אל האחות צלה [פאריז, 1906]

[הכתובת]

לאחותי החביבה

צלה

יפו

ארץ העברים

צלתי האהובה!

הזוכרת אַת אֶת השיר “הדרור” ואת שתי השורות:

     "על שפת ים כּנרת

      הרים לו מסגרת".

הנני שולח לך את הכּנרת היפה הזה. האם היית כּבר שם? לא.

בודאי תהיי, ואולי שנינו יחד.

מה טוב יהיה אז! לעת עתה שלום ושנה טובה, לשנה טובה תכתבי ותחתמי ונשיקתי החמה לחג.

אבשלום אחיך

* * *

אל סגולה בקמן (כיום: רזילי)

חדרה, 8 לפברואר 1911

ילדתי האהובה, סגולה,

שלום וברכה!

- - - -

כן, סגול! חיים אלה ידועים לי. כשׂחוק של עצב וגעגועים ושל זכרון טוב הנני נזכר בהם, אני שהייתי בשנותיך התלמיד הראשון ושֵׁייך השובבים בבית־הספר. עלז אני לדעת כי גם את, חביבתי, לוקחת חלק בהילולות וחנגאות אלו. הדבר הזה מראה כי גוף גלילי לך, צעיר ורענן. רק החלשים עניי־הדם ומרוסקי־העצבים אינם יכולים להבין מה זאת “לחיות”, לחיות פשוט מבלי כל טעמים וסיבות, פשוט יען שיש דם בעורקים ושמש בשמיים. אבל אנחנו, ילדי ארצנו, אנו איננו מן הגולה ומן הגיטו, ולא חולי מרה־שחורה אנו.

…אבל ברצון לחבּק את כל הבריאה הגדולה מדוע מהוּל אצלך החשק “לבכות ולבכות”? הוי עבריה! אל תהיי יהודיה! מדוע לבכות? מדוע לא לחבק ולצחוק בגרון מלא צחוק אדיר של שמחה ותקוה ענקיות?

- - - -

לוּ היתה לי הנשמה הגדולה והעט הגדול הנחוצים לזה, הייתי עושה עבודה יפה: הייתי כותב ספר בעד כל הילדות העבריות שבּשנותיך, כך בין שלש־עשרה ושמונה־עשרה. למען כולן: היפות והמכוערות, החזקות והחלשות, ובלבד שתהיינה מדמנו ומגזענו, ושלבּן יִכמַה וישאף לדבר אי־ברור, ושנפשן תהיה מעוּנה, והייתי אומר להן, ובלבּי למענן אהבה שלמה:

"אחיות, אני יודע מה שמעַנכן. הרצון לברוא ולאהוב. הרצון להקריב את עצמכן. הנה המטרה לפניכן: מן החרמון עד הסיני ומן הים עד הלבנון והמדבר משׂתרעת ארץ שהינה עריסת השירה, הגבורה והאמונה. ובארבע כנפות הארץ מפוזרים שלדים, שרידי־עם. ובארץ היפה לא נשלפה מבר־כוכבא חרב עבריה, ולא נאמר מהמכבים שיר־נצחון עברי. והעם־הצל שכח זה מכבר איך חיים אנשים ואיך מתים גיבורים. ועתה: את הארץ צריך לכבוש ויהי־מה! ולחיות צריך בה כאנשים, וָלא – צריך למות מות־גיבורים. ואמרו בעתיד תולדות העמים: “אלפיים שנה אחרי חורבנו עוד הוליד עֵבר הזקן אנשי־תחייה שהיו גיבורים בפני המוות”. הנה המטרה! ואתן הבנות! קראנה ממעמקים לטיפות־הדם, שׂרידים שנשארו “מהימים ההם”, ובראנה לנו את דור־הענק של העלמים המשוּררים והנערות עזות־הרוח שיחלצוּנוּ מכּבלי גולה!

את זאת הייתי אומר לו…

אבל כבד־פה אני, ודברי יעלו בתוהו…

אבל לך הלא מותר להגיד גם כך, ואם אינני יכול להיות מועיל למאות נשמות והועלתי לכל הפחות לאחדות, ואולי בהן ימצאו דברי את האדמה הפוריה שתצמיח תועלת לרבים.

- - - -

* * *

אל סוניה בלקינד

ציריך. 29.3.1908 ¹

סוניה טובה ויקרה שלי,

כבר שתים־עשרה שעות (מאז הבוקר) נמצא מכתבך מה־21 במרץ בידי.

אם אמנם לא התמוטטתי בו במקום, ולא נטרף לבי בחמת־זעם במשך היום, הרי שניחַנו בגוף מוצק להפליא.

לוּ היה השׂטן שוכן בתוכנו, והיה שׂם לפניו מטרה להכעיסני, לא היה בוחר דרך אחרת.

אין מלה בפי! החימה שוב בוערת בי. לוּ הייתי ביפו בלילה ארור זה הייתי כעת פושע, אולם לפועלי־ציון היו פחות פצועים, ואולי… יותר הרוגים.

האין כל זה חלום־בלהות?

…שלחתי מברק לישראל, לווינה ולברלין: בוא, הדבר הכרחי בהחלט!…

…אדון עמו בשיבתנו לפלשתינה: המתחיל במצוה, אומרים לו גמור!

וגם אם יהיה צורך להגן בכל האמצעים, ואף ללא תקוה, על כל אשר יש לנו ביפו, על חיינו, על כבודנו, על דעותינו, על 25 שנות חזון שיצרנו אנו ועל 1900 שנותיו של חזון שירשנו, מקומי איננו בציריך אלא ביפו, לצדכם…

במכתבך ישנה הערכה אחת מוטעית: הודאתך כי מחשבתך הראשונה היתה הרגשת אושר שאני לא הייתי בטבח זה. לא, גם אם אפשר למחול לאשה, ולָאשה האוהבת אשר בך, אשר לי, קשה לי למחול לדודתי אותה הרגשה של: “מה־טוב! ראשי שלי אינו נתוּן בקולר”.

מתרחשים דברים החייבים לחולל שינוי באורח מחשבתנו וברגשותינו.

מודה אני לך, ידידתי, ואוהבך בכל מאודי; נשיקות לכולם, וגם לך,

שלך,

אבשלום

* * *

ז’נבה, אחד במאי, 1908

…"אומרת את שהיית רוצה לערוך טיול בשוייצריה. קל להבין רצון זה. אולם עלי להודות לפניך, יקירתי, שסבור אנוכי ברצינות כי שוייצריה רכשה לעצמה מעט שלא כדין (או שהעולם הגזים) את תהילת יָפיה. לא ראיתי את המקומות היפים ביותר של שוייצריה, ולא את אלה של פלשתינה, אולם אם לדון לפי אלה שראיתי, ובפרט תוך כדי מחשבה על מה שהוסיפה כאן יד האדם לטבע, הרי לבטח פלשתינה נאה יותר בעיני חובבי הטבע האמיתי. הנופים היחידים הנהדרים באמת שראיתי הינם נופיה של דָבוֹס ושל הדרך המובילה אליה. אולם נופים אלה לא דיברו כלל אל לבּי, לב איש־הדרום. הצוקים הגדולים המטפסים לעננים, מפּלי־המים הנופלים משחקים, יערות האשוּחים הירוקים־כהים על רקע הלובן האחיד והמסחרר של הקרח, מראות נהדרים הם אלה, והם הטביעו בי את רישומם, אולם מחנק חשתי למראיהם, וחלומות נוּגים ניעוֹרו בי; גדוּלתם נושאת אופי קודר, זהו טבע דומם. כמה מבכּר אני פינות מסוימות אצלנו, פשוטות ויפות ונוגעות אל הלב בפשטותן. בפינות אלו הכל בי היה שר את שמחת החיים. האמיני לי כי ביום קיץ פרדסיה של יפו וגוֹני ירקוּתם המתמזגים בזהב התפוזים, בכחול הים ובתכלת השמיים שמעל, מדברים אל נשמתי יותר מכל ההרים מכוסי־הקרח. והגליל – או על־כל־פנים אותם מחלקיו אשר ראיתי – יודעת את שבּדברים אלה שופט אני כאמן ולא כלאומני, ויודעת את שכּן אנוכי.

שלך,

אבשלום

* * *

אל צלה

צלתי החביבה,

אינני רוצה לגמור את נסיעתי מבלי לכתוב לך בערב האחרון מלים אחדות מדמשק, מן המלון אשר אליו קשורים זכרונות כה נעימים וכה מרים בשביל שנינו.³ הבית הזה אומר הרבה ללבּי. הינך אולי היחידה אשר תמצאי כי אין באנאליוּת באהבה הזאת. לדברים כשהם לעצמם אין כל ערך בחיים, את הערך האמיתי נותנת להם מחשבתנו העוטפת אותם בצעיפים מצבעים שונים. ועל הסַפּות האלה, על המרבדים, על התמונות ועל כל החפצים הדוממים מרחפים זכרונות וּפנים כה יקרים. וברגע הזה נדמה לי שבאזני מצלצל שׂחוקם הצעיר והחפשי של שני הילדים הכותבים חכמות בספר־ההוֹטל. הוי צחוק פרוע, אייך?! אַייךָ צחוק חפשי, צחוק אין־דאגות, על קברך לא כתבו תנצב"ה. אתה הולך ונמחק לאט־לאט בסוּפת החיים, כאשר יכבּה ההד הרחוק של צילצול שעת חצות בחורף, בלילה…

מה־צעירים היינו אז, צלקה.

והנסיעה אל המוות… הכל מדויק. תמיד כשאני גומר תקופה קצרה של חופש נדמה לי שהנני נוסע אליו, אל המוות האִטי, אל מוות יום־יום, אל העלבון, הריקנות, השיעמום, אל ההתאבקות בלי מטרה, במלה אחת – את כל מה שהאנשים במרירותם העמוקה (ובלי חשבון…) קוראים חיים.

מה־טוב היה בכל־זאת, עוד עכשיו, לעבוד, להתעניין, לצחוק בכל לב, לחלום, לחיות.

נסעתי, רצתי, חיפשתי, התעניינתי. עשרות – אולי מאות – דפים קטנים של הערות ביומן־הדרך⁴ עשרות צמחים מיובּשים; עשרות צמחים וזמורות המביאים מעט ירק, שמחה וחיים בשביל הארץ. לפעמים – הוי אושר! – כמעט ששכחתי, כמעט שנשמתי ברווחה לרגע מתוך מוּסר־העינויים החשֵׁך…

די! דגת־הזהב נסה. כּישכּושי זנבה כבר נעלמו בתוך חוגי המים הדלוחים. בעוד שעות אחדות, בתוך הרכבת, יתחיל הריתמוס של המכונה והאופנים לדפוק במחי את צביטות הלב. לשוב אל העוֹל, העוֹל, העוֹל…

אינני יודע אם רשאי אני להעציבך. אבל הלא את יודעת כי כל זה לא ייאוש. עצב, לכל היותר. עצב שאיננו מונע מהיות עוד טוב ואמיץ למלחמה, ולוּ נגד הבלתי־נראה, וגם נגד טחנות־הרוח.

זה זמן רב מצדיק אני את הדין. חדלתי להתמרמר, לחרוק ולמרוד נגד כל מה שלא בידֵנו לשַׁנוֹת. אולי יום יבוא – אִנשאללה – וניצחתי גם את העצב.

זוכרת את כמה אהבתי את שירת המואַזין?! ברגע זה הוא שר מעל אותו המגדל, באותו הניגון המלא רוך, הכנעה, בטחון ועידוד את אותן המלים שהנני מעתיק מפיו:

     אָללהוּ אַכּבּר, לַא אַללה אלא אללה!

אללה אחד, הצדק אחד, ומשפטו צודק!…

אלף נשיקות חמות,

אבשלום

.p.s הגדולים… אל נדבר אודותם. אבל הזכיריני לעתים לזַי [זהרה, בת אחותו]. תכתוב העלמה הזאת כרטיסים, לא יזיק לה.

אבשלום

* * *

אל נעמן בלקינד

יום הרביעי ו' טבת אתתל"ו

Le 3 janvier, 1906

אחי חביב נעמן, שלום וברכה!

המלים האחדות האלה תבואנה ליום־הולדתך, הן כתובות למען לברכך ליום הזה. לברכך?… עוד הפעם השאלה הנצחית: במה? ולמה? הנה תמלאנה לך שבע־עשרה שנים. אני הנני המתפאר שזקנתי, וכבר עברתי את התקופה הזאת, ע“כ הנני מביט על עצמי לכה”פ כמו שווה לך, והנה מה שיש לי לאמר לך: שבע־עשרה שנה! זמן לעבוד. אנחנו אין לנו לאבד את זמננו למען לחפש מטרה בחיים. המטרה נולדה בהיולדנו, או אולי הרבה קודם ממנו. בקרוב – אולי – תעזוב את ארץ־ישראל. סע ממנה במחשבה־תחילה למען שתוכל לשוב אליה. והיה כי תלך בדרך הזאת בחייך ומצאתני תמיד על־ידך, ונשארנו אחים. כמו שאחים יהיו לנו כל אלה שאהובתנו ואהבתנו המשותפת תהיה אהובתם ואהבתם, זאת היא ברכתי.

עם נשיקותי החמות,

אבשלום

* * *

אל הגדעונים

חדרה התרע"ד

פורים

אל הגדעונים זכרון יעקב

חברים יקרים,

לדאבוני הגדול איני יכול להשתתף בנשף של יום המחרת ולקחת את חלקי בשמחת הפורים הראשון לאגודתנו.

ואם ייעדר מקומי בזבח משפחה זה, הרי רוצה אני שתשיגכם ברכתי: תזכו לראות במפלת כל ה“המנים” במקום שהם, ובנצחון עמנו כולו. תזכו לבנות כל פינה חרבה ולהחיות כל מקום שמם. תזכו לעמוד על משמרת הקודש ולהישאר “צעירים” כל ימי חייכם. תזכו לפגוש בגאולה לכשתבוא, ואתם החלוץ נושא הדגל!

ברכה כפולה, ברכת דגלנו:

תזכו לשמר! – תזכו לבנות!

אמן!

אחיכם בתקוה ובעבודה,

אבשלום

* * *

אל אלכסנדר אהרנסון

א' לסוכות תרע"ד

לל חביבי,⁵

باسم اللة الرحمان الرحيم

אשר נתן לנו עינויים למען היטיבנו, ידידים למען לנחמנו, וצרות למען אַמץ התקוות, הוא, רעתו וטובתו מברכים.

والحمد والشكر لالله الكريم

*

כי מה יכול הידיד אם לא להשליך אגב־אורחא מלה בחוּבּו של ידיד, קרן־אור בין סוּפות שתים, ותו לא. אף הבּרק בליל־הסער ברוּך יהיה, המצליף אור בנתיבות חושך ומַנחה נודד תועה.

חן־חן בעד אמרותיך.

*

אולם אני אינני לוקח כל החלטות. קר אני? כשנחוץ, הגיוני אני? רוצה להיות. אולם מה שהנני בלי ספק, זה מקבל־גזירה. מאמין, Fataliste. מאמין ב־prédestination ויודע כי מיותר מאד־מאד להחליט, כי המזל העיור והחיים האדישים יחליטו בעדי, ואם לשבט או לחסד, לאכזריות או לחוֹבה, באונס וברצון, אני רק אהיה השליח, החוֹמר ביד היוצר, הממלא אחרי הגזירה. מי שהחליט פעם לא לגמור ברצונו, זה כבר התחייב בה־בשעה לא להחליט, לא להתמרמר, לרצות בעניווּת, ולוותר ברצון. ואם לעתים עושה אני רושם מהופך מכל אלה, אלה הם רק תרמית־עיניים שיש בחיצוניותנו: הפּנים, הקול, והתנועה.

*

אתמול לא קמתי ממיטתי. ה־névralgie עינתה אותי קצת והחלטתי לנוח, לכן גם נחפזתי לשוב הנה. הרופא מצא כי זה קצת התקררות עם polynérvite, תבוא עליו ברכה. עם זה לקחתי אמש גרם חינין וראשי עלי כפעמון הגדול של נוֹטר־דם. היום כבר אתאושש והייתי ככל האנשים – מקווה אני. ליפו מתעתד אני לנסוע ביום השני בבוקר. מתי באים אתם הנה, אוּבּי ואתה?

- - - -

*

חן־חן רב בעד התערים. שלום אין־קץ לכל ולחיצת־יד חמה.

אבשלום

* * *

חדרה, 2.1.1914

אלכס יקירי,

תקוותי חזקה שכל העניינים שהנני שולח עוד ישיגוך בזכרון. אותך הנני מברך בדרך צלחה ובעבודה מעניינת. גם בקשה – כמובן – יש לי אליך: בהיות שכנראה אני ג“כ אסע בקרוב בשביל אהרן אבקשך מאד לקנות בשבילי בשַׁם [דמשק] עבּאיה וכפייה. את העבּאיה אני רוצה או ערמונית (بني ) או קפה־חלב צחור (כצבע מכנסי־הרכיבה שלי). המין אבקשך לבחור מה שהם קוראים שם פרסי (عجمي ). זה צריך לעלות מ־6 עד 8 מג’ידיות לערך. כּפייה תקנה בשבילי שחורה. לוּ היה אפשר לשלוח את זה לחיפה ע”י הזדמנות טובה או ע"י הפוסטה בחבילה אל דוּניה ומשם שישלח הוא זכרונה אז היה טוב באמת.

הנני שולח על־ידך מכתב אל ידידנו סעיד אגא. המכתב כתוב צרפתית למען לא לביישנו בפני הערבים, ואתה תיטיב לתרגמו לו.

לחיצת־יד אמיצה. חן־חן לך ולהתראות. שלך,

אבשלום

בקנותך את העבּאיה בפרט מהמין שאני מבקש (عجمية) תפרושׂ אותה ותביט עליה מול אור השמש, יען שידידינו הדמשקים משתדלים תמיד לזכות את הפראנג' באדרות שהתולעים כבר טעמו אותן. בלית ברירה תוכל אפילו למצוא עבּאיה שחורה טובה לחורף. 

* * *

19.2.1914

אלכס יקירי,

אודות הנדיב:

הנך יודע את כל החדשות הזכרוניות, ועתה פה: באה תלגרמה שהנדיב יוצא בבוקר מנבּלוס לתל־כרם, חדרה וקיסריה. אודות הלאה אין מדברים בתלגרמה זו.

הנסיעה תארך לערך:

רק לא ידוע באיזה שעה יצא ואי־אפשר לחשב.

ועתה: מה על הגדעונים⁶ לעשות?

א) אפשר לבוא הנה ומבלי להתערב אל הפרשים החדרתים והפתח־תקוואים (יש פה 12), לפגוש את הנדיב אצל ואדי־זלפה. אם תחליטו כך צריך לצאת מז"י לא מאוחר מ־½6 ולהיות פה ב־9 או ½9.

ב) לרדת לקיסריה ולפגוש את הנדיב על גבול חפצי־בה במקום שנחל אל־מפג’ר נופל אל הים.

ג) לחכות בקור־רוח שיודיעו בואו לזכרון ולוּ גם יהיה ביום א' (חושבים שישבּות באניה).

ועתה בחרו.

*

- - - -

קניתי לך את הסוס. קיבלתי תלגרמה שהסוס יהיה בחיפו ביום הרביעי בערב. תילגרמתי להוכמן שישלחהו היום עם הסַיס (שמו יחיא) ועם איש מורה־דרך אליך לזכרון, את התלגרמה עשה אהרן. הקיבלת? אם כן, עצור את הסַיס עד בואי (מחר).

שלום ונשיקות לכּל,

אבשלום

* * *

אלכסנדריה, 26.9.1915

אלכסנדר יקירי,

קבלתי מכתביכם מגברלטר, ותודתי לכם. אני נדהם, קצר־דעת מהבין, ומלא חרון. הגע בנפשך: בטרם נסעי אני הוא שנאבקתי עם אהרן שלא ליטול עמי כסף. לא נטלתי אלא כפי הצורך הגמור, והבן תבין כי מכיון שנסעתי דרך כאניאה, ומכיון שהיה עלי לשגר הרבה טלגרמות, הגעתי לכאן ב־6 [בחודש] בצרור נקוב. ברם, ב־3 [בחודש] שלחתי מכאניאה למיס סאלד מברק מביע־חרדה למדי, ומיד לאחריו – מכתב. ביקשתי ממנה לשלוח לי טלגרפית 2000 פר'. ב־21 בחודש, בראותי כי אין מאומה, שלחתי שוב טלגרמה, אך גם הפעם אין קול ואין קשב. ובכן, אתה מתאר לך מה זה להיות באלכסנדריה שלושה שבועות ללא פרוטה, לעיניה הטובות של חבורת המרעים, אשר למדת להכירם, כמדומני, ואשר אני, כנגד זאת, מכירם ואוהבם מאז־ומעולם (בגלל אלף טעמים, ולא אחד בלבד!), כפי שידוע לך. אינני מבין מאומה בכל הענין הזה, גם לא איזה אדם היא אותה גברת סאלד. הרשות בידה, אל־נכון, להניח לי להמתין חודש־ימים, לשלוח או לא לשלוח לי כסף, אך לעולם לא אודה בזכותה שלא להשיב על שתי תלגרמות.

בינתיים, ענין קטן אחד השגתי: כבר נקראתי פעמיים לפורט־סעיד (שארל בוטאג’י)⁷. יש לנו סיכויים גדולים לעלות על ספינה, ואשר לי – גם לרדת לחוף. אתה מבין מה פירושם של כסף וחדשות בשביל אהרן; צריך גם לעשות כאן איזה קניות הכרחיות ודי יקרות. ובכן – ענין של מעות – יושב אני, בעצב, בחיבוק־ידיים, וידי קצרה אף מקחת עט בידי; עצבי מתוחים כמיתרים, מרוטים, ולא פעם יש לי חשק להטיח את ראשי בקיר.

מושלם ממש!

בטרם אשיב על שאלותיך אספר לך ביעף את עיקר החדשות האחרונות, מאז צאתך.

הצרפתים הכריזו על הסגר הרמטי, האוסר על כל כלי־שיט להימצא במימי סוריה־פלשתינה. על זאת ממשלתנו החרימה כל מה שעלול להיחשב כלי־שיט, לרבות צעצועי־ילדים.

הרי לך אחת.

אחר החלו השמועות הבאות נפוצות בעקשנות: הכרזת גיוס כללי של כל הגברים, עד גיל חמישים. לעת צאתי [את הארץ] כבר גויסו בני 46. דוּבּר אז על גיוס בני 18, 19 ו־20.

פנייה אל כל מי ששילמו “בדל” [כופר] בדרישה:

א. כי ישלמו תוספת בשיעור מחצית ה“בדל”, למען יוסיפו ליהנות מפיטור [משירות צבאי].

או:

ב. כי יוחזרו להם 30 ל"ת (לירות תורכיות) באיגרות־חוב של האוצר… ושרת ישרתו.

והרי – שתים.

כי החופים יטוהרו מתושביהם הלא־מוסלמיים.

אזור החוף כולל בהכרח את: ראשון, חדרה, זכרון, עתלית, ולפי הסברה גם קטרה [עקרון], רחובות ופתח־תקוה.

והרי – שלש.

אף כי שני הצעדים האחרונים לא הוצאו לפועל, הריהם תלויים־ועומדים כברירה אפשרית, ואפילו קרובה־לוודאי. יען כי אין לך דבר ההולם את הגיונם של התורכים יותר מזה:

לגרום שיהגרו כל הגברים הנמצאים במקום.

לגרש את היתר

להביא הרס בלאט.

יודע אני שאינני צריך לפרש לך פירושים על כך, גם מבין אתה כי צריך היה לפעול.

בשעת צאתך לדרך וצאתה של אוּבּי,⁸ נדרש ממני מאמץ עצבי כבד עד מאד ובעקב זאת בא עלי דיכדוך־נפש קשה. תוך 3־4 שבועות הפסדתי כ־6–7 ק“ג והגיעו הדברים לידי כך שלא זו בלבד שהרגשתי שכמעט ירד עלי הקוצר וכי כלתה שארית כוח עצבַּי, כי אם אף הודיתי בכך. אהרן הזמינני לבוא תחילה להינפש אצלו, ולזאת נעניתי. ביליתי אצלו כשבועיים ועוד שבוע ביליתי בחדרה, וחזרתי לעבוד מעט בתחנה. אכן, אמת הדבר כי מאז עושה אני באלכסנדריה, והודות לאותה מיס סאל⁹ ה…..¹⁰ שוב אני די ירוד. אולם הדבר שמפניו חששנו, אהרן ואני, הוא מחלת כליות; למזלי הוכיחו הבדיקות, כי אין לי לא סוּכּר ולא חלבון, כי הלב והריאות – למעלה מכל תושבחתא; בכּליות אין כל קילקול; ה”מרכב" אפוא טוב. רק המנוע מלוהט, “על־ריק”, ומעט הָרַצָה תיטיב לו…

הנקל לך לתאר לעצמך כי בעתלית לא עסקנו רק ברחצה בים כי אם סקרנו באופן קפדני את החוף, וערכנו מדידות, כצורך ענייננו. כן גם שוחחנו, ואת הסיכויים אפשר לנסח כך:

אשר לאהרן:

קבענו כי אי־אפשר שיעזוב את משמרתו. כי בהחלט אין לשאת מצב של שבוי שהוא בחזקת בוּר, ומצב זה חורץ לשבט את גורל עבודתו ומנוחתו. כי טובה רעה ודאית מחוסר־הוודאוּת החולני בו היינו שרויים למעצבה זה כבר נצח.

כי נחוצות קרנות למען יימשכו עבודותינו וחיינו. וכי לעת סכנה (כלא או גלות), רק הזהב עשוי לפתוח אשנב אל החירוּת.

לכן: יש ליצור קשר, בכל מחיר, עם מצרים ואמריקה.

אשר לי:

כי די לכַלוֹת בעשן, בבזבוז מרץ לריק ובפעילות אין־אונים ימים החולפים לבלי שוב, ואשר לעת כזאת הם מביאים עלינו אך הרס ומכה טריה.

כי מכיון שמאז ומכבר, אף לאחר מחשבה שקולה, גמרתי אומר לתרום את כל חילי (כדי להילחם) נגד התורכים ולמען ארץ־ישראל, נמצא כי מקום שבתי אינו יפה לדברים האלה.

טעם אחר, אשר עליו החשיתי: הרבה התיסרתי בראותי את כל הסבל בו התנסה אהרן, ובלבּי גמרתי לנסות הכל כדי לחלצו.

מכל־מקום, הסכמנו בענין אחד: יציאתי עשויה להיות למועיל, ויש לאפשר אותה. מלכתחילה דחיתי את המחשבה לעשות את המסע בדרך היבשה, בקיץ, כחסרת־הגיון. צריך, אפוא, למצוא בני־לוויה וסירת־מפרשׂ כדי להסתלק בדרך הים. הבן תבין עד־מה חייב אדם להיזהר בביקוש¹¹ שותפים־לקשר במעלל כגון זה. חשבתי על בוטאג’י (האב) והסכמנו על כך. אך לרוע־המזל קצרה ידנו מהחיש את ההכנות די־הצורך, יען שחסרים היינו כסף. אף־על־פי־כן כבר התקדמנו יפה בהכנות כאשר באה הכרזת ההסגר וגזלה מאתנו כל אפשרות להוציא את התכנית אל הפועל.

הרגשתי בהתהדק הרשת יותר ויותר סביבנו, וממך – אין מלה.

בין כה ובין כה ובחיפה ציפו ל"Des Moines”. סטרוּבה הוא־הוא שאירגן פיקוח אינקוויזיציוני על מאות הנוסעים שהיו עתידים להפליג בה. מכיון שדוֹבּה ועכסה¹² היו צריכות לנסוע, יצאנו, אהרן ואני, כמה פעמים לחיפה (למעלה מחודש־ימים המתינו לבואה).

ביום־א' האחרון של חודש אוגוסט (ה־28 או ה־29 בו) באתי לזכרון עם אמא (גם היא היתה צריכה לבלות בעתלית כשבועיים). הבאתי בחשבון כי אניה זו היא אולי האחרונה, וכי יש לנצל את ההזדמנות הזאת – או לוותר על כל תכניותינו (אניות אמריקאיות הגיעו, בכל־זאת, פעמיים: ”Chester”, ”Des Moines”).

בו־ביום, קרוב לשעה 10 בלילה, שוחחתי עם אהרן. דַנו בַּדבר ועד־מהרה הגענו לכלל הסכמה. הסכמנו על קוֹד של סימנים הדדיים, במקרה שאצליח לעלות לאניה. הודעתי לאמא על נסיעתי; נפסח על הדמעות. לא חפצתי להודיע על כך לאביך, לבל יהא עלי לפתוח בוויכוח. אספתי חפצים מעטים ככל האפשר. בשעה שתים כבר עזבתי את המקום. בשעה 5 נשקתי נשיקת־פרידה למרים ולידידיה¹³ הפרחח. בשעה ½7 הסבתי לכוס תה עם דוניה, בחיפה. מאידך, גייסתיו לשירותי.

כאן צץ קושי של מה־בכך: אין לי דרכּיה.

אלה שיש להם – שומרים עליה בקנאות וביקר. אלה שקבלו נתינות עותומאנית – מסרוה לשלטונות. אלה ששמרוה על אף קבלת הנתינות העותומאנית חייבים בתעודת מוכתר (המאשרת כי אין הם עותומאנים); אך המוכתר אינו מוציא תעודות, והוא הסתלק למרומי הכרמל.

השעה אחת־עשרה. בשעה אחת מרימה ”Des Moines" את העוגן.

כלום אחמיץ את הנסיעה?!

השקט, אל המרכבה!

לדוניה¹⁴ אחיין בן חמש־עשרה, כלומר – קטין, כלומר – לא מאוזרח. חיש־מהרה. בידי תעודת המוכתר, ללא ציון הגיל, כי מר הירש נארונסקי איננו בעל נתינות עותומאנית. חיש העירה. הרי לך אחת.

בדיקה מהירה של הדיו אשר בדרכּיה, קניית דיו כדוגמתה. ועתה – למלאכה, דוניה היקר… מזל טוב! הירש נארונסקי בן 25.

היה שלום, דוניה קטני! לדרך! והרי – שתים.

כובע מושפל, משקפיים ירוקים, זקן של 20 יום – הירש נארונסקי.

בבית־המכס: 4 שוטרים, מכּרים ותיקים של מר אבשלום פיינברג, אשר ארנקו אבד (בו ה“נפוּס” וה“וסיקה עסכּריה”) בקטטה עם ערבים, בחיפה, לפני חודש־ימים. אותו אדון ביקש לערוך חיפושים על־ידי המשטרה. המשטרה לא מצאה דבר, ופלאח מכּפר־לַאם שילשל לכיסו את הפרס בן 7 הבישליקים, בצירוף כמה סטירות (אותות־ידידות ממנשה ואשר בונשטיין, C/O הז’נדארמים של זכרון. המחיר: 3 בישליקים – לז’נדארמים, 4 למוצא הארנק). אולם המשטרה, שלא השכילה למצוא את ה“נפוּס”, עלולה למצוא את בעליו המאוּשר, ואז…

הירגע, מר נארונסקי, שכח את כל דמויותיך וגילגוליך, בעבר ובעתיד. “אנא מוּש בערף!” “הדא וָרָק מוּשאני”¹⁵ – על טהרת הערבית… לעזאזל! המשטרה מנומסת וזריזה היום. אל הסירה! והרי לך – שלש.

מה קורה?!

מחזירים נוסעים וחפצים? והקצין מטיח אלי פקודה קצרה ובלתי־מובנת כאחד. אך הנעימה, כמדומה, אומרת: הכל מלא! כּלך! ככלות הכל, כלום נשוב בידיים ריקות?! לא ולא, מר נארונסקי. אניה היא גוף בעל מבנה, ובאשר היא כך מן ההכרח כי יהיו לה שני צדדים; הבה ננתר ניתור גדול לעבר שמאל הספינה.

– Speek you english?

– A little beet

– German?

– No

–French? (סלח־נא על הכּתיב הלקוי)

– Yes

– הה! טוב, מה חפצך, אדוני?

(קצין חביב, לא כן?)

– קונסול ארה"ב נמצא על הספינה. שתי מלים לי אליו.

– התואיל להמתין רגע, בבקשה? (בהיגוי אמריקאי, כמובן).

– ודאי, תודה לך, הקצין.

פרצופו הנבזי של סטרובה מופיע מעבר המעקה.

– מה יש?

– שתי מלים מאת אהרנסון.

– הרימו!

הריני על הסיפון, והרי לך – ארבע.

כאן מתחיל מעשה ארוך ב“הוֹך־דוֹיטש”, ואני מטיח כנגד הקונסול־הראשי: הכיצד, אינך מכיר אותי? אני הוא שהייתי בא לעתים כה קרובות לשאול על האניה האמריקאית. היו עמי שני מכתבים למענך מאת מר א. (אתה מתאר לך!) אותם קרעו על סיפון האניה.

– מותר להם.

– כיצד?! (כאן אני מתרגז) אתה, קונסול אמריקה! (חזיר גרמני מזוהם!) אם כבר – יש למחות.

– הדרכּיה שלך?

אני מוסרה לידו. בדיקה. ציפייה. עשר דקות ארוכות, ארוכות… אני משלשל לכיסי את הדרכיה באדישות, בשוויון־נפש, וכן את פיסת הקרטון, כרטיס־הפלגה (מס. 128!).

דיגדוג כבד מעט במקום הכיס: 30, 40, 60 דקות.

דגוֹל 'שֶק! סוף־סוף! הוא ירד, החזיר הגרמני הזה כפול־אלף.

אוף! שוּטי, הפליגי הספינה! המגבעת – מעבר לתורן, המשקפיים – מעבר למעקה־הסיפון.

לדרך!

והרי לך!

את השאר אתה יודע: הפלגה מחורבנת עד לכאניאה. כאן – חשדות קלים בלב הקונסול (אדם הגון!) שאותו אני מרגיע בנאומי (שוב איני מדבר אלא רוסית!). תצלומי, המודבק אל הדרכּיה, אוּשר.

מצרים!

סוף־סוף! הלאה השקר. הנני אני. ממש אני.

תכניותי?

הבטחתי לעצמי לחלץ תחילה את בוטאג’י המסכן, על כן באתי בדברים עם בניו.

אם נפליג אדע, לפי סימנים מסוימים, אם נמצא אהרן בתחנה; לפי סימן שני, יוודע לו מתי אֵרד. נאצר¹⁶ יילך להביא את הברנשים (בוטאג’י ובנו) מחיפה. סירה תגיע בלילה. אפל. המימה! יורדים במרחק 200–150 צעד מקני־הסוף העולים על שפת הוואדי. דרך הגבעה – אל ה“בצה” שלנו. הסירה חוזרת, שוב תשוב בשעה המוסכמת. אם הפעולה מצליחה – יהיו לאהרן עתונים, ספרים, חדשות. ואם הם ייאוֹתו לבסוף לתת דעתם כי יש להם ידידים המבקשים אך לפעול – אעמיד את עצמי לרשותו הגמורה של הintelligence Governement, אם יסכימו למסור לידי את ארגון לשכּת־הידיעות של ארץ־ישראל וסוריה.

למותר להטעים זאת באזניך – לא כן? – כי דבר זה הוא ענין משפחתי בתכלית, ואיש מידידינו, באמריקה, אינו צריך בינתיים לדעת על כך דבר וחצי דבר.

אם אקבל מצלצלים (לכל השדים) אחבק את אהרן בשבוע הראשון של חודש אוקטובר.

אתה אומר לי כי ראית את האנשים וכי אמרו לך “להאריך רוח”. לכל השדים והרוחות! אילו בינואר שעבר באנו כאן לידי הבנה בינינו, אילו כבשו את הקו חיפה, עפולה, ג’נין, שילה, שכם, ירושלים: טבח הגמלים והפרדים המשמשים בתובלה. ניתוק אספקת המזון והמים – מאה אלף תורכּים מזוהמים מושמדים. אך עתה – אותם מאה־אלף יושבים במחסה, בחפירות של אָשי־בּאבּא, והורגים אנגלים, צרפתים, אוסטרלים; אלפי ידידים ומאות אחים בנופלים, ואני אומר לעצמי: מי יודע? אולי שתיקתנו ואִטיותנו הן האשמות בדבר? וזו היצאנית המזוהמת, בולגריה, ההולכת עכשיו אחרי גרמניה. והדיביזיה של טרומר (העשירית} שעמדה שם, מרותקת בגבול הבולגרי, תהא בת־חורין עתה להצטרף למשחק, בשעה שבסוללה [תותחים] אחת על דרך חברון־ירושלים אפשר היה, בפברואר שעבר, לכתוש אותם לאבק.

ובדרך, שוב מתחילה תנועת הצבא; כלום אומרים להמתין עוד לנפילת הדרדנלים?!

מה ראשית המעשה שצריך לעשותו באמריקה? להביא לכך ששגרירויות אנגליה וצרפת תמלצנה על אהרן המלצות־סתר, שתגענה, דרך לונדון, למצרים. להביא לכך שיתמכו בי כאיש־אמונים, כאן. אם אמריקה תעשה כזאת, הנה התועלת שתצמח מכאן, מן־הסתם: חשדות שמעוררים שמותינו הגרמניים ומוצאֵנו, כתורכים, יבוא עליהם קץ. ואז נוכל לשוחח כידידים, וביום בו תחדלנה הספינות האמריקאיות לשוטט הלוך וחזור, בטוחני שיהא לאֵל־ידי “לחטוף” את אהרן, אם תרחף עליו סכּנה כלשהי, ואף לפני כן. הדבר דחוף. יש לפעול היטב, ולפעול מהר.

הצדק עמך¹⁷ באָמרך כי מפעל זה שאנו עוסקים בו בשעה זו תובע נשימה ארוכה. אשר לי – אינני חושב כלל על אמריקה; עבודה מרובה נכונה לי כאן, אם אצליח; ואז – אשקע במלאכה ראשי ורובּי, כי גם לגבּינו המדובּר, הפעם, בנצחון או מוות.

כן לא אעסוק בעתונאות. לפי־שעה הדבר דוחה אותי. אם יש לי לומר דברים חמורים, אותם אגיד בלשכתו של מנהיג אחראי ולא בטוריו של עתון; ואם הבלים – אין לי מצב־הרוח הדרוש לזה. עם הירגע עלי רוחי אולי ישתנה הדבר, ואם כן – מאוחר יותר.

חברינו לא נענשו. הם חזרו, שהו עוד 20–15 יום בזכרון, והועידו אותם ל“טבּוּר עמל”¹⁸ בצמח. אחדים מהם שבאו לחופשה אומרים כי העבודה קלה למדי והפיקוח רפה.

בחדרה כורתים את היער ב“מספרים גדולים”. התחילו בדרישת 40,000 טונות עץ. על־כל־פנים, יש למסור 5000, עד סוף ספטמבר. דיקמן¹⁹ המנוּול שוב פנה אל אהרן בענין ההסקה. הם בלעו, כמדומה, את עצותיו והפיקו תועלת מיד, אך הוא לא יכול להציל את היער.

אם כן, אפוא, הכל בריאים בבית, אצל הירש והיתר. אל דאגה.

אני שולח לך מכתב זה בהזדמנות (שהתגלגלה לידי). הצנזורה משליכה את המכתבים הארוכים אל הסל, בלי לקרוא בהם, ואיני חפץ שיילכו לאיבוד.

מוסר המכתב הוא יעקב דיינארד (הדודן “האמריקאי” של קרופיק). יש בידו:

1 מכתב ממני, לסם

1 מכתב אליך (מכתבי זה)

2 תצלומים של אהרן בשבילך (מכתבים בפנים)

1 חבילה, בשביל אוּבּי.

מכיון שאני חרד לאלה, הנני מבקשך לתלגרם לי: “קיבלתי המכתבים. התצלומים, החבילה” – מיד לקבלתם, בלי לציין את החסר.

בחבילה לאוּבּי – צווארון יפה, עבודת־מלמלה, שנקנה למענה בכאניאה.

נדמה לי שזה הכל. כשתהיינה לי חדשות ולא יחסר הכסף – תקבלו מברקים לעתים קרובות, ואף אתם עשו כן.

סבורני שמכתבי זה ארוך למדי.

עכשיו יגיע התור של אוּבּי.

בציפיה למכתבך, אני מחבק אותך בכל לב,

אבשלום

* * *

אלכסנדריה. ספטמבר 1915

חביבי היקרים,

כותב אני לכם [לאלקס ולאחותו רבקה] הפעם מכתב משותף, אולם אני מכוון את דברי בעיקר אליך, אלכס, לפי שהפעם רצוני לשוחח עמכם על הדין־וחשבון אשר כתבתי כאן [אל גב' הנרייטה סאלד. ר' בהמשך.]

יודעים אתם כולכם שאין אני חושש מפני נטילת אחריות; אף־על־פי־כן אני שואל את עצמי: “מה הייתי עושה בערימת נייר זו, לוּ אתם לא הייתם נמצאים שם?” ובאמת אינני יודע כיצד לענות. ההייתי משליכה ככלי אין חפץ בו? ההייתי שולחה למענה?

אהרן ביקשני לתאר את הדברים כמות שהם. אך משבאתי הנה, צריך הייתי להבהיר לעצמי מה ידוע להם שם ומה לא. היה זה מיגע למדי. בטוחני שלפני בואכם לא הגיע לידיעתכם באמריקה שום דבר הראוי שיתנו עליו את הדעת. מיום שהגעתם היית ודאי אתה, אלק, שהינך היחידי המצוי אצל כל המתרחש, מוטרד מכל העברים; לבטח היית כה עסוק, כה יגע, עד שלא היה לך פנאי לומר את כל הידוע לך אפילו לאדם אחד.

אשר לכתיבה, על כך אין מה לחשוב. בטוחני שגם באלכסנדריה וגם במקום בו הינכם נמצאים לא מצא אף אחד מביניכם כוח ופנאי לרשום דבר־מה, גם בשל הכאב והדאגה וגם מחמת קוצר־הרוח שגרם לכם לשאוף בלהט להגיע אל המטרה – אל תכלית המסע.

אשר לי, מאז שאני כאן הגעתי אל מחוז־חפצי. מאומה לא מושך עוד את לבּי מלבד המלאכה אותה אני עושה, ושבה רוצה אני, חייב אני, להביא תועלת, ואכן אביאנה. התכוונתי אפוא להיות לעזר לכם עצמכם בעשותי מאמץ זה, ואמנם עשיתיו.

אולם, במה היה עלי לפתוח? “במצב הנוכחי”? הלא בשביל אלה שידיעותיהם היו לקויות בחסר היה זה רק קטע סתום לחלוטין ובלי משמעות; ואפילו בשביל אלה שאותם כבר הבאתם בסוד הדברים, האם לא היתה בכך סכנה גדולה להשאיר את ידיעותיהם בתחום הדברים שבעל־פה שרק הזכרון שומר עליהם? יודעים אתם כמה מבכּר אני את הדיבור על הכתיבה, אולם האין חשש שהמאמץ הגדול יהא לריק, כי מילוי החובות המרובות לא ישאיר פנאי לרענן את הזכרונות? כלום לא רצוי היה להפקיד בידי ידידים אלה, שיוכלו להגיש לנו סיוע חשוב, כעין “תזכיר” שיימצא תמיד בהישג־היד? האם לא יהיה בזה חסכון בזמן עבורכם, וסיכוי להחיש את קצב העבודה? “כשהספק מנקר בלבּך – הרחק עצמך”… בעיקר מעצלות. החלתי אפוא מבראשית, ועשיתי את המלאכה בהתמדה ובשקדנות.

האמינו לי, ידידי היקרים והאהובים, שאם אמנם “ראיית הדברים על דף הנייר” אינה משמחת כל־עיקר, הרי הרבה יותר דוחה ועצובה היא כתיבת אותם דברים על הדף. הה, לו ידעתם מה־גדול היה המאמץ שנדרש ממני בשבועות אלה, ומה־עמוק היה הצער שנגרם לי בגללם! הייתי במתיחות כה גדולה עד כי לרגעים נדמה היה לי שלא אוכל שׂאת עוד. יש לשער שבאמת חסונים הננו. אם אחר כל התלאות שבאו עלינו – ואנו יצאנו מהן חיים – עדיין יש לאל־ידנו לחשוב, לפעול וליצור משהו. אלא שעל־כרחך אתה שואל את עצמך: “האין כל זה לריק?”

הה! הספק הזה!

ולהוסיף “לראות” כל העת את אמא העזובה לנפשה, ואת אהרן הגלמוד לא־פחות, את המצב אשר היה כה קשה בשעת עזיבתי, ואשר כעת טראגי הוא אל־נכון; ולרצות לומר את הדברים הללו עד מיצוי כאֵבה של הנפש כולה, ואחר־כך – להימצא מול דפים חיורים, חסרי־הבּעה, מתים… זעקתי בחמתי. שגעון אחז בי – כן, פשוטו־כמשמעו.

כיצד? כלום אני הוא שאמרתי את הדברים האלה? לא! לא ייתכן! כלום אלה הם כאֵבינו, סבלותינו הגדולים, עינויי־המוות אשר עוּנינו? שורות חסרות־צבע אלו, יבבות־עולל אלו, האם זה כל מה שיכלה לתת חסותה של אותה רוח אשר בה חשבנו לראות את נשמותינו הגבריות? וקולמוס מעלה־חלודה וחסר־אונים זה הנתון בקצות אצבעותי? כלי־נשק זה הצריך לנוע בחן של סיִף ולחתוך בדייקנות של להב – מה־מגוחך ואחוז־רעד היה בידי הישישות…

- - - -

למען אמלא את חובתי על אף הכל עשיתי את עצמי עיור וחירש, סירבתי בעקשנות לשוב ולקרוא את אשר כתבתי; בלי להסתכל בכּתוב, העברתיו להדפסה במכונת־הכתיבה. מעולם לא הייתי מגיע לידי עשייה אילו נהגתי אחרת. אמרתי לעצמי, בדבּרי בלשון של קנאים: “ייעשה רצון זה, ששוב איני אדון לו, ויהי־מה!”

וכי לא פסקאל הוא אשר בסופו של מכתב ארוך מן הרגיל כתב אל ידידו: “סלח־נא על אריכותו של מכתב זה, לא היתה לי שהות לקצרו”?

- - - -

אל תכעסו אפוא, ואל תנטרו לי טינה בשל דברי ההבל והאיולת שלי, שייראו בעיניכם נאיביים, אתם אשר אל־נכון מכירים כבר היטב את האנשים ואת המצב.

ואל תמאנו לעשות למעני מעשה־טובה, אשר לבי אומר לי כי יהיה למעמסה כבדה: עז רצוני לקבל את מרות המשמעת ומסגרת הפעולה אשר ודאי כוננתם שם. דין־וחשבון זה עומד אפוא לשירותכם ללא שום סייגים. הרשות בידכם לעשות בו כטוב בעיניכם.

אם תחליטו כי ניתן לקבלו בשלמותו, הרי אתם נוטלים על עצמכם את האחריות יחד עמי. אם, כפי שאני מקווה, צריך יהיה לעשות “קיצוצים” בתכנו, התכינו ממנו סיכום נאה בלשון האנגלית? – והאמינו לי כי כבר עתה הנני מאושר על שהיה לאל־ידי לעזור לכם כפקיד וכמזכיר.

כאשר אומר אני “אתם” הריני מתעלם מדעתה של אוּבּי [רבקה] הקטנה (וזאת בשל השפעתו המזקת של רגש־החיבּה). נותן אני אמון בהבנתך, אלכס. ומקווה שסֵם האירוני לא יחסוך דברי בקורת, ואפילו דברי־לעג – הפעם הם יקלעו היטב למטרה.

ובכן, אני סומך עליכם, ידידי.

כתבו לי הכל, ובמפורט. הלא תשתדלו להרגיעני ולהעסיקני? הזמן דוחק: הגיעה השעה למסור את דברי הדואר הממתינים כבר חודש־ימים. התהפוכות שעברו עליהם תיודענה לכם באמצעות השליח.

שוב, סלחו ותודה לכם.

הנני מחבּק את כולכם בחיבה רבה,

שלכם,

א. פ.

* * *

אל הדוד מנדל חנקין

פאריס, 18 בינואר 1909

מנדלי יקירי,

…אתה אומר שהגעת עם אבא שלי למסקנה שמוטב כי אסע לקושטא מאשר לאמריקה.

ניחא, אך נתבונן נא במניעים של החלטתכם זו.

1. “כעת – כן אומרים אתם – נפתחו שערים חדשים בפני אנשים כערכך”.

דומני שזו טעות היא. בפני מי ייפתחו כעת השערים בתורכיה? בפני כל מי אשר ייאוֹת לעבוד למענה, כל מי אשר תוכל לנצלו. ואני כבר אמרתי שאין המהפכה התורכית מכה את עיני בסנוורים, ושאין אני יכול ליהפך להיות “תורכי קונסטיטוציוני” ולא “יהודי תורכי”, זאת לא אוּכל. בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה. ועתה, לנסוע, נוסף לכך אף לסייע ולו אף בטיפה בלבד להתאוששותה של תורכיה, זה פוי! אין זו מלאכה בשבילי!

היודע אתה מנדלי יקירי, אם במשך עשרות השנים הקרובות לא נפקיע את נכסי־דלא־ניידי של פלשתינה (האדמה, הבתים וכדומה), גמורים אנו, מי יודע, אולי למאות־שנים נוספות? אין תקוותי שוקעת. יודע אני כי בסופו של דבר נגיע, והתורכים אומה רקובה הם, אשר דבר לא יעשו עוד. גם את כבודם הלאומי ימכרו עכשיו בכסף, הנה קיבלו מאוסטריה ½2 מיליון לירות תורכיות תמורת בוסניה־הרצגובינה. אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם. עלייה שלהם נפילה היא לנו. עלייתה של תורכיה, היותה לארץ ציביליזציה כמו גרמניה, למשל, או ארץ החופש כמו צרפת, מה יצמח לנו מזה?

נהיה חפשים אז להיות תורכים, כלומר: ילדינו יוכלו לבקר בבתי־ספר תורכיים ולקבל חינוך תורכי פאטריוטי.

במושבות שלנו תהיה משטרה תורכית, שופטים תורכים וכו', ממש כמו בעיירות היהודיות הקטנות שברוסיה.

תורכיה תחוקק חוקי מגן בשביל ה“תורכים”, והיא תאסור על כניסת מהגרים אפילו תמורת בקשיש, ממש כשם שעשו באנגליה, גרמניה, ואמריקה החפשיות.

חיילים יהודים תחת הדגל התורכי עוד יישלחו לעשות סדר בקרב אחיהם, ולהופיע נגדם עם נשק, אשר היהודים עצמם ישלמו בעדו בזיעת אפם, בדמם, במסים אשר יועלו מהם. וחירויות כיוצא בהן…

ולכך תיהפך הפינה היחידה בעולם שכל תקוותינו תלויות בה? לא! אין אני יכול לעבוד למען תכנית אשר כזאת.

הוגה־דעות צרפתי אמר: “איגואיסט הוא האיש המבעיר את בית שכנו כדי לטגן ביצים לעצמו”.

קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלש וכל מגיפה ופגע־רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר.

ובכן, לקום ולנסוע אל עם שהוא מכוער בעיני, אשר שפתו זרה לי, ואשר האינטרסים שלו מנוגדים לאלה אשר לי?…

לא, מנדלי. יהודי אנוכי. פעם, בימים מקדם, כבשה רומי את העולם. וכל העמים עשו אז מה שלפי דעתך יש לעשות היום לגבי תורכיה, וכל העמים ההם חדלו להיות הם עצמם והיו לרומים. ורק אומה אחת לא נכנעה, לא שיתפה פעולה עם רומי. אומה זו ניהלה את הגדולה שבמלחמות־עולם, מלחמה שבה לא יצאו חוצץ מחנה נגד מחנה, עם נגד עם, כי אם כל אדם יצא על האויב, כל שעל־אדמה הוּגן בברזל ורווה דם. וכאשר נפלו כולם־כולם בשדה־הקרב או בין שיני חיות־טרף בקרקסים, יכול יכלה רומי לומר: כבשנו! – ארץ כבשנו, עם לא כבשנו.

עם זה שמו היה לפנים: יהודים…

והיהודים אשר נמכרו לעבדים, אדוניהם נאלצו לשחררם מכיון שיהודים עבדים רעים היו. אשרי הימים בהם לא ידעו היהודים להיות עבדים. ולמחרת המלחמה, באין בית־מקדש, באין עיר־הקודש, צמח־עלה אחד, והאחד שמו היה בר־כוכבא, והוא הריחם, את הרומאים, מן הפלפל־הפלפל הזה. לא בשם שמיים ולא למען הקדושה, כי אם למען החירות והמולדת.

וכבר אז נזדעקו המתחסדים: “משוגעים! יעלו עשבים בלחייכם!”

אמנם עלו עשבים בלחיי “המשוגעים” ומעשׂם לא הצליח, אך היכן הם היום הרומיים וכל העמים ההם?

מתו!…

ואנו חיים וקיימים.

תאמר: נשתנו הזמנים, ואם אמנם חיים אנו, חולים אנו מאד.

אך החולה הן יכול להבריא והזמנים להשתנות, ורק המת לא ישוב לחיות עוד.

דייני אם אצביע לפניך על בולגריה זו, אשר לפני 30 שנה בלבד לא היתה אלא מחוז תורכי משועבד והיום ממלכה עצמאית היא.

מי יודע לאן עלול להתגלגל גלגלה של הפוליטיקה הכללית. ולפי־שעה לא נפתרו עדיין לא שאלת היהודים ולא שאלת הליבאנט.

ועתה אני עובר לנקודה השניה:

2. “במשך הזמן תוכל להביא תועלת לכל היהודים ולפלשתינה”.

לכל היהודים? כיצד? גם לאלה שבווילנה, בברדיטשב, בקרקוב, בהמבורג ובמאות־אלפי גיטאות אחרים על המוני מיליוניהם? כיצד?

אפשר להביא תועלת לאנשים מסוימים בארץ מסוימת, רק לאנשים המצויים באותה ארץ.

ובפלשתינה ובסוריה יש לנו קרוב למאתיים־אלף יהודים, כלומר החלק החמישי ממספר יהודי ניו־יורק, פחות מאשר בערים מסוימות ברוסיה או גליציה.

הזכרתי לעיל את בולגריה. אך בבולגריה נמצאים ששה מיליוני בולגרים על לשונם, עריהם, צבאם. אילו אנו ששה מיליוני יהודים בארץ־ישראל (ארץ־ישראל לפי־שעה על־פי השם בלבד), אזי הייתי דורש בפניכם ואף מקיים בפניכם את אשר יש לעשות: היינו מראים לכם את ציפרנינו ואף שינינו, ואף מפנינו היו מתיראים. אלא…

השאלה היא כעת כיצד עושים שהעם יהא בארצו.

מחכים עד כי יבוא?

אנו מחכים כבר אלפיים שנה, ולפי־שעה באים אחרים.

יש למשוך אותו…

ונקודה שלישית שלך:

3. “ראש לך ומזג לך, שמסוגלים להיות לתועלת. מעטים מאד אצלנו היהודים האנשים המוכשרים”.

כן! אם נחוּנותי בראש טוב ומזג נמרץ, אשתדל להביא תועלת. אך מה עצתך?

להיכנס לתורכיה כידיד ולעבוד בה כאויב?

ראשית, אעיר את תשומת־לבך על כך שאין זה יפה ביותר.

אך גם אם יסכים אדם להיות בוגד – יש עיכוב אחר וגדול מזה: בתורכיה לא יניחו עתה לגשת לקערת החמאה אלא למי שטוב ומועיל הוא להם. ואם יש אולי (ואולי לא?) ערך בכך, שאדם יתלכלך כדי להשיג משהו, הרי ודאי וּודאי שאין זה כדאי להתלכלך ולא להשיג דבר.

ועתה אדבר אליך כדבר איש אל רעהו, בינינו לבין עצמנו. יודע אני בך שלא תחשדני שאני משתמש במליצות מילוליות גרידא, ולרגשותי תתיחס בכבוד גם אם אין אתה מסכים עמם.

ממה נפשך: או שאנו עומדים בפני קצנו או בפני תחייתנו.

אם בפני קצנו אנו עומדים, יהי לפחות המוות יפה וטהור.

ואם בפני תחייתנו, הן תהיה זאת תחייה של עם יפה וגדול.

ולא על־ידי כך שנהיה לפוליטיקאנטים תורכים נצליח לעשות דבר.

ולא על־ידי כך שנעשה גם למעננו גם למענם נהיה טהורים.

עשייתנו חייבת להיות אחרת.

דיברתי לעיל על הפקעת אדמת פלשתינה וסוריה.

הפקעה זו, אם ענין רציני היא, רק שתי דרכים לה: ברזל או זהב. החרב או הכסף.

וגם אם מפקיעים בכסף עדיין נדרש אחר־כך הברזל לשמור.

דיברתי על אנשי־שם מימי־קדם, על גיבורים אשר מתו מזמן.

אם אכן בניהם אנו, בניהם האמיתיים ולא יצורים גלותיים, חייבים אנו לנקוט אמצעים אדירים.

השב תשיב לי כי נגמלנו מכגון אלה, ואין אנו מוכנים, ומעטים מכדי להשתמש בברזל.

לא נותר אם כן אלא – הזהב.

אין אנו יכולים עדיין להשתמש בחרב המורידה דוּמה לנצח.

הבה נשתמש בזהב כבמשהו שמשליכים אותו לכלבים לבל יחרצו זמן־מה לשונם. ואנו בינתיים נתכונן… אם פלשתינה יכלה להקים במשך דור אחד אנשים (ואין בכך כלום אם מאה בלבד, או עשרה או אפילו אחד), הרוצים לחיות למענה ומוכנים למות עליה, אות הוא שהתנאים על אדמה זאת טובים הם לאידיאות שלנו, אדמה היא אשר היהודים יכולים לגדול בה.

ובאשר ברוסיה עוד מצוי נוער יהודי המחרף נפשו למות עלי באריקדות למען חירויות רוסיות, אות הוא כי עוד דם חי בעורקינו ואנשים־לוחמים לנו. ובאשר אמריקה יכלה לבלוע בשנים 1905, 1906 ו־1907 300,000 מהגרים, האין זה אות שבּתנאים טובים הגירה בממדים גדולים אפשרית היא?

אם כן?

אתה תשיב לי שלעבודה מעין זו דרוש כסף למיליארדים, מחנות אנשים, עשרות שנים…

כן! ומה בכך? האם בגלל זה יש להתרעש שהכל אבוד?

לא! הימצא ימצאו האנשים. אתה טועה באמרך: “אין אצלנו, היהודים, אנשים מוכשרים”. הבט וראה סביבך:

אילו עמד כסף מספיק לרשותו של יעווסי²⁰ היינו רוכשים בחמש־עשרה השנים האחרונות את המחצית ואולי גם את כל פלשתינה. אילו היה כסף מספיק לישראל, אף־על־פי שהוא אינו אגרונום, היינו זוכים לבית־ספר שהיה מוציא אנשים טובים, אידיאליסטים ומתישבים.

אילו היתה לנו אוניברסיטה היה וייצמן יכול להיות בה פרופיסור לא גרוע מאשר אצל האנגלים.

ולא נטלתי אלא את אלה אשר סביבנו. וכמה המה אשר לא ידענום כלל? אין מחסור באנשים, ורק שלעתים קרובות חלשים הם, ורובם אין התנאים מסייעים בידיהם. ואם חזקים הם, הם נכשלים.

אולם חמרי בנין מחוללים את הבנאים. אם יהיו התנאים־הכספים הטובים, יהיו האנשים־הבנאים. ורק את הזמן אי־אפשר לחולל, את השנים יש לעבור תוך כדי עבודה.

וזאת שים אל לב, שהתנאים בכל עת ובכל שעה אפשריים הם.

אילו שתים־שלש או קומץ משפחות יהודיות מסוג הרוטשילדים, שיפים, בראונים, מנדלסונים, היו רוצות, כלומר, אוהבות את העם שלהן עד כדי מסירת נשקן הוא כספן, שיש בהם כדי להציל את העם, אזי מזמן היו נוצרים התנאים הדרושים.

אך מכיון שזה לא כך, רשאים אלה הסבורים כי חזקים הם וכי יש בכוחם ליצור תנאים לומר לנפשם: הן לא נולדו ככה, אלא הפכו להיות כאלה. אם כן, גם אחרים יכולים ליהפך ולהיות כאלה.

אני עקבי.

אילו היה הדבר תלוי באהבתי את פלשתינה, בלבבי אשר הוא עם העם היהודי, או ברצוני הטוב, אזי התנאים היו קיימים מזמן.

אך אם אין זה תלוי בכל אלה, עדיין אין זו סיבה מספקת שלא להרהר בכך.

אין שאיפה שתהא גדולה מדי, ואין חלום שיהא יפה מדי, אם המדובר הוא באידיאלים שלנו.

רשאי אתה לשוב ולומר כאוות נפשך: משוגע! אני עקבי.

לאמריקה רוצה אני לנסוע על־מנת לראות, אני אומר רק באיזו מידה רוצה אני, מעולם לא הבטחתי שגם אשיג, אלא שגם אם אכּשל אין מכאן הוכחה שכנגד.

מי יודע כמה כבר נכשלו?

ומי יודע כמה עוד עתידים להכשל?

אך אם האמן נאמין בעתידנו, הן ידוע נדע שהאחד סוף־סוף יגיע, ומכיון שאין איש יכול לדעת אם לא הוא האחד, חייב כל אחד ואחד לעוֹז ולנסות.

ואני מצדי מוכן ומזומן אפילו מחר למות, או לחיות מאה שנה ולסבול, ובלבד להגיע לתחייה יהודית.

אנו ניתן את זהבנו, שהוא גם הזעה גם הדם של העם. אך עוד יבוא היום בו נוכל להגן על היקר לנו לא בדמים הצהובים, הנוקשים, אשר שמם זהב, כי אם בדמים האדומים, החמים, התוססים, ובברזל הקר, ובעופרת הרותחת, כבימים מקדם.

לא זה עם אשר מסוגל לנשום במחנק, מתחת לערימות הזבל הנשפכות עליו בגיטאות אלפי שנים, ואשר נותן עצמו לטבח ופרעות.

כי זה הוא עם אשר יודע ללחום, לכבוש, ובעת הצורך לתקוף ולהנחית מכות. ואני רוצה כי נהיה לעם.

* * *

אל אבא ישראל פיינברג

פאריז. 14.10.1907

אבא אהוב ויקר, – – –

ועתה דיינו במה שדיברנו על אודות עצמנו, נשוחח קצת על עניינים כלליים.

על מה?

העוקב אתה אחר המאורעות בתורכיה ובארצות השכנות? הן יכול אתה לשער, באיזה ענין אנוכי מתבונן בהם. כולם כאן תמהים על הבהירות בה ניבאתי על כל זאת בשעות שכרון הגיל של ימי הקונסטיטוציה. מישהו אף אמר לי: האם לא העברת להם תכנית שיפעלו על־פיה בדיוק לפי רצונך אתה? ודעתי על כל אלה?

אני מקדם בברכה את בולגריה הקטנה הזוכה לעצמאות.

אומרים שהיא ניצלה את שעת דחקה של תורכיה, ואין זה מעשה של אבירות.

סנטימנטאליות של כסל!

עם אשר חי ואשר הזכות לו לחיות על־ פי דרכו, לא הוא עצמו, ובייחוד לא מנהיגיו, אינם רשאים להתלבט בסנטימנטאליות של כסל, כשהמדובר הוא בחסכון דמיה של האומה.

ולאחר אלף שנות עבדות למעשה ולהלכה, כתבו הבולגרים במרומי הקרת של בירתם העתיקה טרנובו: אנו חיים! אנו חפשים! אנו עצמאים!

אני מקנא בהם ושבע־רצון.

ומקדם אני בברכה את סרביה הקטנה ואת מונטינגרו המיקרוסקופית, המתיצבות באומץ־לב שכזה נגד שאיפותיה החזיריות של אוסטריה, והמכריזות שאם לא יניחו להם, לסרבים בבוסניה והרצגובינה, לחיות חיי חופש, לא תירתענה שתי האומות הקטנות להילחם באוסטריה – – – ומי יודע אם הפעם ינצח הכוח הגס את הצדק.

סרביה כולה משוועת: הבו לנו נשק, נעלה על דרינה [גבול בוסניה]. כל הסטודנטים מציעים את נפשם ומאודם, גופם וכספם. עד יום אתמול הצטרפו ל“גדודי המוות” [שם סמלי] 17,000 איש, ומדי שעה ומדי רגע נוהרות מכל חלקי הארץ ומחוצה לה מאות ואלפי בקשות של מתנדבים נוספים. הצבאות בימינו חזקים הם, אך מי יודע אם לא חזק מהם הוא עם האומר:

אנו רוצים בחיי חופש וכבוד, חיים שאין בהם בושה ואין בהם פחד ועבדות, כי טוב לנו מות גיבורים מלחיות באלה, טוב לנו לטבוע בדם שונאינו ולמות במלוא האון והכבוד.

ואת כל המעשים האלה אני מקדם בברכה ולבי כווּץ־תקוה!

מי יודע? שמא עומדים אנו כבר בפתחה של תקופת אושר בה משפט יגבר על כוח, בה הקטנים והתשושים והנמקים והרעבים יהיו רשאים לחיות, לנשום, לשׂבוע, לרגוע, ואולי אף לטעום טעם אושר. כבר הגיעה העת בה יוכלו העמים הקטנים והמדוכאים לתפוס מקום ליד שולחן בחדר־האוכל של העמים ולהזין את גופם הפיזי. ואולי גם תותר להם הכּניסה לאולם בו כל המדושנים נותנים דעתם כיצד להראות את אמנותם, את שׂכלם, את הדרם, את רוחם!

אך גם אם החלום יפה מדי ורחוק מדי, הדבר האחד אינו מוטל בספק עוד: במזרח אנו עומדים לפני שלב חדש לגמרי: בולגריה מכריזה ומודיעה שהיא תגיש אולטימטום לתורכיה – ואולי עוד היום – וזה דבר האולטימטום:

על תורכיה להכיר באורח רשמי ותוך שלושה ימים בעצמאותה של בולגריה, ולא – מלחמה!

ועתה, ממה נפשך:

או שתורכיה תרכין ראש כאשר נהגה לעשות עד כה, ואז הרי זה תקדים מסוכן מאד בשבילה ונפלא ומועיל מאד בשביל אחרים, אשר מעתה יידעו ידוֹע כיצד לנהוג.

או – שהפעם היא תגמור אומר להגיב בנשק. ודבר זה לא יצלח בידה. כמעט ואין מכחיש שבולגריה מוכנה באופן נהדר ומן ההכרח שתנצח, ואזי: אוי למנוצחים! בולגריה לוקחת את מקדוניה. לסרביה משליכים את מחוז נאווי־באזאר דמי־לא־יחרץ. תורכיה תש כוחה לשנים רבות ושרשרת התגובות מתחילה. הארמנים אומרים בלבם: אם טוב להיות תורכים קונסטיטוציוניים, הרי יפה הוא להיות ארמנים עצמאיים. והא ראיה: מצרים. גם נשמתם לא נשמת כלבים היא. ואז – אם אנו נהיה בסוריה ובפלשתינה נוכל גם אנו להשמיע את דברנו.

רבים אנו מהבולגרים, הסרבים והארמנים גם יחד. למרבה אסוננו רחוקים אנו. אך יש לאגוד את “העצמות היבשות” של השלד הנושן, יש להעלות עליו בשר, לקלוע שרירים, לתת דם, ולסחוב אותו הביתה ושם הימצא תמצא לו גם נשמה.

הסמל הגדול ביותר אצלנו היהודים הוא “המשיח הכבול בשרשרות של ברזל מחכה למועד הגואל”. אך את המועד יכול להחיש רק העם, אותו עם שלמלאכתו ולדמו מחכה המשיח. ואם ידנו תושיע לנו, גם מן השמיים יסייעונו.

ומשנן אני בלבי את דברי וויקטור הוגו:

ובבוא היום ולא אהיה עוד, וגופי עפר ואפר, וחלומי – מציאות, אז תעלוץ נשמתי: כבר עתה רואה היא מה ומי נהיה אז.

אולם אף כי אין ספק עמי ש“סוף הגאולה לבוא”, יודע אני כי במידה שנקדים יהיה טוב וגם קל יותר. חיכינו למדי והגיעה העת.

וכמדומה שאכן הגיעו הימים עליהם דיבר יחזקאל בפרק ל"ז בחזון בקעת העצמות:

ורוח־חיים זו פורמת ורועמת בין קירות לבי. ואני רואה אותות המראים את העם והיה הוא זוחל לצאת מקברו.

קרע־קרע תכריכים מעליך עמי, וחייה! זו הקריאה שרוצה אני לזעוק, הלוך וזעוק!

אלא שאני כולא את הדברים בלבי, כי שואף אני לגדולות מזו של זעקה.

האחרים מיסדים “גדודי־מוות”, אנו נראה נפלאות מאלה, נסים גדולים מזה.

מ“עם המתים” נעשה “עם של חיים”. אנשים חיים אשר יוכלו לחיות כבני־אדם ולמות כגיבורים.

בין כה ובין כה: די לרקוד בחתונות זרות, די להקריב את בניו של העם למולך ולכל עבודה זרה אחרת צמאת־הדמים. די לתת את דמנו לערפד האירופי. די תעיות, הביתה ילדונים! אי"ה בקרוב בשמחות משלנו. העם ישוב לארצו והזוג הקדום יחוג את חתונתו, חתונת נגוהות גן־עדנית; בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן!