א. 🔗
בית המקדש עוד בער באש. לשונות של אור היו עולות לילה לילה מן החרבות ואודים מעשנים מילאו את חצר בית המקדש ההרוס. ברחובות ירושלים שוטטו הכשדים והיו מחפשים אחר כל נפש מישראל אשר התחבאה בין הבתים ההרוסים.
ועוד טרם כבתה האש לגמרי בחצר המקדש וחיל הכשדים אסף מהר את כל השבויים וזרז אותם לצאת לדרך.
השיירה הארוכה של הגולים התנהלה לאט בדרך העולה צפונה. נורא היה מראה הגולים. היו כאן חיילים אשר הנשק לוקח מהם והם הלכו לאט לאט כי כבד היה עליהם משא השרשרות אשר בהן אסרו הכשדים את ידיהם ואת רגליהם.
היו בשיירה זקנים, חכמים וישרים אשר מעולם לא היו רגילים ללכת ברגל.
כמאסף לכל המחנה התנהלו הנשים והילדים. לפרקים היה אחד הקטנים פורץ בבכי והוא מבקש מים, אך אמו היתה סותמת את פיו ומבקשת ממנו כי ישתוק שמא ישמע אחד החיילים הכשדים ויהרוג אותו…
והשיירה הולכת הלאה. הנה עברו הגולים את הירדן והיו צועדים על אדמת עבר הירדן. הם עלו על ההרים ועיניהם מביטות בגעגועים אל עבר העיר ירושלים, בירת ישראל, אשר עשן כבד תמר ועלה ממנה.
עוברים ימים, חולפים שבועות והשיירה הולכת הלאה, הלאה, הנה הם כבר במדבר, הוא מדבר ערב וסוריה המפריד בין בבל וישראל.
המדבר איום ונורא הוא. אין פינת צל ואין טיפת מים. בכל המרחב הגדול והנורא נראו רק הרים קרחים, הרים לבנים הלוהטים באור היום או גבעות חול לוהט.
במדבר הזה היו נופלים יום יום לעשרות ולמאות משבויי יהודה. ביחוד רבים היו הנופלים מבין הילדים והזקנים. כל הדרך היתה זרועה קרבנות, חללים אשר מתו מי ברעב, מי בצמא ומי באפיסת כוחות.
רבים, רבים היו נופלים יום יום מן המכות אשר הכו אותם חילי בבל האכזריים. אלה אשר מתו, רובם לא זכו אפילו לבוא לקבורה. התנים והצבועים היו מתנפלים עליהם וטורפים וזוללים מבשרם של בני ציון היקרים…
לבסוף, לאחר מסע של שבועות וחדשים, הגיעו השבויים אל ארץ בבל, שם על שפת הנהר פרת ישבו הגולים לנוח. הבבלים אמרו לתת נופש ארוך לגולים, למען יוכלו אלה להבריא קצת מן הדרך הארוכה.
לאחר שתנוחו קצת יהיה בכם כוח ללכת הלאה, נביא אתכם אל בבל העיר ושם נוליך אתכם בתהלוכת נצחון. יראו בני בבל את השבויים אשר באו מיהודה הרחוקה. יראו וישמחו, יראו ויהללו את נבוכדנאצר המלך האדיר אשר בכוחו הגדול כבש את ארץ יהודה, ניצח את אלוהי ישראל ואת בניו הגלה לבבל למען יהיו עבדים ומשרתים לבני בבל האדירים, – ככה אמרו החיילים לבני יהודה הגולים, שעה שציוו עליהם לנוח מעמלם.
ובין הגולים היתה גם קבוצה גדולה של לויים בני לויים. לויים אלה היו נוהגים מדי יום ביומו להשכים בבוקר, לבוא אל בית המקדש, לנקות, לטהר את המזבח ולהכין הכל לקראת קרבן התמיד ושאר הקרבנות אשר היו נוהגים להקריב בימים ההם לפני האלוהים.
יש והיו הלויים עומדים במעלות בית המקדש הרחבות והיו פותחים בזמר קולם.
