מגלת ספר. תולדות וזכרונות הרב הגאון מוהר"ר יעקב ישראל עמדן הנקרא יעב"ץ, אשר כתב בעצמו על ספר. יוצא לאור ראשונה מתוך כ"י אכספורד, עם מבוא, הגהות והערות וקורות הגאון יעב"ץ האחרונים, מאת דוד כהנא, הוצאת חברת “אחיאסף”. ווארשא תרנ"ז.

ההשגה האנושית בכל ענין אי אפשר לה בלי אמצעים ידועים, שהם כמו כלי תשמישה ומסגרת לציוריה ומושגיה. ככה למשל, כבר הורה קנט, כי אי אפשר לשום השגה אנושית בלי מושגי הזמן והמקום. גם בהבנת ההסטוריא¹ והליכותיה צריכים אנו, על פי טבע השגתנו, לציורים ומושגים עוזרים, למען יהיו המקרים נקלטים במוחנו וקבועים בשכלנו. לתכלית זו, ר"ל למען יובנו לנו הליכות ההסטוריא אל נכון, רגילים אנו לחלקה לתקופות שונות, שאנו מציירים לנו כמו איברים מוגבלים של גוף אחד, כמו טבעות בשלשלת ארוכה אחת, שלכל אחת ואחת מהן יש הפסק וסיום מוגבל. אנו עושים בהשגת מקרי ההסטוריא כמו בהשגת טבע כל הנמצא, אשר נחלקהו למינים ויחשים² שונים ועל פיהם יכנסו ציורי הנמצא אל מוחנו. רגילים אנו לדבר על “ההסטוריא של העת העתיקה”, על “תקופת ימי הבינים” או “תקופת העת החדשה”; ויש אשר אנו חוקרים ברשמי הקולטורא “שלפני ההסטוריא”. ואולם באמת כל המושגים האלה הם רק שמות שבדו להם בני אדם, כדי לקרב את כל הציורים אל השכל. כי אי אפשר לנו להציב גבולות להליכות ההסטוריא, לומר: פה, בנקודה זו, תסיים³ תקופת העת העתיקה ותחל תקופת ימי הבינים; באותו יום תסיים תקופת ימי הבינים ותחל העת החדשה. כי מקרי הימים משולבים ומאוגדים זה בזה בסבותיהם ותולדותיהם; ויש מהם שיוצאים מתקופה זו ונכנסים אל התקופה שלאחריה. ובכלל, כל המושגים האלה אין להם מציאות על צד האמת, כי ההסטוריא איננה גשם מוצק, אשר אפשר לנו לחלקהו לשבריו, כי אם עצם נוזלי, אשר כלו אחד וחלקיו מעורבים זה בזה.

ודבר זה שאמרנו פה בנוגע להסטוריא הכללית מכוון הוא גם לתולדת⁴ ישראל. רגילים אנו לחלק גם אותה לתקופות שונות, לתקופת הנביאים, תקופת הסופרים, תקופת התלמוד, תקופת הגאונים וכו', מבלי אשר תתפרד ההסטוריא באמת לפי הגבולות האלה, כי אם רק אמצעי טוב הוא, להשיג על ידו את ציורי ההסטוריא ולקבוע אותה במוחנו. ובמובן הזה רגיל על שפתנו גם הדבור “תקופת ההשכלה בישראל”, תקופה שקבעו לה הסופרים מדור בפני עצמה ושרבים מהם תלו את כל כבודה באיש אחד. בר' משה מנדלסזון, כאלו הוא ברא אותה ועל ידו החלו חיים חדשים לישראל. ואולם כל משכיל על דבר אמת יבין מדעתו, כי אף אם נודה בפרשת גדולתו של ר' משה בן-מנחם, כי הוא בחכמתו וברוחו הכביר השפיע הרבה על התפתחות התקופה החדשה; אבל בודאי לא ברא אותה יש מאין, ואין ספק בדבר, כי התקופה הזאת מקורה ושרשה במצב התקופה שלפניה, וכי כבר לפני בא הרמבמ"ן היה הכל מוכן ומוכשר לקבל הצורה החדשה. ואפשר שהוא החיש הדבר על ידי פעולתו, או כי קבע בצורה זו איזו קוים ושרטוטים, לא זולת. ועל כן נכבד לנו מאד לדעת דברי ימי הדור אשר קדם לזה של הרמבמ"ן, ובפרט חיי הקולטורא של בני עמנו בגרמניא באמצע המאה הי"ח למספר הרגיל, כי רק על ידי הבנה אמתית בפרטים האלה יובנו לנו המקרים שבאו אחרי כן, בסוף המאה הי"ח.

ציור קולטורי כזה מחיי ישראל הרוחנייים והחמריים בדור ההוא נותן לנו אדם מבין ומשכיל, אשר סקירתו נאמנת לנו בכלל, בהיותו מספר מה שראו עיניו, ו"טביעת עין" שלו היא טביעת עין של ת"ח. הציור הזה, אשר יכיל חומר נכבד מאוד לבנין תולדת הקולטורא בישראל, הוא החבור “מגלת ספר” להגאון ר' יעקב עמדן, אשר ברובו היה טמון וכמוס עד עתה ויצא לאור בימים אלה ע"י הח' ר' דוד כהנא.

הגאון יעב"ץ השתתף הרבה בהתפתחות התקופה ההיא. ימים רבים עמד הוא בקשרי מלחמה גדולה וקשה, אשר הרבתה השפעתה על תהלוכות הדור ההוא וממנה תוצאות לכמה דברים שנתהוו אח"כ במחנה ישראל. אמנם לא יצדק הח' גרטץ בהחליטו, כי לרגלי המלחמה הזאת ירד כבוד הרבנות בגרמניא פלאים; כי המעשים מטפחים על משפטו זה. במדינות פולין (ושם היתה המלחמה עוד יותר מכוערת) לא נראה שום רושם מהתסיסה הזאת בנוגע לתוקף הרבנים. וגם בגרמניא, שכבר החל לנשב שם רוח מן החוץ, עברו המקרים המעציבים ההם – כשהם לעצמם – בלי רושם נכר. אחרי מות הגאון ר"י איבשיץ לא עלה על דעת איש מישראל בג' קהלות אה"ו לבטל הרבנות או להעמיד עליהם רב ממין החדש, כמו שהיה צריך להיות, לוא באמת נשפלו הרבנים מבית המדרש הישן בעיניהם. לשבת על כסא הרבנות בג' קהלות אה"ו נבחר, בהשתדלות ה"ר יעקב עמדן (לפי דבריו הוא), הרב ר"א מבראָד, ואחריו (בשנת תקל"ו) הרב ר' רפאל הכהן בעל “תורת יקותיאל'. וידוע הוא, כי בשנת תקל”ב דרש הרב הפולנאי הזה בברלין ומצאו דבריו חן בעיני השומעים “אצילי העדה” ואמרו למנותו לרב בברלין, “מרכז ההשכלה”; אלא שבינתים שמו עיניהם בהרב ר' הירשל לעווין שהיה קצת “משכיל”, קורא בספרי הרמבמ"ן וכותב צחות בלה"ק, ויבחרו בו. אולם לא בשביל “השכלתו” מצא חן בעיניהם, כי אם מסבות אחרות. מכל זה נראה, שכל דברי המחלוקת ע"ד הקמיעות לא הועילו לתעב את הרבנות בעיני העם. וגם אין להאמין, כי באמת “רגזה הארץ” ממלחמה זו, זולת כי בקהלות המבורג ואלטונא הפריעו את השלום והיו מדיינים זה עם זה. ואולם אין ספק בדבר, כי רוב העם נטה אחרי הגאון ר' יונתן והיטב חרה לו על הגאון יעב"ץ, שהיה נודע בתור איש קנאי ומטיל אימה על זולתו, נוטה למדת הדין ולמצוא עון וחטאה בכל דבר קטן, כאשר נראה מתהלוכותיו לא רק עם ר' יונתן כי אם גם עם הרב בעל “כנסת יחזקאל” שקדם לו. אמנם אנחנו מצדנו ומהשקפתנו נוכל להצדיק את מתנגדי הגאון ר' יונתן איבשיץ ולומר, כי במעשיהם נתכונו לשם שמים. אבל העם ברובו בודאי לא ירד לסוף דעתם וגם רבים מן הרבנים המפורסמים של הדור ההיא⁵ רעמו פנים על המלחמה הזאת וחלול השם היוצא ממנה ויאמרו להשקיט את הריב ולפשר בין שני הצדדים. אבל ר' יעקב עמדן עמד בדעתו, לבלי תת חנינה לר' יונתן, לא בחייו ולא אחרי מותו, כאשר נדבר על זה להלן.

משיחות הגאון יעב"ץ נכיר את צביון העת ההיא אל נכון, יותר מאשר ידענוהו ע"י כמה השערות על פי הלמוד במדת “מה מצינו” הרגילה בחקירות כאלה. אולם בכל מקום שאנו רואים בספורי ר' יעקב עמדן דברים הנוגעים אל עצמו ואל בשרו, או לכבוד בית אביו ומשפחתו, עלינו להיות מתונים מאד במשפטנו, לבלי להאמין בכל דבר היוצא מפיו. לא כי נחשדהו ח"ו בדבר שקר ושבזדון העוה פני המאורע; כי אם שהגאון יעב"ץ היה קשה מאוד בריבו ואוי לאיש שנכוה פעם אחת בגחלתו. הוא איננו נושא פנים לאיש, יהיה מי שיהיה, ואיננו מכסה על כל פשע נגדו, בין שהוא פשע באמת ובין שנדמה לו כזה. הוא ראה בכל ענין רק עמל ואון ותמיד נטה לדון את חברו לכף חוב ולמצוא המגרעות והכתמים. פעמים רבות אנו מבינים מדבריו בעצמו שהצדק עם שכנגדו. בכל הרבנים אשר שמשו בימיו ברבנות בג' קהלות אה"ו מצא עונות וחטאים והתגרה בהם מלחמה. ריבו עם ר' יונתן נודע היא⁶; גם על הרב ר' יחזקאל קצנלנבוגין שפך חמתו והשפיל כבודו עד לעפר, כאשר עוד נדבר על זה. ואולם תכונת רוחו נכיר ביחוד ע"י ריבות דברים שעברו בינו ובין הרב ר"א מבראד, ששמש ברבנות אחרי ר' יונתן איבשיץ, כאשר יספר בעצמו: “בשבעה לתשרי שנת תקכ”ו העיר ה' את רוחי לקנא קנאתו אחר ע"ז אחר שקץ שלו [של הגאון ר' יונתן], מאחר שהניח איבשיצר שרשים רעים למורים בישראל. ובכן קמתי ונתעודדתי ב"ה בבה"כ שלי ביום צום לגרש מקהלנו את הנער וואלף איבשיצר ואחיו וליב רעכטשיץ, נתן אורהאלץ, מאיר פרוסטיץ, משה פודהייצר ולא חרץ איש לשונו. אף אם אח"כ בהשמע הדבר ונתפרסם חרה להאנשים אוהבי איבשיצר, מ"מ נאלמו. על כרחם שמו יד על פה, אך חשבו שלא יעשה רושם בעולם, באשר אין איש מתחזק עמדי⁷. גם לא האב"ד החדש אשר הוקם על פי, כי חשבתיו ג"כ מקנא ונוקם נקמת ה' במדינים הצוררים אותנו בנכליהם, כי אמנם בא עה"ח נגד איבשיצר, והיא שעמדה לו להביאו על כסא הרבנות דג"ק אחר שירד מכבודו בבראד, רדפוהו שם מאד, עד שהתחנן למחותנו הרב דהנובר, להביאו לארץ אשכנז, אפילו לרבנות קטן שבקטנים. והרב דהנובר עשה בכל מאמצי כחו, גם לפייסני ולהתרפס ברצי כסף, להתחייב בעדו, שיתן לי הרב מבראד מחו', אם יתקבל לג"ק, חמישים אדומים דבר שנה בשנה, מלבד שאר הבטחות, להוסיף ולא לגרוע, ונמצאתי לו. אך העיקר היה, למען יהא נאמן לה' ויהא מסייע לדבר מצוה זו [לרדוף אחרי זרעו של הג' ר' יונתן]: אך כשנבדק נמצא גרף… לא די שלא עשה מאומה, כי ירא לפתוח פה, ולדבר מאומה רע עליו, מדאגתו פן יפסיד איזה מתנה ודורן אצל האנשים הדבקים באיבשיצר עד עתה. ולא די זה בלבד, אלא שנתן יד להקים אשרה חדשה ונתן מעלת מורנו לנכד איבשיצר, אע"פ שמחיתי בידו באיום גדול לא השגיח בי. כי האיש אוהב בצע ויירא פן לא ימצא חן בעיני הנקשרים לאיבשיצר. אף לא אבה לתת לי מאומה ממה שהתחייב בעדו מחותנו הרב הנ"ל. אך לבסוף מחמת רוב הפצרות מחותנו הרב דהנובר התפשר עמדי. קבלתי י"ב וחצי אדומים מהרב דהנובר וחמישים מן ר"א אב"ד דג"ק. גם נתן לי שט"ח על נו"ן אדומים אחרים, לשלם קודם פסח תקב"ז הבע"ל. בכן החזרתי לו כתבי שעבוד הנ"ל. גם התחיל לעצור (?) ספק לומר, מי יודע אם היה איבשיצר מכוער כל כך. אף הוא אמר, שהחתימה שנתן מידו נגד איבשיצר, יצאה מתחת ידו ע"פ תחבולות הרב מאמשטרדם [גיסו של הרב יעב"ץ] בעד איזה הבטחות שעשה לו.. .“⁸ (“מגלת ספר” עמוד 210–211). והנה מספורו של הרב יעב”ץ בעצמו נראה, עד כמה לא ראה חובה לעצמו, בעת שדקדק עם אחרים כחוט השערה. לא התבונן עד כמה מן הכעור יש במעשיו ותביעותיו נגד הר"א האב"ד בשלש הקהלות אה"ו. ואף אם נראה, כי טינא⁹ היתה בלבו נגד הר"א בשביל דברים שבממון, הוא אומר על מתנגדו בפשיטות: “כי האיש אוהב בצע”. ומה שהיה בלבו נגד הרב דג"ק הוא מצרף למחלוקת לשם שמים נגד הרב ר' יונתן, כי נטר שנאתו אל שלשים ואל רבעים.

הרבנות של אה"ו נחשבה בעיניו “לנחלת אבותיו” (שם עמוד 209, 222); ובשביל כך גם בלי דעת נטר איבה לכל הרבנים ששמשו בקהלות האלה ברבנות. זה נראה גם במשפטו ע"ד הרב ר' יחזקאל קצינלנבוגן בעל “כנסת יחזקאל”, אשר יתארהו בצבעים עכורים מאד. והנה הספור הזה, ע"ד התמנות הרב ההוא לרב בג"ק, הוא בפני עצמו ציור קולטורי חשוב מאוד, שעל ידו נדע את מנהגי בני עמנו בימים ההם. ולכן נתן לו פה מקום, מבלי להחליט דבר על אמתת כל הפרטים. הרב בעל “כנסת יחזקאל” היה, לדברי הרב יעב"ץ, “בן עני מלמד” בפולין. בתחלה שמש ברבנות בעיר קידאן בליטא, “עם לעגי שפה, אשר לא יכירו בני אשכנז לשונם”, והוא בעצמו “היה עמוק שפה ולשון מגומגם מאוד”. ולא עלה על דעת שום איש למנותו לרב בג"ק. אולם שם נמצא גביר אחד (ר' ישכר כהן) ולו בת מכוערה ביותר, שקשה היה להשיאה לאיש נכבד במדינות אשכנז, ולכן “בחר לזווגה ללמדן נכבד ונחמד מארץ פולין”. השדכנים מצאו את הרב ר' העשל בן הרב ר' גבריאל עשקלם אב"ד בברודא, והרב ר' העשל התאלמן בימים ההם וישב על כסא הרבנות באחת העדות הקטנות בליטא. מבלי ראות את הכלה השתדך הרב ההוא בבתו של ר' ישכר כהן, עד שבא להמבורג ונוכח, כי נכשל בעברו על דברי חכמים: אסור לאיש לקדש אשה עד שיראנה. והיה בדעתו לחזור מדבורו, אלא שאיימו עליו כל השדכנים וקרובי הגביר, כי מרה תהיה אחריתו אם יבייש בת ישראל, ואיהו דאפסיד אנפשיה וכו'. אנוס על פי דבורים כאלה לקח ר' העשל את בת הגביר לאשה ונדוניא רבה הכניסה לו. אף השתדל הגביר לזכות את מר חתנו ברבנות של קידאן [למה דוקא בזו של קידאן?] עי"ז, כי עשו חליפין עם הרב ר' יחזקאל ק"ב, אשר שמש אז ברבנות בעיר ההיא, כי ימסור את הרבנות ליד ר' העשל ובשכר זה ישתדל חותנו של האחרון למסור את הרבנות של ג"ק אה"ו לר' יחזקאל ק"ב¹⁰. אחרי שנגמר המו"מ המכוער הזה ור' העשל נתמנה לרב בקידאן נבחר גם הרב רי"ק לרב באה"ו על פי תחבולות בזויות מאוד. כי “שלח [ה”ר ישכר כהן] ציר מיוחד, למדן או מלמד, ממדינת ליטא מאוהביו ומיודעיו, מי יודע כמה שכר פסק לו, וצרור הכסף נתן בידו, לפזר אל הלומדים שבג"ק, וביחוד אל המלמדים המצויים כאן מאנשי פולין ומליטא, כי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע בקהלות אשכנז. כי בכל פעם שעוסקים אשכנזים בקבלת רב חדש, מתאוים דוקא לרחוקים, אשר לא ידעו ולא הכירו מעולם, באשר ע"פ הרוב הקרובים אליהם אינם חשובים בעיניהם; ביחוד מאחרי שהממונים לקבל רב חדש אינם לומדים ואינם בקיאים ברבנים, ולא הכרה והבחנה בין לטוב ורע, מוכרחים לשאול את פי אחרים, אנשים נכרים מארץ רחוקה בפולין וליטא, ונמלכים במלמדים שלהם השכיחים אצלם, כסבורים שיכולים לסמוך עליהם, כי אוכלי לחמם הם; אך רובן של מלמדים בארץ אשכנז לטובתם ולהנאתם דורשים בשבח הרב, אשר הכין לבבם ופיהם לספר בשבחו, ע"י שמלא ידם לכהן לו… ויהי בהגיע תור קבלת הרב בג"ק, הלך איש עתי הנ"ל והקדים עצמו לבוא לכאן, לקנות אוהבים לרי"ח [לר' יחזקאל] בזהובים, בכסף מלא קנה אותם… השתדל עמהם שיאמרו בשמו דברי חידושי תורה ערבים כפי שיודעים, ופשטים נעימים שבידיהם משֵם גדולי ארץ, ושילמדו עם תלמידיהם בכל הענינים שיאמרו בשבת פשט על שלחן אביהם לומר ד"ת כמנהג ישראל באשכנז. והיה המלמד ברצי כסף מוכר הכזב, מזבין מילי בדינרי, ולומד עם נעריו איזה פשט נאה, שיודע ושקבל בשם גדולי הדור אשר מלפנים בישראל, והוא משגירו בפיהם על שם רי"ח, בתואר והדר לו, כאילו ממנו יצא… וכאשר בא הנער לדבר על שלחנו של אביו, להשמיע באוזניו חדוש שלמד בשבוע זו, היה מרים בכח קולו בהתלהבות גדולה בלשון הזה: דבר זה אמר רבנו הר' יחזקאל קצינלנבוגן רב דקידאן. וכך היו עושים רבים מהמלמדים אשר התרפס להם הכסף יענה את הקול, עד שהוציא [על רי"ח קול] גדול בג"ק… באופן זה גנבו דעת האנשים". והנה אפשר שהפריז הרב יעב"ץ בשנאתו לרי"ח על המדה, אבל עכ"ז נמצאו בודאי רשמי־חיים אמתיים בדבריו אלה, ובפרטים רבים נאמר: אין בין הדור ההוא ובין דורנו אנו ולא כלום.

הרב יעב"ץ, כפי האמור, איננו נושא פנים גם לקרוביו וגואליו ממשפחתו. על כלם הוא מותח דינו הקשה וכלם לא זכו בעיניו. ע"ד בעל אחותו, הגאון מוה"ר אריה ליב בן הרב ר' שאול, שהיה בסוף ימיו אב"ד באמשטרדם, מספר ר' יעקב עמדן: כי כשנשא את אחותו היה “כתינוק שנולד”, ואביו הגאון חכם צבי לא נח ולא שקט, עד עד “דשווייה גברא רבה” ביצקו מים על ידי מר חותנו הגאון, “והיה ג”כ סופר מעתיק כתביו ואגרותיו, גם למד עמו דקדוק וד"א [דרך ארץ?]. עכ"ז לא עלתה בידו ע"י שמושא הרב להיות בעל צח לשון ומליצה טובה בעברית, אך בסברא ובהוראה והנהגת צבור הרויח אצלו מאומה" (עמוד 66). הרב יעב"ץ חשב לא רק ע"ד הרבנות באה"ו, כי היתה “נחלת אבותיו”, כי אם גם את הרבנות בק"ק לבוב, מקום ששמש שם מר אביו זמן מועט ושם שקעה שמשו. כי גיסו ה"ר אריה ליב, שהיה אז רב בדוקלא (בגליציא), חתר לרשת את כסא חותנו אחריו, אולם לא עלתה בידו, ולרב ואב"ד בלבוב נבחר אז הגאון בעל “פני יהושע”. מסבה זו ימצא הגאון יעב"ץ תואנה להטיל פגם גם בהרב ר' יעקב יושע, כי התמנותו היתה שלא במשפט. “בסבה זו [יען נבחר הגאון ר' יעקב יושע] משלה שנאה ותחרות בינו [בין ר' אריה ליב בדוקלא] ובין הגאון ר' [יעקב] יושע הנ”ל, שנתקבל אז בק' לבוב ע"י השתדלות עצומה של קרוביו שהיו לו שם. ובאמת נתקבל ר"י [הגאון בעל “פני יהושע”¹¹] קצת באלמות וברצי כסף בד"י ובדא"ה שלא כדת של תורה. והרבה אנשים היו בלבוב שהיתה דעתם קרובה אל בית אבינו ז"ל, שהיו מטים אחרי גיסי הנ"ל לקבלו לרב דלבוב והמדינה, לולא שגברה יד בעלי זרוע בצרוף מתן דמים“… מכל מקום גם את גיסו לא ינקה הרב יעב”ץ, בפרט ע"ד הרבנות של טרניפאל, ומספר שהיו מרננים אחרי גיסו, שלא הלך בדרכי רבו, חותנו הגאון חכם צבי, “וכל הימים שהיה יושב ברבנות ראשונה שלו בק”ק דוקלא עיר קטנה היה שוקד על למודו ומצליח, ואח"ז נטרד בעניני רדיפת כבוד הרבנות ונתקבל לרישא, גם שם לא ישב בשלוה, אח"ז נתקבל לגלוגא וכדומה, שבכל אלו המקומות לא הרויח הרבה בדעת התורה… מלבד עניני מחלוקת, כי היה צריך להוצאה מרובה ופזור"…

עינינו הרואות, כי הגאון יעב"ץ היה מטבעו קפדן כשמאי ונוח לכעוס, ושנאתו לאדם, יהיה מי שיהיה, קלקלה את השורה אצלו, לחשוב רק רע כל היום. את תכונת נפשו זאת עלינו לשים נגד עינינו במשפטו על אדות הרב ר' יונתן איבשיץ. עד כמה הפריז על המדה נגדו נראה מחות דעתו על דבר כח הגאון ר' יונתן בתורה, דבר אשר עליו לא בא הספק משום צד, גם מצד מתנגדיו הרבים. רק יעב"ץ כותב בקצפו (שם עמוד 182): “והנה באמת כל דבריו [של ר' יונתן] מהבל יחד, כמי שלא ראה מאורות תורה וידיעה אמתית מימיו. הד”ת בנגלה שחדש בו [בספרו “לוחות עדות”] לא נאמר, כי אם שלא ידע בצורתא דשמעתא או משועמם ומשוגע. ואפילו כל מה שהביא מן הגמרא ופוסקים ופסוקים הכל מהופך ומעוות, סברא שלו משובשת ולשונו נלעג". עוד אומר עליו (שם): “שסבור הייתי עכ”פ צריך שיהיה למדן ובעל שכל בנגלה, והנה ראיתי עלה כלו קמשונים, טעיות, סכלות והוללות משונים"… ועלינו לדעת כי מלבד שהיה ר' יונתן גדול בתורה ועוקר הרים בסברא, הנה בזמנו ולפי טעם בני דורו היה גם דרשן גדול, וספר דרשותיו, “יערות דבש”, הפיק רצון מאת כל הקוראים, כאשר מתקו הדרשות לשומעיהן. אבל מכיון ששנאהו הרב יעב"ץ הוא מבטלו כחרס הנשבר וכל מה שיכול לדרוש בגנותו ובגנות אשתו ובניו וכל הנלוים עליו הוא דורש בשטף דבריו באין גבול וקצב. אמנם בעל דין קשה היה הרב יעב"ץ! מובן מאליו, שאין כאן המקום לפתוח ספרים מחדש ולבקר דין בדבר הלעז שהוציא על ר' יונתן, אם נלכד בשחיתות ש"צ. כי לפי השקפתנו אנו בדור הזה לא נמצה עליו עומק הדין, אפילו אם יהיה כדברי הלועזים עליו: שהרי בטעות הזאת נלכדו רבים וכן שלמים ואח"כ נתחרטו, ואין עונשים על דברים שבדעות ואמונות. אבל זה יעלה על לבנו, שאם לא היה בא הרב ר' יונתן מעולם לאה"ו, “נחלת אבותיו” של הרב יעב"ץ, כי אז לא רדפהו בעברת זדון, כמו שעשה לו אח"כ בחייו ובמותו.

מספרו של הרב יעב"ץ ורשימותיו אנו מבינים היטב את הרוחות המנשבות במחנה ישראל בגרמניא בזמנו. אנו רואים, כי אז גדלו בני ישראל ועשו חיל בעושר ונכסים וכבר התנערו משפלותם וענים שהיו שקועים בו בשנות המאה הי"ז ע"י “מלחמת השלשים שנה”. “כי באותו זמן היו בעלי כיסים רבים וגדולים מופלגים באותן מדינות, שהשיגו עושר רב [ע”י] מו"מ של אקציעס, ולא היו יודעים מה לעשות עם המעות, שיהיו קיימים בטוחים, והיו מתיראים להפסידם במו"מ הנ"ל, שעולה ויורד מאד, על כן היו מניחים מעותיהם בסחורת א"ט [אבנים טובות]“. הרב יעב”ץ מזכיר כמה עשירים מופלגים, אשר בעשרם רם לבם והחלו להתנהג במנהג פזרנות יותר מדי, עד כי אבדו עשרם בענין רע. “בריחות” ו"פליטה גדולה" היו ענינים שכיחים ומעשים בכל יום. כה מספר על ר' אברלי מלונדון, אשר לפי דעתו של ר' יעקב עמדן נתעשר רק מברכתו של אותו צדיק, מר אביו הגאון חכם צבי, ונדר אחרי פטירת הגאון לתת סכום מסויים ליתומיו, אבל לא קיים הבטחתו ובשביל כך פגעה בו מדת הדין ונכוה בנחלתו של אותו צדיק. “כי שלח [הר”א מלונדון] בנו הגדול לפאריז ותלה לו כיס בצוארו, עם שלא כיון רק לחנכו במו"מ אבל כבר היה מועד להיות נקרא מפסיד נכסי, עם סחורות א"ט, סך עצום ורב. והיה הבן כצנת שלג ביום קציר, היה לשולחיו ציר וחבל, הלך הלך ובא בהכל, אבד כל מה שנתן אביו בידו, בעד מאה אלף שנמסר בידו, הוציא במחיר כלב, כי הביא בידו כלב קטן חלק בלי שערות תמורת הסחורה הנ"ל. והעשירות המופלג[ה] שהרויח ר"א בשנים הקודמות… את הכל אבד בענין רע" (שם עמוד 74–75). ועוד יספר הרב יעב"ץ: “מהמבורג נסעתי להנובר… ונתאכסנתי אצל גומפל הנובר, שהוא ואחיו ר”א עדיין היו באותן הימים ברום המעלה והכבוד כפי הנראה. וישבתי¹² שם ימים אחדים, ונהגו בי כל הכבוד ופנו לי חדר מיוחד מכובד. באותן הימים עשה אחיו של גומפל הק' [הקצין] ר"א סעודת ברית בשלחן מלכים, ומיד אח"ז באותו שבוע היו האחים הללו לפליטה גדולה ועצומה, שנשארו חייבים לשררות ויועצים. אבדו העושר הגדול שירשו מאביהם וכלו את של אחרים, סך עצום ונורא הפסידו בענין רע, במלוי תאוות רעות, כמעט לא עסקו בישובו של עולם והניחו כל עסקי מו"מ שלהם ביד משרתיהם, סופריהם ופקידיהם רבים שנתעשרו מהם. והם [הגבירים בעצמם] הלכו לטמיון, הוצרכו לברוח בלילה… " על הספר הזה נוכל להמליץ רק: tout comme chez nous¹³

רוב בני ישראל בגרמניא התנהגו עוד ע"פ מצות התורה ועכ"ז כבר החל רוח העת החדשה לפעם במחנה ישראל. באה"ו נראו כבר סימני פריצות בדור ההוא, ור' יעקב עמדן תולה הקלקלה בהרב רי"ח הנזכר. לפי עדותו היה הרב הזה איש רע מעללים והוא ובית דינו אוהבי שחד ורודפים שלמונים. “הוא [הרב ר' יחזקאל ק”ב] הצליח במעשיו כל ימי חייו אפילו שהם מכוערים ביותר, אבל הקהלה ירדה מטה מטה לתחתית דיוטא, ובכל זאת לבו בריא אולם, והיה יכול לישב יום ולילה לשתות ולהשתכר, שהיה מרבה סעודתו בכל מקום, בפרט סעודת ברית או נשואין, עם חברת עם הארץ וקלי הדעת, עד שהיה לשחוק בעיני המון העם בכלל. והנכבדים היו מתביישים על שהיה מזלזל כל כך ומחלל כבוד תורה בפומבי… עוד היה זקן כמותו עוסק בדברים בטלים הרבה, ותמיד היתה לו ישיבה ע"ה ויושבי קרנות שמודיעים לו כל החידושים המתהוים בעולם ובקהלם ומקבלי לגימה ממנו. ביחוד היו לו תיירים וחוקרים מעמד ומצב כל יחיד ויחיד שבג"ק. ע"י כך היה בקי בהם ובמעשיהם ויודע סתרי כלם, אשר יעשו בחדרי משכיתם… ובמי שהיה נותן עיניו, שלפי דעתו לא יצא י"ח נגדו במתנת פורים ור"ה, כפי הערך אשר העריך אותו, היו¹⁴ לוקח נקמתו ממנו, בדבר משפט, כשבא לפניו לדין, או בשומת ערך הקהל… או להרע לו בענין שדוך, או להוציא עליו קול, שאינו בעל כיס, למעט נאמנותו ולקפח פרנסתו. והיתה בידו רשימה בפורים ור"ה, שעוברין לפניו כבני מרון כל אנשי ג"ק, לראות ולעיין, אם נפקד איש מהרגילים לשלוח אליו מתנותיהם… ולפי הרשימה יהיה כל ריב ונגע… בדבר דין ומשפט בין איש ובין רעהו. וספר לי איש מסויים ות"ח, כי היה בק"א [בקהל אלטונא] נכבד אחד שלא היה אוהבו [של הרב], ולא היה רגיל לשלוח לו דורון. פעם אחר תבע האיש ההוא אדם אחד לעמוד עמו לדין לפני רי"ח, על שהיה חייב לו סך רב, כמה מאות ר"ט, ולא היה יכול להוציאו, ועשה לו כל טצדקי¹⁵ בענוי ועוות הדין, בתחבולות כל מה שיוכל, כדי לפטור את הנתבע… וכשראה והבין אותו ב"ב [בעל בית] כך והיו לו ב"ח [בעלי חוב] רבים… היה נמלך בעצמו ואומר על מה זה אגרום רעה לעצמי, להפסיד הרבה בשביל דבר מועט, שאתן לו בפורים ור"ה… מהיום והלאה נהפך [הרב] לאיש אחר… ונוכל לצייר מה הע"ה חושבים בלבם על תופשי התורה…" (שם עמוד 136–138). עוד יספר הרב יעב"ץ: “וספר לי אדם מוחזק נאמן שאירע לו דין לפני ב”ד שלו [של הרב רי"ח], והיה דיין אחר שואל, מה יהיה שכרי, כשיפסוק הדין לטובתו" (שם עמוד 134). ובכלל הוא אומר עליו: “מעתה אין חדוש ולא תימה. אם נעשה בבתי קצינים דברים בלתי הגונים, שהיה להם ממי ללמוד” (שם עמוד 128). “הקהל הזה [באלטונא והמבורג] נתדלדל בימיו בעו”ה, בעון הגזל ושבועת שוא, שנתרבה בזמנו, שהיה שחוק בעיניהם ונחשב כהיתר" (שם עמוד 134), ואם כי נאמין, כי הפריז הגאון יעב"ץ הרבה על המדה, עכ"פ אין פליאה בדבר, כי ירד כבוד התורה פלאים ע"י מעשים כאלה.

ממעשה אחד שאירע לר' יעקב למדן בעת שבתו ברבנות בעיר עמדן נכיר את מצב ההשכלה בישראל בגרמניא בימים ההם. בקיץ שנת תפ"ב (1722) באו לעיר ההיא “לוקחי חטאים. משלחת מלאכי רעים” ברמאות, לאסוף שם כסף נדבות “במלאכות ק”ק מינסק דליטא על עסק ביש גזרה רעה ובלבול עצום שנתהווה שם". וביד האנשים האלה כתבים מזוייפים, למען הונות את הקהלות באשכנז ולנצל את הקופות. “ונודע ומפורסם בכל קהלות אשכנז, מה שעשו אלה השודדים החדודים והחרופים לרמות, שהריקו קופות הצדקות של עניי עולם, והטעו כמה קהלות אשכנזים, גם ספרדים שבלונדון ואמשטרדם”. כשבאו הרמאים לעמדן הכיר בהם ר' יעקב כי מתעתעים הם והרעיש עליהם העולם, ובפרט יען חשד את אחד מהם, כי מכת ש"צ הוא. ואולם העם נתעה אחריהם, כי היו ערומים כנחש לפתות את בני אדם להאמין בהם. ובעת ההיא בא לבית הרב יעב"ץ דודו אחי אמו מעיר הורודנא אשר בליטא, והוא הזים את הרמאים, יען כי זה בואו מארץ מולדתו מעט וידע, כי אין שום גזרה בק"ק מינסק. אז נכנס ר' יעקב עמדן בעובי הקורה, לפרסם את החנפים ולהסיר מסוה החסידות מעל פניהם, אבל לא עלתה בידו. כי אחד הנכבד בקהלתו ואשר היה מאוהבי הרב האמין לדברי החנפים, אשר ידעו לתפוש אותו בלבו בדבריהם הרכים משמן, עד כי קפץ הגביר ונשבע בהיכל הקדש בבה"כ, כי כנים האנשים וכי ר' יעקב תואנה הוא מבקש להם. כי “רוב קציני אשכנז בדור הזה פתאים המה, מאמינים לכל הרמאים החנפים, ונכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים, המתארחים בבתיהם בחנפי לעגי מעוג, גונבים דעתם ומעותיהם, ועי”ז מכשילים גם לאחרים בכתבי המליצה שנותנים בידיהם לסייע עוברי עבירה". והנה הרב יעב"ץ הראה לכל העם שקרותם וזייופם של האנשים האלה, כי אחד שהיה חתום על כתביהם היה בעת ההיא על פי מקרה בעיר אלטונא והעיד, כי לא היו דברים מעולם ושחתימתו מזוייפת. עם כל זה לא “בלבד שלא עשה רושם אצלם, לקחת מידם גזל עניים וחמס הצדקות, אדרבה, הרבו להם דורונות ופטרום לשלום בכבוד”. גם זלזלו בכבוד הרב יעב"ץ על הדבר הזה.

ר' יעקב עמדן היה בזמנו מן החכמים “המשכילים”, מפני שהיה בקי גם בידיעות חצוניות ובלשון עם זר. אופן למודו הוא מספר (שם עמוד 96) בעצמו, וגם זה יתן לנו ציור נכבד מחיי הקולטורה בימים ההם: “בימים אשר ישבתי בבית הק' [הקצין] רב”ך [ר' בער כהן] עד עבור הסתיו, הייתי חושק לידע ולהכיר כתב לעז אשכנזי בגופן שלהם, שלא למדני אמ"ה [אדוני מורי הרב] ז"ל, ואפילו כתיבה שלהן לא קבלתי מרב והוצרכתי ללמוד מעצמי. אבל ספרי נכרים וכתיבתם לא ידעתי כל עיקר, ולבי היה נוטה תמיד לדעת לחקור גם עניני העולם והאומות והאמונות ומדותיהם ודעותיהם וקורותיהם וחכמותיהם, שלא יודעו ענינם מתוך ספרינו הקדושים, וגם לידע מה להשיב… הן כל אלה חשקה נפשי לדעת מתוך ספריהם העצמיים, ולא מצאתי דרך ואופן להגיע אל זה, כי לא הרשיתי עצמי לשכור לי מלמד ספרי לעז… גם הייתי בוש לעשות כן מפני בני אדם. והנה ידעתי נער אחר מן המשרתים לומד כתיבה וקריאה בלשון לעז. לקחתיו בחשאי ובקשתי ממנו שיראה לי צורת האותיות של א"ב של לעז בדפוס, שהוא התחיל ללמוד אצל מלמד סופר נכרי ועדיין בדוחק היה יודע תמונת האותיות בלבד נפרדות, מבלי ידיעת קריאתן בתיבות מחוברות והבנה במלותיה. והראה לי הנער רק פעם או פעמים, לומר זה אַ, זה בע, זה צע וכו', לא דבר יותר, ובעזה"י החונן לאדם דעת תפשתי מיד הכרת האותיות בדמיונם… ותוך זמן קצר השגתי ידיעה זו לקרוא היטב בס' לעז אשכנזי, כאילו היה לי מלמד ע"ז כמה שנים. אך לא עלה בידי, כי אם קריאת ספרי דפוס שלהן וכן הכתיבה לאטינית, אבל הכתיבה לועזית הנעשית במשיכא ורהיטא [כלומר כתב משיט"א] עדיין איני מכירה מחסרון למודה לגמרי. אפילו בכתיבה לטינית של דפוס נשארו איזה צורות ורשמים או שנוי תמונה באותיות, שאין אני יודעם עד היום… ובושתי מלשאול אדם מה שחסר לי בידיעתם. עם כל זה מהרתי לקרוא בכל ספרי דפוס שלהם מיד מעצמי. עד שהשגתי בקיאות לקרות אפילו לשון הולנדי וגאזעטין, ולהבין גם הרבה מלשון לטין".

והנה אם באתי לפרט כל החומר הרב והיקר שנמצא בספר זה לבנין תולדות הקולטורה בישראל בשנות המאה הי"ח בגרמניא וגם בפולין, לא יספיק לי פה המקום. אולם מן המובא למעלה ידע הקורא, כי ספר חשוב הובא בפעם הזאת למחנה ישראל, וכל מי שמתחקה על שרשי התקופה ההיא ימצא נחת בספר הזה. על פי המסופר בו נבין את הליכות הדור שהכשירו את היהדות הגרמנית לקבל את הצורה החדשה מימות הרמבמ"ן ואילך, מלבד שקורות חיי הגאון יעב"ץ בעצמו נכבדות הן. בימי חייו עבר ר' יעקב עמדן במדינות רבות, אשכנז, אנגליא,¹⁶ הולנד, פולין, אוסטריא ואונגריא, ובכל מקום בואו התחקה כאורח נכבד על הליכות אחינו וארחות חייהם. משיחותיו נדע את סדרי הקהלות, עניני העם, משאו ומתנו, מצב ההשכלה והמוסר ועוד כמה פרטים רבים. ואם נהיה מתונים במשפטנו ונבין לבור האוכל מן הפסולת נמצא חפץ רב בכל ספוריו.

ד"ר שמעון ברנפלד.