בכולנו היתה יד התיאולוגיה הלאומית; גם באלה שעמידתם בארץ; גם באלה שבעמקי לבם לוחש להם איזה קול, כי לא נבראו היהודים בשביל היהדות, אלא היהדות בשביל יהודים, והיהודים יכולים להיות קיימים ועומדים אם גם רוח אחרת תבוא בעיקרי היהדות; אלא שקול זה נחבא ומשתתק. את כל הספרות הציפה התיאולוגיה, והכל שותים בצמא את דבריה, ושנים על שנים אינם חדלים להרחיבה, להעמיקה, לפרשה ולגלות את כל תעלומותיה. וכשבאים לסתור את ה"אמת מארץ ישראל" האחרונה, מטילים ארוכות וקצרות מחרן עד אור כשדים, ופורשים ארובות־הידים ושוחים בים ההסטוריה. אויה לנו על לקוי המאורות של המוחות, שכשהם באים להוכיח, כי שתים ושתים הן ארבע, מקיצים הם כל ישני־‏עולם ומעלים במצודתם כל מאורעות־הדורות; ואללי לנו כפלים, כי מתורה, שאין לה יסוד לא בהגיון הפשוט, לא במציאות ולא בקורות־העמים, פנה ויתד ושארית־קיומנו.

ברוח אנו באים למלא את החלל הריק המתרחב מסביבנו, ואת הקרקע אנו מזניחים. איננו חפצים לראות דברים כהויתם, אלא נאחזים באמצעי־ההדהמה היותר קרובים לשכר את החושים. איננו מבקשים דרכי־ישוב שיתנו לחם להמוני העם, יען כי ההולך בדרכים כאלה אינו נישא על “כנפי־נשרים”, ויגעים מצעדיו וקשים. בדלת אחת נכנסים מתי־מספר אל הארץ, ברעש ובקולות נכנסים; ובשבעה שערים יוצאים בדממה אנשים, שאבותיהם ואבות אבותיהם היכו כבר שורש בארץ, באין לחם לאכול ואין בגד ללבוש. לבני־הגולה מבקשים להקים מקלטי־רוח, ופה פרושה מצודת־המיסיון על אלפי ילדים. אין די גני־ילדים, אין די בתי־ספר עממיים, אין בתי־מלאכה, שהיו יכולים להוציא מהמיסיון את בלעה. על פת לחם יפשע גבר ובפת לחם מחזירים למוטב גם רעים וחטאים, – בפת לחם, במקורות מחיה, שאינם תלויים בלימוד שפות זרות. בהדרכת הדור הבא בעבודת־האדמה, ולא בכרוזים ובשמתות ובקולות־קריאה ובדרשות פומביות; בחומר ובגוף בריא משיבים את הרוח למקורו ולעצמיותו ולא ברוח ובדברי נבואה. ואפילו “שדה הרוח” – מוּנח בוּר, עזוב מהידים הפשוטות לקראת המרחק והגובה ודולגות על הטעון תיקון ועבוד בד' אמותן; גם ספרי־לימוד פשוטים לבתי־הספר המעטים שישנם אין, וספרי־קריאה להיוצאים מבתי־הספר מאן דכר שמם; וככה יוצא “דור־התחיה” בגפו, ריק מידיעות, באין לו אפילו מזון להחזיק את המעט שרכש, ובחומר מי דורש ומבקש אותו. בדמים נרכש כל שעל אדמה; ואת אשר לא נשיג היום, מי יודע אם נשיגו מחר. ועל כל כברת־אדמה שרוכשים צריך להרעיש כל קצוי ארץ מאין פרוטה בכיס; והיה מעשה, שרכוש הגון, שהיה שקוע בקניה אחת, היה יורד לטמיון, אלמלא היה מזמין הקדוש ברוך הוא על־יד נדיבו הידוע את הסכום החסר, בכדי לגמור את הקניה ולהציל את הדמים (תרתי משמע!) שנשקעו. כה דלים אנו, כה ריקים אנו. ודבר אלהים מפי מלאכו אוסישקין מרעים: הקימו אוניברסיטה תחת שמי התחיה!

מנדלשטם מת – תחי האוניברסיטה המקווה בארץ העברים! תקוות ישנות מתו, ושוב תחי האוניברסיטה! מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. מבין קברי מתיך צצים פרחי־תחיה, ושוכני־עפר מעוררים את החיים. מי כבד־אוזן לקולטורה כ"ועד הפועל" ומי חרש כמוהו לדברי־רוח והפעם נזדעזע גם הוא. האם לא נראה בחוש כי: “ארץ־ישראל הולכת ומנצחת את הגלות. העבודה הנעשית בארץ הולכת וכובשת את הלבבות. וגולת־הכותרת של עבודה זו – האוניברסיטה העברית בירושלים – עתידה שתכבוש את מבצריהם האחרונים של הגלות וחובבי הגלות”. גולת הכותרת של העבודה! מזמור שיר בה"עולם" העברי שלנו. מי עוד לועג לדלותנו כמונו בעצמנו, ומי עיור לראותה תחת שמי־התחיה בכל כעורה ונולותה כמונו בעצמנו. רק אגודת הרופאים שביפו פרסמה כרוז כי בלי עתה באה “גולת־הכותרת”, מפני שלא ימצאו די מתים לנתוח בשביל התיאטרון האנטומי.

הרק די מתים אין? וחיים יש לנו די פה תחת שמי־התחיה? די חיים היכולים להיות ליסוד לאוניברסיטה, שמכל תפוצות־הגולה ינהרו אליה בנינו הנדחים? היש לנו פה די חומר, די גוף ולוּ אפילו גוף חלש וחסר־אונים כזה שבגולה, שבו יוכל להאחז הרוח הגדול הצריך להחיות את כולנו? הן לפי שעה אין לנו פה כלום, כלום. בכרך אחד שבארצות־פזורנו יש לנו יותר יהודים מאשר בכל ארץ־עתידותינו. אפילו בועזים יש לנו בפלך אחד בגליציה או בפולין יותר מאשר על כל אדמת־התחיה; ואפילו אכרים פשוטים יש לנו בארצות אחרות יותר. אפילו מעט הקברים, שנשארו כזכר לתפארת־קדומים, בעלום זרים ולנצח אבדו לנו. והחיים חצים תלוים בנס וחצים נבלו מכבר. על יסוד מה בונים דוקא פה את ה"מתיבתות הרבתיות", ובמי ובמה אנו שמים את מבטחנו עתה.

הכל, הלא לפי שעה, יסודו באויר; הכל – גם מעט החופש שאנו מתחממים עכשיו לאורו. אנו חיים מהשלילה של אחרים, ולא מהחיוּבים שבראנו אנו; אנו נשענים על המצב הפרוע וחוסר התרבות של ילידי־הארץ, ולא על התרבות שהכנסנו אנו. מה כוחנו איפוא כי ניחל, אם לא נברא מקורות־מחיה להמונים עובדים בעצם ידיהם, בכדי שנהיה כמות מכריעה. לחיים העומדים על השלילה לא לעולם חוסן. מהשלילה שלהם עוד יצאו חיובים, יען כי מחוברים הם אל האדמה ועובדים אותה בידיהם; זוהי המתמורפוזה שהעמידה על הקרקע עושה תמיד; ומהחיובים המעטים שיש לנו עכשיו תצא שלילה אחת, יען כי לנו יש “בועזים”, ותלושים אנו גם בהיותנו למראית־עין מחוברים אל הקרקע; זוהי המתמורפוזה השניה, שהתליה על בלימה עושה. העבודה תוציא את בני־הארץ ממצב הפרוע, והתרבות בוא תבוא ותביא בכנפיה כל פרי־התרבות אשר בכל המדינות המתוקנות: השנאה אלינו! הנצנים כבר נראו בארץ, ותחת שמש מזרח הכל נקלט מהר, וצץ וגדל במהירות נפלאה. ואחרי דממה דקה יבוא גם הרעש.

