הגעתי אליהם אחרי שלא באתי כבר שנה או שנתיים. מאז שמרטין זוהר עלתה לשמיים. אם כי כבר הייתי אצלם פעם או פעמיים, מאז. ודי. ומאז לא באתי. אולי שנתיים לא באתי.

איך הם יגיבו? יהיו אדישים או שמחים?

לפני כשנתיים, היה לי דיון עם סלח על התסריט “אור” שכתבתי עוד בגילו, לפני שלושים שנים.

הדיון לא היה טוב. יצא שאני מנסה לכפות על סלח את התסריט שלי, שעה שהוא רוצה “רק” לעשות תסריט “שלו” עם רעיונות “משלו”.

הקשבתי. אני תמיד מקשיב. האם אני אוהב להקשיב? לא יודע. אני מקשיב. זו המהות שלי. כך אני קולט טוב יותר את העולם. אני מתבונן, מתבונן פנימה, לתוך הדובר. מתבונן בתנועות הבלתי מבוקרות של הדובר, וכך למד אותו.

היה יום קיץ, אמצע אוגוסט כזה, כמעט. אחרי שהות של שעתיים אצל היהודים המשיחיים. שרתי, רקדתי כמטורף, והתלהבתי מכל הריטואל החצי יהודי חצי נוצרי שלהם. העיקר שהאנרגיות שלי יצאו והרגשתי ממורק. טהור. כמו בתיאטרון החי. ורשמתי את מחקרי במחברת.

שאלתי את עצמי לפני שאני יוצא מהכניסה של היהודים המשיחיים על הר הכרמל, בכניסה לעיספיה, האם זה יהיה נבון להגיע עכשיו לסעיד? האם הם יתנהגו איתי כמו פעם? נחמדים? או אולי יכעסו על זה שלא ראו אותי שנה או שנתיים? ומה עלי להביא? האם להביא להם יין?

ומה יהיה על כל הטוהר הפנימי שיצרתי לעצמי אצל המשיחיים? האם הכאב הפוליטי של סעיד לא ימחק את כל הטוהר הזה ודי?

ובכל זאת עליתי על המכונית, ברגעים שדויד, הכומר היהודי שהיה במאי אדיר בניו־יורק, מפורסם ומוצלח, נאם נאום חוצב לבבות. הוא העלה הצגות תיאטרון ולדבריו גם עשה קולנוע ולימד באקדמיה, כאילו כמוני, כזה… כאילו.

הנה הוא מדריך את האחים והאחיות שלו, לרפא את עצמם באמצעות תפילות כמה יפה. כמה נאיבי…

ואני יוצא אל מכוניתי, ומישהו מדבר איתי ערבית. ואני מציע לו טרמפ והוא לא מבין.

“שו?” ומ"שו" ל"שו" בערבית, יוצא לנו “ישו” בעברית, מכל מקום.

לא מבינים זה את זה כמו בבל בערך…

והמכונית מחליקה מעיספיה, (כך הם מכנים את עירם ולא עוספיה בלשוננו)… הרחובות, הכבישים עדיין מלאים בורות, והרבה חנויות משני צידי הכביש. שוב המכונית קופצת לתוך בורות מעצבנים. האבק הזה. למה לא משקים את הרחובות המאובקים? גם אצלנו לא משקים רחובות… נראה לך…

גם בדליית אל כרמל חלו שינויים, מבנים חדשים לצידי הדרך. משהו השתפר. העומס של יום שבת גם. פחות אורחים מתל אביב?

אני יוצא מהמכונית. סלח יושב עם אביו ברחבת ביתם, ליד עץ התאנה, בצל. כנראה שעדיין סעיד לא מזהה אותי. בידי שקית ניילון עם תאנים ומיץ אפרסקים. חך חינה אותי מרטין, רעייתי

  “לעולם אל תיכנס לבית כלשהו בידים ריקות”,

ואני הרי אוהב למלא אחר משאלותיה של מרטין. איך הם יגיבו? יהיו אדישים או שמחים?

  “הי אוריאל”,

סעיד מקבל אותי בסבר פנים יפות. גם סלח. והנה לילה מציצה מדירת הגג שלה, למעלה:

  “הי אוריאל, מזמן לא ראיתי אותך!”

  “נכון, גם אני אותך, מאז שפרופ' להב עשתה לי סיור במכון המחקר הפסיכולוגי שלה, לא יצא לנו להפגש”.

  “אני גרה עכשיו פה, אני מסדרת את הבית”,

היא אומרת, ונעלמת מייד. שבה לעבודתה. אני לא מבין ושואל את סעיד וסלח.

  “והיכן גר סלח?”

הרי הוא בנה את הדירה למעלה עבור משפחתו. בינתיים סלח קם ממקומו ונכנס לבית. אני מתיישב ליד סעיד במרפסת, המקושטת בעץ תאנה שצמח מאוד, ויש עליו מלוא הפרי של העונה.

  “סלח חזר לגור איתנו בבית ונתן לאחותו וילדיה את ביתו”,

הוא מסביר…

  “הוא עבד כל כך קשה”,

נזכרתי איך בנה במו ידיו דירה מפוארת על גג ביתו של אביו. הייתי עד לכל התהליך. לכל הקשיים.

  “נכון, אבל הוא בחובות, והיא עזבה את בעלה והגישו נגדו תביעה… בקיצור לא קלים החיים שלנו בכפר”…

כך סעיד. אני מבין.

ישבנו פנים אל פנים, סעיד אמר שהמצב הזה בלתי אפשרי. אחרי שהזמינו אותו לסיור הרצאות בכל איטליה, והעייפות רבה. הוא שכב בבית חולים כרמל כמה ימים. הוא רוצה לרדת מהנושא הזה. ולפתע סעיד הבטיח להפסיק לכתוב על הפלסטינאים. הבטיח. אז הבטיח. רק לפני כמה ימים שמעתי אותו נואם בהתלהבות למען אחיו ורעיו.

לילה חזרה לבית שבנה סלח לעצמו ולאשתו. בינתיים התגרש מאשתו והפסיק לתפקד בעבודותיו השונות. חובות. געגועים לאשתו שהתחתנה עם אחר, עם מי? איזה דוקטור, סוציולוג, סלח שבור.

אני נזכר שבפעם האחרונה סלח התווכח איתי ואמר לי:

  “גירושים זה יותר גרוע מהמוות. במוות אתה כבר לא רואה אותה… וכלום בקשר אליה לא יכול להפתיע אותך. אבל בגירושים הכל יכול להכאיב שוב”.

איך הוא ידע כבר אז? הייתי מופתע מנקודת המבט הזו, כאילו הפרידה בגירושים שלו, כואבת יותר מהוות של מרטין אשתי… המוות בעצמו…