אשר ברש הנהו בן האסכולה של גליציה, במובן המעולה והנעלה. נין ונכד לרנ"ק ולאֶרטר, בהרגשת האחריות, ברצינות ההשגה ובתיעוב לטפל. עם פליטת הגה־פיו מתחוור מיד שהוא מתיחש למשפחה זו. וגם כמוהם, שלא מדעתו, נפנית חתירת משוטיו, בעיקר, לטוב, אם כי הנוי הקלסי שבו ישחד את העינים. מכורבל הנהו אמנם באדרת־יופי עבה, אך מבעדה מפעמת הלמות־הלב כענבל. לא נכחד גם רישומו של לטריס, בעל “יונה הומיה”. כמוהו גם הוא הומה, אלא שבשירו הוצקה גם טיפת־הברזל האֶרטרית ושירו גברי.

מסורת התרבות הגרמנית (מתקופת גטה־שילר) שנעכלה באסכולת הרנ"ק, נבלעה גם בדמו. בשעת־חירום זו, שבגרמניה עצמה נתקעקעו חוליותיה – טוב שב"תקופת־הבנין" שלנו, יש לנו מעטים שנאמנו עמה. ברכה רבה לספרותנו בכוח־ההפראה מיסוד זה. גם השפעות מעולות מיתר נפות־תבל ניכרות פה ושם, ואשר ברש עושה פעמים הרושם, שהוא זר בתוכנו, הוא בן החוגים הרחוקים ההם.

קשה היה הניחוש בטיב כשרונו של ברש, בימות־יצירתו הראשונים, הואיל ולא בלטו חידושים בכתיבתו, הוא לא הפתיע כרוב פרחי־הסופרים בכווני־חן או בכתובי־להטים. הוא הופיע כהלך ברשות הרבים. לא ניחן בהעויות מיוחדות. והואיל ולא השתמש בכתיבתו באפני־ביטוי מיוחדים, קשתה שבעתים הפליית מהותו. מטעם זה גם לא קידמו את פניו בלבביות יתרה. ברם, הוא לא נתפעל ביותר אף מביטול ערכו לעתים, באשר מוטרד היה ומטופל תמיד בעיצוב עצמו. וכן, אף בעלומיו, לא סמך רק על כשרונו בלבד, אלא שאף כל ימיו להשכל ודעת וחתר תמיד ליסודיות. אחריות גדולה היתה רובצת מאז בנפשו, באשר חש מתמיד את ערך יעודו של האמן שמינה לו אלוהיו.

כמעט סמוך להתחלתו (“חלחליות” ב"ספרות" של פרישמן; ציוריו הז’רגוניים ב"טגבלט" הלבובי נחשבו עדיין למעשי־ילדות), העניק ברש את “תנאים” ב"השלוח", “מן המגרש” וארבעה שירים ליריים ב"שלכת" לשופמן, – דברים טבועים בחותם הבגרות, שדעת הבקורת היתה נוחה מהם: ריאליסטן בעל טביעת־עין ומשורר ליריקן נעים־צליל. שני צדדים למטבע זו, ידו של מי תהא על העליונה? באו אחרי זה גושים אֶפּיים, עדות נמרצה לריאליות מוצקה, באו גם שירים בשלים, אינדיבידואליים, שלא במסלול הכבוש. “השלוח” פתח את דלתותיו לרווחה, וכן גם יתר האכסניות הספרותיות. לא נתחוור עדיין טיבו של מתחיל זה, אך ניכרים בו כוחות. דבריו נתפרסמו בצוות אחת עם בעלי־תריסין, ולא נודע כי עדיין לא הגיע לפרקו. שדהו לא נסתחף על ידי שגיונות נעורים ותעתועיהם. כיבוש עצמו היה לו למנה מבעודו באִבו. אביב־יצירה, שכל כך חיבב והוקיר, בהמשך הימים, אצל סופרים צעירים, לא גרס לעצמו. עם עצמו החמיר. מושג האמנות היה כולל בעבורו: ביכור ובישול. מראה פרי־הבוסר חמוד בירקותו, אך כל אוכלו שיניו תקהינה. עוד בעלומיו העתיר ברש בכּורות נאות וטעימות. יחידים נתעכבו עליהן ביותר, למרות שחיצוניותן משוללת היתה ברק. מעודני־טעם הבחינו את דוק הגוון המובלע בנעימה.

ברש לא ביקש לו דרך חלקה, והוא לא ירא מימיו חתחתים ומעקשים, גם עיזק וסיקל לא פעם. הוא לא נישא מעולם על דכיים, אלא הטה את ההגה לכוון שפילסו במחשבה תחילה. את ה"באקראי" לא צירף. מוסריות קפדנית בארשת רוחו. הביטוי המובהק, שנתגלגל לפי ההזדמן, לא כבשוֹ. אידיאלים ספרותיים שהיו מרחפים לנגד עיניו, היו מוכרחים להיות מבוצעים לא בעקיפין ובקפנדריא, אלא בעינם ממש. המליצה או הזכיה בהיסח לא יכלו להיכלל ביצירתו, אלא המאוּוה מלכתחילה, שצמח ועלה מבתי־נפשו, זה בלבד היה לו לקנין. דרך־גררא הס מלהזכיר!

ברש נתן לרוב את המשקע שבנפשו, זה שנעשה לו נכס דלא־ניידי. הוא לא בנה מעודו מחומר תחוח, אלא מחומר ששקע בנפשו עשרות בשנים ונקשה לרובד, לשכבה. ברם, הדבר שנעשה לו לקנין הפך עם זה להיות לו גם זכרון. מסתבר שברש הנהו ריאליסטן, ששתי רגליו עומדות על קרקע המציאות, אולם עם זה ארג־יצירתו עטוי רוך של זכרון, הרווי נעימת־געגועים לחולית־חיים שפקעה וחלפה (החוליה חיה ומתפעמת, אמנם, מתגלמת זה עתה לעינינו, אולם נטפלת המיה־של־ערגון לדבר שנכחד). אף ספורי־הארץ של ברש מושתתים, וגם להם אותן הסגולות של ספורי מכורתו הראשונה. רק בשנים האחרונות, לאחר התערותו בארץ עשרות שנים, החל לספר על חיי הארץ. גם פה חומר מוצק, תוכן מלוכד ורגבים אשר ידובקו. הוא אינו עלול לתת, כברנר, את הארץ המתהווה, הואיל ואינם מפכים בו רצונות פובליציסטיים ואין טבעו לגלם שאיפות מגמתיות. גם בסיפורי־הארץ שלו העיקר: אנשים משורשים, מעשים ועלילות בלתי־ארעיים, נימוסים ומנהגים – כל שנתגבש להווי, בלוית מראות־הנוף היציבים.

אכן לעתים רחוקות סיפוריו ריאליים־חמריים גרידא, כי עצם עולמו של ברש אינו “יבש” כלל אלא מלא לחלוחית. או יותר נכון, כלשונו ממש: עולם חצוי הוא, רואה עצמו “נחצה בין שני עולמות, חושיו ערים בו ועיניו נמות”. ובשעה שרוחו “יגמא את מרחב נופי הנוער – תעפעף עינו עצומה־למחצה בזוהר”. הוא נמצא אמנם תמיד בעולם הממש, כשעינו מעפעפת בזוהר. אולם גילוי עוד יותר בולט ממהות פיוטו גוּנב לאזננו באחת משעות־הרצון שלו, כאילו הופשל דקה קלה מסך נפשו:

מַיִם רַבִּים עָבַרְתִּי וּמַלְאָךְ לִוָּנִי,

בַּלֵּילֹות רְאִיתִיו עָף בְּעִקְּבוֹת הַסְּפִינָה;

לֹא רָגְשׁוּ מִשְׁבָּרִים, רַק נָתִיב לְבֶן־חָלָב

נִמְשַׁךְ לְאֵין־קַצֶה מֵאַחֲרֵי הַסְּפִינָה.

וּבְשָׁלוֹם הִגַעְתִּי אֶל יַבֶּשֶׁת־מַאֲוִיַּי,

מַלְאָכִי שָׁב נוּגֶה אֶל אַרְצוֹ הָרְחוֹקָה –

מֶבָּטִי לִוָּהוּ וּבְלִבִּי נִשְׁבַּעְתִּי:

אִם אֶשְׁכַּח מַלְאָכִי בָּאָרֶץ הָרְחוֹקָה!

ואשר לתהומות, אין ברש, כידוע, איש התהומות, כהערכת המבקרים וכפי עדות מחבר רודורפר על גיבורו, בהקדמתו לספר “יעקב רודורפר”. ברנר, איש השכול והכשלון, עיקר יניקתו מהתהומות ומהן גם סיפוקו. הוא איש הקרעים והמדוים – זה כוחו לאלוהו. אולם הסופרים ה"נורמליים", כמבטאו של מבקר ידוע, הם שתהומות אינן מושכות אותם, שראשם עליהם סחרחר למראיתן, גם אלה אינם עלולים לעקרן משרשן. גם ביצירתם לא נכחדו, כמובן, לא מכוח נהייתם אחריהן, אלא מחמת ישותן הטבעית. המציאות גדושה בהן, אם גם נתעלם מהן ונהיה נאבקים בהן. כך הן מצויות למכביר גם בסיפורי ברש: ב"מאסר", ב"איש וביתו נמחו", ב"גננים", ב"אהבה זרה", ועוד. פני האמן מועדות אל נגוהות־החיים. אולם התהומות נדחקות, על כרחו, ליצירתו. משתררות ומשתרעות, ושלא לרצונו בין בעלי “המרה השחורה” ימנה.

עגנון וברש, בני זקוניה של כנסת ישראל בגליציה, שמרו לה אמונים והוציאו את המוניטין שלה חוצה. שניהם חשפו את מאורה הגנוז. שניהם נהגו בה מצות כיבוד אם ולא בזו ליקהתה. שניהם תיארו את ההווי המיוחד שלה, נימוסיה ומנהגיה השונים. הם ציירו את טיפוסיה מהדור הישן והדור החדש, מבעד אספקלריה מאירה־מהירה, אולם באפני־ההבעה שונים הם זה מזה. תיאורו של עגנון כאילו נובע מתוכו, מעצם צורות־ההווי: בת קול יוצאת מפנים השטין ומביניהן; הודות ל"שפתי־החכמים" שלו הכליל את יהדות־גליציה בשתיה של כנסת־ישראל, לעומתו אשר ברש, מצוּוה גם הוא לתת פרשיות־חיים של מכורתו, וגם הוא ממלא דברו באחריות רבה, ללא טשטוש וללא גיבוב. אולם הוא אינו עושה זה בכוח סגנון נמלץ ושברי־פסוקים אלא באמצעות מלים בודדות, פשוטות, אשר יטן לחפצו ולמכוּוָנו. והחטיבה ניתנה ביד אמונה. ברם עם כל דיוק אווירתה, אמיתות הוויה וגושפנקת־תקופתה, – חשובים בה ביותר (וכן גם ביצירת עגנון, למרות צביון־השמרנות) הדי ימינו ונעימתם הסמויה, המנהמת מבין החרכים. אמנם נשקפים לעינינו מראות־הימים של תקופה שחלפה, אולם אנקת־כאבנו אנו, מהמה ברורות.

אשר ברש אינו רומנטיקן בטבעו, אולם אינו גם כל־כך “נורמלי”, כהגדרת מבקר אחד. אמן שָלו זה, שחיוך מרפרף לרוב בפרצופו, יש דווקא משהו קדרות בתפיסתו. לכאורה לפנינו טיפוס של מסתכל בלבד, ברם שדה־ראיתו, המשתרע כמישור לעינינו, מרובה צלו מחמתו, מעשה להכעיס, למרות שפעת הנגוהות. כמה ריאליסטית־סאטירית בלי שום מעטה אידיאלי, היא ראייתו את ההווי הציוני, המתגלה בכל נביבותו ומתגלם באישיותו של הקנד. יור. מוריץ הרבסט בספרו “משא בהרים” (קצה הצד השני של המטבע, נרמז רק בטיפוס רוקר). כן, עם כל עוצם הפעפוע של חיים, שניחן בו ברש, אין העליזות מנת־חלקו. גיבור ה"משא בהרים", המרגיש “נטל המשא והנשימה ההולכת ומסתתמת בגרונו” – הוא טיפוס עצוב מאין כמותו. בן־גליציה זה, הנושא בחובו את עולם־האידיליה הנאה של מולדתו, ביחד עם השפעת חברו, כנורין הרוסי, החתומה בבשרו, כעצם מעצמיו, – הוא טרגי, במזיגת הניגודים התהומיים. למרות היות כל תאי הגוף והנפש שלו ערים ופתוחים לקליטת הדי־החיים כולם וזעזועיהם בתאותנות של בולמוס, – הנעימה של עצבות היא מכל מקום האקורד המחריש את כל יתר הצלילים.

ואם בעצם החיים המתוארים בטיפוס החדש שבדור ההווה, נחלשה ההוויה הגליצאית, הרי במספר עצמו לא נפגם הגליצאי, לומר: היחס המיוחד של בן־גליציה לחזיונות החיים. עם כל להט האירוטיקה שגבוריו יאוכלו בה, מורגש איזה תיעוב פנימי ל"בהמיות" שבה. עם כל הרצינות האובייקטיבית בתיאור להט היצרים, – לא נכחד מעינינו הטון הסאטירי שלו. ומאידך יש גם גוון גליציה בפרקים המלאים המיה ליצור הנאהב (ב"משא בהרים"), הטבועים עוד חותם התום שבאהבה כבתקופת מאפו, בלי צל קפריזה של עצבים

גבורו יעקב רודורפר, בן־גליציה אף הוא, אינו מן הפעילים ביותר. איננו מביא אפילו לגמר־פעולה את חוק למודיו. נראה שהוא נישא על גלי־החיים. אולם הוא ניחן מהטבע בסגולות־יקר: חוש־היופי, טוב־טעם, טאקט וחכמה. עם כל היותו “יוצא־דופן” הוא מרוצה לבריות. מהלך כטייל קל על פני תבל־יה. מוּנו לו נגוהות־חסד עם הרפתקאות וכל מיני פורעניות. ובאיזה שלווה הוא מקבל עליו את גזירת הגורל ומברך על הרעה כעל הטובה. נודד הוא על פני הכפרים בגליציה כאזרח־עולם. ער ופתוח לכל מיני רשמים וחוויות וקולט גילוי־חיים ללא שום מחיצה (אמנם גם יהדותו נגלתה באחד הכפרים על־ידי פרחחים וניתנה לשמצה). הוא נהנה על כל פסיעה ופסיעה מחמודות ההוויה, אולם גומע הוא לא מעט תמרורים מקובעת החיים. זה העלם רודורפר “חננו אלהים עין רואה לטובה, לב שואף להבין ומידת דרך ארץ עם אדם וטבע”. ואם כי אינו, כפי עדותו של מחברו, “איש פעלים ואף לא איש־תהומות ותוהה על חידות־עולם”, אולם עם זה היו לו עתים "שהלב כאילו נתפשט בכל הגוף, והיה קם בו חפץ שליט להתפרץ מתוך עצמו – – – חבריו הקרובים הכירו בו את ‘התקפות הפראות’ ". טיפוס חלק לחלוטין לא היה גם רודורפר השקט הלזה.

לפנינו בזה חזיון שונה מן השכיח. בנוהג שביצירה, סימניה תחילה: גמגום וסנטימנטליות. אפילו אֶפּיקנים, בעודם באִבם, לא ינוקו מאלה. ואצל ברש סדר הפוך מהמקובל, הספורים הראשונים: “תנאים”, “מן המגרש”, “מיטה” וכו', חטובים הם, אמנותיים גרידא, משוללים כל חותם ילדות. לעומתם במאוחר, בספוריו “מחיי ברוך וילדר”, “פשיימסקי”, “מול שער השמים” “עצמות רב שמשון שפירא” “איש וביתו נמחו”, ו"אהבה זרה" יש רטט, התרגשות, נימה לירית. ברם דוּקוּ יפה ותמצאו: דווקא הפסיעה על אדמת “המגרש” המוצק היתה מאומצה, דומה לצעדים ממשיים, כביכול, של תינוק מתחיל בהליכה. ובמאוחר, בקרקע המתמוטטת, יש צעידה טבעית, קלה, ניתור מעל לשׁוּחות כזו של אדם בוגר. ואין להעלות על הדעת שברש בגד בריאליות אף לרגע. לא! סגנונו הוא אֶפי גם ביצירותיו האחרונות. אלא בתחילתו היה מטפל יותר בקליפתו של הנושא, ובסופו בגרעינו. הפְּנים נעשה לו העיקר. ההרצאה נשארה אמנם שלווה כשהיתה, אך רטט התוכן גבר. למשל, בספורו “מחיי ברוך וילדר” הסביבה כולה היא מוחשית עד מאד, אך המית הנפש של וילדר והכומר מינקינסקי עזה הימנה שבעתים, ואין צריך לומר, שישראל־מיכל השמש ב"מול שער השמים", שהוא איש ממשי בתקופה ידועה, בשר־ודם, אינו בעצם אלא גלגולה של “מסירות הנפש” בישראל שבכל הדורות. אגדה זו, נהפכה בידי ברש לספור שקט, מחמת חוסר סנטימנטליותו, נהפך עם ה"קֶרב" שבו כולו על שילייתו חוצה, ושטף של גוש־דמים ניתך ממש בזה לעינינו… (בכלל, ספור זה ה"מוקדש לח. נ. ביאליק", שנארג מחומר עילאי, מעשה־תשבץ, – מן הראוי לדרוש אחריו כאל דבר יקר־מציאות, יחיד במינו, כאל אחת המרגליות בפרוזה החדשה).

הצורה הנאה היא מנתו של אשר ברש תמיד, אלא שמתקופת “פרקים מחיי יעקב רודורפר” וב"מבית מבשל השכר" וכו' נעשתה לו ארשת הנפש לעיקר. המשורר שבו שוחרר וגבר על האמן. ברודורפר חשוב אמנם מאד כל המוחש שמסביב, אך בעצם, רננת־הנשמה שלו היא הקוטב שביצירה זו. וכן האפופיאה הפרוזאית “מבית מבשל השכר” המרהיבה את העינים בגלריה של “טיפוסים” חטובים, אף היא לא נבראה אלא לשם הליריקה מלאת הרוך של ברכה’לי ושלומקה, אלה היצורים הפלאיים שלא מעלמא הדין. כי נסתגל יוצרו של ברוך וילדר לראיית ההוויה, בלי משקפים, ללא משהו חרדה. לו אין מסחרחורת־הראש של גבור סיפורו, בהסירו מעל עיניו את משקפיו (ראה ספורו: “מחיי ברוך וילדר” ב"ספורים" שלו בהוצאת “דביר” עמ' 84 שם), – ההוויה תנוט ותנוע אמנם מסביב, אך המשורר ניצב הכן כספּן אמיץ בלב ים החיים.

ספר הסיפורים של ברש בהוצאת “דביר” שהזכרתי לעיל, מלבד ערכו התערוכתי, שנקבצו בו סיפוריו מראשית צמיחתו עד התגבשותו, יש לו עוד גוון חשוב, מיוחד במינו: ישראל בעמים. אין לך סיפור בו שלא תהא נתקל ב"גוי", החל מ"מן המגרש" וכלה ב"עצמות רב שמשון שפירא". היחסים ההדדיים שבין ישראל לעמים באים בו לידי בליטה גמורה, יחסים מכל המינים ומכל הגילים, פרי מסיבות וגורמים שונים, חיוביים ושליליים. מצד אחד: יחסים אנושיים ותמימיים, כגון של לייבקי ופבלו ה"גוי הזקן" ב"מן המגרש", אחוותיים־נעלים מתוך התמזגות זה בזה עד כדי טשטוש כל חייץ לאומי או דתי, מסוגם של ברוך וילדר המלמד והכומר מינקינסקי ומצד אחר: יחסי זדון ורשע. זה לעומת זה עשה אלהים – לעומת הכומר מינקינסקי ברא אלהים את ה"גלח בוניפיצי מרקובסקי" וכנגד פבלו ההגון, חי וקיים איבן דידיץ. ויש שיישמע פתאם גם נפץ של התנגשות גושים גזעיים, התנגשות־דמים טפוחת דורי־דורות (“מול שער השמים”). מבליחים פה ושם אמנם ניצוצות־אורה של “אחרית הימים”, של אידיאל הנבואה “וגר זאב עם כבש”, אך בעין, באופן ממשי, בוּלטה הטרגדיה של “כבשה בין זאבים”.

אשר ברש אינו שייך לסוג המספרים שמגלים הלוט בנפשם באמצעות מימרות או בטויים, המשוזרים וקלועים במטווה הסיפור. גם בזה המעט שהוא עצמו משמש נושא לתיאוריו, כאילו מובלע הוא בנעימה. ברם, מתוך חומר עניניו וסממניהם, מבלי אומר ודברים, מדובבת מאליה נפש כשרה של אישיות ברה, העורגת לטוהר, לאור ויופי, ממילא ושלא במתכוון.

ברש הוא אדם ריאליסטן. נועד לספר – והריהו ממלא את תעודתו במין יראה חמורה. אובייקטיבי הוא, – הזולת נושא לטיפולו. כל אשר מחוצה לו – חומר ליצירתו. עם עצמו כאילו אין לו עסק כלל (גם בתיאור את עצמו, יחסו כאל גוף זר). שקוע הוא ברוב ימיו בעיקוב אחרי גושי־חיים ורובדי־הווי, בשיקופם הצלול והמדוקדק. בקפדנות יתרה ממלא הוא את שירותו בנאמנות. מתון מתון – דרכי עבודתו. פכים קטנים כגדולים נחשבו בעיניו כאחת, כי באלה ואלה מסתייעת המסכת שלו. הצמצום אינו לקַו לו. מבחינה זו יהדותו לקויה, כביכול, הואיל ומקובל שהתמצית מתכונתנו הלאומית. במהות אפיו טבוע הנכר, גופו נוטה יותר למרחבים – לנובילה ולרומן. מצד זה גם ברש ממרכיבי ה"יונות" בגזענו עתיק־היומין, ממרבי האירופיות בספרותנו. הערצתו את התמצית בסיפורנו הביבלי ובהמשכו המקורי בספרותנו החדשה, נובעת בעיקר מתוך כמיהה ונהיה ליסוד זה (“מול שערי שמים” ו"פשימסקי" ועוד כמה סקיצות, מפליאות בסמליותן, אינן סותרות את העובדה של תכונת־ההיקף שלו בסיפוריו).

אולם יש וברש פוקד לעתים גם את נוהו, נוה־היחיד שלו. ואז בהימצאו במסיבה עם עצמו בלבד, ללא עול ומועקה של האחר, ניבעו פתאום צפוניו במקצת. בשיריו הוא גופו הנושא של עצמו, בהם הוא מתיחד עם נפשו. בהם פורשו כמעט תולדותיו והעמום והמועב מתבהר ומתחוור. וראה זה פלא: בשעה שפרסם את סיפוריו הריאליים, הנבונים־מיושבים, החלקים כביכול, בה בשעה ממש הוא גופו שר את שיריו הרוטטים המלאים בעותי הגורל:

הֻגַּשְׁתִּי לַחֲצוֹת חַיִּים

תַּחַת הַיָּד הָאוֹכֶפֶת,

וּפֶתַע הוּרַק מֵעָלַי

וַעֲמִידָתִי רוֹפֶפֶת.

הוֹבִילֵנִי, גוֹרָל כָּבֵד,

כַּאֲשֶׁר הוֹבַלְתָּנִי;

וְלֹא אֶשְׁכַּח, כִּי אַךְ

שֶׂה טִבְחָה אָנִי.

מה שרווח בסיפורו בהסתר, נעשה בשירתו לנגלה. תמצית הלך־נפש של מאורע או חוויה אנושית כולל שירו. ברם, אין שירו סתם תיאור של מאורע אלא סמל. בשירה הוא ההיפך הגמור מבפרוזה. אם בסיפור הוא עומד מוצק בכל כוחו על הקרקע, הרי בשירתו אינו חמרי כלל. הגם שאיננו מופשט, באשר שלטת איזו מציאות גם בפיוטו, הואיל והוא איש רב־ההגיון. אכן, בשטח השירה “ממרכזו, בתוך ערפלי ההכרה, הוא צופה פני העולם”. ולא בלבד האדמה אלא גם בספירת הרקיע הוא רואה “על המוקד, ניצב וידיו פרושות אל הכוכבים העולים: ג’יורדנו ברונו”.

והנה נמלא חצי יובל לעלייתו של ברש לארץ. לאחר שעברה על רודורפר פרשת חיבוטי בית־הסוהר והוכח במכאובים שעולם זה כולו אינו אלא “מאסר” אחד גדול בשבילנו היהודים, ושהגיעה שעתו לחוש ולמלט את עצמו בעוד נפשו בכפו, הגיע ברש למולדתו. עוד קודם לכן נהה אחרי אידיאלי ההגשמה והעבודה, שמצאו הד מלבב בדפי “הפועל הצעיר” אליהם נמשך וערג משנים, ובבואו לארץ נרתם מיד בעול. מובן, ששעבד את עצמו באותן העבודות המועילות, שנכללו בתחום כשרונותיו. אפשר לומר שבמשך עשרים וחמש השנים הללו לא פסק ממשנתו. לא נח ולא שקט ולא יצא את הארץ אף לשעה קלה, תמיד משך בעול:

"כַּמָּה נִסּוּ יָאֲשֵׁנִי פֹּה שְׁנוֹת־רָעָה

וְהִתְעַשַּׁתִּי: יֵשׁ שָׂכָר לְכָל תְּלָאָה.

ניתן לומר שמקננת בו כתכונה עיקרית, חובת אזרח לעמו ולמולדתו. וכן גם השקיע הרבה כוחות בחינוך ובהוראה (ספרו המועיל והחשוב “תורת הספרות” בשני כרכים הוא פרי שימושו בהוראה). הוא הקדיש הרבה אונים לספרות־הנוער במקור ובתרגום, שהיה עושה ומעַשה בתור עורך “קופת־הספר” ועורך ספריות של הוצאת “מצפה”.

עשרים וחמש שנה מלאו לעלייתו של ברש לארץ, ובמשך כל אותן השנים הוא שקד לתקנת הספרות בארץ (לא יקופח בזה חלקם של יתר השוקדים). הוא לא יצא ידי חובה בהביאו לה בחריצות רק את מנתו ההגונה מפקידה לפקידה, אלא עסוק היה, מרבית זמנו, בטיפוחה וטיפולה, בשיתוף תמידי את עצמו בגורלה. עוד משחר־חייו ידע שמיועד הוא לעבדה לצמיתות והתקין עצמו לכך. סופר זה טיפל ב"עצמו" בהכרה, בהשכל ודעת וכל ימיו היה שקוע בלימוד. והוא נמנה בין אנשי־הסגולה, שטאקט, מגע נלבב ויחס, לוית־חן הם בכל מצעדיהם. רעיו נהנים מחכמתו ופרחי־סופרים מעוּדדים מזיקתו הנפשית אליהם, בהקדישו מזמנו להדרכתם, לקירוב לבבם, ליצירה. הם יֵדעו לספר על יצר־הטיפוח הסוכן בברש, על התמסרותו ובזבוז זמנו ללא חשבון, בטיפולו בעבודותיהם בפשטות מובנת־מאליה ובאורך־רוח למופת. ואחרון אחרון: לא יישכחו “הדים” בעריכתם של יעקב רבינוביץ וברש, שהיו חוליה הגונה וסימפטית בשלשלת ספרותנו החדשה מבחינות שונות, שראויים ליחוד־דיבור בהזדמנות לחוד.

זכורני: לפני חצי יובל שנים, בערך, בראשית בואו של ברש לארץ, הביע בשיחה את משאלת־נפשו, הלואי ויוכל לתת עבודת־חוקו: עמוד ליום. הלא דבר קטן הוא: עמוד אחד. ואני לא חשבתי את חשבונותיו ולא סיכמתי, אם חלומו זה נתקיים במלואו. בודאי היו גם אצלו לא מעט ימי־התחבטות ללא הישגים יומיים כלל. אולם כלל־הענקה שלו בלי הרף, כדוגמת מעין מפכה, ללא חיכוי כלל לשעות־הרצון, – כלל זה הוא מעקרונות נפשו היסודיים. תמיד עבוֹד ועשה – חוק ולא יעבור. בעצם העשייה – השכינה שורה. וכך, נאמן למגמת רוחו, כבש ברש את מקומו צעד בצעד, לא על ידי מעשה־קפיצה ולא בגלל מזל של כתונת־פסים, אלא הודות לחשיבות ספריו שייחדו לו מקום מכובד בספרות. שנים־עשר ספר מתנוססים כבר בארון־הספרים שלנו, ורשימת־התכנית לימים הבאים ארוכה־ארוכה.