סיפור אהבה המשתרע מעבר לזמן ולמרחק, זהו בסיס סיפורו של ל. לייבוביץ', חובב מד"ב שרוף מזה שנים רבות. בין האמצעים המשמשים לסופר בכתיבת סיפור זה – אֶקסטרפוֹלָצְיָה נפלאה בנושא הביולוגיה.
* * *
כל משך המסע בערה בי תחושה של דחיפות. והשעון שבי לא פעם יחד עם שעונה של הספינה. בטרקלין הגדול היה שלט מאיר ומתחלף: יום ראשון למסע. יום שני למסע. ולי נראה כאילו עברו יובלות. חכיתי שנים, עתה לא יכלתי לחכות ימים.
ליד השעון תלתה תצוגה מרחבית של הנתיב בו נסענו, נסיון למסור בארבעה מימדים את הדרך באין־סוף. בתוך הקוביה התפתלו והצטלבו מישורים, ועליהם נעה נקודה אדומה: נעה בעקיפין, עברה ממישור למישור, היססה בין המישורים; אך התקרבה בהתמדה אל כוכב ירוק שמעליו תלו אותיות זוהרות: 278־3־1 ‘הסליל הכפול’; תחנה לפני אחרונה של הספינה, כוכב הלכת אליו נסעתי. ולבסוף הנקודה האדומה כמעט נגעה בירוקה, היא עמדה לעזוב את המישורים ולזחול אל הכדור הלבן־חלבי שסימן את היקום שלנו. עוד מעט ונגיע.
השעה היתה ארבע לפנות בוקר על פי שעון הספינה, והייתי לבד בטרקלין הגדול. לרגלי היה צרור חפצים ארוז בתרמיל. עמדתי וחכיתי, פני אל קיר הזכוכית השחור. ולפתע אחזה בי יד נעלמה וניסתה לכווץ אותי ולדחוס את כולי אל החלל שבטבורי, ואחר כך הרפתה ממני היד, וקיר הזכוכית פרח באור ובצבעים: שמש, כוכבים. הספינה יצאה מן העל־חלל אל החלל.
שמש צהובה מאד זרחה ברביע העליון של קיר הזכוכית. הכוכבים היו מועטים, נקודות בודדות של אור. ומלמטה, עם סיבובה של החללית, החל לזרוח ‘הסליל’. צבעו ירוק־כחול, מערבולות של עננים, כיפות קוטביות מבהיקות, ככל כוכב לכת. אין פלא שאף אחד לא קם משנתו כדי לצפות בו. מעטים שמעו עליו, הכיצד ישמעו? “מה זה, דוקטור?” “תרופה חדשה. טובה מאוד על פי נסיוני.” “תודה דוקטור. חיי כה קלים עתה, דוקטור.”
הבטתי בכוכב הלכת הסובב לאיטו, מנסה להבחין בתווי היבשות, כאשר לחש קול מן הקירות: “ד”ר אָדִי, אנא התייצב בתא פריקה מס' 3." העמסתי את התרמיל על שכמי ויצאתי מן הטרקלין. האורות עומעמו אחרי, מאות הכסאות הלבנים שקעו בחשכה. רק השעון המשיך להאיר: יום תשיעי למסע. והנקודה האדומה בתצוגה המרחבית נגעה בירוקה ולא זזה.
בתא הפריקה כבר שרר לחץ אטמוספירי. באמצעו עמדה הנחתת, ורובוטים פרקו את מטענה: חבילות לבנות, גדולות, זהות בגודלן. מתוך כל חבילה נשמע זמזום חרישי, הרחש של מערכת הקירור. ועל החבילות היו רשומים כוכבים מכל קצווי הגלכסיה, אחדות מהן יתגלגלו חדשים בדרך עד שיגיעו ליעדן.
“צוות הספינה ומוחה נפרדים ממך לשלום, ד”ר אדי. נהנינו משהייתך עמנו ומקווים להתראות. דרך צלחה," אמרו הקירות.
“ברוך בואך אל כוכב הלכת ‘הסליל הכפול’. אנא הכנס בפתח שבחרטום,” אמרה הנחתת.