וכלים נהדרים היו ללויים, היו אלה כלי הנגינה אשר שום אוזן מחוץ לבאי בית המקדש לא שמעה נגינה כנגינה אשר להם. היו שם כלי מיתרים כמו נבל וכנור, היו שם חצוצרות אשר קול תקיעתן נשמע עד רחוק רחוק והגיע לאוזני אנשי יריחו הרחוקה.
ביחוד היו הלויים מפליאים לנגן בימי חג ומועד. בימים אלה היו עולים לירושלים אלפים ורבבות מבני ישראל מכל קצווי הארץ. אלה הרחוקים כאשר ראו את בית המקדש בהדרו ואת הלויים הנוגנים, מיד היו מתלהבים ומתרגשים למראה עיניהם ושפתותיהם היו ממלמלות חרש: “ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ולמראה הזה”.
והלויים הגולים, אלה שהיו רגילים לשרת בקודש, היו יושבים אבלים ובוכים עם שאר אבלי ציון על נהר פרת.
האויב הרע אשר שדד את אוצרות בית המקדש, לקח עמו גם את כלי הנגינה אשר ללויים.
העלו את אלה הכלים הנפלאים על העגלות! פקד נבוזראדן, שר הצבא אשר על צבא בבל. בכלים אלה נגנו אנשי התזמורת שלנו לפני המלך השליט הגדול היושב על כסאו בבבל הבירה.
ואולם ראה זה פלא! לשוא ניסו הבבלים לנגן בכלי הקודש. המנגנים הטובים ביותר מבין הבבלים ניסו את כוחם לנגן בכלים אלה ולא הצליחו.
והיה כאשר נגש בבלי אל הנבל או הכנור ונגע במיתרים מיד היו אלה מתפקעים ואף צליל לא יצא מן הכלי.
גם החצוצרות לא השמיעו אפילו צליל אחד. היו דוממות ורק קול חלש בקע לפרקים מתוכן.
הבה נתן את הכלים האלה בידי הלויים, ינגנו הם לפנינו, צוה נבוזראדן השליט.
בפקודת השר, הוצאו הכלים מידי הבבלים והם נמסרו לידי הלויים, וככה אמרו להם השובים אותם.
הכונו, אתם בני ישראל! בקרוב יבוא אלינו מלך מלכי המלכים, נבוכדנאצר הגדול, ואתם תקבלו את פניו בשירים. דעו! השליט כעסן הוא והיה אם לא תמצא כן נגינתכם באוזניו, כי אז מי יודע מה יהיה סופכם… ולכן: הכונו! נגנו יפה ואז תצילו נפשכם ממוות.
אולם הלויים היו עצובים ועגומים. הם לא נגעו בכלים אשר לפניהם. לשוא דברו על לבם הכשדים. הם הבטיחו להם כי אם ינגנו יפה ישחררו אותם ואפילו יחזירו אותם אל ארצם, אל יהודה.
רק פעם אחת תנגנו ואחר תפסיקו! ככה היו מתחננים אליהם השובים.
ואולם הלויים השיבו בקצור: לא נשיר!
וכאשר לא הצליחו הבבלים בדברים טובים, החלו אלה לנסות להשפיע על השבויים במלקות ובמכות. אולם גם זה לא הועיל. יום יום היו הרשעים מרביצים במגלבים על הלויים, אך אלה ישבו דומם. הם לא הוציאו הגה מפיהם. הם לא בכו, לא נאנחו ואפילו דמעה לא נראתה בזוית עיניהם. מובן שדבר זה הרגיז עוד יותר את הכשדים והם הוסיפו להכות רצח את הלויים המסכנים – אך הכל היה ללא הועיל.
ב. 🔗
עברו ימים מספר והכשדים החלו להתכונן לקראת המאורע הגדול, יום בואו של המלך לראות את חייליו ולבקר במחנה השבויים.
באותו יום ציוו הבבלים על בני יהודה לרחוץ בשרם במי הנהר פרת למען יהיו נקיים.
מן השלל של בית המקדש הוציאו הרשעים את בגדי הלויים הלבנים וציוו עליהם להתקשט בהם.
עליכם להופיע בדיוק כמו שהייתם מופיעים לפני האל שלכם, לפני המלך שלכם. מעתה והלאה, עליכם לדעת שרק נבוכדנאצר מלך מלכי המלכים הוא המלך שלכם ועליכם לעשות את אשר יצווה עליכם.
רבים מן הלויים החליטו בלבם לאמור: לא! לא נלבש עלינו בגדי השרת בארץ הנכרים. לא ננגן לפני הגויים משירי האלוהים.
אותו יום הטביעו עצמם רבים מן הכהנים ומן הלויים אשר בחרו במוות ובלבד שלא יראו כיצד מחללים הזרים את קדושת הבגדים וכלי בית המקדש.
ובלילה האחרון התאספו הלויים הנשארים כדי להחליט מה לעשות למחר. בצל עצי הערבה הגדלים על שפת הנהר ישבו הגולים. הם ישבו ובכו, הם שבו והתפללו אל האל הגדול וכה אמרו לו: אנא אלוהים, קח את נשמתנו כי טוב לנו למות ואל נראה בחרפה הגדולה אשר תגרם לנו ביום מחר.
ואחד מבני הלויים אמר: אחי! למה לכם להתאבל, למה תשבו ותבכו. האם אין די כוח בנו להתנגד להם, לאלה הרשעים? הבה נודיע להם כי אנו לא ננגן בשום פנים ואופן. ואם יכריחו אותנו? ואם יכו אותנו?, שאל האחד. ואולי ימצאו בינינו פחדנים, מוגי לב, אשר לא יוכלו לעמוד ביסורים והם ינגנו על כלי בית המקדש?, שאל לוי אחד זקן אשר היה מן הטובים במנגנים בבית המקדש.
שמעו אחי, קרא בעוז אחד מן הלויים הצעירים. הבה נראה להם כי אנו בזים למוות, לועגים לעינויים ולכאבים, למה זה נחכה כי יבואו להציק לנו ולענות אותנו? הבה נעשה כזאת אחים:
יקומו המנגנים בכלי המיתר וישברו את בהונות ידיהם. יראו הכשדים כי בהונותינו שבורים ויבינו כי לא נוכל לשיר ולנגן.
ומה עם בעלי החצוצרות?, שאל לוי אחר.
מוטב שיחתכו את לשונם, שיפצעו את שפתותיהם עד זוב דם ואל ישמיעו אפילו הגה אחד בנוכחותם של אלה הרשעים אשר חללו את הקודש.
תיבש לשוננו לחיכנו, תכרתנה אצבעותינו אם נשיר את שיר ה' על אדמת נכר – נשבעו הלויים באותו לילה.
והערבות! הן שמעו את השבועה האיומה, שמעו והורידו דמעות של צער על אלה המסכנים. היו הדמעות נוטפות, היו הטיפות נוצצות לאור הירח העולה. קפאו הדמעות על פני העלים וככה נשארו עלי הערבה נוצצים וזוהרים מעברם האחד עד היום הזה… זכו לדמעות הצער אשר שפכו העצים יחד עם הגולים בלילה ההוא על נהר פרת.
ג. 🔗
הגיע היום בו עמד המלך נבוכדנאצר לבקר במחנה.
כבר בבוקר השכם, החלו ההכנות לקבלת פני השליט. במחנה עברו החיילים הכשדים והעירו את האנשים ממשכבם. ציוו עליהם לנקות את המחנה וללבש בגדים חדשים ונקיים.
חיילים הוציאו את כלי בית המקדש ומסרו אותם בידי הלויים וכה אמרו להם: כאשר יבוא מלך המלכים, נבוכדנאצר, כאשר יצא השליט מן הסירה וירד אל היבשה תקדמו את פניו בשירה ונגינה. זכרו! עליכם לעשות את עבודתכם באמונה, אוי אוי לכם אם לא תנגנו יפה…
נעשה כדבריכם, אמרו הלויים ובדומיה נטלו איש איש את הכלי שלו והסתלקו לפינתם אשר קבעו להם בעוד לילה.
כאן בסתר ביצעו הלויים את אשר החליטו בלילה.
כאשר עלתה השמש, נראו על פני הנהר המוני סירות ואניות ובהן חיילים רבים החותרים במרץ אל עבר המחנה.
השיירה היתה ארוכה ארוכה. בראש עברו סירות החיילים הרבים אשר באו ממרחקים לראות בשבויים. אחריהם נראו בסירות אזרחים רבים, שרים ופקידים אשר באו מן העיר הם ואנשיהם לראות את הגולים.
לאחרונה נראתה אניה גדולה מקושטת. ליד החרטום נצב כסא רם, על הכסא ישב נבוכדנאצר השליט הכובש.
כל העומדים על שפת הנהר כרעו ברך וקראו בקול גדול: יחי המלך נבוכדנאצר, אלוהי האלוהים ומלך המלכים בשמים ובארץ.
הנה קרבה האניה אל שפת הנהר. מתוך שורות הצבא אשר נצבו על היבשה, יצא נבוזראדן, ראש הצבא, הצדיע לקראת מלכו וכה אמר המפקד: אדוני המלך! הנה אני מגיש לפני כסא כבודך את שבויי יהודה אשר הבאתי עמי לבבל. יקום המלך וישים את אגלו על צוארו של מלך יהודה האחרון. הנה לפניך צדקיהו המלך הגולה אשר את עיניו נקרו עבדיך.
והמלך קם מעל כסאו והתכונן לצעוד צעדים מספר אל האוהל אשר הוקם לכבודו על היבשה.
יקומו המנגנים וינגנו לפנינו! צוח בזראדן בכעס.
והמלך נבוכדנאצר הפנה את ראשו אל עבר הלויים העומדים בצל העצים ושאל: מדוע זה שותקים המנגנים? מדוע לא ינגנו? נגנו לפנינו משירי ציון! צוח המפקד אשר לא יכול היה להבין את אשר קרה.
לעיני הצופים במחזה נראה לפתע מחזה משונה. כל הלויים כאיש אחד תלו את כליהם על גבי העצים ואחר הרימו את ידיהם הפצועות והשותתות דם וכולם קראו בקול נהי ובמקהלה כאיש אחד:
“איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?”
שירו, כלבים! פצחו בקול, נבזים ולא – מות תמותו, קראו החיילים ומיד אצו רצו, הקיפו את הלויים והם מכוונים נגדם את כידוניהם.
“אם אשכחך ירושלים! תשכח ימיני! תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרך”. נשמע שנית קולם של הלויים.
לרגע עמדו האכזרים נדהמים למראה הגבורה אשר הראו בני יהודה השבויים.
פניו של נבוכדנאצר אדמו מכעס. הוא פנה אל המפקד. ואמר:
כיצד יעזו אלה העבדים להמרות את פי? אמור להם כי ינגנו ואם אין – מות ימותו.
נגנו! שירו! צרחו הכשדים והחלו מכים במגלבים אשר בידיהם והם מכים ופוצעים את הלויים.
והלויים – הם עמדו דום, הגה לא הוציאו מפיהם. הם נשאו את ידיהם למעלה והדם היה שותת ושותת. היה הדם של הידיים מתערב בדם הפצעים אשר היכו אולם אלה הגבורים לא השמיעו קול בכי או אנחה.
יש אשר נעו שפתי אחד הלויים בקללה ותחינה לפני האלוהים “זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים.”
“בת בבל! אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו!”
ככה להטו השפתים הצרובות שעה שנפחו כמה מן הלויים נשמתם והחזירו אותה אל אֶל עליון שבשמים.
ונבוזראדן אשר מאוד חרה לו הדבר צווה לאמור: יקומו הנוגנים מבני בבל וינסו את כחם. הבה נריע לפני מלך המלכים לפני נבוכדנאצר המלך הגדול.
אותה שעה, לשמע הפקודה, מהרו הנוגנים מן הבבלים ונגשו אל עצי הערבה. הם רצו להוריד מעל העצים את הכלים, כלי בית המקדש ולפצוח בשיר וזמר בכלי בית המקדש הנהדרים.
ואולם… עוד בטרם קרבו הבבלים אל העצים ופתע שמעו קולות נפץ עזים ונוראים אשר כמוהם לא שמעו הבבלים מעולם. אותה שעה ראו החיילים הנבהלים והנה ענפי העצים, עצי הערבים התכופפו לפתע כלפי מטה מעל הענפים והחלו נופלים, נושרים הכלים, כלי הנגינה של בית המקדש. ועוד בטרם הגיעו הכלים ארצה והם התנפצו והתפוצצו לרסיסים עד כי בקושי יכלו החיילים לאסוף את החלקים הקטנים אשר נשארו מהם.
נדהמים עמדו הבבלים למראה העצים אשר ענפיהם נשברו והם נראו כפופים ונוטים כלפי מטה.
אוי לנו! אלוהי ישראל ישלם לנו כגמולנו! יללו הכשדים הנבהלים. ועוד הבבלים עומדים נדהמים, ועוד בני יהודה השבויים נושאים עיניהם לשמים והם מצפים לנס ממרום קרא הקול:
“ארור תהיה נבוכדנאצר על אשר התעללת בבני, אתה שלחת את ידך במקדש האל. אתה הרסת את ירושלים עד היסוד ועדיין לא הסתפקת בזה ורצית להכריח את בני כי ינגנו לפניך בכלי בית המקדש, ארור תהיה, לחית היער תיהפך, תאכל עשב ועל ארבע תהלך אז, רק אז תדע כי כאין וכאפס הנך לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”.
ועוד העם מסביב עומדים נדהמים לשמע הקול שנשמע ממרום. והנה קראה בת קול משמים אל בני יהודה לאמור: בני! היה הקול מלטף ואומר: יען אשר חטאתם לאלוהיכם – על כן מאס ה' בכם והגלה אתכם מארצכם. אולם דעו: לא לעולם אכעס עליכם. היום ראיתי מה רבה אהבתכם ונאמנותכם לאלוהיכם. לא ירחק היום ואני אשוב ואסלח לכם ואשיב אתכם לארצכם, אך זכרו, בני: אל כל אשר תלכו ובכל מקום בו תכו שורש, תקחו את הערבה הבוכה עמכם. ערבה זו – עץ מיער – תשאר לעולמים בעלת ענפים היורדים ארצה ונראים כאבלים. כאשר תראו את עצי הערבה האלה, כאשר תסתכלו אל העלים הנוצצים ככסף – וזכרתם כי ברק זה מדמעות הלויים בא לעלים וענפים אלה השבורים ונוטים לארץ, התכופפו ביום המר, יום בו לא רצו העצים כי זרים יטמאו את כלי בית המקדש.
ועוד הקהל נושא עיניו ברגש השמימה ונבוכדנאצר השליט נעלם לפתע פתאום. חית היער קפצה וברחה מן המקום בו עמדה אנית המלך והחיה נעלמה בין עצי הערבה ואיננה.
אז ידעו ישראל כי נקמת ה' היא אשר עשתה זאת. ובני יהודה האמינו כי אכן ריחם עליהם ה' ואמרו זה לזה: עוד מעט האל יקים את דבריו אשר הבטיח לנו להחזיר אותנו לארצנו.
לשנה הבאה בירושלים! קראו בקול גדול.
אמן ואמן! הדהדו הקולות מכל עבר ועצי הערבה הניעו בראשיהם כאומרים: כדבריכם כן יהיה.
כאשר שבו בני ישראל לארצם, זכרו הגולים את הערבה הבוכיה והם לקחו עמהם לזכרון מענפי הערבה ונטעו אותם על מים רבים בארצם הם.
מאז גדלים עצי הערבה הבוכיה בגני ישראל לזכר עולם, זכרון לנסים והנפלאות אשר ראו גולי בבל היהודים על שפת נהר פרת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות