באותה תורת הנביאים, שאחד־העם בא לבנות מקדש לשכינה תחת שמי־ציון ולכונן שם את מרכזו הרוחני, בא הד"ר קמינקא ב"העתיד" הרביעי להרסו. מהתורה, מהנביאים ומהכתובים מוכיח הוא כי “צמצום־שכינה” זו היא עבודה זרה. כל השמים כסאו וכל הארץ הדום־רגליו; ירושלים אינו אלא מושג ואינה נזכרת אלא על דרך הדרש. תורת־אל יכולה להתרחב בכל קצוי־תבל, רק כשתתפשט מכל לבוש חמרי, כשתהיה כולה בשמים, ולא כשיהיה לה איזה שורש באדמה, כשתהיה כולה רוח בלי גוף ומשיגי־הגוף. ועכשיו צא והכריע ביניהם!

הכל נובע ממקור אחד; בכל גלגול־התעודה, – אותה תעודת ישראל בעמים, שנטלה מאתנו זכות־הקיום ותעשנו אור לגוים, נס לעמים. אותה ההשקפה התיאולוגית על האדם בכלל. הגוף כשהוא לעצמו אינו אלא “חומר־עכור”, שסופו רמה ותולעה, וכולו לא נברא אלא בשביל הנשמה הנצחית, בשביל רוח אלוה ממעל. אנחנו היינו הגוף; ובגוף מוכה ודוי זה מאירה נשמת תבל ומלאה; דוקא בגוף חולה אַוְתָה לה למושב הנשמה הבריאה. אנחנו האבוקה, – ונשמת אל זהו נר־התמיד הבוער בה ומאיר לכל. מי שואל איפוא בגוף עכור ומי דורש באבוקה דוממת; העיקר שהאור יתפשט, והוא יכול להתפשט באופנים שונים. התיאולוגים הקוסמופוליטים, הרואים תכלית־הבריאה במוסר־הנביאים, רואים תור הזהב שלו בפיזור; ככל אשר יתפשטו צאצאי הנביאים בין ארצות שונות ומדינות רחוקות, כן ירכשו לבבות בין האומות והלשונות; יותר “סוכנים נוסעים” מבני עם־סגולה, יותר לקוחות לשכינת־אל. ותיאולוגים לאומים מיסודו של אחד־העם רואים תור־זהב בקיבוץ־גלויות בזעיר־אנפין במקדש־מעט, שיקימו לשכינת־קדומים במקום ערש־הנביאים; שם “הסחורה” תצא משוכללה כל־כך עד אשר “תדבר בעדה”. ובלי “סוכנים נוסעים” יצאו לה מוניטין בעולם הגדול. אולם תיאולוגיה היא תיאולוגיה, בין שהיא יוצאת בלבוש קוסמופוליטי ובין שהיא יוצאת בלבוש לאומי. ומי שאינו רואה בחיי עם תכלית בפני עצמה ומבקש בהם איזו תעודה נסתרה, מוכרח להסתבך בהבליה ולהיות תועה ומתעה.

למקור אמונה, אמונה בכוח עליון, היתה התעודה. ההסטוריה היתה למין אלהות, שיש לה מלאכיה ושלוחיה על שכר ועונש ו"השגחה פרטית"; ובטוח הוא בה הצדיק, שיבא על צדקתו והרשע על רשעתו. ולגופנו העיף חלילה לחזור אחרי מדינה קטנה כבולגריה; שהרי למה עונינו, למה טולטלנו בתוקף הסטורי. האין משפט בהסטוריה, ומטרה ותכלית אין במעשיה? האין מנצח על כל גלגלי־הסתר האלה? ואם היד האורגת בסתר השאירה אותנו לפליטה מכל העמים שנמחו מעל פני האדמה, הרי ודאי יש תכלית בפעולותיה; אין זה אלא שנשב דוקא ב"כותל־המזרח" ועטרות על ראשנו, הכל לפי שנבאו הנביאים להיות ממלכת־כהנים וגוי־קדוש מפיץ דבר אלהים בתוך העמים. ואם לאו – מוטב שנשכבה בבשתנו ותכסה אותנו כלמתנו. כי מה אנו ומה חיינו; והעיקר הלא פתרון השאלה צדיק ורע לו רשע וטוב לו.

בשלות־פילוסופים ובטחון־צדיקים מסתכלת הציוניות הרוחנית בפני מאורעות עולם, וב"רוח קודש" הסטורי צפה כוהנה ונביאה לאחרית הימים. אין ספקות, אין שגיאות; אין אפשרות, שדעות אחרות יובילו ל"אורחא דמהמנותא"; אין חיים בתוך החיים, אשר מי יודע לאן יסוב זרמם ואיך יפכה; הכל כאילו קפא ועמד! כך וכך יחזור גלגל עולמנו בקו־הישר, במסלול שהוּתוה לו עוד מ"פדן ארם", בלי לנטות ימינה או שמאלה. אם באים אצטגנינים ומראים על לקוי־המאורות, בל יפול עלינו לבבנו. יד נעלמה יש הנוהגת את עולמנו, והיא לא תחזירו לתוהו. ומהו הנגלה שבחיים, הנראה לכל עיני בשר־ודם, לעומת הנעלם והנסתר הנראים רק לנו – לעיני רוח של נביאי־אל; והחיים בעצמם מה הם לעומת הנצח ההסטורי. קחו ספר עזרה, פתחו ספר נחמיה – והרי לכם “פני הדור”; הרי הבבואה של כל האנדרלמוסיה שבחיינו; הרי הלאומים המעטים והמתבוללים הרבים, הרי נשואי־תערובת, הרי בעלי־תשובה ו"גורי־אריות", הרי גם עברים ו"יודישיסטים". המעט לכם מעין־ישועות זה? בכל דור ודור קמים עלינו איפוא לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. ואם אינכם שואבים עוז מהדפים האלה, עוד גדול ורחב הוא ספר־הדורות שלנו; בו הפכו והפכו, ולראשית הימים התבוננו, והרי לכם דור־המדבר ו"התקנות־הדור". קודם קולטורה, אחר כך ארץ. ארבעים שנה התקנה במדבר עד אשר זוכים לכיבוש ארץ. תמיד ה"צא וראה" ההסטורי החי בהויה שאין לה צמיחה וגידול, לא תנועה ולא רגש. החי בעולם קפוא של העבר ולא בעולם־המציאות של ההוה, אשר חידותיו רבות ופתרוניהן מרובים, והרוח הנושאו היום לא ידוע מאין יבא מחר ולאן ישאהו. דור המדבר! אשר בימים ההם לא הלכו ל"בקש" את אלהים, והוא דיבר מכל מרום־שמים ומתחתית־ארץ, ומהחי, הצומח והדומם; והמעין, אשר ממנו שאבו אבותינו כוח ועוז, פסק ודלל מכבר; וכוחות חדשים, שלא שערום מעולם, שולטים בנו שליטה בלי מצרים; ולנו, צאצאי בני דור־המדבר, חסרים בין “היציאה והכניסה” אותם שמי החופש של המדבר וטיסת המרחב וטהרת רוחותיו, שלא באו במגע עם בני אדם. תחת שמי מי נתקין אנו את עצמנו – אנו אכולי הסביבה הזרה; בידי מי עלה להתקין את עצמו ואת ביתו תחת שמי־הגלות; בידי מי עלה להשליט שכינת־אל קדומים על כל האלילים הרבים הצצים חדשים לבקרים, שמקרב ביתנו מעמידים אותם בתוך מקדשינו, ואין מנוס מהם ומפלט מהם. ואפילו מעט האור המאיר לנו בחשכת־גלותנו אינו אלא נצוצות אחרונים של כוכבים כבים מכבר, שלדורות הבאים לא יגיעו כלל. ימי האמונה העיורת חוצצו אפילו למבקשי־אלהים, והיא הלא היחידה, אשר יכולה עוד להקיף לעצמה חומה בתוך הסביבה הזרה, יחידה ואין דומה לה בזה. מה לתיאולוגיה ולדברים כאלה, ובאספקלריה שלה מעולם אינם משתקפים הדברים בצורתם כהויתם, אלא כמו שהיא חפצה לראותם וכפי שדמיונה יציירם לה.

ככל אמונה, ה"חיה בשמים ומתה בארץ", היתה גם “אמונת” הציוניות הרוחנית עיורת למראות חיינו, אלא בלי ההתלהבות שלה והחום השופע ממקורה. ובשעה ששואות התרגשו עלינו ו"מים זדונים" עברו על ראשנו ישנו “קהל המאמינים” שנת צדיקים וחיו בחוף בטוח. מתוך ההתדבקות בנצח, בימות המשיח הרחוקים, לא העריכה מעולם חיי־השעה ולא תכנה את רוחם, ומכאובינו לא היה מכאובה; בנושאים מפשטים היתה שקועה תמיד, ולא בנושאים חיים ומרגישים. בכור־בחינה אחת העבירה קטן וגדול; במטת־סדום אחת חפצה להכניס ענקים וננסים, ובמקל־חובלים אחד יסרה. ד"ר כהן של נורדוי לא היה “נשמה צרופה”, מפני שקרא למלחמת־שנים ובעט איפוא במוסר־היהדות; כאילו אי־אפשר להיות יהודי שלם ולהביט על דברים כאלה מתוך שפופרת מוסרית אחרת. האדוקים במוסר זה ישבו תמיד ברום “מעלת־השמש”, והמזלזלים בו מדעת או שלא מדעת – ב"סתר־המדרגה", הטעונים עוד צרוף ולבון. “תל־אביב” לא של “בועזי” יפו שזכה לאות הצטיונות, וכזה ראה וקדש, אלא של הרצל לא זכה, מפני שלא נכתב ע"פ אצטגנינותו של “ממלא מקום הנביאים עלי אדמות”; וכל המלחמה הארוכה של “הרוחניות” בציונות המדינית לא היתה בעיקרה מלחמה של שיטה ישובית אחת בשניה, מלחמה של שיטה ישובית מעשית כזו של לילינבלום; אלא של קודש וחול, של תיאולוגיה בצורות חיים ממשיים. הציוניות המדינית, ששאפה לברא מקלט לעם נודד ולא לשכינה, היתה גדולה, רחבה וחיה יותר מדאי בכדי להתכנס למטת סדום של המוסר המת. הציוניות הרוחנית נגעה בחול עד כמה שהקודש היה זקוק לו, טפלה בגוף עד כמה שהנשמה היתה צריכה לו. רוח אחד הוליך אותה ואת המזרחים, ורוח אחד שבה את נפשם. הללו עמדו בעיקר על משמרתם לשמור על “בטחון־הרכוש” הדתי; שבבנקים שלנו יהיו תלויים “היתרי־עסקא”. שבשבת לא ישאו ויתנו בלי שטרי־מכירה לגויים; שבכל מצוה ומצוה התלויה בארץ יפנו לשאלת חכמי־‏התורה. וזו הרוחנית עמדה תמיד בפרץ ותבקש על “יבנה וחכמיה” – על המוסר שלה. בין הציונות הרוחנית והדתית היתה תמיד קירבת נפש. שתיהן לא חיו מעצמן ובשביל עצמן. אחת מחכה לימות־המשיח מחמת המצוות התלויות בארץ, והשניה מחמת איזה מוסר־היהדות. בלי אלו המצוות אינה יודעת זו למה אנו חיים ועל מה אנו נהרגים; ובלי מוסר זה אינה יודעת השניה זכור וטעם לקיומנו. בין שתיהן היתה קירבת־נפש בכל: בצמצום עולמן, בצרות־מושגיהן ובקוצר ראיתן – וגם במדת הקנאות וברדיפות, שהן רודפות את הכופרים בעיקריהן והסרים מאלהיהן.

רק לגבי ה"שלחן ערוך" של רבי יוסף מקארו היתה האמונה של הציוניות הרוחנית סבלנית, ותרנית, רבת־החסד והרחמים; רק את הפושעים המזלזלים במצוותיו לא הוציאה ממחנה ישראל אולם מעולם לא ויתרה אפילו על תג אחד מ"לוחות־הברית" של מחוללה ומחוקקה. כל י"ג העיקרים יכולים להיות בטלים ומבוטלים, ורק האחד: אני מאמין במוסר היהדות! היה חוק ולא יעבור לכל יהודי לאומי. מי שכפר בו כפר בעיקר – בחפץ להגאל. את הקערות העומדות בערבי יום הכפורים על פתחי בתי־מדרשות ובתי־כנסיות, שמכספיהן נתמכים גם בתי־ספר בארץ הקודש, שאינם לגמרי על “טהרת הקודש” ושעל חטאים שדשים בתוך כתליהם מכים שלומי אמוני ישראל על לבם לא רחוק מאותן הקערות גופן, – את הקערות האלה לא יבטלו ה"מאמינים". גם את שאלת הקולטורה לא יורידו מעל שלחנות הקונגרסים, ולא יצייתו לגזר־הדין ש"המורה" חתך בעצמו ב"מאורע־הסטורי" ידוע: אסור להשמיע דעות חפשיות על חשבון הציבור! ובין השוקלים ויתר המתנדבים הלא נמצאים הרבה הרבה, שמאמרים כ"תורה שבלב" – שגם הם יכנסו באוצר הקולטורה שלנו – לא רק שנוגעים הם ב"נימים הדקים" שבלב המאמין, אלא הם לו כמדקרות־חרב; נמצאים מאמינים שתורה שבעל־פה נמסרה למשה מסיני בצורתה כהויתה; ולמאמינים מסוג זה מסוכנה תמיד יותר המינות, המתלבשת במעשה אהבה ויראה, מזו הגלויה וה"חצופה", שבגללה אסרו, לדוגמא, תמיכת עתון ישובי כ"הפועל הצעיר" והרעישו את כל עולמנו. הנה הפירות שאכלנו כולנו מאמונה קפואה זו. גם בועד האודסאי, שמעולם לא התערב בדברים שבין אדם למקום, נפלה שלהבת האמונה; הפעם אכלתו קנאת ד' צבאות בחשבו שעל אמונה זו עומד כל ישובנו, וכל הבא להסיר את העטרה ממנה את נפש האומה הוא קובע, את אשיות הישוב הוא ממוטט. בהגנה זו ראה לא הגנה על הקודש אלא על החול וביחוד בשעות קשות כאלו, כשנתרבו השיות הנדחות, והתורה האחרונה שב"על שתי הסעיפים", שבעיני דמע חכו לה, היתה צריכה להשיב את כולן במטה־קסם, ואותה עשו פלסתר! כי אחת צרפו “על פרשת דרכים” לכתבי הקודש; ישעיהו ואחד־העם יוצאים תמיד מגרונו של קלוזנר בנשימה אחת (עיין המאמר “יפי־הרוח”). ואם הוא, שהנביאים הנם מאז ומקודם קנינו הפרטי, נוהג להעמיד במחיצתם גם את ה"מורה", מי יאמר לו מה תעשה. ואכן עוד גדלה קדושתם של ה"כתובים האחרונים", אשר מפיהם אנו חיים כיום הזה, מעל הראשונים. ואם “בקרת המקרא” מותרת, הרי צריך לגשת אליה באימה, ביראה, בפחד, ברתת ופיק־ברכים. ומי הוא שהעז להרהר אחרי “נביא־הדור” בלי הקדמה ארוכה קודמת; דגול הוא, זכאי הוא, חסיד הוא ולא נכוה בעצמו בגחלתם של תלמידי־חכמים ולא המיט עוד רעה רבה וחרפה אשר לא תמחה על כל אלה העומדים במחיצתו.

מוסר־היהדות הוא ראשית הכל ותכלית הכל. רק במשיחי זה אל תגעו. ואידך אינו אלא כלי־שרת לו. כשהוא בסכנה אין פשרות, אין ויתורים, ויקוב הדין את ההר. בדיבור העברי אנו נוהגים קולא; לא רק בגולה, כי אם גם תחת שמי־התחיה חשבנו אותו ל"שעשועי־ילדים"; השפה בכלל הלא היא בבחינת גוילי־הקלף, שבעצמם אין קדושה, ומתקדשים הם רק על ידי התורה הכתובה עליהם; בדיבור העברי נוכל לבלי לפרש את עצמנו מן הצבור. ומעברות מעברות למרכז הרוחני הקימו על ידי טכניקום על הר הכרמל ותחת החסות הגבוהה של גרמניה והמקום שהגרמנים בונים להם בלעדי זה מבצרי עוז לרוחם ורודפים אותנו כעל גדות הרינוס, ובמקום שהעברית לא הכתה עוד שורש עקב גרמניות זו. מילא בנמוקים הדיפלומטיים הרבים, המראים כי לא צריך לסייע בכספנו וברוחנו לממשלה שנתנה עיניה גם כן במקום זה ולהקים נגדנו ממשלה אדירה אחרת, המביטה בעין רעה על זה, איננו משגיחים. כי אחת גזרנו: תשועת ישראל תבוא על ידי נביאים ולא על ידי דיפלומטים. אבל הנבואה, הנבואה! הן נמצאו אנשים, שהקימו גמנסיה עברית מתחילת בריתה, בלי “מקלטי־ליל”, בלי עזרת פטריוטים גרמנים, שבכל מלחמתם באליאנס אין אלא מלחמת רוח גרמניה בצרפת על ידי יהודיה ובכספם; שבכל רוב הטובה שבאים הם להשפיע עלינו, מבצבצת רק ההתהדרות לפני “שרי־מעלה” בעבודתם על שדה הקולטורה הגרמנית בארצות־המזרח; שלום ושלוה שוררים בין פרנציה וגרמניה, ויהודיהם עומדים במערכה זה מול זה ונלחמים בעדן. ואנחנו, דורשי־ציון, היינו המטרה לחציהם; אנחנו נעשים דקורציה לרגש הפטריוטי של אחינו השבעים האלה ואמצעי להשיג על ידינו אותות הצטינות בעד הפצת רוח המולדת תחת שמי־המזרח. מיסדי הגמנסיה לא עשו סחורה בנבואה, לא נכנסו בפשרות והבטיחו את קיומה בלי להיות תלויה ב"נוטים חסד" אלינו היום, אשר מי יודע לאן ילכו בנשב עליהם רוח אחרת מחר. אנחנו יודעים את כוחו של היחיד. היה קרל נטר, יהודי גדול שהגה מחשבה גדולה לחבר את התלושים לאדמת אבות וייסד את “מקוה ישראל”. ועכשיו רק שמו נשאר עליו, – שמו וקברו; ובקבר זה נקברו גם רוחו ומשאת־נפשו: מקוה־ישראל מפזר את ישראל לשבעה ימים, ויהי גשר לחניכיו לכל רוחות־הארץ, ורק לא לאדמת גידולם, ככה הן כל החברות הרחמניות, המרגישות את עצמן כבחומות בצורות, ורק את ריבנו “יושבי חשך וצלמות” הן רבות ובצרותינו הן מיצרות; בכולן אין עיקרים קבועים; הכל תלוי מי עומד בראש, ולא לנו ולהן לבנות יחד. אולם יביטו ככה קצרי־הראות. אנחנו מביטים מגובה נצחי, ממעוף הסטורי, והבוז לקטנות הרגע. כשהרצל ישליט עלינו ב"תל־אביב" רבוי לשונות, לא נשאיר באוצר מלינו די בטויים קשים לגנותו. אולם כל זה לעתיד לבא, לימות־המשיח. אז הכל יקוים כפי שחזינו ברוח הקדש ההסטורי. אולם עכשיו “ריב־לשונות” למה, וכתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, כי העברית תנצח. אין בכך כלום, אם בתור הוראת־שעה תהיה שפת־הלמודים ב"מרכז הרוחני" גרמנית; עכשיו נדבר בכל השפות ונתיחס להקנאים של עברית כאל עושי מעשי ילדות. כי כל המצוות האלה תלויות בימות־‏המשיח ו"באחרית־הימים", ורק מוסר היהדות אינו תלוי במקום ובזמן והכל חיבים בו.

בכל דרכיה של הציונות התיאולוגית מלוים אותה האמונה והבטחון, ולא החוש המעשי ומראות המציאות. ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ודבר אלהים לעולם יקום. כל חזיונות החיים המתגלים, אשר לכאורה מכים אותם שוק על ירך, נאסרים פתאם באיזה אורח פלא ב"מרכבת־נצחונה". כל השמים וכל צבאם אינם אלא “למנצח” לה. מכל מאורע, שאין לו שום יחס אליה, היא שוללת שלל ותבז בז. מקוּרי דמיון קולעת היא לה זרי־נצחונה ומחמרי־הרס היא מחזקת בדקיה. מתותחי התורכים הצעירים בונה היא את “מקדש רוחה” ובתרועת בני ישמעאל בכרמי בני אברהם, יצחק ויעקב מפילה היא את יריחו של הציונים הכללים. מי תכן איפוא דרך־הרוח ומי עמד בסודה: מאש ודם היא מתפרצת! ומי בחן חבלי המשיח: מקול יעקב הצועק: יעלה! וידי ישמעאל האוחזות באת ומעדר יסדתם עוז.

מקיצה בין החולמים, פכחית בין שכורי־הדמיון, חולמת היא בין הערים ושכורה בין הפכחים. וחלומה מה פעוט ודמיונה מה דל! מקדש אל שאיזו אלפי בועזים יחסו בצלו, ורבבות “גויי־שבת” ישמרו עליו – ולכל בית ישראל יהיה אור במושבותם מהאבוקה שידליקו הבועזים בידי “גויי־השבת”!

את קורי־הדמיון של הציונות המדינית ראתה תמיד ממגדל־הצופים שלה ומשלה העלימה את עיניה. יען כי להציונות הדואגת ליהודים חיים אין סמך במקרא, והציוניות הדואגת ליהדות מתה יסודה במקרא. ארץ־גנים שעל־פי אקלימה מסוגלה היא לישוב צפוף ולכלכל מליונים נפש, הצטמצמה עד כדי לכלכל איזו אלפים בועזים החיים על הרבית והבטלה, – והכל בכדי שיקום דבר אלהים, כי עתידה ארץ־ישראל להתפשט בכל הארצות.

כל אשר נגד הציוניות הדפלומטית הוא כבר למפרע בעדה; מחורבנה רוצה היא להבנות. אם הציוניות המדינית לא הצליחה, מפני שלא רכשה קרקעות ולא התעסקה בישוב ממשי; אם התרחקה ממטרתה, מפני שלא הלכה בדרך לילינבלום, בדרך בהיר־המוח וזך־השכל הזה, שהמציאות היתה נר לרגליו וכמטחוי־קשת התרחק בחיים מהתיאולוגיה והבליה, –ראיה לדרך־הרוח. לילינבלום היה יכול לקלוע זרי־נצחון, ואחד־העם העטיר את ראשו הוא בהם. כל המתרחש בעולם הגלגלים אינו בא אלא לקדש את שם הציוניות הרוחנית ברבים. באיזו תרועת נצחון בא ה"הכל" להרוס את המבצר האחרון של הציוניות הרחבה. הרי לכם הארץ, שבה אמרתם נחיה בצלה; שבה באתם לפתור חלק מצרת־היהודים. והנה אני הזהרתי וחזרתי והזהרתי, שארץ־הבחירה אינה מסוגלה לכך. ועכשיו יכול אני לאשר את אלה הדברים בגושפנקא של ה"אמת מארץ ישראל" האחרונה, שהארץ אינה ראויה אלא לבועזים. אבל אוי למנצחים! הנה הציוניות הרחבה, שאינה מזלזלת ב"חומר העכור" שבגוף ולו היא דואגת, הלא סוף סוף אינה תלויה ב"ערש־הנביאים"; ואם באמת ארץ זו לא תוכל להשיב גם על שאלות חיינו הגשמיים, תוליכנה העקביות בחוקי־ברזל לאותה הדרך, אשר הארציות בחרה בה טרם שהגיעה השעה לכך. כי בציונות זו חי כל הדור הבא הרוצה בחיי עם; וברוחניות – מתי־מספר של תיאולוגים שקצם קרוב. והאם חושבים אתם, כי אלמלי היינו הולכים לארגנטינה, או לבראזיליה, או לקאנדה, הולכים אנחנו, ה"שאור שבעיסה", במקום ערב־רב שנדד רק על פת לחם שלו, בלי אלהים בלב ובלי חפץ לבנות עם. לא היינו משיגים שם גם ברוח מה שהשגנו פה? אותנו מחברת אל הארץ אהבה עמוקה כל זמן שיש לנו תקוה, כי היא תתן חיים לכל בני העם הרוצים בחיים; וכשתקוה זו תכזב נתגבר על אהבה זו בכוח החיים המפכים בנו העומדים למעלה מכל קודש, למעלה מכל אל. אבל הציוניות הרוחנית, הרואה את תשועת ישראל רק בנביאים שיקומו ממעמד הבועזים במקום ששם “שער השמים”, – הציוניות הזאת הלא כדה נשבר על המבוע.

איה מוסר־הנביאים, המצוה למחזיקים בו לאכול מיגיע־כפיהם ולא מעמל־זרים; ומה יהיה טיבו; האם באמת יעמד כולו על שב ואל תעשה: “מאי דסני עלך לחברך לא תעביד”, ומכל התורה לא ישאר – כפי שאומרת כת־הליצנים – אלא המקרא: “לא יחדל אביון מקרב הארץ”? ואת חיותו ממקור מי ישאב מוסר זה? איה הסופר “גלוי־העינים”, היושב תמיד על פתחי ההסטוריה, ובזרת מונה הוא מאורעות עולם ושוקלם במאזניו, כשרק צריך לחרות תורות־חיים, שאינן מתכוצות במטת־סדום שלו. עשרים וחמשה מליונים גרמנים מצאצאי המהגרים במאה התשע עשרה מגרמניה לאמריקה הלכו לגמרי לאיבוד לשפת מולדתם ולתרבותה; עשרים וחמשה מליונים גרמנים חדלו לדבר גרמנית ונעשו זרים לכל רוח גרמניה. בנפות הבלטים אוכלת הרוסיפיקציה את שרידי היונקרים – בועזי גרמניה. מדרום רוסיה נמלטים גרמנים, החפצים לשמור את נפשות בניהם, ההולכים ומתרוֹססים. בארץ הבורים – מספרים תירים ידועי־שם – יש אפילו אנגלים מתבוּרים; וההתנכרות לארץ־האם הולכת ומתפשטת אפילו בארצות העומדות תחת חסות בריטניה הגדולה. ומאידך גיסא אל מחרשתו של האכר האסטוני והלטי מתפוצץ זינה הגס של רוסיה האדירה; אל זה של האוסטמרקי מתנפצים מוחות גאונים כביסמרק. הקולטורה הגרמנית הענקית, עמוקת־שרשרים ורחבת־ענפים זו, אינה יכולה לפרוש את כנפיה על בניה הנודדים מעבר לגבולותיה ולהצילם מכליה; ובתוך גבוליה לא יעמוד לה כוחה האדיר ל"הבליע" איזו מתי־מספר אכרים גסים. וזה הפלא, שלא יכלה עוד לעשות שום קולטורה חזקה, ששרשיה בעם עובד וחי מיגיע כפו, כיצד תעשה קולטורה מצערה, שרק עכשיו התעוררה ושרשיה בהולכי בטל משלנו ובעובדים מעם נכר? אל תדרשו במופלא ואל תחקרו בנסתר. צדיק באמונתו יחיה. כי היד ד' תקצר. וכך גזרה ה"השגחה הפרטית" של ההסטוריה. לא לכם לאחז באת ובמעדר, לא לבני עם סגולה לפלח את האדמה; לא להם להיות מוכי־שרב ביום ואכולי־קר בלילה. אלהי ההסטוריה ילחם לכם, ואתם תחרושון; שומר ישראל לא ינום ולא יישן, ואתם נומו, נומו לכם!…

בן־שמן, תרע"ג