הנחתת כולה היתה חלל ענק סגור סביב במנועי אל־כובד. החלל הלך והתרוקן. אחרון הרובוטים יצא ממנו ודלתות הנחתת נסגרו. התיקרה שמעלי נראתה אך בקושי, הקירות התעגלו סביב כקופסת גולגולת העשויה מתכת. כל רעש שהשמעתי הדהד וחזר מקירות המתכת, עד שפחדתי לזוז. לא הרגשתי אימתי יצאה הנחתת לדרכה ולא חשתי בנחיתתה.
עד שפתאום נפער פתח בקיר המתכת, ומן הפתח זרח פנימה אור שמש זהוב, מאיר יותר מן השמש תחתה אני חי. האירו עלי קרניה של שמש זרה. צעדתי בהססנות אל הדלת. גרם מדרגות קצר השתרבב מקיר הנחתת וירדתי בו.
לפני חמש עשרה שנה, בשנתי הרביעית באוניברסיטה, לקחתי קורס בתורת הנגיפים המורחבת. ההרצאות הוקלטו על כוכב ‘הסליל הכפול’. עמדתי באולם הגדול, כי כל המקומות היו תפוסים והמעברים נדחסו אדם. בהתחלה רעש האולם, אך אחר כך השתרר שקט גמור. הבטנו בתמונה התלת מימדית בתמהון. ידענו וסרבנו להאמין. כבר אז היה שמו לאגדה. היה גבר שחור־שֵער, עיניו חומות כהות. אפו התעקל מעל פה בשרני, רך. הוא מיעט בתנועות, דיבר בצורה ברורה מאד, לפניו היה מסוף של מחשב בו השתמש מדי פעם. מאחורי גבו נפתחו פתחיהם של מסדרונות עגולים, לבנים. כך ציירתי לעצמי את ‘הסליל הכפול’: גבר שחור־שֵער, זקוף, ממעט בתנועות, מסדרונות לבנים.
אך הנחתת עמדה באמצעו של כר דשא. דמעות עלו בעיני, כה עז היה אור השמש. המתין לי איש בסרבל כחול ורחב, נמוך ממני בראש. שערו היה מתולתל, לבן כמעט כולו. הוא מיהר אלי והושיט את ידו. אמר, “ברוך בואך. שמי לָסְקֵר.”
עד שאמר זאת לא זיהיתי אותו. השמטתי את התרמיל כדי לאחוז בידו. “אָדִי. ד”ר אדי. אני…" אמרתי את אשר עם ליבי. “אני המום. לא ציפיתי שאתה בעצמך תקבל אותי.” הוא חייך, “אני מקדם את כל חברי למקצוע.”
“למדתי רפואה באוניברסיטה של הכוכב לאו,” אמרתי, “ואני מוסמך לעסוק במקצוע רק על פני לאו.” לסקר היה בוגר כדור הארץ, מוסמך לעסוק ברפואה בכל היקום המיושב; אלהים יודע כמה תארים סחב מאחוריו, וזה כאין וכאפס לעומת שמו; וקרא לי חבר למקצוע. אך הוא אמר, “נשבענו אותה שבועה.” וזו היתה אמת.
הלכנו והתקדמנו לעבר בניין לבן, כיפתי. מסביב השתרע מישור ענק ירוק, ורק מרחוק תלו באויר פסגותיו של הר מושלג. “קיבלתי את מכתבך האחרון. הנגיף־הנושא כמעט מוכן, ממתין רק לתרבית רקמה לנסויים אחרונים. בת כמה הילדה עכשיו?”
“בת אחת עשרה. והיא חולה מגיל שלוש, עברה כבר השתלת רשתית בעין אחת.”
“אינכם נוהגים לערוך בדיקות תוך רחמיות בלאו?”
“אשתי התנגדה לניקור מי השפיר. במשפחות שלנו לא היתה מעולם סכרת. יתכן וזו מוטציה ראשונית. לא עשיתי מיפוי גנטי.”
בת אחת עשרה, בתי היחידה, חולת סכרת נעורים בעולם בו אין כמעט חולים. “ולמה פנית אלי רק עכשיו?” שאל לסקר.
“חסכתי שמונה שנים כדי לממן את השדר אליך ואת הנסיעה לכאן. גם כך שילמתי חלק מדמי הנסיעה בעבודה כרופא, לבני לאו שעל הספינה.” לסקר משך בכתפיו, כלא מבין.
נכנסנו אל אולם גדול מאד, שבאמצעו הוקרנה תמונה תלת מימדית: קופסית של נגיף, מבנה משושה ומדוייק; אחר נעלמה הקופסית וגילתה את הסליל הכרוך סביב עצמו שבתוכה. הסליל הותר ועתה דמה לסולם לוליני.
“זהו הנגיף הראשון שבו השתמשנו, זן של נגיף ההֶרְפֶּס. בצורה זו או אחרת הוא משמש אותנו עד היום.” יצאנו מן החדר; הקופסית נבנתה ונהרסה, הסליל הותר ונקשר מחדש.
עתה נכנסנו לתוך חדרון קטן. לסקר התיישב על כורסה שעמדה שם, לפניו מסוף של מחשב. “תן לי את תרבית הריקמה,” אמר. הוצאתי מתרמילי את החבילה הקטנה והכבדה. הוא הכניסה לחריץ בשולחן המסוף והקיש במהירות בקלידים. המסך הואר, הופיעו עליו תמונות מתחלפות במהירות, מספרים, צופנים גנטיים, ברצף לא מובן לי. אך לסקר צפה במסך ודיבר:
“במאה העשרים גילו את הנגיף: יצורים עם קופסית כמו מזרק, המחדירה את החומר הגנטי שלה אל תוך תא חי. אחר כך ראה מישהו כי יש והחומר הגנטי של הנגיף נכלל לתוך הכרומוזום של התא החי ונרדם שם: נוספה לתא כמות של דנ”א שאינה באה לכלל ביטוי. וכעבור מספר שנים שמו לב כי לפעמים נגיף רדום כזה יוצא וסוחב אחריו קטע מתוך הכרומוזום של התא; הוא רכש מידע גנטי חדש ולא איבד את כשרו להיכנס לתוך תא חדש. משמע: מצאנו דרך להעביר מידע גנטי מתא לתא. וכל שנותר לנו זה למצוא נגיף מתאים, שלא יהרוס את התא המארח, ולמצוא דרך להצמיד לו את המידע הגנטי, את הגֶן. כל כך פשוט: נולד ילד עם מחלה גנטית קשה, חסר לו גֶן; יש לנו אמצעי לספק לכל התאים שלו את הגֶן החסר, והוא גם יעביר אותו לצאצאיו. חסל סדר המחלות הגנטיות. אך כל התהליך הזה, חיפושי הדרך, נמשך מאות שנים. מורי הצליח בראשונה לרפא ילד חולה בטיי־זקס, לפני חמישים שנה. מאז אנחנו הולכים ומשתכללים, וכיום כמעט אין מחלה גנטית שאינה ניתנת לריפוי."
הוא הסתובב אלי בכורסתו. “הלבלב של בתך אינו מייצר אינסולין. נדביק אותה בנגיף; הנגיף נושא על זנבו את הגֶן ליצירת אינסולין, הוא חודר אל התא ומתאחד עם הכרומוזום שלו. האינסולין מתחיל להווצר.” הוא נגע במסוף. על פני המסוף החלה לרוץ תמונה: מסדרון ארוך, על פני מדפים מכוסי כפור נחו מאות אלפי ביצים. “מתחת למסוף הזה מסתעפים כמו כוכב מסדרונות ארוכים, מלאים בביצים. בכל ביצה גדלים הנגיפים. אין מחלה גנטית שאין לה פתרון כאן: לפעמים פתרון קצר ולפעמים ארוך, אך המחלות הגנטיות אינן מהוות עוד בעיה. אתה בוודאי יודע זאת.” ידעתי זאת ועדיין הייתי נדהם.
על מסך המסוף הופיעה כתובת: ‘תרבית התאים נמצאת בגידול מואץ ותגיע לשלב גידול לוגריתמי בעוד ארבע שעות. סוף ניסוי בעוד שש שעות.’
לסקר קם מכסאו. “תרצה לבוא עמי? נסייר מעט.” “כן, ודאי,” אמרתי. במסדרון הלבן הלך לפני, ראשו הלבן כפוף. שוב עברנו ליד התמונה התלת־מימדית. הקופסית נבנתה משושים־משושים ונעלמה, הסליל הותר ונקשר מחדש.
בחוץ נשבה רוח קרירה מפסגות ההרים. היא נשאה עימה ריח שמעולם לא הרחתי: עדין, משכר, נקי. כאילו בעל גוון כחול בהיר, עדין מאוד. “על מורדות ההרים האלה,” אמר לסקר והצביע בראשו, “צומחים בצפיפות עצים נמוכים, ‘עצי־פרח’ קראנו להם. בעונה זו של השנה מתכסה כל עץ באלפי פרחים צהובים. בהתחלת הפריחה הם מפיצים את הריח הזה. לידם הריח משגע, קשה לעמוד בו. הוא גורם להתעלות הרוח, כמעט לשכרות. אך לקראת סוף עונת הפריחה ריחם משתנה. הריח העדין הופך… הופך לריח רקבון. של בשר נרקב. אך אז הרוחות משתנות, רק לעתים נדירות תנשוב רוח לכיוונינו. על ההר אי אפשר כלל לדרוך.”
לפני הבניין חיכה לנו כדור רחף. לסקר הקיש על מקלדי הלוח את היעד. הכדור התרומם, כר הדשא הענק דהר מתחתינו, קטן ונעלם. עתה טסנו מעל אגם שחופיו משוסעים ומפורצים.
“כשבאנו אל המקום הזה לראשונה קידם את פנינו ריחם של עצי־הפרח. אז החלטנו סופית להשתכן כאן. ובתום עונת הפריחה נשבה פעם רוח מערבית והרחנו את ריח הריקבון. אחד מחברי פענח את הצופן הגנטי של עצי־הפרח. איתרנו את הגֶנים של הריח, בפעולה פשוטה יכולנו לבטל את השינוי שחל בריח. כבר הכנו את הוירוס הנושא. אך אז החלטתי לא לעשות זאת. ולא עשיתי. זה היה לפני 28 שנה.”
טסנו מעל שלגי ההרים. במורד, בין סלעים חשופים, עצרנו לפני כיפה לבנה וקטנה. אדם גבוה מאוד, ששערו זהוב ועיניו מלוכסנות יצא לקדם את פנינו. “זוהי תחנת הניסויים החקלאיים שלנו,” אמר לסקר, ונכנסנו.
הם עסקו שם בלוחמה ביולוגית. על פני עולם אחד כִלתה הכנימה את היבול, בעולם שני התרבתה אצה במהירות וחנקה את הימים. אנשי מושבה על כוכב לכת חדש שטרם זכה לשם סבלו מחוסר ויטמינים: החיידקים השוכנים במעיהם, אלה היוצרים את הויטמינים, עברו מוטציה. המושבה חדלה להתפתח, וכולם פנו ללסקר, ל’סליל הכפול'. במבנה שהשתרע מתחת להר כולו נמצא נגיף שיהרוג את הכנימה, נגיף שיהרוג את האצה ולא יזיק לשום יצור אחר; נגיף שישנה את הבקטריות על פני אותו עולם. עבדו שם מיטב המוחות מכל היקום המיושב למשך שנה, שנתיים, עשר שנים. הם חזרו לביתם עם כל הידע שעל ‘הסליל הכפול’. אך עד שהספיקו ליישמו, להכין מעבדה, לייצר את הנגיף הנושא, התקדם ‘הסליל הכפול’ הלאה, הקדימם בכל, שינה את שיטות העבודה. מה עוד שכולנו, הרופאים בעולם כולו, תמכנו בלסקר. לא רצינו שכוח מעין זה יתגלגל לידיים אחרות.
וכוחו היה עצום: אני יכולתי לספור על אצבעות ידי את האנשים שהיצלתי ממוות; ולסקר יכול היה למנות את העולמות שהציל מכליה.
כדור הרחף נשאנו הלאה, אל יבשת של יערות צפופים. עץ נגע בעץ, ענפיהם לא נעו, צבעם היה ירוק שחור. ופתאום ריחפנו מעל קרחת גדולה ביער ובתוכה כיפה. אך הכיפה היתה בקועה, כאילו פגע בה ברק, והקרקע סביבה חרוכה. כדור הרחף חלף הלאה, ואני הסתובבתי, מנסה להבין את פשר המראה.
“השארתי זאת למזכרת,” אמר לסקר. “לפני שנים, כשהתחלנו לעבוד בחיידקים, פיתחנו כמה זנים ממאירים מאד. אז לא היתה לנו שליטה עליהם. לילה אחד באה ספינת חלל ונחתה במקום בו עבדנו, ואנשים חמושים ערכו פשיטה, חפשו את החיידקים. ספינת החלל היתה מסדר גודל שלישי, רק ממשלות משתמשות במעין אלו. אחד האנשים שלי הצליח להגיע למנועיה ולפוצצה על הקרקע. יחד עימו. השארתי את הכל כפי שהיה. אך היער הולך וכובש את החלקה החרוכה”. הוא שתק מספר רגעים. “מאז החכמתי. מיד לאחר המקרה הפסקתי כל עבודה. עבדנו על נושא אחד: פיתחנו נגיף קטלני, שיהרוג כל יצור תוך שלשה ימים. ופיתחנו אמצעי ביולוגי פשוט נגדו. כל כוכב הלכת ‘הסליל הכפול’ נגוע בנגיף הזה. רק מי שעוזב ברשות מטופל, בלא שירגיש. מי שינחת פה ללא רשות או ינסה לגנוב חומר ביולוגי יחלה. וסימני המחלה נוראים. ללא ספק הדבר יוודע לי.”
“לא ידעתי על כך.”
“האנשים שצריכים לדעת יודעים. לא קרו עוד מקרים כאלה.”
ושוב התקשיתי להאמין: אדם היוצא חוצץ נגד יקום ומלואו, אדם יחיד המשליט את חוקיו על העולם. אז הגענו למחוז חפצנו. הכיפה הלבנה שכנה הפעם באמצעו של גן ענק, כמעט לא מטופח. בפעם ראשונה על פני הסליל הכפול שמעתי קולות של ציפורים. הכיפה היתה מדגם ישן, נקבעו בה חלונות זכוכית גדולים. “פה,” אמר לסקר, “אנחנו מחפשים נגיף הרסני לכל סוג של גידול סרטני שביקום. לאחדים מצאנו. בוודאי גם אתה משתמש בהם. לאחדים עדיין לא. לפי חישובי יש לנו עבודה לעוד עשרות שנים. אחר כך נתחיל בנושא חדש. אך הנה הגענו. אלה המגורים שלי.” לסקר פתח דלת של עץ, ראשו שחוח מעט. אני חשבתי: אלהים אדירים, כמה כוח עומד לרשותו של אדם זה. אחר נזכרתי בילדתי ותחושת הדחיפות שבה אלי. כל משך הסיור שכחתי אותה.
תקרת החדר אליו נכנסנו היתה עשויה חציה מזכוכית. קיר אחד היה תפוס במסוף של מחשב, כעין לוח פיקוד ענק. שני קירות היו מכוסים במדפים מעץ כהה, כבד. ועל המדפים היו מונחים ספרים, ספרי נייר ממש, אלפי כרכים. “זה החטא האהוב עלי ביותר,” אמר לסקר והצביע על הספרים. “יש פה ספרים מלפני מאתיים ושלוש מאות שנה, שהודפסו במדינות הלאומיות על פני כדור הארץ.” משדיבר נדלק אור־נקודה וריחף־האיר את הספרים. אחר שתק והתיישב, ואור הנקודה האיר את ראשו, את שערו הלבן, את כתפיו השחות.
אמר: “הזמן עובר כל כך מהר. לפעמים הכל נראה לי חסר טעם לעומת המרוצה הזאת. לפני עשרים שנה…” עצר, חשב מעט, אחר אמר, “יש לי בקשה אליך. במסוף המחשב יש חרך ללקיחת מיקרו־בְּיוֹפְּסִיָה. אנא גש והנח אל ידך שם. לא תרגיש דבר.”
ניגשתי, התיישבתי על הכורסה שלפני המסוף, אחר תחבתי את ידי בחריץ, המסך הואר. הופיעה עליו ידי. אחר הוגדלה היד, האצבעות יצאו מן התמונה, הקווים בכף היד נראו כדרכים סלולות בין גבעות. אל גבעות כף ידי קרב עמוד עבה וחד של פלדה. הרגשתי דקירה קלה. אזי השתנתה התמונה: מחט דקה נגעה בצלוחית והניחה בה את קטע הריקמה. המצלמה התקרבה אל הצלוחית: פירור הריקמה שבתוך הנוזל הלך וגדל, עתה נראה ענק, רועד, מתפורר לתאים. ההגדלה היתה כה גדולה עד כי ראינו תאים בודדים. על המסך הופיע תא אחד. מערבולת התערבלה בו, חוטים עבים התפתלו, נפרדו, נדדו אל הקטבים. אזי, לפתע, התפוצץ התא. החוטים השחורים, הכרומוזומים, נמרחו על המשטח. המראה התמקד בכרומוזום אחד, הלך והתקרב עד כי ניתן היה לראות את פיתוליו, הלך והתקרב ונמוג. על המסך החל להופיע סדר חומצות הגרעין של הכרומוזום: ACCCTAGCTACCGATTACT…
ולפתע פסקה התנועה על המסך. הופיעו עליו אותיות זוהרות, אדומות, כבות ונדלקות לסירוגין: “הרצף הגנטי המתוייק בזכרון כאירמה־434 זוהה בוודאות ככרומוזום מדוגמה זו.” ושוב כבה ונדלק: “הרצף הגנטי המתוייק בזכרון כאירמה־434 זוהה בוודאות.”
הבטתי בלסקר. הוא ישב קפוא בכורסתו, עיניו בוהות במסך. ופתאום קם במהירות, כיבה את המסוף, השעין עליו את מצחו, גבו מופנה אלי, עמד כך מספר דקות. אחר סבב לאיטו, התיישב, חייך נאנח ואמר: “זהו זה. כך חולפת תהילת העולם. אך אני חייב לך הסבר.” לפתע הופיעו דמעות בעיניו.
“כשלמדתי רפואה על פני כדור הארץ למדה עמי נערה ושמה אירמה. התאהבנו וקשרנו ברית אוהבים. כשגמרנו ללמוד פרצה מגפת הדֶבֶר החדש על פני פרוכסימה קנטאורי ושנינו נסענו לשם. היא היתה עדינה ואוהבת… ורופאה טובה. מעולם לא פגשתי אישה כמוה. אהבתי אותה יותר מכל. אחר כך באה מגפת האבעבועות על טי־44, ומחלת הנהרות על פני לאו. שש שנים שהינו יחד ולא נפרדנו ליום. תוך הנדודים התחלתי בעבודתי בתורת הנגיפים. יום אחד קרא לי מורי מאוניברסיטת כדור הארץ. הוא עמד להתיישב פה, על ‘הסליל הכפול’ ולעסוק בעבודה מעבדתית. אירמה באה הנה, שהתה עימי עוד שנתיים, עבדה אתנו. כאשר פרצה מגפת הכוכבים רצתה לעזוב, לנסוע לשם, לעזור. אני לא רציתי. אז נפרדנו. פרידה קשה, נוראה, לתמיד. לפני שנפרדנו… לפני שנפרדנו ישבתי במעבדה והכנתי נגיף חדש: נגיף שנכנס לכרומוזום ו’נרדם' שם. רק כאשר כל האורגניזם מת משתחרר הנגיף. וכאשר הוא משתחרר, הוא מדבק מאוד. לפי חשבוני, הנגיף המשוחרר ידביק כל אדם ביקום תוך ארבעה חודשים. כאשר אירמה עזבה שכן הנגיף בתאיה. ומאז כל אדם שבא לפה, כל תרבית רקמה… נבדקה למציאת הרצף הגנטי של הוירוס; העדות כי… כי אירמה איננה עוד. אתה הבאת לי בתאיך את הבשורה הזאת. בארבעת החודשים האחרונים, על פני כוכב לכת כלשהו, אירמה מתה.”
הבטתי בראשו השחוח, בידיו הגדולות, המעוקלות כמנסות לחבק משהו. “הגד לי,” אמרתי, “הנגיף הזה אינו נושא עימו שום תכונה? לא הוספת למאגר הגנטי שום מידע?”
“כיצד ניחשת? היה זה מעשה של הבל. הוירוס משנה את הרכב הדמעות, מוסיף להם חומר. לאחר מותה של אירמה לכל הדמעות יהיה ריח קלוש, קלוש מאוד, של פריחת עצי הפרח. קשה להריחו, אך הוא שם.”
הספינה תלתה מעל צידו האפל של ‘הסליל הכפול’, ישבתי בטרקלין והבטתי בנקודות האור המועטות שעל הכוכב. הקירות אמרו: “אנא היכונו לכניסה לעל־חלל.” ושמחתי, כי במרחק תשעה ימים המתינו לי אשתי ובתי, ויש בידי תרופה בשבילה.
וחשבתי על אהבה: אהבתי לבתי. אהבתו של האיש־לא־איש הזה, לסקר, שהעיז להציף באהבתו את כל היקום. ותמהתי אם בדמעותיהם של בתי ושל אשתי, כאשר יקדמו את פני, אבחין בריחם הקלוש של עצי הפרח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות