(מילים אחדות להופעת סיפורו “והיה העקוב למישור” במהדורתו הראשונה)

 

רשימה א'    🔗

…ותאמר עם הספר אשר שלחת: ש. בן־ציון סופר עממי הנהו, ולזאת אשתאה. ידוע ידעתיו, את ש. בן־ציון, כי רואה הוא לעתים ללב וגם לנפש. ביחוד עת מעין יצירתו נובע, יעשיר ויפרה כלאחר יד את שפתנו וספרותנו. ידעתיו, את יתרונותיו וחסרונותיו. אך תאמר: סופר עממי הנהו… אתמהה.

כי יטעה וישגה, לדעתי, מי שסובר שדיו לו לסופר לטפל באחד מן העם כדי שיקרא שמו סופר עממי. טעות מתעה היא לקבוע עפ"י שיחותיהם של נחותי־דרגא שבסיפור – אשר בהכרה הן עממיות, אם בעל הסיפור בעל כשרון הנהו – על עממיותו של המספר. לא בהא תליא מילתא. לא בשיחה ובפסיכולוגיה העממית בלבד תתנכר ספרות עממית. אפשר לה לספרות לעסוק בשועי־עם וברוזניו ותהא עם זה עממית. צא וראה בחלק מסיפורי המקרא ונביאים ראשונים, אשר למרות טפּלם באבות העולם ומלכיו הראשונים, עממיים הם ביסודם, בתומתם ובישרם.

טעות זו ושכמותה הן הן שהכשילוך והן שימשו גם יסוד לחשדות שתטיל על עממיותם של פרץ וביאליק. כי נעלמה ממך משנה מפורשת, ידידי, שהצד החיצוני בעיקר – מבלי שים לב לסימבוליקה הגלומה בה דרך־אגב – הוא הוא המהווה את העממיות. הרוח המרחף מעל הדברים, הנפש המהלכת על יד ובתוך השטין, האטמוספירה, זו הצורה החיצונית, היא היא העממיות. כי מה יידרש מאת סופר עממי? תום, יושר והצנע לכת. והעיקר – אמונה תמה, ויפה הרגשת ואמרת: “והיה העקוב למישור” של ש"י עגנון – יצירה עממית יפה ומדויקה בחיצוניותה". אמנם כן, צדקת, כי זהו עצם האמנות של מקצוע זה.

ואולם מיד אתה בא ומוסיף באי־רצון: “סטיליזציה” – –

וריכרד דיהמל יאמר: ספרים למה נמשלו? למין אורים ותומים. כל המקשה שלא כהלכה אינו נענה ממין הטענה או אינו נענה כלל. ומסתייע דיהמל בעובדה שאירעה לו גופו של “אֶדיפוס אונד דיע ספינקס” מאת הופמנסטל. כשקרא דיהמל את החזיון הזה בפעם הראשונה, טרח טרחה יתירה עד שעלה לו להגיע לקצה של המערכה הראשונה, ולא יסף לקרוא בו עוד משום כבודו של המחבר שלא לראותו בקלקלתו. וכשנזדמן את הופמנסטל בחברת מרעים וכשהביע לו דיהמל להופמנסטל תמהונו על יצירתו זו המשונה ויואל האחרון להקריא לפניהם חלקה השני של המערכה הראשונה – החלק אי־ההרמוני ביותר – וראה זה פלא! הגם שהופמנסטל לא לקח לבב שומעיו בקולו המרוסק, מכל מקום הבחינה לפתע האוזן מנגינת פלאים הרמונית, ואז ראה דיהמל ויבן וישב לקרוא חזיון זה שנית והפעם בשלמות ומבלי מצוא בו כל פגם.

גם אתה, ידידי, לא נענית ממין הטענה. אתה, יורשם של האירופיים שבספרותנו, מובן שאתה לא נענית כלל. כלום לא ראית וכלום לא שמעת, יען כי נגשת בקנה־מדה מזומן ומוגמר. הואיל והבאת אתך דפוסים ותאמר: כל המתכנס לתוכם, לזה אמנות יקרא, ולא – סטיליזציה היא. חייך, העוית ישרה. לא סטיליזציה היא זו כ"א מעין־מחאה נגד צורות־החיקוי שבהן תאמרו לכווץ. כי מה יסכון לו לגבר כל עמלו בהיכל האמנות אם ישתעבד לצורה המסרסת את עיקר וכוונת הרעיון, המכווצת בהכרח את היצירה לפי עצם ותבנית מסגרתה המוגבלת. קצה נפש האמן העברי האמיתי בשבלונה, קצה במסגרת המצמצמה כל מעוף וכל אמת. נפשו תתעב דפוסים, שהכל יוכרח להיקבע בתוכם. הבו לנו כלים בלתי־שאולים, יקרא קול בנפשו, צורות משלנו, שיסודתן במעמקי המעמקים שלנו, אשר יתנו ויוסיפו גוון חדש, לוית חן לעולם כולו. כי זהו מה שאלוהי שירתנו דורש מאתנו: עשו לי משכן ואשכין כבודי בתוככם.

