והאומרה בהבנה, ידע נאמנה,

כי נפשו מזמנה, לעדן הרננה.

יוצר היצורים! המון שנים אין ספרות –

כהמון גלגלים, כדורים ואורות,

המכהנים פאר שמה במקדשי שמיך,

מתנועעים חיים ונוצצים ברצונך –

טבעו בים גדול אשר לא נדעהו

למדו ולהגבילו, אפס קצהו,

ים הזמן הגדול, מקוה הרגעים,

קבר הנצח אל כל הנמצאים.

הן קו אור כהה נטוי על רקיע,

הנהיה בדברך ובטובך יופיע,

שנה חדשה עלה מקצה שמים,

אליה כלנו נושאים עינים,

מלאות דמעות חמות, צקון הלבבות,

בנסכים למנחות ברגש נקרבות

אליך, על חסדך עמנו כל יום,

ולשנה עוד אחת הביאותנו הלם.

מנהיג העולם, הנפש והגויה,

אשר עיניך פקחות על כל עליליה,

ממך, אמת, חסד ואהבה כוננו,

החוט המשלש המקשר אותנו!

ארוממך אל! אף כי אתע לפעמים

בעורוני ורפיוני מדרך תמים,

כי לולא זאת, מדוע חקור אתאבה

בסתרי פעליך, ותאותי נשגבה

לקרא כתב כוכביך ולהבין כל סתום,

אשר בהיכל הבריאה בטבעתך חתום?

הלא אעבדך אל, עת תשלח ברקיך

בין מפלשי עננים, ולקול רעמך

יחדר עמק, פלח ובוקע,

גם לב האבן שבכל הר גבה?

ולקול דממה דקה מסבך וענף,

צפצוף הצפר ומשק הכנף?

או לקול העלה מזרם המים,

עם צלצול הצלצל בשמש צהרים,

קול עלים נדפים מני היערות,

עד קול המקהלה ימים וסערות,

הלא אשמע בכלם קול שירה רוממה,

המבשרת, אל! ידך כי עצמה?!

מה רב טובך אל! פזרת ביד נדיבה,

לרוות צמאון ארצך עמק או גבעה,

ארץ רבה זו התלויה ברוח,

תחוג, תנוע, ולעין תנוח,

ואתה היחיד המושל ממשלה,

שבזמן ומקום אינה מגבלה,

תחליף כלבוש עתים, תחדש פני אדמה

בשאון והמלה, או בנחת ודממה,

כלם ישעשעוני וימלאו לבבי יקר

ושמחות, מאלהותך חלק מזער,

וככל אשר אאזין ואראה לעינים,

דומם אדמך אל רכב שמים!

אל חוקר כל תכלית הרוח והגו,

שומע ניב שפה, מבין הגות לב,

עתה, ליד שער השנה החדשה,

אפרוש את כפי בשאלה ובקשה,

נכנע, מתחטא, אפגעה, אעתירה,

ואתה אב רחום! קול בנך הכירה:

מיום זה והלאה, שמרני כילד,

מתעלולים ומשובת מתים מחלד,

תן ברוחי פי שנים עצמה וגבורה,

לשאת כל מקרה שנוי ותמורה,

בל אדף, אשח, עת נטל אסבלה,

ובל אבעט בטובה ואסור שמאולה;

טהר לבי ממאויה נבערה,

מלאהו אש קדושה, היצא אש זרה,

שלהבתך, רשפיך יחמו, יאירו

לפעלות אדם, אולם לא יבעירו

ויבערו מגני כל עץ נטוע,

עשה פרי תעלה ופרחי שעשוע;

ותבלך הבלולה בעקבה וצדיה,

בל תסיתני רגע עשות מלאכתך רמיה,

וראי השכל – כלי קסמים ופלא –

אל ישבת מטהרו, להשכיל בל ילא,

ואל יסכר עין עדן, המבוע

המפכה מי חמלה לנענה ונגוע,

וחדש שמחת גילי חדשים לבקרים,

להתרועע עם רעים כנים, ישרים.

אלי! הנה שמת מנורה נפלאה,

באהלי הרופף מעון ותלאה,

נא העל נרה להאיר את הלילה,

ולהרות הדרך העולה למעלה,

אל יחסר המזג משמן ופתילה,

להפיץ אור יקרות לכבודך לתהלה,

וקרנים מידה בכל חדרי גויתי,

ימי צבאי המעטים עד בוא חליפתי;

ואשר הרעותי בזדון או שגַיון,

תמחה מספר, תרחיץ בנקיון,

ואשר הטיבותי תחרוש עלי לוח,

גם אמרי שפר ומעלות הרוח,

וענתה בי צדקתי, תעיד ביום מחר,

עת חקי אשלימה, אבוא על שכר.

יהיו לרצון אמרי פ״י.

לכבוד אדונינו המלך רב החסד עדורד השביעי יר״ה. כ״א סיון תרס״ב.

הדר כבוד מלכותו הואיל לקבל את השיר

(בחברת מעשה אמן) ע״י השר הלדסברט חבר הפרלמנט.

מלך רב חסד! בבגדזר במגלה,

בה שרתי ליובל מלכות אמך,

כמוה קבל שירי – אני תפלה –

הגות לב עם, לכבוד כתרותך.

1

צהלי ברתניה! רני בעוז יתר!

והד קולך ילך לקצות הארץ,

היום, עדורד השביעי עדוי כתר,

למשול בשבט מלכי אנגל ירץ.

מקהלה:

בקול רם ולב, שירו לעדורד עמים:

הושע־נא אל! ויחי לארך ימים.

2

עדורד בנו וכתריה מלכה גדולה,

לך משרה, לך עטרה ירשת הורים,

לך כשרון, לך יתרון במסת פעלה,

אשרי ארץ שמלכה בן חורים.

3

הנשא ברוך אל! הנשא בחיר עם!

על כסא נכון, למלך נכון רוח,

כי גם במושב רם, תצור ענות תם,

בך, לב כל עמך סמוך, בטוח.

4

ויאתיו לכבודך מכל עברים,

מלכים, נסיכים, חשמנים וסגנים,

ובידם סגלת משאת, אשכרים

לך היום, קחם ורצם באור פנים.,

5

מנגה חסדך, הפק נא מלך!

קוים לגוי עתיק השמר אמונים,

שא טובו, הבהבו, מנחת הלך,

קחה ניבו, לבבו, ברכה לך נתונים:

6

יברך אותך אלוה שוכני ציון,

בברכות האבות, כהנים ונביאים,

על גויות ולבבות תמלוך עליון,

יעבדוך באהבה, ארצות ואיים.

7

ויתן לך שרים בני רוח יתרה,

כנים, רבי אונים לגדר פרץ,

ויחנך לכונן ולשכלל מהרה,

מלכות השלום – מקדש הארץ.

8

וכרובי נעם בצל כנפי סתר,

יסכו לראשך ממקרה ואסון,

ולהקל ממך משא הכתר,

ימלאוהו באבני חן: ישע ששון.

9

תברך המלכה גפן אדרת,

יתברכו כל בניך ועמדו לנס

על פני כל העם ביקר ותפארת,

ובראש, משנך במעלה – ירש הכס.

10

ולמענך יריק אל שפע ברכה,

לעמך הגדול וארצך החמודה,

במדע ומסחר, חרשת ומלאכה.

זאת ברכת עבדך הנדד יהודה.

11

ובהגיע תר זהב, הר אשר,

ואל ישיב שבותו לציון הנאוה,

טובת אנגל נכיר, חסד, ישר,

וכעל גמולות נשלם אהבה, אחוה.

12

ורדה עדורד ארץ וים באור ודרור,

הרם, הצלח עמך, חלקו השמן,

וקרא לך שם כבוד עד אחרון דור,

מלכי צדק! וכן יהי רצון אמן.

ע״פ זנגביל.

שמע ישראל! האדון אלהינו הוא אחד,

ונחנו עמו, עם דו פנים ואיֿ־סדרים כמעט.

עבדים במצרים¹ נצחות,

מלבנים בלי תבן לבני זרים;

שלוים בציון² אחת אחר אחת,

ועל מדיניותן מתעברים.

נעבשים ברומניה החמה,

ובתחומי רוסיה נדחקים;

מטיילים בפרק, באָאַ ופרטר,

ובשולי המודה מתדבקים.

ככדור, ביד כל בזוי,

דויי עקיצות ותככים;

לבושי בוץ וארגמן,

ואהובים בחצרות המלכים.

אוהבים נאמנים לאויבינו,

עלולים לקשר ורמיה;

הננו הנוצרים היחידים,

מושיטי הלחי השניה.

כהנים למזבח הבית,

ולברך הלחם מקדשים;

אדונים למוקדי עמורה,

ולטפל בחזירים מורשים.

לחלי עמלים במכונות,

ומקפחים שכר עבודתם;

מדחים ריקי והיטשפל,

להתחרות באומנתם.

חסידים, קנאים נלהבים,

בפקעת התלמוד נחנקים;

מתחסדים, שטופי שפק,

שואפי הון ברוח צינקים.

נשאים בחופת ישראל,

ונקברים ברגבי עפרותיו;

ובינתים אין זכר לחובה,

אף – מבט אל אלהיו.

מסתכנים לשלום ארץ מגורינו,

וחובבים דגל כל עם;

ולגמול, נגרש ככלבים,

בידי חבקי קרעינו רטובי דם.

חנפים, חרדים, שפלים,

עם שלל צבעים בלי צבע אם;

מסתתרים כשועל במאורה,

ומדלגים כקוף בחם.

טנטלוסֿ־פרטאוס בעמים!

בכחך תבטח לדרור!

אי גור אריה יהודה?

מתכסה בעור החמור!

שמע ישראל! האדון אלהינו הוא אחד,

ונחנו עמו, עם דו פנים ואי סדרים כמעט.

האינו יודע שאינו יודע,

הוא סכל ולמדהו.

היודע שאינו יודע,

הוא עני ורחמהו.

האינו יודע שיודע,

הוא ישן והקיצהו.

היודע שיודע, הוא חכם ורוץ אחריהו.

W. E. AYTOUN.

1

מדי בקר שיר אשמעה,

נוגה, עצב מרגיזני,

אליו משנת אתעוררה

ודמעה חמה תזל עיני;

מקול המית רוח סעה,

מקול רעמת משק עננים,

יחדר לאזני קול הקורא:

בגדים, בגדים ישנים!

2

שיר הגלה, צלילו נשמע

מקצה חלד עד קצהו,

בוז ולעג הוא לרדה,

נרדה, נלבב ירגישהו;

וכבר הניס בכחו מחנות,

וכבר הרס מבצרי אבנים,

ורבים חרדו לקול הקורא:

בגדים, בגדים ישנים!

3

אל יקל הקול בעיניך –

ישכח בזמן וקרות;

השיר הנאדר, הנשגב,

שמור זכרון לדורות,

כי לא עוד יכר היהודי

בשחרות עין וחזות פנים,

רק בקולו המר הקורא:

בגדים, בגדים ישנים!

4

אולי גם עתה לחוף ירדן

וחומת צדון שזופת שמש,

(ששם חטר תמרה ישרה

יגדיל בגבהו צללי אמש),

הנדד בעשותו דרכו

ינוח לעתים מזמנים,

ושם ישמע הד קול הקורא:

בגדים, בגדים ישנים!

ע״פ J. GREENLEAF WHITTIER.

בראשית קרא אלוה בכח: יהי אור!

ולקולו, מתהו, מחשך וקר,

הטבע הפרא נער בחדר,

ויקם לחיים, לתנועה וסדר.

ועמום היה עדן האור הזורח

על סוף גבוה וראש אגמון צומח,

על השנהב הענק או קוף היער,

ועל אדם שכמותם, הגס, הבער,.

ודור אחר דור, כגלי הים נערמו,

ויום אחר יום, ובני איש השתלמו,

והרוח, סוף סוף, ובכהים סימנים,

נתגלמה ונראתה בקליפות ואבנים.

בעלי פפירוס, מתמר הכף,

בחמר, מתכת, עור, גויל וקלף,

הטבע חותם הדעת, שארית אלֿ־מות,

עד שנגלו, האח! המכבש, הדפוס,

ונפשות מתות נחיו, ודעות חכמים

הקבורים ורקובים בשכבר הימים;

לשון מדברת ממקלט הנזירים,

נביאי קדם ינבאו ומשוררים – שירים.

הישנים בחשך, נעיר, נאירה,

ומלכי השכל, שנית נכתירה,

נזכירה נשכחות, נשמיע בקולות,

הגות ראשונים, חזיוני סיבילות.

ומתי שבא וסבא עודם הוגים דעים,

כולם חיים היום בארונות המלאים,

מת יעל הבמה לעיר כנורו,

מת יצייר ויחדש קלסתר פני דורו.

וכמו בפאַנטעאָן שישים התעוררו

מרדם אבנותם וחיו ונדברו;

צליל חיים נשמע מהיכל דומיה,

ושרי־רעיון מחכים לנו לתחיה.

ע"פ T. CAMPBELL.

על יד ילד יפה מוטל בערש,

אם רכת לב עומדת על משמרת,

ודומם בשכבו בלי אמר ומחשבה,

היא מבטת וצופיה בעיני דאבה

ובפיה שוררת לו שירה עגומה:

"נומה בני! תואר פני אביך נומה!

עצב ומכאוב בל יגעו עדיך,

קנאה ודאגה – תעציבנה חייך;

וכאור פני אביך, תזרח זרח

בנפש וגו, אך יותר צלח,

שמעך, ערכך, ואהבתך התמה,

ליגון הוריך שלומי נחמה,

וחלף עמלי נא הרוני רצון,

ומני הסר חרפת אנשי לצון.

"וכי ממך ומחלד אחדלה,

וראשי ינוח תחת צל האלה,

אמר אבל חביב! התבוא להראות

שמה ולהרגיע רוחי השכולה,

הה! בין הערבים התשפוך דמעות

נסך זכרון על מטתי הדלה,

וימינך תתמוך רקה דואבת,

אחרית הגיוני! אני בחלד עוזבת,

אז תאנח מרה, עדי מטה שמה,

תלונתך תעורר אהבת אם רחמה.'׳

כן תרחש אהבה ובטרם זה הרך

יכיר להדר פנים ובפיו מענה צח;

ולהתאונן כי ילמד זה הכרוב־ילד

באזני אם, שם נכסף לבני חלד;

ולהרגיש יחל התם, המשעשע,

דמעת חמלה וצחוק אהבה ורע,

או ישנן תורתו בפנים נעצבים,

ויפלל בחרדת קדש תפלת ערבים,

או יקשיב רב קשב ויאזין בדומיה

כל שירה עצובה זו, אמו הומיה;

מה נמרצה אזי התקוה הנשקפה,

עם כל דמעה חמה ושחוק השפה,

ומה רבה אהבת אם לתור בחלד,

לב נכון מלוא רגש לזה הילד.

תרמ״ג

תרגום 1

הלילה נועד לשבת ומנוחה,

כי תנעמנה אחרי עמל ונוע,

גם לענוש מכאובים לוטה ארוכה

ורפאות בכנף מסך המרגוע;

רפדו יצועיכם כל יגיעי כח,

נומו, החליפו אונים בליל מנוח!

תרגום 2

הלילה הוא נועד לחזון וחלום,

כמו חדשות ונצורות תגלינה,

משעיפי שכל ומוחשי היום,

אמתות ודמויות אז חוברות תעלינה;

אח! לא יהתל בישן חזיון אמש,

כחיים בערים נגד השמש.

תרגום 3

הלילה נועד לעמל ויגיעה,

לעדר ולפלח בשדי המדעים,

להוציא כל יקר, סוד כמוס ופליאה,

ושפוני חכמה בתלמיו נחבאים;

עדי תאורנה ממחשכי הליל,

עיני חוקר ומשורר ואיש החיל.

תרגום 4

הלילה נועד למחפש נסתרות

בטבעים נעלמים ויסודות כלם;

לצופה כוכבים וצבא מזרות,

מגדלי־אור הפורחים באויר העולם;

ינחם רחב הלב וגבה העין,

על עצמו וגאונו כי המה אין.

תרגום 5

הלילה נועד להתבונן על חבל

איש ותמורותיו עדף ומגרעת,

וכי גם רעיוני שוא תפל והבל,

יחדרו עמק עמק במקדש הדעת,

וכמו נבהל ברוטוס גבור החיל,

מרוח צזר המת בחלום הליל.

תרגום 6

הלילה הוא נועד לחקר אלוה,

עת תתפרד הנפש מן הגויה,

חפשיה מחמר תשוט גבוה,

וכמוסים במרומים בהיר צופיה;

תתור מגי אפל וחשכת האמש,

את האור הגנוז מגן ושמש.

תרגום 7

הלילה הוא נועד לבכית ואבל,

בדמי שאון החיים והמית התלאות,

לזכרון התשוקות ומעדני תבל,

את קבר העבר להרטיב בדמעות;

לתקוה הנעימה אחת כי באה

וכחלום חזיון ליל חלפה, גועה.

תרגום 8

הלילה נועד לתחנה ועתר,

וגזירי המון, על יפרשו כפים

ובנוח היקום, בבדידות וסתר,

שם נצב סולם בין ארץ ושמים,

מן המצר ימלטו אז לרוחה,

לרצות פני צורם בתפלה וברכה.

תרגום 9

הלילה נועד בו לישן המות,

עת ישלט בחיים שקט ונוח,

ובדומיה להשיב נפש כואבת

מסבל וחטא, כי לא תעצר כח;

זכור נעימת נצח ועזב הבלי עני!

צמות ישרים אלה, לו מתי גם אני!

תרגום 1

הלא נוח ונוע לבן תמותת בחלד,

וחליפות מאליפות לאיש מרעהו,

ולפי גורל או מקרה שעת הולד,

ירגיע לרגעים בטפחות חייהו.

תרגום 2

(אחד מרוב טובה, דשן, שבע,

סרוח על ערשו, ימתק לו מנוח,

ושני מכבד על, עיף, יגע,

יפול למשכב חדל אונים וכח.)

תרגום 3

אולם כולם שוים בשנים אלה,

כזה כן זה, מבלי חסרון ויתרון,

בבוא איש ובצאתו את עולם הכלא,

בהולדו בערש ובמותו בארון.

תרגום 4

ובכן יחד נשתוו ערש וארון,

במו מנוחה שלמה ימצא כל גבר,

שאנן, חפשי מעצב ומחרון,

כערש בחייו ובארון בקבר.

תרגום 5

הילד בערש בטח ינוח

באביבו ובטרם תאוה תצודהו,

והמת בארון הוא שלו בטוח,

כי גם חזיון ליל בל ירגיזהו.

תרגום 6

ובערש וארון, יובא בן חמר

בחזקת היד, מבלי יכלת ודעת,

כי הילד יחסר כה ואמר,

והמת – גם רגש ומשמעת.

תרגום 7

ושניהם תניע אם־תקוה ערבה,

ובזמר עתידות תישן כל בני חלוף,

הילד בערש – באוצרות מדהבה,

ומת בארון – בעולם כלו טוב.

תרגום 8

רק בערש וארון כמעט נחת,

ובינתים, החיים נעים ונדים,

ויש, אהה! יובל מבטן לשחת,

ובל חזה שמש, אף רגעים אחדים.

תרגום 9

כערש כארון שניהם נשתוו,

רק במו, נוח מעצבון ירים,

מאז ומקדם תואמים חטבו,

ערש – לארץ וארון – לשמים,

תרמ"ג

ע"פ T. MOORE

1

מדוע עין־תכלת יעד רקיע?

יען כי תכלת הוא צבע עיניך;

מדוע בשני תבחר שושנה?

יען כמוהו תאדמנה שפתיך;

כל עדי וצבע מטעם האהבה,

כלהם כונים מתאימים אליך.

2

מדוע השלג ילבן מראהו?

יען כי כן הוא לבנת צוארך;

מדוע השמש יפז קרניהו?

יען כי כפז הם תלתלי שערך;

כל יפי ויפעה מטעם האהבה,

כלהם כונים לצלמך ותארך.

3

מדוע נחושת הדרת הטבע?

יען לעין בו נחז הדרך;

מדוע הזמרה תמוגג הלבבות?

יען כי בה נאזין מתק מדברך;

כל מרגש ומוחש מטעם האהבה,

כלהם כונים לרוחך ובשרך.

(שלא נמצא בספרי הפוסקים שלפנינו)

ע״פ COWPER.

ויהי היום, והאף עם העינים

נדרנו יחדו על אדות המשקפים,

עיקר סכסוכם היה, כי לא ידעו:

לטובת מי מהם המשקפים נבראו.

הלשון המציגה בלהג וניב,

נבחרה לטוען בהסכם בעלי הריב,

והאזן גם היא על כי מהירה לשמוע,

ודי תפסוק הדין בהשכל וידע.

״בזכות האף אצדדה, שופט רמים!״ –

טען – "וגם אתה תודה באמת ובתמים,

כי הוא נשא משקפים מאז תבל הוצקה,

לכן זכה בם בדין קדימה וחזקה^"..

ובהרימו אותם מול השופט נוכח

אמר: "הסתכל אדון וראה והוכח

מהחריץ שיש בם במדה מכונה

כמדת תלם האף, וזו ראיה נאמנה

שנוצרו לשמו בלי הוספה ומגרעת,

ממש כלגב החמור המרדעת."

״אף גם זאת, אדון! נציר בדעתנו

(וכבר קרה ועוד יקרה כזאת בעולמנו)

קלסתר פני אדם בלי אף ונחירים,

מי ישא ומי יכול לשאת משקפים״?

"ובכן צדקו טענותי בהוכחה וסברא,

ובלי ספק תמצא הלכה מחורה,

כי משקפים הללו, עיקר עשיתם

לטובת האף, והאף גם הוא להנאתם".

ואחר הפך את פיו ובעקימת שפתים

החל לצדד גם בזכות העינים,

אולם טענותיו היו קלושות ונקלות,

שגם לשמען מאן השופט זמן לבלות.

ובכן חרץ השופט מפורש וגלוי,

מבלי שום פקפוק של פן… ואולי…

כי בשעה שישא האף משקפים,

לאור שמש או נר – תעצמנה העינים.

UHLAND.

הה! כן גרם מזלך,

לבלות בעני ימיך,

גויתך ברזון כלתה,

וכמו למשורר יאתה.

גם רגי שמים החישו

לבשר, ובעודך בערש,

כי מרחם לשיר הקדישו

פיך, אך לא לאחרת.

ובמות אמך בילדותך,

נוכחנו בגדול הקרץ,

כי לא תבוא עזרתך

משדי חמר, – ארץ.

ומלוא תבל ביקרותיה

ובכל רבי תענוגיה,

עינך השביעה בנעם,

ואחרים חשו הטעם.

עם אביב התנית אהבים,

ותחלום על פרח ונץ,

רק זרים אכלו הענבים,

ואחרים לקטו פרי העץ.

לשונך נשתה גם ביום טוב,

ובצמא נפץ כדך,

עת כי אחדים שתו לרוב,

גם התעדנו עלי שיריך.

מרזון גויתך, נדמיתה

לרוח ובן כנפים,

ברוח מרום נעלית,

שם להנות מדגן שמים.

לא גויה, רק נשמה קלה

השבת אל תוך קברך,

לא העיקות האדמה,

לכן גם היא לא תעיקך.

ע״פ. GEIBEL.E

1

על ראש גבע, יושב השר,

שלו, שאנן, מלך על כס,

מעלה, מטה, ארצה, מימה,

יט מטה קסם ויהי לנס.

2

מיטב עדיים, מבחר חלאים,

חפש לענוד השירה בם,

ביקרותיהם יעבדוהו,

צפון, תימן, קדם וים.

3

ועלי גלות מים זכים,

בצפון יגדל תמרי ערב,

וראשו הדודא, ינענע

תחת תרזה מגעת עב.

4

יקסם, ותפתח השושנה

מכפתור אדום גביע הוד,

ואגן סהר משמי תכלת,

יקרא שלום לפרחי הלט.

5

ובמעמקים יכרה, יחפור,

ובמחשכים יחשוף התהום,

מנקיק סלע יוציא שוהם,

ופנין צח ממצולה רום.

6

ישים אמר בפי תנשמת,

יצו לזמיר כי יפצח רן,

אל שירתו יתעוררו,

שחר ונשף בגיל ואון

7

גער בים וירתיחהו,

ממסגרו יחרד הגל,

שמש ירח וכוכבים,

לקולו ידמו בשמי על.

8

לחפצו תכון מלוא התבל,

בכל ירדה, תשלט ידו,

אך הוא ישית חילו, טובו,

תחת רגלי שירו – ולדו.

עמד בן חמר! פה ינוח

אחיך ששרר לדל,

ספריו היו: שמש וצל,

היער, הסער, הגל.

ומוריו: אנקת לב נדכה,

נוגש עם נגש, כל גבר,

הבמה, השוק, הרחוב,

מן הארמון עד הקבר.

בכל מצא אחיך חטא,

העל כן בו דפי תתנה?

מתשוקה, שפק ותלאה,

כמוך לא נקה מהנה.

גם זלות רימה, תולעה,

בעודו לא בזה, לא צר,

אמנם הוא כבדם ככפרי

המכבד גם הדיוט כשר.

ויברך את טוב העין

שפרס מפתו לגר,

ושקץ ובזה העריץ,

איש החי על חשבון אחר.

מחו חשב, לבו רגש,

ולאחיו ברוח עצמה

הגיד פשעיהם; פה שוכב

ציר, שצרם כשהמה.

(תרגום)

ברוך אתה יצור נפלא, טורח!

על יום טוב באתה לכוסי, אורח,

כוס יחיד זה יחד נשתהו,

אם תוכל, גם כלו גמאהו;

זבוב צמא! חטוף היום, חטוף הכל,

חטוף היום ידיד, מחר תדום בשאול.

גורל שנינו אחד הוא, אני ואתה

מבהלים, נדחפים נרד מטה;

לך קיץ אחד, גם לי מותר אין,

אף אם שבעים יראו לעין,

גם שבעים קיצים כי תמו,

אהה! כמוהם כאחד ידמו.

ע"פ O. GOLDSMITH.

1

הורידו ישרי לב! דמעות נחלים

למרת גמר, כי קצרו ימיה;

שפת חנפים שנאה ומהללים,

רק ממשבחי בקהל מעשיה.

2

הדלים לא דרכו על מפתנה,

והיא העניקתם מלוא חפנים;

לכל הפושט יד, הרב נתנה

כסף, בנשך ועבוט שוה כפלים.

3

לכל מכיר ומיודע בגברים,

לעזר ולהועיל תמיד נמצאה;

לא פזרה, חלילה, דרכה לזרים,

זולתי, בשעה שחטאה.

4

ולבית־אל רצה ברעדה וגילה,

בשלמה חדשה סרוחת שולים;

לא נמה ערה בשעה התפלה,

אמנם תמיד בעצימת עינים.

5

מה רבו אוהביה, שוחריה,

כל בחורי יפי, בלי ספר וערך;

מלך בכבודו הלך אחריה,

אזי כי מהרה וקדמתהו בדרך.

6

עתה הה! ספו כל מנעמיה,

מרוב עוגביה, היום נעזבת,

כי במותה, כל סדרי חייה –

כדבר הרופאים – שונו למות.

7

רבות בנות חיל והיא מאד עלתה,

השכנות ספודנה! כי נאנקה דום,

לו ימים עוד שנה חיתה,

כי עתה, הה! לא מתה היום.

תרגום בהוספות ע״פ J. GAY

ידידות – כמו אהבה – אינה אלא שם נאה,

ואולם, לעתים רחוקות בפעל תראה;

אויה לו! לילד שרבים הוריו,

בל ידע מי הורו לספיק מחסוריו,

ואיש ידידים רבים, ערירי טוב מנו,

אם בשעת נפלו, לא אחד יקימנו.

ארנבת אחת הנודעת בתם,

ומצניעה לכת – כמוני היום, –

וכבר יצא טבעה בעולם הבהמה,

טורפי היער עם רועי השדמה,

לחפה וכשרה בכל הנהגותיה,

לכן יצורים רבים היו ידידיה.

ויהי היום, ותעזוב חורה, מעונה,

לרעות בשדה הפקר, לשבור רעבונה,

החציר בפיה, עוד טרם בלעה,

ופתע, לקול כלב־ציד נזדזעה,

ותנס, ותשב בדרכים אלף,

ותקפץ מטורפה להתעות הכלב,

(ומי לא יטרף עת אזנו קשבת

קרבת צעדי און, של שד מר המות?)

ותכפל מרוצתה… עד כי כשלה,

ועל אם הדרך בלי כח נפלה;

ומה גדלה שמחתה, בקרוב אליה

בגאונו הסוס, אחד מידידיה,

“הרשני” אמרה "ואעל על גבך,

ותהי הצלת נפשי, אות ידידותך,

כח אין ברגלי לנוס משדה קטל,

ולידיד נאמן הן יקל גם נטל."

והסוס ענה: "הנחמי ידידה עניה,

צר לי בצרתך, אף לא נדחה תושיה

בלעדי, ראי כי הנה מאחורינו

שם קרבים ובאים רבי ידידינו."

אחרי כן בקשה את אחד הפרים,

אולם גם הוא פטרה רק בדברים:

"תענינה בי בהמות באמת ובתמים,

כי טובתך אני דורש כל הימים;

בשם ידידות, לך רוחי גלוי אביע,

כי הפעם תש כח אני להושיע,

חולה אהבה אני, פרה יפה ורכה,

עלי, ליד הגורן עומדת ומחכה,

וגם את יודעת, שבנמוסי הקרת,

אין לך דבר העומד בכבוד גברת,

עלי אסונך ידידה, תמיד כחובה,

ואולם עתה… הנה העז קרובה;

והעז גם היא התאוננה בחלישת הגו,

וכי ברמ״ח אבריה מרגשת כאב,

“גבי” טענה "קשה לישיבה כל כך,

טוב מני הכשבה¹, צמרה חם ורך;

ומצות הצלת נפש גם חובת ידידות,

גדולות מאד, ואין לקיימן בחשאי ויחידות,

אלא בפרסום, בפומבי, צלצול ופעמונים,

באספת הגדולים והכרזת עתונים…"

וידידה הכשבה התנצלה הפעם,

חפשה ומצאה אמתלאות של טעם:

"תחת משא צמרי הנני נופלת,

ולעמוס עוד ידיד איך אוסיף אולת?

גם אפחד שמא בשעת קטרוג המות,

לא יבחין הכלב ביני לארנבת".

עתה שמה הדלה בעגל מבטחה,

“חוסה ידיד! וחלץ נפשי לרוחה”,

“האנכי^”^ השיב "עגל בן שנה,

אכניס בשבילך ראשי בסכנה?

גדולים וטובים מני עזבוך כמעט,

הן כחם גדול, ומה כחי הקט?

ואם אעיז להצילך, פן אהי כמתעתע

בעיני ידידי, וכמו בכבודם נוגע,

(ובדור שואף כבוד ואדיבות יתרה,

הלא תהי לי מצוה הבאה בעברה)?

סלחי לי ידידה וראי ללבי החרד,

לפעמים גם ידיד, בעל כרחו יפרד,

בצערך נצטער כולנו… חיי בשלום

וחושי עבורי, כי הכלב ימהר הלום".

תרגום

כוכב קטן ההל ונצוץ,

ממרום שחק בו תרגיע;

נפלא מני סוד אורך,

כיהלם אתה ברקיע.

אזי כי יסתיר שמש נגהו

ויכס תבל חשך מעלה,

חיש הראה כוכב קטן,

ההל ונצוץ כל הלילה.

אזי באפל עבר ארח

“חן חן” ישיב לאורך הקט

לולא כוכב תצוץ ככה,

תעה דרך הנו כמעט.

בשמי תכלת הזהר ונצוץ,

גם בעד וילוני תופיע,

כי לא תעצם עינך רגע,

עד שוב שמש לרקיע.