כשהייתי בן 15 או 16 התחלתי לקרוא על הודו. נמשכתי לטקסי המוות שליד נהר הגנגס. האש, העשן שיוצא מגופות המתים. פיזור האפר על המים. הרחצה. הקדושה של המים. העזובה. הפרחים. העוני, האמונה האחת, הבלתי מתחלקת. אין ספק. פעם כבר הייתי כאן, בהודו. היום הראשון שלי בהודו, החל עם פרופסור סרירמש מרצה הודי שפגשתי לפני עשור כאן בביתי בישראל, בו שהה עשרה ימים. סרירמש מומחה לניהול ותקשורת ומלמד בארה"ב, סינגפור, נמצא בשבתון כרגע ומתכנן ללמד שוב בארה"ב, או ניו זילנד… גר כ־140 קילומטר מהכנס באוניברסיטת בנגלור, שהזמינה אצלי הרצאה. בזכותו אני מחליט לנסוע להודו. קודם מוזמן להרצות באוניברסיטת בנגלור על “תיאטרון מדעי”… אבל בללי הזמנתו האישית של פרופ' סרירמש לבוא ולגור בביתו, עם משפחתו לא הייתי נוסע. זה נחשב נס בעיני. איך זה שהוא גר כה קרוב לאוניברסיטה שהזמינה אותי? הרי הודו היא יבשת ענקית!! ואולי זה בדיוק להיפך, אולי האוניברסיטה הזמינה אצלי הרצאה כי סרירמש גר לא הרחק ממנה? אני צריך לחשוב על זה! מה זה כאן, ניו־אייג'? אולי יש לכם רעיון? איזה תענוג האיש הזה. בשדה התעופה ממתינה לי מכונית לבנה. מעין טקסי במונחים מקומיים. אני מנסה לשלם והנהג מסרב.

  “הכל על חשבון פרופ' סרירמש”…

הוא אומר לי. בערב, סרירמש ואחיו מזמינים אותי למסעדה. במסעדה חושך, רק נרות דלוקים. איזה סגנון ייחודי. חשבתי לעצמי. מתפעל. מתברר שיש חושך, הפסקת חשמל, בכל העיר מייסור. האור דלק כעבור חצי שעה. הוא ואחיו מזמינים לי עוד ועוד צלחות עם אוכל. למה? הם בודקים את גווני הטעמים שלי, והיכולת או אי היכולת שלי לאכול אוכל הודי. אני לא מסוגל.

  “האוכל הזה גורם לי שלשול”.

אני מתנצל. לכן אני מקפיד על כל פירור. לאט לאט, אחרי ערימה של אוכל, שאותה מלקק עד תום, אחיו הרחב כתפיים של סרירמש, מתברר מכל המנות האין־סופיות, שהאוכל היחיד שמתאים לי הוא דברי מתיקה. עוגות, קרפים מתוקים.

אני מתחבר אל סרירמש ידידי, ואל משפחתו וחי עימם שתי לילות שני ימים מלאים ומתחבר לעולם מאוד מוכר מן העבר המאוד רחוק שלי. לא זוכר פרטים רק תחושות חזקות מאוד מאוד, שהכל ידוע, את זה כבר חוויתי. את הסבל, את העוני הנורא, את הליכלוך, את הזיהומים. כבר פעם הייתי כאן, על פי הדז’ה וו הצרפתי.

  “המונית תעלה לך 50 דולר הלוך 50 דולר חזור לאונברסיטה בנגלור”

הוא אומר לי בשיחת הטלפון מחיפה למייסור. במציאות בתום יומיים הוא מגלה לי שהם כבר שילמו לנהג המונית. זה מרגש. יומיים של סיורים. פגישות ברחובות ומתן “בסתר” לעניים… אני נותן 10 רופי לכל מבקש ברחובות. סרירמש אומר לי שאני אתרושש מכספי, ואני ממשיך לתת לעניים, לכל מי שפונה אלי. ואז, באמת לא נותרו לי יותר שטרות קטנים. וראה זה פלא, סרירמש נותן במקומי ומסרב לקבל החזר. איזו נשמה נעלה.

פרופ' סרירמש, ההינדואיסט שלי, קם כל בוקר בשעה 5 לפני זריחה. ריצה של שעה. ויוגה עם תפילות עוד שעתיים.

  “כמה שאתה רזה”,

אני אומר לו.

  “כמעט לא הכרתי אותך”.

ובאמת, כשנפגשנו לא העליתי על דעתי שהאיש העמיד הזה ירזה ולא ישמין כמוני. בלילה הראשון המוני אדם ברחוב.

  “הם הוציאו את האלוהים שלהם לטיול”,

הוא מסביר לי. איזה יופי, איזה כשרון, איזה ריקודים, כמה צבעים מרהיבי עין. כיף. אפילו אלוהים שלהם יודע שהגעתי לביקור… האף הסנובי מתחיל להתרומם לי על הפנים… בתום הרצאותיי באוניברסיטה, רציתי לנסוע לאורוביל, מרכז רוחני שבו מדברים צרפתית. לא רחוק ממיסור ומבנגלור, במושגים מערביים. רק כמה מאות קילומטרים מהאוניברסיטה. אך מתברר שהנסיעה לשם היא יום שלם. אולי אפשר לנסוע בלילה, לפגוש ביום ולחזור בלילה… נהג מונית מציע לי פונה… פונה זה אושו. אושו בכלל מחוץ לתחום שלי, אני מכיר את ספריו כבר שנים רבות. לא תואם אוריאל כלל וכלל. נהג המונית שלי הוא נוצרי בן 28 שנים, הוא נבחר בידי פרופ' למנהל עסקים. נהג קובע את דרכי. ואילו באוניברסיטת בנגלור אני פוגש פרופסור לפסיכולוגיה והוא עוזר לי בהשגת כרטיס טיסה די מיידי. באמצעות האינטרנט הכל כך משוכלל אצלם.

מסעי המזעזע במונית. ההתפרעות בכבישים של נהג המונית בבנגלור. הוא מזנק לכל פינה פנויה בכביש, והיישר אל שדה התעופה. מוסיקה רועשת לוקחת חלק ניכר במשחק הזריזות שלו, וזינוקים לכל עבר ללא כל פחד, אפילו עובר על הקו הלבן באמצע הכביש, ללא כל נקיפות מצפון. כולם מצפצפים לו והוא לכולם. מוסיקת כבישים מזמרת באוזניי זמן רב אחר כך במטוס. האמנם הם לא מתרגשים מכלום, נהגי המוניות הקשוחים? הנחמדים. כמה הוא שמח שגם אני זז ורוקד לי, עם המוסיקה המודרנית ההודית הבוקעת מן התקליטורים שלו.

כעבור 3 שעות אני במרכז אושו. בדיקת איידס. רגע, למה בודקים כאן איידס? יש סכנה מאחרים? יש כאן איזה ניסיון להשכיב את כולם? ממש מפחיד. למה לא מאפשרים לי להכנס, ודוחים אותי בלך ושוב… לבסוף כן מאפשרים… מוזר. אחרי שהרמתי קול וכעסתי. לאחר זמן מה אחד הוותיקים שהכיר את אושו לפני עשרים ושתים שנים אומר לי ש…

  “זו השיטה של אושו. לתת תחושה שלא רוצים אותך, כדי שתוכיח שאתה מאוד מעוניין”.

ואני אמרתי:

  “אוקי, אם אתם לא נותנים לי להיכנס אני חוזר אלפיים קילומטר חזרה לישראל”.

כששמעו ישראל, הזמינו את האחראית הברזילאית

  “היא יודעת כמה מילים בעברית”.

אמרו. ואז האיצו בי. עליך לקנות שתי שמלות. במשך היום ללבוש את השמלה בצבע בורדו, תחילה, ובערב את הלבנה. קצת מוזר לי לחזור ולהיות שחקן תיאטרון כמו פעם. בפעם האחרונה שעליתי לשחק על הבמה בפאריז, שיחתי את פרוספרו בהצגה “הסערה”. ללבוש את השמלה הלבנה, וזהירות, אף לא צבע אחר… רק לבן.

ידידי הוותיק באשראם הוא ממוצא אוסטרי, חי חצי שנה בהודו וחצי שנה באוסטריה. אשתו הודית מקסימה, ציירת בינלאומית, יפהפייה. הוא מעיר לי שעלי להסתיר את הצבעים האחרים. רק לבן. דהיינו צווארון חולצתי הצבעוני, נראה לעין כול. הוא נותן לי את השל הלבן והיקר שלו. אנחנו מדברים. הוא על אושו. הרי אני חוקר תיאטרון מדופלם, באתי לחקור עוד מימד של ריטואלים תיאטראליים במסגרות דתיות של תנועות רוחניות. תחום שאני עוסק בו שנים רבות. המקום מלא צעירים, אולי 500 צעירים יפים, חסונים ובעלי אמצעים. כי המחירים כאן לא זולים. בשמים. לשלם על השמלות. לשלם בכניסה 130 שקל וכל יום עוד 50 שקל. הדרים במרכז עצמו משלמים 120 דולר ללילה. ועוד צריך לשלם על האוכל. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אבל האוסטרי שמעולם לא עבד, אין לו בעיה עם כסף. אז למה אין לו ילדים…

מישהי, שהיא במקרה גם ישראלית, אומרת לי שיש כאן בית זונות. אני לא רואה כלום. לא זונות ולא בית עבורן. כנראה שעצמתי את עיני מלראות את סיפורי האהבה באשראם של אושו. כנראה שצריך לפקוח את עיני. אני מצידי, מחליט לא להתחיל עם אף אחת. האם אני שייך למגמה הרוחנית של המרכז הזה ולא מסוגל לראות מיניות… מתוך מאות התלמידים האלה נמצאים כאן כ־30 עד 50 ישראלים שבאים לפעמים לחודש, חודשיים, לפעמים לחצי שנה ולפעמים כמוני ליום או יומיים רק כדי להריח.

אני חושד בשיטה של המרכז. ישראלית צעירה, בתולה, באה והתאהבה. הוא שכב איתה לילה או שניים ועזב אותה לכאביה. היא עוד תשוב. כמו בשיר של הקיבוצניק שעוד ישוב עם המכונית כדי לנקר את עיני החברים… הם מחדירים בה אהבה ושנאה וכאב. האם זו השיטה? והיא עוד תשוב למרכז הזה שוב ושוב, כדי לנסות לתקן את כאבי הנשמה שלה.

בארץ, במשך מספר ימים, יש לי חלומות שבאים מפונה. האם הם מסוגלים לשלוח לי חלומות? האם הם עושים לי שטיפת מוח? האם הם שולחים לי הזמנה לשוב אליהם?

ישראלית אחרת כבר 11 שנים כאן. אחרי שאושו נפטר, הוא הופיע אצלה בחלום. היא גרה בתל אביב. האם היה מסוגל לעשות זאת גם בחייו או רק לאחר מותו? האם יש שם מישהו אחר שמסוגל לבצע זאת בשבילו? מישהו המופיע בחלומה בדמותו של אושו ומזמין אותה… וכשהיא פוגשת אותי בדרך בין הרצאה לריקוד, בין סדנת מודעות כזו או אחרת, היא מתלכדת אל תוך גופי בגמישות גופנית מופלאה. האם היא מתחילה למשמש אותי? או מה בדיוק קורה כאן? האם היא מתאחדת עימי גופנית. האם זו עוד שיטה למשוך חדשים להישאר במרכז הזה? אנחנו מתחבקים ואני אומר לה

  “עבדת יפה על הגוף שלך ועידנת אותו”.

היא מסמיקה. גם הסומק הכה יפה שלה, גם הוא חלק מהשיטה? האם גם אני אשוב לכאן כדי לפגוש אותה שוב? או אולי עדיף שניפגש בתל־אביב?