ולא נאמרו הדברים מתוך זלזול, חלילה, בערכם הרב של האירופיים הראשונים שבספרותנו. כבודם במקומם מונח. צורך השעה הגדולה הולידם. הם הם מיטיבי הטעם שלנו שהשמידו את המליצות שנתגבבו והאפילו על המחשבה והרגש שלנו. הם הם שזיככו וצירפו וזיקקו את כלי־הקיבול שלנו. אך הרי תודה, שכל מה שכתבו, היתה לזה המגמה להורות ולהראות כיצד שלא צריך לכתוב. הרי כל הצורות שניתנו לנו לא משלנו ניתנו. הרי מן החוץ הכניסו ואמרו: כזה ראו וקדשו. הרי תודה, שספרות ממין זה צפויה להתבוללות. ד"מ יכול לשמש לנו בלבול הלשון שגרמו לנו הצורות השונות: הצרפתית, הגרמנית והרוסית. כמה אי־הרמוניה בסגנון, אי־ידיעת־השפה והתרחקות ממקורה באו לרגלן. והתבוללות הצורות אל תהא קלה בעיניכם. כבר חורו קמאי דקמאי, שדוקא הצורות והאופנים הם העיקר בספרות ובאמנות, נמחקה צורתך – עברת מן העולם. ד' יצר את האדם בצלם מיוחד, כל אדם ואדם בדמות מיוחדת. כתב שונה לכל אחד ואחד מאתנו. קולותינו משונים אחד משל חברו. אחר, אחר אחד מהשני. זהו יפיו של עולמו. ותאמרו לבלל כל שפה. לא ישתנו סדרי התבל בגללכם.

ואין חוששני לומר: שׂרה לספרותנו הוא שעמד לה והקים יחד את האירופיים – את מנדלי. מנדלי – האינסטינקט המגין בפני צורה זרה. שלא אחת עמדה על שפתנו, סגנוננו ונוסחנו – והוא שהצילם.

ותו: מנדלי ושלום עליכם – המשונים והמוזרים ביותר לפי הקריטריון שלך – הם צורות חיינו המיוחדות. הם הם חטיבת חיינו המיוחדה. ובזה לא נתכוונתי לומר, שמנדלי ושלום עליכם הם סופרינו העממיים במלא שלמותו ומובנו של מושג זה. לא. הגם כי יסודות עממיים מצויים בהם לרוב, אך אלה הם רק יסודות – והעממיות דורשת התמכרות שלמה. מנדלי וש"ע משתנים ככרום לפי הסטירה, הפקחות וההומור שהם תכלית הוויתם ומשעבדים הכל – לרבות התמימות, עיקרה של העממיות – לתכליתם זו. לא כן הם: ברדיצ’בסקי ועגנון. הם הם משוררינו העממיים השלמים בחלק מיצירותיהם. שלמים ואין ליסודות ונימוקים זרים חלק בהם, כי ממעמקים קראו לעם.

והאמן לי, ידידי, לא “אחות”, ולא “תשרי” ו"לילות" ינחילוהו עולם הבא – כ"א ה"עגונות" ו"היה העקוב למישור". על ידם יירש ארץ. המה מעידים מה חזק ואיתן האינסטינקט היצירתי הלאומי שבו. מה בריא החוש שלו להוות את הצורות הבלתי־ספרותיות שלנו לצורות ספרותיות וכוחו מה עז להעשיר ולהפרות דרכי שפתנו וסגנוננו. ב"עגונות" וב"והיה"… – אהבה עברית, אנחות עבריות, ראות־חיים עברית, חזות־לב עברי. אחרת, אטמוספירה לגמרי אחרת מזו של עמים אחרים.

ו"לילות"? אמנם כן סגנונו ושפתו של עגנון לא יסכנו להלך־נפש דודה של סלסבילה. חמדה ונעמן וכו' לא יתכן כי ידברו בעל כרחם בשפתו של עגנון, וכן מן המפורסמות היא, שמחברם של “תשרי” ו"לילות" וכו' צריך להיות נקי מכל הצדדים מהשפעתו של עגנון. היבוא למשל מנדלי לשים דבריו ומשפטיו בפיהן של רוחמה וחיות? עגנון מצווה ועומד לבלי שכוח, שהוא טיפוס בספרותנו, ומשום כך חובתו היא, בשעה שבא מחברו של “תשרי” ו"לילות" – לפנות מקומו. חובתו היא אז לשים אפני וכלי הדבור, הסגנון, סממניו והסתכלות שלו בילקוטו ולהסתלק, כי כאן לא יכירנו מקומו. ולא משום שאותם הדברים הם משוללי אמנות. אדרבה, ידעתי, מה רב בהם הלך־הנפש הנוגה והעמוק, הלוחץ נשמתך כבצבת. אף רבו כמו רבו שם תיאורי טבע אשר לא שערום. אכן יש אלהים בכל פנה שהכשרון יפנה. אך בכל אלה אם אומר, שעשירותו היא כאן עניותו, לא תהא זאת פרזה לבד ושאולה – כדרך שמרבין כ"כ להידרש לפרזה זו – אלא אמת לאמיתה. עשירות המליצה העגנונית הנובעה ב"והיה"… ישר מתוך עצם היצירה, מתוך גוף החיים – אצל שאר הדברים היא מן החשודות. מליצה זו למרות הביעה מצבי־נפש כ"כ דקים וסבוכים, היא כאן מחוץ לסביבתה. שרשה אינה נעוץ. דומנו, שלא הלב והרגש חוללוה כ"א המליצה האחת קוראה לשניה, אחוזה וכרוכה אחת בחברתה. אמנם, בעל טעם טוב כעגנון יודע להפוך עושר השמור לרעתו, ג"כ במובן ידוע לטובה. קרא, למשל, את “לוז” שב"בארה של מרים" הלא אין שם פסוק מיותר, אין רגש הולך ונשנה, ו"לילות" וחלקים שב"תשרי" – הכל אמנם זך וטהור, אך, בכל זאת, בכל זאת הנך נחנק מרוב טובה, מרוב שירה. ו"לילות" למה הם דומים? לפלטין שכולו זכוכית. תועה הנך בו, ראשיתו, אמצעיתו ואחריתו – כולן זכוכית; הראש סחרחר. אפשר יימצא מי שימצא טעם וחן בפלטין שכזה, אני כשלעצמי, אני אוהב טירה שתא בנויה אבני גזית ובה יבקעו גם חלונות של זכוכית; ובאמרי לעיל, שאין הרגשה אחת הולכת וחוזרת, שכל רגש זך הוא וצלול – זהו בנוגע למה שבפרט, אך בכלל תורגש הטעמה יתירה, בלתי נראית אמנם – המביאה לידי לאות ורפיון.