הכל יסודו מאויר תחת שמי התחיה. אבל אויר זה בלבד אינו מחכים, אינו מעודד את הרוח ואיננו יכל להחזיק מבצרי־רוח. לא ממרומים עלי ארץ ירדה הנבואה, אלא ממעמקי ארץ למרומים; מאחרי מחרשת הפלח צצה. גלוי־שכינה הביאה לנו העבודה, שחור־האדמה, ולא תכלת־השמים ושקיפות־האויר; היד אשר חצבה סלעי ההרים והפכתם לגני־חמד, התיזה “נצוצי קודש” ותלקחם ל"שלהבות־יה", ולא הפה הזורק מרה ומסיע סלעים בידי זרים. רוח־הקודש שרה עלינו, כשהיינו עם עובד־אדמתו; מתוך שרידי־הקברות אינו עולה לנו; הכל הולך עכשיו מהתם להכא, ולא מהכא להתם. כל זרמי־התחיה הולכים במסלול זה. בתי־ספרנו פה לא הקימו לנו עדיין יודעי עברית ובני־בית בכל תרבותנו העתיקה, כהחדרים, כהישיבות וסתם בתי־ספר מתוקנים שבגולה; אפילו מאהלי־התורה לא יצאו גאונים ומאורים, וכשצריכים להם מביאים אותם מ"התם". הכל יונק ממעט הקרקע שרכשנו וביחוד – ממה שמביאה לנו הגולה. כל התורה, כל החיים והתנועה – הכל מהתם ולא מהכא. הצרפתית אמנם שוב אינה מרננת בחוצותינו כמו קודם. שפת חוזי־יה גרשה מהסתפח בנחלתה. מבצרי־עוז בנינו לקולטורה, ורגלי השכינה שוב אינן נדחקות מהקומה הזקופה של בת קרית פריז. אבל מפני שבמרומי שחקים בנינו אותם, נשארה עמידתנו בארץ דלה וריקה כבימים ימימה. בסולם להיכל הקולטורה, שראשו מגיע השמימה, רואים אנו תמיד את העולים ולא את היורדים לאדמה. גילו ורינו איפוא, שמי ציון! אבל את עפרות־הארץ לא יחונן אף אחד מאלה העולים. רק בין כתלי בית־ספר מרעימה שירת הקוצר והבוצר, ולא בשדה ובכרם; רק על התמונות הנדפסות ב"ולט" צפים ועולים קוצרים ובוצרים, ובחיים לא תשורם עין אנוש; רק כשבא הצלם של הקינומטוגרף מתראים בגדי־עובד, ולא בכל ימות־השנה. הכל אחיזת־עינים, הכל מעשי־להטים כלפי חוץ, ובבית ובשדה, – הילקוט על השכם ומטה־הנודד ביד! ממה שחדלה פריז להיות בעיני דור בא טבורו של עולמנו, עדיין לא תבנה ירושלים. עוד רבות הארצות והמדינות, עוד רבים הימים והאוקינוסים לנודד הנצחי.

מהרוח בא וברוח עולה הכל. אפילו מעט האש, שמביאים מארצות הגולה, זורקים לים הגדול בדרוך רק כף־הרגל על אדמת הקודש. הבל מפיק הבל, ושמש ציון מפיגה את חומם של חובביה, מנשקי־עפרה ומרצי־אבניה. החבה לציון נמצאת תמיד ביחס הפוך של קירוב מקום החובב אליה; ריחוק המקום מקרבו אליה, קירוב המקום מרחיקו. בגולה המרחק והנסתר מושכים את הלבבות. פה הכל נגלה יותר מדאי לעיני בשר יום יום, והכל מתפשט משמלת הקסם ונעשה חולין. בגולה תחומי הקודש והחול מסוימים וקבועים; אדם אוכל ושותה ומספק את צרכיו להנאתו, וברגעי עלית־נשמה מתפשט הוא מגשמיותו, ובגופו ובממונו מרחף הוא תחת שמי־ציון. פה הקודש והחול משמשים בערבוביה. כל אחד רואה את עצמו בונה את הארץ בהויתו ובמציאותו; באכילתו ובשתיתו, בהנאת גופו, בהפקעת־שערים על הקרקע לטובת הכיס, בעשית־סחורה בכל הקודש, בחיזוק ידי האויב ובחתירתו תחת יסוד היסודות, במסירתו את בניו לבתי־הספר של ה"אחים והאחיות הקדושים", – בכל מכל הוא “מכהן בקודש”; תמיד אמת־בנין הישוב ביד, ומהקודש שיום יום דשים בו תפוג הקדושה; והחול שיסודו בקודש מתקדש, ואינך יודע מהיכן מתחילה הקדושה ואיפוא נגמרת הטומאה. ו"דור התחיה" – הוי מי יחוש עתידות! הוא חוצב להבות בפיו, וריק ומלאכותי, ונחר ומתנפח במעשיו; דור החסר לו עמקות־הרגש, ואחריות־המעשים והבנת־ההוה והמבט לעתידות עם. ילדי הגולה באי טבעיותם הם יותר טבעים מ"ילדי התחיה" בטבעיותם כביכול; בהם הלא אין זיוף הרגש, אין פוזה; ופה הכל כאילו מוכן ומזומן לקראת הצלם. והתרבות השולטת המקיפה אותנו על כל צעד והמוצאת לה עוד מרעה רחב ידים בשדותינו ובכרמינו עושה את שלה; כבר כיום הזה מתדבקת היא בבנינו בהרבה מארחות חייהם. ואם עכשיו בפראיותה כך, אחריתה, כשתעלה ותתקדם, מי ישורנה. כי זהו כוחה של קולטורה ששרשיה באדמה, שאפילו כשהיא נמוכה מטשטשת היא ופוגמת קולטורה ששרשיה באויר, ואפילו אם ראשה מגיע השמימה.

הנה הם הפירות, שאוכלים אנו מ"הקרן הקימת" של התיאולוגיה הלאומית; לתורת־חיינו ומתוות־דרכנו היתה. היא לא תעתה מני דרך, ורק אנחנו תעינו בה. התהפוכות והזרות שאנו מוצאים ב"בועזיות", בשניות, בקנאות, בפשרות הנן רק תהפוכות בעינינו, אבל עקביות מעגלי־יושר, שטה קבועה לפי טבע הויתה של התיאולוגיה הלאומית; היא מוכרחה ללכת מדרגא לדרגא במסלול זה. כי השקפת־עולם שביסודה מונח הרעיון העיקרי, כי “חומר עכור” כמו הגוף, שיסודו מעפר וסופו לעפר, אינו יכול להיות אלא כלי מחזיק לנשמה ורוח, יכולה לצמצם גוף זה עד קצה גבול האפס, ומרוב התפעלות ודביקות לשכוח את מציאותו לגמרי ולבוא לידי התפשטות גשמיות מחלטה. רק תיאולוגיה, השוכחת צער עם נודד ללחם וכל מרכז שאיפותיה ונקודת חייה נעשה המרכז הרוחני, יכולה לאבד שווי־משקל ברוחה ולכונן מבצרי־עוז לכל נדחי־ישראל מחמרים זרים, ובכלים שאולים, ובארץ, שאין לנו בה כלום, שאין לנו עליה אלא שטרי־חוב לצוּר על פי צלוחית; בארץ, שאפילו המעט שרכשנו בה תלוי באויר, ורוח מצויה אחת יכולה לעקור אותנו ולטלטלנו לכל ארבע רוחות העולם. כשהגג נעשה תכלית בפני עצמו, אין פלא שמתוך רוב געגועים לראותו עומד הכן, שוכחים אפילו את נחיצות היסוד, ותולים אותו ברוח, ושוכחים לעמוד אפילו על טיב החומר. התכלית הלא התעודה – הרוח; ואנו כולנו, הארץ, השפה אינם באים אלא לשמשו. כי מה אנו ומה עולמנו מלבד ענני הרוח הרבים אשר בהם מכלכלים אנו את החיים, ומעט “עפר ארץ ישראל”, אשר בו אומרת אמונת־קדומים להחיות לעתיד לבוא את המתים. מעט עפר והרבה רווח – זהו סמל תחיתנו! בני בכורי יעקב הוא מיום שגלינו מאדמתנו רועה־רוח ורודף־קדים; ההוא יכניס את עצמו בעול לחרוש את אדמתו ולפלחה? באויר ארצו חיי נשמתו ובו הוא שולט שליטה בלי מצרים. לאויר יש סגולת ההתפשטות, ובמלוא החופן אפשר למלא חלל כל הגלות ולרפא בו כל הלבבות השבורים. גם הגבורה כביכול בקשה לעשות גוי גדול מ"בני־משה". מי מודד עפר בוני־עם ומי מונה גלגלותיהם. אם רבבות “בועזים” שיותר לא תוכל הארץ להכיל, יבנו את כל העם, למה לחכות ל"קיבוץ־גלויות" שלהם בבנין “בית־הבחירה” לאלהי הקולטורה, ומדוע לא להתחילו כבר עכשיו עם המאות שכבר תקעו פה את אהלם; אם ארץ קטנה יכולה להצמיח דבר־אלהים לעם גדול מפוזר ומפרד, מדוע לא יספיקו השטחים הקטנים שרכשנו לנו להשמיעהו בגוים ולהפיצו בעמים. בדרך הטבע הלא בין כך ובין כך הכל כה רחוק מאתנו וכה נשגב מכחותינו. ובדרך נס, – אלהי הנביאים, שיעננו ברבבות בועזינו ובמליוני דונמינו, יבנה לו זבולו גם על רבבות דונמינו ובין מאות בועזינו וישכין משם את רוחו על בניו הנדחים בארצות רחוקות ובין גוים זרים.

דרך העצמיות לא היינו יכולים לחתור ל"חוף־מנוחות" כזה. כי מתוך בריחה מהשניות אי אפשר לנפל מתוך הכרה צלולה בזרועותיה; מתוך בקשת השלמות וגלוי־העצמיות, מתוך חיפוש רשות אחת לאדם וליהודי ואחדות־היצירה אי אפשר לה להסתבך בפשרות, הפוגמות את הנפש, הקורעות לקרעים את העצמיות, הלוקות את היצירה, הבוראות את רבוי־הרשויות והמפקידות את רוחנו – רוחנו אנו ולא רוח נביאים קדומים – בידי מוסדות וחברות זרים לרוחנו ולשאיפותינו ומחללי־קדשנו. דרך הטומאה אינם עוברים אל הקדושה, ודרך השניות אינם באים לשלמות ובתורות של “צורך ויכולת” אינם עוברים על מעצורים החוסמים בפנינו את הדרך לבריאת תרבות מקורית; תרבות, שהיא שופעת מעצם הויתנו אינה יכולה להברא בכלים שאולים וזרים, שהם תוצאה של עצמיות אחרת. מתוך שאיפה לחופש ולהתרת חרצובות־האדם בכל שדה־רוחו ובכל פעלי־ידיו אי אפשר לבוא לעבדות, לחיי־בטלה וסרסרות ול"עבודה־זרה"; מתוך בקשת מקורות־מחיה לנודדי־עולם ולהעמידם על הקרקע אי אפשר להשמיט מתחת רגליהם אמת הקרקע האחרונה ולסתום להם אותם המקורות. הרואים בשיבה אל האדמה מקור־חיותנו והתחדשות־כחותינו, הרואים בה תכלית בפני עצמה ולא שדה־מרעה ליעודים ולתעודות, אינם יכולים להזניחה לאחרים, כי העיקר הוא מוסר־החיים, המוסר השופע מהם ומשפיע עליהם, והוא מונח לא ביעודים, אלא בעבודה; לא במרעה־רוח ירומם גוי חי ויקום לתחיה עם נוטה למות, אלא – בעבודה! יותר אדמה לעובדים – יותר מקורות מחיה לנודדים ויותר מרחב לגלוי העצמיות; פחות שפות זרות – יותר עצמיות. בכל שעל אדמה, שלוקחים מידי העובד ומוסרים אותו למבלי עולם, יש גזל־אדמה, גזל שאין לו כפרה עולמית; בכל פרוטה ופרוטה שמוצאים על מוסדות רוחניים במקום להשקיען בקרקעות, מחזקים אנו ידי האויב ומקרבים את קץ־קיומנו. “לסך־הכל” אחר באים אז. כשהאומה גוועת מחוסר קרקע, אינם מתחילים מתורה. ועל חשבון עם רעב ללחם אינם מגדלים “בני־עליה”.

בשיר־ערש אחד מישנים את כנסת־ישראל הדויה, ובסממנים דומים מדהימים את חושיה. שיר־ערש אחד לקרובים ולרחוקים: לרואים תעודת ישראל בעמים בפיזור נדחיו ולרואים בכינוסם; למחכים ל"קריעת ים סוף" במטה־הקסם של הדפלומטים ולמחכים לה במטה הנביאים.

כולם מצפים הם למשיח־פלא, אשר על כנפיו יעבירם לארץ־הבחירה; כולם מבקשים אותו מחוצה להם ולא בלבב פנימה. מת בקרבנו רוח־החלוץ, אשר צרים לו גבולות מולדתו, וקרה לו שמשה ומחניק לו אוירה; אשר אינו מוצא מנוח בצל עצים הנטועים בידי זרים ואינו יכול לשבר את צמאון־חייו במי בארות החצובות בידים אחרות; אשר בלבו אש עצורה, המבקשת לה מוצאים והודפת אותו למרחקים להאיר מחשכי־עולם; ובקרבו כוחות־איתנים, ההודפים אותו לעקור הרים, לקרוע אוקינוסים ולהפרות מדבריות־ציה; אשר רוחו ישאהו אל תעלומות־הטבע, להיות כאחד האיתנים, להלחם בהם ולהכריעם; לברא בידיו את עולמו ומאין לבראו.

מת בקרבנו החלוץ, אשר פלאים דרכיו ובטוחים, אשר פלאים מעשיו וטבעיים; ולכן חדלנו להבין חידות־עולם ופתרונן; ולכן לא עמדנו בסוד־הטבע, ונעלמו מפנינו מוצאיו ומבואיו; ובדרכיו, המעולפים סוד רק לההולכים בדרכים כבושות, אבל פתוחים וגלויים לכובשי־הטבע ומפלסי־נתיבות, רואים אנו נסים; ובקסמי משיחים ולהטי־חרטומים רואים אנו יד הטבע. הנס נעשה לנו לטבע שני, הטבע – לנס.

תחית מיליונים על ידי מתי־מספר של “בועזים” – זוהי בעינינו מציאות; ושיבת צאצאי עובדי אדמה אל אדמת־גידולם זו דמיון. השגת טשרטרים בזכות אבות ואפתיקאות בלות, בלי שום יגיעת־כפים, זוהי דרך־הטבע; וכיבוש ארץ על ידי עבודה אטית, שעל בשעל, כמו שנוהגים אפילו עמים אדירים הנשענים על החרב, זהו מעשה נס. להאיר לגוים ממחשכים, להיות נס לעמים בהיותנו אסקופה הנדרסת – אלו הם נתיבות־עולם; להאיר ממרום שמי־ארצנו, ככל עם חי יושב על אדמתו, ולברוא עולמות חדשים – אלו הם שנויי סדרי בראשית.

באין כוח למות אנו ממשיכים את קיומנו, ובאילוזיות שונות אנו ממלאים את החלל הריק המתהוה מסביבנו; מאחת אנו בורחים, ובחבלי השניה אנו נאחזים; ותמיד בורחים אנו מהאילוזיות של בוראי עולמות וכובשי־הטבע, ונאחזים במקסמי־הדמיון של מבלי העולם וחיים מירושת־אבות, אפילו בחלומותיו ניכר הסרסור.

נסתמו מקורות־היצירה בגולה; נסתמו אפילו המקורות, שמהם נובע הרצון לבקש דרכי־היצירה, ולעמד בסודן. אנחנו חדלנו לברא. מה נתנו לבאי עולם כעם? מלוי בריבית, בנקירים, סרסורים, אוכלים מן המוכן הקימונו, ואל כובשי־הטבע ומחוללי־עולם. בעשית־ספרים אין קץ הראנו גדולות ונפלאות; שם היא תרבותנו, ולא ביצירת נכסים ממשים.

בכל ומכל מבצבץ הסרסור שבנו; אפילו כשמכהנים אנו בקודש משמשים אנו בתגא שלו; גם את אלהי אבותינו איננו אלא “מסרסרים”; איזה חלק יש לנו בו; מן המוכן קבלנוהו מאבותינו, ולא אנו מצאנוהו; גם “בספר־הספרים” איננו ממלאים אלא תעודה של סוכן־נוסע; ובכל “תעודתנו בעמים” איננו אלא בעלי־רנטה: חיים אנו מריבית הקרן, שעברה לנו מירושה מאבותינו הקדמונים, שבזעת אפם ודמם הרטיבו את אדמתם.

כלום לא בראנו בגולה. ובקיומנו איננו אלא מקלקלים את ירושת אבותינו הגדולה; את המארה הרובצת עלינו אנו מרביצים עליה, ובצללים הכבדים הרובצים מסביבנו אנו מחשיכים את זהרה ואורה. חסד היינו עושים לה, אלמלי היינו נכחדים מתחת שמי ד'; בהכחדנו היינו ממלאים יותר תעודה בעמים בהפצת ה"יעודים" וה"אחדות" וה"מוסר", מאשר במציאותנו; אז כל העמים היו עומדים בחרדת־קודש לפני הקולטורה, שבראנו בהיותנו עם עובד־אדמתו. עכשיו מחרפינו ומנדינו שמים גם את תורת הנביאים מטרה לחציהם בחפצם להכות אותנו.

מירושת־אבות אנו חיים. הלא כה דברי בעלי־התעודה בעצמם, כה גם דברי “בעלי המרכז”: רק בזכות אבות זכות קיומנו בעולם. אבל ירושת־אבותינו הלא גידול־קרקע היא ולא גידול־שמים; ומתקופה קצרה שיצרנו נכסים ממשיים, נמשכים – לפי דברי בעלי התעודה – קוי אורה כיום הזה. כמה היינו יכולים איפוא להעשיר את העולם, אלמלי היינו מחוברים אל הקרקע, איזו ערכין היינו יכולים להביא לכל תבל ומלואה, אלמלי היינו שבים אל אדמה זו. שבחוזק־יד נעקרנו מעליה; כי הן לא נסתם מימי הנביאים חזון מאלהים, ובעולם־היצירה עוד נשאר גם מאחרי הנבואה הקדומה חלל למגלי־תעלומות. מרבה אדמה מרבה איפוא רוח־אלהים. ואף על פי כן בועטים בעלי התעודה לגמרי באדמה, ובעלי המרכז מצמצמים אותה עד גבול האפס. יען כי לחיות מפירות הקרן, שהאירו לנו אבותינו, אנו יכולים ולברא בעצמנו קרן קצרה ידנו; יען כי להיות נישאים על כנפי אחרים נוח וקל, ולברא לנו בעצמנו כנפים – למעלה מכוחותינו.

בעלית צאצאי בן־גוריון המיתו את משיח־האומה. רבים הם חללי כל אמונה. אלהי הרחמים הכביד יותר את עולו על רוח האדם מאשר אלהי־הדין. במנזרי הכנסיה הקתולית נבלעו יותר חיים מאשר בין כתלי בתי־מקדשינו וישיבותינו. אבל אמונות אחרות המיתו את רוח הפרט, ולא את רוח־האומה. גם ברדתה עלי אדמות לא יכלה ממשלת־השמים לגדור גדרים למושלי־‏ארץ ולכובשי־עולם. בחרב גיבורים, במחרשת־איכרים, ביד הסוללת נתיבות־עולם וברוח החודרת לכל תעלומות־הטבע ראו את הקולטורה, ולא בקולמוס־סופרים ובאדרות־נביאים. ובנו המיתו את המשיח ויכרכוהו בין גוילי־תורה. רק נשמתו פרחה מתוך הספר ולא נשמת היחיד. רק לגבי דידיה עמדה התורה מהתפתח: ואידך נשארה היא “תורה־שבלב”, ותתפתח לפי רוח העת והזמן. להתרת עגונות ביקשו היתר ממאה רבנים, מ"בת־שוע" הקשיחו אדירי התורה את רחמיהם, יען כי נשחט בגולה יצר הרע של אישות וחיי המין לא תפסו מקום גדול כל כך בחיינו. אבל למה שעמד במרכז־חיינו השתעבדה גם ה"תורה המאובנה". ל"היתרי עסקא", לשטרי־מכירה בשבת וכיוצא נמצא היתרים, יען כי במרכז־חיינו עמדה הסרסרות; אותה טפחה, ואת המשיח גרשה. מת משיח האומה, המשיח החי ופועל בלב כל אחד ואחד מאישי האומה – המשיח הכובש והיוצר! אחת במאות השנים התגלו גם על אופק שחור שמינו משיחים, שהיתה בהם מנשמות גואלי עם. אבל בודדים היו במחנה ועזובים מכל. בהם לא הצטרפו סכומי הכוחות הפועלים בכל אישי אומה חיה; רק ממקורם שאבו ולא היה להם מעין־מתגבר של עם שלם, אשר ממנו שואבים כוחות חדשים, אשר ממעמקיו מחדשים כוחות ישנים. לבדם עמדו, ובקרח המקיף אותם התקררה אשם ויקפא מעינם.

בדמותנו ובצלמנו בראנו את המשיח. מה אנו חיים מרוח, אף הוא בא מרוח. מה אנו מתקימים בנס, אף דרכיו בנסים ונפלאות. מפרשי־רוח פרשו בעלי התעודה ובעלי המרכז על אנית חיינו הטרופה, מפני שיד קבצני עולם וסרסורים אינה יכולה להחזיק משוט. בהרצל – זהו המשיח הבודד האמיתי – נתלו ההולכים בדרכיו, יען כי קל להיות נישא על כנפי־נשר. בו בעצמו היה מעוף הנשר מטבעו; הוא נברא לעוף, ולא יכול לזחול. אבל שומרי צוואתו נבראו לזחול ורוצים הם לעוף, מפני שאפילו להיות זוחלים בין הזוחלים לא יעמוד להם כוחם.

מימי בר־כוכבא מת המשיח הכובש, הנשען על זרועו ולא על ענני־רוח. גל אפר שמו על לבו הבוער, שאשו לא תתפרץ ולא תדליק את לבות הדורות הבאים; ערימת ספרים שמו על עיניו, שרק בהן תהיינה נעוצות, ובערפלי דורות קדומים ובאבק דפים בלים תדעכנה, ולא תראינה לחיים ולא תחדרנה ללבות שבורים. את בר־כוכבא המיתו ואת בר־כוזיבא השאירו. ר' עקיבא עוקר הרים בתורה וטוחנם חי, ועקיבא בן־יוסף הפותח נחושתי עם לא יזכר ולא יפקד. לזכר היום שנעצרה המגפה בתלמידיו בעלי התריסין במשנה ובהלכה מדליקים משואות, ואת מאורות גיבורי ביתר הדעיכו. זכר המכבים נימח, והחשמונאים חיים. “פך השמן” צף על פני חיינו. “נרות חנוכה” היו עמודי אשנו. נגנזה חרב־גיבורים ונקבר רוח אמיצים. אדירי־התורה ארזי־הלבנון במחקר ובדרוש – אלה הם משיחינו. הס. כבו המאורות! בחירי עם־סגולה ישנים את שנתם; ובחשכת־הגלות רק מסמאים עינים אחרוני ניצוצות של בני־כוכבא ומכבים; ובתרדמת־החיים רק מחרישות אזנים הלמות פטיש־היוצר, נקישת מעדר העובד, שירת הזורע והקוצר ואבחת חרבות גיבורים. דממת מוות. רק שריקת קולמוס מחשבי קצין נשמעת; וכהמית כינור חרישית ערבה היא לאזן; וכשיר־ערש רק מישנת היא את ישני־העולם…

בן־שמן, תרע"ג