הבקורת שלנו לא הקדישה לקבק תשומת־לב מרובה, בהתאם לפוריותו וחשיבותו. ברם, הקורא נענה לו מיד להופעתו. הקורא הגה לו תמיד חיבה ואימון. הספרנים יעידו פה־אחד,שספריו תפוסים לרוב בספריותיהם וה"תור" של דורשי־ספריו, ארוך, אחוז־בולמוס־הקריאה.

בעצם טיפלו קבק וברנר, בתקופה הראשונה ליצירתם, בחומר חיים שווה: נוער הדור וסביבתו. ברם, ברנר הציץ מבעד אספקלריה קודרה, וקבק, יבדל לחיים. מבעד אספקלריה ורודה. אמנם, גם קבק לא נתעלם מפגמי הדור, אך לא ראה אותו כולו חייב. הוא עצמו היה בחור אלים, בעל אימפולסים וחושני, שצללי החיים לא הספיקו להעיב את נגוהות הלב. גם הוא ראה אמנם ב"לבדה" חוליות שנתפקקו בבית־אבא, אך הוא ראה ביחד עם זה את שרה הגבורה עומדת במערכה ומסמלת כוחות עקשנים חבויים בנפש הנוער. מכוח ההערכה החיובית הזו נעשה א. א. קבק להמספר בה' הידיעה, המקובל בעם ורצוי לרוב קוראיו. וברנר נעשה למספר הנוער הדואב והשותת־דם, למבַטאם של הבלתי־מרוצים…

קבק נראה בגילוייו הראשונים כאמן גרידא, שתכונת העיצוב והגילוף נחשבה אצלו לעיקר יעודו, בניגוד לברנר, שעם כל שפעת יכולת־התיאור שלו, מצא בעיקר סיפוק בביטוי מועקות־רוחו ובפורקנו מלחץ־הלב. קבק נועד לצייר את בני־דורו, הדור המתהווה, הוא נראה בתחילה כממשיכו של ברשדסקי. הגם שהחומר עדיין תחוח היה, כמעט חומר היולי, בלתי מסוגל לגיבוש, – בכל זאת, שדה־חיים זה היה נושא סיפוריו העיקריים. כברשדסקי נתגלה גם הוא, מיד להופעתו, כבעל־היקף, כרומניסטן. החיים במילואם, ברחבי אופקיהם השתרעו לנגד עיניו. אספקלריתו היתה “תחייתית”, ועמו כאילו נוצר המסַפר הציוני. בוודאי כבר צויינה גושפנקתו זו שהיא כל־כך בולטת ע"י מעריכיו הקודמים, אולם באין אופן אין להתעלם הימנה בעמדנו על טיבו. הוא חי כל ימיו באוירה ציונית (לא מבחינה שבלונית, אלא מפאת היותו מעורה ומשורש בתנועתה מראשית התהוותה), משום כך אופטימיותו בוקעת מיצירתו והעם דבק בה והתרפק עליה. את כל חוליות שרשרת־התחיה ריתק קבק ברומניו לחטיבה ופרקי התנועה נשקפים מעליהן בפרטות ובכללות. והוא העניק את פירות־רוחו ביד רחבה ובשפעת־כוחות: רומנים, טרילוגיות וטטראלוגיה. בהקדמתו לרומן “בין ים ובין מדבר” מגלה קבק מקצת מתכונתו הספרותית, ש"מצייר הנהו אנשים שונים וסביבות שונות, בין שעמדו בתוך תנועתנו הלאומית ובין שעמדו מחוצה לה, והיא פגעה בהם מאיזה צד שהוא, באיזו צורה שהיא. בשום ספר מספרי הטטראלוגיה (שלושת הרומנים הקודמים הם: לבדה, דניאל שפרנוב ונצחון) לא ריחפה לנגד עיני המחבר מטרה אחרת, זולת החפץ להתפרק ממשא של רשמים וחוויות פנימיות; זולת התשוקה להביא גאולה להלכי־נפש, להגויות־לב ובעיות שונות, שהציקו לו בשעתם ודרשו את תיקונם בצורות ודמויות".

הוה אומר שממידתו: גילוף וגילום. עולמות ומלואם שיקף לנו קבק, למלוא היקפם ואופקיהם, בייחוד הראה לנו ברומניו: עולמנו המתהווה, שאנו נושמים את אוירו וכואבים את סבלותיו. ולא היה ענינו תמיד להעמיק ראותו ולחדור לנבכי־מצולותיו, – אלא מדרכו לרוב לסקרו ולכוללו ברובדיו המשוכבים. כזה הוא מזגו, והדבר נעשה מצדו ביכולת־יצירה הגונה. ספרים מרובים ניתנו לנו מידו, שהם בבואה נאמנה של תקופה חשובה ומענינת. תקופת העיצוב של התנועה הלאומית בת־דורנו. הרבה פרקים בוּטאו במלוא עסיסיותם, שגם דורות באים יתענגו עליהם, ויקום למקראם לעיניהם דורנו במלוא קומת דמותו; והרבה פרקים מסיפוריו ישמשו אולי חומר מעולה לביצוע דמות־הדור על ידי צייר־העתיד. עכ"פ תועלת מצויה בספריו מכמה בחינות: יש שהם גושי־סיפור בעלי ערך מוחלט, ולעומתם מקומות בעלי ערך יחסי. כי בסיפוריו כהגדרתו, בעיקר, “גאולה להלכי־נפש, להגויות־לב, שדרשו את תיקונם בצורות ודמויות”. כי קודם לכל קבק הנהו מסַפּר והרומן שלו הנהו כלי־מחזיק רגשות־אדם, רשמים וחויות, ומעל לכל: רגש־האהבה של הגבר ושל האשה (זוכרים אנו היטב את להט־היצרים של “נאנו” שלו!). הנוער להוט גם אחרי רומניו, מפאת מצאו את בבואתו בהם, בבואת הגיל, את מצבי־רוחו המאליפים: שמחה ועוצב, שנאה וקנאה, נקמה ונטירה, אותם סממני־הרומנים המפולפלים, שהנוער חי אותם בעין. גם קלות־היחס ברומניו הראשונים, אינה מעלה קטנה לגבי הנוער. הענין הגדול ישנו גם בתיאורים החזקים של טיפוסי המפלגות השונות וסכסוכי־דעותיהם והתנגשויותיהם; הד התהיות והגישושים של הנוער והחזקתו בהתלהבות חסידית בדעות רבותיו; יסודות התסיסה והגעש שלו והתרופפותם הפתאומית או האיטית –

ועד היום נשמר הרומן “לבדה” באביביותו ובירקותו, למרות דפי־הבוסר שלו, פה ושם. עוד כיום, עם קריאתנו בו, לבנו גדוש רחשי־הערצה לגיבורה שרה, שתשור עם אֵל, מכל הבחינות, ותוכל. עוד עתה עומדת היא לבדה במערכה, בודדה לעומת הרבים, יחידה נגד כולם. נלחמה עם אבותיה מוגי־הלב; נלחמת עם חברותיה, בנות־גילה, השקועות בטמיעה; נלחמת עם הנוער שנשבּה לבין הסוציאליסטים; נלחמת לבסוף עם אהוב־נפשה, זה שהקנה לה את תורת הלאומיות ועבר באחרונה למחנה האויב. “לבדה” נשארת היא ודגל־החרות הלאומית מתנוסס בידה בגבורה. “כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה”. דומני שהשיר “לבדי” והרומן “לבדה” באו כרוכים בעונה אחת לעולם, נבטו מתוך אותה האוירה ומתוך זאת היתמות. אחד הוא הנושא ואחידה היא הרגשת־הערירות.

לכאורה נראה בסקירה שטחית, שבולמוס־העיצוב בולע את כולו על קרבו, ברם, לאחר כל תאות־ההבעה הממלאת את כל ישותו, ולמרות שפעת החושניות שבתיאוריו הבאים לשמם, אין להניח בהחלט שהעליזות היא תמיד מנת־גורלו של קבק. תוגת דור־עובר מציצה מבין חגוי יצירתו לעתים מזומנות. חיבה יתרה נודעת לדור־המשַמר, משומרי גחלת־הקודש. צער־חדלון הדור מכרסם וכוסס בנפשו בכאב שן רועה. לא יסופק לו לקבק במילוי חובת־אמן ישרה, באיגור גרגרי־חיים למשמרת הימים הבאים. הוא נדחף ברבות השנים מתוך מניעים נפשיים וכוחות אלמנטריים, לטיפול בדברים העומדים ברום־עולמנו, הוודאיים והמוחלטים, שקובעים לעצמם ברכה מרובה בתור חוליות חזקות בשלשלת־הויתנו, והמהווים תוספת הגונה לנכסי־הרוח שלנו.

כן. מלבד אמנות־הכתיבה שניתנה לקבק למנה; מלבד הנאת־התיאור לשמו, הממלאת את לבו על כל גדותיו, הרי מקננת בו גם הרגשה עילאית, מין אידיאה־פיקס, הדוחפת אותו לגידול בלתי־פוסק. רעיון־המשיחיות, שכל חדרי נפשו מלאים הימנו, שנעשה לו טבע שני, הוא בעצם בנין־אב למיטב עלילותיו, ולפיו נכונו כל מצעדיו. נראה שהוא גופו הנהו חיים’קה “המעפיל”, הלוהט ובוער שאוּכל מכיסופי־הגאולה. המעפיל המטפס והורס כל ימיו אל שיאי תועפות־ההר ומתחקה על עקבות המשיח. הוא עצמו נסוך חלום הגאולה, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שבא לגילום באינטנסיביות יתירה בטרילוגיה שלו “שלמה מולכו” ובספרו האֶפי־שָלו “במשעול הצר”. לחלום־חייו זה בלבד נשא הוא את נפשו כל ימיו והוא לו חזות הכל. רק בהגותו בו תרומם רוחו, ונפשו תינשא אל על; אך בהרקיעו בשָמיו, מרגיש הנהו ששליחותו עשויה.

וזהו הדבר: שני חיבוריו “שלמה מולכו” ו"במשעול הצר", המכילים חמשה ספרים גדושים, הם מיטב חלבו ודמו של קבק; הם הנם מבחר אונו היצירתי, בהם באו לגילוי אישיותו המעולה וזוהר נשמתו. לעולם אין להסיק על אופיו של האדם עפ"י חלק ממעשיו. מי שיהא שופט על מהותו של קבק רק לפי רומניו הראשונים, יסרס את דמותו. הראינו ביצירת קבק חושנוּת, בריות־גופא ותסיסת־עלומים; יש הרבה אינסטינקט בגיבוריו, תאוה ולהט־יצרים. נאנו ויתר בנות־מינה אינן יצורים ערטילאיים ודמיוניים בסיפוריו, הן קולחות מבעד רהטי־עורקיו. ברם, חיים’קה המעפיל ויוסי פקעת (לשניהם גורל־חיים טראגי אחד, בהקריבם את עצמם על מזבח אידיאַלם), אלימים מכוחות דסטרא אחרא. במעמקי־רוחו של קבק ינוו, עמוק בנבכיו: שלמה מולכו, ר' יוסף קארו ור' שלמה אלקוביץ, והם קרוצים משיש־נפשו. הם מדווי רוחו והרפתקאות־חייו. אנו נתונים בצותא זו בנהורא מעליא. אם ספריו הראשונים של קבק היו מעין סיפור תולדות התנועה הלאומית בשלביה השונים, פרי רשמיו וחוויותיו, – הרי הטרילוגיה “שלמה מולכו” היא גוש־הווי הגון של חזיון־המשיחיות עצמו. אנו נתונים באטמוספירה של ערב־גאולה, נושמים את האויר שלה. הכל דרוך־מתוח, בבחינת: צפיה ממושכה. הסביבה רוחנית־אידיאליסטית, הפרט וצרכיו לא נחשבו בעיניה, אלא הכלל והלאום. רוח חנינה וחסד מרחפת באוירה, האנוכיות כאילו בטֵלה, הדאגה לזולת באה במקומה. הגשמיות והחומר פיגול הם, המוחלט והרוחני ירומו. הרגע והמציאות טפלים יהיו, – לעתיד ולנצח היתרון. בקיצור: כאן הדברים בחלקם המכריע לא מתוארים, אלא צפויים ונראים. –

גלות אשכנז, על כל מוראותיה המגובשים, ניתנת בחלק ג' ב"שלמה מולכו" ביד־אמונה: בחומר וברוח. הגיטו עומד לעינינו על כל בלהותיו וטמטומו. אולם מתחת לערמת־הדשן של היהדות השרופה והכסוחה מהבהבת גחלת־היקוד לפדות ולגאולה. המחבר אינו מתאר הווי וטפוסים בלבד, אלא בוקע למעמקי גלות־אשכנז ולשכבותיה התחתיות וחודר הוא מבעד לעבי הקליפות לתוך גרעין־הנפש.

דרך־השתלשלותם של חיי קבק סומנה בספריו על־פי שלביהם המודרגים ועקבותיה נחרתו ביצירתו כבצפורן־שמיר. החל מהאורח הרומנטי, עת שנפשו מלאה געגועים מעל לגדותיה, עד לשיא הישגיו עם מימושם של אידיאליו.

ארץ־ישראל היתה משאת־נפשו מאז והיא תכלית־חייו. בספרו “לבדה” נתגלתה כל כמייתו¹ לציון, להט־תשוקתו ללא־כל־מחסום. וב"המעפיל" גבר ועצם המאווי ללא רוויה. ב"שלמה מולכו" קרם החזון עור ועצם. ו"במשעול הצר" נעשה החזון למציאות. כאן אנו נמצאים בארץ־ישראל הממשית, בציון המשותתת, על ההווי העצמאי שלה, בתוך מכלל יפי נופיה, משוש כל תבל. –

משונה ומופלא הענין: בתקופתו הראשונה, בשעה שנפשו של קבק כלתה לעבר הקדום, נוסדו עלילות סיפוריו על רקע ריאליסטי. לא הלך לנוע על נושאים היסטוריים כדוגמת מאפו. ובתקופת התגשמות אידיאליו, בשעה שהפך חזונו למציאות ממש, איוה לו דווקא נושאים היסטוריים, להבעת חיי־ההווה שלו. ב"שלמה מולכו" וב"משעול הצר", נחקקו לא מעט מעקבות השעה, וניתנו להישמע לא קצת מצלילי הדור. אלא ב"שלמה מולכו" לא נדמו לחלוטין הדי התסיסה והגעש. ישנם בספר פרקים צווחים שכל עצמותיהם תאמרנה. וב"משעול הצר" נשמע קול דממה דקה. ב"שלמה מולכו" יש מהפתוס הנבואי הביבלי, וב"משעול הצר" מסגנון שקט האגדה ותומתה. כאן מהבלגת־הרוח, זיכוך וזיקוק הנפש, מהוד־רוממות הויתור. ישו הוא מולכו, מחומר אחד קורצו גם שניהם. אור זרוע מסביבם, מחמת הסבל בצער הזולת, מפאת החסד והחנינה השופעים מעברים, ללא שמץ של אנוכיות, ללא משהו פניה; אלא שלבם, לב שניהם, מלא על גדותיו שפעת חרדה ודאגה לכל חי, לכל רמש ובעל כנף, ולכל יצור הרוחש בארץ…

“במשעול הצר” שם ספר־חייו של קבק, במשמעו רב המשמָעות: שגאולתו של האדם בצרות־משעולו; שהאלוהות אינה שורה מלבר אלא בכתלי־גופו של האדם. והוא, הנברא בצלם אלוהים, אינו אלא “איקונין של שכינה”. צר גם המשעול למי שאיוה לו נושא זה ליצירה. נושא עדין, שנפש כל יהודי היתה סולדת למגעו. “אותו איש”, לזכרו לבד, היתה קמה בלב כל יהודי שלילה גדולה ואיומה. למשמע שמו גרידא, נעורה היתה ההיאבקות הדַמית עמו שמדורי־דורות, – וצפרני הישועיות הנעוצות בגוף הישראלי עמדו שוב חיות לנגד העינים. גישתו של א. א. קבק לחזיון זה אינה עמוסת סבלות הדורות. היא פרוּקת נטל־המרטירולוגיה שלנו, הכרוך עם חזון היסטורי זה. התפיסה היא הרגשית־אובייקטיבית, ללא מטען־הווי של הדורות המאוחרים. מבחינה זו רב שכרו של המחבר, שעם הערצתו את גיבור־סיפורו, פשט הימנו את אדרת־האלוהות, על ידי עשותו אותו אנושי־שבאנושי ועל ידי תארו את תכונות האדם שבו, שבעטין הגיע לבחינת: “ותחסרהו מעט מאלוהים”…

“במשעול הצר” הנהו פרי חוויה של אדם־אמן. הוא גופו נזדעזע עד תהום־נפשו ממאורע־חייו זה. בלי הרגשה חיה של אלוהות מלפפת את כל עצמו לא היה מגיע ליצור ספר זה. אז, בשעת־הבדידות הגדולה, כשאימה גדולה נפלה עליו, שמע פתאום מישהו לוחש לו באוזן: “והוא? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר”. ואז שמע את קול הדממה הדקה שבו מדבר אלוהים אל האדם – ונתחוור לו ש"כולנו, כל היקום משמשים ארשת והתגלמות למהות האלוהית; כמו שהיצירה האמנותית נושאת בתוכה גלומה ומקופלת את האמת המהותית, את הנצחי שבאמן", ו"כולנו שרויים בחיקו של הקב"ה, אין עולם מחוצה לו. כל העולם מקופל בתוכו. משולים אנו כתינוקות שיושבים מתחת לכסא אביהם ושולי טליתו מכסים עליהם".

תולדות חיבורו זה, שהורצו על ידי המחבר בפני תלמידיו הבוגרים, יחַוורו יותר מכל את מהות היצירה “שקיפל בה את כל נשמתו והתעצם ליתן דמות וממש ליקר שבחלום חייו, לעמוק שבחזון רוחו”.

"ברשותכם, רבותי, אוסיף מלים אחדות. לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה. חדשים שכבתי על ערש דווי. בלבי כבר נפרדתי מן החיים, מן האנשים הקרובים לי, ודומה היה לי שאני הולך לקראת התנוונות ממושכת או, אם תשחק לי השעה, אל קץ מהיר. והנה ערב אחד, ואני שוכב יחידי בחדרי, ומנגדי, מבעד לחלון הפתוח, רואה אני את אמיר הברוש מתנענע במתינות, כל הזמן ובלי הפסק. נתעוררו בי רחמים גדולים על ברושי: כל ימיו מתנענע כך אמירו גלמוד באוירו של עולם. ואחר־כך הרהרתי בי בעצמי, זכרתי את ימי חיי, את נעורי הסוערים ואת נדודי חיי המרובים, וחשבתי: הלא בעצם סערת נעורי ובעצם טלטולי הרוחניים והגופניים, לא היתה שעה שלא הייתי גלמוד בין חברים וידידים, כראש ברוש זה; ועכשיו שוכב אני על ערש דווי ושוב לבדי; לבדי אצא מכאן כמו שלבדי באתי ואימה גדולה נפלה עלי, אימה מפני האפלה הנוראה הרובצת על גורל האנוש עלי אדמות. ופתאום משהו או מישהו רחש לי באוזן: והוא… האסיר שבקרבי, שתמיד הייתי משתיק ומחניק את קולו, הוא שהשתמש בשעת רפיוני, יצא מכלאו ולוחש לי: והוא? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר. לא לבדך באת לעולם ולא לבדך תצא ממנו. לא. מעולם לא יצאת מחיקו של אביך, ואתה לא ידעת זאת. עד עכשיו תועה היית, בין צללי רפאים תעית, אורחות עקלקלות הלכת וחשבת שדרכך ישרה, בטוחה, ארוכה, גם בלא אלוהים. כך כל חייך ואתה לא ידעת מי תומך גורלך… ופתאום בשביל הצר על שפת התהום, פגשת אלוהים…

פתאום נודע לי שלא הייתי בודד אף שעה אחת, אף הרף־עין אחד מימי חיי. ובלבי נפתח מבוע אור ואושר. ואז, בפעם הראשונה במשך כל ימי מחלתי, פרצתי בבכי. בכיתי מרוב שמחה ואושר. ואז גם נדרתי נדר: אם יקימני אלוהי מחוליי, אכתוב ספר אשר בו אספר לאדם אומלל כמוני שאין הוא יתום עזוב בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ושהוא אינו אבק פורח, מי שנשא בקרבו את האיקונין של השכינה, אינו אבק פורח".

המחבר סח לתומו שפגש את אלוהים בשביל הצר על שפת התהום. בספרו “במשעול הצר” עומד כולו במזל ההשראה הלזו. בעותי־החיים נמוגו כעשן מעתה, והוא מרגיש שהוא יצור־כפיו של הבורא דמות־דיוקנו. גדולה מזה: חלק אלוה ממעל. כן. כן. אין בו עפרורית אחת, נקבובית אחת, אין בו אף שערה אחת שאינה מאלוהים. אנו נמצאים פה באוירה האלוהית של שירת תהילים, בבחינת “ד' לי לא אירא”, והוא כל כך מלא עם עצמו, עצם האלוהות, עד שאינו חש כלל בפסלות גיבורו מבחינה יהדותית, שהריהו עוסק בישו בן יוסף מנצרת ללא סרח סבלות הדורות הממושכים: וקבק שמעורה ומשורש בכל עיקרי־נפשו בתורה צוה לנו משה מורשה, שהוא מנאמני דת ישראל המעשית, הזהיר במצוות אינו עלול לעורר משום צד אף צל של חשד. לא. שום קו־חשד לא יימתח בזה, הואיל וישו, גיבור־סיפורו מקריי לגבי מאורע־חייו הכביר; הואיל והענין שלו אינו כאן בזולתו, אלא בארשת־נפשו גרידא (מפני ש"הַפשיטוהו לישו את מלבוש זמנו, הוציאוהו מתוך התפאורה הלוקאלית ויכירהו מקומו בכל ארץ תמיד"). כי אם סיפוריו הקודמים של קבק היו פרי יכולת־התיאור שלו, הרי “במשעול הצר” (ובחלקה גם בטרילוגיה “שלמה מולכו”) רווי חזון־רוחו. כאן הגילוף והגילום טפל והרגש השופע עיקר. כאן נוסח־היצירה כמתכונת האגדה: הנפש לאחר היצרפה בכוּר. כאן הוּסרו המחיצות ובטלו הסייגים ושום גרגיר־חומר אינו עומד לשטנך במלוא כל האפסים. עד כה “אי אתה רואה בעיני־בשר שלך יותר מכפי כוח ראייתן, ואין ידך מגעת אף כמלוא נימה להלן מכפי שיעור מידתה”, ועתה עם הגיעך לחירות־רוחך “עולם זה שבקרבך אין לו גבול וסוף, ואין תכלה לאותו קו ששורר בנפשך ומחבר שם שמים וארץ” כי מה בצע היה קודם בגבולין רחבים מדומים כשהאדם היושב בתוכם עינו צרה ולבו כמוש וצמוק? “מה שוויה של חירות זו, כשהאדם הנהנה הימנה רוחו כבולה, מכודנת ומוכפשת לעפר?” (האין מוגדרת בזה גם, מבלי משים, פעולתו הספרותית של קבק לתקופותיה השתים?).

למשמע קול הדממה הדקה שבו, מאזין הוא גם לרחשי כל יצור, כי הכל מקופל בתוכו “אותו פלג שאתה שומע שכשוכו זורם ועובר בקרבך, שם גם זורחת החמה כולה”… והוא שומע קול הצפור שעגה עוגות מעל לראשו מצייצת אליו, משדלת ומזמרת: “כל החיים זורמים מהתם, מאחורי הפרגוד; גם חיי אני, גם חייך אתה… כל הנשמות קורצו מתחת לכסא הכבוד, הקטנות והגדולות, הטהורות והטמאות; גם נשמתי אני גם נשמתך אתה; אני המנקרת בגללים, ואתה המתענה והנכסף אל אלוהים… אב אחד לכולנו. כולנו אחים. על כולנו זורחת חמה אחת. כולנו צפויים לחסדי הבורא”. – – – “אמן אני אומר לך: לכשתמצא את כל אלה בקרבך, לא תמצא שום מקום לקנאה, לשנאה”…

זוּככה וזוּקקה הנפש מסיגיה ושקטה ודממה. הוא, בן־הרב, שלידתו בטהרה, שכאילו תעה רוב־ימיו בשדות־נכר, ונפשו נתנה את חילה לכל מיני עבודה זרה, – שבו אליו, לפתע פתאום, שלמות נפשו ונחת־רוחו. חיים’קה המעפיל התמידי, ההורס בלי־הרף למעלות־ההר, – גם משנתחוור לו עם הגיעו לפסגתו פקוח־עינים ותפוש־הכרה: “אין… שם… כלום… רק… קברים…”, לא פסק מבקש גם להלן את אבדתו מבלי דעת מקומה.

והנה נמצאה לו, בהסח־הדעת, גלומה ומקופלה בתוכו גופא. זוהי מדרגה וזכות כאחת.