"ת) להרב ר' אברהם בר' מרדכי הלוי נדפסו בשנת תע"ו (היה רב במצרים באמצע המאה הי"ז לספירתם בערך).

דבר שמואל (שו"ת) להרב ר' שמואל אבוהב אשר היה רב בוויניצא (איטליה) בסוף המאה הי"ז וראשית המאה הי"ח לספירתם, נדפס בוויניצא שנת תס"ב.

זרע ברך (על מסכת ברכות חדושים בדרושים ומוסר) להרב ר' ברכיה ברך נדפס בהאלוי תע"ד.

חות יאיר (שו"ת) להרב ר' חיים יאיר בכרך, אשר היה רב במדינת אשכנז בסוף המאה הי"ז לספירתם נדפס בפפד"מ תנ"ט.

חנוך בית יהודה (שו"ת) להרב ר' חנוך הענך אב"ד בשנייטאך, ויש בו תשובות מאביו זקנו, אשר היה רב בפולין בסוף המאה הט"ז לספירתם נדפס בפפד"מ שנת תס"ח.

חלקת מחוקק. באור על שלחן ערוך אבן העזר, מאת ר' משה אב"ד בבריסק, מראשית עד אמצע המאה הי"ז לספירתם בערך.

טיב גטין להגאון ר' אפרים זלמן מרגליות, אשר נדפסו בו תשובות כתבי־יד מר' משה חריף ועוד מסוף המאה הט"ז והי"ז לספירתם.

טורי זהב באור על שלחן ערוך להרב ר' דוד חתנו ר' יואל סירקיש בעל “בית חדש” מאמצע המאה הי"ז לספירתם בערך.

יד אליהו (שו"ת) להרב ר' אליהו מלובלין נדפס באמשטרדם שנת תע"ב.

ים של שלמה לרבנו שלמה לוריא (המהרש"ל) מאמצע המאה הט"ז פירושים על מסכתות שונות.

לבוש לר' מרדכי יפה אשר חי בסוף המאה הט"ז לספירתם.

משאת בנימין (שו"ת) לר' בנימין אהרן סלניק מראשית המאה הי"ז (ומעט גם מסוף המאה הט"ז) לספירתם.

נודע ביהודה (שו"ת) להרב ר' יחזקאל הלוי לנדא פראג תקל"ו.

נחלת שבעה (שו"ת) להרב ר' שמואל בר' דוד הלוי אשר היה מן הגולים בשנת ת"ח נדפס בפיורדא תנ"ב.

נתיבות עולם להגאון מוהר"ר ליווא מפראג (מסוף המאה השש עשרה לספירתם) נדפס בנאווי־דוואהר תקס"ט.

עבודת הגרשוני (שו"ת) להרב ר' גרשון אשכנזי אבד"ק מיץ (מאמצע המאה הי"ז לספירתם בערך) נדפס בפפד"מ תנ"ט.

פנים מאירות (שו"ת) להרב ר' מאיר אב"ד באייזינשטאט ובראשונה רב בשידלאפצי בפולין בסוף המאה הי"ז לספירתם נדפס באמשטרדם תע"ה.

פני יהושע (שו"ת) להגאון ר' יהושע אבד"ק קראקא (רבו של בעל הש"ך) מראשית המאה השבע עשרה לספירתם עד אמצעיתה, נדפס מתוך כת"י בלעמבערג 1860.

צמח צדק (שו"ת) להרב ר' מנחם מענדל אבד"ק ניקלשפורג מאמצע המאה הי"ז נדפס באמשטרדם תל"ה.

שאגת אריה וקול שחל (שו"ת) להרב ר' אריה יהודה ליב אבד"ק קראקא עם שו"ת קול שחל מנכדו ר' נתן נטע (מאמצע המאה הי"ז לספירתם).

שארית יוסף (שו"ת) להרב ר' יוסף כ"ץ אשר היה רב בקראקא באמצע המאה הט"ז לספירתם נדפס בקראקא שנת ש"נ.

שו"ת מהר"י הלוי מאת ר' יצחק אחיו של הגאון בעל “טורי זהב” (מאמצע המאה הי"ז לערך).

שתי תשובות ממוהר"י סוראזינה (אשר נספחו לשאלות ותשובות הרא"ש) משנת שס"ז (והיה בוויניצא אשר באיטליה).

שו"ת רבנו יוסף קולן (המהרי"ק) במאה החמש עשרה לספירתם באיטליה נדפס בקרימונה שנת שי"ז.

שו"ת מהר"י מברונא לרבנו ישראל מברונא ממאה הט"ו באשכנז נדפס בשאלוניקו תקנ"ח.

שו"ת ר' משה מטראני (מבי"ט) אשר חי בארץ ישראל (צפת) משנת רצ"א עד שנת של"ה.

שו"ת רבנו מאיר מרוטנברג (חלק שלישי), זה כשש מאות שנה.

שו"ת מהר"ם לובלין להגאון ר' מאיר מלובלין אשר היה מסוף המאה הט"ז וראשית הי"ז לספירתם נדפס בוויניצא שנת שע"ט.

שו"ת ר' משה מינץ, אשר חי במאה החמש עשרה לספירתם באשכנז ואחרי כן בפוזנא נדפס בשאלוניקו תקס"ב.

שו"ת הרמ"א לרבנו משה איסרליש אשר היה רב בקראקא מאמצע המאה השש עשרה האנוי ת"ע.

שו"ת המהרש"ל לרבנו שלמה לוריא גם כן מזמן ההוא נדפס בלובלין שנת שפ"ב.

שער אפרים (שו"ת) להרב ר' אפרים הכהן אשר היה רב בבאדן, גם כן מגולי ווילנא בשנת ת"ח, נדפס בזולצבאך שנת תמ"ח.

תרומת הדשן (שו"ת) לרבנו ישראל איסרלן אשר היה רב באשכנז במאה החמש עשרה לספירתם נדפס איזה פעמים.