כשעומדים בימינו ומדברים על כוחם ופעולתם העצמאיים של אידיאלים מוסריים, מעוררים הדברים בת-צחוק לגלגנית, בת-צחוק שפירושה: כלום לנו עכשיו לא נגלתה כבר האמת הערומה שאף אלה אינם בעצם אלא לבושים שבהם מתעטף ומתחפש “חפץ-הקיום” לשם תכליתו הוא – לשם הגברת כוחם של נושאי אלה האידיאות הרמות במלחמתם לקיומם ולאושרם הם?

אך “אמת ערומה” זו – כשאתה מתעמק בה קצת, לא שהיא מורידה או מפחיתה את כוחם וערכם של האידיאלים המוסריים בחיים, אלא להיפך, היא מקיימתם ומאשרתם.

כי מה אומרת אמת זו? היא קובעת שגם האידיאות והשאיפות המוסריות פעולתן בתוכנו אינה מחוץ לכוח כל הכוחות ולמניע כל המניעים בנו, – מחוץ לחפץ-הקיום וחפץ-האושר שלנו. אולם כאן עמוד והתבונן: כוח זה שלכאורה אין עצוּם ממנו בנו, הוא, בבואו להניע אותנו לפעולות המכוּונות לתכלית שלו, שלכאורה אין קרובה הימנה לנו, הוא אינו מציג לפנינו את התכלית הזאת במחושף, אלא בוחר דוקא לפעול בנו במסוה של תכלית “מופלגת-מוסרית”, כאילו הוא כולו אינו אלא אמצעי לה והיא הגבוהה מעל גבוה. היא – שאינה זקוקה כלל לשום צידוק ולשום תכלית אחרת יוצאת מעבר לה.

כלומר, בשעה שאתה עומד ואומר: כל השאיפות וכל ההתכוונויות המוסריות אינן אלא סתרי-פניו של חפץ הקיום והאושר שלנו, אתה בזה עומד ומביע את הודאת-עצמו של אותו “החפץ”, כי מטרתו שלו כשהיא לעצמה, אינה דיה להניע ולהעביד את כל כוחות-האדם שבנו, הגלויים והנסתרים, הדרושים להשגתה של אותה המטרה. וכדי לעורר ולהניע את אלה ולמתחם כולם – שוּמה על החפץ הזה הטבוע בנו, לגלגל ולשלב את הדרוש למטרתו “בתכלית מוסרית”, ובכוחה של זו דוקא, באופי המיוחד של עליונותה, עולה בידו להשיג מה שהוא, המושל הטוטאלי הזה, לא יכול להשיג לוּ העמיד לעינינו את מטרותיו בכל עירום קירבותן אלינו – קירבות “עצמנו-בשרנו”.

וכלום אין, אם כן, אף באותה “האמת הגדולה” שנתגלתה כביכול עתה לנו בפיכחותנו הודאה ביחוד טיבן ויחוד כוחן של האידיאות המוסריות בחיינו?

ולמעשה, אף בחיי יום יום: הנה הועמד אדם במערכה קשה מאוד, וכוחותיו כושלים, לבו נופל והוא מוכן להיכנע לגלים המשתוללים, ואתה בא לאמצו ולחזקו, ולשם כך אתה פוקח את עיניו ומשכילהו: “תכלית הכול הוא הקיום והאושר בקיום. ואף אתה – זו היא מגמת כל השאיפות וכל המאמצים שלך. וגם עכשיו, במערכתך זו הקשה, אתה, מדעתך או שלא מדעתך, על המשמרת האחת הזאת הנך עומד. ואשר על כן – משנה עוז, משנה מרץ, כפליים עוצמה!” אם ככה את הלאֵה ואת הכושל תשכיל, הוא – אם גם ישמע, ואם גם יודה לך, שמיעה זו מה תתן לו והודאה זו מה תוסיף לו? אולם גע נא אם תוכל ועורר בו נימי-נפש אחרות – הבא או העמק בלבו את ההכרה החיה כי מלחמתו הכבדה הזאת אינה רק מלחמתו לקיומו ולאושרו הוא, כי אם למעלה מזה: היא שלובה ומעורה במלחמה האנושית המיוחדת – המלחמה על ערכים עליונים נצחיים, ערכי הטוב והצדק להשליטם בחיים, המלחמה על “נר אלוהים” וגחלתו להעלותם ולהגיהם, ואשר על כן, המערכה הקשה אשר הוא הועמד בה – לא שאי-אפשר לו לעזבה אלא שאסור לו לנטשה! אסור לו להיכנע! – הציתה-נא בלבו של האדם הנרתע את ההכרה הזאת, ויתגלגל-נא בו על-ידי כך “המוכרח אתה” שבחפץ הקיום ב"מחויב אתה" שבתכלית מוסרית “מופלגת” – ואתה אז אף ב"פיזיולוגיה" שלו תחולל שינוי: בהולם אחר יהלום הלב הנכא, בברק חדש תברקנה העינים הדועכות, והקומה אשר שחה תתנער, תזדקף.

החיוך הלגלגני קורץ גם כלפי כל מיני התועבות שנעשו מעולם בשמם של האידיאלים המוסריים ובאדר-היקר שלהם. אבל עובדה זו רק מוכיחה את הדבר המפליא שאף הכוחות החייתיים, כוחות הטרף והדריסה, שהם בודאי ובודאי עצומים בנו מאוד, אף הם שוב אין אפשרות להם לפעול בחברה האנושית אלא אם כן הם מסמיכים עצמם על אותם האידיאלים. ואכן האם לא בכוחם של אלה עלה בידי כל הרודים והמדבירים ללכוד תמיד את המוני-האדם ולצודדם אף בלבותיהם ונפשותיהם? והאם יש, למשל, אף בידי עריצי-העריצים להרים כגל רבבות, וגם מיליוני אנשים ולהשיאם ללכת, ואף ברננה, לכל מיני טבחי-דמים, מוכנים לא רק להרוג, כי אם גם ליהרג, – האם יש והאם היו מאז-מתמיד עצות ותחבולות אחרות לכך, מלבד הנפת דגלם המאיר של האידיאלים האנושיים, בו לנופף ובשמו לקרוא ולהזעיק? והם עצמם, כל אילי החיים המשעבדים והמדכאים? הציניוּת, ה"אמר נבל בלבו אין אלוהים" אינה ולא היתה מעולם כוח פועל בחברה. הדיכוי והשעבוד – בודאי שמוצאותיו ומניעיו הם תאוות הקנין, שאיפת הכבוד, ההנאה מהרגשת הכוח והשלטון, ומיבטח התמיד של המדכאים בודאי שהוא השוט, הרובה, התותח. אולם בשביל חופש פעולתם וחופש התגלותם בחיים של אלה היצרים עד כדי עיצוב שכבות חברתיות שלימות הקוראות בגלוי את החרב להגן על זכויות-היתר שלהן, בשביל זה דרוש תמיד תנאי אחד: דרוש שבהכרתן ובלבבן של אלה השכבות תהא האמונה והביטחה שהעמדה המיוחדת-החברתית שלהן מאוּששת בידן גם לפי חוקי המוסר ומשפטיו, ומלחמתן עליה היא מלחמת מגן שבצדק, והאחרים, המתיצבים בפניהן, הם הם שבאים לא במשפט ולא בצדק. ומשעה שהתנאי הזה מתבטל, משעה שאותה האמונה והביטחה מתחילות מתוך אילו סיבות שהן להתערר, מעצם השעה הזאת כמו מתחילה גם החרב לקהות, ומתחילים כדורי הרובים והתותחים להחטיא. כי עם התמוטטותה של זו האמונה בלב – גם הידים המחזיקות בנשק החדיש ביותר שוב אינן אמוּנות. וזו היא מהותה של המבוכה הגדולה הפנימית השוררת עתה בשורותיו של המעמד הממשיך עוד לשלוט בחברתנו: מעמד זה שוב אינו יכול הוא עצמו לראות את יסודות-קיומו, כאשר ראם עד כה. כלומר: מהוויתו המעמדית ניטל עתה האישור והצידוק המוסרי גם בקיפולי תודעתו הוא עצמו, ומכאן מבוכתו העולה, מכאן הרגשת הנחיתות והמכוּת המחלחלת, הרגשה שהיא עצמה הנה העדות כי פס-היד הנעלמה ההיסטורית כבר חרתה על קירות היכל-המשתה את גזר-הדין שלה. ולעומת זה – זאת העמידה קוממיות של מעמד-העובדים במלחמתו, זו הזקיפות שלו גם בתבוסותיו, אלה לא באו ולא יכלו לבוא לפועל רק ב"אשר לו אין מה להפסיד", אלא מפני ובמידה שבמעמד הזה חיה ומפעמת ההכרה העמוקה בצדקת עמדתו ומלחמתו, ובמיוחד מפני שה"מוכרח אתה" שבחפץ-הקיום ומגמותיו הקרובות נשתלב והועלה כאן ל"מחויב אתה" שבתכלית מוסרית, שבאידיאלים האנושיים המאירים, הנצחיים – –