בהופיע אביגדור פוירשטין, עורר תשומת לב יתרה. ביאליק וברנר הביעו שבחים ו"יחלו לקיים דבר". גם קהל־הקוראים דבק בו. פרחי־סופרים אכזבו לרוב את התקוה, – פוירשטין אִמֵת. הוא שפע נהרה. ככל כשרון־אמת הפתיע מזמן־לזמן. הגיחו נצורות, זינק משהו נעלם. במהותו בלט חידוש־מה.

בתחילה הופיע רק בתור משורר בחרוזים, ושירתו היתה עמו. הצטיין לא בלבד בצרוף־אותיות מחודש, בהגות־לב מקורית, – אלא בעיקר בהבלטת לבטי גורל־חייו המקורי. את גורלו המיוחד בא הוא לתנות בעיקר. והגורל הנחה את ספינת־חייו ולפיו בלבד נתכנו עלילותיו. רק מעט־מזער מפרשיות חייו בוצע באיניציאטיבה עצמית שלו. המאירי אינו האיש שיהא נאבק עם מרי־גורלו. להיפך: נוטה הוא מטבעו להינשא ברפיון על דכיי הגורל, – ורואה עצמו כשליח־מצוה לספר כוח מעשיו בהתאמת עצמו עמו. במובן זה, מצד מתן מבע למהות הגורל, הגיע הוא לחיתוך־הדיבור האיובי, בבחינת “אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג”. זכה אביגדור המאירי ונקלע בכף־הקלע של המלחמה העולמית. בידיו גופא הכניס את עצמו לתוך הלוע שלה, בכוונת קידוש שם היהדות וכבוד ישראל, והגורל הסתולל בו לבלי הפוגות, בבחינת “תשוב ותתפלא בי” כמתכונת החתול המתעלל בעכבר: הפוך בו והפוך בו, והטעימנו אלפי טעמי מיתה, מעברי־פי־פחת שונים. הוא גופו כמוקיון יטופף על פני קורי־התהומות מבלי הילכד בהם.

ויש שנראה שכל־כך הוקשה למראות זוועות הגורל, שלבו שוב לא סחרחר עליו ונפשו לא תסלוד…

תולדות חייו של המאירי אינן מחוּורות לכותב הטורים הללו כל צרכן. ברם, ידוע שארץ־מכורתו אונגריה הצמיחה לנו, מעשה־נס, אישים ענקים (ללא אדמת עידית משלנו): הרצל, נורדוי, בכר ויתר בני־העליה. המאירי, כהדגשתו, לא היה אמון עלי הספרות העברית החדשה. הוא כתב אונגרית. בהוציאו בעודו באבּו את הקובץ הראשון “משירי אביגדור פאירשטין” לא היה בקי גדול ב"שירתנו הצעירה". ש. מ. לזר, עורך “המצפה” עודדהו וחיזקהו, וקובץ־שיריו הראשון עשה רושם בבלתי־אמצעיותו, אביביותו, טבעיותו ומאדיאריותו…

בשירתו של המאירי אין חותם־הזמן. תאריך אין למצוא בשיריו, כנהוג, מטעמים מובנים, אצל רוב המשוררים. משום זה קשה כל כך להתחקות על רישומי התפתחותו. אין לומר שביטוי יצירתו לא השתכלל ובגר ברבות השנים, אלא דבר אחד ודאי שתכונתו כבר הגיעה לגילוי גמור בעודו באבּו: אכספרסיה, לפני היגלות זרם כזה בשירה.

את תולדותיו המפורשות של המאירי, כאמור, איננו יודעים. אולם עקבות־חייו הוצקו ביצירתו וגם תכונות אישיותו הוטבעו בה ולפיה יתנכר. מבעודו באבּו היה גועש כסמבטיון, סיפוק לא ידע, אולם גם עליזות־החיים לא נכחדה מנפשו. יחד עם הצללים שעשעוהו גם נגוהות־האור. קובץ השירים הראשון שלו פעל על רוחנו כאחד מאותות התחיה, והיה מתובל בסממנים ציוניים. רושמו היה חזק על הקורא הצעיר ואנשי־הספרות התעכבו עליו.

מדרך כותב הטורים הללו לדלג על הקווים הטפלים, המקריים של הסופר ולראות את מהותו בסגולות־היקר בשעת גילוי־השכינה אליו, רגעי־ההשראה של המשורר, שהם רק מנתו, שמתקפל בהם וילון ההוויה, ומסתננות אלומות־אור על פינות־סתרים; רגעי־גבישים אלה מצטרפים לכרי־הנצחים של ארשת רוח־האדם.

גם באביגדור המאירי נראו גבישי־שהמים הללו. מפעם לפעם זכה גם הוא להשראה. לא ביאליק בלבד שינן את טוריו האביביים בע"פ, מפני נעימות־נעימתם המוסיקלית, אלא אף ברנר שביקש בכל דבר את ה"תכלית" את ה"מאי קא משמע לן", אף הוא מצא מבעד צלצלי־תרועתו את הלב הבוער. “כפתקא דנפל מרקיע” היה לו ספר שיריו, הגם שלא חשך הימנו גם פולסין דנורא, כדרכו. “מי שינסה לקרוא עוד אחדים מן השירים שלפנינו, הוא, סוף־סוף, יבוא לידי מסקנא נעימה, כי למרות כל השיבושים וכו', למרות ולמרות – – – הנה האדם, אשר כתב את הספר הזה, הוא בעל טמפרמנט של משורר. – – – ההתלהבות שלו, הנותנת בפיו הרבה ביטויים מהבילים – – –היא גם שעושה בהרבה מקומות רושם של אמיתיות נלבבה ומאמתת את ההרגשה, כי למרות הכל יש לנו ענין עם משורר – – – אחרי כל אלה, כשאתה שומע איזו קריאה של המשורר הצעיר, כמו “באלוהינו נשתגע” – אתה מאמין לו, סוף סוף, כי אכן זיק הוא, וזיק מאיר, מפרץ הר כוחותינו… מקסימה ההתלהבות! – – – ובשיריו המוקדשים לאמו “לב יהודי הנחילתו” ולנשיקת אהובתו “המחיה בו הדורות העתידים לראות אורה ולשיר שיר חי” – יש באמת הרבה הרגשות חדשות, פוריות וקבלת־עולם בלהט־הרגש המצרף ומטהר”.

בתור אדם, פקוח־עינים, שהיקום העוטרו מלפפו ומענינו, נתן הוא גם ארשת־ביטוי לטבע. עם זה לא היה חסר צבע־הזמן ורחשי מאוויי־הדור. בראשיתו הופיע פוירשטין כמשורר עברי נלהב, וכשמו כן היה: אש־להבה. גם ניכרו בו אותות מולדתו ותרבותה והכניס צביון חדש בפיוטנו, צביון מאדיארי (מסתבר, שצבע־מכורתו שמביא עמו כל סופר מקורי מגוון את ספרותנו). ואחר־כך קלעו, כאמור, גורלו לקלחת הרותחת של מלחמת העולם. בה נשלק ונצרף והעניק לנו שפע חוויות עמוקות וצרופות. הוא שר שיר לנגדילה: המבוא לשירי המלחמה שלו “טעם מיתה”. כשמואל הנגיד טולטל גם הוא לשדות־קרבות ובאמנות נאדרה כמוהו תיאר את כל המתרחש שם. מורגש עם הקריאה: בבואת החזית על כל בלהותיה. בשעת הגותנו בשירתו זו, אנו נמצאים עם הפיטן ממש באמצע המערכה. אנה נחוש לנו מפלט? שירה זו לא נעצבה מתוך דיסטנס, אלא פועלת על רוחנו כחומר היולי, קרוצה מעצם המציאות, ועם זה מגובשת מגרגרים בלתי מתפוררים. מוראות המלחמה נחשפו בבליטות יתרה גם בספרו “השגעון הגדול”. רומן זה מקביל לשיריו “טעם מיתה” וכמוהם הוא בבואה נאמנה להווי־המלחמה. בקראנו בו, ייראה לנו הווי־המלחמה כעצם החיים, כמציאות המוחלטת, היציבה, ומה שמחוצה לו טפל הנהו. בכל אותם חיי־הזוועה נוצצת לתפארה התכונה הישראלית, זו מידת החסד והחנינה על סף עולם־האמת. כל הטיפוסים הישראליים הנמצאים בשדה־הקטל, כאילו עומדים במערכה לשם קידוש כבוד ישראל. כל יתר סיפורי המאירי בנושא המלחמה, נראים להיות מעין שרטוטים ותכניות לתכלית עיצוב הספר “השגעון הגדול”. ספר זה, אם כי הנהו אימפרסיוניסטי, מורצה בפשטות, ללא כחל ושרק. עצם המעשים מדובבים אלינו. הוא נקי לחלוטין מכל אותם עיטורי־החן הקבועים כמזוזות בפתחיהם של רוב סיפוריו. כי המאירי אוהב לרוב את כווני־החן גם בעצם היצירה וגם בתור “מזוזות” בפתחי־דבריו. אוהב הוא בפרוזה בייחוד את הטון האימפרסיוניסטי ורובו של החומר הפרוזאי ארוג מהלכי־נפש. שלטי־פסוקים תלויים במבואות הכניסה ויוצרים את מצב הרוח הדרוש. וגם בשירתו חופפים כל מיני קמיעות. אולם הפלא־ופלא: החרוזים המעולים, שבחובם שרויה הברכה, אינם מתמזגים עמם, ופשטותם וטבעיותם סותרות את הפוזה הנראית כאלמנט זר.

יצירתו של המאירי ניתנה להיחלק לשלוש תקופות. א. – הימצאו במולדתו אונגריה והיותו קשור אליה בטבורו בצירוף ערגונו למולדת־הנפש במרחקים. ב. – היגררו במערבולת מלחמת־העולם הכללית והסתחפו עמה כדכי־ים סוער. ג. – התערותו והשתרשותו בארץ־ישראל.

אם ניתן לציין אצלו בתקופה הראשונה חיי־בוסר ובשניה הסתחפות בשבולת הגורל ללא שליטה ומעצור, הרי בתקופתו השלישית נמצא הנהו במזל של בגרות וחופש־הפעולה, שהגה היצירה מסור כמעט כולו לידיו ולאיניציאטיבה שלו, ותקופת חייו זו, העשירה והפעילה ביותר, משתרעת לאפקים נעלמים. ותוצאותיה מי ישורן?…

לתקופתו האחרונה נשתרבבה גם כברה הגונה משטח־התקופה השניה, הואיל ובה נסתיימה והושלמה פרשת־הפורעניות של מאורע המלחמה שלו. גם בשבתו שָלו באדמת המולדת לא יכול להשתחרר זמן רב מקושמר המלחמה. והחומר נפלט גושים־גושים מפרפרים, ללא כחל ופרכוס. ביחד עם זה החל הוא למלא את התפקידים המולדתיים, שקיבל עליו באהבה במלוא הכרת האחריות. כי הוא ראה את עצמו אריח בבנין עולמנו המתהווה והחל להשקיע את אונו וחילו בשדות־התרבות השונים. בבואו לארץ נרתם מיד בעולה והעניק לה ביד רחבה את מנתו במקצועות שונים: בשירה, בסיפור, בפובליציסטיקה, במחזות ובביקורת. הוא נארג ונשתבץ מיד בתוך מטווה המולדת ומילא את צרכיה באמונה. ברם, גם בעונתו זו נתן את מיטב חילו לשירה. שירי־הארץ הם המשך לשירי־ציון האביביים שלו. פזמוניו המושרים בפי העם, שהנוער קלט אותם וחי עליהם, הם נתחים מפרפרים של ציון הנבנית. הם סיפקו צורך חיוני של המולדת. אולם כאמור לא בלבד בשירה יצר, אלא גם בפינות אחרות. לתכלית ביקורת ותיקון פגימות חיינו ייסד לו בימה מיוחדת “לב חדש” בנוסח ה"פאקעל" של קרויס, שכמתכונתו שימשו גם בו אור וחושך בערבוביה. כמובן, בחלק שבלט בו כבונה והבליט את הבניה והחיוב, היתה תגובתו להועיל, אם גם זרק בה כמה טיפות מרות. אולם בחלק השלילי, שכל עיקרו היו סתירה והריסה, – יצא שכרנו בהפסדנו. עכ"פ פעילת פעולתו במולדת היתה, מרגע הראשון לעלייתו בה, אינטנסיבית. לתכלית טיהור האוירה ייסד הוא הראשון את התיאטרון הסטירי “הקומקום” שנתגלגל לבסוף ל"מטאטא" המוצלח. הוא טבע את הנוסח. בהתאם למהותו נעשה הוא גם לפובליציסטן נלהב, מבקר ומרצה – הודות לעושר השכלתו והיקף ידיעותיו הענפות. הטוב והמעולה שבו, מכל הבחינות, נתקבל ברצון ובחיבה. אולם ביחד עם שפע היופי ניתכה גם מידה גדושה של רעל, – ודבר זה היה למורת־רוח. תמוה היה: אדם בעל תרבות אירופית ואוצרות ידיעות ויופי, מכובד ומקובל, שקהל־קוראים מייחל בענין לדבריו – למה מזוג רעל זה בכוס ברכה שלו? מתהלך בתוך חבריו בודד להנאתו, על אף גילוי־הרצון מכל הצדדים; מחטט בתאוותנות אחר יחס־שלילי מדומה; רואה עצמו נרדף מאויבים מדומים, – ועושה כל מיני העוויות כאילו דולקים אחריו, ובשלחך מבטך מכל העברים, ת"ק פרסאות מסביב, לא תיתקל אף בצל־צלו של אויב. אדרבא, תמיד נמנה בין אנשי־הסגולה שכשרונם אינו מוטל בספק.

כמובן, שהרבה מיצירתו הורעל ע"י נטפי־ארס הללו; כמובן, שגם זהו פרי מרי־גורלו, הואיל ואין אדם בורר לעצמו מרצונו מוסר־אלוהים כזה. אולם גם בעתות־התקפה כאלה, היתה מופעת עליו פתאום נהרת־אלוה ונפלטו מלבבו שירה רבתי, צקון־נפש עמוק שלא יכחדו ויעלמו בהמשך הדורות.

אדם שהציץ עמוק לתהומות ודלג עליהן (עם כל מותר האדם שדבק בו), שעמד על פתחו של גיהנום וניצול בדרך נס, הרי מביא עמו בהכרח גם עצבים מרופטים. שהרי אין לומר שהמאירי נשאר אריסטוקרט מוחלט, לאחר הימלטו שלם, אחרי כל גלגולי המחילות. שהרי לא ניכרה בו מטבעו לעולם שאיפה לדזנטלמניות. ברם, אין לדון לחיוב דווקא ואין להרים על נס מעשה שהנהו פרי־מדוחים או עצבנות ולהתיימר בו. לכן משונה צלצלה באזנים תרועת־ההלל בחגיגות־היובל שלו מעברים: "אשרי לסגולת־הרשע שבו שהיא עיקר מהותו וחס לו וחלילה לאבדה. המאירי חביב ונאמן לנו על זעמו, כי ניטל עליו היות לנו גם להבא: מטאטא השמד וכו' ".

מותר להתייחס באפיקורסות גמורה לייעודו הנעלה הזה של המאירי. אני, למשל, איני עלול לראות בתעתועי־ההערכה של המאירי סגולת־יקר כל עיקר. לטעמי, השירה היא בלבד מנת גורלו ומהות חייו, ועליה תהא תפארתו. שהרי דברי־הביטול שלו כלפי טשרניחובסקי, פיכמן ושמעונוביץ אינם נובעים בהחלט מהכרח־מציאותו וטיב עצמיותו; שהרי בהסתערויותיו אלה כאילו הרס אל חלל ריק, ולא היו בהן, לדעתנו, אלא גילויים עצבניים בלבד והמותקפים לא הוזזו ממקומם אף כמלוא נימא.

בדברינו אלה אין אמנם המגמה לשלול לחלוטין את ערך הסטירה של המאירי, שגם היא בעצם תוצאת־גורל הנה ופרי מניעים טבעיים, – ואין שום ספק שהיא ג"כ מתכונתו. אולם, לדעתנו, אין לעשות תכונות־לוי (אצל משורר) לסגולת כל יקר ולמתוח מתחתה את הקו. איני חושב בהחלט, שלרגלי תכונתו זו, ייחסו למאירי: רעב, תסיסה ומרדנות, והיפוכם לטשרניחובסקי, פיכמן ושמעונוביץ: שובע, סיפוק והשלמה. אני, למשל, לפי הערכתי וידיעתי, מוצא דווקא באידיליותיהם של טשרניחובסקי ושמעונוביץ: כאב, אי־מנוחה וסער, הרבה יותר מאשר בכמה יצירות של אחרים, שחותם המרי והמרד טבוע עליהן כשלט. ובזה לא יטעו להסיק שהמאירי משולל תסיסה וגעש, אלא שיסוד זה היה רווח ביצירתו עוד מראשית הופעתו, עוד מלפני מתחו קו מתחתיו. תמיד היה גועש ורותח כלבה מתחת השכבה.

ובזה לא ייאָמר שאין ברכה בסטירה של המאירי (וראיה לדבר: “חכמת הבהמות”), אלא אשרי האיש שחיציו מכוּונים אל אלה, הראויים והעלולים להישמד; ולא לחזיונות חיוביים שעומדים בחזקתם, ששום תותחים לא יוכלו להם. –

ובכלל: ביטול־הזולת אינו יסוד מנציח ותהא אפילו גאונות מנתו של המבטל. לאו מידה זו מסייעת להישגיו של המאירי אלא כוחות חיוביים, מוחלטים. ומי לנו גדול משלמה אִבן־גבירול, בן־הבית בספירות העליונות, שחיי העולם־הזה היו כמועקה לרוחו? הוא לא יכול היה לסבול את בני־דורו על השגותיהם הצרות והקצרות והיה מתעלל בהם, ומתוך גנותם בא לידי הפרזת ערך עצמו (בעצם לא היתה בזה הפרזה, אלא מבחינת “יהללך זר”). ונפש הקורא האיסטניס נרתעת עוד כהיום למהלליו והתלמידים תמימי־הדרך אינם מסוגלים לעכלו ולהגיע לגרעינו, הואיל וקליפתו מרחקתם. ודוד פרישמן הרי עשה בהעזתו לספרותנו שרויות אשר לא ייאמנו ואין קצה לתועלויות שהביא בבערו אחרי הבטלנות והכסלונות, – ועם זה אין לפסוק הלכה, שנכסי־רוחו של פרישמן נצחיים הם יותר מיצירת סמולנסקין, שאמר פרישמן למגרה ולהכחידה כליל. אין חוצפא מהני לדורי דורות. נוער להוט אחרי שקשוק חרבות, אכן השלל הנשאר מכריע. אמנם לא ניתן לכחד: גבירול מבהיק כיום בגאוניותו (אחרי תשע מאות שנה יבהיק עוד כהנה וכהנה), אולם לאו דווקא מכוח־הביטול שלו, אלא על אפם ועל הפולמוסנות ומרי־היצרים שבו יזהיר הפיוט באור שבעתים, מבלי שיועם ויועב כתמו לעד –

וְאַחֲרֵי הַשִּׁגָּעוֹן –

וּלְבָבוֹ: גַן שׁוֹשַׁנִּים וְעֵינָיִם,

הַמִּשְׁתַּפְּכוֹת אֶל־תּוֹךְ הָאָיִן.

וְאַחֲרֵי הַשִּׁגָּעוֹן –

נָא בּוֹאוֹ אֶל־תּוֹךְ חֵיקִי לְהִזַכּוֹת

וַאֲחַלֵּק לָכֶם בְּרָכוֹת.

בטיילנו בקובץ שיריו של המאירי, מתנוססות לעינינו פה ושם גבעות־רום, שכמו הטבע לא תיכחדנה גם הן. יתכן שאילו היה מבקר עוקב אחרי שלבי אישיותו, עקב בעקב, בהיקף תחומי יצירתו (מה שמן הנמנע בגין העדר סימני־תאריך בשיריו) אילו אוסף היה תג לתג את חוטי־הארג המשתזרים ומשתלבים שתי־וערב ביצירתו – אפשר שהיתה מתייצבת לנגדנו חטיבת־אישיות, בעלת כיוון אחדותי. אבל כלום בהשקפת־עולם מסויימת אנו עסקינן? כלום זהו העיקר בשירה? יציבות לא היתה מאז מנתה, אלא מגילות מגילות ניתנה. גם התנ"ך עשוי גבישי־גבישים העומדים בעינם לנצח, הודות סגולתו העצמית לפלוט כל טפל. בקראנו בספר־השירם של המאירי, אנו, כאילו, נלפתים בזרועותיו. החיוניות שבו אוחזתנו בציציות לבנו. תוך וואריאציות שונות מנצנץ לעינינו לפתע העיקר בשירתו: חישוף נקודות עמומות בהוויה; המוות המתלבט בבין רגליו, ללא שום מורא, ככלבו הקטור ב"שגעון הגדול"; העמדתו אותנו בפני בלהות המלחמה; יד־הגורל המסתוללת ללא הרף כמאיימת “בחמוּדוֹ לא ימַלט”; ליכוד ניגודי עצמיותו הענפה; המזיגה של אירופה בסיני הבוער; הכמיהה ללא רוויה למולדת. אפקי־עולם ומלואם נפתחו לפנינו בספר שיריו של המאירי.

סיפורו הקטן של המאירי, חסר היה הזיקוק השירי. שרר בו ערבוב הטפל בעיקר. טענו בצדק שהמאירי משיג את הרושם בסיפורו זה לא על ידי תפיסתו האמנותית אלא על ידי עצם החומר המזעזע, עצם העובדא הכרוניקלית. ואמנם כן: רוב הסקיצות שלו, כאמור לעיל, הן רק רישומים ושרטוטים לספרו “השגעון הגדול” המקביל לסריה שיריו “טעם מיתה”. הסיפור הזה הנהו יצירה חשובה, בין בתיאור הווי־המלחמה ובין בתיאור האווירה ובכל הקונצפציה המוסרית שלו. הסיפור אימפרסיוניסטי, – והולם את הנושא לכל פרטיו ודקדוקיו.

בהיקלט המאירי בארץ, אחרי שנים מרובות, בספגו לתוכו את אווירת המולדת וצביונה, חיבר את הסיפור “תנובה”, רומן מחיי הקבוצה. אומרים: לא זו מהות הקבוצה, ולא אלה ארחות חייה. יתכן: המאירי, כמובן, לא חי את חתיכת־הווי הלזו כמו שחי את חיי־החזית. אולם לחזיון החלוציות, זה גוש־החיים הנמרץ והמפואר בגילויי התחיה, הוצבה כאן יד. הטיפוסים: דן, אורי ותנובה ויתר חבריהם מגלמים את התחדשות האומה במלוא תפארת שלמות־נפשם, – והם מהווים בלי ספק אחת האָשיות (כמו הבילו"יים ויתר אבות הישוב), שעליה יערמו רובדי־מולדת. ויש בסיפור עוד שכבות־הווי דקות ושונות (אכזוטי הנהו במקצת הקונפליקט בין התעשיה והחקלאות, וכן גם הסיפור שבין המהנדס ותנובה אינו טיפוסיי ומוכרח־המציאות בהווי החלוצי).

כאמור, הסטירה של המאירי לא נבעה תמיד ממקורות ברכה, לא בפרוזה ביקורתית בלבד חלחל לעתים ארס (ללא תועלת), אלא גם בדברי־שירה. גם סריה שלו “בני נודי ונועי”, לא היתה נקיה לחלוטין מסיגים. לעומת זה הצליח ביותר בספרו הסטירי “חכמת הבהמות”, שנועד לבני הנעורים. יש בזה איזה הומור דק וצביון פילוסופי, ונעכל ברצון מאת הקורא הצעיר. רמזים ענוגים אליגוריים הובלעו בו וביקורת־חיים מחלחלת בו באופן זהיר ועדין. סגנון חכמים לספר זה, שפת המשנה. כשעוסק הנהו, למשל, ביצור התרנגולת, דומה עליך שנתגלגלת לפקעת הפלפול של מסכת ביצה: “ביצה שנולדה ביום טוב”. מוזר לכתחילה, כיצד שנשתרבב פתאום לתוך צוות בעלי־החי ובעלי־הכנף “השעון”, – אולם ה"לב הדופק המתקתּק תמיד" מכשירהו לחברה, ונראה לנו בהחלט שגם הוא יימנה בצדק למשפחה החיה הזו (זה כוחו של המשורר!). וכן גם האוֹתוֹ (אוטו) – כל תכונותיה של חיה פלאית, דרסנית וקטלנית זו, על כל חיוּתה המכונתית (בצירוף הנפש החיה של הנהג), תוארו ביד אמונים. למרות הטון הפיליטוני שבספר בדרך־כלל, לא נפחת ערכו הנכבד; ועם כל קלותו הנלבבת, רושמו עלינו, כספר רציני.

מעמיקה הסטירה על האידיאל של פרא־האדם, שעולה במחשבת יקטן התכשיט. במסגרת של הומור דק, ניתנו לנו בזה כמה ממידותיו של האדם, שאינן כלל רק בגדר של דמיון, אלא תכונה ומציאות.

אוֹ קֵץ כָּל־אוֹר יְהִי כֶּסֶא־פְּלָאוֹת זֶה,

אוֹ שֹׁרֶשׁ יִשַׁי יִפְרֶה לְנֵס עַמִּים הַיּוֹם!

“הסיני רותח”: מחרוזת שירים הלזו הנה כולה חד עקבתא דמשיחא. הכל עומד במזל המשיח. הטימפו דחוף ותכוף. גלי־התחיה מכים בחזקה. עינינו נעצמות משפעת פזיזות התנועה. “כּל רגע פּרסאוֹת צוֹעֶדת רגלנוּ” – המשיח בא! ובבואת־התקופה משתקפת מנהר־חיינו העכור, על מבוכתה ורטט־עלילותיה:

אוֹי וַאֲבוֹי לִי – הִנֵה הוּא בָא, – – –

וְאֵינִי יוֹדֵעַ, אֵיךְ לַעֲמוֹד לְפָנָיו – – –

הוּא יָבוֹא וִידַבֵּר וְיִשְׁאַל לִשְׁמִי

וַאֲנִי עִלֵּג לֵב וְטֻמְאָה בְּמוֹ פִי.

אוֹי וַאֲבוֹי לִי, אַלְלַי אוֹי,

הִנֵּה הוּא בָא וְהַכֹּל נִדְהָמִים, –

אֲבוֹי, מֶה עָשִׂינוּ לְאַחֲרִית הַיָמִים. –

ריתּמוס השירה הזו מעורבל כטירוף העתים, והסיני רותח “ושׂר של נצחים התעורר בו וקם. עוד לא התקצפו פניו הלוטים, עוד לא התפרצה לבתו הצורבת – אך אי־לכם רוחות הדיוטים ופעוטים, אם הר כל ההרים לסוף יזדעזע, ויצוה על פני הישימון”.

ומפכחת המציאות ומפליאה הצניעות, ענוות הקיום בהשלמתו ובהתאמתו עם היש.

שׁוּם שְׁאֵלָה וּבַקָּשָׁה אֵין לִי אֵלַיִךְ

לְאַחֲרִית הַיָּמִים;

אַרְצִי, אִמִּי, הוֹרָתִי,

עֲלֵי דֶשֶׁן אַדְמוֹתַיִךְ אֶשְׁתַּטֵּחַ

וּבְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶתְפַּלֵּל לִגְשָׁמִים.

ואל לשכוח: המאירי היה הכוכב המפציע ועולה לאחר כת המשוררים מאסכולת ביאליק; הוא בשורת המהלך החדש, מאבני־השתיה ופרק ראשון של המסכת החדשה שנקודת־בערתה וקוטבה: ירושלים הבנויה, מכיווּנם של המאירי, קרני, אסף־הלוי, גרינברג ולמדן. הנוי, – מסגולתו של כל פיטן, אולם חבורה זו ניצלת ויוקדת לבלי הפוגות במוקד־התחיה של ארץ ישראל הנבנית בצירים וחבלים והיא בלבד להם חזות־הכל. היופי, שהימנו הנאה לאדם וטעם ותועלת לחיים שהוא מאז ומעולם מהות־הפיוט הנצחית, שלא ייבצר הימנו כמעט כל הישג, – הימנו כאילו מתעלמים הם לגמרי. שירתם שנולדה במזל דור־התחיה נעצבת כולה במגמה ממלכתית, מתוך גורמים בנייתיים של בני מולדת ממשית.

מסתבר שאביגדור המאירי הנהו בוהֶם מפאת גורל חייו ומזג אופיו. בכל הליכותיו מבצבץ הפיטן החפשי. ואם כי שלא יחסר טרף לעולם, אולם יש שמפרפר בחכתו גם מין לויתן) המאירי המדיאַרי זיכּנו, למשל, במתנה נאה מאימרה מדץ' “חזון האדם”, חזיון־פלאים בשדות הפיוט מבחינות שונות. קורבת־המשפחה¹ גרמה, שיעוט אל השלל הזה, ואנו נחזיק לו תמיד טובה על שי־יקרות הלזה). גם בתוך סתם־יצירתו מזדקרים מפעם לפעם גושי־יצירה בלתי מתערערים. אולם יש שיגיח לפתע אלינו כמו ממחתרת מנהרה ואֶפופיאה מופלאה “יוסלי טגליש” באמתחתו. איש רב־ההפתעות הנהו אביגדור המאירי. כשנהרת־פתאום תבואהו, בשעות־אתערותא שלו, נדמה לנו שאפשרויות בלתי מוגבלות שפונות בחובו. ניתן לרחוש אימון רב לחזיון־נאדרי הלזה. ואנו מלאי־צפיה: מה הנהו זומם לימים הבאים? מה בחיק־העתיד?