מסוּפּר: כשנפגשו פרץ ונומברג בפעם הראשונה, התנהלה ביניהם שיחה זו:
פרץ: אתה כותב עברית?
נומברג: כן.
פרץ: עליך לכתוב אידיש!
נומברג: ומה יהיה כשאכתוב אידיש?
פרץ: כשתכתוב אידיש יבין אותך העם.
נומברג: ומה יהיה כשיבין אותי העם?
פרץ: כשיבין אותך העם תביא לו תועלת.
נומברג: ומה יהיה אם אביא תועלת לעם?
עיני פרץ נתלוּ באויר והוא נשתתק. כל שביל להמשך הויכוח נחסם. סוף!
לבעלי הסוציאליזם “הצרוף-המדעי” בינינו הסוברים שבחינוכנו הסוציאליסטי ובמלחמתנו לסוציאליזם שוב אין לנו צורך להזדקק ולפנות אל ה"גרוטאות הישנות הרומנטיות" – אל המוסר ואל החובה המוסרית – להם יעוצה העצה לשים לב לדו-השיח הקצר הזה, לתרגמו לעניננו ולעיין בו היטב.
– “כן, חבר. אני מודה שהמשטר הסוציאליסטי מוכרח לבוא – בהכרח אובייקטיבי-היסטורי. ויהי גם שאז, במשטר ההוא, יחדל ניצול, עוני, דיכוי. אך אשר לי – אתי, חבר, יש הודעה אחת קצרה: לי-אני לא איכפת כלל אם מין האדם ייחנק כולו בעניו וניווּלו. לי-אני לא איכפת כלל אם לא יחדל דיכוי מן הארץ, אם בני-האדם לנצח יכרסמו ויבלעו זה את זה כחיות, כדגים. פשוט, לא איכפת. ואחר ההודעה הפשוטה הזאת במה, חבר סוציאליסט, אתה בא אלי?”
ואכן, לאחר הודעה זו מה עוד נשאר אם לא לתלות את העינים בחלל הריק ולהשתתק? סוף!
לאמור: כל החינוך וההסברים והפניות הסוציאליסטיים שלנו מושתתים מעיקרם על ההנחה שזה שאליו אתה פונה להסביר לו ולקראו, יש בו “משהו” שאינו נותן לו בשום פנים לומר “מה איכפת לי?”, משהו שמקומם וממריד אותו נגד סבלו של הזולת, נגד צערו, דיכדוכו ועלבונו של האחר בחיים. בלי היסוד הזה וישותו בי – יעלה לו העולם כולו באש ולי רק דאגה אחת: איך לצלות על האש הזאת את צליי שלי לארוחת-יומי שלי. בלעדי היסוד הזה, למה לכם גם אתם, מנשאי “ההכרח ההיסטורי האוביקטיבי”, לעמול עמי, לחנך אותי, להסביר לי? כן, חברים סוציאליסטים, בלעדיו במה אתם באים, ומדוע ולמה אתם באים אלי?…
כתובתנו, הכתובת הראשית באגרת השליחות והברית הסוציאליסטית שלנו, היא, איפוא, הכתובת האחת הישנה, הנצחית: התביעה האנושית המוסרית שבנו, תביעתו של רגש הצדק שהוא במהותו של האדם ושהסוציאליזם הנהו, וצריך להיות פירושו החברתי הממשי בתקופה ההיסטורית הזאת שלנו, ובזה כוחו הגדול גם לצו ולחיוב.
“רגש הצדק שהוא במהותו של האדם”: כי קחו את היצור-האדם מיום הראשון לעמדו על דעתו – תינוק של בית רבו. הוא חטא: דין-ודברים לו עם חברו הילד והוא פגע בו לרעה. אתם מוכיחים אותו: הלז הן צדק, והוא טוען: לא, אני צדקתי. אתם מייסרים אותו, והוא כעבור רגע שוב חוטא, שוב פוגע לרעה. אך עוד לא נוצר אותו ילוּד-אדם אשר יעמוד ויטיח את השאלה הישירה-הפשוטה: ומה אם לא צדקתי והלז צדק? זאת אומרת: כאן יסוד נתון שרשי. כאן רשות פנימית-עליונה אשר אי-קבלת עצם סמכותה אינה נתפסת ואינה מצטיירת כלל באדם.
אולם ראייתנו את האדם אינה כלל ראייתם של אופטימיסטים. אנו שוב איננו אומרים: טוב הוא האדם, כשם שגם אין אנו אומרים: רע הוא האדם. במקום: הוא רע, בודאי נכון יותר לומר: לו רע. האדם מסובך, מסוכסך, מלא סתירות, הפכים, והוא טראגי מאוד. ולו קשה מאוד. ואף אותה הכתובת הראשית: רגש הצדק באדם, אף אותו אין אנו רואים מחוץ לכל גדר מקום וזמן: היסוד הפנימי הזה מהותי הוא באדם. אך אופני גילוייו, פיתוחם, טביעתם וחקיקתם קשורים גם בנסיבות ובמסגרות היסטוריות-חברתיות שונות.
ועל הנושא:
כן. מצד עמידתו החברתית-הכלכלית הפועל הוא הוא זה שמבשרו יחזה ויחוש ביותר את כל הרע והקיפוח שבסדרי-החברה ההוֹויים. אך כלל לא מן ההכרח הוא שההרגשה והידיעה הזאת תאכוף עליו להתמכר דוקא להגשמת הסוציאליזם, ואף גם אם הוא יודה בביאתו של המשטר הסוציאליסטי וגם יאמין שבמשטר ההוא, אז, יתענגו הכל על רוב טוב – הכל ובשוה! כי הרי אפשר שהפרוליטרי יאמר לעצמו בפשטות: הבּאוֹת, המחר, הוא תמיד נחלתם של הטפשים החולמים; וההווה, השעה, היא מעולם נחלתם של הפכחים גלויי העינים. ומהתהלך עם הכבשים המצפים ליום השלום והשויון שבעתיד, הלא טוב לי לעת-עתה לבקש קרבתם של בעלי המלתעות. ככה הרי אפשר שאותו הפרוליטרי יאמר לנפשו. והאפשרות הזאת הלא היא דוקא הקרובה והמתקבלת ביותר. וכדי שהיא לא תתקבל, וביתר דיוק: כדי שהיא, הקרובה מאוד מאוד, תדוכא ותנוצח בלב יום-יום, שעה שעה, הן צריך שבלבו של אותו הפרוליטרי “יתגבר כארי” דחף שהוא ממין אחר לגמרי. ועלינו על כן לדעת ולהגיד מפורשות:
מעמד הפועלים, באשר הוא שכן התחתיות במבנהו הפיראמידאלי של המשטר החברתי ההוֹוי, הוא המועמד הנוח להשכיל אל התמורה האנושית-החברתית המתרקמת לבוא והמחויבת לבוא, והוא המוכשר, והוא הקרוּא להתמכר בקיבוציותו ובכוחו היוצר להשלטתה של התמורה והגאולה הזאת. אולם כדי שאלה המוכשרים והקרוּאים יהיו המגשימים באמת, כדי שהם, גם הם, לא יבקשו אחד אחד וחבורות חבורות את תיקונם בהצטרפות אל שוכני המרומים בפיראמידה החברתית ההווית, וכדי שהם, להיפך, יהיו המושכים והגוררים אחריהם, אל תפקידם ושליחותם זו, גם את המון-האדם הרב הקרוב אליהם קרבת גבול – לשם כך צריך שאלה היושבים עתה אחרונה במלכות-של-מטה, יושיבו את עצמם ראשונה במלכות ההיא, האחרת, העליונה – מלכותה של האידיאה המוסרית ושלטונה הטוטאלי של החובה המוסרית.
ובזה הנה גם התבאר לנו: ההכרה המעמדית שלנו, ההכרה-הפועלית, מה עצם תוכנה, ומה יחוּדה?
כי הנה נסיח נא רגע את דעתנו מן ההכוונה אל התמורה והגאולה החברתית היסודית. ונעמוד נא רק בתחומו של התפקיד הברור – התפקיד לשיפור תנאי-חייו ההוֹויים של הפועל. לכאורה, כאן בודאי שאפשר לבנות את כל “ההכרה המעמדית”, את התביעה לסולידריות ולאיחוד מעמדי על הבסיס הממשי והברור מאוד – על “האינטרס העצמי”. אך נאזין נא גם פה לדיאלוג קצר ופרימיטיבי בין קורא ונקרא:
הקורא: הן רע לך כאן בבית-החרושת. והאם אינך דורש טובת עצמך ואינך מבקש לתקן את מצבך?
הנקרא: מי אדם, מי יצור חי ואינו מבקש זאת?
הקורא: אבל אתה לבדך לא תושיע לך פה. והאינטרסים שלנו, טובת-עצמו של כל אחד מאתנו, הם משותפים, ומדוע אינך נותן ידך לנו? הנה אנו מתארגנים: נדרוש, נלחם, נכריז שביתה.
הנקרא: נלחם, נכריז שביתה… ומה אם לא נצליח? מצבי שלי הן יוּרע אז יותר. ואפשר גם שיפטרוני. הטעמת מימיך טעם חוסר-עבודה? ואם גם נצליח? כלום לא אישאר גם לאחר כל ההצלחות שלנו עובד חלכה?
הקורא: האם בידך הברירה?
הנקרא: עכשיו הנה ניתנה לי! עכשיו הנה נפתחה לפני דרך קצרה: אתם דירשו לכם, שיבתו כאוַת נפשכם, ואני עם שונים איני מתערב. אני ביתי שלי בקיר-החומה. אתם תלחמו – ואני ממלחמתכם זאת אצא ב…מישרת משגיח! ועליכם!
הקורא: אתה מדבר כ… כ…
הנקרא: כמי? כאחד הנבלים? כאדם שאינו רואה אלא את עצמו? ומה בכך? ומדוע לא לראות רק את עצמי?
הקורא: אתה פשוט אדם אָפל, חסר כל הכרה. אדונך זה שאתה בא להתרצות אליו בראשינו, יקרבך רק בשעת הנאתו, וכשלא יהא צורך בך ישליכך כהשליך נעל מסואבה.
הנקרא: אז אבקש לי גם דרכים אחרות, אז אולי אפנה שוב אל המעמד, אל הסולידריות של המנוצלים. אני הרי איני פוסל גם את האמצעי הזה, את האמצעי המעמדי.
הקורא: אמצעי למה?
הנקרא: לטפס, לעלות, ללכת אחרי מה שטובתי אני דורשת. הלא בשמה, בשם תועלתי שלי העצמית באת אלי גם אתה – – – – –
לא! לא שיחה בדויה היא זו! הקורא והנקרא הזה בתוכנו הם יושבים, בתוכו של כל אחד מאתנו. והדיאלוג הזה, שניתן כאן בצורה כה פרימיטיבית, הוא הן מתנהל בינינו-לבין-עצמנו תמיד, בהזדמנויות שונות ובנסיבות שונות. ואם נקודת-המוצא של ההכרה המעמדית היא האינטרס העצמי – סיומו של הדיאלוג יהא תמיד אותו הסיום. הקו ישר!
וזאת אומרת: שלא רק את המשטר הסוציאליסטי אי-אפשר להביא “אף בלי גרן אחד של מוסר”, כביטויו של אנגלס, אלא שבלי אותו הגרן אף שביתה כלכלית אחת בבית-חרושת קטן אחד תתבלע ותיכשל. ובדברנו על מעמד-הפועלים כעל נושאו ולוחמו של המשטר הסוציאליסטי אנו הלא מוציאים את תפקידו גם הרחק, הרחק מעבר לעוגה האחת הזאת של שיפור תנאי-החיים ההוֹויים.
עלינו, איפוא, להבהיר לעצמנו:
ההכרה המעמדית הפועלית וההכרה המעמדית של המעמד הרכושני – ההבדל ביניהן אינו מתמצה רק בהבדלי האינטרסים השונים שלהם: כלומר, באשר מצד אחד שמירה על אינטרסים של “מנצלים בעלי-זכויות”, ומצד אחר – הגנה על אינטרסים של “מנוצלים משוללי-זכויות”. ההבדל ביניהן נוקב-מהותי. כאן נקודות-מוצא שונות בהחלט! כי רק אצל המעמד הרכושני השולט – רק אצלו יש באמת זהות גמורה-מתמידה בין האינטרס האישי-האנוכיי ובין המעמדיוּת. כאן השמירה על עמדת-הבכורה הפרטית בחברה מוליכה בעקביות אל המעמד, אל ההתאחזות המעמדית, ואצל הפועל – הוא ההיפך: האינטרס האישי-האנוכיי מוליך כאן תמיד אל החתירה ליציאה מן המעמד, אל ניצול המעמד גופו לשם ההשתלפות והעריקה ממנו. וההכרה המעמדית הפועלית שלנו היא, איפוא, בעצם תכנה-הוויתה הניגוד והשלילה לנקודת-המוצא הזאת של האינטרס-העצמי. ארגון של מיליונים אגואיזמים לעולם לא יהווה אף תחנת-גאולה אחת קטנה ולא יצור אף תא-שחרור אחד זערורי, ואפילו אם נושאיהם של האגואיזמים הללו הם פרוליטריים כשרים מדוכאי-עולם ועשוקי-עולם. נקודת מוצאה וכל עצמה-פנימיותה של ההכרה המעמדית הפועלית היא לא האינטרס, אלא החובה העליונה! והחובה הזאת היא היא שגוזרת ומצוה עלי גם את המלחמה על האינטרס של הפועל, והיא היא שגוזרת עלי לא רק לתת ידי לשביתת חברי העובדים בבית-החרושת אתי יחד בתנאים הקשים, אלא גם לארגן את השביתה ולנהלה, ואפילו אם אינני אתם בתנאיהם; מלחמת-חובה לעשוּק, מלחמת-חובה לכבוד-האדם המחולל, מלחמת תמיד עקשנית, בלתי-נפסקת.
ומן ההבדל החותך הזה נובע גם הבדל היחס של נושאי המעמדיות אל מעמדיותם:
בני המעמד השולט, אינם אוהבים לשמוע על מעמדיותם ועל ההכרה העצמית המעמדית שלהם. וכשאתה בא וחושף את שרשיה של זו בפעולותיהם ובהליכותיהם – הם נבוכים ומתכחשים.
ואנחנו – במעמדיותנו אנו מודים. אותה אנחנו נושאים ברמה. ואנחנו נבוכים מאוד כשעומדים ומגלים לפנינו עד כמה פעולותינו והליכותינו אינן תואמות להכרה העצמית המעמדית שלנו.
כי – בסיכום:
נקודת מוצאה וכל תכנה של ההכרה המעמדית-הפועלית מתבטאת ומתמצית כולה באותו המונח האחד שכיום אנו כמו מתביישים גם לשאתו על שפתינו
אידיאליזם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות