א. 🔗
אבשלום בן דוד המלך היה ילד יפה תוֹאר. לעתים היה יושב שעות ארוכות, קולע את שערותיו הארוכות היורדות לו על כתפיו ועושה מהן צמות ארוכות.
אבשלום ידע כי יפה הוא ועל כך גדלה גאוותו. אבשלום גאוותן היה. הוא מחפש לו אחר חברים בגילו וביחוד מבין בני המלך והשרים, אך הילדים בני דלת העם אשר היו מבקשים להתקרב אליו לשחק עמו שנא מאד. לפרקים כאשר התקרבו ילדי הסביבה אל גן המלך ורצו לשחק בין העצים מיד היה יוצא אבשלום, מתנפח מרוב גאוה ומצוה עליהם לאמור:
סורו להם מכאן: הסתלקו תיכף ומיד ואל תזהמו את גן המלך! האם לא תדעו כי הכניסה אסורה כאן לזרים?
דברים אלה היו מכאיבים מאד לילדי השכונה. אולם הם ידעו יפה יפה כי אבשלום בן מלך הוא והם חייבים לכבד אותו, על כן היו הקטנים יוצאים מיד מן הגן, כועסים ומתמרמרים על אבשלום הנער הגאוותן והרשע המגרש אותם מן הגן.
מחוץ לעיר, בעמק ובגבעה אשר ממול למעין השלוח, היו ההרים מכוסים עצים לרוב. אל היערות האלה אשר מחוץ לעיר היו הילדים יוצאים לטיל כי אמו: כאן, במקומות מרוחקים אלה לא יגיע בן המלך ולא יגרש אותנו מגן העדן שלנו.
יום אחד יצאה חבורת נערות ונערים לשחק על ההר הצופה מול ירושלים. הדרך לא היתה קלה כלל וכלל. והיה עליהם לרדת במדרון התלול ואחר לשוב ולעלות. הירידה היתה קלה מאד, החבריה השתוללו והיו מתחרים זה עם זה בריצה ובקפיצה.
המטיילים הגיעו אל מעיין השלוח כשהם עייפים ויגעים. אבים, נער מנערי השכונה, הגדול שבחבורה, חלץ מהר את סנדליו, ירד במדרגות ומיד טבל את רגליו במי המעיין הצוננים.
הרי זה נהדר! 'מלמל הילד, המים הם קרים והם מרעננים את הרגלים העייפות והמאובקות.
נחמה בעלת הצמות השחורות והעינים השחורות, ירדה לה לאט לאט, נגשה אל פי המעיין, כרעה על ברכיה והחלה גומעת מן המים הנוזלים מן הסלע.
מים מתוקים! אין כמוהם! הודיעה הנערה לאחר שרותה את צמאונה ממי המעיין הטובים.
ונחמה רחצה פניה וידיה במים וקראה: בואנה הנה, חברות, בואנה לשתות ממי הנחל הטובים ותרגישו ממש טעם מי גן עדן בפיכן.
שעה ארוכה ישבו הילדים בצל העצים על שפת המעיין ואחר המשיכו דרכם המיגעת במעלה ההר.
כאשר הגיעו החברים לראש ההר, נצבו כלם על הפסגה והם מלאים התפעלות מן המראה אשר נראה לעיניהם.
הם ראו לפניהם מצד אחד את העיר ירושלים אשר אהבו מצד שני ראו את הרי יריחו. ושם רחוק רחוק נראו הרי גלעד בעבר הירדן אשר צעיף כחול מכסה אותם.
חברים! הנה רואה אני את מי ים המלח והם כה קרובים אלי! קרא אביס, מלא התפעלות.
הבה נסור אל הים נרחץ בו את גופנו הלוהט, הציע אחיטוב הילד.
הבלים! מה אתה שח! הלא זה כה רחוק, אבא אמר לי כי צריך ללכת לכל הפחות עשר שעות מן הבוקר עד הערב כדי להגיע לים המלח, זה שהנך רוצה להתרחץ בו.
ועוד הילדים מתווכחים ביניהם ונהנים מן המראה הנגלה להם, נפרד יורם הקטן מן החבורה והחל לטפס על אחד האילנות בעלי נוף רחב אשר ענפיו היו סרוחים וכמעט והגיעו לארץ.
ילדים!, נשמע קולו של הקטן. בואו הנה, הבה נלעס מסטיק ריחני וטוב.
לשמע בשורה זו, שכחו הילדים את המראות היפים, את העייפות שבאברי גופם וכולם אצו רצו אל עבר העץ אשר מתוכו בקע ובא קולו של יורם.
האץ היה עץ עבות מאד. היתה זו אלה עתיקת ימים אשר הגזע שלה היה עבה למדי וענפיה היו רבים וסבוכים.
ניסתה תמר לטפס על האילן ולהגיע אל יורם חברה והנה הרגישה הנערה כי רגליה וידיה נדבקו לענפים. היא הסתכלה בהם וראתה כי הם כולם נוצצים מן הטיפות הרבות והדביקות אשר נקרשו עליהם.
אהה! עתה ידעתי!, לחשה הנערה. הרי טיפות אלו קרושות הן, טעימות וטובות. גרגרי מסטיק הם. אני זוכרת שאבא הביא לי לפני זמן מה הרבה גרגרי מסטיק כאשר שב מדרכו הארוכה מעבר הירדן.
מבין הענפים החלו נשמעים פה ושם קולות שחוק וצהלת ילדים. הקטנים היו מלקטים את הגרגרים, חלק מהם הם שׂמו בפיהם והנותר הם היו אוגרים למשמרת בכיסיהם הגדולים.
והילדים – היו עסוקים מאד מאד במלאכת איסוף הגרגרים. הם לא שמו לב לידיהם ורגליהם אשר כוסו בשכבה של נוזל סמיך ודביק. הם לא ראו כיצד הלכו פניהם והשחירו והתלכלכו מן המיץ הסמיך הזה, הם אפילו לא השגיחו כי הנה הולך וקרב, הולך ובא הערב והוא עוד מעט ויפרוש את אדרתו השחורה על פני תבל.
לפתע נשמעו קולות תרועה מבין העצים. אחרי קולות החצוצרה הדהדו באויר הערב הצונן נביחותיהם של כלבים רבים.
אוי לנו! כלבי המלך הם! קראו הנערים בפחד. אלה שכבר ירדו מן העצים מיהרו לטפס ולעלות שנית על האילנות. הם יראו מפני הכלבים האלה שהיו ידועים ככלבים רעים הנושכים כל ילד אשר יעז להתקרב אליהם.
עוד מעט ומבין הסבך נראתה קרבה ובאה להקת רוכבים על פרדים. בראש רכב אבשלום בן המלך על פרדה קלת רגלים ונמוכה.
ואבשלום – הוא נשא עיניו אל העצים וראה את הנערים, מיד התרגז הנער והחל קורא! מה לכם פה, פראים! אי-אפשר ממש להפטר מכם. מגרשים אתכם והנכם באים שנית, הלא אסרתי עליכם לבוא לגן.
אבל זה איננו גן המלך! העז אבים לדבר לפני בן המלך.
מה אמרת? זה איננו גן המלך? ושל מי הגן הזה? אולי שלך הוא? האם אינך יודע כי כל הארץ הזאת אדמת המלך היא. האם אינך יודע כי כלכם הנכם עבדי המלך וכיצד זה תעז לדבר אלי בחוצפה!
אנא, בן המלך הטוב! התחננה נעמי ואמרה: ראה בן המלך, אתה אסרת עלינו לשחק בגן אשר ליד ארמונך, אבל אנחנו מתגעגעים מאד לעצים ולירק. הנה רואה אתה כי באנו מרחוק מן העיר, ברגלינו עברנו את כל הדרך הזו כי רצינו לשבת בצל האלה, לשחק כאן ולשאוף רוח צח. אנא, בן המלך, תן לנו לשחק כאן ואחר נשוב לבתינו בשלום.
לשחק כאן!, נהם בן המלך. למה לכם לשחק? ולמה לכם לבוא הנה, הלא אני נוהג לבוא הנה לצוד ציד. אתם בצריחותיכם יכולים לגרש את החיות ואת הצפרים מכאן ומה אעשה אני? היכן אלך לצוד ציד ולהתענג קצת למראה צפור מפרפרת, למראה חיה גוססת אשר אני, אני במו ידי הרגתי אותה?
הסתלקו מכאן, צווח אבשלום ומיד נופף בידו והכה בשוט את אחד הילדים.
במהירות רבה החלו הנערים מחליקים ויורדים מן העצים והכלבים רודפים אחריהם, נובחים עליהם וקורעים מעליהם את בגדיהם.
אחרון ירד יורם הקטן, כשהוא לועס בפיו את המסטיק. מה זה? שאל אבשלום את הילד הקטן שעמד לפניו והוא רועד מפחד. מה אתם עושים על העצים?
עלינו כאן כדי לאסוף גרגרי מסטיק, השיב הנער!
ככה אתם אוספים גרגרי מסטיק מן האלה הזו? אם כן האלה היא אשמה. טוב! אני אצוה לכרות את העץ הזה. ואז לא תהיה לכם כל סבה לבוא הנה.
ככה אמר אבשלום הגאה ומיד צוה את עבדיו כי ירדו מעל סוסיהם ויתחילו לשבור את ענפי האלה ולהשיר את גזע העץ בלבד.
יבואו ילדים ויראו את גזע העץ העירום אשר ישאר כמצבה לזכר העץ, יבינו וידעו מה היה בסופם הם אם יעזו לבוא הנה שנית – אמר אבשלום ושפשף בהנאה את ידיו האחת בשניה.
והעבדים החלו עושים את עבודתם. הם עבדו לאט לאט. גם הם, צר היה להם לשבור את ענפי האלה. אך הם יראו מפני כעסו של בן המלך הרע.
והענפים – הם היו משמיעים קולות אנחה ואנקה כאשר היו נופלים ארצה.
ושם מרחוק, לרגלי ההר, עמדו הילדים לנוח אחר הריצה אשר רצו, כאשר ברחו מפני הכלבים.
עמדו הילדים ועיניהם זולגות דמעות, למראה החורבן אשר החריבו אנשי אבשלום בעץ האלה.
הקשיבו, קרא יורם בקול בוכים, העץ נאנח.
הוא מילל, כי כואב לו – אמרה בקול בוכים נעמי אשר הצטערה מאד מאד על מעשה ההרס אשר ראתה בעיניה.
רשע שכזה! הוא מרים יד על ענפי עצים רכים וטובים! נהם בכעס אבים.
ועוד עבדי אבשלום עמלים לכרות את הענף האחרון והנה נשמע קול אנחה כבדה אשר זעזעה את לבות הילדים. ובתוך הקולות, קולות האנחה אשר בקעו מן האלה, נשמע לפתע רחש לחש, אשר הלך וחזק, הלך וגבר.
והקול דיבר:
אבשלום! אתה שברת את ענפי, אתה גדעת את אלה האברים של גופי, שברת ולא חמלת, לכן דע! לא אשכח לך את הדבר הרע אשר עשית לי. יום יבוא וענפים אלה ינקמו בך. זכור ודע בן המלך! מתחת לעץ האלה תמצא את מותך בצל האלה יקברו אותך וגל אבנים יכסה על גופך. גל זה יהיה גלעד ולאות כי אוי אוי יהיה לזה אשר יעז לעשות כאשר עשית אתה – להרים יד על ענפי האלה.
הלואי ויתקימו הדברים!, מלמל יורם אשר גם לאוזניו הגיעו דברי הזעם של עץ האלה.
בלב כבד נבהל חזר גם אבשלום בן המלך לביתו אחרי אשר שמע דברי האלה. לבו הכה אותו על מעשהו, הוא ידע כי חטא חטא כפול. הוא חטא לילדים על כי גרש אותם ממקום משחקם וחטא גם לעץ האלה אשר שבר את כנפיו והחריב את צמרתו היפה.
ב. 🔗
עברו ימים, חלפו שנים רבות ובינתים גדל אבשלום, בן המלך, עד כי היה לעלם אמיץ ויפה ושואף כבוד.
דוד המלך אהב מאד את בנו זה אף כי גרם לו צרות רבות.
אבשלום: הוא שנא את אביו. הוא רצה כי ימות דוד ואז יהיה הוא – אבשלום, מלך על ישראל בירושלים.
ואבשלום היה יושב יום יום בשער המלך והיה פוגש באדיבות ובמתק שפתים את הבאים אל המלך לבקש משפט ממנו.
מה חפצך, ידידי, היה אבשלום שואל את כל אחד מן הזרים אשר באו לראות את פני המלך.
והאנשים, מבני ישראל, היו מספרים לו את צרותיהם. זה היה מספר לו, לבן המלך, כי באו שוטרים וגזלו ממנו את הפרה היחידה אשר לו ועתה נשארו הוא וילדיו ללא חלב וללא מזון בבית.
ולמה זה לקחו ממך את פרתך היחידה?, שאל אבשלום.
הם אומרים כי עלי לשלם מסים, השיב האיש.
ולכן לקחו את פרתך היחידה? הרי זה מעשה רשע!
ככה היה אבשלום מלהיב את הבאים לשער המלך. הוא היה משתתף עמהם בצערם והיה נאנח עמהם על מצבם הרע, אולם לבסוף היה אומר: אבל מה לעשות? לחנם אתה הולך אל המלך לתבוע משפט ממנו. הוא לא ישמע לך ועוד יצוה את עבדיו לגרש אותך בבושה מן החצר שלו.
ומה לעשות איפוא?, היה האיש שואל בקול בוכים והיה סופק כף אל כף.
ואז היה אבשלום קם מכסאו, שם ידו על שכמו של האיכר המסכן לוחש לו לאזנו לאמור: שמע נא, ידידי! התאזר בסבלנות עוד מעט ואני אהיה למלך במקום אבי, אז, אז תראה כי אעשה שפטים בכל אלה אשר עשו לך רעה. את השוטרים אפטר ושופטי צדק אמנה בכל גבולות ממלכתי. לך לביתך והכון לקראת המאורעות אשר יבואו בקרוב, אבל זכור! שים יד לפה, אל תספר את אשר שמעת. אמנם יכול אתה לומר לחבריך הקרובים אליך כי הישועה קרובה וכי עליהם להיות מוכנים להרים את נס המרד, אולם אוי ואבוי יהיה לך ולי אם יוודע הדבר לאנשי המלך.
ככה היה אבשלום מלהיב את לבות האנשים הבאים לדרוש משפט מאת המלך.
כל הארץ חיכתה לאות אשר יצא מפי אבשלום.
ובן המלך שלח את שליחיו בכל פינות הממלכה לאמור: היו מוכנים ליום הגדול. יום הדין קרב! עוד ימים מספר ואבשלום יהרוג את דוד אביו והוא יהיה למלך תחתיו. כאשר תשמעו כי מלך אבשלום, מיד התנפלו על אנשי דוד, תהרגו אותם ותקימו במקומם מושלים מקרבכם אשר ימשלו עליכם בצדק וברחמים.
ואבשלום אשר רצה לארגן את אנשיו לקראת המרד הגדול, פנה יום אחד אל אביו ואמר לו: אנא, אבי! הנה נדרתי נדר לאלוהים לעבוד אותו באמונה, על כן אנא, תן לי רשות ואני אסע לחברון. שם בעיר המרוחקת מירושלים במקום בו קבורים האבות, במקום בו היית אתה מלך בימים הראשונים לשלטונך, שם אעשה אך טוב עם בני האדם.
ודוד שמע את דברי בנו וישמח מאד.
אם רצונך לנסוע לחברון, אנא, סע ואלוהי ישראל יצליח בידך – אמר דוד המלך לבנו.
ככה הצליח אבשלום לגנוב גם את לב אביו.
בבואו לחברון, החל בן המלך לאסוף אליו את אנשיו. לאט לאט פכה חברון להיות מרכז המרד נגד דוד.
וביום בהיר אחד יצאו רצים בכל הארץ ובפיהם הבשורה: מלך אבשלום בחברון.
ודוד שמע את הדבר ולא האמין למשמע אזניו.
ובינתים וכמה גדודים מן הצבא אשר היה עם דוד נבהלו מפני אבשלום ואף הם הכריזו על נאמנותם לאבשלום.
דוד המלך היה במצב קשה מאד. מספר האנשים שנשארו נאמנים לו היה מועט מאד.
ובשורות החלו באות מן הדרום כי הצבא של אבשלום עולה על ירושלים.
החיילים מתפארים כי הם תפשו את דוד חי והם ישפטו אותו משפט קשה. הם יתלו אותך על העץ, אדוני המלך – ככה סיפר אחד השליחים המרגלים אשר הצליח לבוא אל ירושלים כדי לספר למלכו את החדשות האחרונות.
עלינו לברוח, לעזוב את העיר, יעצו השרים למלך.
בצער רב הסכים דוד לעצת השרים שלו. הוא החליט לעבור את הירדן, להתחבר עם אוהביו אשר בארץ בני גד ובני ראובן ומשם לנהל את המלחמה נגד בנו המורד.
ואכן, דברי השרים היועצים היו טובים ונכונים.
כעבור ימים מספר פרצה המלחמה בין צבא דוד לצבא בנו אבשלום. דוד אשר אהב את בנו ציוה את אנשיו לאמר: שמעו נא חיילי הטובים, היו זהירים בבני, לאט לכם עם אבשלום, אנא אל תהרגו אותו.
נשמע ונעשה כאשר דברת, השיבו הקצינים.
ויואב אשר היה שר צבאו של דוד רגז מאד על הבן המורד וכאשר יצאו הקצינים מביתו של דוד, קרא המפקד את אנשיו ואמר להם: שמעו נא הקצינים, אמנם דוד ציוה אותנו כי לא נהרוג את אבשלום, אולם אנחנו נחליט אחרת. אתם יודעים כי אבשלום זה גרם לא פעם צרות לאביו המלך. גם הפעם כמעט והוא הצליח להרוג את המלך ולעלות על כסא דוד אביו, ואז מה היה בסופנו? על כן אנשי, אנא, עשו כאשר אצוה אתכם. עליכם להרוג את אבשלום ואז יבוא השלום על ישראל ולא נדע עוד מלחמה.
אנחנו נעשה כאשר צוית!, הבטיחו הקצינים ליואב המפקד הראשי של צבא ישראל.
והמלחמה בין צבא אבשלום לבין צבא דוד פרצה ביער. צבא דוד היה חלש ומספרו קטן היה בהרבה מצבאו של אבשלום. אנשי אבשלום אשר היו בטוחים בנצחון שלהם, יצאו שמחים אל הקרב והיו אצים רצים מעץ לעץ, כשהם מבקשים אחר צבא דוד המוכה.
ודוד עמד בתפילה אותה שעה, הוא התחנן לפני אלוהים כי ירחם עליו וכי ישמור את הצבא שלו מפני אבשלום וצבאו.
וצבא דוד נכנסו ביער בהחבא. המפקדים צוו עליהם למצוא להם מחסה בין העצים ומשם להמטיר חצים באויביהם.
ובין הקצינים הצעירים אשר בצבא דוד הנאמנים למלכם היו כמה נערים אשר היו גרים בעיר ירושלים ליד ארמון המלך. קצינים אלה זכרו יפה יפה את אבשלום. הם לא יכלו לשכוח כיצד היה זה הילד הגאה מגרש אותם מן הגן.
ואחד הקצינים אסף את אנשיו וסיפר להם כיצד גרש אותם אבשלום יום אחד מחורשת האלות. הוא תאר לפני אנשיו כיצד צוה אבשלום לאנשיו לכרות את עץ האלה ולהשאיר את זה האילן כרות ראש.
והוזכר אתה, התערב בשיחה אחד החיילים שגם הוא היה ביום ההוא, מה דובבו ענפי האלה? הם הבטיחו לנקום ברשע זה.
שמעו נא, אנשי! אמר הקצין לאנשיו. הבה נתחבא בין עצי האלה. אלה הענפים העבותים ישמרו עלינו. מצמרת העץ נשלח חצי מוות בצבא אבשלום.
נעשה כדבריך! מות לאבשלום! קראו החיילים כאשר חדרו ונכנסו בין עצי היער.
ואנשי דוד התפזרו ביער והחלו יורים חצים על אנשי אבשלום. המלחמה היתה קשה ונמשכה כמעט כל היום. בעזרת תכסיסיהם המחוכמים של חיל-דוד, הצליחו אנשי יואב המעטים לזרוע מוות בין
אויביהם הרבים. עד מהרה ראו אנשי אבשלום כי הם הפסידו את המערכה.
חבריה, לברוח! יצא הצו, וחיילים מצבא אבשלום החלו נסים ונמלטים איש איש לביתו.
לשוא ניסה בן המלך לעודד את אנשיו. הם המשיכו לברוח חיש מהר כי רצו לצאת את היער אשר המות מרקד בין העצים. הם רצו בין העצים, רצו ונפלו, כי הענפים והשרשים הרבים היו מכשילים אותם. חצי מות נשלחו מבין העצים עד כי רק מעטים הצליחו להמלט על נפשם.
ואבשלום אשר ראה כי עוד מעט והוא יתפש בידי אויביו, החליט לברוח גם הוא על נפשו.
אוצה, רוצה, פרדי! לאט אבשלום לפרד הנאמן שלו.
לבדו, באין איש עמו, דהר אבשלום על הפרדה שלו ביער אפרים. ובלי משים התקרב אבשלום אל עץ האלה, אלת המסטיק אשר גדלה ביער.
הנה הוא! הנה הוא מתקרב! לחשו הענפים אחד אל השני.
עלינו לנקום ממנו את נקמת האלה אשר צוה לכרות בהרי ירושלים – נהמו הענפים.
ובינתיים קרב ובא אבשלום. ועוד מעט הוא חולף עובר מתחת לעץ.
אותה שעה קרה הפלא.
הענפים אשר לאלה התכופפו פתאום למטה והחלו מזילים מתוכם מיץ לבן ודביק. הפרד אשר לאבשלום, רגליו כמעט דבקו לארץ. אבשלום אשר נבהל מאד כשראה כי הפרד עצר בריצתו, דפק בבהמה וזרז אותה כי תמהר לרוץ. הוא התרומם מעל אוכפו והחל מרביץ בלי רחמים בבהמה.
בקושי רב נעקרו רגלי הפרדה מן המקום בו עמדה והחלה אצה רצה. אולם במרוצתה לא הרגישה הפרדה כי בן המלך אינו רוכב עליה.
אבשלום, אשר כל גאותו היתה על שערותיו הארוכות, נשאר תלוי בין ענפי האלה. שערותיו הסתבכו בין הענפים והוא נשאר בין השמים ובין הארץ, כי הפרד חמק עבר מן המקום אליו נדבק לפני זמן מה.
לשוא נסה אבשלום לשחרר את עצמו מן הענפים.
עבדי יואב הדביקו אותו והרגו אותו. את גופתו השליכו ארצה וכסו אותה בגל אבנים.
ככה נקמה האלה אשר ביער אפרים את נקמתה של האלה אשר ביער יהודה. ענפי האלה הם אשר גרמו למותו של בן המלך הבוגד. בצל העצים, עצי אלת המסטיק, הוקם גל אבנים גדול, זו היתה המזכרת היחידה לאבשלום המת – “יד אבשלום” קראו לה. ואב לבנו היה מספר בלילות החורף את אשר קרה לאבשלום הגאה אשר העצים נקמו ממנו את נקמתם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות