1911    🔗

27 לפברואר 1911, חדרה.

שרה טובה, שלום!

ההינך בבית? האם לא נסעת לחיפו? ההינך בריאה ושלמה? הנני כותב לכן מעט עם ר' ליב ¹– הכלב! – שסיפר לי כבר את ה“תשובה” שלו, ואיך השלימו אתו, ואיך שמחו לקראתו הסוסים. הנבל הזה עומד ומחכה כבר. הוא בביתנו כבר כשעתיים ולא רצה לאכול כלום. ברוב תחינות ובקשות הואיל האדון הזה לשתות אתנו כוס תה. והנה אודות נושא המכתב.

אצלי כלום. בבית שמה ושאִיה. מתארחים אצלנו שלושה פקידים תורכים – ימח שמם! – שבאו בענין הדמירים. ² עשרים חיילים פה שבאו לאסור אותם. ובזכות זה אמא עובדת מעל לכוחותיה, עייפה וחצי-חולה. ובבית תוהו-בוהו. ואתמול עוד בישרו – השד יודע מי! – כי תבואו עוד בערב. והגברת ווזלינסקי – ספרי זאת לרבקה, הקריקטוריסט שלנו – שחטה דג גדול ועמדה וסיפרה לי איך יען שאמי עייפה היא תקבל אתכם, ועוד כאלה, ואני חשבתי כי השבץ יאחזני מכעס. הודות לאל שלא באתן.

ואת כבר מבינה כמה טוב ונעים עכשיו בבית. ובעבודה אין מה לעשות. והנה, לולא בושתי הייתי נוסע היום אליכן. אבל…

הייתי חפץ לדעת מה אתן עושות, אני שולח לכן שלושת החלקים של " L’Homme qui rit " [“האדם הצוחק” לוויקטור הוגו], קריאה טובה. הנני שולח גם לכן (בלי שייצא מידכן) את הספר “Versets” של האדון Andre Spire. לכשאבוא בפעם השנית אדבר לכן אודות האיש. מה עוד? הייתי שולח גם את חצי לבּי, אבל מה תעשינה בו? הלא גם כלבים אין בחצרכן…

האם את חושבת כי יהיה די?

כן, הלא?

היי שלום, שרה טובה,

בלב ונפש,

אבשלום

                                                                                                    ***

חדרה, 7 יוני 1911

שרתי,

אתמול נכנס אתך לכוּר העוֹני שבּלבּי מעט אור, לא! הרבה הרבה אור, כמו לוּ הבאת אתך מן הדרך האביבית קרני-שמש בשׂערותיך. ותיכף ראיתי את כל הדבר: את שרה העוברת ברחוב המושבה, הרופא היורד לחדרה בעגלתו, הדקירה בלב, הנסיעה הנה, וידך המורמה למען לדפוק על דלתנו. ומה-מאד רציתי שעל מקום הפטיש הקר יפגשו אצבעותיך הברוכים את שפתי אסירות-תודה.

חן-חן שרה!

                                                                                                   ***

והיום היתה פה הקטנה, כל-כך בטוח הייתי שתבוא שהלכתי לקטוף שושנים הבוקר בדורשי-ציון, ושולחני העצוב פרח היום. בלבי נוסף כוח לסבול עוד מעט.

                                                                                                    ***

הלילה היה לא טוב, אבל היום הוטב קצת עוד הפעם לאמא. ישבתי אתמול, ובחדר שהיה מלא ריחות זיעה ומחלה הזדעזע לבי בקרבי. הבטתי על הגוף המסכן שכּל יום מחלה גוזל ממנו מעט חיים, ואחשוב כי גם הגוף הזה היה אולי פעם יפה ובכל-אופן אהוב, כיון שהנני חי, אני. ולבּי בכה בקרבי את הבּכי הגדול, את הבכי בלי דמעות. ובעיני רוחי עלתה תמונתך. אַת צעירה, מבוּשׂמה, בריאה, עם צחוק העשרים על שפתך הטובה, עם עיניך, בפרט עיניך שהיו אתמול כה עמוקות, כה רטובות, כה טובות, כמעיין קר ובדוֹלחתי ביום שרב, ולאט-לאט עלו השקט והנחמה בלבי.

לא, שרה! איננו חזקים, איננו טובים, איננו בוראים. בלעדיכן אנו כלום, צמחים בלי טל ובלי שמש, ערערים חררים, לב מדבר-צחיח. הננו רק מראָה המסוגלה לקבל את האור ולא לתתו.

כך אני מרגיש את עצמי היום.

ואני מרגיש את הכוח בלבי היום לסלוח לאמי שהיא מזדקנת וחולה, לסלוח אולי גם לזיקנתי ולכל החיות הארסיות שבתבל, יען שבּתבל זו יש עוד נושאות-אור, ילדות שיודעות, לרחם, לאהוב, לסלוח, לנחם ולעודד. ומי יודע אם העינויים אמנם שווים במחיר השכר?…

אם את, ילדה, יכולת להביאני עד הדברים האלה במצב-רוחי כעת, הרי לא לחינם הינך עלי-אדמות, אינך משחיתה לארץ חייך… כמוני.

כן, שרה! בעת שראיתי שלא באתן לחדרה ביום השני ההוא, והתחלתי מתרגז ומצטער, אמרתי בלבי: “טיפש! תמיד אתה מוצא לך קשרים חדשים למען שיהיו לך צרות חדשות”. כמה נבלה וכמה אנוכיוּת! הנני מודה על חטאי יען שהנני בטוח בסליחתך… אה! לוּ יכולתי אתמול לעוף לפניך ולרפד את כל הדרך בפרחים יפות, ולשׂים על כל פרח נשיקה בתקוה שפּעמיך יואילו לנגוע בהן, מה מאושר הייתי. אולם את הדרך שסללת בלבי כבר ריפדתי, שם תלכי בלי אבני-נגף.

סלחי לי ילדה את כל גסותי בעבר ובעתיד הן במעשה, הן בדיברו והן במחשבה; סלחי יען שגבר אני ולא יותר…

ועתה מה? על האצבעות שיגעו בזה, בשוּרות המסכנות האלה, הרשי, שׂרתי, לנער רע לשים דמעה ונשיקה, שתי המתנות הטובות שנתן לנו אלוה. הנחמות. דמעה זאת טיפת גיהנום שהננו מגרשים מן הלב. דמעה תפיג עצבת, ודמעה היא טל שמחה. ונשיקה זאת גניבה שכל אחד מרשה לעצמו מגן-העדן האבוד. התאחדות של השמש, של הפרחים, של הפרפרים, של הים, של כל ההרמוניה שבטבע. ואנו אף שהננו כבדים, מכוערים, חטאים, הננו לפעמים מרשים לעצמנו תנועה זאת, יען שבכל-זאת הלא הננו שואפים, לפעמים, לרום.

שלום,

אבשלום

                                                                                                   ***

חדרה, 1 יוני 1911

שרתי ה- archi –חביבה,

חן-חן לך בעד טרדותיך, המכתב לא היה כל-כך נחוץ, והייתן יכולות להביאהו הנה אתכן. חבל רק שהטרחתיכם, ואתכם הסליחה. כשאמרו לי שפּרש פה עם מכתב עשה לבי תוּק-תוּק בחזקה…

סוסינו לא שבו עד מהקציר, הם צריכים להביא משמשים, ומאד הייתי רוצה לשלוח לכן, אבל אינני מעיז כבר לעכב את הערבי. חפצתי גם לקחתו לדורשי-ציון, ולתת לו לכל הפחות luzerne³ בעד הסוסים, אבל אין לו חשק ללכת, ומתרץ הוא כי הסוסה אצילה ואיך ישים בגבה שקי עשב?…

מבקש אני אתכן מאד, אם גם עגלתנו לא תוכל לבוא, שתבואנה הנה ביום השלישי. האדון ⁴אמר לי שבראשית השבוע יבוא הנה, והנה כבר עבר יום הראשון, השתדלנה שיצא ביום השלישי בבוקר. היינו אז חפשים מהחתונות. היינו חיים שלושה (את מבינה? אחד, שנ…י…ם, של…ש…ה) ימים של intimate יפה, היינו חיים, קוראים, חושבים ומטיילים יחד. היינו, היינו, והיינו… וביום החמישי נשיב אתכן הביתה. איש לא בא אלינו מיפו…

מה אומרת את?

אם תעיזנה עוד הפעם לכתוב לי שתי שורות על כרטיס-ביקור אשלח לכן נייר ומעטפות, הבינותן?!

די הפעם, יותר מדי בשבילך, ילדה רעה. *

חן-חן, שלום ולהתראות

אבשלום

• את חושבת ששכחתי את יום הששי.

                                                                                                ***
  

שרתי החביבה והטובה, שלום שלום שלום!

קיף חלָק?! אצלנו הכל נפלא! דמשק היא באמת המזרח היפה. לוּ ידעת כמה דברים יפים יש פה: סוסים, חרבות, מרבדים, יריעות, רקמות, משי, נחושת, כסף, צעצועים.

והטבע? אח, לו ראית את כל הזרמים והנחלים השוטפים בראש כל חוצות, זכּים כבדולחים קרים כקרח, את כל המעיינות קטנים וגדולים המשׂתרעים על כל שעל מן ההרים, את כל הירק, הפרחים, העצים, והפירות… נדמה לי שפּה האדמה יותר צעירה וכי “עס ליעגט איהר נאך נארישקייטען אין קאפּף” ⁵לפרוח ולשמוח.

יחיו החיים! שרתי!

הנני מקווה שביקרתן את הזקנים שלי וניחמתן אותם מחסרון הבן-יחיד כיד חביבוּתכן הגדולה. ירא אני מאד שמא תראינה את צילוֹק [צלה] קדמני. ⁶ נשקנה אותה אז פעמיים, ילדותי החביבות.

שלום רב לאמכן הכּבוּדה ולאביכן הנכבד.

שלום לנאהבים שלכם.

ולך שׂרתי, כמובן, ברכות עתרת ושלום אלף עד לב השמיים.

הנני מחבק ידיך הנחמדות,

אבשלום

                                                                                                 ***

7.8.11, חדרה

אחותנו הגדולה, שרתי.

הננו מתכבדים לשלוח לך את האחות הקטנטנה. אל תבלעו אותה חלילה. והשתדלי שתישאר בשלמות, ושלא תשתגע יותר מדי, ושלא תישאר יותר מדי, ושתתנהג בנימוס ובדרך-ארץ כיאות לעלמה גדולה ממשפחה טובה.

במשך השבוע בוודאי אדלג מעט לצד ההרים, ⁷אם רק תהיה אפשרות, חבל רק כי חצי החודש – לאמור, ליל-הירח היותר יפה – מחר, ומחר לא אוּכל. בכל-אופן אל תפחדנה, ילדות. קחנה מזוזות ומקלות, וטיילנה, טיילנה, טיילנה.

להתסמרטט יותר מדי גם כן לא-שווה, שרתי, שרתי, גמרי מהר ונוחי. ומה מנוחה אומרת הלא גם-כן הננו יודעים.

די! הנני לוחץ באהבה את ידיך הטובות.

אוהבך,

אבשלום

                                                                                                   ***

22.12.1911

שרתי,

שלום שלום!

את חדלת כמעט לכתוב לי, אינך מוצאת כנראה “לחובה” לזכרני כך לפעמים במלים אחדות. מה שלומך שרה’לה טובה? ומה עושים כולם בבית שם על ההר. מתי נתראה עוד הפעם. כל-כך כעסתי על הגשמים של הימים האלה. לולא הם אז הלא יכולתן לבוא עם החוואג’ה ⁸שלנו.

הנני ממהר כי השליח אומר ללכת. את הלא תאמרי שלום לכולם לכולם בשמי, שלום מיוחד לאמך. בקשיה שתזכיר את בנותיה לכתוב לי לפעמים. כן! כתבי לי מה נשמע מארם-צובא? ⁹

שלום, שרתי החביבה,

ידידך,

סַלים

                                                                                                    ***

 

1912    🔗

ערב, 14.3.1912

שרתי החביבה,

קיבלתי שורותיך. רציתי לשלוח לך תיכף רץ להודיעך כי האדון אהרנסון בא הערב, אבל מר ברמן הודיעני כי כבר הודיעו זאת לכם ע"י אחת העגלות ובכן החוואג’ה בעצמו כבר יהיה הרץ שלי.

                                                                                                  ***

עכשיו אודות בואי.

הגעתי בשבע ורבע. ההפתעה הראשונה היתה כי כל הסמַלָה הברמנית ¹⁰ היתה פה הלילה. כמו [מאחר] שכבר יצאו כולם לעבודה ואני לא חפצתי להפריע פועלים מעבודתם, חיכיתי כי מנהל התחנה העתליתאית יואיל לתת לי שנים-שלושה אנשים, וכמובן איבדתי חצי יום. באחת-עשרה נסע האדון אהרנסון עם ה“משפחה” לחיפו. אני אכלתי קצת, ישנתי כשעה, יצאתי לעבוד בראש כבד ובלב עצוב. חבל באמת איך שכל הקטנוניות מקלקלים את האומץ, התאוה לטוב והמרץ. אולם מה לעשות?…

                                                                                                    ***

ואתן, קטנות?

עליך, שרה’לה, לבי דווי מאד מאד. בכל-זאת הלא זמן בשבילך לקחת את שׂרתי מעט ב“ידיים”. הלא הינך עכשיו אמא קטנה. עם בן (ועוד איזה בן!), עם בת… עם בית, עם משפחה ודאגות, ואם [אין] את להם, מי להם? והנה אם תישני מעט ותבכי הרבה ותאכלי קצת ותעבדי בפרך הן לא תלכי רחוק; למכונה האנושית יש גבול. ואני מוכרח נוסף לכל דאגותי לחשוב הרבה הרבה גם אודותיך ולהצטער.

זאת לא אומרת שאינך צריכה לספר לי מכל ה“שטותים”. שטותים אלו, שׂרתי, חיינו הם, בשרנו, דמנו, מוחנו ומחשבתנו, עמם אנחנו כלים וכבים, הולכים ומתנדפים כאֵד-הטל, הולכים ונאבדים כמים הנשפכים ארצה אשר לא ייאספו. ספרי לי מכל מה שאַת רוצה, שרה, והיי בטוחה שאינך זוֹרה על צחיח-סלע.

די. אני עייף, צריך עוד לכתוב לקטנה, הנני אומר לך שלום בכל לבּי, ומלטף את ידיך הטובות וצמותיך המאירות.

שלך, שרתי,

אבשלום

                                                                                                    ***

16.3.1912

שרתי החביבה,

…פה הכל כידוע: לאמור: העבודה רבה, הלב כבד, אמא חולה וכו'. ואני הייתי צריך להיות לכל הפחות יומיים ביפו, אם לאו לא יהיה לי מה ללבוש לא בחג ולא בימים החמים. זה, כמובן, אי-אפשר, כי בלעדי עבודתי שעוצרת אותי הנה ישראל נוסע בשבוע הבא ליפו, ויצטרך לעזוב את אמא לבדה… לוּ, למשל, באה העלמה צלה לבקר אותנו קצת אז הייתי יכול להתחנן לפניה שתישאר מעט עם אמי ואני הייתי נוסע; אבל עסקיה לא מרשים לה להקריב כ"כ הרבה זמן. ועל-כן נוכרח לחכות עד שתגמור את נסיעותיה עם כל זבי-האף מהגימנסיה, ותואיל להופיע לימי-החג בבית-המלון שלנו. לזאת קוראים חיי-משפחה, שׂרתי. חינוך מודרני של זמננו! אחרי חורף של עבודה ומחלה, הולכים לחפש את המנוחה והאביב בנסיעה (משערת את כמה נוחה) בין צפת וטבריה או מתולה וראש-פינה. ופה הלא אין לא מנוחה ולא אביב, לא בית, לא אם, לא אח, ולא… קבר. לעתים אני חושב כי אפקע. יש ילדות שמתאוננות על העוֹל המוקדם שבצווארן, על דאגותיהן וטרדותיהן, אלה לכל הפחות הינן בתוך חוג הייסורים הטבעיים של האשה. אבל יש… נו! יהיה די אודות זאת. שמעי שרה’לי: היי שלום, ילדתי הטובה, הנני לוחץ ידך בחיבּה.

שלך,

אבשלום

                                                                                                    ***

21.3.1912

שרה’לה, שלום בשובך! אצלך ערב-פסח? ומה יד לך להכין, ילדה שלי? אצלנו נורא! כבר נקעה נפשי מכל אלה. ואל כל תמרורי עול הפסח הארור שהוציאנו לחירות ויעשנו עבדים להבלים עוד מתוסף הכעס שהוא עוצר אתכן שם.

מה “גיהאנדעלט” ¹¹ בחיפו? הגם כובעים? הנני רוצה מאד מאד לדעת מה יהיו אי"ה הטוּאָלטים? האידיאה של אהרן לשלוח את ימקוטר [רבקה] לחיפו שיתפרו לו שם שמלה היא נפלאה. די לך להשתטות. לך זה יחשׂוֹך עינויים ואת רבי רבקטש [שוב: רבקה] זה יעשה ליותר נוחה, כי הלא עם התופרת תשתגע בלי ספק פחות מאשר אתך.

מה עוד? כלום, כמדומני. שלום לך שרה יקרה, אוהבך בכל לבו,

אבשלום

                                                                                                  ***

9.6.12

שׂרתי,

אחרי הכל הלא הננו זוג חברים,

ואני אוהבך בכל מאמצי לבּתי,

אף שאַת מכעיסה אותי תמרוּרים,

והנך ילדה רעה, שרה’לה חביבתי!

השבּת היה עצוב, ריק היה לבּי

וריק היה החדר שמלא עוד ממך.

הלכתי ל“השתמח”, הסתרתי בשתי בחובּי

ובאמצע השמחה לחשתי לאבשלום: לך מפּה! לך!

בכל זאת מקווה אני בקרוב לשמוח

שמחה יותר שקטה וּמלאה עדנה,

ומבקש אני ממך מהר לי לשלוח

בחבילת-אחריות את אחותך הקטנה.

נדבר אודותיך פה, הריני מבטיחך

ונחשוב עליך עם שקיעת החמה

ובקרני-הירח נראה מעט מעיני חלומך,

וּבשקיעת שמש מעט מנשמתך החמה.

אבשלום

                                                                                           ***

 

1913    🔗

29.4.1913

שרתי החביבה,

ביקורי עשה את הרושם שלא ראיתיך די, ושלא ראיתיך (בפרט זה!) כראוי. לדאבוני, חצי שעה של tete a tete למען לשׂוחח אתך כדבעי, ובאמת לוּ גם נמצא הרגע אינני יודע אם הייתי יכול להשתמש בו. היה לי הרבה מאד להגיד ולשאול, והרגע לא התאים לזאת. “דבר בעתו מה טוב” אמר קוהלת.

לכתוב עוד יותר אי-אפשר לי, אבל עוד חזון למועד!

הנני עוזב אותך לעניינך. עשי מה שביקשתיך (או יעצתיך) וכשתישארי לבדך, לכשתעשי חשבון-הנפש מדויק, יציץ ידידך הישן גם הוא בשביל לעשות את החיבור האחרון.

את רואה שעוד לא גמרת אתי, כשיעבור השכרון הראשון – נתראה!

אחרי הכל הנני (אולי?) בין ארבע הנפשות שאוהבות אותך עד “התקופה החדשה”. ואני הלא קולע תמיד אל המקום הראשון.

די.

שלום ונשיקה חמה,

שלך שלך,

אבשלום

[נכתב אחרי אירוסיה של שרה].

                                                                                                  ***

חדרה, 6.6.1913

שׂרתי החביבה, שלום.

נראה שהמצב “כּלָה” מעביר את האדם על דעתו. אם נוסף לזאת עוד יש נשים רחמניות המעבירות את האדם על דעתו גם בימות-החול, אז הכל “au complet” [מושלם]. את כל מה שהינך אומרת לי אודות בואנו כבר אמרת לי בחביבותך במכתבך של אתמול, מלבד זאת: שם, בטוב-לבך, אמרת שאת הברמנים כבר תזמיני בבוא אלקס (אני, חי-פרעה, לא הבינותי מדוע), ובמכתב היום אינך אומרת זאת. אבל, חי-זקני, אין לך להצטער, המצב לא שונה: הם… יבואו גם בלי הזמנה מיוחדת.

ובכן, voile תכלת לא צריך להביא לך? חבל, כך הייתי מחפש את לאה ¹² ומתראה אתה, ובלי נחיצוּת מעשית בלי ספק כבר אוותר הפעם על העונג הזה.

במה שנוגע ל“חדשות” עשרנו שווה. גם אצלי ריק נורא! אשתדל כבר למלאות את השׂק ביפו.

שלום לך ונשיקה,

אבשלום

                                                                                                   ***

3.10.1913

שרה’לה,

אותך יש לי חשק איום לקרוא: מַדמַזל בקיצֵר. כ"כ מעט את כותבת לי שבאמת בושה להגיד. חן-חן לך בכל זאת בעד ברכותיך החמות, ילדתי הטובה. אומרים הרוסים: מן הטוב – קח מעט. אני דווקא הייתי לוקח הרבה, אולם לית ברירה. כל ברכה הבאה מלבך, נובעת בלי ספק ממעיין בדולח; ותמיד תמיד אחוש רגש של רוך, טריוּת ואורה, לקרוא את אותיותיך המטושטשות, ומאמריך הקטועים והחטופים; מעל לכל אלה מרחפים מבטך השקוף והרך כשמי ארצנו באביב, שׂחוקך המאיר ונובע מבלי הפוגות, ואצבעותיך הלטיפים שהנני מכסם בנשיקות.

שלך תמיד,

אבשלום

                                                                                                  ***

 

1914    🔗

חיפה, 17.6.1914

שרתי האהובה, שלום.

סוף-סוף קיבלתי ממך מכתב, ואפשר אמנם לאמור את אשר יגידו הצרפתים: Ce n’est pas trop tot. ידעתי כי אלף תירוצים שונים ומדויקים נמצאים תחת ידך, אבל העובדה היא שבמשך 6 או 7 שבועות חיכיתי לידיעותיך.

אתמול בערב קיבלתי עוד טוב ממכתב. זהרה ושושנה הביאו לי דרישת-שלום חיה ומפורטת ממך, ואני שמחתי כמוצא שלל רב. נדמה לך כשהינך חושב שקושטא בקצה התבל ושאת נסעת זה ימים ועידנים.

מכתביך כשהם לעצמם אינם משמחים ביותר, אבל הנני מודה שבלבי חיכּיתי לשכּאלה, ואינני מתפלא עליהם כל שהוא. ידעתי שנסיעה, ולוּא אפילו נסיעה כמו שלך, זה קרע שלא במהרה יאַחה ויקרים עור, ומובן שבּכל מכתב ומכתב יזוּב הפצע. אולי הרגל של הרבה שנים יכול לישן ולהשכיח קצת את ייסורי הגעגועים, אבל בשבועות הראשונים אין לקוות כלל. נוסף לזאת הלא חיה וקיימת התקוה שכל זה רק “זמני” ובטרם שנפרדנו ממך הלא כבר ביצבץ – ולוּ גם בלי ידיעתנו – בתוך הלב רגש-התוחלת, הלא בטרם לכתך כבר חיכּינו לך.

אינני מדבר אודות האחרים, אבל במה שנוגע לרבקה ולי הרגש הזה חולני ממש. אינך יודעת, ילדת-געגועים חביבה, ואינך יכולה לשער, כאשר גם אנו לא ששיערנו זאת מקודם, איזה נתח עצום מלבי לקחת בכליך. את “חלק-האריה” חלקת לך, לנו כמעט שלא השארת כלום. לעתים קרובות, בבית, הנני שוכח כלל ששׂרתי גזה ואיננה, עוד בפינה היחידה שנשארה נקיה ומוּארה בלב, חי אותו הרגש שבּצר לי ארכוב ונסתי אל “הילדות”. אולם כשאני מתחיל עולה בדרך הזוחלת ונושכת את צלעי ההר ומתחיל לחשוב על הבית ועל אשר בו, והופיע לעיני “המקום הריק” ומועקה גדולה תעיק על לבבי. הנני נכנס, והנה לגינה אין צבעיה מימים-ימימה, כמדומני כי גם בשׂמיה נחלשו, והילדה, הילדה היחידה עכשיו והבודדה יושבת נוּגה ועצובה, יושבת וחולמת. ויודע אני על מי ועל מה מחשבותיה, וכיבּדתי את שתיקתה ואת געגועיה ולא ארצה להפריעה בעבודתה, ויודע אני כי חופרת היא בבית-הקברות אשר בלב, למען הקים מקברם ימים אשר חלפו מבּלי שוב עוד. ומרחם אני על “האחות הקטנה”; יודעים אנו היטב איש את מחשבות רעהו, ואף אם לא נעלה הגה על דל-שפתותינו, אף אם בחשכה נשב ולא ראינו איש את פני רעותו, אבל קרוא נקרא כאשר יקרא האיש בספר בצהריים – ושתקנו.

אולם בחדר עומדת מיטתך הריקה, ורודפת היא את המחשבה ומרגיזתה מבלי תת לה מנוח. וכל פינה, וכל חוט, וכל איושה מדברים בך. ונדחקים אנו, שני הנשארים, איש אל רעהו, והתאווינו לשכוח. אולם חוק הטבע הוא: שנים לא ימלאו שלושה מקומות – והחסר חסר…

יותר מכּבלי דם ואחוה קשרו אותנו אהבתנו, ההרגל, והעינויים המשותפים. אלה הם דברים שלא ימותו. ולכן חסרון האחד בעיני הנותרים נחשב כמיתה זעירה.

אבל כמה אנוכיוּת בדברינו. אם אנו שנשארנו עם “שלום” בבתינו הננו כך מתאוננים, כמה קשה ומר לך. הלא את, ילדה, הינך עכשיו אחת ויחידה, ומבוקר עד ערב בודדה ועגומה. ולבּנו אליך, שׂרה, כל לבּנו וכל אהבתנו.

זוכרת אַת את ה“מעשיה” שכמה פעמים שתקנו עליה: “הבת למחרת אחרי החתונה מתכוננת לנסיעה, דומעת ובוכיה. האם מנחמת: אל לך, בתי, לבכות. הלא עם בעלך את נוסעת, הרי גם אני נסעתי, וגם אני עזבתי בית הורי. והבת עונה: טוב לך לדבר, הלא אַת נסעת עם אבא, ואני נוסעת עם איש זר”. שתקנו והשתעשענו, ילדים היינו. וצריך להודות שהרבה אמת וצדק יש בדבר.

כמה מעלות טובות להרגל עלינו. ואף שהמשורר Sully Prudhomme אמר:

צריך להודות כי בתור menagere היא טובה ונחוצה מאד מאד. ההרגל הוא דבר גדול ונכבד. ותנאי הכרחי להרגל זה זמן מספיק.

יודע אני להעריך את האהבה לערכּה הכי-רם, ומוקיר אני אותה מאד-מאד. אבל גם מדוּרת האהבה הכי גדולה איננה יכולה לעשות את העבודה האטית והבטוחה שעושים חיי יום-יום, שחוצבים, פוסלים, מיפּים בהקצעה ובהתאם את אָפיים וחייהם של שני אנשים שנועדו לחיות יחד. הגידי מה שתגידי, אבל שני אנשים גם הם אוהבים, אבל שאינם מכירים, או בהשתמשנו במבטא הריאלי של תורתנו, אינם יודעים כראוי איש את רעהו, נשארים כשני מתנגדים העומדים איש לעומת רעהו, ומבקשים לתפוש כל רמז, כל הגה, כל מבט, למען לתכסס ולמען לדעת איש את רעהו, ולדעת להישמר ולהשתמש. מוכרח לעבור הזמן הנחוץ למען יעשו הצדדים איש לרעהו את הוויתורים הדרושים, ולמען ישרישו איש בלב רעהו. הלא אלה דברי תמיד: לא די לאהוב, צריך לעמול ולרצות שאיש יכּה בלב רעותו שרשים עמוקים בל ינותקו, ולכל זה צריך חיים משותפים, והלא את תביני מה המלה הזאת אומרת בפי.

נדמה לי שבעלך לא נותן לך די זמן. הייתי רוצה שיידע כמה וכמה תפקידים של כמה וכמה אנשים צריך הוא למלאות עתה על-ידך, מלבד תפקידו שלו – התפקיד הראשי. אם חושב הוא כי מה שהוא “מקריב” לך מספיק למען מלאות את חסרון המולדת, המשפחה והידידים, חושב הוא אותנו למעט מאד, וזה לא לכבוד לנו. מוטב היה אולי שיעשה פחות “עסקים”, ושתחדלי, אִנשאללה, להתגעגע אלינו כלל. אם לא, יצטרך שתשובו יותר מהר מאשר חשבנו.

אבשלום

                                                                                                    ***

זכרון-יעקב, ראש-השנה, תרע"ה 21.9.1914

לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו.

שׂרת לבי היקרה,

זה-עתה שבנו, אחותך הקטנה ואני ילדך החולם, מבית-הקברות.

הוצאנו מסירי הפרחים את זרי החג. בין ירקם הבהיר והמאובּן של עלי הטוֹיה הבהיקו כוכבים אדומים ומבושׂמים, יפות-הלילה, ומחרזות ענפי הצמחים המטפסים בניצניהם הצהבהבים, השׂעירים, הרועדים כנזר, שׂמו קישוט-תחרים זהובים לירוק.

רציתי לחלק את הזר לשנים: אחד בעד שרה. אבל אוּבּי הבטיחה כי די לשתף את כולנו במחשבה.

דומם ישבנו בין הקברים. בשמיים היבהבו וקרצו כל צבאות הכוכבים, ועל יריעת הלילה הכּהה הצטיירו רק תבניתם השחורה של עצי הארז והאקליפטוס ועקביהם הלבנים של הקברים העומדים דוּמם בשורה.

ישבנו דומם וסביבנו השקט הגדול. והלב שר את ה“יזכור” שלו. אזכרה של כאב וגעגועים, אזכרה של חרבות ועיים, אזכרה למתים ולחסרים, לכל אלה שהלכו ולקחו חלק מהוויתנו, לכל אלה שהיו ונשארו דם מדמנו וקרע מנשמתנו, אשר הלכו ויעזבונו בלתי-שלמים, עבדים לגעגועינו, ומשועבדים לזכרונותינו החומסים יום-יום מעט לב, מעט דם ומעט חיים.

זרם ה“אזכרה” הלך ושטף. והלב היודע את כל רזי הידעוֹנים וסודות בעלות-האוב, הקים את כולם מן הקבר וישב כולם ממרחקי-ארץ.

רבות, רבות חשבתי גם עליך, נפש יקרה, ורוצה אני לנסות לשׂיח מעט אתך, להישקע ולצלול – רק לוּ יהי רגע – בזכרונך.

                                                                                                    ***

 

1916    🔗

דמשק, 29.1.1916

ילדת לבי הגדולה,

שלום אלף!

הנה כבר חלף שבוע מיום עזבך אותנו. גדולות ונצורות לא נבראו בזמן זה. במה שנוגע לך, ממש אותן הרגשות: קודם שמחתי כמאושר שהינך פה, והייתי אומלל שבאת, בנסעך הייתי מאושר שאינך פה ואלילת הגעגועים לוחשת את שלה. הלא יודעת את כמה מהר נלקחים ה“הרגלים הרעים”, ואחרי שבוע אחד של חיים משותפים הנה כבר חושב ר' אבשלום שהחיים מחויבים לתת לו “שׂרה” לכל ארוחת-בוקר, מילא…

“האח הגדול” ¹⁴ מתפאר שהוא כבר יכול לרקד טנגוֹ. בכל-אופן, הרגל הוטבה והוא מטפל בה. טיפל גם ברגלי, ואני ג"כ כבר חצי אדם. כנראה שקדחתי קצת או דבר דומה לזה, אבל עכשיו All right!

צר היה לנו מאד, בפרט בשני הימים הראשונים ללכתך. ירד שלג של שלושים סנטימטר ויותר, ואנחנו רצנו על הסוסים והזכרנוך מדי רגע ברגע. בכל-זאת היות שר' לקחן גנב השתדל שלא תוכלי לשים על גופך (דג מלוח) הרבה לבָנים, מוטב שלא רעדת. אני אספתי על זקני פתותים לרוב ודמיתי (או! כמה!) לידידנו Bonhomme Noel.¹⁵

עסקי אהרן ייגמרו בכי-טוב ז"א שישוב הביתה וישכב לישון ( tu parles! ) עד שיואיל מיסטר אַרבּה לבוא ואז יקראו לו… אורגניזציה “צבאית”.

עכשיו לא תהיי יותר לבדך, אהרן ישוב ותוכלו להתעלס באהבים מבוקר עד ערב. טוב שאין לי טבע לקנא, ולא – הייתי מתמרמר. לכשאשוב אבקש את כל האחרים לחפש דירה אחרת, אנשאללה!

התמונות נעשו. כמובן, אהרן מוצא שזה Salete ¹⁶ ולא פוטוגרפיה. אני מוצא שהקטנה (במצנפות הבּנדיטים) טובה מאד. והגדולה, כשנדפיס על נייר טוב, תהיה לא רע גם-כן. בכל-אופן שמח אני שיהיה לנו זכרון זה.

מספיק הפעם. שלום לכולם, נשיקות לאבא. לך כל הנשיקות, חביבתי,

שלך,

אבשלום

[תוספת מאת אהרן אהרנסון]

שרתי יקירתי,

אבשלום כבר כתב לך כנראה על כל מה שאנו עושים ואיננו עושים פה. מה נשאר לי איפוא להוסיף? רק זאת שתאב אני מאד מאד להיות אצלך בקרוב, בינתיים אלפי נשיקות.

A. A.

                                                                                                    ***

9.5.16

אוֹרתי,

ראבּ נוסע; מלים אחדות. שכחתי, כנראה, ספרי אצלך. כשתבואי, חביבה, הביאים אתך.

הטבּחת שלך – מיססיס פיגה – ביקשה ממני למצוא בשביל בתה איזה מקום פה, ובכן אמא הלכה אל הג' חנקין ¹⁷ (אשת תנצ’יק). הקטנה יכולה לבוא אליהם, כמובן תהיה אצלם ותקבל עוד עשרה פראנק לחודש. אני מוצא כי תנאים אלה טובים בשבילה. תדיר באות עגלות מזכרון הנה (להובלת עצים). תתעניין ותבוא אליהם או אלינו וכבר נסדרנה. באופן כזה תרד גם טירדה מעל ראשכם.

אמא מבקשת שאם אהרן יבא אתך לשבּת שיודיעו לה למפרע.

מספיק, ילדתי, הדבר הכי נכבד שיש לי להודיעך הוא שהנני מתגעגע אליך מה… בוקר שעה חמש פחות עשר. בבקשה גם לא לשכוח שזה לי כבר כ-12 שעות שהנני Very jaloux וכי רוצה אני אותך תמיד יותר צעירה, יותר שמחה, יותר רעננה, ובלי “עיני יונים” ¹⁸ (מוצא אני שזה יותר פּוֹאֶטי מ-Huhneraugen ) על רגליך.

שלום לך, נשמתי, עם כל הנשיקות.

אבשלום

                                                                                                    ***

עתלית, 16.12.1916

שׂרתי החביבה,

חן-חן בעד מכתבך, שמחתי עליו כמוצא שלל רב. קיבלתי גם מכתב מלוֹבה בו הוא כותב שאהרן יצא לדרכו ב-2 לנובמבר בתקוה לשוב מהר הנה. מילא, כולם כותבים כך יען שר' אהרן כבר יש לו ההרגל הטוב לתקוע בשופרות ולתופף בתוּפים. לא כך גם הודיע ללודוויפול ¹⁹ אודות שובו אז, ולך ולי… ולכל ישראל. עכשיו מודיעים לנו את שובו המהיר צלה, חיים, לובה²⁰ וכו', מי-יתן והיה, אבל מה לעשות וחסר-אמונים אני, ועד עכשיו לא הוֹנה אותי לבי, מי-יתן והתחיל רמאוּתו מהיום.

הנני נוסע עוד-מעט לחיפה, מתי אשוב עוד בל אדע.

מניסן קיבלתי מכתב שטותי שהדאיב אותי מאד מאד. מה לעשות אתו, והטיפש הזה הוא קומוניסט מלידה ומבטן ואינו רוצה להבין דברים אלמנטרים: שלי – שלי, לא שלי – לא שלי.

ומה אתך, ילדה? משתעלת היטב, הה? תוקעת בשופר ולא ישנה? ועם זה עוד קודחת? מתי כבר יבוא הסוף גם לדברים אלה, ריבון-העולמים?! עם הרגלך הטוב לשמור על עצמך כאשר אנו יודעים הלא תלכי לאיבוד, פשוט מאד.

לפי חשבוני היה אהרן כבר לפני חודש – ויותר – על המקום, ועוד אין כל הגה ואף פרוטה, והמצב הוא כל-כך איום שבאמת אינני רוצה לברר אותו גם ליותר קרובים פן תרפינה הידיים!

הידעת, שׂרתי, שדטנובסקי שלח יד בנפשו בווילהלמה ומת לפני חדשים אחדים? אני שמעתי את זה רק בהיותי בחיפה.

די לעת-עתה. הנני מחבקך ומנשקך היטב אף שהינך ילדה רעה מאד.

אוהבך תמיד,

אבשלום

אתמול מלאה שנה לעבודת ברוך בתחנה. לדאבוני לא יכולתי להכין כלום… שלום לאבא, לגב' ראב, ולטובה.

                                                                                                   ***

 

1917    🔗

יפו, 7.1.17

שׂרתי החביבה,

כתבתי לך כרטיס מתל-כרם, אינני יודע אם קיבלת אותו. בכל-אופן נעבור על הנסיעה: מחדרה יצאנו מאוחר, לערך בין 11 ו-12. עד קאקוּן היתה הדרך לא רעה; מקאקון ועד תל-כרם זה היה הדבר היותר מבהיל שאפשר לשער. נדמה לי עוד עכשיו כי זה חלום-בלהות. רק בשבע-וחצי בלילה (ואולי עוד יותר מאוחר) הגענו לתל-כרם, ז“א הגעתי רגלי, ועזבתי את העגלה אחרי. אגב, נשבר המוט אחרי לכתי ויוסף [לישנסקי] בא עם הפרדות, ואבו-פריד ²¹ נשאר לן בעגלה. קשרנו ביום השבת מוט-עץ, הוצאנו את העגלה (בעזרת הצעירים פקידי מר רוקח), ואחרי נוּחנו שוב כשעה אצל הברק²² שלנו בו, יצאנו ב-11 לערך מת”כ [תול-כרם]. נסענו יפה וב-½4 לערך היינו בפתח-תקוה. עמדנו שם עד ½10 ובמוצ"ש ב- ½12 היינו פה. זאת הנסיעה היותר קשה שראיתי בעגלה בימי. אתמול הייתי בראשון-לציון עם שושנה וזהרה ושבנו בלילה.

                                                                                                  ***

שושנה מבקשת לדרוש מאד-מאד בשלומך ולהודיע לך: באה חבילה על שם אימה לירושלים, הוא שלחה הנה. בחבילה הזו היו שני זוגות נעליים, שניהם שווים ממש. שושנה לקחה לה את הזוג היותר קטוֹן. היו גם 4 זוגות גרביים, שנים גדולים ושנים יותר קטנים. שושנה לקחה את היותר קטנים. היא אומרת שגרביך הם מין הרבה יותר טוב, ומראָה בזאת שלגיסתך יש אליך “רגשות חמים”. בכל-אופן שושנה אומרת לך אלף חן-חן, מבקשתך שלכשיוודעו לך המחירים תכתבי לה, ודורשת בשלום כולם.

                                                                                                   ***

אני אסע כנראה היום (יום ב') ירושלימה, בכל-אופן מחר בוודאי. אשהה שם לכה“פ עד יום הרביעי בערב אבל יותר קרוב לוודאי עד יום החמישי, ורק לשבת מקווה אני להיות אצל יוסף. עד אז אתן ידיעות ואוּכל גם לקבל ידיעות. החדשות בסביבה זו מעניינות. שלא הייתי פה לפני שבועיים-שלושה חבל מאד-מאד, אז היה באמת אפשר לעבוד היטב. אבל את הנעשה אין להשיב, ועתה צריך להביט בפני העתיד, והוא נדמה לי כלל לא רע. עם סבלנות ומרץ אפשר להגיע אל הכל, ומקווה אני שבמשך פברואר עוד אראך, או לכה”פ אכתוב לך חדשות טובות.

                                                                                                    ***

בא פה מכתב ממירה יפה אל הוריה, ובו כתוב: “האגרונום ידיד צלה שנסע לאמריקה נלקח בשבי”, לא נאמר ע"י מי. אם תשמעו ידיעה זו, אל תיבהלו. אני בטוח שלקחו אותו בשבי אל פרופסור וייצמן וכי כל הענין הזה נעשה, כמו שאומרים, auf Bestellung ²³ – עוד חכמה’לה אחת שממהירה מאד את עבודתנו.

                                                                                                     ***

הנני שולח לך, חבּיבּי, את נעליך וגרביך, תתחדשי! אני שמח מאד שקיבלת עכשיו נעליים, ודווקא לא מכוערים. אודות הנעליים של הילדים של צבי אינני יודע מה נהיה, אשאל כבר בירושלים את אימה…

בין יתר הדברים שביקשתי אותך, שכחתי גם זה: בעתלית ב- laboratoire עזבתי כחצי פח טחינה, זה בשבילך ובשביל אמא; תוכלי להשיב למחסן מה שלקחת משם. את הפח צריך להשיב לאבו-פריד בשביל שישלחהו לעכו. עזבתי עירבון בשביל שני הפחים 16 בישליק זהב. חבל עליהם.

הזכירי לאפלרוט ²⁴ שצריך הוא לנסוע לחיפה (אם נחוץ, עם שוורץ) לקחת את 8,000 הפראנק מהוכמן, ושצריך להאיץ בזה האחרון ככל האפשר שיגמור את שני העסקים האלה, יען שצריך לקנות את החיטה במוקדם האפשרי, אמרי זאת גם לצבי, בבקשה.

בניירותי, בלי ספק, כבר תביאי את הסדר שביקשתי אותך.

לכשתתיבּש קצת הדרך, צריך להוביל את אמא לחדרה בשעה שתרצה ותיטיבו לסדר שם ענין זה.

                                                                                                  ***

מה עוד? את הכל הן אי-אפשר לכתוב. אני רק מתגעגע מאד-מאד אליך ודואג באופן הכי-מבהיל יען שאני יודע שאינך אוהבת אותי די בשביל לזכור שצריכה את לשמור על עצמך, אם לא למענך – למעני. לוּ עשית זאת הייתי לך אסיר-תודה. אל תרוצי, אל תתקררי, אל תתרגזי, בפרט עכשיו כשאינני שם בשביל לצעוק עליך ולעצור בעדך.

די. שלום לך, חמדתי. היי ילדה טובה. אלף נשיקות חמות לך. אוהבך תמיד. שלום לאבא, לצבי, לשרה, לטובה ולילדים. שלחי לי תלגרמה קטנה (ביום השלישי) על אַדריסת אימה [נחום וילבושביץ] משלום שרה-הינדה.

אבשלום

מחר, חביבתי, יום-הולדתך. אלף ברכות ונשיקות לך ליום הזה. אני, בלי ספק, שמח שנולדת, הייתי רוצה שמעתה ואילך תהיי יותר מאושרת, או תרצי לכה"פ להיות מאושרת.

א. פ.

[הערת העורך: ככל הידוע, זה המכתב האחרון שכתב אבשלום, ומדרכו האחרונה כתבוֹ].