שלמה זלינגר, פסל, חי בפאריז. יש לו בית ברחוב שמשון בחיפה.

  “איך היכרת את רותי”?

רותי הגיעה אליו לקיבוץ כברי והיא יפהפייה בת 16 לומדת בבית הספר הריאלי, היוקרתי ביותר בחיפה. שלמה הוקסם מיופייה. ואז רותי לא ידעה צרפתית. רותי הזמינה את שלמה בן ה־23 שנים, לבקר אותה ברחוב שמשון. היא רצתה להראות לו איך היא מפסלת סירה בקליפת עץ האורן. היא פיסלה. והוא רצה להראות לה איך הוא מפסל בן אדם קטן בקליפת עץ האורן. זה לא אומר שהוא אוהב את עצי האורן, לא. עצי האורן מזהמים את לילות השינה של חיפה. לעצי האורן יש קליפה עבה מאוד, זה מגן עליהם מפני מזיקים וכך הם שורדים את החורף ואת המזיקים.

אחר־כך חזר לכברי, התבונן בעצמו, לקח חתיכת עץ בגודל של 50 ס"מ ופיסל את עצמו. רותי התרשמה מאוד מעבודותיו. את הפסלים הנקראים: “הבן־אדם הקטן” ואת “עצמו”, היא אהבה מאוד. כעבור שנתיים הוזמן שלמה לקבלת פרס באמריקה.

לנסוע או לא לנסוע? לעזוב את הארץ? עד שנת 1969 שלמה המשיך לעבוד ביום, בפיסול, אבל בלילה היה שומר לילה בסוכנות היהודית. עד שרותי אמרה לו די, מספיק. יש לנו די אוכל והרבה הזמנות של יצירות. הוא הפסיק, והחל להקדיש את כל חייו לאמנות הפיסול. שלמה יצר מאות פסלים המפוזרים בעולם.

כאן מתחיל תהליך החיים האדיר, תהליך שיקומי ענק של שלמה זלינגר, פסל ידוע בעולם. אך שלמה לא נולד כמו רותי על הר הכרמל. שלמה נולד בפולין של אז 31 במאי 1928. וכשהגיעה המלחמה עבר 7 מחנות ריכוז, כאילו אמרתי 7 מדורי גהינום. נורא. דרך מסע של מוות ועוד מוות ועוד מוות, והצליח לחיות.

הוא ראה את המראות המזעזעים ביותר. הוא ראה כיצד רוצחים אנשים. הוא ראה במו עיניו כיצד הכריחו אדם לשתות מים מצינור, והכריחו אותו להמשיך לקבל מים עד שבטנו התפוצצה. האדם שבטנו עפה לכל עבר, היה אביו.

אחרים, שלא עמדו בהוראות הנאצים ועוזריהם, נחנקו בידי החיילים הגרמנים. שלמה כמעט נתלה על עץ… הגרדום. אך תמיד, תמיד ברגע האחרון נמצא מישהו שהוציא אותו, מדרך המוות הסופית. לפעמים שנייה אחת לפני הסוף המר, לפעמים דקות מספר קודם לכן. המזל. הגורל. אנשים, שליחים של רצון טוב. הצילו לא פעם את חייו. אבל לא את חיי הוריו.

  “ואיך אתה יוצר?”

  “מה?”

  “משהו אחר!”