ברם, אונו היצירתי האמיתי יחשוף לעינינו ש"י עגנון ב"עגונות" וב"והיה העקוב למישור". “עגונות”. עם הופעת “מעשה רב” זה בספרותנו, נתחממו הלבבות והבריקו העינים. זרם של חשמל עבר בתוך הקריה שלנו ונתעוררו אדירי־עט שבנו והפריזו באצבעותיהם: ראו זה פלא! איזה בצלאל בן אורי מתהלך בקרייתנו. מלאכת מחשבת עברית מקורית בכל המובנים. מלב הכל חמקו איזה פסוקי דזמרה, ולמשמש יותר מדי ביצירה זו לא נתנם לבם. התזכרו את השמות? הרי רבים הם אותם השמות ששימשו גיבורים לקלמן שולמן וחבריו, ומכל מקום מה רב ההבדל. אם אצל הראשונים היתה מן הנמנעות שפת עבר בלי שמות קדומים, הרי כאן מה אמת ההתאם שבין השמות הללו ובין התוכן והטון האגדי. ואני בקראי את הדבר אומר לנפשי: אם שיר השירים אשר לשלמה היה ביטוי של אהבתנו העזה כמות עת שבתנו על אדמתנו, הרי שירה זו היא ביטויה של אהבתנו הענוגה חדלת האונים, שיר השירים של הגולה. אותו התום, אותה הענוה, אותו היגון ואותה האהבה הדוממה הרי היא שלנו – אם נאוה היא או שחורה – אך הרי שלנו היא ואין לזר חלק בה.

לאחר שנים אחדות בא “והיה העקוב למישור”. אֵל ידע ללב מה המה לקראת כל המשך והמשך שב"הפועל הצעיר", מה פחד ורחב לקראת כל קטע וקטע. בל ינתק החוט, בל ינתק החוט המתוח – התפלל הלב. אָכן הסכנו לשמוע מעשיות מפליאות מפי פרץ וברדיצ’בסקי, אך ספור בעל שישים וארבעה עמוד, שעפ"י סידורו, הסתבכותו והקומבינציה שבו הריהו רומן ממש, רומן עממי שלם, – זה היה יותר מפלא. ותבוא, אדוני, ותאמר: סטיליזיציה, כלומר: חוסר נשמה. – בעוד שהאמת היא זו: אם יש בספרותנו יצירות בעלות נשמה, הרי נשמתה של יצירה זו, הנזכרת בזה, היא אחת מהזכּות והטהורות שבה. היש להעיר על צניעותה, קנתרנותה ואהבתה הבלתי־מוגזמת של טשרני, על ירידתו המוסרית ההדרגית של “היורד” העברי, הליכתו ההכרחית מדחי אל דחי ועל סביבתו המתאימה החיה מלאת הצבעים? היש להזכיר שכל זה תואר באופן חדש למרות שכמה וכמה ידים כבר משמשו בחומר ממין זה? והיריד! אותו היריד הלשקוביצי אשר כל קו בו חיים, שאון ושירה מנסרים, בלבול קולות מקולות שונים, מראות ממראות משונים, וכעין צליל תעלה לאזננו מתוך שאון זה אנחה, אותה האנחה היהודית הספציפית הממלאה תפקיד מיוחד בסימפונית תבל. היריד הלשקוביצי, אותה חטיבת החיים – האם אינה טירה בנויה אבני גזית? וצא ולמד. עגנון פלאַסטי הנהו כולו ביצירתו זו. חיטוב המלים ושילובן זה בזה – אבן על גבי אבן, נדבך על גבי נדבך ויחד עם זה מה מלטף ומרכך הלב. ישנם מקומות שדומנו – למרות פלאסטיותם – כאלו שפכנו לבנו בתפלה.

או: היש להעיר על מצב נפשו עת ישוב מנשה חיים רצוץ ומדוכדך לביתו, וביתו זו אשתו, בנוי על תלו ואחר ינוה בו (מאחר שהותרה אשתו בשל מכתב ההמלצה שנמצא בכיסו של העני שהלך לעולמו)? האעיד על גודל נפשו של הכהן הנודד, על כי הטריד את עצמו משני העולמות, מזה ומבא, ובלבד שלא לקפח חיי אשרה של אשתו המסכנה?

וסוף המעשה, עת תעותנו עם מנשה חיים בבית החיים בין שברי מצבות, הלך ופסוח על תליהם של ילדי ישורון, עת נאקות ויללות בוקעות לבך, עת יראו לעיניך החיים והמות וכל הכרוך בהם בכל מערומיהם, עת השיבות אל לבך כי הכל להבל דמה. אח, אלי, אלי, הזקוק ספר זה, שהוא למרות הגשם היפה והמחוטב שבו, כולו נשמה רכה, הלעדות זקוק הנהו?

ואידך: הכי רשאים והאם ניתנה בכלל יצירת אמת למשמוש יתר? והכי תאמין אתה, אדוני, שע"י ניתוח תתוודע נשמה? אדרבה, האין קובעים בזה את נפשה, האין מפריחים ע"י כך את הנשמה? ואני אמרתי: אך בהרגשה נקנית יצירה, אך ברגש נהלך בבית השירה. לכך עצתי אמונה: לישב בדד, לקרוא ולידום.

ואם היטבת לשפוט, אדוני, בנוגע לחידושים, התנגדרות, התנפחות ואביזריהו – אלה סימני הבחרות, שאחריהם להוטים הסופרים הבחורים, – כאן הרי החטאת. כאן הרי לגמרי אחרת. בזה ניתן לראות דוקא כיצד יוצר אמת לא יאמר די במה ששמו לפניו, כיצד מזקיקין לו ליוצר לגלות נתיבה סמויה, כיצד “האחר” שבו נלחם ומתפרץ להניח חותמו היא. כאן הרי חטיבת חיים שלנו עם אפני דיבור שלנו, פסיכולוגיה שלנו; עשת אחת. כאן הוראות ואפשרויות של יצירה. כאן יצירה לאומית אמיתית במובן היותר נעלה.

ובהגידי, שכאן הוראות ואפשרויות של יצירה, לא נתכוונתי שעגנון ללמד על כל הסופרים כולו יצא. שבדרך זו, דרך העממיות, תשועת כל. חלילה. דבר זה היה מביא לידי מלאכותיות כבכל שבלונה. ועי"ז יושג ממש ההיפך מרצוננו ומכוונתנו. תכלית הדברים הללו היא: להעיר על האפשרויות שבתוך המעמקים שלנו. אמרתי שכל מי שד' חננו בחושו של יוצר בהכרח יגלן. ומי יודע כמה וכמה אפשרויות שפונות וטמונות בחובּנו.

ועוד לי דבר אליך בנוגע לסגנונו של עגנון. דוק ותמצא: היש כאן בששים וארבעה עמוד מבטא זר, פסוק שאול אחד? שים לבך להתמזגות המצויינה כ"כ של סגנוננו העברי בהתפתחותו והתלכדותו הארוכה מימי התהוותו עד מנדלי ועד בכלל. האין בזה המעולה שבמדרש ופירושו “מתנות כהונה” ושבמנדלי מצד אחד ומאידך גיסא הרוך האגדי שברש"י ושבברדיצ’בסקי? האין החובה המוטלה על כל קורא מובהק לקרוא לשוב ולקרוא ספר יקר זה, ולו נגיד אפילו רק מבחינת הסגנון, מבחינת שפתנו העברית?

סוף דבר: הופעת ספר כזה חידה היא בקרית־ספר שלנו ותהי לחידה. ועוד רבות בשנים יעמדו מתמיהים למראהו, שהוא ספק ספרות חדשה, ספק ספרות בכלל. מדרש פליאה…

פ"ח תרע"ג

 

רשימה ב'    🔗

הזיקה המיתית, שחוּנן בה עגנון מאת הטבע גורמת, שהחומר היותר ממשי, שהנהו מטפל בו, נהפך בידו לאגדה, למעשיה.

הסיפור הטיפוסי שלו, שכל קוץ וקוץ שבו מצטיין בריאליותו, – אין כוחו עמו להפיג אותו האויר האגדתי, זו ההיפנוזה העגנונית, הכובשת אותנו יותר מכל ההווי שבו.

צא וקרא, למשל, את הסיפור “חוטב עצים” ותמצא: לא הגשמיות של טיפוס זה, זו הנראית לכל עין־בשר, בולטת בו לעינינו, אלא ה"רוחניות" שלו, המעשיה על אודותיו, האגדה. שירת “חוטב־העצים”, שיכול לו לשטן כאיוב בשעתו. הרוחניות, שמראה אחד לה בכל מקום שהיא נחתית, כבפילוסוף כבחוטב העצים.

אמנם סיפוריו של עגנון אינם מעור אחד. יש מהם דקים ועדינים לאין־ערוך; ויש מהם שעשועים מארג־הווי יותר פשוט. אולם כולם ביחד מאחדתם נעימתו של המחבר לחטיבה אחת.

וראה: הסיפורים העגנוניים שהנם מלאים וגדושים שפעת חיים תוססים, נפשות נמקות ביגונן, בריות דקות וענוגות, – אינם גורמים שלבב הקורא יהא נלכד בחבלי החיים עצמם, אלא בחבלי קסמיו של כינור המשורר. למרות שכל קו וכל פרט שבסיפורים חשובים עד כדי היות כל אחד מהם הקוטב של התענינותנו, נוהה בכל זה לבבנו אחרי השירה על אודותיהם הרבה יותר מאשר אחריהם גופא.

מפלאות קסמי כינורו הם המצודדים בעיקר את נפש הקורא. לא תוגת־החיים כשלעצמה, אלא צלילי־הנגינה הנפלטים מלב המשורר, – בהם כל הגיגיו של השומע.

ובאמת, שום סממנים של צייר לא יהיו מספיקים לשוות לנגד עינינו דמויות־הגוף, הנוגות והענוגות, של דינה ומרים, – ב"עגונות" וב"אגדת סופר" – שהועלו לפנינו רק בכוח־כשפיו של כינור־האשפים. נשי־החן הללו הדקות והפלאיות, שרק בחלום לילה, בשעת־רצון בלתי מצויה, תשחרנה אותנו כה ענוגות, רוחניות, בלי כל מגע גופני.

במשבצת האגדות, המפארת את ספרותנו, יתנוססו תמיד לתפארה ה"העגונות" ו"אגדת סופר" כשתי מרגליות נוצצות, בולטות, אפשר שהן הנן נקודות־הגובה של סוג זה בספרותנו. יצירות עולמיות ספורות יכולות להתיימר בהרמוניה זו, שניתנה להן למנה. עין הקורא לא תתנגף פה בפגימה כל־שהיא, כמו בחלקת־הלהט של חלף מושחז.

“עגונות”, לא אדע יצירה עצובה כמותה בספריות, שהָראתה בה כה שנונה הטרגדיה של הנשמות הערטילאיות האמולות ההן, תוגת־עולמים של “נשמות שתוהות והולכות, הולכות ומגששות מתוך עגמת־נפש ומחזרות אחרי זיווגן”. ורק כפשע הוא שטח־הפירוד שביניהן, רק פסיעה אחת בלבד, ובכל־זה לא תתלכדנה להיות לבשר אחד, עולמית. ולא סגי לו לגורל במארת־ההוויה הלזו, עוד יערוב לבו לזווג צמד של “עגונות”, מין בשאינו מינו, צמד־חמד מרהיב עין כל רואה, ש"גופותיהם סמוכים ולבותיהם נתונים נתונים לאחרים".

“רבונו של עולם! עד מתי תעגנה הנשמות שבעולמך ושירת היכלך תהגה נכאים?”

בקראנו את שתי האגדות הללו, לא נוכל להשתחרר מהרגשת־לווי שהננו עומדים פה בפני אמנות מודרנית, אחרונה. האטמוספרה של חסידות, שגלומות בה האגדות ההן, אינה מסוגלה להפיג מלבבנו את הרגשת־הטעם הלזו. ריחות־בושם דקים ביותר של נשמות הכי־עמוקות והכי־ענוגות נודפים בחלל־אויר זה. איזה רוך, כמו בשירת וֶרלין, עוטה כל הבריות וכל המעשים. ייטפל משום־מה הרושם שנתגלגלנו כאן לתוך צוות־אצילים. מרים, אשת רפאל סופר סת"ם “שראשה חבוש כל הימים מטפחת לבנה ונקיה, עד למטה מצוארה, ונימי הקשר תלויות לה על החזה כדמות כנפי יונה”, אינה יהודיה כשרה בלבד, אלא בעיקר אשה במלוא עצמות קסמיה, ויפעת הגראציה שלה מתגלה לפנינו בכל מערומיה אחרי מותה: “מרים עומדת לה באמצע, את פניה כיסתה, ובכתפיה היא רוקדת. זרועותיה עולות ומתעלות בחללו של החדר. והריהי הולכת לקראת הספר שבידי רפאל. את צעיפה הסירה מפניה ושתי ידיה מכסות את פניה. ודומם הן צונחות למטה ופניה החיורים מתגלים. שפתותיה האדומות רובצות בדביקות קדושה על לבנת משי ספרו”. ודינה “שכל המעלות הטובות חוברו בה יחד. זיו פניה כבת־מלכים. צדקת ישרה כאחת מהאמהות. קול דיבורה – כינור דוד. וכל הליכותיה בכבוד וצניעות. ורק היוצאים ונכנסים בחצרו של השר היו פוגשים אותה לפעמים בשעת הערב־שמש, בצאתה לשוח בגינת הביתן. שם בין עצי בשׂמים ומטעי שושנים, היתה מהלכת בת־נדיב זו ועדת יונים מנפנפות סביבה בדמדומי חמה, הוגות לה חיבה בנהימתן וסוככות עליה בכנפיהן ככרובי־זהב שעל ארון הקודש”. ובבן אורי “שנשמתו גנוזה בארון והוא עצמו ככלי שנתרוקן” נתגלם אופיו של האמן לכל רחשיו והגיגיו היותר־קפריזיים. וברפאל סופר סת"ם “שהיה בא לידי התלהבות ודבקות והיה מתיז ניצוצות של דיו מחמת רטט היצירה, ולא היה ביכולתו ממש לכתוב אות כהוגן”, נתבטאה נפש המשורר על כל יסורי התחבטויותיה – אלה של פרחי־הפיטנים היותר חדשים – ולאיצטלא דרבנן שלו לא ניתן להאפיל עליה.

בנוגע לעגנון נפלטו בבקורת גם דברים קשים. עוד בשעתו עורר עליו סיפורו “והיה העקוב למישור” את החשד של “סטיליזציה”. ומאז נעשה זה מנהג אצל רוב המבקרים לבקש בספוריו אחרי פגם זה. לא עת היכנס שוב בפולמוס עם המבקרים הללו ולהוכיחם, עד כמה ביטוי זה אינו הולם את יצירתו של עגנון (זה נעשה במאמרי דלעיל, עם הופעת סיפורו הנ"ל וקטרוגם עליו). אז, בימי־עלומי, הבעתי התפעלות מהופעת חזיון־מקורי זה בספרותנו, דוקא לרגלי השתמשו בהצלחה בכלי־ההבעה העתיקים שלנו. שׂשׂתי עליו כעל שלל, בהניחי שזו תהא מנתנו הנאה, מנת־חלקנו לספרות־העולם. אך זהו חוט־החן שיימתח בשתי־וערב של אמנות־העולם, בגושפנקא העצמאית שלנו. ספרותנו החדשה היתה שטופה אותה שעה אירופיות והפליאה להעשיר את יצירתנו בערכי אמנות אירופיים, ועליהם היתה גאוותנו. עם גילויו של עגנון בדמותו המסויימה (קדמו מנדלי ושלום־עליכם, פרץ וברדיצ’בסקי בהפיכה בחררת העממיות, והם לא היו כמוהו שלמים באמונתם) הוברר לנו כמו מתוך הברקה: זה צביוננו, המיוחד והעצמאי, עמו לנו הברכה!

ציינתי בשעתו: כוחו של עגנון רק ביָשן שלנו, בדור־עובר. לא חשכתי הימנו גם עצה טובה שיהא מגביל עצמו בו בלבד. לחדש בל יקרב, שתחומו בר־סביבה אחרת. הוא, כמובן, לא נענה לעצתי ולא מנע עצמו מהחדש. והדין היה עמו. ו"בדמי ימיו" ו"סיפור פשוט" יוכיחו.

ש"י עגנון ניחן ברוח אמונה־תמה. כאמור, טעות היתה זאת מצדי, שערבתי לדרוש הימנו התמכרות גמורה אל הנושן, אל צורות־ההווי הישנות. כסבור הייתי שאלה בלבד ספירת־רוחו; כאילו רק הן מהוות את אופיו, וכאילו בלעדיהן יוצאת דמותו מקופחת. והדבר אינו כן, הואיל ולא הספֵירה הקיימה עיצבה את תכונות רוחו אלא מחוות־מזגו נתונה עמו מראשית ברייתן והיא שחוללה את אווירתו המיוחדה. וסגולתו העצמית שהיא מיוחדה ומיועדה לו בלבד: תום־אמונה. לכן טבעי הדבר, שעגנון מטפל גם בחיי דור־אחרון, ולא לבד בטיפוסים חרדיים של דור־קודם, ותום־האמונה אינו נכחד גם בספירה החדשה כמו במסיבת יראים. כי אמונת־התום בהוויתו של עגנון, ולאו דוקא בהווי. ולכן סיפוריו “אחות”, “בדמי ימיה”, ו"סיפור פשוט" העוסקים במהדורת־חיינו האחרונה אינם נופלים ברמתם הפיוטית מסיפורי־החרדים העמוקים “הנידח”, “בלבב ימים” וכו'. שני הסוגים השונים קרוצים מאותה הנפש האחת ועל שניהם כאחד חופפת רוח־האגדה העגנונית. כי עגנון הנהו בראש־וראשונה אחד מבעלי־האגדה העבריים הגדולים, מיחידי־הסגולות: פקחות, חריפות, תום והצנע מתובלים עם ליריקה צרופה. ולטעמנו, עגנון הנהו בעל־האגדה המופלא ביותר שקם לנו עד היום. הוא הצעיד את הסוג הספרותי הזה ת"ק פרסא קדימה. אגדת־הקסמים שלנו, הקדומה־מחוכמה, שכל דבר־חכמה לא ייבצר הימנה, אופיה היה מאז ומתמיד מקוטע: פרגמנטים פיוטיים־פילוסופיים למופת היו. נראה היה שמטבע ברייתה לא היתה עלולה להיות חטיבה מסויימת. עד שבא ש"י עגנון והמשיך את שלשלת התפתחותה לרחבי ההיקף, והכניסה לתוך דפוסים מסוימים, מודרניים (סקיצה, נובילה ורומן), מבלי גרוע אף נטף ממהותה האיכותית. בתחילה חשבנו, כמודגש במאמר דלעיל, שהצורה האמנותית העגנונית אינה אלא מין נוסח מנדלאי, ולבסוף נתברר שזוהי תכונה אינדיבידואלית. עגנון אינו סמלה של כנסת־ישראל אלא אישיות לעצמה. לכן אין טבורו קשור כשל מנדלי לחומר־חיים מסויים, אלא בן־חורין גמור הוא להיטפל לכל תוכן־חיים שהנהו נוהה אחריו. וכך הנהו גם נוהג: הוא איוה לו ליצירתו חדש וישן (הישן הופך בידו לחדש, והחדש, – לכזה שהיה משכבר הימים), ונוסח־נפש אחד לשניהם. רק סגנון־הדברים שונה בהתאם לתוכן־הענין: עתים הנהו מדרשי־ירֵאִיי (“והיה העקוב למישור”, “הנידח”, “הכנסת־כלה” וכו') ועתים הנהו מקראי־עממי (“בדמי ימיה”, “גבעת־החול”, “סיפור פשוט” וכו'), אך בכל וכל טבוע חותמו העצמאי של עגנון.

סיפוריו של שמואל יוסף עגנון עשויים להישמר לדורות באים. מהו הסוד שבהם? בגלל שלוש סגולות־יקר הכלולות בהם, שלא תחלופנה לעד, עתידים הם להיות חומר־מקרא לעם לכל הדורות. ואלה הן: א. כנסת־ישראל; ב. ארץ־ישראל; ג. תורת־ישראל. – אהבתו העצומה לקניני־האומה האלה, שהיא בעצם האהבה־לבלי־תכלה של האומה אליהם, מהווה את תוכן־יצירתו לעצם בלתי־נכחד. ישראל ואורייתא וארץ־ישאל מתלכדים ביצירתו לגוש בלתי־מתערער אחד. ואם רוב סופרי־זמנו כותבים בסגנון־הדור, מושפעים מביטויי־התקופה הנהוגים ומלשונות־הלועז מבחוץ, הרי משתמש עגנון בסגנון־הדורות שלנו ואף הדי־התקופה משתבצים בו, ללא מגרעת אף כקוצו של תג.

כמנדלי מו"ס, נראה גם עגנון, כאמן־היסטוריון שיעודו הוא לתת את השיָר התמציתי של איזו תקופה שהלך ונעשה כרובד נוקשה. גם אצלו כבמנדלי העיקר: תיאור מנהגים, נימוסים והווי של תקופה ידועה. ספריו של עגנון הנם בבואה צלולה לחיי כנסת־ישראל בגולה על תכונותיה העצמיות, החיוביות והשליליות, ובעיקר תוארה בהם כנסת־ישראל שבגליציה על צביונה המיוחד, לדורותיה השונים. הוא נתן גם את הגלות וניווּלה, אולם לא מלעיז היה כמנדלי מתוך כעס, ולא זרק בה את חיציו השנונים, אלא חיוך של חנינה מתמתח היה על פניו ולא ראה מימיו את אחיו כאותם הכסלונים והבטלונים אלא כבני־שיבוש, במובן: “שבשתא כיון דעל על”. לעומת זה ידע להבליט תמיד את מידות החן והחסד של רחמנים־בני־רחמנים ואהבת־הצדקה ומתן־בסתר שלהם. ביחס לדור־עובר לא שמר לו קולמוסו כל עברה, בבחינת “על כל פשע תכסה אהבה”. לא כן יחסו לדור חדש, המדבר גבוהה גבוהה ונעוּר וריק מדברי־תרבות, עול תורה ומצוות־מעשיות; הימנו לא חשך שבט־מוסרו ודברי־תוכחתו הדקים.

ארץ־ישראל היא לעגנון חזות־הכל, ואותה הנהו מעלה על ראש כל יתר עניניו (בהיותו כבן כ', קצרה לו ממש נשימתו בגולה). היא האוויר האחד של חיי נשמתו. אין לך כמעט סיפור שא"י לא תהא נדחקת ומתלבטת בו. אין היא דבר שבארעי או משאת־נפש של פרט, אלא דבר שבטבע, מורשה של קהילת יעקב מדורי־דורות. היא חלק בלתי נפרד מהוויתה של האומה כולה. חיבת־הארץ של האומה במלוא כל עצמתה ניתנה לנו בסיפוריו. איני מכיר בכל ספרותנו החדשה (מלבד “אהבת־ציון” למאפו), ביטוי כל כך עמוק לאותה אהבה איתנה כמו בסיפורו “בלבב ימים”. אהבת חנניה לארץ אינה של פרט מישראל, אינה ענין שבמקרה, אלא אהבה עמוקה מני ים, נחלת האומה כולה. היא קרוצה מחומר “ציון הלא תשאלי”, וזהו הלשד המחלחל בה. אהבת־ציון זו רבודה שכבות־שכבות בהוויה של האומה. ולא ראי זו כראי זו. חיבתו של ר' יהודה הלוי שונה היתה לחלוטין מחיבתה של משוררי התהלים (הם שרו: “אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע”). ואצ"ל שאהבת ציון של חנניה, התמה־צנועה, לא דמתה בצורתה כלל לזו של הקודמים. דור־דור בהתאם לתנאיו וכוחותיו. הצד־השווה בכל השכבות הנ"ל למיניהן, שהמגע עם ארץ־הבחירה היה תמיד, בכל אחת מהנה, ממשי, חיוני, ארצי. שמיא וארעא דנשקי אהדדי.

גם אהבת־התורה שבש"י עגנון, היא בעצם תמצית אהבת־האומה כולה, במשך כל דורי־הדורות, לזה השייר האחד, אוּד המוצל מאש יסורינו, נחמתנו היחידה בעונינו וסבלנו. מאחר שנתרוקן העם מכל קניניו החומריים: המדינה ואביזריה, היתה לו התורה לעוגן בל ימוט. אין אומה בעולם, שתהא מתענגת כל כך ממנעמיה של התורה ושתהא מרגישה טוב־טעם כל אותיותיה כמותה. זו הסגולה של יקרת־התורה על כל מכמניה, הובעה בסיפוריו של עגנון בצלילות נעלה (הש"ס של זקני וכהנה וכהנה). יצירתו של עגנון מסייעת לנו להיות לבנו שלם עם התורה ודבק עמה בכל נימי נפשנו לבלי הרף.

מסתבר, שאין לדבר על משנתו של ש"י עגנון כעל מעשה־סטיליזציה או קליפה השומרת על גרעין חבוי פנימה, אלא עצם מהותו בכללותה קרוצה מגווילי־התורה, ובכל הוויתו הנהו עצם מעצמיה. לפיכך הנהו על כל קרבו וחומרו בכלל הנאה וטעימה לחכו של הגאון הרב קוק זצ"ל ולכל נאמני בית־ישראל ותמימי־הדרך שבעמנו.

ומכאן צעדו הטבעי ללקוטי ה"ימים נוראים" שלו. קובץ זה, שכאילו נבע ממקור־רוחו העצמי, מתלכד כהוגן עם הוויתו כולה. כל המשכי־יצירתו המשלשלים הובילוהו לכך, עדי הגיעו במדרגות־התפתחותו גם בחייו האישיים וגם בחיי־היצירה שלו לבחינת־הנפש של אדם־מישראל, הירא וחרד לדבר ד'.

פורט עגנון בעיקר על שתי נימות: עוצב ומשוש, טראגיזם והומור. שני הצדדים רבי־ענין המה לקורא. נזכרים אנו, מבלי־משים, בפתגם התלמודי: או חברותא או מיתותא. ענין לנו, מצד אחד, בקצת לשון־הרע על חיי־החברה, ומאידך־גיסא הולך לבנו שבי אחרי תוגת־חיינו עלי אדמות.

גולת־הכותרת ביצירת עגנון, במובן הכמותי; מעשהו הכביר ביותר, במתחו את יריעת האגדה עד כדי אפּופּיאה, הנהו רומנו “הכנסת כלה”. מצד צורתו מתיחש סיפורו זה לסוגם של “דון קיכוט” ו"קיצור מסעות בנימין השלישי". גם בזה כב"קיצור מסעות" ר' יודיל ונטע בעל־העגלה נמנים על משפחת דון קיכוט וסנשה־פנשה, אלא שהיקף־החיים המשתרע לעינינו בזה, כביר לאין־ערוך מאשר ב"קיצור מסעות". בית־ישראל כולו, על רוב אגפיו, נגול לעינינו כאן כבסרט של ראינוע. תכונותיה, נימוסיה, מנהגיה והוויה של כנסת־ישראל בגלות־גליציה, ולא עוד אלא מידותיהם של בני אברהם יצחק ויעקב שבכל הדורות ושלכל הגלויות, – תוארו ביד אמונה. כמו כן ישורבבו ב"הכנסת־כלה" מעשה בתוך מעשה (כמתכונתם ב"אלף לילה ולילה"), שלכאורה נראו הם קלים באופיים, כמין מעשה־ליצנות, אולם בהעמיקנו חקר, מתבלט ההיפך: תוכם רצוף מוסר וצורת־חיים וכל לקח טוב. חמימות־נפש, מלאת זיו, עוטה כל לב שבמסיבת־הרֵעים בהָקֵר באר האגדות והמעשיות ממש כבאותה ישיבת הישמעאלים בחצי גורן עגולה בפנים תוהות ובפיות פעורות, למשמע סיפורי “אלף לילה ולילה”. אותו סדן־העולם! כזו היא שרשרת הסיפורים ב"הכנסת־כלה", חוליה טבועה בחוליה, וכל אחת עלולה להיות חטיבה לעצמה, אלא שאישיותו של גיבור הסיפור ר' יודיל מושחלת פנימה ומהדקתן ביחד. כמאמרו “אף על פי שהוא ענין בפני עצמו הוא נצרך לענין”. והסיפורים שנראים אמנם בעיון שטחי כסתם מעשיות, אינם בעיקרם אלא חתיכות־יהדות הראויות להתכבד. כי בכל מעשיו וצעדיו נראה ר' יודיל רווי תורה יראת שמים, שרוי בספירת צדיקים וחסידים, כספוג זה שסופג הכל. כולו גוש יהדותי, שונה בתכלית מכל בריה שבעולם. ולאו תורה בלבד כאן, כי אם תורה וגדולה במקום אחד. תיאורי חיי־הגבירים בישראל ארחם ורבעם, מנהגיהם ונימוסם, סעודות־מצוה שלהם, המיוחדות במינן ובטעמן, שמחמת חשיבותן עומד המספר על פרטיהן ומונה כרוכל את כל סוגי המאכלים הלאומיים, המפולפלים כפלפול ההלכה, שהנם בנותנים טעם ותבל מיוחד רק לעם סגולתו.

לאחר התימנו לקרוא את “הכנסת־כלה”, מחלחלת בנו עדיין ההרגשה, שטעמנו טעם של ממש, חיי דורות מסויימים בישראל, על כל פרטי־פרטיהם, דבר לא יעדר. וביחס למסַפר ומהות אופיו ייטפל אלינו, מבלי משים ולבלי הרף, אחד מפתגמיו, המחַוור לנו את תפקידו לפי מושגו, שנעגן אליו עולמית ללא הפרה: “על כל אדם מישראל לידע ולחשוב תמיד שהוא יחיד בעולם בבחינתו ושלא היה כמותו עוד בעולם, שאילו היה כבר כמותו בעולם לא היה הוא נצרך להיות בעולם, שכל אדם ואדם דבר חדש הוא בעולם והוא צריך לתקן מידתו בזה העולם עד שיתוקנו כל העולמות על ידי כלל ישראל ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, זהו שאמר רבי אורי (השׂרף מסטרליסק): אין אורי מתיירא שידונו אותו שאורי אינו כאברהם או כאחד משאר צדיקים מאחר שאינו אברהם או אחד משאר צדיקים, אבל מתיירא אני שידונו אותו שאינו כמו שאורי יכול להיות”.

ועדיין אין לומר עתה, עם סיומנו רשימה זו, באופן מוחלט: “קנצי למלין”, באשר לא תואַר בזה אלא מקצתו של עגנון; הואיל ולא פורשה בזה אף מעט מגדולתו של המספר בשדה החיים החדשים, חיי־ההווה שלנו. שהרי בנאמר כאן, הובלט בעיקר החלק הדתי־לאומי שביצירתו. ואם הראינו אמנם, שגם בסיפורי החרדים והחסידות, הנהו מפליא ברגשותיו המודרניים, מפאת יחסו הענוג והנאצל (כל רגש אמיתי־נאמן הנהו מודרני ללא הפוגות), ברם לא התעכבנו כמעט על סיפוריו החילוניים, שהנם מודרניים מחמת תכנם ההוֹוי, שהגישה אליהם היא בדרך־טבע חדישה והם קובעים לעצמם טיפול־בקורתי מיוחד. מהאי טעמא, נרשה גם אנו לעצמנו להסתייע בשימוש פסוקו של ש"י עגנון בסיום־דברו באחד מסיפוריו במקרה דומה לשלנו: “תם ולא נשלם”. מחובתנו בעתיד לשוב אי"ה למסכת עגנון בתעצומות־כוחות ואייל, בהתאם לשפעת נכסיו ההולכים ונערמים, ההולכים ונחסנים. אם ירצה השם. –