תרגום בהוספות ע״פ J. GAY

ידידות – כמו אהבה – אינה אלא שם נאה,

ואולם, לעתים רחוקות בפעל תראה;

אויה לו! לילד שרבים הוריו,

בל ידע מי הורו לספיק מחסוריו,

ואיש ידידים רבים, ערירי טוב מנו,

אם בשעת נפלו, לא אחד יקימנו.

ארנבת אחת הנודעת בתם,

ומצניעה לכת – כמוני היום, –

וכבר יצא טבעה בעולם הבהמה,

טורפי היער עם רועי השדמה,

לחפה וכשרה בכל הנהגותיה,

לכן יצורים רבים היו ידידיה.

ויהי היום, ותעזוב חורה, מעונה,

לרעות בשדה הפקר, לשבור רעבונה,

החציר בפיה, עוד טרם בלעה,

ופתע, לקול כלב־ציד נזדזעה,

ותנס, ותשב בדרכים אלף,

ותקפץ מטורפה להתעות הכלב,

(ומי לא יטרף עת אזנו קשבת

קרבת צעדי און, של שד מר המות?)

ותכפל מרוצתה… עד כי כשלה,

ועל אם הדרך בלי כח נפלה;

ומה גדלה שמחתה, בקרוב אליה

בגאונו הסוס, אחד מידידיה,

“הרשני” אמרה "ואעל על גבך,

ותהי הצלת נפשי, אות ידידותך,

כח אין ברגלי לנוס משדה קטל,

ולידיד נאמן הן יקל גם נטל."

והסוס ענה: "הנחמי ידידה עניה,

צר לי בצרתך, אף לא נדחה תושיה

בלעדי, ראי כי הנה מאחורינו

שם קרבים ובאים רבי ידידינו."

אחרי כן בקשה את אחד הפרים,

אולם גם הוא פטרה רק בדברים:

"תענינה בי בהמות באמת ובתמים,

כי טובתך אני דורש כל הימים;

בשם ידידות, לך רוחי גלוי אביע,

כי הפעם תש כח אני להושיע,

חולה אהבה אני, פרה יפה ורכה,

עלי, ליד הגורן עומדת ומחכה,

וגם את יודעת, שבנמוסי הקרת,

אין לך דבר העומד בכבוד גברת,

עלי אסונך ידידה, תמיד כחובה,

ואולם עתה… הנה העז קרובה;

והעז גם היא התאוננה בחלישת הגו,

וכי ברמ״ח אבריה מרגשת כאב,

“גבי” טענה "קשה לישיבה כל כך,

טוב מני הכשבה¹, צמרה חם ורך;

ומצות הצלת נפש גם חובת ידידות,

גדולות מאד, ואין לקיימן בחשאי ויחידות,

אלא בפרסום, בפומבי, צלצול ופעמונים,

באספת הגדולים והכרזת עתונים…"

וידידה הכשבה התנצלה הפעם,

חפשה ומצאה אמתלאות של טעם:

"תחת משא צמרי הנני נופלת,

ולעמוס עוד ידיד איך אוסיף אולת?

גם אפחד שמא בשעת קטרוג המות,

לא יבחין הכלב ביני לארנבת".

עתה שמה הדלה בעגל מבטחה,

“חוסה ידיד! וחלץ נפשי לרוחה”,

“האנכי^”^ השיב "עגל בן שנה,

אכניס בשבילך ראשי בסכנה?

גדולים וטובים מני עזבוך כמעט,

הן כחם גדול, ומה כחי הקט?

ואם אעיז להצילך, פן אהי כמתעתע

בעיני ידידי, וכמו בכבודם נוגע,

(ובדור שואף כבוד ואדיבות יתרה,

הלא תהי לי מצוה הבאה בעברה)?

סלחי לי ידידה וראי ללבי החרד,

לפעמים גם ידיד, בעל כרחו יפרד,

בצערך נצטער כולנו… חיי בשלום

וחושי עבורי, כי הכלב ימהר הלום".