איור העטיפה: אהוד אורן

מאמריו המדעיים של איזאק אסימוב לא תמיד כתובים לעומק, לא תמיד מתייחס אליהם הכותב ברצינות רבה. אולם דבר אחד ברור – הם מגרים את הקורא להגיב.

המדור ‘אסימוב על’ הוא בעצם המדור עליו אנו מקבלים את מספר המכתבים הגבוה ביותר. אנו מניחים, שגם הפעם, בעקבות קריאת המאמר ‘אסטרולוגיה – להד"ם’, נוּצף בגל של מכתבים, מרביתם זועמים (לפי נסיוננו – רק המתרגזים מגיבים; המסכימים – שותקים), אשר יטיחו ביקורת עזה בעמדתו ה’מרובעת' של הסופר הגדול.

אסטרולוגיה – להד"ם

אולם למרות זאת, הכינונו מאמר, שהינו בעצם ראיון עם האסטרונום הידוע ג’ורג' אבל, שנושאו המרכזי הוא מחקר שנערך בדבר תקפותה של האסטרולוגיה. אבל ערך מחקר מדעי לאורך זמן לא קצר, כדי לבדוק האם אכן יש קשר בין תנועת מערכות הכוכבים לבין מאורעות הקורים אצלנו על פני כדור הארץ. מאמר זה יוגש בגליון מס' 12 – גליון השנה של ‘פנטסיה 2000’.

בגליון השנה נעשה מאמץ כביר כדי להביא כמה מספורי המד"ב הטובים ביותר של כל הזמנים – ומאמץ זה אכן נשא פרי, אותו תוכלו לקרוא בחודש הבא.

מסה קריטית

אחד האלמנטים היותר חשובים של ספרות המד"ב, הינו היכולת להביא מצב דברים לידי הקצנה (הטכניקה ברורה – יותר מאוחר, יותר אנשים, יותר מהר – עתיד) – כאשר הכוונה המרכזית היא להביע מֶסֶר עכשווי. כלומר, ישנו שימוש בטכניקה הספרותית של הז’אנר – טיסה במהירות האור, נסיעה בזמן, פגישות עם בִּינָנִים – למטרה רעיונית. כזה הוא סיפורו של יחיעם פדן, מסה קריטית, אשר המסר הפוליטי העכשווי שהוא מביא ברור לחלוטין – ואפילו אקטואלי.

ארון מתים במצרים

סיפור נוסף הנמצא בקטגוריה זו הוא ארון מתים במצרים, אשר מעבר ל’טכניוּת' מביא לידי ביטוי את הפחד התת־מודע של האדם מפני השתלטות המכונות עליו ועל חייו.

‘דובה’ עם קשר בזנבה

גם הסיפור ''‘הדובה’ בעלת הקשר בזנבה'", שהוא הסיפור הארוך ביותר בגליון, מלמד על הצורך בהבנה ובהתייחסות אנושית למרות ומעֵבֶר לקשיים בתקשורת.

צמחים ותע"ח

מד"ב ישראלי

לצערנו, לא יובא בגליון זה המדור ‘עתידעת’, וזאת משום שעורכו, אהרון האופטמן, בצוותא עם אשתו ציפי, שגם היא מאנשי המערכת, הביאו לעולם בחודש זה חובב מד"ב פוטנציאלי נוסף – את בנם נדב. אנו מאחלים להם מעל גבי ‘הדף הראשון’ מזל טוב.

גליון זה עולה –.50 ל"י. נאלצנו להעלות את המחיר עקב המצב במשק, ולמרות שהודענו על העלאה קטנה יותר – החלטנו בסופו של דבר על מחיר זה, כדי להמנע מהעלאות תכופות. לעומת זאת, מחיר המנוי הועלה בצורה ממותנת כדי להגביר את הכדאיות (המנוי כולל את גליון מס' 12 – הגליון החגיגי – לאלה שיצטרפו לפני צאתו).

שלכם

סיפורים

‘הדובה’ בעלת הקשר בזנבה – סטפן טול

אל השמים שממעל – כריסטופר וורד

תסביך אנושיות – ריי ראסל

ארון מתים במצרים – כריס ג’ו באטלר

מסה קריטית – יחיעם פדן

מילים מילים – ג’ורג' זברובסקי

ריח קלוש של עצי פרח – ל. לייבוביץ'

מדורים

אסימוב על: אסטרולוגיה – להד"ם – איזאק אסימוב

מבזקים קוסמיים

צמחים יכולים לקרוא את מחשבותיך – פ. טומקינס וכ. בירד

מכתבי קוראים

בגליון הבא

גליון השנה של ‘פנטסיה 2000’ יהיה משהו מיוחד – הן בגודלו (120 עמ') והן בסיפורים שבו.

נוכל למצוא שם את ‘איש יובל המאתיים’ של איזאק אסימוב, הסיפור אשר זכה בפרסי ההוגו והנביולה בשנים 76’–77', את ‘ג’פטי בן חמש’ מאת הרלן אליסון – גם הוא זכה בפרס ההוגו (1978), ‘אל תוך השביט’ מאת ארתור סי. קלארק, ‘אתם המתים־החיים’ מאת רוברט היינלין, ובעצם יהיו סיפורים כה רבים וכה טובים, עד כי תקצר היריעה (כאן) מלתאר.

גם בחלק המדעי יופיעו מאמרים מעניינים – ביניהם ראיון עם האסטרונום האבֶּל, אשר ערך מחקר אסטרונומי־מדעי למציאת הוכחות לאמיתות האסטרולוגיה; לצידו יופיע פרק מתוך הספר ‘דו"ח עב"ם’ – המחקר הראשון בנושא עב"מים המופיע בעברית, והעומד לראות אור בקרוב.

גליון מס' 12 מבטיח לכם, באמת, חגיגה אמיתית.

סטפן טול, סופר אמריקאי צעיר, מוצג בפנינו לראשונה בסיפור מד"ב טכני, בסגנון הקלאסי, אודות הרפתקאותיהם של אנשי צוות חללית המחקר הבינלאומית סטארדאסט. סיפור זה, שזכה להצלחה מרובה בארה"ב, גרם לכך שהמחבר יחזור לצוות גיבורים זה בסיפורים נוספים אודות העלילות לתוכן נקלעים אנשי הצוות. סיפורים אלה קובצו יחד והוצאו לאור גם כספר.

* * *

נענו במסלול רחב ונוח סביב כדור־הארץ, כשלושים אלף מייל מאחורי הירח. קפטן ג’ול גריפין דאג לכך, שנישאֵר כל הזמן בתחום צילו של הירח, ה’אוֹמְבְּרָה', שהתאים לריחוף והאזנה הרבה יותר מאשר האזור הצהוב, המואר באורה של השמש. במרחק מעלות ספורות בלבד מהדִסקית האפלולית של הירח ריחף כדור־הארץ כצלחת צבעונית. כחול, עטוי עננים – האובייקט המלכותי ביותר שראיתי בחלל מעודי. ואני כבר הספקתי להסתובב בחלל די הרבה. כולנו הסתובבנו. זאת הרי העבודה שלנו.

ה’אוּלְטְרָה סְפֵּאן' הוא שאִיפשֵר את קיומנו. המצאה, שהיתה לבטח תאונה; או לפחות – צירוף מקרים נדיר. כיצד מסוגל חומר לנוע במהירות גבוהה יותר מאנרגיה? או שמא איננו מסוגל? ‘אולטרה ספאן’ מבטל את הזמן, כך שאנו יכולים להימצא בכל מקום בחלל, שרק עולה על דעתו של קפטן ג’ול – לא שהוא מבין במיוחד את אשר הוא עושה. הוא אמנם מכיר כל פעימה במנועי הטִמוֹניוּם המניעים אותנו בחלל הסופי, אך אל ה’אולטרה ספאן' הוא מתייחס כאל אמונה. כאל דת. כאל כִּישוף. כאל דבר המתרחש רק בחלומות.

אנחנו בחנו זאת. במשך תשע השנים האחרונות עשתה ספינת המחקר ‘סטארדאסט’ את מה שנחשב לבלתי אפשרי לפני ההיפותזה של ווילוֹאוֹבִּי, אותה קביעה מוזרה הנובעת מן התפישה האינשטיינית, המפרידה בין זמן ומרחב. אתם לא יודעים על מה אני מדבר? גם אני לא – אבל זה עובד ועוד איך! זה מרוסן, זה תחת שליטה וזה ‘אולטרה ספאן’.

החיים על גבי ה‘סטארדאסט’ הם נוחים, אך לגבי אינם אידיאליים. אני מתעורר לתחיה רק כאשר אנחנו ניתקים מן המסלול, מתחילים לצנוח מעדנות ונוחתים על פני איזה עולם בלתי נודע – כוכב כלשהו – שבמבט מעל עושה רושם, כאילו ניתן לנחות על פניו לפרק זמן המאפשר סקירה מהירה. באמת התכוונתי למה שאמרתי, כשסיפרתי שאנחנו ‘צונחים מעדנות’. מנועי הבערה הפנימית שייכים עתה להיסטוריה. הכבידה כבר אינה מהווה כל בעייה – אם יחייבו זאת התנאים יוכל קפטן ג’ול להנחית את מעבדת הענק שלנו על פני כל כוכב שהוא במהירות של עשרה מייל לשעה. ניצחנו את כוחות המשיכה שבין מסה למסה.

“אתה חולם, רוסקו?”

אינני אוהב שנוגעים בי או טופחים על גבי, אך היד שנחה עתה על כתפי היוותה חריג לכלל זה, במיוחד כאשר החליקה בעלת היד סביבי, והצניחה את גופה החטוב אל תוך חיקי. כרכתי את ידי סביבה ושנינו ישבנו וצָפינו במסך הרחב שבו הוצג כדור־הארץ במלוא זוהרו הערפילי.

“הבית הישן והטוב,” נאנחה לינדי. “כשאני רואה אותו מדי פעם, כמו עכשיו, אני מרוצה לגמרי מהשהייה בחלל. אבל שם נמצא הכדור היפה ביותר, הכחול ביותר והנפלא ביותר שבנמצא. גם אם נחפש כל חיינו, לא נוכל למצוא משהו דומה לזה.”

“יכול להיות,” הודיתי. “אם כי מבחינה סטטיסטית זה לגמרי לא נכון. אי שם בגלקסיה שלנו, בעלת מאות מיליוני כוכבי־לכת ואין ספור כוכבים אחרים הסובבים אותם, ישנו אח תאום לכדור הארץ. אנחנו עדיין תינוקות המטיילים ביער הקוסמי, אבל בכל זאת כמעט מצאנו אחד. לא שכחת – אוי ואבוי לך אם שכחת! – את סִירֶאן?”

היא לא שכחה. כיצד יכלה לשכוח? הכוכב סיראן היה שמש מהסוג של ‘סוֹל’. ניתן היה לטעות ולדמות את קרניו שהאירו את כוכב הלכת הרביעי שלו לקרניה של ‘סוֹל’. כוכב מס' 4 התברך באֶקוֹלוֹגְיָה מוזרה ופשוטה ובצורות חיים כה שונות מאלה המוכרות לנו – כה מוזרות, עד כי הן הפכו אותי למפורסם. כן, כן, אני הוא אותו קיסינג’ר. ‘מערכת התפתחותית שונה’, מאת רוסקו קיסינג’ר. לכן, כשאני נמצא על פני כדור־הארץ, אני חייב לשאת נאומים. ואני לא כל כך אוהב לנאום. אני אקולוג, והזרקורים אינם המקום שבו אני אוהב לפעול.

אבל לא זו הסיבה שלינדי זוכרת את כוכב מס' 4. שם, על גבי אותו כוכב, החליטה, לאחר הפצרות רבות מצידי, שזה לא יהיה נורא כל כך להפוך לגברת קיסינג’ר. ייתכן שזה נבע מהאוירה הביתית – שכן כוכב מס' 4 באמת דמה לכדור הארץ.

לינדי חגה בחיקי ונחתה עלי כשתווי פניה הקלאסיים, עיניה הירוקות ושפתיה האדומות, נמצאים במרחק של לא יותר משישה אינצ’ים מפרצופי הפחות־או־יותר ניאנדרטאלי. אז עשיתי מה שכל גבר אחר בגלאקסיה היה עושה, וכשסיימתי היתה חסרת נשימה.

“שוב מתמזמזים, אה?” נהם פַּגְלַג. הוא חצה את החדר, צליעתו הקלה בולטת לעין. הוא עושה זאת כשהוא רוצה למשוך תשומת־לב. הוא התיישב בכסא שניצב לידנו.

“תגידו לי, אתם שניכם אף פעם לא רבים, כמו כל זוג נורמלי? עוד תְפַתְחוּ סַכֶּרֶת־חלל מרוב שהייה בים הסוכר שלכם.”

לינדי ציחקקה. אני שמרתי על ארשת פחות או יותר רצינית.

“אתה נראה די טוב,” אמרתי לו. “אז מה מטריד אותך?”

פגלג משך בכתפיו ונשען לאחור בכסא. רגע אחר כך נופף בידו לעבר המסך.

“משעמם!” אמר. “אנחנו שוכבים כאן בצל הירח כבר יותר מחודש. הקשבנו והקשבנו – ואם מישהו בכלל הצליח לקלוט משהו, לבטח שמר זאת כסוד כמוס!”

אנחנו רגילים לפגלג. אפילו לא היינו מחבבים אותו אִילוּ היה שוֹנֶה. מדי פעם הוא מסוגל לעצבן אֵימים, אבל כשאני יוצא למשימת־שדה קשה באמת, אני בוחר לי את פגלג בתור בן זוג. אנחנו משלימים האחד את השני כמו חומץ ומלח. פגלג הוא אחד מגדולי הגיאולוגים – ואני אקולוג בכלל לא רע. הבנתי בדיוק לְמָה הוא התכוון.

“אל תאשים בזה את אמא־אדמה,” אמרתי. “תאשים את ג’וני ראסמוסן. הוא זה שחש בגֵרוי. אתה הרי מכיר את זה. ומעולם לא היה לו גרוי, שלא גרר בעקבותיו גֵרוּד משעשע ביותר.”

פגלג שקע בכסאו עמוק יותר. הוא הביט במסך במבט מהורהר ומישש בפיקת־הברך הפלאסטית בהיסח־הדעת. הוא תמיד עושה זאת כשהוא שקוע בהרהורים. הוא איבד את הרגל שלו כשהיינו עסוקים ב’גֵרוּד' אחד הגֵרוּיים של ראסמוסן. הוא נושך בידי יצור דמוי פֶּליוֹסאוּרוּס, ששכן בתוך לאגוּנה קטנה, על פני כוכב שאת שמו הייתי מעדיף לשכוח. אותו כוכב לא היה משעשע כלל וכלל.

אבל כפי שאמרתי, הבנתי למה התכוון פגלג. לגיאולוג אין הרבה מה לעשות בחלל. הוא חייב קרקע להניח עליה את רגליו, וסלעים להניף עליהם את פטישו. גם אקולוג לא מרגיש הרבה יותר טוב. כמובן שהייתי יכול לְפַתֵחַ עניין בצורות החיים הזעירות המרחפות בחלל החיצון, אבל זה לא בשבילי. אני צריך, שהחיות והצמחים שלי יֵרָאוּ לעין, ושאפשר יהיה לנגוע בהם.

לינדי נחלצה מחיקי והתרוממה כשהיא מביטה מטה לעברנו. “נדמה לי,” אמרה כלאחר יד. “שאני מיותרת. אני מכירה את הסימפטומים. אתם שניכם רוצים לשבת ולשוחח אודות מצבכם הנוֹאָש. אתם אולי שכחתם, שגם אני מובטלת לעת עתה.”

הגאוניות של לינדי בשטח צורות־חיים מיקרוסקופיות חוץ־ארציות היתה גדולה כל כך, עד כי מעולם לא העזנו לנחות בלעדיה. היא היתה ד"ר לינדה פטרסון, מיקרו־ביולוגית סוג א־א, זמן רב לפני שהפכה לגברת רוסקו קיסינג’ר. למעשה, ג’וני ראסמוסן מעולם לא הכיר בנישואין האלה, למרות שהוא עצמו ערך את הטקס – עדיין היה קורא לה ד"ר פטרסון.

“שבי, לינדי,” אמר פגלג. “אנחנו לא יכולים לקַטֵר ביעילות בלעדיך.”

“לא,” אמרה אשתי היפה. “כשהנושא הוא חוסר שביעות־רצון, זה עניין לגברים בלבד. אני חושבת, שאלך לערוך לעצמי בדיקת סַכֶּרֶת.”

אפילו פגלג גיחך.

אבל אז זה התחיל, וכמעט נגד רצוננו הקשבנו. לא שזה היה בלתי נעים. לגמרי לא. זה היה מוזר, משונה, מעורפל. הצלילים התגלגלו מהרמקולים בחוסר־קצב מסקרן, בלי שום מבנה שניתן היה להבחנה. למעשה, זה בדיוק היה הדבר שהוציא מדעתם את החברֶ’ה ממחלקת הקול. באזור זה לא פּוּלסַארים כלשהם. שום קבוצות החוזרות על עצמן באופן מונוטוני, מן הסוג שאנו רגילים לקלוט בחלל מדי פעם. כאן שמענו מִגוון צלילים אינסופי, צלילים וטונים מגוונים משתנים. לפעמים כמוסיקה רכה, לפעמים סוערת, אך תמיד בעלת שלמות, פּוּנְקְטִים וקונטרַפּוּנְקְטים. היא השתנתה מצליל של צחוק עד לצליל של בכי, ממלמוּל לשאגה, ובכל זאת, אפפה אותה תחושה כללית של זרות. מתוחכמת ומשתנה עד אין קץ ככל שהיתה, איש לא העלה בדעתו שהיא עלולה לנבוע ממקור אנושי. המקור נמצא בחלל – בחלל העמוק – ואף אחד מן המבחנים שערכנו לא הצליח לאתר את הכיוון ממנו נבעה.

אני מדבר בלשון ‘אנחנו’, שכן זו היתה הדרך בה התייחס ד"ר יוהאנס ראסמוסן לכל משימה שבצענו. כל שלב דרש עבודת צוות. ביושבנו כאן, בצל הירח, מִטלטלים בצוותא עם הירח במסלולו סביב כדור הארץ, היתה לארגון מסובך זה של מומחי מחקר, צוות החלל הטוב ביותר של כדור הארץ, משימה אחת בלבד. כל אחד, בלא תלות במקצוע או בשטח ההתענינות, התבקש להקשיב לצלילים, למנגינות המשתנות אותן העבירה צלחת הקליטה שלנו מחֶלְקַת הקליטה הענקית שעל גבי הירח בתדירות קבועה, אחת לתשע עשרה שעות, שלש עשרה דקות ושלושים ושבע שניות, נשפך מהרמקולים השידור הקוסמי. הם נמשכו בדיוק ארבע עשרה דקות ושבע שניות בכל פעם. הם הוקלטו בשלמות החל מן הדציבל הראשון וכל חבר צוות התבקש, בנוסף למשימותיו האחרות, להקשיב להקלטות בכל הזדמנות שהיתה לו. מאחר שמשימותינו היו מינימליות – וזאת בלשון המעטה – שמענו את ההקלטות פעמים רבות. זה לא הועיל במאום.

גם עכשיו הקשבנו. לינדי חזרה והתישבה בחיקי, ואנחנו החזקנו ידים וישבנו בשקט בעוד הרמקולים מילמלו והתיפחו ונאנחו.

“הם עצובים,” מילמלה לינדי. “הם נתונים בסכנה ומפוחדים ובודדים. הם מתחננים לעזרה. הם עדיין לא מיואשים, הם עדיין מקווים שנשמע אותם. הם יודעים שהם אינם מסוגלים להציל את עצמם.”

“הם?” שאלנו פגלג ואני בו בזמן.

“הם!” אמרה לינדי בתוקף.

“צעד ענקי”, ציטט פגלג. “האם ספרת זאת לג’והני ראסמוסן? הוא מאד ישמח. הוא יתעניין במיוחד בשאלה, איך נודע לך על כך.”

לינדי הניפה ידה בחוסר ישע והתכרבלה בחֵיקִי.

“הוא יתנהג בדיוק כמוך,” אמרה בהבעת גועל. מִילוּלי. קפדן. אבל אני מרגישה את זה! זה לא סתם קשר. זו הודעה דחופה. הם זקוקים לנו!"

פגלג הסיט את מבטו לעברי.

“אשתך נראית טוב, אך היא קרבן להזיות. אני מקווה שהדבר לא יפריע לחיי הנישואין שלכם.”

“זה דווקא עוזר,” החזרתי לו. “בגלל זה היא חושבת שאני יפה.”

“זה רק מוכיח את טענתי,” אמר פגלג.

אם דיאלוג זה נראה לכם שלא במקומו, דעו לכם שאצלנו תמיד ככה. זהו מסך העשן, שמאחוריו אנחנו חושבים. אנחנו מתנהגים בצורה זו כבר שנים, ובדרך כלל התוצאות היו בסדר גמור – פשוט הציצו בקובץ המאמרים הכְּרַסְתָני הנמצא תחת שמו של כל אחד מאתנו בכל ספריה ראויה לשמה. לכולנו יש ‘עלי־זית’ על תעודות הדוקטוראט שלנו, עדות להשגינו.

אבל לתופעה זו לא היינו מאומנים. החברֵ’ה מהקשר, הצפנים והבלשנים החלו לחשוש, שמא גם הם לא היו. נבוכים במיוחד היו מומחי התקשורת שלנו. שכן, לא ניתן היה לאתר את מקור שרשרת הצלילים, שנקלטה על ידי צלחת־התקשורת הענקית שעל גבי הירח כאילו היה זה שידור מן הצד השני של הגבעה. חודש שלם של נסיונות לא קידם אותם אפילו בפסיעה אחת. הצלחת הענקית קלטה את הצלילים באותה יעילות בין אם כוּוְנה לצפון ובין אם כוּוְנה לדרום, בין למזרח ובין למערב. ואנחנו, שנמצאנו במרחק שלושים אלף מייל בלבד מהירח, מצאנו כי קשה למצוא אפילו את כיוון השידור שהועבר אלינו משם.

הקשבנו עד הסוף. כתמיד, כלל השידור אלמנטים מוכרים, שיכלו לעזור לצַפָּנים בעבודתם, אך בדרך כלל היה כל שידור שונה מקודמו. ממקום כלשהו שידרו יצורים בעלי טכנולוגיה מפותחת את סיפורם לגלקסיה – מקווים, כנראה, שבמקום כלשהו יאזינו להם. גם אלה היו רק תחושות. התחושות שלי. לא מצאתי להן כל בסיס ולכן שמרתי אותן לעצמי. הצליל האחרון של השידור, סדרת יבבות גונחת ומתחננת, גָוַע.

לינדי התנועעה בזרועותי, נאנחת ברכות.

“המוסיקה של הספֵרות,” נאנחה.

פגלג ואני נשארנו דוממים. לא היה מה לומר.

בקרב כל אנשי הצוות של הסטארדאסט, בין כל מגוון המומחים שיָצרו את הארגון החללי המוּרכב ביותר של כדור־הארץ, היה אדם אחד שלעולם לא היה מחוסר עבודה. פגלג ואני יכולנו לקַטֵּר; לינדי יכולה היתה להתגעגע לחיידקי־חלל חדשים; באד מארני יכול היה לצאת מדעתו בשל העובדה שאין לארכיאולוג הרבה מה לחפש אי־שם בצל הירח. אך אורסולה פוטס היתה תמיד עסוקה.

אורסולה לא היתה אדם שהיית מצפה למצאו בחללית. קטנה, צנומה, זקנה, בעלת ארשת פנים ערמומית וצמה אפורה גדולה הצנופה לה מאחורי ראשה. היא נראתה, כאילו אמצעי התחבורה הסטנדרטי שלה צריך להיות מטאטא. מספיק היה לראותה צועדת במורד המסדרונות, נעולה בנעלי בית גדולות, לובשת מכנסים עד גובה הברך בצבע ירוק, צהוב או כחול וסוודר אפור ישן, אותו לבשה ישר או הפוך מפנימו החוצה, כדי להעלות במוחך את התמיהה, שמא הגיעה שעתך ללכת לבדיקה הפסיכולוגית השנתית שלך. אני מתכוון למוחֲךָ כמובן, לא למוֹחֵנוּ. אנו הכרנו אותה היטב; הכרנו וכיבדנו אותה, ולפעמים אף חששנו מפניה. אורסולה ציירה. נהוג לראות את הציירים כמטורפים. אך אורסולה היתה גם מיסטיקנית וגאון. ג’וני ראסמוסן בילה בחברת ציוריה של אורסולה זמן רב יותר מאשר בקריאת הדו"חות שהכנתי. וזה לא חרה לי. באורח פלא הצליחה אורסולה לראות דברים שאיש לא ראה. היא הצליחה לקבץ יחדיו את תוצאות כל התצפיות.

היא הנידה באצבעה לעברי כשחלפתי על פני דלת הסטודיו שלה. היא לא נהגה כך כלפֵי כל אחד, אבל אנחנו כבר עברנו יחדיו כמה וכמה חוויות מוזרות – היא ופגלג ולינדי ואני. היא היתה איתנו על גבי כוכב מס' 4. לכן הסטתי את דלת ההזזה שלה ויצאתי לסטודיו; ומשם לתוך מעמקיו האפלים של החלל, או כך לפחות זה נראה.

“מה אתה רואה, רוסקו?”

ללא ברכת שלום, בלי כלום. היא אפילו לא טרחה להצביע לעבר הציור הגדול שניצב על גבי הכַּן. אבל זה היה הדבר אליו רצתה שאביט. עיניה המוזרות נצצו בברק, אותו הכרתי זה מכבר. משהו גרם לאורסולה להתרגֵש.

מפת כוכבים גדולה ומקושטת. זו היתה התרשמותי הראשונה מציורה של אורסולה – כלל וכלל לא אופייני לה. אך כשהבטתי בו מקרוב, יכולתי לראות את אשר עשתה. זו לא היתה מפת כוכבים. למעשה הציור הכיל סִדרת רישומים בודדים על גבי בד אחד. כל תלמיד בבית ספר יסודי היה מזהה אותם.

מערכי־הכוכבים הישנים, מנקודת המבט שלנו, כאן בצל הירח, נראו אלה מעוותים מעט, ואורסולה פשוט רשמה אותן. יתכן שאף עשתה זאת כלאחר יד, על ידי התזת נקודות קטנות של צהוב ואדום וכחול ולבן. אך היא עשתה יותר מזה – סביב המערכים שירטטה את הדמויות המיתולוגיות הישנות, בצורה מפורטת. ככל שגבר העניין שגילתה בציורים שלפניה, הוסיפה פרטים וצבעים, עד אשר נראה הרישום כמעט חי. ‘אוריוֹן’ הקשיש נִראה כאילו הוא עומד לצאת בכל רגע מן הרישום, האלה מונפת גבוה בידו, עור האריה עוטה את כתפיו ופגיון קצר מבהיק באבנטו. מאחוריו רבצו ‘הכלב הגדול’ ו’הכלב הקטן' לשונותיהם מתגלגלות, עיניהם תאבות. אחד היה כלב רועים גרמני, והשני דֶני גדל־מימדים. ‘פֶּגַסוּס’ פרש את כנפיו הרחבות על פני הבד, גופו מתוח במה שנראה כדהירה קצובה, נחיריו מורחבים וקצף נוזל משפתיו.

עברתי מרישום לרישום, בעודי מגחך. הם היו פִּקְחים, עשויים בטכניקה שרק אמן גדול יכול לשלוט בה, אך יותר מכך לא ראיתי כלום. הם היו שטחיים. נהניתי מהם, אך זה הכל.

הבטתי באורסולה, אך מבטה העקשני החזיר אותי אל הציור. היה משהו שהחמצתי. הנה שם קַסְיוֹפֵּיאָה על כס המלכות שלה, דרקון מושיט את ראשו המכוער מעלה לעבר המקום בו רבצו דובי הצפון, זנבותיהם המגוחכים מצביעים אֶל וּמֵעֶבֶר לכוכב הצפון. ואז קלטתי. ‘הדובה הקטנה’ נראתה גוצה ומרוצה מחייָה, ואורסולה ציירה במומחיות צנצנת דבש בכפותיה, אך ‘הדובה הגדולה’ הקשישה נראתה עצובה. היא היתה גבוהה וכחושה. שפתיה נמתחו על מלתעותיה כאילו בכאב. ואין פלא! שם, קרוב לסופו של הזנב הלא־דובי הארוך שלה, ציירה אורסולה קשר גדול, סבוך ומטריד, באורח ברור.

“אני מבין,” אמרתי. “למה?”

“לא יודעת,” אמרה אורסולה, “זה פשוט קרה. שום צורה אחרת לא נראתה לי בסדר.”

זרקתי מבט לעבר הקשר. שתי נקודות אור הבהיקו במרכזו של הגוש הסגול, אחת צהובה ואחת לבנה.

“מִיזַאר וַאלְקוּר,” אמרתי. “אבל היה צריך להיות עוד כוכב. הגדלה מסוימת של הרישום תביא להופעת נקודה שלישית.”

“יודעת. שמתי עוד אחת. לא נראתה בסדר. אז הוצאתי.”

“זו נקודה שצריכה להיות קטנה מאד. בקושי היו רואים אותה,” מחיתי. “זה לא היה מהווה הבדל גדול, האין זאת?”

“דווקא כן – זה לא מצא חן בעיני.”

הזכרתי קודם, שיצאתי לסטודיו של אורסולה. וזה היה נכון. כשנמצאנו בחלל, עבדה אורסולה בתוך תא דמוי בועה שקופה, מעין בליטה קטנה בגודל חדר שניתן היה לשְלוֹף אותה מתוך הדופן החלקה של הסטארדאסט. שם, בנוחות ממוזגת־אויר ומוגנת־קרינה זאת עבדה אורסולה ופרשה את הגלקסיה על פני הבד.

ממקומנו, עמוק בתוך ה’אומברה', הבהיקו הקונסטלציות כמו בליל־קיץ על פני כדור הארץ, אלא שהן השתרעו למרחבים גדולים הרבה יותר. ‘הדובה הגדולה’ היתה תלויה ממש מול עינינו. אחזתי במשקפת של אורסולה, משקפת חזקה, בה השתמשה קרוב לודאי לצורך בֵּרור פרטים מסויימים באשר למראיהן של קבוצות כוכבים. מיקדתי אותה על מיזאר ואלקור – האזור בו נמצא הקֶשֶר, ליד ה’סוס' וה’רוכב' על פי מִתולוגיה כלשהי. הכוכב השלישי נגלה חלושות לעיני, בדיוק כפי שזכרתי אותו.

“הוא שם,” אמרתי. “בכלל לא נשתנה.”

“יודעת,” אמרה אורסולה. “בכל זאת לא יכולה להכניס אותו. לא נראה בסדר.”

“הקשר?”

“שייך לשם. חייב להיות. לא יודעת למה.”

היא הביטה בי לרגע, ואז הפנתה אלי פתאום את גבה, פנתה לעבר כן־הציור, אצבעותיה הצנומות בוחרות במיומנות את המברשת הנכונה מתוך אוסף המברשות שהושחל אל תוך הצמה האפורה הגדולה הצנופה לה מאחורי ראשה. עבורי היה זה האות להסתלקות. אך כשחזרתי והסטתי את דלת ההזזה, היא הביטה בי לרגע קט.

“חשוב על זה רוסקו.”

היא לא היתה צריכה לומר זאת. כבר הייתי שקוע בכך.

הדבר לא ארע במשך כל הזמן שבילינו בצל הירח; ולכן, כאשר הוא אדע, היה זה באיחוּר מסוים. אולם אחרי שהבטתי ברישומיה של אורסולה, ידעתי שצִיפִּיתי לכך.

“גבירותי ורבותי!” נשפך קולו של סטוני פרייס, ראש המחלקה לתקשורת, מן הרמקולים שסביבנו. היה גלוי לאוזן כי הוא קיבל הודעה רשמית לשידור, ונאמר לו לדבוק בה, בלא לאַלְתֵר. “ד”ר ראסמוסן מבקש להינות מנוכחותם של כל אנשי הצוות הבכירים ובעלי דרגות הפיקוח בארוחה שתתקיים היום בערב. מנות ראשונות בשעה 18.00 – לידיעתכם, דיברתי עם הטבח. זו תהיה ארוחה טובה!"

המשפט האחרון היה, כמובן, שייך בלעדית לסטוני פרייס. הוא מעולם לא הצליח להסתגל לרעיון של היצמדות לתסריט קבוע מראש.

ארוחות הערב של ג’וני ראסמוסן היו למסורת על גבי הסטארדאסט. כולן התנהלו באותה מתכונת. באותו העדר רשמיות של פוֹרְמַליות. זה אולי לא נשמע כל כך טוב, אבל מביע בדיוק את מה שאני רוצה לומר. משמעותה של ארוחת ערב כזו היתה גדולה הרבה יותר ממה שנראה לעין. היא הקדימה תמיד משבר, החלטה מכרעת, או באותו קִפָּאוֹן אצילי, שימשה לפעמים כמסיבה. ה’רֶזוֹן ד’אֶטְרְ' שלה מעולם לא הוזכר. הנוכחות לא היתה חובה. אך איש לא החמיץ את ארוחותיו של ראסמוסן. הן היו המקום בו התרחשו הדברים הגדולים.

“אני עצבנית,” מלמלה לינדי. “הרדאר שלי קופץ. הארוחה הזו עומדת להיות משהו מוזר.”

היא היתה עסוקה בבחירת שמלת ערב. היא החלה בכך עשר דקות לאחר שהושמעה ההודעה. ידעתי לְמָה התכוונה. הארוחה תהיה טעימה כתמיד, והחברה ידידותית ונינוחה. אבל היא דברה כרגע על הסיבה לארוחה.

היא פסעה הלוך ושוב בין שתי שמלות, אותן תלתה משני צידי שולחן האיפור שלה. אחת היתה בצבע אפור, מפוספסת בברקים אלכסוניים של כחול־מבהיק. השניה נראתה כלהבה התלויה על הקיר, וזו היתה השמלה אותה לבשה לעתים יותר ויותר מזומנות.

אין בנמצא אשה אדומת שער וירוקת עיניים היכולה ללבוש שמלת ערב בצבע אדום לוהט בלא לשאת בעונש על כך. טעות – יש אחת בנמצא, והיא אף עשתה זאת; וכששערה מעוצב בתסרוקת גבוהה מוזרה, ענק פנינים צחות כחלב נמתח על פני הנוף המהמם של שדיה ואורכידאה לבנה ליד כתפה השמאלית, דמתה לינדי לנסיכה פראית על פני עולם כלשהו שגילינו. האמת היא שיש בדימוי זה לא מעט מן ההגזמה. מאז חלפה הסטארדאסט לראשונה מעל פני פלוטו, גילינו שפע של צורות חיים, אך אף אחת מהן לא היתה אנושית או דמויית אנוש. לבטח לא משהו שדמה ללינדי.

הבטתי בה בגאוה, כמנהגי מאז ומתמיד. הנשים כולן ניסו, וכמה מהן נראו לגמרי לא רע, אבל המלכה היתה שלי, וכולם ידעו זאת. וזה טוב למדי עבור בחור כמוני, שנראה כל כך רע. אפילו חליפת ערב וגילוח קפדני לא יכולים להועיל יותר מדי לגוף כמו מֵיכַל איחסוּן, זרועות ארוכות ועבות, רגלים רחבות ושער שחור המבצבץ בכל מקום ששיער יכול לבצבץ – פרט לראש. הוסיפו לכך פרצוף, שנראה כאילו נחצב בסלע בעזרת איזמל קהה – ואז תתחילו לתמוה מה קרה ללינדי. זה בטח בגלל העיניים היפות שלי.

ד"ר יוהנס ראסמוסן נכנס, כאילו על פי אות, בדיוק בשעה 18.00. הוא ניצב מאחורי כסאו – גבוה, כחוש, שזוף, ללא רבב, קצוות שפמו משוחות בשעווה, והביט בהנאה במורד השולחן הארוך. ואז הָחֵל מצד ימין שלו, הוא פתח בקריאת השמות:

“קפטן גריפין, מר צ’אנג, גברת פוטס, ד”ר קיסינג’ר…" וכך הלאה סביב כל השולחן. כאשר הגיע חזרה לעצמו, אמר, “אני שמח לפגוש אתכם כאן הערב. שבו בבקשה.” הוא היה יכול לעשות את כל התרגיל הזה גם אם היו מעירים אותו באמצע הלילה, וכך גם כולנו.

האנשים התיישבו וכולנו פנינו, בלא טקסיות יתירה, לטפל במזון. כלי האוכל נקשו. השיחה הלכה והתפתחה ממלמול מנומס לשאון אדיר שהופרע מדי פעם בפעם בצחוק רועם או בגיחוך אדיר.

במושב שלידי הסתערה אורסולה פוטס על הדג האפוי, ככלב צייד רעב. אורסולה אוהבת לאכול בדיוק כמוני, דבר שאינו קל כלל ועיקר. שמלת הערב שלה היתה בצבע חלודה זעוף, ללא קישוטים. אצבעותיה הדקיקות היו עמוסות לעייפה בטבעות. אך פניה החכמות ועיניה המוזרות נשארו זהות על כל רקע שהוא. היא העיפה מבטים לאורכו ורוחבו של השולחן ולעסה בהתמדה. מאום לא נעלם מעיניה.

“דג טוב, אורסולה,” אמרתי, “בטח יום שישי היום.”

היא ליקקה את שפתיה הדקות.

“הערה ברברית רוסקו. אין שום קשר בין אוכל לבין ימי השבוע.”

“לא לגבי,” הודיתי. “אני אוכל כל דבר בכל יום. אך יש עדיין אנשים רבים הקושרים דגים עם יום ששי.”

“יום אֶבֶל בקרב הדגים,” אמרה אורסולה ביובש. “מספיק להסתובב סחור־סחור, רוסקו.”

“אוקיי,” שיניתי את טון הדיבור. “על מה המהומה, אורסולה? יש לך איזה תחושה מסתורית בנידון? או יותר טוב, יש לך איזו אינפורמציה?”

אורסולה לגמה מן היין שלה בהבעת הערכה.

“לא יודעת. אבל יכולה לנחש.”

“קדימה!”

“אנחנו יוצאים לדרך.”

נראה היה שסדר המושבים אישר את דבריה. קפטן ג’ול גריפין ישב לימין ראסמוסן, ודבר זה לא נבע מכושר השיחה המבריק שלו. קפטן ג’ול היה האדם המשעמם ביותר בחלל. אני לא יכול לשוחח איתו חמש דקות רצופות. בדרך כלל הוא יושב הרחק במורד השולחן. אבל הוא הגאון המפעיל את ‘אולטרה־ספאן’. הוא מביא אותנו לכל מקום אליו אנו רוצים להגיע.

ולידו ישב מו צ’אנג, אדם קטן בעל חוטם אדיר ועינים מלוכסנות, היודע אודות הגלקסיה יותר משידע מישהו אי פעם. אכן, זו היתה פגישה לוגיסטית! אבל משום מה הבאה בתור היתה אורסולה, ומייד אחריה אני. וזה לא היה מקרה. ג’וני לא עושה שום דבר במקרה.

כולנו אכלנו, וראסמוסן ניהל חילופי דברים נימוסיים עם אלה מאתנו שהיו בטווח שמיעה. הוא אכן אנגלי כמו ג’נטלמן אנגלי קפדן, ולבטח היה מסתדר מצויין במאה התשע עשרה. האוכל לא היה ערב לחיכו אם לא היה לבוש בהתאם – חליפת ערב כהה ועניבה שחורה.

כאשר הגיע הקפה בספלי ענק, מלווה בכוסיות ברנדי קטנות, שלף ראסמוסן את ה’שפן' מהכובע. כאילו בהסח־הדעת, הלך קולו האצילי וגבר, במידה המספקת בדיוק לכך, שגם האנשים היושבים בצידו המרוחק של השולחן יוכלו לשמעו.

“גבירותי ורבותי, הודעה קצרה אך חשובה.”

הוא הפסיק לרגע והשיחה גוועה.

“גברת פוטס ציירה ציור.”

ושוב אותה הפסקה, אך הפעם נבעה הדממה מהתדהמה שאפפה את כולם.

“יופי לה!” קולו החמוץ של פגלג היה נמוך, אך נשמע היטב. “אבל זה העסק של גברת פוטס לצייר תמונות. אם היתה זוכה בתחרות קפיצה לגובה – אלה היו חדשות מעניינות.”

עיניו של ראסמוסן הבהיקו, אבל הוא דבק בכל זאת במסורת. הוא לא חייך.

“תמונה מסויימת זו חשובה לכולנו,” אמר. “על סמך תמונה זו הגעתי לידי החלטה. ד”ר קיסינג’ר, אתה ראית את התמונה, האם אתה מוכן לתארה, בבקשה?"

אני, כמו כל האחרים, לא הבנתי מה רצונו, אך החלטתי לציית.

“אתה לבטח מתכוון לקשר שעל זנבה של הדובה,” אמרתי.

“המשך.”

סקרתי מילולית את התמונה, וסיימתי בתאור ה’דובה הגדולה' הישישה והגבוהה בעלת המבע המיוסר על פניה, והגוש המכאיב שעל זנבה. תאורי היה יבש, אבל אנשים התחילו לגחך. חשבו שזו בדיחה. למעשה, גם אני חשבתי כך.

“הייתי מעדיף אינפורמציה ממשית יותר,” אמר הצ’יף. “אך אין לנו. ניסינו כל דבר שאנו יודעים. בעזרת מרכז הקליטה הגדול של לונה – מה שאתם מכנים בשם ‘הצלחת הגדולה’ – ניתחנו וחזרנו וניתחנו את הצלילים מן החלל, אותם כינתה דוקטור פטרסון בשם ‘מוסיקת הסְפֵירות’. לא ניתן היה לקבוע את מקורם או את כיוונם.”

ג’וני לפת את כוס הברנדי שלו באצבעותיו הארוכות, חימם אותו, ועתה הגישו לפיו מלחלח בקושי את שפתיו.

“מיס פוטס חשה בהפרעה כלשהי ב’דובה הגדולה'. היא אפילו ציינה את המיקום. אנו יודעים שזו אינה מהווה הוכחה קבילה בהקשר מדעי כלשהו. אבל כמעט כולנו יודעים, שלגברת פוטס יש – הייתי אומר – תכונות מיוחדות במינן.” (מה שהתכוון לומר היה, שהמכשפה הזקנה היתה פשוט מכשפה!) “היא היתה חברת צוות בכל אחת מטיסות סטארדאסט, ועוד לא נתקלתי במקרה יחיד שאחד הניתוחים המצויירים שלה היה חסר ביסוס.”

לגימה מעודנת מספל הקפה, ושוב מעט ברנדי.

“לכן, הודעתי למועצת החלל הבינלאומית, כי נראה לנו שהצלילים בוקעים מזֵטָה אוֹרְסָה מַג’וֹרִיס, הידוע בכינויו ‘מִיזַאר’, וקיבלתי אישור לנסוע לשם ולחקור את המצב.”

אף רחש לא נשמע לאורך השולחן.

“המרחק הוא שמונים ושמונה שנות אור. מר גריפין הבהיר לי שניתן לעבור מרחק זה בשבעה שלבים. מר צ’אנג הכין שלבים אלה. במשך שבעים ושתיים השעות הבאות נטען את המצברים שלנו בבסיס ‘טיכו’ שעל הירח, ובמהלכם תינָתֵנָה חופשות חוץ לכל אנשי הצוות שאינם קשורים לעניין זה. אם חש מישהו נטייה שלא להצטרף למסע זה, הוא יכול לעזוב אותנו בלא פגע, ואנו נבין לנפשו. הקשר הזה על זנבה של ה’דובה' נראה באמת זועף!”

הוא לא יכול היה לקשור אותם לספינה טוב יותר, גם אילו היה כובל אותם אליה בשלשלאות, והוא ידע זאת היטב. הוא הזדקף, כוסית הברנדי עדיין מונפת בידו.

“היה נעים להיות בחברתכם הערב. משקאות נוספים נמצאים באולם הראשי, שם גם תמצאו את התמונה מוכנה לעיונכם. ערב טוב!”

שוב הנוסחה הישנה. הוא לא קד, אלא פשוט החליק החוצה. והנהירה לעבר האולם הגדול היתה גדולה מהרגיל. אילו היו אנשי החלל נטולי סקרנות, יתכן שלא היו אנשי חלל כלל.

ובכן, זו היתה התוכנית, וכך אכן התרחשו הדברים. הסטארדאסט זעה ונעה, יצאה אל מחוץ לתחום צילו של הירח ואל קרניה הבוהקות של ‘סוֹל’. קפטן ג’ול בחר במסלול יפה־נוף, וסבב סיבוב שלם סביב הירח לפני שנחת במספנות ‘טִיכוֹ’.

הנוף תחתינו לא השתנה בהרבה. ריכוזי הכִּיפוֹת היו בודדים ומרוחקים האחד מהשני. בדרך כלל נשארו מישורי הירח הארוכים, השוממים וחרוצי־הלועות בדיוק כפי שנראו במשך שלוש ביליון השנים האחרונות. כבר חלפתי על פניהם מאות פעמים, אך תמיד הייתי מוצא רגע לעמוד דום ולהצדיע במחשבתי לשני אנשים אמיצים באמת ובתמים, אשר ברכב נחיתה זעיר, שביר, דמוי־עכביש, היו הראשונים לנחות בהצלחה במדבר המשתרע מתחתֵינו. אין־ספור הודעות נשלחו מן הירח לארץ מאז 1969, אך אין אחת שתשווה לרושם שעשתה ההודעה המשמחת ההיא: “הנשר נחת!”

אבל די עם הזכרונות הללו. הסטארדאסט נחתה מעדנות על המשטח שלה. משקלה בן אלפי הטונות מבוטל לחלוטין באמצעות מנועי הטִיוֹנְיוּם האנטי־גראויטציוניים שלה. קפטן ג’ול הנחית אותה כנוצה במשב רוח קליל. היא נחה במלוא אורכה, נקניק מתכת ענקי, פחוסת חוטם, חסרת צורה. אף צופה לא יכול היה לשער, איזה מיכשור מסובך ניתן היה לשלוף בשעת הצורך מתוך קירותיה המבריקים של החללית. מבחוץ אף לא נראה שום סימן לחמישים הפתחים השונים שהיו קיימים בה – שערים לאנשי הצוות, פתחים למטען, פתחי ענק דמויי תריס, שכל אחד מהם יכול לפלוט לחלל ספינת סיור לארבעה אנשים.

כל השערים לאנשי הצוות הופעלו מייד ופרט למעטים מבין החוקרים ואנשי הצוות זרמו כולם אל תוך המסדרונות, מווּסָתי־הלחץ, והחוצה אל האטרקציות והאורות הנוצצים של בסיס ‘טיכו’. פגלג, לינדי ואני יצאנו גם כן. בעצם, לא כל כך התעניינתי בקסמיו של ‘טיכו’, אך חשקתי לשוב ולהציב את רגלי על אדמה מוצקה. אמרתי להם את זה.

“ירח מוצק,” תִּיקְנָה לינדי. “האדמה זה שם, ממול.”

ושם אכן היתה האדמה, גבוה בשמי הירח. הכיפה המרכזית הגדולה של ‘טיכו’ נמתחת מעל לאזור החנויות, בתי המלון ומרכזי הבידור בקשת גבוהה ואצילית. הכיפה סיננה את הקרינה והעניקה לאור השמש שחדר בעדה רכות מוזרה. מסנני הכיפה שינו גם את מראה הארץ. אנו הבטנו עתה לעבר כדור ירוק, ומאחוריו נראו מערכי־הכוכבים הצפוניים כגלידי קרח קטנטנים. גם ‘הדובה הגדולה’ נראתה לעין. לרגע, כמעט יכולתי לראות את המבט הזועף, העצוב, שעל פניה, ואת הקשר הנפוח שעל זנבה.

טיילנו לאורך הרחובות, מציצים בחלונות הראווה ומרחרחים בפתחי מסעדות. ישבנו על ספסל באתר התיירות המפורסם של טיכו, אלדרין־פארק, מקום שם העמידו האלונים והברושים פנים – כמו בני־האדם – כאילו הם נמצאים עדיין על פני הארץ. זמיר זימר מעל עץ האזדרכת שמולנו. סנוניות ואנקורים חלפו במעוף על פנינו. תמהתי, איזו השפעה יש לכבידה המופחתת על מעופם. הם נראו מאושרים ונורמליים.

זה היה פסק זמן קטן ונעים. פגלג עזב אותנו לצורך ניהול ענייניו האישיים, שלפי החשדות נגעו לדיילת קטנה, שחורת־שיער, אותה הכיר באחת מטיסות־המעבורת לארץ. אין לשנות את טבע האדם. חשתי מרוצה על שכל העניינים האלה כבר היו מאחורי, או אם לדייק יותר, ההֶסְדֶר שמצאתי לעצמי נראה לי הרבה יותר.

לינדי ואני אכלנו ארוחת ערב ב’נוף הארץ', שלא היתה המסעדה הגדולה ביותר או המפוארת ביותר, אבל ידעתי שהוגש בה המזון הטוב ביותר – והרי זו הסיבה שאני הולך למסעדות. אכלנו צדפות־ירח, מרק ירוק חיוור בעל ריח של ג’ונגל, סטייק מבשר צבי לפלנדי, ארטישוק ותרד מטקסס ושלושה סוגי יינות. היו שם פירות ממלאיה, מנת קינוח מצרפת, ולבסוף קפה וליקר שמיימי. וכל זה הוגש בידי אלילה בלונדית גבוהה וחשופת חזה נפלא!

“יש לך עיניים בשביל להסתכל,” אמרה לינדי. “אבל אל תזניח את האוכל. מוכן להתערב, שגם אני הייתי מקבלת את הג’וב שלה?”

“למה תרצי לגרום אבטלה לנערה נחמדה כל כך?” שאלתי. “לך יש כבר ג’וב. ג’וב שיהיה שלך כל זמן שתרצי בו. וכשלא תרצי אותו עוד, אני אבטל אותו לגמרי. עכשיו מותר להסתכל?”

עיניה הירוקות ריצדו. היא שלחה ידה מעבר לשולחן והניחה אותה על שלי.

“שלח עיניים,” אמרה אשתי, “אני לא רואה איך זה יכול להזיק לך.”

אם אתם חושבים, שכל הקטע הזה לא רֶלֶוַנטי, שזו סטיה מהעניין, טעות בידכם. העניין הזה של חופשת־חוץ הינו חשוב מאד. נכון שאנחנו זקוקים למצרכים שהועמסו עכשיו על הסטארדאסט, אבל נזקקנו גם למגע האדמה המוצקה תחת רגלינו, המגע המחודש עם הבסיס, שכולנו חייבים לחוש בו מדי פעם בפעם. ובכל זאת, שבעים ושתים שעות היו די והותר. כאשר הסטארדאסט עצמה גנחה, התרוממה בקלילות מן המשטח שלה והתרחקה במהירות מאדמת הירח, נמצאנו כולנו על הסיפון וכולנו היינו שמחים על כך.

המשכנו לראות את כדור הארץ משך זמן מה. ואז, בעזרת הנעת־טימוֹניוּם מלאה, חלפנו כברק על פני מערכת־השמש הַישֵר אל החלל העמוק שמעבר למסלולו של פלוטו. וכל זה היווה רק בדיקה, רק הכנה למסע עצמו. דקות־האור שעברנו לא היו ולא כלום, אפילו במהירות הסופיות העצומות בהן היינו מסוגלים לטוס. לפנינו נחו שנות־אור רבות, שמונים ושמונה במספר. ופרושו של דבר – ‘אולטרה ספאן’.

נמצאנו בידיהם של שלושה גאונים – יש הרבה כאלה על הסטארדאסט – ואני משוכנע שהייתי חושש לגורלה של אשתי הרבה יותר לוא היא נמצאה בטקסי בפאריס.

מו צ’אנג תיכנן את השלבים. קפטן ג’ול עמד להוציאם לפועל, האחד לאחד. ג’וני ראסמוסן תיכנן את הפעולות בסופו של כל שלב, צעד אחר צעד. זה היה מגזר חדש עבורנו, ואנו נסענו בעקבות צלילים, שמקורם לא נקבע באמצעות מידע מהימן כלשהו. לא היינו יכולים להצדיק את עצמנו בפני שום חקירה ודרישה הגיונית. ובכל זאת, גם זה לא הפריע לי. מחשבים יכולים להיכשל, אבל מעודי לא שמעתי, שהחוש השישי המוזר של אורסולה התגלה כמוטעה לחלוטין.

קשה לתאר ‘שלב’ של טיסה ב’אולטרה ספאן'. בכל זאת, אני מוכן לנסות. אתה נמצא בהכרה מלאה במשך השלב, אין דבר בעל חשיבות או משמעות. למעשה, בהתאם לאסכולה אחת, במשך הקפיצה אתה מפסיק להתקיים כיישות, והמודעות דמוית־הנירואנה דומה לצל המוטל קדימה. ה’אִיד' שלך עֵירוֹם ועֶרְיָה וללא בית. אני לא יודע. במהלך השלב אתה חש בחלוף הזמן ואתה יודע שזה קורה. אך, תיאורטית, הזמן אינו קיים – וכשהזמן מושעה נראים כל מגזרי החלל באותה צורה. בכל זאת, ניתן לתכנן שלבים ולהגיע ליעד קבוע מראש. כבר שנים שאנו עושים זאת.

לינדי ואני החזקנו ידים במשך השלב הראשון, שהעביר אותנו על פני עשר שנות־אור. אני הייתי לא־כלום ולינדי לא היתה קיימת, ובכל זאת ידעתי איכשהו, שאנו נמצאים בחדרנו בסטארדאסט, ושאנו מחזיקים ידים. היתה תחושה, כאילו שבועות וחודשים חלפו, ובכל זאת לא חלפו אלא דקה או שתים. על המסך נראה צְבִיר־כוכבים בלתי מוכר.

ידה של אשתי היתה חמימה בידי. אחרי השלב חזרנו לעבודות. בדקנו וִידֵאנו, בָּחַנּוּ. חיי החללית המשיכו, כאילו כלום לא ארע. ויתכן, באמת, שזה מה שקרה… אנו משתמשים ב’אולטרה ספאן', אך כנראה לעולם לא נבין אותו.

“יגיע יום,” אמרה לינדי. “ואני לא אוכל לעמוד בכך יותר.” היא התרוממה והחלה לפסוע בחוסר מנוחה ברחבי החדר.

“זה לא כואב,” אמרתי.

“כמובן. לא זאת הבעיה. אני… אני פשוט מרגישה כאילו זה מוציא את עצמי מתוכי! מבין? אני מרגישה כאילו כל בעיותי נפתרו, כאילו כל סקרנותי באה על סיפוקה, כאילו עמדתי בכל האתגרים. אולי יבוא יום ולא ארצה לחזור על כך. לעבור עשר שנות־אור בחלל בלי שתחלוף תקופת זמן כלשהי – זה לא בשביל בן־אדם. זה… נגד הטבע!”

“קַארָמֶה,” אמרתי. “נירואנה. אולי מצאנו את הדרך. ובכלל, מה כאן נגד הטבע? מהו בכלל הטבע?”

לינדי הסתובבה, ולפתע הבזיקה לעברי חיוך. היה זה השינוי הפתאומי במצב הרוח, המאפיין כל כך את הנשים, או כך לפחות נדמה לי. יכולתי לראות, כיצד משתחרר המתח מתווי פניה, כיצד חוזר אליה בטחונה העצמי.

“אתה ואני יחדיו! זה הטבע, ידידי! אל תשים אֵלַי לב, רוסקו. לפעמים אני נעצבת, אבל תמיד אני מצליחה לחזור לעצמי.”

התרוממתי ופסעתי לעברה, כאשר חרק הרמקול שלנו, כיחכח בגרונו ומוסיקת הסְפֵירות החלה לבקוע ממנו. זה היה שונה. יותר קשיחות ויותר דִיסְהַרְמוֹנְיָה מאשר בשידורים הקודמים. הקולות יבבו ונהמו ויללו. קודם לכן, רק לינדי היתה מסוגלת לחוש בדחיפות שבמוסיקה, כעת – כל אחד יכול היה לחוש זאת. חשבתי שאני יודע מדוע; היינו קרובים יותר. תהיה הסכנה המאיימת אשר תהיה, יהיה המניע לקריאות הנואשות אשר יהיה, כעת היו קרובים יותר. לוּ נשארנו בבסיס שלנו שליד כדור־הארץ, היו חולפות עשר שנים בטרם היינו שומעים שידור זה.

העוצמה לא היתה חזקה יותר. הצליל נשמע ברור, למרות שכאן היינו תלויים באמצעי הקליטה של הסטארדאסט בלבד. ‘הצלחת הגדולה’ של הירח לא עמדה מאחורינו. ככל שהאזנתי, השתכנעתי יותר ויותר. אנחנו מתקדמים לכיוון הנכון. עָלִינו בדיוק על הגל.

אחרי כל שלב ב’אולטרה ספאן', מפעיל ראסמוסן סדר יום לעשרים וארבע שעות. הדבר מאפשר זמן למנוחה, זמן לעִבוד כל הנתונים, זמן לכל אנשי הצוות להסתגל, שכן התחושה במִגזר אחד בחלל איננה זהה לתחושה במִגזר אחר. אינני יכול להסביר זאת, אבל ככה זה.

ביצענו עוד שלב, ארבע עשרה שנות־אור. הפעם לא ראינו קבוצות כוכבים על פני המסך שלנו. הכוכבים כולם נשטפו באור בהיר, כל מסכי הקרינה נכנסו לפעולה, ובמרחק של פחות מעשרים וחמישה מיליון מייל מאתנו ראינו את ההוד הנורא והאנרגיה המתפרצת של שמש לוהטת. מעולם לא התקרבנו כל כך ליחידת אנרגיה ראשונית, ולא יכולנו לטעות. היינו בדיוק במקום אליו התכוון מו צ’אנג להגיע. ושוב נשמע השידור, ועל אף שהופרע עקב הקרינה המשתוללת, הצלחנו לקלוט את רובו. וארבע עשרה שנות־האור אכן יצרו הבדל. המוסיקה היתה שטופה בפאניקה, אימה, דיכאון ושלבים ראשונים של יאוש. אם היה מישהו, שפיקפק בנכונות הכיוון, הרי שכעת – איבד את הסיבה.

חמישה שלבים מאוחר יותר – חמישה שלבים שלא יִשַכְּחוּ – והסטארדאסט הגיעה לשוליה של מערכת כוכבים מרהיבה. לא גדולה כמו מערכות אחרות, לא צבעונית כמו הענקים האדומים, אך היתה בה עבורנו משיכה מאיימת, שאני מניח שהיא היסטורית בחלקה. מאז תלה האדם את מבטו ברקיע לראשונה, הכיר נקודה מהבהבת זו שבחלל, והיא היתה חלק ממערכת הכוכבים על פיהם עשו נוסעים את דרכם. בני הזמן העתיק השתמשו בה כאמצעי לבדיקת כושר ראייה. שכן זה היה מִיזַאר.

אין צורך להסביר לכם. כל תלמיד בית־ספר מכיר את הנתונים על צמד הכוכבים אלקו־מיזאר. אך אף תלמיד או בן אנוש אחר לא זכה לראותו מנקודת תצפית טובה כל כך כמו זו שלנו, המשלחת האנושית הראשונה – והאחרונה.

האסטרונומים שלנו סקרו ומדדו וחקרו ובֵּררוּ, בזמן שאנו ישבנו בחוסר סבלנות והבטנו במסכים. הם הקלו עלינו. המערכת המשולשת של מיזאר B, שלוש שמשות כחלחלות, נעה לאיטה לאורך המסלול המורכב של שלושת הכוכבים, סביב המרכז המשותף שלהם בחלל. מנקודת מבט על כדור הארץ הם נתלו כנקודה אחת כחולה ומטושטשת. ואולם אנו, מטרתנו היתה מיזאר A – הכוכב הכפול – על אף שלא ידענו זאת. כאן, במקום כלשהו, נמצא המקור למוסיקת הספֵירות.

המרכיב הקטן של מיזאר A נמצא הרחק מעבר למערכת־שמש כחולה־לבנה שהבהיקה במרחק. התאום שלה, הענק יחסית, שסומן על מפתנו כשמש צהובה בהירה, כבר לא היה כזה. הוא שט בחלל שלפנינו, תפוז ענקי נפוח מאיים ומתנועע, כִּבְשָן שְמֵימי ענק, בלתי יציב ומפחיד. ידענו מה משמעות הדבר ומה יעלה בגורל הכוכב עוד לפני שחזרנו ושמענו את הצלילים – בדיוק בזמן.

לבטח הקשבתם פעם לרקוויאֶם. אתם מכירים צליליהן של קינות. מוסיקת הספֵירות עדיין היתה מוסיקה, אך כל תקוה לא נותרה בה. לא עוד קריאה לעזרה, לא עוד פאניקה, לא עוד אימה. הזמן לאלה כבר חלף. מי שחיבר את המוסיקה אמר עתה שלום, הביע את תודתו על שזכה לחיות, על שהתברך בחוּשים. היתה אף השערה עדינה, שזה איננו הסוף. ככלות הכל – שבמקום כלשהו, בעתיד בלתי ידוע, יתכן שיש עוד דבר מה.

אינני כֹּה רגיש כמו לינדי. לבטח אין לי את הרגישות המיסטית הקיימת אצל אורסולה פוטס, ואשר איפשרה לה להבחין במשבר מעבר לכל שנות־האור הללו. ופגלג אפילו יותר גרוע ממני. ובכל זאת, כולנו, ביושבנו באולם הקטן ובהקשיבנו לשידור, כולנו שמענו את אשר תיארתי זה עתה. חשנו זאת כל כך ברור, עד כי יכולנו לבטא זאת במילים – כפי שעשיתי זה עתה. ויכולנו לחוש בעוד דבר־מה. חרטה. צער. צער על כך, שלפני המוות, לא זכה לראות חיים אחרים, יצורים אחרים שהכירו את חדוות החשיבה והיצירה, יצורים שהוא האמין בקיומם, ושאליהם כיוון את המוסיקה שפעמה בינות לכוכבים.

אורסולה פוטס ישבה בכסאה, קטנה ושקטה, עיניה המוזרות מבהיקות, כאשר הסתיים השידור. דמעות זלגו על לחיי לינדי. פגלג התפתל בכסאו באי־נוחות. אני התרוממתי והתחלתי לפסוע הלוך ושוב.

“אנשי הצוות, הקשיבו בבקשה.”

ד"ר יוהנס ראסמוסן אינו נוהג לדבר באינטרקום, אך הפעם היו אלה צליליו המעודנים של קולו שבקעו מן הרמקולים.

“לידיעתכם הכללית – תמצית המצב. השמש מיזאר 1-A נמצא במצב בלתי־יציב, פְּרֶה־נובה. היא תתפרק תוך שלושים ושלוש שעות. יש לה כוכב לכת יחיד. ד”ר פרוסט השיג את כל האינפורמציה החיונית. לכן מספיק אם נאמר, שכוכב לכת זה גדול מכדור הארץ, היינו בעל אטמוספירה, ונמצאות על פניו ראיות רבות לקיום צורת חיים מגוונת ומורכבת. שם מקורה של המוסיקה."

ג’וני הפסיק לרגע, ויכולתי לדמיינו יושב, פניו שקטות ורגועות למראית־עין, חושב על הדרך בה ינסח את המשפט הבא שלו.

“יש לנו זמן. אנו נפנה מיד לעבר כוכב־הלכת, נחוג סביבו וננחת על פניו, אלא אם כן לא יאפשרו זאת התנאים; הקרינה כבר חזקה מאד, הרבה מעבר ליכולת הסבל האנושית, אך הרבה מתחת ליכולתם של מגיני החללית שלנו ואפילו של חליפות החלל שלנו. חיים עדיין מתקיימים על פני הכוכב, אלא אם כן המוסיקה מופקת באורח מכני. אך קרוב לודאי, שכולכם קלטתם את תחושת הקץ שבשידור האחרון. באמת מרשים!”

נראה כאילו אמר ג’וני את שתי המילים האחרונות לעצמו.

“כוכב הלכת נמצא עתה על פני המסכים שלכם. הוא ימשיך להיות שם, כל זמן התקרבותנו. חישבו בבקשה על הדברים שהינכם רוצים לבצע בזמן הסריקה הקצרה בשטח. יש להצטער על קוצר הזמן העומד לרשותנו, אך למזלנו הגענו לפני שהמערכת הרסה את עצמה. אנו ניקח לעצמנו מִרוָח בטחון של שלוש שעות, ובעוד שלושים שעות מעכשיו נבצע שלב. תודה רבה.”

איש, פרט לראסמוסן, לא היה מצליח להפוך את הדיווח על החוויה הדראמטית ביותר שקרתה אי־פעם לבן־אנוש לדבר יבש ומשעמם בערך כמו תחזית מזג־האויר.

כוכב הלכת נראה כנקודה בהירה קטנה על פני מָסָכֵנו. הוא גדל בהתמדה. קפטן ג’ול לא ביזבז זמן. עבר זמן לא רב, והנקודה A הפכה לכדור. צללים רקדו על פניו, צבעים הבהיקו. לבסוף נראה הכוכב לפנינו, שט בהוד כחול־לבן מלכותי, עטוף כולו באורה הכתום־כהה של השמש התְפוּחָה. כוכב שנגזרה עליו כלייה.

“כמה חבל!” מילמלה לינדי. “איזה גורל איום ונורא. רוסקו, אלמלי הכרתי את כדור הארץ, הרי זה היה הדבר המרהיב ביותר שראינו בחלל!”

“המיקום, המרחק מהשמש, קצב הסיבוב סביב הציר, קצב הסיבוב סביב השמש, איכות האור וכמותו, הכל אידיאלי,” אמרתי. “ויש הרבה מים, אטמוספירה בעלת חמצן, צמחיה רבה ומגוונת. העריסה המתאימה לקיומה של צורת־חיים כלשהי.”

עברתי על כל האינפורמציה הפיסית שד"ר פרוסט אסף. כמו שאמרתי היה הכל מושלם. אם היינו צריכים ללכת ולבנות כוכב לדוגמה, לבטח היה נראה כך לאחר סיום העבודה. ואחר כך – אין ספור עִידָנים של אבוֹלוּצְיָה! התוצאות נראו בדמות צורת־חיים מתוחכמת כל כך, מלומדת כל כך, עד כי היתה מסוגלת לשדר צורות מוסיקליות מורכבות הרחק אל תוך הגלקסיה. עד כמה הרחק, לא יכולנו לדעת. ועתה גסס מקור כל החיים הללו, מוכה בחולי חשוך מרפא – העדר איזון הולך ומחריף בקרבֵי הכבשנים האטומיים שלו. בעוד שלושים ושלוש שעות יגיע הסיפור לקיצו. בעצם, שלושים ואחת שעות. ההתקרבות לכוכב ארכה כשעתיים. שלושים ואחת שעות בלבד נותרו לחיים על פני כוכב יפהפה זה, ואז יגיע קץ כל דבר.

תוך כדי מעופֵנו במסלול גבוה, שלושת אלפים מייל מעל פני הכוכב, התעוררו הרמקולים לחיים בכל רחבי הספינה. ג’וני ראסמוסן קרא למחברי המוסיקה, והוא רצה שכולנו נשמע.

כל מאפיין של השידורים השמימיים נותח כבר מזמן. יכולתי לתאר לעצמי באיזו תשומת לב התאים סטוני פרייס אלמנט לאלמנט, תדירות לתדירות, עוצמה לעוצמה. אבל היה זה קולו של ראסמוסן ששודר. המֶסֶר ששידֵר היה פשוט. הוא ידע שגם אם ישמעו אותו לא יובן, אבל נשמתו הקפדנית היתה חייבת לבצע גם את התרגיל הזה.

“זוהי החללית סטארדאסט ממערכת ‘סול’ המרוחקת שמונים ושמונה שנות־אור מהמערכת שלכם. הגענו בתגובה לשדרים שלכם. אנו רואים את מצב השמש שלכם. אנו ניפגש איתכם, אם הדבר אפשרי. אנא הגיבו.”

הרמקולים דממו. כנראה שעצרתי את נשימתי למשך דקה שלמה לפני שנזכרתי לפלוט את האויר אך דבר לא אֵרע.

אחרי זמן קצר חזר ג’וני על הודעתו. שוב לא־כלום. ואז דיבר אלינו, לאנשי הסטארדאסט.

“קיויתי שנוכל למצוא את מקומם של מתקני־השידור ולהתביית עליהם. הסיכוי היה קלוש. נשארו עוד כמה שעות עד השידור המתוכנן הבא, אם בכלל יהיה שידור נוסף. חבל. כפי שאתם יכולים לראות מן הבניינים המוצגים על המסכים שלכם, אכן הושגה כאן רמה טכנולוגית גבוהה. מעולם לא נתקלנו לפני כן בצורת חיים כה מתקדמת.” הוא הפסיק לרגע. ללא ספק לצורך עריכת המשפט הבא באורח שימצא חן בעיניו. אך הוא לא הספיק להשתמש בו.

המוסיקה זרמה ברכות, בהיסוס ובפליאה, כאילו יוצרה או יוצריה לא האמינו לאשר התרחש. למיטב ידיעתנו, הם שידרו את המוסיקה שלהם לכל רחבי הגלקסיה במשך יותר ממאה שנה. ועתה, כשהזמן כמעט ותם, הם זכו למענה!

הטונים העמיקו והתגברו. יכולנו לשמוע בתוכם את השאלה המתחננת: מי אתם? מאין אתם? דברו אלינו שוב!"

פגלג נמצא ליד המסך שלנו, מנסה לסדר קליטה טובה יותר, וכולנו יכולנו לראות את התמונה מסתובבת עם שנוי הכיוון של הסטארדאסט. עם פעימת הצליל הראשונה, שינה קפטן ג’ול את הכיוון.

“כאן הסטארדאסט,” אמר ראסמוסן. “אנו שומעים אתכם. דברו שוב! דברו שוב!”

התגובה בקעה מן הרמקולים כמזמור הודייה, כצליל מקהלה בקתדרלה עצומה. אני לא מוסיקאי, אבל הבחנתי בקלות שהצליל הזה נבע ממקורות רבים. אחר כך גווע הצליל והפך להיות ערב רב של לחישות מאושרות ורק טון אחד נותר, סולן צלול וברור. טון זה ירד בסולם הטונים וחזר ועלה בצורות שלא יֵאַמְנוּ. ואני ידעתי, וכולם ידעו, שזהו נְאוּם ברכה.

הסטארדאסט חדרה אל האטמוספירה בהחלקה קלה. עתה ידענו לאן מועדות פנינו. המחשב איתר תוך שניות את מיקום המשדרים. עננים בודדים חלפו על פני המסך. ואז מצאנו עצמנו חולפים באיטיות על פני נוף, שכמותו לא ראינו מעולם. ובכל זאת, הוא נראה מוכר. כל האלמנטים של ציוויליזציה ותרבות נמצאו שם. רק הצורות היו שונות.

לא היה כל דמיון לכדור הארץ. לא היו עצים, לא היו עשבים, לא היו פרחים, היו שם צבעים במִגְוָן רחב, ואני התחלתי למיין את הדברים שראיתי במהירות רבה למדי. בנוכחותו של גרוי מתאים אני מתחיל לפעול באורח אוטומטי. אם תשים מזון בפני חיה רעבה, היא תזיל ריר. שים אקולוג במערכת אקולוגית חדשה – והוא מתחיל לְנַתֵּחַ. זהו גרוי פַּאבְלוֹבִי בלתי נמנע.

בכל רחבי החללית התרחש אותו תהליך. ללא צורך במתן פקודות. כל חוקר וכל צוות מחקר נכנסו לדפוסי התנהגות קבועים מראש – הכנה, תכנון צְפִיה. כל אחד ידע היטב מהו תפקידו בסיור מוזר, קצר וטראגי זה.

מצאתי את עצמי במעבדתי, בלי לזכור אפילו כיצד הגעתי לשם. לינדי, בלא ספק, היתה כבר עסוקה בריכוז דוגמאות ובהערכת צורות החיים שבאטמוספירה. פגלג הכין את עצמו ליציאה מייד לאחר הנחיתה, ולא היה ספק שהסטודיו של אורסולה כבר בלט החוצה והיא היתה שקועה בעבודתה.

מסך הטלוויזיה שבמעבדה הִבהב כשספינות הסיור הארבע־מושביות יצאו לדרך. ארבעה הבזקים. ששה־עשר אנשים. גיאוגרפים ומטאורולוגים, קרוב לודאי. הם יתפרשו על פני שטח של מאות מייל סביב חללית האֵם, מצלמותיהם קולטות כל דבר מאופק עד אופק, אוספות אינפורמציה שתאוחסן ותנותח זמן רב לאחר שכוכב זה יפסיק להתקיים. ידענו זאת. כולנו ציפינו לכך. אך לא היה דבר אחר לעשותו. כאן התפתחו החיים והגיעו לרמה גבוהה – אך על כל חיים להסתיים פעם.

עברתי לציוד שדה. זה לא היה משהו רציני, רק מכנסים קצרות, חולצה, סנדלים ומעט מכשירים. בחוץ יהיה קצת מסובך, שכן נהיה לבושים בחליפות־חלל. הנוף המוזר נראה שקט ושָלֵו, אך הקרינה היתה קטלנית. מעולם לא עבדנו בתנאים כאלה. אולם החליפות היו מותאמות לכך. היה לנו מירווח ביטחון רחב.

“לעזאזל עם הקרינה הארורה הזאת,” קרא פגלג את מחשבותי. אפילו לא הרגשתי שהוא נכנס למעבדה. נדדתי עם כסאי הלוך ושוב לאורך שורת החיישנים שדיווחו וקלטו את האינפורמציה היסודית. “כמו שאתה יכול לראות, האויר כאן מתוק. יותר חמצן ממה שאנחנו רגילים לו בדרך כלל.”

“בדקתי את המקורות,” אמרתי. “פוטוסינתיזה. כמו שהיית מצפה, לְאוֹר הצבע הירוק השולט כאן. קצת מצחיק. נראה כאילו הכל פועל על פוטוסינתיזה. לא הצלחתי לקלוט אפילו שמץ מראהו של בעל־חיים.”

“גם לא נראה שיש משהו כזה כאן,” בדק פגלג את המסך שלי. ריחפנו בגובה אלפיים רגל במהירות חמישים מייל לשעה – הנוהג הרגיל בסריקה ראשונית. למרות שהשתוקקנו לבוא במגע עם צורת החיים השלטת כאן, עם יוצרי המוסיקה, דבק ראסמוסן בנוהלים הקבועים. היה לנו זמן. למדנו תוך כדי נסיעה. עכשיו כבר ידענו, שהמַשְדֵר נמצא במרחק של כאלף מייל מאתנו, אבל החלק הזה יארך כשעה ואחר כך נטוס במהירות למטרה. היתה זאת שעת הזריחה על האדמה שמתחתנו, הזריחה האחרונה שהיא תראה אי־פעם.

“החיות רגישות יותר לקרינה,” הבעתי את דעתי. “ייתכן שכולן מתו.”

“השְדָרִים ממשיכים להגיע. האם אתה מרמז שאלה צמחים?”

“אנחנו נמצאים תחת מגינים,” ציינתי. “למה שהם לא יעשו אותו דבר? מסיבה כלשהי לא הצליחו לפתח את הידע הדרוש לצורך המראה מכוכב זה, אבל אני צופה שבמובנים רבים הם יהיו מתקדמים לא פחות מאתנו. אנחנו לא היינו מצליחים לשדר את מוסיקת הספֵירות.”

פניו הצרות של פגלג לבשו הבעה חשדנית, כאילו הריח שמשהו אינו כשורה. “ייתכן שזהו ‘טריק’ מחוכם, כדי להשתלט על הסטארדאסט ולהשאיר אותנו פה לקדם מחר בבוקר את פני הנצח.”

“זה כוכב קצת יותר גדול מכדור הארץ,” ציינתי ביובש. “הייתי אומר שסטארדאסט לא תצליח במיוחד לקלוט את כולם.”

פגלג נחר בבוז, “ג’ינג’יס חאן היה לוקח איתו רק כמה נוסעים. היטלר לא היה לוקח איתו אף אחד – אולי איזו אישה וכמה קנאים, שיעשו עבורו את העבודה השחורה. אל תהיה חמור, רוסקו. אפילו צורות חיים נחמדות, כביכול, רוצות להמשיך להתקיים. זהו דחף בסיסי למדי. היד המושטת לשלום צריכה להיות מוגנת בְּאַלָּה, למקרה הצורך.”

“אם אני מכיר את ג’וני ראסמוסן, הרי זה בדיוק מה שיהיה. הוא לא מתנהג בחשדנות, כמוך, אבל לפעמים יש לי הרושם, שהאיש הזה לא מאמין לאף אחד. יהיה קשה מאד להשתלט על הסטארדאסט. אתה יודע זאת בדיוק כמוני.”

“באמת נחמה גדולה,” פגלג נרגע, אך המשיך לרטון. “קשה יהיה לבצע ‘ואהבת לרעך כמוך’. זו משימה בלתי אפשרית. כל מה שקורה בעקבותיה, זה שאתה משאיר את הדלת פתוחה, כך ש’רעך' יוכל להיכנס ולהכניס לך מכה מאחור, או לגנוב ממך הכל.”

זו היתה הפילוסופיה הפגלגית הסטנדרטית, ואני מניח שלעולם לא אדע עד כמה האמין בה בעצמו. כל שאני יודע זה, שאם אי־פעם אסתבך בצרה איומה ונוראה, לא היה אדם שהייתי מעדיף אותו על פני פגלג בתור חבר לצרה.

התרכזנו במסך. החללית חצתה עתה עמק רחב־ידיים, שנראה היה כאילו הוא מתמשך עד אין סוף. פה ושם נראו כבישים מתפתלים ואפיקי מים שיָבְשו, ובכל מקום שבו פגש כביש כלשהו נהר, נראה גשר המתרומם בחינניות. בשום מקום לא ראינו זווית כלשהי.

לא היה דבר שהתאים למִפְרָט של עיר. היו בניינים – תמיד בקבוצות, תמיד בערמות של כיפות צבעוניות. הם היו גדולים מדי למגורי משפחה אחת כפי שאנו מבינים את מושג המשפחה, אולם אני חשתי שמבנים אלה שימשו את בוני הגשרים ואת המשתמשים בכבישים. הכתמים הירוקים שסודרו בצורת קשתות שנמתחו על פני אזורים רחבי ידים, נראו לי כשדות או מטעים. הירוק היה כלורופיל. אם כן, היו צורות חיים מתחתנו – לפחות בחלק זה של הכוכב. אולם בשום מקום לא ראינו את הגזע השליט. שום סימן של תנועה. או שכבר מתו מחמת הקרינה, או שהסטארדאסט הבהילה אותם. אילו נותרו בחיים, לבטח היו שומעים ששידוריהם נענו. כך סברתי, אולם שום דבר ממה שראיתי לא יכול היה לשמש ביסוס לדעתי.

שעת הסקירה הראשונה חלפה. ג’וני ראסמוסן נתן את האות, החללית זקפה מעט את חרטומה כלפי מעלה, והאדמה שמתחתנו החלה להיטשטש. במשך שעה עברנו חמישים מייל. בדקות הבאות עברנו מרחק הגדול פי עשרים בערך. אחר כך, ניתקה הסטארדאסט את המנועים והחלה להחליק בקשת רחבה כלפי מטה. האתר שבעבורו עברנו שמונים ושמונה שנות־אור השתרע מולנו. זה היה – זה חייב היה להיות – מרכז השידור, וכדאי היה לעשות את כל הדרך הזאת ולוּ רק כדי לראות אותו.

המבנה התרומם מן המישור, שורה על גבי שורה ושכבה על גבי שכבה של כיפות צבעוניות, הנערמות אחת על גבי השניה באורח שנראה בלתי יציב עד להפחיד, אך הוא היווה כנראה את שיא השיכלול ההנדסי. ממרחק נראה האתר כמניפה אוֹריֶנְטַאלית, או כזנב טווס המתפשט כלפי חוץ וכלפי מעלה מתוך בסיס צר. הכיפות הצבעוניות מסודרות בפנינים על חוט, אלפים רבים מהן, כל אחת בגודל דירה ממוצעת על פני כדור הארץ. המניפה הגדולה התפשטה לגובה שני מילין כלפי מעלה. זה היה המבנה המוזר והיפה ביותר שראיתי מעודי.

חלפנו באיטיות סביבו, במעגל בן עשרים מייל. מצלמות וחיישנים הקליטו ורשמו את כל פרטי הקוֹמְפְלֶקְס המוזר הזה. לוח האינפורמציה שלי גם דיווח, שכל הסטארדאסט עטופה בשדה־כח, שיהיה קשה ביותר לחדור דרכו. פגלג לא היה צריך לדאוג. ראסמוסן לא זילזל באף אחד או בשום דבר.

מנהיגנו האמיץ חזר שוב למיקרופון.

“הגענו, ידידַי. אנחנו עומדים לנחות. האם אתם רואים אותנו? תנו לנו אות! האם אתם שומעים אותנו? תנו לנו אות!”

ייתכן, שהבקשה הזו נבעה מן העובדה, שמאז חדרנו לאטמוספירה לא שמענו דבר, ואני מצאתי את עצמי עוטה חיוך חסר שמחה. למרות מצבם הדחוק הם לא בטחו בנו. כיפות המגורים היו פזורות כלפי מעלה וכלפי חוץ מבסיס המניפה, צבעוניות ומבהיקות. היו שם אלפים שכמותן, וכבישים התפתלו לעברן מכל הכיוונים. היה שם הכל – פרט לצורות חיים, פרט ל’אנשים'.

קפטן ג’ול בחר את המשטח הריק הקרוב ביותר והנחית עליו בעדינות את הסטארדאסט. פגלג ואני לבשנו את החליפות ובדקנו שוב ושוב את מסך ההגנה שכיסה אותנו, ושמעולם לא היתה לנו הזדמנות להשתמש בו קודם לכן. מדי פעם בפעם נשמע ברמקול קולו של ראסמוסן. אין תגובה. לפתע פתאום היינו זרים מדי, מוזרים מדי עבור אוכלוסיית עולם זה, שכמה מהם לבטח נותרו בחיים וצפו בנו בעצם הרֶגַע הזה. אך הם לא הראו כל אות חיים.

ראסמוסן הינו בעל דמיון. הוא לא קיבל תשובה, אבל ידע ששומעים אותו. הוא שינה את הטקטיקה. הצליל הבא שבא מהרמקולים היה מוכר לי מאד. שמעתי אותו בהזדמנויות רבות ועל פני עשרים עולמות לפחות. לפעמים בחדרי, אחר ארוחה טובה היה הקול הזה מרגיע אותי כפי שאף דבר אחר לא יכול היה לעשות. שְכֵּן, לינדי פרטה על הגיטרה שלה וזימרָה ברכוּת שיר ערש מכדור־הארץ הישן והטוב, הנמצא במרחק שמונים ושמונה שנות־אור מכאן. זה פעל. אקורדים מוסיקליים רוטטים בקעו מן הרמקולים. הצלילים טיפסו במעלה הסולם והזדקפו בטונים שואלים. לינדי ענתה באקורדים משלה, מאד רכים, מאד משונים. יכולנו לחוש בהתלהבות שנתעוררה כאשר התגובות קלטו צליל אחר צליל, פרשו אותן, השיבו עליו והחזירו אותו מלווה כל פעם בשאלה כל כך ברורה, עד כי כמעט חשת שהיא הובעה במילים.

“מעניֵן מה אני אומרת להם,” מילמלה לינדי. “אני מקווה שזה לא מעליב אותם.” היא פרטה על הגיטרה עוד כמה צלילים רכים ופתחה בוריאציה על שיר ישן מתוך אחד המחזות המוסיקליים של המאה הקודמת.

האנשים לא יצאו החוצה. הדיאלוג המוסיקלי נמשך, אך מאום לא זע ולא נע. ואולם עכשיו כבר היתה לנו הרבה יותר אינפורמציה אודותיהם. הפיסיולוגים הפעילו את החיישנים המֶטַאבוֹלִים הרגישים שלהם וסרקו את אזור המגורים במעלה המניפה ובמורָדָה. מאחורי כל קיר נמצאו יצורים חיים, יצורים בעלי מֶטַאבוֹלִיזְם מורכב, קרוב לודאי בני אותו מין. הם היו נפחדים או חשדניים – אך הם היו שם.

פגלג ואני היינו מוכנים. ג’וני נתן את האוקיי, ואנו יצאנו מבעד לפתח. האנשים הראשונים שצעדו על כוכב אבוד זה. הקדמנו במעט את באד מראני וקבוצת הארכיאולוגים שלו. כשמראני לא מצליח למצוא הריסות, הוא מסתפק בבניינים חדשים ומוזרים. הם נהרו החוצה מאחורינו והחלו לנוע לעבר הקצה הקרוב של המניפה. בחליפותינו הלבנות המגושמות ובקסדותינו המבהיקות נראינו, ללא ספק, כקבוצת פולשים אדירה. קיוויתי שלינדי לא תֹּאמר באמצעות הקונצרט המתמשך שלה דבר מה בלתי־הולם. נראה היה שהאוכלוסייה המקומית מסוגלת להשתמש נגדנו בכלי נשק לוּ היתה מעוניינת. כל אחד מאיתנו היה מוגן בשדה כוח, אך כפי שניתן היה לצפות היה זה מינימאלי. הוא היה משמש, לכל היותר, כעיכוב זמני.

פגלג היה הראשון שראה אותם.

“רוסקו! באד! הרימו את הראש!” מכשיר הקשר של פגלג היה מכוון על התדר הכללי וקולו זרם באוזניותיהם של כולם.

דלתות סגלגלות רחבות נפשקו לרווחה לכל אורך בסיס מיתקן השידור. מן הדלתות יצאו והתגלגלו מכוניות קטנות, האחת אחרי השניה. כמו הבתים, היו גם אלה צבועות בצבעים מבהיקים. הם התקדמו בהתמדה לכיוון החללית, תוך שהם מסתדרים בשורות ככל שהכבישים נפרשו והלכו. נחתנו בין שני כבישים ראשיים רחבים. תוך רגעים אחדים היו שני הכבישים הומים מכוניות קטנות, שחנו מסביב לסטארדאסט. היו שם מאות מהן, ואפילו אלפים. כולן זהות בכל למעט צבעיהן, ובכל אחד מהן יצור יחיד. הסיבה לכך היתה פשוטה ביותר, מכונית כזו לא יכלה להכיל יותר מאחד. כאן על הכוכב הזה לא היה לטרמפיסטים הרבה מה לחפש.

כל אחת מהמכוניות הקטנות נעה על גבי ארבעה גלגלים עבים, דמויי בלון. המכוניות היו קצרות, עבות וסגלגלות, והנהג ישב בתוכן כמו בֵּיצה בתוך גביע־בֵּיצים. תתפלאו עד כמה היה דימוי זה הולם את המצב. הנהגים אכן נראו כביצים. אולי לא בדיוק, אבל היתה להם צורה כללית זהה. נראה שהרעיון הישן, שקבע כי צורת חיים אינטליגנטית חייבת להיות דמויית־אנוש, לא פעל כאן. זה לא פעל בשום מקום שהיינו בו. ובמחשבה שניה, למה שהוא בכלל יפעל?

פסעתי באיטיות לעבר שורת המכוניות הקרובה ביותר, כשמאחורי מוחי הולך ומתגבש הרעיון שיתכן שליצורים אלה באמת לא היו אמצעי תעבורה אוירית. לא יכולתי לראות ידים או גפיים מכל סוג שהוא. אלא שהיו להם גפים, כפי שאחד מהם הוכיח במהרה. הוא שלח מגופו זרועות מתפתלות, שלף את גופו מן הקן שבין הגלגלים, ירד מהמכונית, כאשר במשך כל אותו הזמן שלף מגופו זרועות בשעת הצורך, החזיר אותן לגופו כשלא היה לו בהן עוד צורך. הוא התגלגל לעברי על גפיים רבות, שכל אחת מהן הופכת להיות שטוחה בקצֵהָ כאשר משקלו נשען עליה. היצור היה בערך בגובה חמישה רגל. צבעו הכללי היה ירוק־זית בהיר. את גופו חצו מלמעלה למטה מעין פסי אורך. על השליש העליון של הגוף, בצד הפונה אלי, נראה פס ורוד מבהיק דמוי־סרט באורך שמונה אינץ'.

הוא עצר כשישה רגל לפני, התרומם על שלוש זרועות נוקשות, כמו תלת־רגל, ומקטע סגלגל ברור לעין שבמרכז גופו פתח בויברציות. צלילי החליל שהופקו היו מוכרים לי למדי. הקשבנו להם במשך שבועות רבים כל כך. הם היו נעימים, מגוונים, והיצור הפיק אותם במה שברור היה לעין שהיווה אקט פורמלי. הם קידמו את פנינו בברכה, או כך לפחות קיויתי.

“מפתח העיר, רוסקו,” נראה היה שגם פגלג התרשם באותה צורה. קדתי לעבר היצור דמוי הביצה.

“אנו מודים לכם מאד, אדוני או גבירתי, לפי הענין. אנו מבינים שיש לכם בעיות מסויימות עם השמש שלכם. אני חושש שאין שום דבר ארור שאנו יכולים לעשות בנוגע לזה, אבל אם אתם מסוגלים לחשוב על משהו, אנחנו לשרותכם. ג’וני, האם יש לך איזה הצעות בקשר לטיפול בידידינו הקטנים?”

“נַגֵן לפי התחושה. בינתיים אתה מסתדר מצויין!” נשמע קולו של ראסמוסן באוזניות שלי. ה’ביצה' לא היתה יכולה לשמוע אותו. היא כבר חזרה לדבר. קולה היה עשיר בצלילים, עולה ויורד בהתרגשות שאיננה מוטלת בספק. אז הפסיק היצור, הזדקף ככל שאיפשר לו התלת־רגל שלו, והפס הוורוד שעל גבי חלקו העליון התרחב והִבְהב. חשבתי שזה היה אבר ראייה, דבר שהתאמֵת לאחר מכן.

חזרתי וקדתי.

“הוא הודיע איזו הודעה חשובה,” אמרתי בבירור. “נראה לי, שהגיטרה של לינדי יכולה להשיב את התשובה הטובה ביותר. נגני משהו, לינדי.” סבבתי על עקֵבַי והצבעתי לעבר החללית.

צלילי המוסיקה שניגנה לינדי בקעו מכל הרמקולים. ואז, תו אחרי תו, ניגנה את הבית הראשון מתוך מנגינה פשוטה, לגמרי לא הולמת, ובלתי מעודכנת בכמעט שלוש מאות שנה:

“הו, בהיר הוא הירח, הלילה מעל וואבאש!”

מעודכן או לא מעודכן. זו היתה סנסציה. היצורים כולם סבבו קדימה ואחורה במכוניותיהם, איברי הראייה שלהם הבהיקו ויער שלם של זרועות נשלף, התנופף והוחזר למקומו.

“אוי ואבוי,” שרה לינדי, “אני מקווה שלא הבטחתי להם משהו שאנחנו לא יכולים לקיים. האם היית אומר שהם מרוצים, או שמא הם נרגזים?”

“אילו עמד לרשותי חודש ימים כדי לחקור אותם, אולי הייתי מסוגל לענות לך.” העפתי מבט אל־על, לעבר השמש התְפוּחָה, הפראית, ושבתי להיות מודע לזוהרה הכתום והרצחני. “כמה חבל! הם יודעים בדיוק מה הבעיות שלהם. הנה יש כאן תרבות ומדע ושמחת־חיים – ומחר בשעה זאת לא ישאר שריד מכל זה. הם יודעים שאנחנו יודעים והם יודעים שאנחנו לא יכולים לעזור. גם כן גורל!”

“במקרה זה,” אמר באזני ג’וני ראסמוסן. “לפחות יָפיקוּ סיפוק מכך שיכירו אותנו. הזמן אותו פנימה!”

הרבה דברים ארעו בעת ובעונה אחת, דמויות חבושות קסדות ולבושות חליפות־חלל זרמו מפתחי החללית. קבוצות המחקר שלנו ציפו לשיתוף פעולה מלא מצד התושבים המקומיים, שלא נותר להם מה להפסיד, ולבטח ידעו זאת. לא היה זמן לעריכת גישושים דיפלומטיים ולגינונים של כוונות טובות. הדבר היחידי החשוב היה הזמן ההולך ותם.

המכוניות הקטנות ירדו מהכבישים ודילגו כחיפושיות עליזות בשדות שסביב הסטארדאסט. קירותיה החיצוניים החלקים של החללית שינו את עורם. ראסמוסן פתח את כל החלונות, הוציא משטחי פריקה ויער שלם של אנטנות וחיישנים, כל דבר שאפשר היה לחשוף אותו ללא סכנת פגיעה מן הקרינה הקטלנית. ראיתי טבעת של מכוניות שהצטופפו סביב הסטודיו השקוף של אורסולה, אברי הראייה המוזרים של הנהגים קבועים ביצורים הצבעוניים שקישטו את בד הקנבס. לצערנו, לא נוכל לדעת מה עבר בדמיונם באותו זמן. ספינת הסיור הראשונה חזרה, חגה סביב מתקן השידור, ואחר כך נחתה בקשת, היישר לעריסתה בתוך החללית. כל ספינת סיור נאלצה לעבור תהליך חיטוי בטרם הורשתה להיכנס לתוך הספינה. נראה היה שהספינה עוררה התרגשות בקרב יצורים אלה, שכן עוצמת צליליהם התגברה והגיעה לטונים חדשים למראיה. עתה שוחחו היצורים בינם לבין עצמם ברציפות כמו תזמורת ענקית המכַוֶנת את כליה.

שלשה יצורים נוספים יצאו ממכוניותיהם והצטרפו לזה שקידם את פנינו. קדתי לעברם, הצבעתי על החללית וצעדתי מספר צעדים לעברה. הם הבינו את כוונתי מייד. הם הסתדרו במעגל, חיללו ברכות האחד לשני ואחר חזרו ונפנו לעברי. הובלתי אותם והם באו בעקבותי.

חששתי מעט כשעברנו את תהליך החיטוי. לא יכולתי לתאר לעצמי מה עלול החיטוי לעולל להם. אבל כולנו היינו מזוהמים בקרינה הקטלנית והיינו חייבים לעבור את התהליך. בסופו של דבר ראיתי שחששתי לשוא. הדבר לא הטריד אותם כהוא זה.

נראה היה, שהיו מוטרדים יותר כאשר פגלג ואני פשטנו את חליפות החלל שלנו והופענו בדמות שונה לחלוטין, כזחל קטנטן היוצא מתוך קליפת הגולם הענקית שלו. הם ציפצפו וחילְלוּ במה שהיה ללא ספק, הבעת השתוממות. ארבעתם סבבו סביבנו, מוציאים זרועות ומחזירים אותן, כמעט נוגעים בנו, אם כי לא יוצרים מגע של ממש. כאשר נדלק האור הסגול, המורה על סיום החיטוי, הובלנו אותם מבעד לחדרים הקרובים לעבר מסדרונות הסטארדאסט.

“הבא אותם לאולם הראשי.”

קולו של ראסמוסן בקע מרמקול שעל הקיר ואורחינו הגיבו בסדרת צלילי עוגב. ברור היה, שהם זיהו את הקול.

המסדרונות היו ריקים; המעלית האוטומטית קידמה את פנינו ושום קול לא נשמע. החללית היתה שקטה. מאחר שליצורים אלה לא היה פרצוף – קשה היה לאמוד את תגובותיהם, אך אברי הראיה שלהם התרחבו, הצטמצמו והבהיקו בפראות, מְשַנים צבעם מוְרדְרד בהיר עד לארגמן כהה.

הובלנו אותם לעבר האולם הראשי, שכסאות נוח לרוב היו פזורים בו, וקירותיו היו מכוסים במסכים. כמעט כל הכסאות היו תפוסים. כולם קמו על רגליהם כשנכנסנו. ג’וני ראסמוסן צעד קדימה בהדרת הכבוד האופיינית לו – גבוה, לבוש היטב, אלגנטי. והיצורים הגיבו כלפיו באותה הדרת כבוד. הם ידעו שהוא האיש בה"א הידיעה.

“ברוך בואכם לסטארדאסט,” אמר הצ’יף.

היצורים הגיבו כמקהלה אחידה, בשרשרת צלילים נעימה לאוזן.

ג’וני היסס לרגע ואחר כך התיישב בכיסא הקרוב אליו ביותר. לא היו לו מושבים להציע להם, אך זה היה מְעֵין ניסוי. פירוש הדבר היה: ‘בואו נשוחח’. והם תפסו זאת. הם הסתדרו לפניו בחצי גורן, החזירו לתוכם את כל הזרועות, שיטחו את בסיסיהם התחתוניים – וישבו תחתם. הם נראו כמו חצאֵי ירח ענקיים חסרי תנועה, פרט לאברי הראייה שלהם.

אך התקשורת עצמה לא היתה קלה כל כך. משום מה, לא הצלחנו למצוא את המפתח שיעניק משמעות למוסיקה שלהם. סביר היה להניח, שגם הם ניסו לעשות אותו דבר בקשר לשפה שלנו – ובאותה מידת הצלחה. פרט לתנועות ידיים, לא היה מה לעשות – ולא נותר עוד זמן רב.

אחרי רגעים מספר של חילופי תנועות בלתי ברורות, החליט ראסמוסן מה יהא הצעד הבא.

“אנחנו נראה להם את הספינה, ד”ר קיסינג’ר," נראה היה כאילו הוא ממשיך לשוחח עם אורחיו. “נראה להם את כל החדרים, את המעבדות, את המכונות, את אמצעי התקשורת, את הסִפריות. נפעיל כל דבר, נקרין בפניהם סרטים. נראה להם כיצד אנו מכינים אוכל ואיך אנחנו אוכלים אותו. נראה להם מָסָכים ונאפשר להם להביט מבעד לַטלסקופים – כל דבר שיעלה בדעתנו. הרבה עקרונות פיזיקליים הם אוניברסאליים, לבטח יכירו אחד מהם. במוקדם או במאוחר נמצא את המכנה המשותף.”

יכולתי לשמוע את נהימתו החרישית של פגלג. גם ראסמוסן שמע אותה, כנראה.

“אל תדאג, ד”ר וויליאמס, אנחנו נעמוד על המשמר."

“אכן נעמוד, ג’וני,” אמר פגלג. “אלה שבנו את המשדר ההוא שם לא היו אידיוטים. אולי כבר הספיקו לסגור אותנו לגמרי.”

“יתכן,” הודה ראסמוסן. “אבל זה סיכון שאנחנו חייבים לקחת. גם אתה לא שחקת מעולם את הטיפוס השמרני, פגלג.”

ג’וני מעולם לא השתמש בכינוי החיבה של פגלג.

“אני כמעט מתפתה לקוות, שיהיה לי סיכוי להגיד ‘אמרתי לכם’,” אמר פגלג. “זה לא נראה לי הגיוני שהם יגידו לנו ‘שלום’ עליז ואחר כך ישבו על התחת כמו עכשיו ויחכו להתפרקות. זה לא נורמלי! זה לא אנושי!”

“הם אינם אנושיים,” החזרתי לו.

הראינו להם את החללית. ככל שהתקדמנו יכולתי לחוש, כי הפליאה שגילו בתחילה פינתה את מקומה לסקרנות אמיתית. הייתי בטוח, שהם הבינו את העקרונות של מרבית הציוד שהראינו להם. כשדיברתי במיקרופון והבהרתי בתנועות ידיים שקולי נשמע על ידי כל אלה שבחוץ, תפסו מייד את העניין. ניתן היה לצפות לכך – קרוב לודאי היוותה התקשורת שטח בו שלטו שליטה מקסימאלית.

אחד מהם, יתכן שהיה זה הראשון שקידם את פני, אם כי לא יכולתי להיות בטוח, התגלגל עד לפני המיקרופון והפגין את רצונו להשתמש בו.

“או, או,” אמר פגלג.

אך ג’וני נופף בידו לחיוב. נראה היה, כאילו היצור תפח פתאום; פס הראיה שלו הִבהֵב ונצנץ, והוא פתח בסידרה ארוכה של טונים ברורים, צלולים ומצלצלים. היה זה נאום רציני והוא נמשך מספר דקות.

“דיווח שלם,” אמר פגלג בגועל. “החבר’ה שם בחוץ יודעים טוב יותר ממני, כיצד פועלת החללית. האוכל להציע בענווה שלא תראה להם את ‘אולטרה ספאן’?”

“אני תמיד אוהב לשמור משהו בתור הפתעה,” אמר ראסמוסן ביובש. “חוץ מזה, תיזדקק לכושר תקשורת מושלם כדי שתוכל להבהיר להם את הרעיון שמאחורי ה’אולטרה ספאן'. לא, אני חושב שאנו בטוחים מכל רע. לנאום היתה סיבה אחרת, הבט בהם.”

המסך הפאנורמי שבחדר התקשורת הראה את בסיסו של מתקן התקשורת הגדול, הכבישים המובילים אליו, והאזור שופע המכוניות שבינו לבין החללית. ארבעת אורחינו התקבצו ליד המסך, שיטחוּ את בסיסיהם והתיישבו לִצְפות במתרחש.

המכוניות הקטנות נעו והתרוצצו כמו בקן נמלים. רבות מהן סבבו על עקבותיהן והחלו לנוע לעבר הכניסות שבתחתית המניפה. הכבישים התרוקנו. כמה מחלקות תנועה בעיריות שעל פני כדור הארץ היו יכולות ללמוד שיעור טוב מתמרון זה.

כעבור זמן החלו מכוניות לשוב ולצאת ממתקן השידור. הן באו באיטיות, כשכל אחת מהן גוררת בעקבותיה מעין נגרר על ארבעה גלגלים, כשעל גב כל נגרר כזה מונָחות ערימות גדולות של אריזות סגלגלות צבעוניות. ללא היסוס התגלגלו המכוניות לעבר החללית ונכנסו אליה מבעד לפתח דרכו נכנסנו אנו.

ארבעת אורחינו ניסו להסביר בכל ליבם. צליליהם היו מתחננים ומשכנעים. הם חילצו מתוכם יותר זרועות מאשר ראינו עד כה, התגלגלו סביב חדר התקשורת והתעכבו כדי לשאת נאום בפני כל אחד ואחד מאיתנו.

“לעזאזל! אני…” אמר פגלג. “זו באמת הצגה יפה. הם רוצים להטעין אספקה ולעזוב איתנו. לעזאזל עם האיכרים האלה שבחוץ!”

משום מה לא התקבל הרעיון הזה על דעתי. גם ראסמוסן נראה ספקן. לינדי הצטרפה אלינו במהלך הסיור בחללית, אך נשארה לעמוד ברקע. עתה היא פסעה קדימה, הגיטרה תלויה לה על גופה, עיניה הירוקות ושערה הבהיר מבהיקים. חבל היה שהאורחים שלנו לא היו מסוגלים להעריך את יופיה.

אך הם חשו באהדתה. הם התקבצו סביבה, מדברים בעת ובעונה אחת. מביעים תיסכולם המוסיקלי. היא פרטה על הגיטרה מספר תווים שנשמעו כשאלות. הם הגיבו בשטף צלילים.

“אני לא יודעת מה אני אומרת,” אמרה. “אבל אולי זה יעלה במוחם רעיון כלשהו. הם לא מצליחים להבין מילה וחצי מילה מהצלילים הווֹקאליים שלנו. עם מיתרים הם מרגישים הרבה יותר בבית.”

היא הצביעה לעבר הנגְרָרים העמוסים שנראו על המסך, אחר כך ליצורים עצמם, ואחר הניפה ידה במעגל רחב, כדי לציין את החללית. היא פַּרְטָה תו שואל חד אחד על המיתר העליון, והמבקרים השתתקו לחלוטין. לא יכולתי להוכיח זאת אך נראה היה לי שהם היו נדהמים.

לפתע שלף אחד מהם קבוצת זרועות והתגלגל במהירות לקיר, שבצידו אוּכְסנוּ תיקי האינפורמציה, התעודות והסרטים הרבים, שחלקם הוקרנו בפניהם. הוא נגע בהם, התגלגל אל המסך והצביע לעבר המכוניות. צליל יחיד, מלא הדרת־כבוד נפלט מפיו.

“תעודות, אינפורמציה,” אמרה לינדי. “הם נותנים לנו את ההסטוריה שלהם. הם אבודים, אך הם היו רוצים שהיקום יֵדַע שהם חיו, שהם השיגו, שהם נהנו. הם מוכנים למות אבל אינם רוצים להישכח.”

איני יודע כיצד היא עושה זאת. אך כולנו חשנו שהיא צודקת. גם היצורים חשו בכך. הם הצליחו להבהיר את עצמם. צליליהם הרכים היו מלאי הכרת תודה ושביעות רצון.

“הוציאו החוצה סרט נע, והכניסו פנימה מטען של טריילר אחד,” הורה ג’וני. “בואו ונחטוף מבט.”

“מבט טוב,” מלמל פגלג.

אך הם באמת היו כפי שלינדי אמרה. רבות מן הקופסאות הצבעוניות היו מלאות בסרטים על גבי סרטים, על פני כל אחד מהם רישומים וקוים מסובכים. כמה מהם היו עטופים בשקיות מתכת דקות יותר מן הנייר הדק ביותר שבידינו, אך חזקות ובעלות כושר התנגדות. מקצה לקצה היו השקיות מכוסות בסמלים בעלי צבעים מגוונים. תיעוד, הסטוריה של כוכב. של גזע. של התפתחות. אוצר גלאקטי מעבר לכל דמיון.

ראסמוסן נתן את ההוראה. סרטים נעים הופעלו לכל אורך החללית, ושעה אחרי שעה באו המכוניות ופרקו את מטענן על הסרטים האינסופיים. אנחנו חללית מחקר, יש לנו מקום לדוגמאות ולחפצים רבים הנלקחים מכל כוכב שבו אנו עוברים, כך שלראסמוסן לא היווה הדבר כל בעיה. יכולתי לתאר לעצמי איזה מבט משתוקק העיפו הארכיאולוגים, ההסטוריונים, הקריפטולוגים והמתמאטיקאים בכל האוצר הגנוז הזה, אך לי גרם הדבר לדכאון. כשנשב לפענח הכל, הרי היצורים שהכינו תיעוד זה לא יהיו עוד בין החיים, הם יהוו חלק מענן גז ענקי שיתפרץ לכל עברי הגלקסיה.

“אני רוצה לראות!” אמרה לינדי. “הם יַרְאו לי. אני בטוחה.”

והיא אף הצליחה להבהיר להם את משאלתה. היא הצביעה על המניפה הגדולה שעל המסך, אליהם ואחר כך על עצמה. הם צפצפו בהתרגשות והראו לה ללכת בעקבותיהם. זה היה הדבר האחרון שיכולנו לעשות, ורוב חברי יחידות השדה ניצלו זאת. נותר עוד זמן מה. המנוחה והשינה יכולות להמתין.

שוב חבשנו את חליפות־החלל שלנו, והלכנו בעקבות אורחינו, שהפכו עתה להיות מארחינו. שורות ארוכות של דמויות לבנות, חברי צוותי השדה, יצאו בעקבותינו. נראה היה, שהיצורים לא התנגדו. לא נראתה שום סיבה שיתנגדו לכך.

ארבעת המדריכים החליקו חזרה למכוניותיהם, צִפצפו משהו לעבר חבריהם ואנו קיבלנו אמצעי תחבורה. מכונית ונגרר נעצרו ליד כל אחד מאתנו ואותתו לנו לעלות. משטחי הנגררים היו רכים כספוג, אך היו מספיק יציבים כדי לשאת את משקלנו. מייד התחלנו לנסוע לעבר המניפה הגדולה במהירות ‘מסחררת’ בת חמישה מיילים לשעה.

תיאורו של טיול זה לא כאן יכירנו מקומו. לבטח קראתם אותו בדיווחו הרשמי של ראסמוסן (שנתון ‘האגודה הבין כוכבית לחלל’, כרך 72 עמ' 2119, יומן המסעות של סטארדאסט), או קראתם אותו בהמשכים באלפי המאמרים באמצעי התקשורת ההמוניים. אני מכליל אותו כאן רק משום שזהו חלק מרצף ארועים שארעו בעת סריקת כוכב לכת וציויליזציה שלמה, סריקה שהיתה חייבת להתבצע בתוך שלושים שעות. חשיבותו טמונה באפשרות שניתנה לנו להבין את הרמה הטכנולוגית אליה הגיעו יצורים דמויי־ביצה מוזרים אלה.

במשך שעות התגלגלו המכוניות הקטנות במעלה מסדרונות, מבעד לחדרים עמוסי ציוד מוזר ומיכון משונה, חולפות מדי פעם על פני חלונות רחבים, מהם נראתה האדמה המשתרעת עד האופק. ככל שהגבהנו לטפס הלכה והצטמקה דמותה של הסטארדאסט שנחה מתחתינו על הקרקע. המכוניות הקטנות נראו כחיפושיות, המתרוצצות סביבה. בילינו כחצי שעה בנקודה הגבוהה ביותר של המניפה, על הגג – מעין משטח חניה שיכול היה להכיל יותר ממאה מן המכוניות הקטנות. כשאני מהרהר בכך כיום, נדמה לי, שבמשך כל אותה חוויה שלא מהעולם הזה לא החלפנו בינינו ולוּ גם מילה אחת.

השמש העגומה והמפעמת החלה לשקוע. עולם זה לא יזכה לראות שקיעה נוספת. הבטנו בה במשך זמן קצר, ואחר כך נסענו שוב בעקבות מארחינו במורד מסדרונות ארוכים ומתפתלים, זוהרים בתאורה רב־גונית. בסופו של דבר יצאנו החוצה, לתוך עולם חשוך בעל שמים זרועי כוכבים בלתי מוכרים.

הלילה היה ארוך. אנשי הסטארדאסט פעלו ביעילות הרבה המאפיינת אותנו. הסטארדאסט עצמה הבהיקה כגחלילית ענקית, זוהר הזרקורים האיר את הסביבה למרחק של מיילים רבים. ספינות סיור ריחפו הלוך ושוב, ועל הכל נח זוהר עצוב ומוזר שהטילו האורות הצבעוניים הרבים שבמבנה הענק.

שמחתי כשהחלה החשכה להתפזר, והשמש הכתומה חזרה לזרוח באופק. שמעתי את קולו השקט של סטוני פרייס באינטרקום, “הודעה רשמית, נובה מינוס שעתיים. שלב מינוס שלושים דקות.” סטוני הפיכֵּח, לא עוד מעשי ליצנות ליד המיקרופון.

מחוץ לחללית הוסיפו אלפי המכוניות הקטנות להתרוצץ. כל אנשינו כבר חזרו. בקורת כוח האדם הושלמה. כל שאר הביקורות הושלמו. היינו מוכנים לתזוזה.

“שלב מינוס שישים שניות.”

לינדי ואני ישבנו זו בצד זה, אוחזים ידיים, מביטים במחוג השניות של הכרונומטר המתקרב אל השניה השישים, ממתינים להתרוממות הקלה, המקדימה את המצב דמוי־הנירוואנה של ה’אולטרה ספאן'.

מאום לא אירע.

אצבעותינו דבקו אלו באלו, כשהשלים המחוג סיבוב נוסף בן שישים שניות. הסטארדאסט נחה ללא תזוזה, ללא התרוממות. ואז נשמע באינטרקום קולו המזועזע של סטוני פרייס, “תיקון. שלב מינוס עשרים דקות. בעיה קלה.”

בשעת חרום אני מוצב כאחד מארבעת המחליפים הראשיים של ג’וני ראסמוסן. בשעת הצורך יכול כל אחד מן המחליפים להפעיל את החללית. קפטן ג’ול גריפין, מו צ’אנג ופגלג היו שלושת האחרים. הייתי האחרון שהגיע לחדר הבקרה, אך באיחור של שתי שניות בלבד ביחס לאחרים. קפטן ג’ול ישב בכסאו כתמיד, פניו הרבועות קפואות כרגיל. ראסמוסן דיווח.

“אנרגיה חיצונית כלשהי מחזיקה את יחידות האַנְטִיגְרַאב שלנו. איננו מסוגלים להתרומם.”

עיניו המלוכסנות של מו צ’אנג הבהיקו בכעס, אך פגלג נראה כמעט מאושר, או לפחות כאילו בא על סיפוקו.

“אנרגיה חיצונית! מופעלת בדיוק איפה שצריך! הרְאֵינו להם יותר מדי!”

“אבל למה?” מחיתי. התיעוד שלהם בידינו. הם רוצים להציל אותו. הם רוצים שהיקום כולו יֵדע, על זה אני מוכן להישבע!"

“סתם הצגה” אמר פגלג. “הם לא יכולים לחיות אז למה שאנחנו נִחיה? הם ניתחו את מנגנון ההתרוממות שלנו וביטלו אותו. במשך כל אותו זמן בו אספנו אינפורמציה – הם לא שקטו על שְמַריהם. בעוד שעה וחצי נושמד כולנו יחדיו.”

מעולם לא הערצתי את ג’וני ראסמוסן יותר מאשר באותו רגע. בלבוש מהודר כתמיד, קצות שפמו משוחות בשעווה, נראה ג’וני כאילו הוא שוקל איזושהי בעית תיפעול פשוטה. פניו השזופים לא העידו על מתיחות כלשהי. הוא התיישב ולחץ על כפתור בלוח הפיקוד שלידו להזמנת ברנדי. הוא לא אמר דבר עד שסיים את לגימתו הראשונה.

“קפטן ג’ול,” אמר בשלווה. “אני חושב שאני יודע את התשובה. אבל מדוע שלא תבצע ‘אולטרה ספאן’ ישירות? ל’אולטרה ספאן' אין שום קשר לצורות הקונבנציונליות של שימוש באנרגיה.”

קפטן ג’ול הניד את ראשו הכבד באיטיות.

“אנחנו במגע עם האדמה. מכאן שהסטארדאסט מהווה עתה חלק מהמסה של כוכב זה כולו. אפילו בעזרת ‘אולטרה ספאן’ לא תצליח לבצע שלב עבור כוכב שלם.”

“מה יקרה?”

“מסת הכוכב תשפיע על החללית. הדבר, בכל אופן, לא נוסה מעולם.”

“בעוד שעה ועשרים דקות נִתפרק בכל אופן. לכן זה יהיה המוצא האחרון שלנו, הנסוי האחרון שלנו. בינתיים ננסה לשכנע אותם לשחרר אותנו. כיצד, רוסקו?”

“תמיד מטילים עלי את המשימות הקלות,” ניסיתי לשמור על ארשת שלווה, אך ההשתלטות על הרעד שאיים לחלחל לקולי היווה בעיה חמורה. “בכל אופן, כשאני שקוע עמוק בבוץ, אני תמיד מביט לאותו כיוון. הפעם אני חושב שזה גם יהיה מעשי. קראו לאשתי, קיראו ללינדי – שתבוא עם הגיטרה שלה.”

“כמובן,” ההבעה על פניו של ראסמוסן העידה עליו, שחשב כי הדבר היה צריך לעלות בדעתו כבר קודם. הוא ביצע את הקריאה. רגעים ספורים אחר כך נכנסה לינדי לחדר הבקרה, שקטה, חיוורת, אך עיניה עדיין נוצצות וקריצה שובבה מוכנה היתה עבורי כשחלפה על פני.

“הם אוחזים בנו, ד”ר פטרסון," אמר ראסמוסן. “הם הצליחו איכשהו לבטל את האנטיגראב. האם את חושבת שתצליחי להבין מדוע?”

לינדי העבירה מבט מפרצוף לפרצוף. חוששני, שראתה רק אכזבה מרה.

“אולי לא אצליח,” אמרה. “אך אם הם עושים זאת, יש לכך סיבה. הם אינם רוצים במותנו.”

“האטומים והיונים המרכיבים את גופי ישמחו לדעת זאת במהלך הִתפזרותם בחלל,” אמר פגלג.

עיניה של לינדי הבהיקו לפתע והיא פנתה לעבר המיקרופון. ג’וני ראסמוסן לגם מן הברנדי שלו ועל פניו נחה הבעה מעורפלת של תמיהה. המרירות של פגלג סייעה לרומם את מצב רוחנו מְעַט.

לינדי עבדה. ועוד איך! הגיטרה שאלה שְאֵלָה וחקרה והתחננה. היצורים הצטופפו סביב החללית, שורה על גבי שורה של מכונות קטנות. האשלייה של תזמורת המכוונת את כליה היתה גדולה יותר מתמיד. הם השיבו לה בצרצורים, בקולות פעמונים ובאקורדים מלאי הדר. אך הם לא הראו שום סימן המוכיח את הבנתם. במשך כל העת, הלך הזמן העומד לרשותנו והתקצר.

בנובה מינוס שלושים דקות, הודה ראסמוסן בכשלון.

“תודה רבה, ד”ר פטרסון. חוששני שהם ניצחו. מצבנו נראה עתה לא פחות חמור ממצבם שלהם. אולם בנובה מינוס עשר דקות נבצע את הניסוי האחרון שלנו. על אף המגע עם אדמת הכוכב. ננסה את ה’אולטרה ספאן'."

אינני חושב שלינדי שמעה את המשפט האחרון שלו. כולה נרגשת, אחזה בידו של ראסמוסן, כמעט הופכת את הברנדי שבידו. ועל אף שההתפרקות מאיימת עליך בקירבה כזאת, דבר כזה לא עושים!

“זהו זה!” קראה. “כמובן, זהו זה! הדבר האחרון שלא יכולנו לקחת אתנו מקודם! הם רוצים שנרגיש את מה שהם מרגישים, לדעת מהי התחושה של עמידה פנים אל פנים מול הנצח! הם יתנו לנו ללכת, ג’וני! הם לא רוצים שנמות.”

והם הוכיחו זאת. מבעד להמוני המכוניות הקטנות פונה איכשהו מסלול. מכונית כחולה בהירה נסעה בו, וגררה בעקבותיה נִגרר קטן. על הנִגרר נח סל כחול קטן. כל הכבוּדה הזאת התקרבה למקום הימצאו של הפתח הקרוב יותר אשר היה כמובן חתום. מבחוץ לא נראה כל סימן לקיוּמו. אך הם ידעו.

צליל חד ואחיד נפלט מאלפי היצורים, יער אדיר של זרועות הונף והוחזר למקום.

“זה עבור לינדי,” אמרתי, שמעתי את הצליל שוב ושוב.

ראסמוסן נתן את ההוראה. סרט נע הופעל כלפי חוץ והסל הכחול הוכנס פנימה. שברנו את הסוגר הפשוט שעליו, ולינדי פתחה אותו, שם בחדר הבקרה.

לרגע קט לא הבנו מה משמעות תוכנו של הסל. לפתע ידענו. אפילו קפטן ג’ול התרומם מכסאו כדי להצטרף למעגל שהקיף את הסל, שהכיל עד קצהו מסה רוטטת של ג’לאטין בהיר. בתוך הג’לאטין היו שורות על גבי שורות של קפסולות ירוקות קטנות. שִכבה על גבי שִכבה. אלפים.

“הם לא רוצים שנמות,” התנשמה לינדי. “הם אומרים: מִצְאוּ לנו כוכב, מצאו לנו בית עם שמש בריאה. אַפְשרוּ לגזע שלנו, לתרבות שלנו ולידע שלנו, להמשיך לחיות!”

“אינני מבין, ד”ר פטרסון," קולו העמוק וחסר הצבע של קפטן ג’ול היווה הוכחה, שהוא אכן לא הבין. קפטן ג’ול הינו גאון, אך הוא משולל כל חוש דמיון. “אלה הביצים שלהם,” נראה היה כאילו עומדת לינדי לפרוץ בבכי. “אלה לבטח הגֶנים הטובים ביותר שיכלו לבחור בחפזון שכזה. הם עצמם ימותו, כמובן, אך הגזע שלהם נמצא כאן, בסל הזה. אנחנו יכולים להתרומם עכשיו, קפטן ג’ול, האנטיגראב חופשי. הם רוצים שניסע.”

ורגע אחר כך זעה הסטארדאסט בעדינות, התרוממה כבועת סבון ברוח קלה וחגה באיטיות סביב מניפת השידור האדירה, כשאלפי המכוניות הצבעוניות והקטנות על יושביהן, הולכות ומתגמדות.

“נובה פחות חמש עשרה דקות! שלב מינוס שישים שניות!” קולו של סטוני נשמע כאילו נאנח זה עתה אנחת רווחה. מן הרמקולים החל לבקוע צליל שהלך והתגבר, צליל עוגב אחיד ונקי. ברכת פרידה ודרך צלחה!

לינדי ואני החזקנו ידיים באמצע חדר הבקרה; פגלג, ראסמוסן ומו צ’אנג התיישבו בכסאות. חושינו התערפלו והשתלבו בלא־כלום חסר הזמן של ה’אולטרה ספאן'.

שבנו אל המציאות. הסטארדאסט ריחפה בחלל זר. על מסכינו, מרחק ארבע שנות אור משם הבהיקו בעליזות הכוכבים התאומים של מיזאר A, אם כי אחד מהם נראה מטושטש מעט. אך המראה שראינו היה כבר בן ארבע שנים. שפשפתי את עיני, כשמחוג המכרונומטר חלף על פני נובה פאס, וכולנו ישבנו לרגעים מספר, במין תחושת עצבות קהה.

“הם אינם עוד.” אמרה לינדי, “השמש והכוכב נעלמו. אולי גם הכוכב התאום הפך לכוכב בלתי יציב. אך החיים והחוכמה שהפיקו – כולם הצליחו להימלט.” היא טפחה על גבי הסל הכחול בחיבה.

זו היתה טרגדיה. הכרנו אותם זמן קצר בלבד, אך הם היו ידידינו ואנו התאבלנו עליהם, אך ידענו שדברים כאלה מתרחשים לעתים קרובות אפילו בגלקסיה שלנו, והרבה יותר מזה – ברחבי היקום.

מנקודת מבט זו, היה כל הענין בסך הכל מצמוץ יחיד של העין הקוסמית.

והפעם לסופר בריטי. כריסטופר ווארד נאחז באחת מאימרותיו של האסטרונום הבריטי הדגול סיר פרדריק הויל, שהינו סופר מד"ב מפורסם, קיבל אותה כלשונה, ובהסתמך עליה חיבר סיפור קצר ומלבב זה.

* * *

ברעש מחריש אוזניים של גלגלים חורקים, הדף רג ג’ונס את מוט ההילוכים להילוך ראשון, אחז את ההגה בחזקה בשתי ידיו והפנה את מכונית המוריס מיינור 1965 שלו ישר כלפי מעלה.

במושב שלידו פרשה אשתו של רג, ג’ואן, לרווחה את מפת השרכים. “אופייני לאדיוטים האלה!” אמרה, “הנה סטוק פוגס נמצא כאן, אבל כדי למצוא את פלוטו יש להפוך את הדף לצדו השני.”

במושב האחורי פיזמו במקהלה שרון ודאמיון, שני ילדיהם של בני הזוג, “עברנו כבר את מחצית הדרך, אבא?”

“אל תהיה אידיוט, דאמיון,” אמר מר ג’ונס. “אתה יודע טוב מאד שפלוטו נמצא במרחק 7500 מיליון קילומטרים מכאן ואתה יכול לראות שעוד לא עברנו אפילו את קצה הארובה שלנו.”

“למה אנחנו לא יכולים לערוך את הפיקניק על נוגה?” שאל דאמיון. “זה רק ארבעים מליון ק”מ מכאן."

“תגיד תודה שלא החלטתי לנסוע דרך המסלול העוקף,” ירה מר ג’ונס, שאוזנו קלטה רחש מסוג חדש במנוע המוריס המתאמץ להילחם בכבידת כדור הארץ.

שרון יללה, “אמא, אני רוצה לבית שימוש.” גברת ג’ונס נשענה לאחור מעבר למושב והיכתה את שרון על ירכה. “אמרתי לך ללכת לפני שאנחנו יוצאים מהבית. עכשיו פשוט תצטרכי לחכות עד שנגיע לשכבת האוזון.”

“אני לא עוצר לפני הסטרטוספירה – וזהו זה,” אמר מר ג’ונס. שרון החלה לבכות.

התעבורה היתה דחוסה הרבה יותר מהמקובל בסופי שבוע, מימינך שורק לפתע לווין מרינר האמריקאי ומשמאל עוקפות אותך מעבדות סויוז הסובייטיות (“גם כן נהגים של יום א,” נהם ג’ונס). אך מר ג’ונס כיוון את המוריס בידיים אמונות הישר קדימה ולמעלה לאורך אוטוסטרדת ‘ירח 1’, מבלי לעבור ולו גם פעם אחת ויחידה את המהירות המותרת, ותוך פחות משעה הגיעו לחלל.

“אני אוהב להרביץ מדי פעם איזה סיבוב בחלל,” אומר מר ג’ונס, משליך עטיפת סוכריה דרך החלון.

“האם אתה חושב שכדאי לנסוע בדרך היפה, או לקחת את המסלול הישיר, רג?”

“עדיף שנגיע לשם כמה שיותר מהר, ג’ואן.”

“אם כך המשך ישר בדרך זו עד שנגיע לסטרטוספירה. אחר כך פנה חזק שמאלה ומדרום לשלט הירח, תפנה ימינה בסטרטוספירה – ולא תוכל לפספס את זה.”

“כך אמרת גם בשנה שעברה כשרצינו לנסוע לבירמינגהם,” אמר מר ג’ונס, “והודות לניווט המבריק שלך הגענו לבלקפול.”

“טוב, זו טעות מתקבלת על הדעת,” אמרה הגברת ג’ונס, “שתיהן מתחילות באותה אות.”

“גם מאדים ומרקורי מתחילים באותה אות,” אמר בקול זועף, שעון על ההגה. “אני מקווה שלא תבלבלי ביניהם.”

שרון אמרה, “אבא, אני חושבת שאני הולכת להקיא.” אביה הסתובב לאחור וסטר לה, ושוב פרצו דמעות מעיניה.

“הסתכל על הדרך, רג,” אמרה אשתו. “הודיעו ברדיו שאנחנו יכולים להיתקל באיזה מטאור או שניים. אתה זוכר מה קרה לג’ים ואליס.”

“ג’ים היה פיכח לחלוטין, נהג במהירות איטית בצדה הנכון של הדרך, ושניהם חגרו חגורות בטיחות. לא היתה זו אשמתם שנתקלו בכוכב השביט ‘קוהוטק’.”

“היה עליו להביט בראי,” אמרה ג’ואן. “אפשר לראות דברים אלה זמן רב לפני שהם מגיעים אליך. דרך אגב, שמת לב שמאז חלפו כבר חמש שנים והם עדיין לא הצליחו לחזור ולחדור לאטמוספירה. לדעתי, גוש המתכת שהאוסטרלים טענו שזה ה’סקאילב', היה למעשה המיני השרוף של ג’ים ואליס.”

“תפסיקי להיות כל כך מדכאת,” אמר מר ג’ונס.

“אני רעב, אמא,” אמר דאמיון.

“הגענו כבר, אבא?” שאלה שרון. “אני מתה משעמום.”

“סתמי את פיך והסתכלי בכוכבים,” הגיב מר ג’ונס.

כאשר הגיעה המוריס לסטרטוספירה החלה להתלהט יתר על המידה, ולכן ירד מר ג’ונס מהדרך ועצר בחניון. מרת ג’ונס פרשה את הארוחה בעוד בעלה הציב את כסאות הנוח והתיישב לקרוא את המוסף השבועי.

“טוב להתרחק קצת מהבית,” אמר.

לאחר הארוחה, מתחו בני המשפחה את עצמותיהם ויצאו שוב לדרך. המוריס הישנה נסעה כמו טיל. הילדים שיחקו בזיהוי כוכבים וראו את הירח, נוגה, מאדים, מרקורי, צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. הדבר היחיד שלא הצליחו לראות היה תחנת דלק.

במרחק של כשנים עשר ק"מ מפלוטו השתעלה המוריס, כחכחה ונעצרה. אחרי 7500 מיליון ק"מ אזל הדלק במיכליה.

“לעזאזל,” אמר מר ג’ונס, “איזה מקום להיתקע בו בלי דלק. ניאלץ לדחוף אותה לאורך שארית הדרך. על פלוטו נמצא ללא ספק מוסך כלשהו. כולם החוצה.”

מר ג’ונס שיחרר את בלם היד, וכל המשפחה יצאה החוצה והתחילה לדחוף כמו מטורפת. לרוע המזל הם דחפו אותה הישר לתוך חור שחור. כאשר המשפחה כולה, יחד עם המוריס מינור נעלמה בתוכו לנצח, התחיל מר ג’ונס לקלל נמרצות את סיר פרדריק הויל.

אבל איש לא שמע אותו, שכן כפי שאתם לבטח יודעים, בחלל איש אינו יכול לשמוע את זעקתך…

את המלכודות האורבות לתקשורת בין אנשים טמונה באותה אמירה קטנה, “הרי זה מובן מאליו!” הצרה הצרורה היא שמה שהוא מובן מאליו לאדם א', אינו מובן מאליו כלל וכלל לאדם ב', ואותו הדבר נראה מגוחך לחלוטין בעיני ג'.

לדוגמה, רק לפני שבוע רשם חנווני קבלה עבורי, וכששאל מה שמי אמרתי לו, ובאופן מוכני התחלתי לאיית את השם לאט וברור. (אני רגיש עד כדי גיחוך לרישום שגוי של שמי.)

הוא כתב ‘איזאק’ כראוי, אך כאשר אני סיימתי רק לאיית “א־ס־י,” דהר הוא קדימה וכתב “־מ־ו־ף.”

“לא, לא, לא,” אמרתי ברוח נכאה. “זה נגמר באות ב', ב'.”

הוא שינה את שכתב ל’א־ס־י־מ־ו־ב,' התבונן בכתוב לרגע ואז אמר, “אני מבין, אתה כותב זאת בדיוק כמו שמו של הסופר.”

ובכן, מובן מאליו שכך אני עושה, אך הדבר היה בבחינת הפתעה גדולה עבורו…

היה זה עניין פעוט; ומכאן, למשהו רציני יותר. אם ישאל אותי מישהו לדעתי על אסטרולוגיה, אשיב לו משהו כמו: “אלה שטויות במיץ עגבניות, הבל הבלים, איוולת גמורה. – מובן מאליו!”

אלא שלרוב האנשים אין זה מובן מאליו כלל ועיקר.

האסטרולוגיה פופולרית כיום יותר מבכל תקופה אחרת בעבר, ויותר ויותר אנשים עושים ממנה פרנסה נאה. קראתי שמצויים כ־5000 אסטרולוגים בארה"ב, ויותר מ־10 מיליון מאמינים.

היו זמנים בהם יכולתי למשוך בכתפי ולומר משהו כמו: “נו, טוב, לא צריך להזדעזע מהגילוי שאחד מכל עשרים אמריקנים הינו פתי המאמין לכל דבר.”

אך הפופולריות של הנושא גואה כיום בצורה אדירה דווקא בקרב הסטודנטים במכללות¹, אשר אמורים להיות המשכילים, הנבונים, המתוחכמים, תקוות העתיד.

השאלה המתעוררת היא: אם הסטודנטים פונים לאסטרולוגיה, כיצד זה ‘מובן מאליו’ שזוהי איוולת גמורה?

אכן, האסטרולוגיה יכולה להיות איוולת גמורה בלי כל בעיות. שימו לב:

1) עניין שבאופנה הוא כיום, ביחוד בקרב הסטודנטים, להתנגד לממסד; הווה אומר לנקוט עמדה הפוכה בתכלית לזו המקובלת על ידי המנהיגים של מגזר כלשהו של החברה. יש צעירים העושים זאת מתוך שיקול דעת ורגשות כנים, ואני מתייחס אליהם באהדה. (אני עצמי הנני נגד הממסד מבחינות מסויימות, אף כי גילי מעט מעל שלושים, ואני מתקרב לנעורי המאוחרים.)

אך הבה נראה את הדברים כמות שהם. סטודנטים רבים מתנגדים לממסד רק מפני שהדבר אופנתי בקרב חוגיהם, ולא משום סיבה אחרת. ההתנגדות הינה עיוורת מבחינתם, וניתן היה בקלות לשכנעם להתהדר בתספורת צבאית קצרצרה, למשל, אילו רק היה הנשיא ניקסון עושה מעשה של הקרבה עילאית ומגדל שיער ארוך.

כן, קיים גם דבר שנקרא ‘ממסד מדעי.’ קיים כלל מקובל במחשבה המדעית האומר (בין היתר) שתכונתה האופיינית של תורת האסטרולוגיה דומה למדי לגללי בקר ממין זכר – והרי לכם סיבה טובה לצעיר מרדני להפוך לאסטרולוג נלהב.

2) אנו חיים בזמנים טרופים. למען האמת, כל הזמנים טרופים (כפי שאיזה מלומד נעים־סבר היה בוודאי מעיר בנקודה זאת), אבל מעולם לא היו טרופים יותר מימינו אנו. מתי בעבר היה לנו התענוג חסר־השֵׁעוּר, לדעת שתנועה נמהרת אחת עלולה לפוצץ את כל העולם בתצוגה בת מחצית שעה של קלחת תרמו־גרעינית? מתי בעבר עמדה בפנינו הברירה המרתקת של גרימת תוהו־ובוהו וחורבן או על ידי ריבוי יתר־או על ידי זיהום־יתר בתוך מחצית המאה, מבלי שאיש ידע לבטח איזה גורם יזכה במרוץ?

ובחברה רעועה זו שלנו אין למדע פתרונות הולמים להציע. יש לו רק תכנית של תהליך, שיטה להצגת שאלות ובחינת תקֵפותן של התשובות – עם סיכויים טובים מאוד שהתשובות יוכחו כבלתי תקֵפות. ומצדו השני של המתרס ניצבות שיטות מיסטיות שונות, אשר משמיעות תשובות בקול רם ונישא, בבֵרור ובבטחה. תשובות מוטעות, אם לומר את האמת, אך מה זה משנה?

העובדה המעציבה עבורנו, הרציונליסטים, היא שרוב רובו של המין האנושי היה מעדיף שיספרו לו ש"שניים ועוד שניים שווה חמש ואל יהיו כל טעויות בהקשר לכך," מאשר, “סבורני שייתכן ששניים ועוד שניים עשויים להיות שווים לארבע.”

3) תלמידי מכללות אינם קבוצה הומוגנית יותר מכל מגזר גדול אחר של האנושות. לא כולם מתעניינים במדע; לא כולם מזהירים. רבים מהם הינם רק די מבריקים כדי לגלות שמה שנחשב בעולם מזוייף זה הוא פשוט כשרונך להישמע מבריק – כישרון שהוביל אנשים רבים אל משרות פוליטיות בכירות.

במהרה הם מגלים שקל יותר להישמע מבריקים בנושאים מסויימים מאשר באחרים. לדוגמה, פשוט אי אפשר להישמע מבריק במתמטיקה או במדעי הטבע מבלי להיות מבריק באמת. העובדות, התצפיות, התיאוריות ממוסדות יותר מדי טוב. קיים קונצנזוס קשוח, ועליך לדעת הרבה אודות אותו קונצנזוס לפני שתוכל להישמע מבריק – ולשם כך עליך להיות מבריק.

הקונצנזוס הינו רופף יותר במדעי החברה; רופף עוד יותר במדעי הרוח; ובעניינים כמו פולחנים מיסטיים של המזרח אין בכלל שום קונצנזוס.

אדם שמקשקש שטויות בתחום הכימיה ייתפש מייד על ידי כל תלמיד תיכון היודע משהו בכימיה. לעומת זאת, די קשה להצביע על אדם הפולט ביקורת ספרותית אווילית. ובאמת, מהם הקריטריונים לקבוע אם ביקורת ספרותית הינה הבל הבלים? אתם יודעים? מישהו יודע?

ובאשר למיסטיקה, אהה! בשטח זה אפשר “לבלף” כמה שרוצים. המציאו לכם משפט קסם כמו: “נייר טואלט, נייר טואלט, נייר, נייר, טואלט, טואלט” – ספּרו לכולם שחזרה על משפט זה 666 פעמים תַשרֶה שלֵמוּת פנימית ושלווה קוסמית, ויאמינו לכם. מדוע לא? זה לא נשמע פחות טוב מכל דבר אחר במיסטיקה, ואתם עשויים לזכות לכבוד רב בתור מורים רוחניים.

אם לנסח זאת בקצרה: צעירים רבים נמשכים לאסטרולוגיה כי א) זהו דבר שבאופנה. ב) הדבר מעניק להם תחושה מענגת, אף כי מזוייפת, של בטחון. ג) הדבר מעניק להם דרכון לאינטלקטואליות מזוייפת.

ואף אחד מהגורמים הנ"ל אינו סותר את העובדה שהאסטרולוגיה הינה איוולת.

המצחיק שבדבר הוא שבראשיתה היתה האסטרולוגיה המדע המעולה ביותר שהאדם יכול היה למצוא.

בימי שחר התרבות האנושית, כאשר היקום נראה כמקום מוזר ומבולבל, והאֵלים הנחיתו מכות על הראשים בלא כל סיבה מניחה את הדעת, היתה חייבת להימצא שיטה לגלות מה רוצים אותם כוחות אלוהיים מטרידים.

הכוהנים חיפשו נואשות אחר התשובה, תוך כדי התבוננות במעוף הציפורים, בצורת הכבד של בעלי־חיים מקודשים, בנפילת הקובייה וכן הלאה.

אירועים אלה היו בדרך כלל אקראיים בטבעם, אבל האדם הקדמון לא היה מסוגל להכיר בעקרון האקראיות. (רבים מבני־זמננו גם כן אינם מסוגלים לכך) כל המאורעות נשלטים אם על ידי אדם ואם על ידי האֵל, ואם התרחשות מסויימת איננה נשלטת על ידי אדם, הרי שבוודאי היא נשלטת על ידי האֵל. וכך, אפילו בימינו אנו, מתעמקים האנשים בעלי־תה, בקמטים של כף היד ובמשקע שבספלי קפה.

הישגים כבירים הושגו על ידי כוהנים מסויימים (ככל הנראה בארץ שומר, שהפכה לאחר מכן לבבל, מסופוטמיה ולבסוף – עיראק). אם יורשה לי, אשחזר את שהיו עשויים להיות טיעוניהם:

האֵלים, (כך היו עשויים לטעון), בוודאי אינם כה בלתי־יעילים וכה בזבזניים בזמן ובמאמץ עד כדי לשגר מסר מיוחד לכל הזדמנות. כמה בלתי־אלוהי זה לטרוח ליצור כָּבֵד בעל צורה מיוחדת אחת או לשלוח ציפור מיוחדת שתעוף בכיוון מיוחד, או לטרוח ליצור ברקים בגזרה מסויימת של השמיים, כל אימת שהיה להם דבר מה לומר.

אֵל גדול באמת יבוז לקטנות כגון אלה. לעומת זאת הוא יברא תופעת טבע כלשהי שתהיה מתמידה אבל מורכבת – מין אצבע מתנועעת שתרשום בקביעות את ההיסטוריה של העולם על כל שלביה, ותפעל בתור מורה־דרך לאדם. במקום שהאדם יהיה תלוי באי־הוודאויות של התגלות מיוחדת, יהיה עליו פשוט לפענח את החוקים השולטים על המורכבות הרצופה אך המאורגנת של אותה תופעת טבע.²

תופעת הטבע היחידה שהיתה קבועה באופן מוחלט ובלתי מתפשרת לחלוטין, תופעה שהופעלה אחת ולתמיד, היתה תנועתם של גרמי שמיים.

השמש זרחה ושקעה יום אחר יום, ובשיאה היומי נדדה צפונה ודרומה בקצב מואט יותר. הלבנה זרחה ושקעה מדי יום ביומו ועברה גלגולי צורה בקצב מואט יותר. החוקים המתמטיים שתיארו את אותם שנויים לא היו פשוטים, אך לא היו מורכבים עד כדי כך שאי אפשר יהיה לנסחם.

בנוסף לכך, אותן תנועות של גרמי השמים השפיעו בברור על הארץ. השמש גרמה להבדלי יום ולילה בזריחתה ושקיעתה, ולשינויי עונות השנה על ידי תנועתה דרומה וצפונה. זריחת הלבנה ושקיעתה (יחד עם גלגולי צורתה) הביאו לידי לילות בהירים או חשוכים יותר. (גלגולי הצורה היו קשורים גם לגיאות ולשפל – עובדה בעלת חשיבות עליונה – אך מסיבות שונות לא נקבע הדבר באופן מוצק אלא לקראת סוף המאה ה־17).

מובן, שאם תנועות השמש והירח יכלו להשפיע על המצב על האדמה, הרי שבהכרח קיים ‘צופן אסטרולוגי.’ אם ניתן לחזות את שינויי המיקום בשמיים, אזי אפשר גם לחזות את שינויי המצב על פני הארץ.

ברור שקל מאד לחזות שמחר בבוקר תזרח השמש והארץ תואר, או שהירח יקטן והלילה יחשיך, או אפילו ששמש הצהריים תזוז צפונה ועל כן מזג אוויר קר ממשמש ובא. כל זה היה די קל לטיפול עבור אנשים רגילים, ולא היה כרוך בפרטים. אך האם ירדו גשמים במידה מספקת? האם היבול יעלה יפה? האם תפרוץ מלחמה או שישרור שקט? האם יוולד בן זכר למלכה?

כדי להשיב על כל אלה היה צורך לחקור את השמים באופן מפורט יותר.

לעולם לא נדע את זהותו המדוייקת של הצופה הקדום שהחל בתצפיות שיטתיות אחר מיקום הירח והשמש ביחס לרקע הכוכבי. אלפי הכוכבים שמרו על מיקומם היחסי לילה אחר לילה, שנה אחר שנה, דור אחר דור (על כן נקראו ‘כוכבי־שֶבֶת’), אך השמש והירח נעו ביחס אליהם. לבסוף כינו אותם היוונים בשם פלנֶטות (‘נודדים’ – או ‘כוכבי־לכת’), שכן הם נדדו בין הכוכבים.

הן הירח והן השמש נעו במסלול קבוע מסויים בין הכוכבים, ושני המסלולים נראו קרובים למדי זה אל זה. אך הם נעו במהירויות שונות. בעת שהשמש השלימה סיבוב שלם סביב הרקיע, הספיקה הלבנה להשלים שנים־עשר סיבובים. (למעשה שנים־עשר ועוד חלק של סיבוב, אך למה לסבך את העניינים.)

על כן נוח היה לסמן את הנתיב באמצעות סימני דרך המתגלים בקלות – שכלוּל שהוחל כנראה על ידי השוּמֶרים, אך הובא לכדי שלֵמות על ידי היוונים.

נניח שניקח רצועת כוכבים במעגל סביב השמים; אותה רצועת כוכבים המכילה את מסלולי החמה והלבנה; ונחלק אותה לשנים־עשר קטעים שווים, או ‘סימנים’ או ‘מזלות’. נתחיל כשהשמש והירח נמצאים באותו מקום באחד המזלות. בעת שהירח ישלים סיבוב אחד ויחזור לאותו מקום, נעה השמש אחד חלקי שנים־עשר מהדרך, וזזה אל ה’מזל' הבא. סיבוב נוסף של הירח ימצא את השמש זזה למזל הבא, וכן הלאה.

לשם נוחיות, נקשר בקווים את כוכביו של כל מזל, רצוי באופן שתיווצרנה צורות המזכירות בעלי־חיים מוכּרים, והנה לכם שנים־עשר מערכות כוכבים המרכיבות את ה’זודיאק', או ‘גלגל המזלות.’

ברגע שמתחילים לחקור את הזודיאק ביסודיות, מגלים חמישה כוכבים בהירים שאינם קבועים אלא נודדים סביב הזודיאק בדומה לשמש ולירח. אלה הן חמש פלנטות נוספות, במילים אחרות. אנו מכירים אותן כיום בתור כוכב־חמה (מרקורי), נוגה, מאדים, צדק ושבתאי.

אותם כוכבי־לכת חדשים מגדילים במידה שלא תשוער את מורכבות כיפת השמיים וכן את האפשרויות הגלומות ב’צופן האסטרולוגי'. אחדים מהם נעים לאט למדי. שבתאי, למשל, משלים רק סיבוב אחד בשמיים בזמן שהירח משלים 360. יתרה מזאת, בעוד שהשמש והירח נעים תמיד ממערב למזרח על רקע הכוכבים, יתר כוכבי הלכת מחליפים כיוון לפעמים ונעים בפרקי זמן קצרים ממזרח למערב במה שקרוי ‘תנועת נסיגה.’ שבתאי עושה זאת לא פחות מ־29 פעמים במהלך הקפה בודדת.

אני מדגיש את העובדה שהאסטרולוגים הקדומים לא היו נוכלים. אילו היו שרלטנים, היה להם הרבה יותר קל להתעסק בציפורים וכבֵדים.

ביסוס האסטרולוגיה פירושו היה צפייה בכיפת השמיים מדי לילה בלילה, עריכת תצפיות מדוייקות ומייגעות ובקיצור – עבודת פרך שכלית. ומה שגילו האסטרולוגים היו עובדות, ועובדות בעלות ערך. תצפיותיהם ייצגו את ראשיתה של אסטרונומיה אמיתית והותירו תיאור תקֵף לחלוטין של מנגנון מערכת השמש (יחסית לכדור־ארץ נייח), עד עצם היום הזה.

האסטרולוגים שגו לא בתיאורם את כיפת השמיים, אלא בניסוח ‘הצופן האסטרולוגי.’ ואפילו בזה בוודאי עשו כמיטב יכולתם להיות רציונאליים.

היכן ניתן היה למצוא מפתח לאותו צופן? נניח שמתרחש בכיפת השמים ארוע נדיר עד למאוד. האם אין פרושו של דבר שכל ארוע נדיר שיפקוד אז את הארץ יהיה קשור לאותו ארוע שמימי? והאם לא נוכל ללמוד דבר מה מאותו קשר?

למשל, נניח שהתרחש ליקוי מאורות. נניח שהיתה זו אחת מאותן הזדמנויות נדירות בהן הירח נעלם אט־אט מכיפת השמים; או מקרה נדיר עוד יותר, שבו השמש עושה זאת. האם בעקבות ארוע שכזה לא יבוא ארוע מרשים באותה מידה על פני האדמה?

השאלה היתה כמעט ברורה מאליה, שכן הליקוי היכה בבהלה את כל המתבוננים, ואפשר להבין לליבם. נהוג ללעוג לאותה בהלה, אך אל לכם לצחוק. נניח שהייתם יודעים היטב שחייכם תלויים בשמש, והנה השמש דועכת אט־אט לנגד עיניכם, מסיבות שלא תוכלו להעלות על דעתכם. האם לא תרגישו שהשמש גוועת, ושכל החיים יגוועו יחד עימה?

(חישבו על כך שבעצם ימי תקופתנו ‘המתוחכמת’ צריך רק שאיזה אידיוט יצהיר שקליפורניה תיפול אל תוך האוקיאנוס הפאציפי בשעה שלוש אחר הצהריים ביום שלישי הבא, כדי לגרום לנטישה המונית של אותה מדינה על ידי אלפי אנשים.)

הנה כי כן, אם ליקוי המאורות הינו תופעה נדירה ומטילת־אימה כל־כך, הרי שכמעט ואי אפשר להימנע מלהסיק שתוצאתו חייבת להיות ארוע נדיר ומטיל־אימה לא פחות, על פני האדמה. בקיצור, הליקוי חייב להמיט אסון.³

אך נעזוב את התאוריה. האם באמת מתרחשים אסונות בעקבות ליקויי מאורות?

מובן שכן. בכל שנה שקורה בה ליקוי מתרחשת שואה כלשהי במקום כלשהו, וקל להבחין בכך שהרי בכל שנה, עם ליקוי או בלעדיו, מתרחשת איזו שואה באיזשהו מקום.

אסטרולוגים נאחזים באסונות הבאים בעקבות ליקויי מאורות כדי להוכיח את עמדתם, ומתעלמים מאותם האסונות הבאים בעקבות אי־ליקוי. בלתי־מדעי? כמובן. אבל אנושי מאוד. (בעצם ימינו אלה, הנאורים והמתקדמים, נסו להתווכח עם מישהו שמאמין בדבקות שהדלקת שלוש סיגריות מאותו גפרור מביאה מזל רע. אימרו לו שחוסר מזל עלול לפקוד אם מדליקים רק שתיים מאותו גפרור, ונראה לאן תגיעו.)

לאחר פרק זמן לא ארוך מדי, הצליחו האסטרולוגים הקדומים ללמוד את הסיבות לליקויי המאורות. הם יכלו להבחין בכך שליקוי לבנה התרחש כל אימת שהירח נמצא באותו צד של כדור הארץ המנוגד לזה הפונה אל השמש, ועל כן הוא שרוי בצילו של כדור הארץ. כך יכלו גם להבחין שהשמש לקתה כל אימת שהיא והירח נמצאו בדיוק באותה נקודה בשמיים, ועל כן הארץ היתה שרויה בצילה של הלבנה.

באמצעות חישובים קפדניים של תנועות החמה והלבנה, ניתן היה לחזות מראש ליקויי לבנה, בלא קשיים מרובים. (יש הסבורים שהבריטונים הקדומים השתמשו לשם כך במבנה ה’סטונהנג' שבאי הבריטי, כבר בשנת 1500 לפני הספירה לערך.) ליקויי חמה היו קשים יותר לחישוב, אך בסופו של דבר הצליחו להתגבר גם עליהם.

קל להבין שהאסטרולוגים התפתו לשמור על שיטותיהם בסוד. האדם הפשוט לא היה מסוגל בין כך ובין כך לעקוב אחר חישוביהם, וגם לא רצה בכך. מלבד זאת, מצאו האסטרולוגים, ככל הנראה, שמעמדם החברתי ובטחונם הינם מרוממים עד מאוד, כל עוד הם יכולים לחזות ליקויי מאורות, מבלי לגלות שכל אחד יכול לעשות זאת אם רק יטרח להשתלט על המתמטיקה הכרוכה בדבר.

היו בזה סיכונים, כמובן. אגדה סינית מספרת שבתקופה קדומה מאוד פקד ליקוי חמה את עיר הבירה בלא אתראה, מפני שהאסטרונומים המלכותיים, הֶסִי והו, שהיו עסוקים בבולמוס של שתיה, התרשלו ולא הודיעו על הממשמש ובא. אחרי שהקיסר התאושש מחרדתו הקיסרית שנגרמה עקב הארוע הבלתי צפוי, הוצאו האסטרונומים המתפכחים להורג, והכל הסכימו שזה הגיע להם.

לליקוי מאורות עשויות להיות גם תוצאות מועילות יותר. בימי קדם כהה אט־אט גלגל החמה, בדיוק מעל שדה־קרב באסיה הקטנה. הצבאות של לוד במערב ושל מַדָי במזרח פסקו ממלחמתם ובהו בשמש הדועכת. היה ליקוי מלא במשך מספר דקות, וכאשר חלף לא נותר למצביאי הצבאות אלא לחתום על חוזה שלום וללכת הביתה. לוד ומדי לא נלחמו עוד מעולם זו בזו, שכן הכירו את זעם האלים בשעה שעשו זאת.⁴

והנה אסטרונומים מודרניים יכולים לחשב את התאריך המדוייק של ליקוי החמה שהתרחש באסיה הקטנה בתקופה ההיא. היה זה ב־28 למאי, שנת 585 לפני הספירה, וכך הקרב בין לוד ומדי שהסתיים בטרם עת הינו הארוע ההיסטורי הקדום ביותר שניתן לקבוע את מועדו המדוייק, עד כדי יום.

על הפילוסוף היווני תאלס נאמר שחזה ליקוי חמה – לא את היום המדוייק, אלא פשוט שיתרחש ליקוי באותה שנה. בנעוריו נדד תאלס כנראה ברחבי בבל, ועל כן ייתכן שלמד את תחבולת החיזוי מהאסטרונומים שם.

ארוע אסטרונומי אחר ששבר את השיגרה השלווה של כיפת השמיים, היה הופעתו של כוכב־שביט, או הקוֹמֶטָה.

ארוע זה הטיל אימה ופחד אפילו יותר מליקוי חמה, וזאת מכמה סיבות:

בעוד שליקוי מאורות בא והלך בפרק זמן קצר יחסית, נהג כוכב השביט להישאר בשמיים במשך שבועות וחודשים. בעוד שליקויי המאורות לוו בצורות רגילות מושלמות (קשתות של מעגל), לכוכבי השביט היו צורות מוזרות ומאיימות: ראש מסולסל עם זנב ארוך, שנראו כמו חרב המונפת על האדמה, או שיער מפוזר של אישה צווחת. (המילה ‘קומטה’ עצמה, באה מהמילה היוונית ‘שיער’.)

ולבסוף, בעוד שליקויי מאורות ניתן היה לחזות מראש גם בימי קדם, אי אפשר היה בשום אופן לצפות את בואו של כוכב־שביט. שיטה לחיזוי הופעתם של כוכבי שביט מסויימים בלבד, פותחה רק במאה ה־18.

על כן היו הקומֶטות בבחינת סימנים מבשרי אסון ברורים אף יותר מליקויי המאורות, ואסונות אכן באו בעקבותיהם מאותה סיבה עצמה.

כך הופיע בשנת 1066 בשמים כוכב השביט הקרוי כיום ‘קומטת האליי’ בדיוק כאשר וויליאם מנורמנדיה התכונן לפלוש לאנגליה. הוא בישר אסון, וזה בדיוק מה שקרה, שכן הסקסונים נחלו תבוסה במערכה של האסטינגס, ועברו לצמיתות לשלטונם של הנורמנים. הסקסונים לא יכלו לבקש אסון טוב מזה.

מצד שני, אילו ניצחו הסקסונים והשליכו את כוח המשימה של וויליאם אל מימי התעלה, היה בכך משום אסון לא קטן עבור הנורמנים.

יהיה הצד המובס אשר יהיה, נצחונו של כוכב השביט מובטח.

לאור שרותם המצויין של ליקויי המאורות וכוכבי השביט לחיזוי ארועים על פני הארץ נראה עקרון ‘הצופן האסטרולוגי’ מבוסס היטב וכך גם הטכניקה, שנראה היה שהיא עובדת על פי עקרון הדַמיוּת. שמש הולכת ונעלמת לפני שגשוג ושפע ההולכים ונעלמים; כוכב שביט עם זנב בצורת חרב לפני מלחמה, וכן הלאה.

עם היוונים פלשה הדמוקרטיה אל האסטרולוגיה. במזרח, הפילוסופיה של מלכויות המזרח, שבהם רק המלך נחשב, החזיקה באסטרולוגיה כבשפחה לצרכים של מדיניות גבוהה. בקרב היוונים האינדיבידואליסטים, נכנס ההורוסקופ האישי לשימוש.

קל לדמיין אותם טוענים, שמאחר והשמש הינה הכוכב הבהיר ביותר, השפעתו על הפרט היא מירבית. באיזה מזל נמצאה השמש ברגע הולדתו של אותו פרט? אם היה זה במזל מאזניים, האם לא יתברך באופי הגון וחוש צדק? ואם עמדה השמש במזל אריה, האם לא יתגלה כלוחם עז־נפש?

אם נזכור שהקדמונים חשבו שגרמי השמים הינם עצמים קטנים וקרובים למדי אל הארץ, ושקבוצות הכוכבים אכן ייצגו את מה שמייצגות הצורות השונות, ייראה לנו הדבר הגיוני באופן מוזר. ולמרות זאת היו שתי קבוצות חשובות בימי הזוהר של היוונים, אשר התנגדו לאסטרולוגיה.

אנשי האסכולה הפילוסופית היוונית של אֶפיקורוס התנגדו לאסטרולוגיה, מכיוון שהשקפתם על היקום היתה אַתֶאיסטית בעיקרה. הם האמינו שגרמי השמים נעים ללא כל תכלית ושלא קיימים שום אֵלים כדי להעניק משמעות לתנועתם.

הקבוצה השניה היתה זו של היהודים, שהיו חריגים בקרב אנשי אותם הזמנים, בהיותם מונותאיסטים בלתי מתפשרים. הם לא היו מונעים על ידי מחשבה מדעית, ולא השתמשו בנימוקים רציונליים כדי להתנגד לאסטרולוגיה. (הם היו מזדעזעים קשות למשמע הטיעונים האפיקורסיים.) אלא שתומכי האסטרולוגיה היו עובדי אלילים, עכו"ם, ראו בכוכבים ובמזלות אֵלים למיניהם, וזה היה מוקצה מחמת מיאוס בעיני היהודים.

ועם זאת, אפילו היהודים לא היו לגמרי בלתי מושפעים מהאסטרולוגיה. הכתובים הקדומים יותר המופיעים בתנ"ך נערכו בזהירות בימי היוונים על ידי רבנים קפדניים כדי למחוק את העקבות הבלתי חינוכיות של העבר הפוליתאיסטי – אך המחיקות לא היו מושלמות.

וכך, ביום הרביעי לבריאה קובעת התורה: “ויאמר אלוהים, יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום לבין הלילה, והיו לאותות ולמועדים, ולימים ושנים.” (בראשית א' 14). אותה מילה קטנה ‘אותות’ הינה שריד אסטרולוגי.

סימן ברור יותר ניתן למצוא בשירת דבורה, אחד הפרקים הקדומים ביותר של המקרא, שירה עתיקה שהיתה ידועה מכדי שישפצו אותה יתר על המידה. אחרי מפלתו של סיסרא, שרה דבורה הנביאה: “מן השמיים נלחמו; הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא.” (שופטים ה' 20).

אבל לא האפיקורסים ולא היהודים הצליחו לגבור על האסטרולוגיה. היא המשיכה להתקיים והפופולריות שלה גאתה במאה ה־17 כאשר זכתה האסטרונומיה המודרנית לתהילה משלה. לאמיתו של דבר, אחדים מהאבות המייסדים של האסטרונומיה המודרנית (יוהאנס קפלר, למשל), היו אסטרולוגים בעצמם.

אבל לקראת סוף המאה ה־17, עם ביסוסה של תמונה נאמנה של מערכת שמש הֶליוֹצֶנטרית, הפכה האסטרולוגיה בסופו של דבר לפּסֶאודו־מדע, מדע מדומה. אין אדם יכול להעלות על הדעת שכל היקום הכביר המוכר לנו כיום מאורגן רק כדי לשמש מפתח לגורלו של פרור האבק הבלתי משמעותי שלנו. זה שכה הרבה גברים ונשים מאמינים בזה, עם זאת, הינו ביטוי ראוי לציון לאופן שבו אווילות אנושית יכולה לחגוג את נצחונה.

ובכל זאת, נהנה המדע מיוקרה אפילו בקרב אויביו. קיימים אותם חסידי אסטרולוגיה מסורים, המבינים מספיק באסטרונומיה אמיתית כדי לחפש איזה צידוק מדעי רציונלי למדע המדומה.

וכך מאמץ האדם את כשרונו הרב בכיוון הלא־נכון, כדי למצוא את אותו צידוק (צידוק חלש מאוד, אך בכל זאת צידוק). ועל כך נדון עוד באחד המאמרים הבאים.

כאשר אדם מדמיין שהוא אֵל, או לפחות אישיות היסטורית חשובה, מכנים זאת רופאי הנפש ‘תסביך גדלות’. אולם, כאשר אֵל מאמין שהוא אדם – חלש, קטן ובן־חלוף, המינוח המקצועי למחלתו הוא – ‘תסביך אנושיות’.

כיצד יש לטפל בהפרעה נפשית זאת?

* * *

בּוֹן ג’וֹרְנוֹ. בוקר יוצא מן הכלל. אני מתערב, שלא תעיז להגיד ‘לא’ לכוס תה חם, הא מותק? קפה? בסדר, גם אני, פרוסיט! לחיים! יום סינג! אה, זה טוב, באמת טוב. עכשיו, הרשה לי להציג את עצמי. שמי הוא סאליביל, ובאתי לכאן כדי להציע לך שלוש משאלות. לא – אינך חולם. אני אצבוט אותך, רואה? הקשב לי. במאה שבה אני חי השיגו אנשי הרבה השגים. את רובם לא תבין, גם אם הייתי מספר לך עליהם – אפילו אינני מבין חצי מהם! אבל כמה מהם די פשוטים, ואפילו פרימיטיבי כמוך (בלי להעליב) יכול לתפוס אותם. טוב, אז אחת ההמצאות החדשות זה העניין הזה עם המשאלות. אני לא חושב שבאזורזמן שלכם היה לכם דבר כזה. וככה זה עובד: כל אחד מדרגה שלישית ומעלה, שעבר את 920 המבחנים בהצלחה, והתיק שלו נקי לגמרי, יכול להעניק לכל מי שירצה – שלוש משאלות, ובלבד שהמשאלות מוענקות באזורזמן הקודם לזה בו נולד המעניק. המעניק – זה מוּאָה. אל תשאל אותי למה זה ככה – יש פה איזו בעיה עם גורמי הלחץ ברצף הזמנחלל. אין צורך לומר שאת המחסום הזה שברנו מזמן. אז – זהו, מאחר שאתמול גמרתי את המבחן התשע מאות ועשרים בהצטיינות יתירה – טוב, זה לא היה בדיוק אתמול, כמובן. זה היה – וָואס איס לוֹס, גברת?

אתה דורך לי על הרגל וצריך להגיד ‘אדוני’, לא ‘גבירתי’.

אני מצטער. ככה זה בסדר – אדוני? העניין הישן הזה של מיניות קבועה משגע אותי תמיד. אתה חושב שנוכל להתקדם קצת בעניין המשאלות? אני כבר צריך להתחיל לזחול חזרה לאזור שלי.

אני יכול ללכת קודם לבית־שימוש?

לבית מה?

בית־שימוש.

פּוּרְקוּואָה?

טוב, זה קצת לא יפה להגיד, אבל, בעדינות, נגיד שאני רוצה לרוקן את השלפוחית שלי.

תם ונשלם. השלפוחית שלך ריקה.

מוזר! היא באמת ריקה! איך עשית זאת?

פורטאציה אינטר־ממדית אלמנטרית. משחק ילדים. עכשיו, מה בקשר למשאלה השניה שלך?

מה? אתה רוצה להגיד לי שהטריק הזה עם השלפוחית היה המשאלה הראשונה שלי?

נַאטוּרָלְמֹן.

אבל יכולתי לעשות זאת בעצמי.

אין מה לדאוג, חמודי. יש לך עוד שתים. נצל אותן טוב, הא? הה?

כן, אבל הלוואי שידעתי.

הו! לא! אף פעם אל תגיד “הלואי” או “אני רוצה”, אלא אם כן אתה מתכוון לזה.

מותר לשאול שאלה?

בבקשה.

אני יכול לבקש כל דבר? כל דבר?

בהחלט כן.

ואני אקבל אותו?

אכן, בהחלט כן.

אז אני מבקש שלושת אלפים משאלות, במקום שלוש.

נייט, זה לא.

אבל אמרת כל דבר?

כל דבר – חוץ מזה. זה עוד פעם בגלל גורמי הלחץ.

טוב… בסדר. הלוואי שהייתי יכול לחיות עד…

דוראק! עמדת לבקש חיי אלמות?

כן – אבל אני רואה שגם זה אסור.

לא, זה מותר. אבל שמע לעצתי. עד כמה שזה נוגע לך אישית, זו תהיה מישאלה מבוזבזת. חוץ מזה כמה מחברי הטובים ביותר שייכים לאלמותיים, ותשמע לי, הם מאד עצובים באמת.

אני מאמין לך. אז אני רוצה ביליון –

סמוך עלי. אל תבקש כסף.

למה לא?

בשביל מה לך? בין כה וכה לא תדע מה לעשות אתו!

אדע ועוד איך!

אתה רק חושב שתדע. חוץ מזה בלי להיכנס לפרוט יתר בשירים ומחולות – אתה אפילו לא מתאר לעצמך מה יקרה בעוד כמה שנים לכל הדבר הזה הקרוי כסף. היזהר מכסף.

אם זה מה שאתה אומר. בוא וניראה. אז הייתי מבקש שתהיה לי אותה תכונה שכל הנביאים ואנשי הרוח חיפשו לשוא ב –

הירגע, הירגע אדוני. חוכמת אין קץ, הא? אתה אישית לא צריך יותר חוכמה ממה שיש לך, וחוץ מזה, כמה מחברי הטובים ביותר שייכים לחוכמולוגים – והם ברנשים מדוכאים מאד, תופס?

אתה באמת מקשה עלי. ועכשיו אתה דורך לי על הרגל השניה.

אֶקְסקיוּזֶה מוּאָה. נסה שוב.

תן לי זמן לחשוב.

הו, מוֹן שֶרי. רק דקה אחת קטנטונת, אבל לא יותר.

אני לא מצליח לחשוב על כלום!

מה בקשר לסקס? זה נחשב משהו רציני באזורזמן זה, הא? מה דעתך, שאסדר לך שכל הבחורים הכי סקסים בעולם –

בחורות, בחורות.

– בחורות, נכון. אתה צודק. סליחה, כל הבחורות הכי יפות בכל העולם לא יוכלו להתנגד לקסמיך? את זה בטח תרצה, הא?

הבעיה היא שאני לא כל כך מתענין בסקס. יש כאלה שבשבילם זה טוב – זה נכון. אבל זה לא הכיוון שלי. אני מתכוון, בתור דיאטה קבועה. פעם בכמה זמן, למה לא? אבל זה הכל.

חשבתי שתגיד משהו כזה. אתה רוצה שנצרף למשאלה גם התענינות מפותחת בנושא זה?

לא, לא!… חכה… נידמה לי שמצאתי…

אתה בטוח?

כן. זה נשמע אולי נפוח אבל… הייתי רוצה לדעת אם אלוהים קיים באמת.

כן הוא קיים. משאלה אחרונה.

משאלתי האחרונה: אני רוצה לראות את פניו.

תם ונשלם. קום, הסתכל בראי.

כאשר יצאתי מן המיטה והבטתי בראי שהיה תלוי על הקיר ממול, ראיתי פרצוף זר, לא צעיר ולא זקן, לא יפה ולא מכוער. מצמצתי ושפשפתי את עיני הפרצוף ההוא ביד; ואז פניתי אל סאליביל שהמשיך לשבת על המטה שלי. שאלתי: “מי אני?”

“כרגע אמרתי לך מי אתה, גוספודין,” ענה סאליביל.

חייכתי בסלחנות. “כן, מצחיק מאד. עכשיו ספר לי את האמת, בבקשה.”

“האמת? מָאמה מִיָיה. זה אתגר רציני מאד! אפילו אם היינו מסוגלים להסכים בינינו על השאלה מהי האמת, האמת בה' הידיעה, מדוע אתה מניח שאני שומר אותה לעצמי? וגם אם כן, למה שאספר לך אותה?”

“מספיק עם המשחקים,” אמרתי בקול חמור. “אני רוצה לדעת –”

“המשאלות שלך – כולן כבר קאפוט.”

“אבל אני עוד יכול לשאול שאלות, נכון?”

“קדימה.”

התיישבתי על חלקה העליון של המיטה – שום ריהוט אחר לא היה בחדר. “אתה טוען שבאת ממה שאתה קורא אזורזמן אחר.” סאליביל הניד ראשו לחיוב בעייפות.

“איזו שנה?”

“השנה הסגולה, מחזור אפסילון 10.”

גנחתי. “מאיזו מאה?”

“המאה החמש עשרה,” אמר ביל, “א.ש.כ. ראשי תיבות – ‘לאחר השחר הכהה’. האם זה עוזר לך?”

“לא.”

“לא חשבתי שזה יעזור. אַלוֹר –” סאליביל זינק מן המיטה. “אני חושב שאתחיל עכשיו לרכב חזרה למיטה שלי, קאובוי.”

“רגע!” שלחתי את ידי לעוצרו, “עוד שאלה.”

סאליביל נאנח, “טוב, בוא נשמע אותה.”

“איזו שנה זו עכשיו?”

“אתה לא יודע?”

“איני יודע אפילו מה שמי!”

“אינני יכול לעזור לך. באזורזמן הזה יש להם שיטה מטורפת למתן שמות לשנים.”

“בסדר,” אמרתי. “אז תגיד לי, מה שם הכוכב הזה?”

“איזה כוכב?”

“הכוכב שאנחנו נמצאים עליו.”

“מה גורם לך לחשוב שאנחנו על כוכב?”

“בוא ננסח זאת אחרת. באזורזמן שלך – אתם חיים על כוכב?”

סאליביל נחר בבוז. “נו בטח, אתה חושב שאנחנו יכולים לעוף כמו מלאכי שרת?”

“בסדר. אז איך קוראים לכוכב ההוא?”

“אנחנו קוראים לו ‘העולם’.”

“כל כוכב הוא עולם!”

סאליביל משך בכתפו בחוסר איכפתיות. “אז תגיש נגדי תביעה.”

ניסיתי טקטיקה אחרת. “כמה כוכבים ישנם במערכת השמש שלכם? איזה מהם הוא הכוכב שלך, אני מתכוון לפי סדר המרחק מהשמש?”

סאליביל קימט את מצחו וניכר היה שהוא נבוך. “לנו יש את הכוכב היחיד ליד השמש.”

“אני מבין…”

סאליביל הוסיף, “אומרים שפעם היו כוכבים אחרים סביב השמש שלנו, אבל משהו קרה להם.”

“מה בדיוק קרה להם?”

“מי יודע?”

רגע אחר כך אמרתי בקול שקט ורגוע. “להגיד לך מה אני חושב?”

“חשבתי שאף פעם לא תבקש את זה.”

“אני חושב שכאן זה בית משוגעים,” אמרתי. “אני כאן בגלל שאיבדתי את הזיכרון שלי, ואתה פאציינט אחר שברח מתא מרופד, נכנס לחדר שלי ומעיר אותי משינה טובה כדי לסבך אותי בשיחה מטורפת הזאת.”

“רק משוגע יכול לזהות משוגע אחר,” אמר סאליביל בגיחוך.

“או,” המשכתי, שכן מחשבה אחרת עלתה במוחי, “שאתה לא פאציינט, אלא רופא. כל העניין הזה עם שלוש המשאלות היה רק מתיחה, מין טיפול נסיוני, נסיון טוב־לב לרפא את האמנזיה שלי, להוריד את המנעול מעל דלתות מוחי…”

“קישקושים,” אמר סאליביל. “אם זו רק מתיחה, אז איך תסביר את הטריק עם השלפוחית?”

היה משהו בדבריו, אבל המשכתי. “לא יודע. אולי סוגסטיה פוסט־היפנוטית. ויש עוד אפשרות. אולי אני אסיר, באיזו מדינה טוטאליטארית. אתה משחק עם המוח שלי ומנסה לגרום לי לגלות סודות, או מנסה להרוס אותי, לבלבל אותי, להגיד לי שאני…”

סאליביל אמר, “מותר לי להציע הצעה?”

הנהנתי בראשי בסקרנות.

“סתם ככה, בשביל הסיכוי הקטן שאמרתי לך את האמת – למה לא תעשה נסיון?”

“איך?”

“פשוט – תגיד ‘יהי אור’ או משהו כזה, תיצור אדם מעפר ואפר. תעשה משהו. תיראה מה יצא מזה.”

לא יכולתי למנוע מעצמי מלגחך. “לא תצליח לסדר אותי בקלות כזאת,” אמרתי. “זה טריק ישן. אתה תנצח חצי מהמלחמה על ידי זה שאני אעשה מה שאתה אומר – כי בכך אודה שיש אפשרות לשמץ של אמת בדבריך.”

נראה היה שסאליביל נכנע – אבל ידעתי שהוא שוב עושה הצגות. “אני יודע מתי אני מפסיד, אבל את העבודה שלי בצעתי ונתתי לך שלוש משאלות. זה כל מה שהרשיון שלי מרשה לי לעשות. אז מוטב שאתחיל לזוז. אבל תסתכל על העניין בצורה כזאת – יש המון משוגעים שחושבים שהם אלוהים. תסביך משיחיות, כך קוראים לזה באזורזמן זה. אבל מה היה קורה אם אלוהים עצמו היה מחליק על השכל ומשתגע? האם לא היה חושב שהוא בן תמותה פשוט? הפסיכולוגים היו לבטח אומרים שיש לו ‘תסביך־אנושיות’ או משהו כזה.”

“מחוכם,” אמרתי. “מאד מחוכם. להתראות סאליביל.”

“סַאיוֹנָרָה, אַדיוֹ, פֵיירְוּאֶל, אַדְיֶיה, שלום…”

דיווח מסאליביל:

תחילת דיווח. הנבדק אותר וקוים איתו מגע באזורזמן נידח. נעשה שימוש בשיטה העקיפה שאושרה בתידרוך האחרון (קוד: שלוש משאלות). התוצאות שהושגו זהות לאלה שהושגו בשימוש בשיטות אחרות: ז"א – כשלון מוחלט. הניבדק מפגין תהליכי מחשבה רציונלים לכאורה, שהם לוגיים בתוך המסגרת ההזייתית הכללית. דוחה את כל ההתקפות בהצלחה, אפילו במומחיות, אך מסרב בהתמדה לעמוד בפני זהותו האמיתית. ממשיך לסרב לקחת על עצמו אחריות, מסרב למלא את תפקידיו. עמיתי דיווחו שהוא אינו מגיב להתיחסות ישירה כלשהי בנוגע לשמועות הזוועה שנפוצו מאז התמוטטותו (ז"א – שהוא לא היה קיים מעולם, שהוא מת וכד'). לכן ויתרתי על גישה זאת. מציע, עם כל הכבוד ובכל הצער, לסווג את הניבדק כחסר־מרפא. הזנח כל תקוה. אלי אלי, למה שכחתני? סוף דיווח.

הסיפור שלפנינו הוא יותר מסתם סיפור ‘טכני’. מרטין, גיבור הסיפור, מגלם בדמותו את הפחד הקדמון של האדם – החשש מפני השתלטות המכונות על חיינו.

* * *

"עפר נחצה מעל ראשו, מתרומם בתגובה לפעימות שבפנים, וזעזועים זעירים של חיים חדשים עמוק באדמה, כבשעת לידתה של יבשת. ענפים כבדי־עלים התרופפו לחסות עליו, להגן עליו מפני שמש הקיץ, ושורשי האלונים הקטנים ועליהם של עשבי השדה ליטפו את מורד גוו והביאוהו לידי שכיבה בשדה דשא לח. והעפר חזר ונפל פנימה, לרפא את הצלקת שבאדמה לידו.

“עיניו עפעפו, נפקחו לרווחה והביטו סביבו באיטיות, תחילה בפליאה, ואחר כך בהסכמה טהורה. למזרח ולמערב, למעלה ולמטה; ולאחר שמבטו חלף על פני השדות ראה את הציפורים ממעל ואת התולעים באדמה מתחת, אז ידע… הוא היה אדם. והוא הזדקף על רגליו.”

“זה טוב, מרטין, זה מוצא חן בעיני,” נטלה מידו המורה לחיבור את הדף.

“תודה, גברת וויטלוק.”

“האם אתה כותב דברים שכאלה מזה זמן רב?”

“לא, גבירתי.”

“ובכן, אין ספק שזו התחלה טובה. כמעט שירה, בעצם… האם אתה רואה את ספר ‘בראשית’ כמקור השראה שלך?”

“לא בדיוק. הגישה הזו פשוט נראתה לי נכונה.”

“אני מבינה,” חייכה. “והמקור לא?”

תוך שמיעת ציחקוקי האחרים השיב, “המקור היה בסדר, אבל לא מספיק אופטימי, את מבינה?”

“לא. למה אתה מתכוון, מרטין?”

הוא כחכח בגרונו והשיב בשקט, “אינני יודע בדיוק, זה רק שהתנ”ך פשוט הופך את האדם, אה, למעין חיית שעשועים של אלוהים. לשחק איתו, להעניק לו מתנות, או סתם לעשות בו ככל שיחפוץ. התנ"ך אומר שלאדם אין הרבה מה לומר על דבר כלשהו… את יודעת, הייה טוב, הייה ירא אלוהים, אל תשליך אשפה."

גברת וויטלוק גיחכה והנידה בראשה, “אבל אל תשכח את ספר ‘איוב’, כשאלוהים דיבר מתוך הסערה ואמר…”

מרטין קימט את מצחו, “בדיוק לכך התכוונתי, גברת וויטלוק. שהאדם הוא יותר מזה, שיום אחד הוא ידע את הדברים האלה.”

גברת וויטלוק לטשה את עיניה בנער הנמרץ שלפניה למשך רגע ארוך, תמהה לעומק הדאגה שגילה ואמרה: “ייתכן, מרטין. יש בך משהו מן המשורר, אני חושבת. החשבת אי פעם להיות סופר?”

“לא גבירתי, לא ברצינות.”

“אתה צריך אולי לחשוב על זה ברצינות. יש לך מושג מה היית רוצה לעשות?”

“בערך,” הנער הביט בידיו במבוכה והנמיך את קולו. בבוא היום הייתי רוצה לראות את הכוכבים."

רעמי צחוק התפשטו בקרב חבריו לכיתה, ומרטין הסמיק וגיחך גיחוך מוזר. גברת וויטלוק נעמדה והניחה את ידיה על לחייו הסמוקות, מחייכת בעצבות, ואחר כך נפנתה להרגיע את האחרים.

מרטין אבוט רנפראו התעורר ב־7:29 וניתק במהירות את הסומנו שתוכנן להעיר אותו בעוד דקה. אחר כך נשאר שוכב במיטה, נהנה מהטישטוש שאפף אותו ומתחילתו של יום חדש. זה היה נעים למדי להיות ער למחצה ולחוש כיצד גופו מנסה להחליק חזרה אל השינה, ללכת בעקבות חצאי חלומות הקוראים לעברו מסף התודעה. כמה חבל שיום עבודה לפניו; עוד כמה שעות שינה לא היו יכולות להזיק כלל וכלל…

רגעים מספר לאחר מכן נדלקו אורות החדר והוא נוכח לדעת שהשעה היא שמונה, ושהוא נימנם במשך כמחצית השעה. הוא הזדקף במטה, מפהק, מתגרד, וכיוון את מסך הקיר לחדרה של סוזאן. מיטתה היתה כבר ריקה ומוצעת. הקפה יהיה מוכן בעוד עשר דקות, על כן משך את עצמו מן המיטה ומיהר לעבר המקלחת, עדיין חש את העייפות בגופו.

להתרחץ, להתגלח, לשטוף את הפה במנקי השיניים האלה, אפטר־שייב, טיפות עיניים, טיפות אף, עדשות – אלוהים, כמה שנא את הבקרים הללו. אולי בכל זאת לא היה צריך לנתק את הסומנו. טוב, קצת עייפות לא תהרוג אותו. וזה עלול היה להיות גרוע יותר, הזכיר לעצמו עת שבדק את תוצאות פעילויותיו במראה; הוא עלול היה להיוולד אשה.

בחדר שלמטה היתה סוזאן טרודה בעריכת השולחן לשניהם, חובשת לראשה מייבש שיער נייד. “קצת אחרת, יקירי,” מלמלה.

“כן,” השיב מרטין, מפהק. “בטח ניתקתי את גל־הפלא תוך כדי שינה, או משהו כזה.”

“הו, מרטי,” נאנחה. “זו כבר הפעם השניה השבוע.”

“כן,” גיחך בבישנות. “זה קצת מוצא חן בעיני.”

“טוב, כמו שאומרים החקלאים, זה המצפון שלך.”

“אהה.”

“אז אולי אתה רוצה קצת מטאדריל בקפה שלך?” שאלה, שולחת ידה לעבר מדף התבלינים לחפש אחר הכדורים.

“לא, אני לא חושב,” השיב מרטין, מביט לעבר הביצה שלו. “אני חושב שהיום אתן למערכת הקרדיו־ואסקולרית לעשות את תפקידה בעצמה, לשם שינוי.”

האשה הביטה בו במבט מוזר, אך החזירה את בקבוקון המטאדריל למדף. “כרצונך.”

“אני תמיד עושה כרצוני,” אמר במתיקות, כשהוא פורס את הבייקון שלו. ארוחת הבוקר נמשכה בדממה.

רוב חבריו הפסיקו לבקר בבית הספר במועד, אחדים עשו זאת לאחר שנים מספר, אחרים לאחר מספר חדשים, אך בסופו של דבר עזבו רובם. התהום בין מרטין לבין חבריו גדלה כשפרשו אלה לעסוק בחקלאות ימית ויבשתית, בעוד הוא התעמק במכניקת ההיתוך הגרעיני. עולמם הפך עולם של גידולים חקלאיים, של ריקמת משפחה, של הזדקנות. עולמו הפך להיות עולם סבוך ומסתבך, עולם של הבנה איטית של הניסים הטכנולוגיים שהעניקו לאחרים את חרותם. במשך הזמן הפכו להיות זרים זה לזה.

החלק הקשה מכל היה הצורך להסביר זאת לעצמו. הוא פשוט לא מצא שום סיבה ברורה למאמצים שהשקיע, לניכור – לא תשוקה לכסף, או לעוצמה או אפילו ליוקרה. כל שחש היה אותו שכנוע פנימי עמוק בצדקת מאבקו ואותה ידיעה שלא הוא היה זה אשר רומה, אלא הם, שהיו מוכנים להסתפק בנוחיות בלבד, על אף שיכלו להשיג הרבה יותר.

הוא המשיך ללמוד. בגיל עשרים וחמש, משסיים בקושי את מחצית תקופת לימודיו נשא לו את אשתו הראשונה ובמשך תקופה מסוימת היה מרוצה. אליאונור היתה אשה טובה, עבודתו התקדמה יפה והובילה אותו צעד קטן נוסף לעבר היעד שבשמו לא יכול היה לנקוב. הכל הלך למישרין… עד שהגיעו לאזניו השמועות אודות החללית…

הוא עזב הכל, עד לפרט האחרון, במאבק נואש לנסות להתקבל לצוות החללית, לדחוס לתוכו את האינפורמציה שאדם כזה עשוי להיות חייב שתהיה ברשותו. בריאותו התערערה, אך לא היה לו איכפת. הוא איבד את מקום עבודתו, אך לא היה לו איכפת. אליאונור עזבה אותו, וזה אמנם הטריד אותו במקצת. אבל להידחות, להיות אחד מהאלפים שבקשתם נדחתה… זה היה איכפת לו.

שנתיים חלפו בערפל שתוי עד אשר הצליח להתגבר על אכזבתו ולחזור ללימודים. חלפו שש שנים נוספות עד אשר נשא את סוזאן לאשה. הוא ניסה לאסוף את השברים, רסיס אחרי רסיס, וכמעט הצליח בכך.

בעודו ממתין לרכבת התחתית של קהיר־עילית על מנת שתיקח אותו לעבודתו, הקשיב מרטין לחדשות, קפוא. פרט להמצאת זן חיטה, שניתן היה לגדלו על המאדים לצורך הזנת המושבות שם, לא אירע שום דבר בעל ענין מיוחד. גם הויכוח בשאלה אם להפוך את החללית לאוטומטית, ארך לא יותר משלושים שניות, על אף שתכנונה הושלם על ידי המחשבים כמעט עשר שנים קודם לכן, ומכונות מנוהלות בידי מחשבים כבר עמלו בבנייתה בשדה החלל מזה שבע שנים. שלא לדבר על כך, ששנים־עשר חברי צוות החללית עסקו באימונים כבר מאז הועלה רעיון החללית ארוכת־הטווח… מרטין השתיק את הרדיו בחוסר סבלנות. קול לחישה מרוחק הודיע על התקרבות הרכבת. כשהמתין לפתיחת דלתות הרכבת שם לב לכך, שהוא בעצם הנוסע היחיד, כרגיל. שניות מספר אחר כך נעצרה הרכבת האוטומטית באחת התחנות, הדלתות נפשקו לרווחה וגילו אולם רחב ידיים, ריק מאדם. מרטין נכנס פנימה, חש משום מה בקיום עצמו. זו היתה תחושה הקרובה מעט לתחושת היותך בודד בתוך המון.

מאחר שהתחושה לא מצאה חן בעיניו חזר והפעיל את הרדיו ושמע כי לחללית הוענק שם על ידי אנשי צוותה, לאחר שנים של התדיינויות. השידור הודיע שהיא תיקרא ‘אקסודוס – יציאת מצרים’. ודבר נוסף – בעוד ארבעה ימים עמדה להיות משוגרת לחלל.

מרטין המתין בסבלנות עד אשר ליבו חדל לשלוח מהלומות דם לעבר רקותיו, המתין עד שהתבהרה ראייתו ואחר כך התיישב, מנסה להשתלט על רעד קל שחלף ברגליו, השעמום חלף ובמקומו חש תחושת יסורים, אותה הכיר לפני שנים… התשוקה לשוב אל הכוכבים.

הימים חלפו באיטיות. הוא ביצע אוטומטית את המשימות המוטלות עליו, מנהל במו ידיו בלבד את מפעל הדה־סאליניזציה בן עשרת ביליוני הוואטים, של קהיר רבתי. הרפלקס שרכש לו בלימודים מעמיקים של מגנטוהידרודינמיקה ופיסיקה של הפלאסמה, השתלט על אלף הגורמים הקטנים שסייעו לשמור תחת רסן את התגובה התרמונוקליארית, אך מוחו לא התיצב לעבודה. מוחו לא הצליח לחלוף על פני חדשות השעה תשע.

אותו ערב הביא מרטין הביתה רשימת סרטים שהוקלטו מספריית המפעל והטעין אותם לתוך מסך הקיר שלו. הוא היה שקוע בסקירת הנעת החללית, עמוק בתוך כוס הבורבון החמישית שלו, כאשר שבה סוזאן הביתה.

“הלו, יקירי,” קראה בעליזות, שעה שהסירה את מעילה.

“הלו,” השיב.

“איך עבר היום?”

“קשה, קשה,” מלמל.

“מה?” סוזאן נכנסה לחדרו מסירה את עגיליה ותכשיטיה.

“מה מה?” גיחך מרטין.

“יקירי,” מלמלה, התישבה על המיטה לידו וליטפה את שערו. “אנחנו לא מפתחים עכשיו איזה נטיות סכיזואידיות קטנות, נכון? הממ?”

מרטין נישק אותה על קצה אפה והניד בראשו. “זה קרוב יותר למאניה, מותק.”

“אה, טוב… לרגע כבר חששתי.”

“אז קחי שני אספירינים ותלכי לישון. איתי.” הוסיף תוך שהוא מושיט לה את כוס הבורבון.

“אתם הגברים, כולכם אותו דבר,” השיבה, מושכת מידיו את הכוס ומתעלמת מידיו שהחלו להפשיט אותה. לפתע נוכחה לדעת שמסך הקיר היה מופעל ולטשה בו את עיניה לא קולטת את השרטוטים המסובכים.

“מה זה מרטין?”

“מה זה מה?” מלמל, מנסה שלא לקרוע את בגדיה.

“בוא לא נתחיל עם זה שוב.”

“להתחיל מה שוב?” הרוכסן נפתח והוא תלש ממנה את חלקה העליון של חליפתה.

“תקשיב רגע, אצבעות חמאה שכמוך. מה זה שם על מסך הקיר?”

“זה? זה רק מנוע של חללית. לא צריך להתרגז בגלל זה.” מרטין המתין בסבלנות שתעמוד על רגליה ותאפשר לו להסיר ממנה את שאר חלקי לבושה.

“למה אתה מסתכל במנועי חלליות?” המשיכה ממשיכה לשבת בתוקף על קצה המיטה.

“מכונות תמיד הקסימו אותי,” מלמל, מביט בעקשנות אל עבר ירכיה וממתין לכך שתבין את הרמז. “הן מאד מענינות.”

אחרי מבט מהורהר ארוך במסך, היא נפנתה אליו בהבעה רצינית ואמרה, “מרטין, אהובי, אתה אדיוט.”

“אני מתאר לעצמי.”

היא הניחה אותו להרהר במשמעות הערתה, התרוממה והסירה מעליה את שאר בגדיה.

שעה אחת אחר כך הוא חזר ונותר לבד מלא תחושת חוסר סיפוק מוזרה, ותוהה שמא קורה לו משהו. גם צלילי מכונת הכתיבה של אשתו בחדר העליון הטרידו אותו, דבר שלא אמור היה לקרות. הדבר המחוכם ביותר לעשותו היה ליטול את גלולת ההרגעה ולצבור כמה שעות שינה נוספות כך שיחוש נינוח בבקר. אך במקום זה חזר ומזג לעצמו כוס בורבון והפעיל את המסך בשנית.

עיניו של מהנדס סרקו ביסודיות את השירטוטים. עינים מלומדות שקלו את המוצר שהפיק מחשב, אבל מחשב שתוכנן על ידי אינטלקט דומה לזה שלו. אך מוחו לא קלט את השרטוטים של מערכת ההנעה המתוחכמת ביותר שתוכננה אי פעם… עיניו של מרטין הביטו אל מעבר לקיר, אל מעמקי הפליאה והחדווה.

להגיע אל הכוכבים הרחוקים – לרכב על גבי גל חומר, חומר שנקרע בהתפוצצות של ריאקטור פיצוח(?) לחלקיקי פלאסמה המבקשים להימלט מאותו גהינום יוקד, הולם בכמה אלפי טונות של מתכת וכמה קילוגרמים של בשר במהירות מטורפת ההולכת וגדלה, קדימה, לראשונה אל מעבר למערכת השמש… זו תהיה רכיבה אמתית.

“מרטין?”

הוא מצמץ ונוכח לפתע לדעת שאשתו ישובה לידו. כף ידה החמימה נחה על מצחו, והוא הרעיד. נגד רצונו חש סחרחורת מסוימת.

“מותק, מה קרה?”

“שום דבר לא קרה,” גיחך, רוגז על כך שמחשבותיו הופרעו. “הגיע כבר הזמן ללכת למיטה?”

הסארקאזם שלו הביך אותה והיא קמה ממקומה ופנתה לצאת, “ברור לי שאתה נמצא תחת איזשהו לחץ, מרטין. נסה לנוח קצת, אולי נשוחח על כך בבוקר.”

היא צעדה במהירות לעבר הדלת לאחר שניתקה את מסך הקיר. “ועוד דבר,” אמרה ליד הדלת. “הלילה תשתמש בסומנו. אתה הרי לא רוצה כאב ראש בבוקר.”

“לא יהיה לי כאב ראש,” הסכים מרטין במתיקות.

“השתמש בסומנו, מרטין.”

“בשביל כאב־הראש.”

“נכון. עכשיו לך לישון.”

“לילה טוב מותק.” כשהחליקה הדלת ונסגרה בשקט שב והפעיל את מסך הקיר. רגעים מספר לטש עינים בשרטוטים, אך מצב רוחו הטוב נעלם, ולא אבה לחזור. הוא נאנח וחזר וניתק את המסך, לגם לגימה אחרונה מכוס הבורבון וכיבה את האורות לצלילי נקישות מכונת הכתיבה של אשתו, לאורו האדמדם העמום של הסומנולטור האטומטי בעל לוח־הפיקוד מעץ תיק אמיתי, הלך מרטין לישון.

בלא לפקוח את עיניו ידע מרטין כי השעה היא שמונה בבוקר. הוא חש שנח היטב, וכי אין הוא זקוק ליותר או לפחות שעות שינה. שום מחשבות או חצאי חלומות לא הטרידו את תודעתו, או הפצירו בו להמשיך לשכב במיטה ולהשתעשע בהם. מרטין היה מוכן ליום חדש… הסומנו ביצע את המוטל עליו.

“סומנו VI הישן והטוב,” מלמל מרטין מלטף בחיבה את הסינטסייזר. כאשר התגלגל ויצא ממיטתו נדלקו האורות. החיים היו מלאי הפתעות.

בשעת ארוחת הבוקר ניסתה סוזאן לאתר תופעה כלשהי, שמוחה יוכל היה לתלות בה את התנהגותו המוזרה של בעלה. בהיותה נאורוביולוגית היו מאמציה יסודיים למדי. “שום סמים? לא הלוזין או מטאדריל או קצת ליבריום?”

“שום דבר,” הבטיח לה מרטין לוגם מן הקפה. “אולי הסומנו התקלקל. אולי הוא הורס לי את המוח…” אמר מגלגל בעיניו.

“אל תהיה דרמטי כל כך יקירי, זה לא יעזור. אתה יודע שכל מה שהסומנו עושה זה מדחיק חלומות רעים קטנים ומרדים. אין הוא יכול לגרום לחרדה מן הסוג שאתה סובל ממנה.”

“לא יודע,” אמר כשהוא מנמיך את קולו. “שמעתי שמועות, שמועות מוזרות…”

“מרטין תפסיק עם זה בבקשה, שתף איתי פעולה. אני רק רוצה לעזור.”

“כן, יקירתי.”

“הו, לעזאזל איתך,” פלטה ופנתה ללכת.

“מה יקירתי?”

“אמרתי ‘לעזאזל איתך’” השיבה בכעס.

“הו, זה מה שחשבתי שאמרת,” אמר בשלווה.

“בן זונה שכמוך.”

“תעבירי בבקשה את הסוכר, מותק,” ביקש ואחר כך כיחכך בגרונו, מרוצה מחוכמתו.

“אתה כמו קוץ בתחת, מרטין, באמת שכן.”

“אין סוכר?”

היא הדפה את הסוכר לעברו ועקבה אחריו שעה שפיזר אותו בנדיבות על הדיסה שלו. “לא תיתן לי לחדור אליך?” התחננה. “שום דבר ממה שאני עושה לא מגיע אליך?”

מרטין חייך ומלמל בקול מרגיע, “הכל מגיע אלי, מותק.”

היו זמנים שחקלאות היבשה בהחלט משכה אותו. ביושבו לפני לוח הפיקוד, מבצע בדיקות שגרתיות על מזיני הדאוטריום, עוצמות זרימה ואלף ואחד פריטים אחרים בקומקום תה מהולל זה, תמה מרטין שמא חקלאות יבשתית תהווה אתגר מענין יותר. הדקות חלפו בהתמדה, מתעלמות ממנו, כמו רבים מהימים האחרונים. ובשנה הבאה, אם יעבור את המבחנים הוא יעלה לדרגת טכנאי 12 ויקבל לוח פיקוד עוד יותר גדול, בתחנה עוד יותר גדולה – אולי מחוץ לכדור הארץ. כל זה באם ישכיל להיצמד לספרים שלו, וינצל בחוכמה את שלוש שעות הפסקת הלימוד היומית שלו – דבר שהוא לבטח יעשה, זה טוב עשרת מונים על פני ישיבה מול לוח הפיקוד.

מה שמצחיק בכל הענין, היתה עובדת היותו סיפור הצלחה. בכל העולם כולו לא היית יכול למצוא עשרת אלפים אנשים בעלי כישורים דומים לשלו בשטח מכניקת ה… ובגיל ארבעים רוב הדרך עוד היתה לפניו. בעוד עשר שנים בלבד הוא יגמור ללמוד את כל מה שיש להם ללמד אותו, ואז.. ואז…

ואז מה? הם עדיין לא סיפרו לו. פשוט תהיה סבלני, יש לך רק עוד עשר שנים. מרטין היה צוחק לולא הפכו האורות היציבים והמכוונים השונים שבלוח הפיקוד שלפניו את ההומור לאבסורדי. במקום זאת לחץ על הכפתור היחיד אליו חש משיכה, שכן לחיצה עליו היתה תמיד מזכה אותו בספל קפה רותח.

שעה אחר כך התכונן להתחיל ללמוד, אחרי שהעביר את השליטה למחשבי התחנה למשך שלוש שעות. כאשר שלח את ידו לקסטה של השיעור היומי הבזיקה במוחו תמונת החללית, והוא היסס. פרץ זעיר של תחושת אשמה שטף אותו ובגיחוך מוזר לחץ מרטין על הכפתור המתחבר לספרית המפעל והתיישב לאחור בכורסה. מסך הקיר התבהר והציג את תמונות אנשי צוות החלל והשעות החלו לחלוף על פניו במהירות, תוך שהוא מעיין במסמכים אודות רודריקס ובוליאנין, טכנאי ההנעה של החללית, תמה מדוע העדיפו אותם על פניו.

באותו לילה, כאשר ישב בביתו עם כוסית בורבון כפולה בידו אל מול המסך המתין מרטין בקוצר רוח לדיווח המצב אודות ההכנות באקסודוס. המסמכים אודות אנשי הצוות לא הועילו הרבה להרגעתו.

בעוד יומיים בלבד… יומיים בלבד… תחל החללית את מסעה בן אלף השנים אל הכוכבים הקרובים, ופעם עוד היה לו סיכוי להיות עליה. מרטין רוקן באחת את כוסו וחזר ומילאה.

לפתע התמלא המסך בתמונת הטענתם של שנים־עשר ארונות לבנים מבהיקים, כל אחד בגודל של אדם, על גבי הרחפת המסלולית של קייפ קנדי. הארונות היו חלקים ונקיים מכל סימני כתב למעט את שמו של האיש שיבלה בה את מאה השנים הבאות בשינה עמוקה, מת לכל דבר וענין, פרט למתקן הקריגני שפיקח על שנתו. הסומנו שיחסל את כל הסומנו’ס…

תמונתו של כל איש צוות הוקרנה במסך על גבי ארונו כאשר הועלה אל הרחפת וקריין רגשני הקריא את השמות… קאסים, ג’ונסון, בוליאנין, רודריקס… רודריקס… המסך היטשטש לרגע, ומרטין שלח את ידו לעבר המתגים שיכור מכדי להבחין בעובדה שהאשם נעוץ בדמעות שזלגו מעיניו.

היה זה הרגע בו בחרה סוזאן להיכנס. היה עליו להפנות אליה את גבו, על מנת להעלים ממנה את הדמעות שבעיניו. נבוך על שאיבד את השליטה על עצמו בצורה כזאת, ובהעמידו פנים כאילו הוא מנסה לסובב את מתגי המסך, ניסה להחזיר לעצמו את קור רוחו. ואז חש כיצד נוגעת היא ברכות בכתפו; חש בהיסוס שבתנועתה, ומשך אותה אליו עיניו פוגשות בעיניה. היא אחזה בו ללא אומר ודברים, מנסה לחלוק עימו את צערו, אף מבלי לקלוט את היקפו. בזרועותיה, לצלילי קולו המהדהד של הקריין שתיאר בפעם המאה את מסעה של האקסודוס התיפח מרטין חרישית, מרגיש עצמו שוטה עד אימה.

כאשר נגמר השידור ניתקה סוזאן את המסך וניגבה את עיניו בסודרה תוך שמרטין שוכב על המיטה, עיניו לטושות באטימות אל התקרה. היא ניקתה אותו כמו חתולה את גורה, וכאשר היתה מרוצה מן התוצאות נשכבה לידו וליטפה את שערו.

"האם זה מה שהטריד אותך, מרטין? החללית? " שאלה חרש.

“אני לא יודע,” השיב בקול שקט. “אני לא יודע אם אני יכול לספר לעצמי.”

“נסה בבקשה,” מלמלה.

“בסדר,” אמר וכחכח בגרונו כדי לטהרו מן הדמעות שעמדו בו. “ובכן, חללית זו נבנת כבר מליון שנה מבינה? שנים־עשר מאתנו עומדים לנסוע על גבי ה’אקסודוס' אל גלקסיות בלתי נודעות, אל עולמות ומושגים שאיש מאתנו אינו יכול אפילו לנחש מה מהותם. זה צעד גדול, גדול כמו הירידה מהעצים לפני מליון שנים.”

“יקירי,” הפסיקה אותו ברכות. “מעולם לא חיינו על עצים…”

מרטין העיף אליה מבט והשיב, “אני יודע זאת, סוזאן. זו רק צורת דיבור.”

“אני מצטערת.”

“אוקיי, עכשיו מגיע הכל לשיאו, הכל עומד להתרחש…”

“ואתה לא מרגיש שאתה חלק מזה?”

“בדיוק. אני לא חלק מזה. יכולתי להיות, אני חש מספיק מיומן לכך. אבל אני לא חלק מזה.”

“מרטין,” גירגרה, מנשקת את צווארו. “האם חשבת אי פעם עד כמה בודדים יהיו שנים עשר גברים אלה?”

“כן, כמובן שכן. אך האם יש לך אפילו שמץ של מושג אודות מה שמחכה להם שם? גזעים אחרים, מדעים אחרים… קיום חדש ותודעה חדשה לגמרי!”

“ייתכן. אך מה יקרה אם הם רק ימצאו שמשות בצבעים אחרים, וכוכבים מתים, בדיוק כמו הירח?”

“אנו חייבים לקחת סיכון זה, סוזאן, תמיד נהיה חייבים! והרי זה היה כל כך קר שם למעלה על העצים.”

“אבל עכשיו כבר חם, האין זאת?” חייכה.

הוא הביט אליה במבט מוזר ואחר כך הניד בראשו, “ידעתי שלא תביני.”

“אתה משוכנע שאני היא זו שלא מבינה?” שאלה אותו בקול רגוע, מביטה ישר אל תוך עיניו.

צליל קולה עירער את בטחונו וכשנלחצה אליו לפתע חש בספק המכרסם בו. “רק רגע,” אמר וצעד לעבר הויזיסון בחדר האורחים. בלי לדעת מה הוא עושה בדיוק, התקשר למחשב התחנה וביקש אישור להיעדר למשך שבוע מן העבודה.

כשהתעורר בבוקר התפלא לראות את סוזאן ישנה לידו; כנראה נכנסה לשם מאוחר בלילה. כשהביט בפניה השלוות נוכח לדעת עד כמה יפה היא ועד כמה אוהבת היא אותו. בדממה רבה ככל האפשר יצא ממיטתו וניגש למקלחת על מנת להילחם בפיתוי להישאר במיטה לצד אשתו. הוא נהנה לחוש את המים והניח לעצמו להירגע תחת הטיפות הצוננות.

כשסיים הניח במזוודתו מכונת גילוח, מגבת, כלי רחצה ומעט בגדים. הוא התלבש במהירות נשא את מזוודתו ונעליו לעבר הדלת וחזר על קצות אצבעותיו למיטה. סוזאן התעוררה מיד כשנשק לה.

“הממ,” חייכה והזדקפה מתמתחת. “בוקר טוב.”

“בוקר טוב.”

המזוודה שליד הדלת עוררה את סקרנותה והיא הביטה בו בחשדנות. “אתה בורח מהבית?”

מרטין הסמיק ומלמל בקול מרגיע, “לא שום דבר כזה. אני הולך לראות את ההמראה. זה הכל.”

“זה הכל,” חזרה אחריו, מלטפת את פניו. “לא התגלחת טוב יקירי.”

“מיהרתי קצת.”

היא כפתה על עצמה חיוך, הנידה בראשה ואמרה, “אני יודעת. לפני שאתה הולך תסתכל במקרר, בסדר?”

“בטח, למה?”

היא הביטה בעצמה, משכה את השמיכה עד לצווארה ואמרה בטון עצוב, “הכנתי לך ארוחה אתמול בלילה…” הוא נשק לקצה צווארה ומיהר לצאת מהחדר.

דמי הנסיעה לתחנה הראשית היו ממש מופקעים, אך משכורתו של טכנאי 11 היתה ידועה כגבוהה ביותר. אחרי המתנה של שש שעות למושב פנוי, הצליח מרטין לעלות על אחת הרחפות. כשהגיע מצא את התחנה הראשית הומה עתונאים ומבקרים כמוהו. באכסדרת התצפית שררה אוירה חגיגית ואלה שלא חשו בחילה בעקבות הטיסה מכדור הארץ היו עסוקים בשתייה לשכרה ובנטילת סמים נלהבת, על אף שעד ההמראה נותרו עוד למעלה מעשרים שעות.

משום מה חש מרטין שיש בכך משום חילול קודש; שעתו היפה ביותר של המין האנושי דמתה יותר לאורגיה של החברה הגבוהה. כשתחושת בחילה אופפת אותו, עזב מרטין את הפנים הזורחות ופנה להציץ באנשי הצוות המבצעים את האימון הגופני האחרון שלהם.

הוא הצליח יותר מאשר להציץ. חלונות גבוהים נבנו ומיקרופונים רבי עצמה חוברו, כך שכל הנכבדים יוכלו לשמוע ולראות את הפולחנים האחרונים. העתונאים התרוצצו בכל פינה מצלמים כל דבר, נחושים בהחלטתם שלא להניח אף לא לפרט נטול החשיבות ביותר הקשור בשנים־עשר ג’נטלמנים אלה להתחמק מספרי ההסטוריה. אחד מהם אף עצר את מרטין וביקש ממנו ראיון.

אחרי שהבהיר את אשר הוא רוצה לדעת, הושיט העיתונאי מיקרופון למרטין והחל לצלם את תגובותיו.

“מוכן, מר רנפראו?”

“כן.”

“בסדר, מתחילים… חמש ארבע, שלוש שתיים… האם תואיל להציג את עצמך, אדוני?”

“שמי מרטין א. רנפראו ואני מנהל מפעל הדהסליניזציה ותחנת הכח של קהיר. אני במעמד של טכנאי 11 ואני נשוי באושר לסוזאן ג’ונס רנפראו, אשתי השניה. שלום לך, סוזאן!” הוא גיחך ונופף בידו.

“אה, מצויין מר רנפראו ותודה. עכשיו, התואיל לספר לצופים שלנו בבית מה התרשמותך בעמדך כאן בין מאות הנכבדים הממתינים להמראת החללית?”

“כמובן,” חשף מרטין את שיניו בחיוך טוב לב. הוא כחכח בגרונו ופלט “מוּוּוּוּוּ” ארוך וצלול. כשחטף ממנו העתונאי את המיקרופון נוכח לדעת שלא אמר את הדבר הנכון. נו, ככה זה בעסקי שעשועים…

מספר שעות אחר כך, בהולכו בבדידות יחסית לאורך מפרץ ההמראה, חש בדכאון רציני האופף אותו. עליצות ההמון שהלכה וגברה עם התקרבות שעת ההמראה גרמה לו בחילה. הכל היה כל כך ריקני ומטופש! לגביהם היתה האקסודוס מצעד טכנולוגי בלתי מובן, הישג מרשים אך חסר משמעות. לגביו היתה זו תחילתו של עידן חדש. לעזאזאל, אם רק היה להם השכל לשבור את המצלמה הראשונה, אז באותם הימים של ‘אפולו’…

הוא קלט משהו בזווית עינו ופסק מהילוכו חסר המטרה. אחד החדרים שעל פניהם עבר בסיבוב הקודם שלו ואשר היו אז נעולים היה עתה פתוח. בהביטו מקרוב נוכח לדעת שאחת הדלתות נפרצה. שודדים? חבלנים? הוא גיחך והרהר שקרוב יותר לודאי שהיתה זו איזו אשה שנזקקה בדחיפות למראה גדולה על מנת לפדר את קצה אפה, או איזה זוג שנזקק לפרטיות לזמן קצר. ואכן, הוא מצא ארנק קטן של אשה בדיוק ליד הדלת. הוא נכנס, הניח אותו בכיסו, וקפא. בתוך החדר נחו שנים־עשרה ארונות לבנים, ממתינים לחיבורם למערכת ולקליטת אנשי הצוות. מרטין נעל מאחוריו את הדלת ללא היסוס והתקרב אליהם, ליבו הולם בקרבו. שם, בארון השלישי מצד ימין היה מסומן ‘רודריקס’. הוא הביט בו ביראה. עד כמה דומה היה זה לשם רנפראו, הרהר בקהות חושים. הוא נגע בארון בעדינות, ראה שהזיעה שבקצות אצבעותיו דבקה בו והשתמש בשרוול הז’קט שלו על מנת לנקות לחות זו, כאילו חילל את הארון. עמוק עמוק בליבו חש בכאב ובמוחו עלה רעיון.

כהרף עין, בלי להניח לעצמו להרהר בדבר נע מרטין לעבר לוח הפיקוד האוטומטי של הארון ולחץ עליו. הארון נפתח לרווחה וליבו זינק במעלה חזהו כאשר הציץ פנימה ובהתלהבותו הרבה חזרה מחשבה אחת בלבד ורדפה אותו, לטפס פנימה ולסגור את המכסה אחריו ולא לצאת משם עד אשר תיכנס החללית למסלול סביב השמש של אלפא־קנטאורי. ידיו רעדו על שפת הארון, רק ברגע בו התרוממה רגלו מן הקרקע נוכח לדעת את אשר הוא עושה.

מרטין סגר את המכסה וצעד לאחור נחפז. הוא ידע, כפי שרק מהנדס יכול לדעת, שזה לא יצליח. הארון נבנה עבור אחר, וידרשו מיליונים על מנת לבנות ארון כזה גם בשבילו. ועד כמה שהשתוקק לחשוב אחרת, הוא זקוק היה לאותן שנות אימונים רבות שרודריקס עבר – על מנת להיות זכאי לנסיעה הזאת. הוא פנה לצאת בחוסר רצון – ועצר בעד עצמו.

להגיע כל כך קרוב ולא לעשות מאום? לא, חייבת להיות דרך לציין זאת, לשלוח משהו ממרטין רנפראו אל הכוכבים. מה, מה… הוא הביט סביבו בלהט, מצא מברג והרים אותו. נלהב כולו וחש תחושה קלה של אידיוטיות, השתמש מרטין במברג כדי לחרוט את ראשי התבות שלו ואת התאריך בתחתית ארונו של רודריקס. בהתקף השראה אחרון הוסיף וחרט:

הוא הסתיר את המברג ונחפז לעבר הכניסה, חש כמו ילד זב חוטם. חבל שלא יכול היה לצלם זאת; זו היתה ההתחלה הצנועה של השירה הגלקטית.

כאשר יצא למסדרון, נגלה לעיניהם של שני טכנאים לבושי לבן, וחמש דקות אחר כך שתתו אפו ופיו דם והוא עצמו ניצב מול מנהל התחנה וענה לשאלות.

"אבל אני אומר לך, לא אני שברתי את המנעול – מישהו אחר, פלט מפיו, מתקשה להתבטא בבהירות מחמת לסתו הצבה. “הנה,” אמר, שולח ידו לכיסיו. “זה ארנק שמצאתי שם בפנים. זו בטח איזו אשה פרצה את הדלת או משהו.”

המנהל הביט בו בחומרה. “אולי, אבל זה לא מסביר מה אתה חפשת שם.”

“הייתי סקרן,” השיב מעביר בעצבנות את משקל גופו מרגל לרגל.

“אולי… ואולי לא.”

“תראה, אם אתה לא מאמין לי, תבדוק. חייבות להיות טביעות אצבעות, נכון?”

“אולי… ואולי לא,” מלמל המנהל, מגלגל עפרון בין אצבעות ידיו.

מרטין חש כיצד הזעם עולה ופורץ בקרבו, והוא נלחם על מנת להדחיק אותו. דממה השתררה והשנים הביטו זה בזה. מוקפים בטכנאים שליוו את מרטין אל המשרד. “מה, לעזאזל, אתה מצפה שיקרה כשאתה מרשה לחבורת שיכורים להסתובב חפשי בתחנת חלל?”

עיניו של המנהל הצטמצמו. “אני חושב שזו הבעיה שלי.”

מרטין הביט בו חזרה ואמר, "אולי… ואולי… " אך לפני שיכול היה לסיים את המשפט, זינק המנהל על רגליו ונפנף אגרוף מול פניו.

“החוצה! אני רוצה שתצא מהמשרד שלי, מהתחנה שלי ומהחיים שלי, ומיד! עוד עשר דקות יוצאת מכאן רחפת ומוטב שאתה תהיה עליה, אידיוט שכמותך. באמת חסר לך שלא תהיה עליה!”

מרטין הביט בו במבט רוגז והניד בראשו, “בסדר גמור מצידי.”

“עכשיו צא מהמשרד שלי, צא, צא, צא…”

מרטין כשל החוצה, נפגע. רק כאשר היה כבר על גבי הרחפת היורדת לכיוון כדור הארץ, עלה בדעתו הרעיון שאולי מנהל התחנה היה בעצמו שיכור.

אשתו ישבה לבדה בחדר האורחים, לפניה ניצב אחד מבקבוקי הבורבון של מרטין וסלסלת קוביות קרח. כשנכנס פנימה נראתה מופתעת והחלה לקום, אולם ריסנה את עצמה. בקול שקט שאלה אותו “חזרת הביתה?”

מרטין התיישב לידה ומזג לעצמו כוסית. “לא, עוד לא.”

“הו,” השיבה בקול עמום והביטה לעבר המשקה שלה.

זמן מה אחר כך סיפר לה מרטין, “הם זרקו אותי מהתחנה הראשית בגלל חטטנות. אני לא יכול להיות שם בזמן ההמראה.” הוא חזר ומילא את כוסו; סוזאן שתקה. “היי,” אמר מביט אל הקיר המרוחק. “סיפרתי לך אי פעם שהגשתי בקשה להתקבל לצוות? לפני איזה עשר שנים?”

“לא,” מלמלה. “אבל חשבתי שהיה משהו כזה.”

“כן, נו, אז צדקת. את אשה מאד אינטליגנטית, סוזאן,” אמר בגדלות לב. “את לא מחמיצה אף פרט.”

“בבקשה, מרטין, לא.” התחננה ברכות. “אני מצטערת מאד עבורך, מצטערת שהיום הזה היה צריך להגיע, אבל יקירי, גם אתה בטח ידעת שזה יגיע. בבקשה, אל תקשה עלינו.”

“בטח, בטח,” הפליט, אחר כך חשק את שיניו. “אבל אפילו את ההמראה לא אוכל לראות…”

“יש לנו מסכי קיר,” הציעה לו.

“כן, נכון.” מרטין עירבל את המשקה בכוסו, מחייך במרירות לשמע קוביות הקרח המנקשות בדפנות. “בחדר השינה הנוח שלי. עם הרבה בורבון טוב, ואפילו עם אשתי היקרה, ואחרי ההמראה…”

“בבקשה,” ביקשה, נוגעת רכות בידו.

הוא נעמד הזדקף והניד קצרות בראשו. “את צודקת סוזאן, צודקת לחלוטין.” הוא נטל את הבקבוק פסע לעבר הדלת וקרא מעבר לכתפו, “אני הולך למשרד, יקירתי. תשמרי את הארוחה חמה, בסדר?”

על כל סביבותיו גאו מיליוני מיליונים של וואטים, שמשכו אליהם את הים והפכו אותו למים נקיים, להשקות את המדבר הפורח. אלפי מכשירים מווסתים ומכוונים באמצעות המחשב, שמרו על האנרגיה האדירה שבכבשן התרמוֹנוקלארי הענקי, כשד ענקי הכלוא בבקבוק מגנטי שביר. אך לאזניו של מרטין נשמע כל זה כהמהום עמום ובלתי משתנה, ולעיניו נראו רק האורות מהבהבים ברכות לאורך לוח הפיקוד. את העקרונות הוא הבין, את הצלילים והאורות הכיר היטב, אך הפלא שמאחורי כל זה אבד אי שם לאורך הדרך. בלב כל זאת, ראו עיניו רק את החללית שעל גבי מסך הקיר ממתינה לנוסעיה.

רחפת המטען, לא יותר מאשר קופסה גדולה בעלת הנעה רקטית, תימרנה ליד מפרץ ההמראה, מכוונת עצמה כך שתוכל לקלוט את תריסר הארונות. הסצינה הזכירה לו סצינה קודמת, בשינוי חשוב אחד – הפעם היו בתוך הארונות שנים־עשר אנשים שעמדו לבצע את ההרפתקה הגדולה ביותר בהסטוריה האנושית. מרטין לגם מכוסו, וכיוון את המסך כך שיגדיל את התמונה.

אחד אחרי השני הובלו הארונות אל תוך הרחפת באמצעות משמר לבוש חליפות חלל צבעוניות. לא פחות ולא יותר מאשר מזכיר האומות המאוחדות הודיע בחגיגיות את שמו ואת לאומיותו של כל אחד. כאשר שמע מרטין את השם ‘רודריקס’ הוא כיוון שוב את המסך להגדלה מקסימלית. התמונה היתה מטושטשת קמעא, אך הוא הצליח לפענח את השם החרוט על הארון. אך מה באשר לתחתית הארון? הוא העביר לתחנה אחרת, אחת המכסה את הארוע מזווית ראיה אחרת וחזר והגדיל את התמונה. עד המקסימום. החריטות שבצע על תחתית הארון עדיין נמצאו שם, מטושטשות מדי לקריאה, אך ללא ספק עדיין שם – הם לא גילו אותן. מרטין גיחך גיחוך רחב וחזר והתישב, מרוצה. לוא היו מוצאים את החריטות היה הדבר ממיט עליו צרות צרורות, אבל… הוא הרים כוסית לכבוד עצמו ולכבוד העתונאים קצרי הראייה.

רגעים מספר אחר כך התרוממה הרחפת באיטיות לעבר ה’אקסודוס', נושאת עימה את המטענה יקר הערך, צוות של טכנאים וצלם בודד. התמונה התחלפה ולפתע מלאה החללית את המסך. על אף שהספיק כבר לראות אלף תמונות שלה, ומאה תוכניות אודותיה, שלחה החללית האדירה רעד קל במורד חוט שדרתו. לראשונה עמד פנים אל פנים לנוכח התגשמותו של מבצע אדיר זה. הוא ידע רגע של פחד. מסע בן אלף שנים…

הרחפת הגיעה והטכנאים החלו בהטענה האחרונה; זו הפעם האחרונה שבני אדם יטפלו בארונות אלה. מרטין חש בחום, בקדחת העולה בקרבו, ואשר רק לגימה ארוכה מן הבקבוק הצליחה להרגיעה. התמונות השתנו במהירות עם תזוזתו של הצלם, שהיה נחוש בדעתו לא להחמיץ שום פרט. אחד אחרי השני הוטענו הארונות על גבי ה’אקסודוס', ואז הגיע רודריקס…

מרטין בלע בורבון לתוך שתי ראותיו, והשתעל, מתאמץ לראות את אשר חשב שראה, הדם הולם ברקותיו ובעיניו. לא היו שם חריטות! בתחתית הארון בכל אופן. המשקה ניגר עדיין על פניו, מרטין ניגש והגדיל את תמונת תחתית הארון, פוצע תוך כדי כך את אצבעותיו במהלך הקשה על כפתורי המסך. לא היו שם חריטות כלשהן, אף לא אחת! במשך שניות מספר געש מוחו בקהות במערבולת של מבוכה וכמעט־פניקה, בלתי מסוגל להבין או לעכל את אשר התרחש בו־זמנית על גבי המסך שלמולו ובגובה של עשרת אלפים מייל מעל לראשו. אין חריטות? אין חריטות; מי, מה… מה הם מנסים לעשות… חשוב, רנפראו, חשוב… מותו המאומן של המהנדס התחיל להשתלט באיטיות אך ביסודיות על מוחו הנבוך של הצופה השיכור. לבטח יש הסבר, תשובה פשוטה ומדויקת. אוקיי, טכנאי 11, מצא אותה…

אולי היו אלה פשוט הזיות. לא, בדיוק להיפך. הוא דווקא לא ראה שום דבר שלא היה, שכן לא היה כלום בתחתית הארון. הוא יכול היה לבטוח בסבירות גבוהה למדי, בכושר הראיה של עיניו. וחוץ מזה, כל ההקלטות מההמראה יהיו בקרוב בהישג ידו של כל אחד, והוא יוכל לוודא אם אכן ראה את אשר חשב שראה. טוב, אם כך אולי צחצחו את הארון במשך הריחוף שבין המפרץ לחללית; אולי היתה להם איזו מכונה מתאימה בתוך הרחפת וצוות הטכנאים יכול היה לבצע את המלאכה ברגעים הספורים שאורך הריחוף. משום מה פקפק גם בכך. מסקנה – לא היה זה אותו ארון שהוטען במפרץ.

בלתי אפשרי. אם אין זה אותו ארון, אזי רודריקס לא הועלה אל החללית. רודריקס היה חבר צוות חיוני, לא פחות חיוני מכל אחד אחר; ובכל זאת לא הוטען ארונו… החלפת ארונות? מחליף של הרגע האחרון נשלח במקומו? למה? רודריקס היה מאומן, מיומן, מושלם למשימה שכזו. לא היתה שום סיבה לבצע חילופים סודיים שכאלה, אלא אם כן נקשר כאן איזה קשר פנטסטי, מלא אינטריגות…

הפניקה חזרה והתעוררה בו כשצילה של תשובה החל לנקר במוחו. מרטין הזדקף כמיטב יכולתו, ופסע לעבר לוח הפיקוד של המפעל, מביט בכל האורות הקורצים אליו, המבצעים עבורו את הפעלולים הקטנים שלהם. שם היתה מונחת התשובה. הוא שלח אצבע־מורה מאומנת היטב אל כפתור הבקרה, לחץ בדיאוטרום ונוכח לדעת שהאצבע רועדת. קללת האדם השיכור…

הוא החליק את כפתור הבקרה עד למקסימום, חש בלא־כלום מוזר בכל גופו, חלל ריק פנימי, על אף שהיה זה דבר שמעודו לא עשה, ואז החל להחליק כפתורים אחרים. מהר, מהר מאד אחר כך הפסיקו האורות לקרוץ לעברו. במקום זאת התחילו ללטוש עיניהם לעברו, באור אדום נוקשה בהיר. והמחוונים איימו להתפרק או לפרוץ החוצה מן הסקלות.

מרטין ישב והביט בשלווה. הוא שכח את רוב הדברים שידע אודות התפוקה של ריאקציות תרמונוקליאריות בלתי מבוקרות, אך היה משוכנע שהמפעל היה מסוגל לביצועים מעולים. לפחות מאה מגטון, לבטח. המחשבה הזאת הרגיעה אותו, באורח מוזר. מכונות יכולות להיות מאד משעשעות.

לפתע נשמע קול צופר אזעקה, צורח במרחק. זו היתה אזעקת חרום סטנדדרטית הקוראת לעזרה לצורך חיסול בעיה קטנה במפעל. שניות אחדות אחר כך החלו המחוונות לזחול חזרה למצבם הנורמלי והאורות האדומים הכבדים התעממו וכבו, ובמקומם נדלקו יפים יותר, בלא לגעת בו, היה מרטין משוכנע שלוח הפיקוד נותק, הוצא מכלל פעולה על ידי מחשב המפעל. מסביבו, על אפו וחמתו, חזר המפעל להפיק חשמל ומים מתוקים.

מרטין חייך לזכר הבדיחה הקטנה שלו, הסיר את מעילו מעל הקיר, נטל את הבקבוק מעל השולחן ויצא למדבר. הלילה ירד; האויר המתקרר והולך היה נעים למגע והוא הסיר את מעילו והתישב ליד קיר, לוגם מהבקבוק, צופה בשקיעה ונהנה מן הכל. זו היתה בדיחה מצויינת, באמת הבדיחה הטובה ביותר ששמע אי פעם. הבדיחה היתה חייו שלו.

לא טכנאי 11 הוא שהפעיל את המפעל לדהסליניזציה ותחנת הכוח של קהיר רבתי… מחשב הניהול 16 עשה זאת, וכל מה שטכנאי 11 היה צריך לעשות, זה להסתכל. וזה גם היה הגיוני, נוכח לפתע מרטין לדעת… מחשב 16 פועל תוך שבריר שניה, חושב תוך שבריר שניה, אפילו לומד תוך שבריר שניה, וכמה זמן בילה מרטין בלימוד חלק זעיר ממה שהמחשב ידע כבר… כבר כמה מאות שנים?

ובכל זאת, תכונותיהם של המחשבים היו מוכרות לו; העובדה שהמפעל של קהיר הופעל על ידי מחשב, לא היוותה עבורו תגלית גדולה, על אף שהתרמית הטרידה אותו מעט. מה שהוא למד היום, מה שסוף־סוף הבין, נבע מה’אקסודוס', לא מהמחשב 16. מרטין הביט כלפי מעלה. החללית תצא עוד מעט לדרך – יתכן שהוא עוד יספיק לראות את זנבה הבהיר.

ההיה זה אלן שפרד שהנחית, אז בתחילת עידן החלל, קליפת ביצה שבירה על פני הירח ושמר כל אותו זמן על דופק 72? וסרגיי יאמרוף, שנתקע במסלול סביב הירח, בלא תקווה לחזור, קרא מיוזמתו קטעים מכתבי לנין ויבטושנקו באזניהם של מיליוני מאזינים על פני כדור הארץ, ואז, כאשר נותרו לו דקות ספורות בלבד, השמיד את כל ציוד הרדיו שלו, פרט למשדרים הביוסנסוריים?

אז קראו לכך אומץ, אך מרטין ידע שהיתה זאת מעלה אחרת – יכולתו של האדם לחקות את המכונות שלו. אך היתה זאת מעלה מוגבלת למדי. שכן האדם לעולם לא יוכל לחשוב תוך שבריר שניה. אך האדם ניסה, וניסה בגבורה לעצב את עצמו בצלם המכונות שברא, ומרטין ידע עתה שהם נכשלו. ואף הכוכבים נלקחו ממנו… המכונות שהוא יצר יבצעו במקומו את המבצע, שכן הן היו מתאימות ממנו לביצוע דבר מעין זה. לעזאזל, הרי הן אפילו תיכננו את כל המבצע בעצמן.

מרטין צחק והרים את הבקבוק לכבוד אותם יצורים חלשים, עשויים בשר ותיקווה, שחזרו שוב להיות אחיו. שעתו היפה ביותר של המין האנושי, יד הגורל המרחפת עליו, וברקע האחרון בצעו אותם המעטים שהבינו את גורלו של האדם תעלול קטן, שישמור על הבהוב גחלת התיקווה אף אחד לא יתפוס את זה, אפילו עוד אלף שנה…

במרחק הוא שמע את ניידת המשטרה המרחפת לעבר המקום, מעוררת ענן אבק בדרכה לבוא לעזרת המפעל. כנראה שמישהו חיבל בציוד. ושוב צחק מרטין, וכשסיים את הבקבוק הבהיק במוחו זכרון רחוק, משהו שאמר החכם… שיר ילדים להרגעת פחדיו של הילד מפני הבלתי נודע…

"תמה המלאכה, ואין איש יכול עוד לראות,

זו הדרך בה צריך הכח להיות."

או משהו דומה לזה, בכל אופן. תנו לאיש סיגר עבור הנסיון. הוא קם על רגליו, מחייך בעצבות, והתחיל לצעוד לכיוון המפעל, לברך את פני השוטרים, להילקח הביתה לסוזאן, ואולי להינזף מעט. מרטין ציחקק, ואז כרע על ברכיו בחול הרך, המתקרר והולך. הוא היה שיכור קצת, נוכח מרטין לדעת.

“בלידתו האדם הינו יצור חלש, ורק במותו הוא חסון וחזק. כזה הוא מצבם של כל הדברים…” שיר LXXVI מתוך הטאו טה צ’ינג.

“… ויחנטוהו " בראשית נ, כ”ה…

המלים האחרונות. עתה מתחיל סיפור יציאת מצרים.

לא מכבר חזרה המעצבת הגראפית שלנו, אופירה גידנסקי, מסיור בארה"ב.

במהלך הסיור נפגשה אופירה עם איזאק אסימוב, לפגישה שבמהלכה הציעה לו לבוא לארץ לביקור ולסדרת הרצאות.

לצערו, ולצערנו, נאלץ אסימוב לסרב להצעתה שכן, כידוע, נמנע אסימוב מלטוס במטוסים (כמעט כמו גיבורו האגדי וונדל אורת, הבלש המהולל), ואילו הנסיעה באניה תארך זמן רב מדי…

איזאק אסימוב התנצל על כך, שהימנעותו מטיסה הפכה להיות חלק מתדמיתו, והוא אינו מוכן לנפצה…

*

אחוז המאמינים בתפישה על־חושית גבוה ביותר, כך התגלה במחקר שנערך בקרב למעלה מ־1,000 פרופסורים ואקדמאים – רובם אנשי־רוח.

למעלה משני שליש מן הנשאלים השיבו בחיוב על השאלה, האם הם מאמינים שקיימת תפישה על־חושית.

אולם, כשנשאלו – האם לבעלי חיים ולצמחים תכונות דומות? השיבו מרביתם בשלילה – בניגוד לדעת סופרי ‘החיים המסתוריים של הצמחים’, שחלק ממנו (בנושא תע"ח אצל צמחים) מופיע בגליון זה.

*

משאל גאלופ האחרון מלמד, שתשעה אחוז מתושבי ארה"ב הבגירים ראו עב"ם. כלומר, למעלה מחמישה עשר מיליון אמריקנים מבוגרים – חוו אותה חווייה.

אולם, בקרב הצפיות הנ"ל רבים מעשי השרלטנות והיעדר האמינות. לשם כך חיבר ד"ר אלן היינק, מנהל ‘מרכז לימודי העב"מים’, תדריך ל’צופה': 1) ציין את השעה המדוייקת בה חזית בתופעה. 2) מדוד את גודלו, אך הימנע מביטויים כגון – ‘גדול כמו אוטובוס’. 3) נסה לאתר את כיוונו בעזרת שושנת הרוחות. 4) נסה להבחין בפרטים ספציפיים – צורה, צבעים, שינויי צורה וכו'. 5) נסה לבדוק, האם יש עדי־ראיה נוספים – והכן דו"ח בכתב.

באם אתה היית עד־ראיה, אנא, מהר ושלח את עדותך אל:

*

גל של ספרי מד"ב ממדינות הגוש המזרחי מציף עתה את ארצות הברית. תחילתה של גאות זו בהצלחה הבלתי רגילה בה זכתה לפני שנים אחדות אנתולוגיה ערוכה בידי רוג’ר דה־גריס שנקראה ‘מיטב המד"ב הסובייטי’. מלבד סופרים ותיקים ומוכרים כמו הפולני סטניסלב לם או צמד הרוסים ארקדי ובוריס סטרוגצקי, מתגלים עתה לראשונה לקהל חובבי המד"ב המערבי מספר ‘כוכבים עולים’. בין הפנים החדשות מצוי למשל הצמד מיכאיל אמצב וארמי פרנוב, מחברי הספר ‘עלם הנשמה’. הספר, שקצר שבחים מרובים, הוגדר כספר פילוסופי ומתוחכם ביותר.

להזכירכם, בארץ אמורה היתה הוצאת ‘שוקן’ להוציא לאור זה מכבר ספר פרי עטו של סטניסלב לם – ‘יומני כוכבים’.

*

חדשות לא כל כך משמחות בפינו בנוגע למרדף אחרי המפלצת המפורסמת ‘נֶסי’ השוכנת (אולי) במעמקי אגם לוך־נס אשר בסקוטלנד. ב’מבזקים' של גליון מס' 6 בישרנו לכם על התכנית לרתום למשימת החיפושים צמד דולפינים, שעברו לשם כך סדרת אימונים מיוחדת בפלורידה, בסיועם של מומחי הצי של ארצות־הברית. ובכן, למגינת ליבם של החוקרים נדחה המבצע (שתוכנן לקיץ זה) וזאת בגלל מותה בטרם עת של הנקבה מהצמד, דולפינה בשם סוזי. סיבת מותה של סוזי (שהיתה בת 14) איננה ברורה סופית, אך מה שברור הוא שהמבצע לא בוטל אלא רק נדחה לשנה הבאה, עד שתימצא מחליפה לסוזי. כך מבטיח לנו הווארד קורטיס, מנהל האקדמיה למדע שימושי המממנת את המבצע. שנה נוספת של שקט ל’נֶסי' שתוכל להמשיך ולהשתכשך במימיו הצוננים של אגם לוך־נס…

*

לאחר הוצאת הספר ‘החיים המסתוריים של הצמחים’ יצא לאור תקליט הנושא שם זה. זהו תקליטו של סטיבי וונדר, שהפך כבר לרב־מכר.

הן הספר והן התקליט נשענים על הרעיון, שלצמחים אישיות, נשמה… ותפיסה על־חושית.

מכיוון שהחיפוש אחרי ‘שורשים’ נעשה יותר ויותר פופולרי, יצאנו גם אנו לנבור במקורות ולגלות את מניחי היסודות למד"ב המודרני. ומסתבר שההיסטוריה של המד"ב איננה כה קצרה כפי שהיה נדמה. ספר המד"ב הראשון בתולדות האנושות נכתב למעשה כבר במאה השניה לספירה ע"י לוקיאנוס מסמוסטה. הספר, הקרוי ‘ההיסטוריה האמיתית’ מגולל את סיפור הרפתקאותיהם של ספני אונייה יוונית אשר הועפה על אל הירח בעת סופה. בהגיעם אל הירח נקלעים אנשי הספינה למרכזה של מערכת הנטושה בין צבאו של מלך הירח לבין זה של מלך השמש, על יישובו של הכוכב צדק.

ללמדכם, שבעצם אין כל חדש תחת השמש…

*

אחת ההצעות שהועלו לא מזמן בין כותלי בית הלורדים הבריטי היתה שבית הנבחרים יקים וועדה מיוחדת, ובית הלורדים יקים קבוצת מחקר לעיקוב אחר הנעשה בנושא העב"מים. ההצעה עלתה במסגרת ישיבה שהוקדשה כולה לנושא זה. העלה אותה הלורד קלנקרטי, אשר צפה לראשונה בעב"מ בהשקיפו מבעד לחלון המטבח בביתו. הלורד, אשר נחשב למומחה בנושא זה, כיהן בעבר כיושב־ראש האגודה הקרויה ‘קונטקט’, אגודה שמטרתה יצירת מגע עם יצורים נבונים מהחלל החיצון, וגם ערך כתב־עת מדעי בשם ‘צלחות מעופפות’.

מי שתקף בחריפות את ההצעה היה הלורד סטרבולגי, נציג הממשלה, שטען שאין כל הוכחה אשר יכולה לשכנע את ממשלת בריטניה, שאכן הגיעו לכדורנו חלליות נושאות יצורים מעולמות אחרים. לא נותר לנו אלא לחכות ולראות אם השנויים בהרכב הממשלה, לאחר הבחירות האחרונות שם, יביאו גם לשינוי בעמדת הממשל הבריטי בנושא זה…

*

‘אומני’, מגזין המדע הבדיוני האמריקאי, היוצא לאור על ידי המו"לים של המגזין ‘פנטהאוז’, השלים בחודש שעבר שנה לקיומו.

במהלך שנה זו שבר אומני את כל השיאים המוכרים בשטח המד"ב, כאשר היה למגזין המד"ב הראשון הנמכר בלמעלה ממליון עותקים.

*

המאמר ‘עידן התקשורת’ [שהתפרסם בגליון מס' 10]( https://benyehuda.org/read/63684) במסגרת עתידעת סיפר על אפשרות הכנסתם של סיבים אופטיים לתקשורת ההמונית – טלפון, מערכת החשמל והטלוויזיה.

כבר השנה, באולימפיאדת החורף שתתקיים בלייק פלאסיד, תופעל הטכניקה של שידור בעזרת קרן לייזר באמצעות סיבים אופטיים. אמנם, עדיין לא יגיעו השידורים דרך כבל סיבים־אופטיים אל ביתך, אך משהוחל בשיטה – שוב אין דבר שיעצור בעדה.

מאורעות, לכאורה ללא קשר ביניהם, מתאחדים בשלב מסוים לכלל תופעה בעלת היקף עצום ומאיים.

כך כותב יחיעם פדן, עתונאי במקצועו, בהקדמה לסיפור ‘מסה קריטית’. הסיפור עצמו מוכיח רעיון זה של התלכדות אקראית של כוחות לשם יצירת מסה קריטית – הגורמת לתחילתה של תגובת שרשרת.

* * *

א.

ככל שקרב מועד ההמראה, כן גברו קולות הביקורת.

“מִשחק בחיי אדם” – כך הכתיר עתון אחד את התקפתו. עתון אחר בחר לשבח את יחסי הציבור של המבצע: "יש להניח, שהמידע שהופץ לציבור על טיסה זו, בצד ביטויים שנתלוו להגדרתה כ’אתגר', ‘מבצע המאה’ וכן הלאה – השפיעו לא רק על האיש ברחוב, אלא אפילו על הקהילה המובחרת של טייסי החלל. עובדה היא, כי מארגני המבצע משתי היבשות יכולים היו לבחור לאיוש החללית אחד מכל חמישים מועמדים.

“נשאלת השאלה,” הוסיף בעל אותו מאמר לטעון בנימה של רוגז. "אם נתנו כל המתנדבים, ובמיוחד אלה שנבחרו, את דעתם על העובדות הנכונות הקשורות בטיסה זו. איש יחסי הציבור של המבצע בחר לדבר על ‘המערכת הקרובה ביותר לשמש’ הן במרחק והן באופיני קיום – ואנו כמעט שכחנו, ש־4.3 שנות־אור פירושן 40,681,440,000,000 קילומטרים. כן, רבותי: 40 טריליון, 681 ביליון ו־440 מיליון קילומטרים במינוח האמריקני; 40 ביליון, 681 מיליארד ו־440 מיליון קילומטרים במינוח האירופי.

"לחישובים תיאורטיים נוח מאוד השימוש ב’שנות אור' וב’פארסקים'. אבל כשמדובר במסע מאויש, יש לזכור את תרגום כל אלה לקילומטרים – ויותר מכך, לשנות מסע ושנות חיים. גם כאן העדיפו חֶבֶר יחסי הציבור של המבצע לדבר על ‘מהירות שטרם הושגה’, על ‘תאוצה דמיונית’, על ‘הנעה אטומית מתקדמת’ – ונזהרו שלא להזכיר את השורה התחתונה: המסע לאלפא קנטאורי יארך כ־20 שנה, ואולי שנה יותר או שנה פחות מכך, בכיוון אחד!

“משמעות הדבר היא, שגם לולא הוטלה עליהם משימה לביצוע במערכת קנטאורי – היו ד”ר רוג’ר וד"ר דניס (אם להזכיר שני שמות מפורסמים) מגיעים לגיל 70 ויותר לפני שובם למערכת השמש, ואילו ברנרד סירינו, חוטון רמירז וחבריהם היו מתקרבים לגיל זה. במילים אחרות, על המתנדבים לטיסה לדעת, שלאפשרות כי לא יחזרו לכדור הארץ בחיים נודעת הסבירות הרבה ביותר – מה גם שיש לקחת בחשבון את הזמן שתארך המשימה שהוטלה על אנשי ‘משלחת המאה’. וזהו ללא ספק, החלק המטורף ביותר של הסיפור כולו.

"איננו רוצים להיכנס לויכוח על הכמות המדויקת של הדלק הגרעיני שתיקח עמה החללית פרוקסימה, מכדור הארץ כשפניה מועדות למערכת קנטאורי לשם… גילוי דלק גרעיני והובלתו ארצה. יתכן שהמדענים צודקים, ויש למערכת זו פוטנציאל גרעיני עצום; אבל אין ספק שגם הם לא נתנו את התשובה על כל השאלות – בראש וראשונה: אם קיימים בכלל כוכבי לכת במערכת זו, שמהם אפשר ליטול דלק חיוני זה – ולכן מפוקפקת הצדקת שיגורה של המשלחת.

“יש לקרוא – ולוא ברגע האחרון – לביטול התוכנית חסרת השחר, שתביא לאבדנם המיותר של עשרים בני אדם, מיליונים או מיליארדים של קילומטרים מכדור הארץ, ולבזבוז משווע של משאבי הדלק הגרעיני, מתוך הזיה מטורפת שניתן יהיה להגדילם באמצעות מסע זה לחלל.”

ב.

ד"ר הנרי רוג’ר ציחצח את זגוגיות משקפיו ונאנח. חואן רמירז הרים את עיניו מלוח האיכון והביט בו.

“מה שלום ד”ר דניס?" שאל בדאגה.

“רע. אני חושש שהוא גמור.” השיב ד"ר רוג’ר.

קתרין שיץ נכנסה מדלת חדר־הבקרה. “הדבר הנורא ביותר לגבי פול המסכן הוא המעבר לעליצות חסרת־הרסן – והשקיעה בבת־אחת למצבו הנוכחי,” אמרה.

“כן, אין ספק שהיה הרציני והמיושב בדעתו בינינו כשיצאנו לדרך, ועל מעמדו זה שמר עשרים שנה ויותר. בעצם, עד שזיהה את הדניסיום.”

“זה היה שינוי פתאומי מאוד,” חייך חואן. "אתם זוכרים שבדק את הדוגמאות ברצינות ובהתמדה – גם כשהיה ברור שהגילוי הזה כבר בידו – עד שהשלים את כל המבחנים. אחר־כך ניסה להעלות שמות… בשום פנים לא רצה שהיסוד ייקרא על שמו.

“השמות המתבקשים כביכול מאליהם פשוט לא באו בחשבון: אלפא, ביתא, פרוקסימוס, קנטאורוס… גם צירופי האותיות שלהם אינו אפשרי – משום שצירופים אלה מצויים כבר בטבלת היסודות. כך הצלחנו לשכנעו שיסכים ל’דניסיום', גולת הכותרת של כל מסענו.”

“אינני מבין כיצד יכול היה להיות כל כך בלתי זהיר,” אמר ד"ר רוג’ר, “הרי ברורה היתה הסכנה של זיהום רדיואקטיבי. ועוד בפליטה כזו, ובהתפרקות כזאת… אגב, היכן לואיז? פול אמר לי משהו שאיני מבין, ועלי לספר לה על כך. הוא אמר שהנוסחאות ייבחנו עכשיו. מה פירוש ייבחנו? חשבתי שהכל כבר ברור.”

קתרין אמרה, “ד”ר קופ נמצאת בחדרה. אלך אתך, אם לא אכפת לך."

ד"ר רוג’ר החליק על קרחתו וחייך. להיפך," אמר. “זה רצוי לי מאוד.” הוא פתח את דלת חדר ההיגוי המובילה לאגף המגורים, והניח למפקדת ספינת־החלל לצאת לפניו.

כשהלכו במסדרון, אמרה קתרין מעבר לכתפה, “לואיז היתה בחירה מצוינת בזמנה. סטודנטית מבריקה, שהשלימה תואר ראשון בפיסיקה לפני שמלאו לה 18… אין גם ספק שעזרתה לברנרד ולפול היתה עצומה. אך איש רק לא שיער (ואולי גם לא היתה דרך לבדוק זאת), שתתפתח בה גישה כזאת לגברים.”

“כן. מצד שני צמחה בה גם אותה תאוה לתיעוד…”

“סובלימציה?”

“אינני יודע. לא, איני חושב שיש קשר,” ד"ר רוג’ר חייך. קתרין עשתה תמיד שימוש חופשי מדי במונחים הפסיכולוגיים, אבל הוא לא הקפיד עימה.

בחדרה ישבה לואיז על הרצפה, גבה שעון אל דופן מיטתה, ומחברת מונחת על ברכה. שערה היה קצר אף מזה של קתרין, גופה היא מלא והיא היתה צעירה ממפקדת הספינה בעשר שנים ויותר. היא הרימה עיניה מן המחברת.

“יבוא,” אמרה.

קתרין שיץ והנרי רוג’ר נכנסו. הם לא אמרו דבר, כיוון שעיניהם נצמדו מיד למחברת.

“לא, זה משהו אחר,” אמרה ד"ר קופ. “הנה, מוטב שתקראו בעצמכם.” היא הושיטה את המחברת לד"ר רוג’ר. באי רצון נטל ממנה הרופא את המחברת, והחל לקרוא באותו עמוד: “…מאפשרת הפליטה המואצת של החלקיקים…”

“לא,” אמרה לואיז. “תתחיל בעמוד הקודם.”

“כאן מחוק משהו,” אמר ד"ר רוג’ר, “פול המסכן”… אה, מכאן.

"הפרוקסימה, 18 בנובמבר 2006.

עצם גילוי הדניסיום לא היה הפתעה, שהרי מן האנליזה הספקטרלית הדרמטית של 1981 ידענו על ריאקציות גרעיניות יוצאות דופן בקנטאורוס. ההפתעה נגרמה בשל תכונותיו יוצאות הדופן: מספרו האטומי (263), משקלו האטומי (איזוטופים בין 675 ל־732, הנפוצים ביותר 682, 704, 706, 718), והתפרקותו לרובריום (104), פלוטוניום (94) ואורניום (92) תוך כדי פליטת גרעיני הליום וניאון, קרן ני וזרם אדיר של נויטרונים. מובן שהאטומים תוצרי הפירוק מתפרקים שוב בתהליך גרעיני רגיל.

“גאונותו של ד”ר דניס לא באה לידי ביטוי בזיהוי החומר או בעמידה על תכונותיו. גאונות זו היתה קשורה, כתמיד במקרים כאלה, ב’ביצת קולומבוס': כשכולנו רקדנו משמחה, ודיברנו על כך שנוביל את החומר הביתה, לכדור הארץ, העסיק עצמו ד"ר דניס במשהו אחר – הוא גילה דרך להחליף את הדלק של החללית, ולהשתמש בדניסיום למסענו ארצה.

"להיות מסוגל למצות מתגליתו את היישום המיידי שלה, ולבצעו ללא שנות ניסוי וללא מעבדה מתאימה – לזה אין שם אחר מלבד גאונות.

“מכל מקום, כתוצאה מכך אנו מנצלים פחות חומר כדי להשיג האצה רבה יותר. את זאת מאפשרת לנו הפליטה המוגברת של החלקיקים והתנע העצום של קרן ני. על פי חישובי, נשיג מהירות הקרובה למהירות האור בעוד כשבועיים. הדבר הראשון שיש לזכור בהקשר זה הוא שההאטה צריכה להיעשות בדיוק לאותו פרק זמן…”

“כאן אתה נכנס לחלק העיקרי. אני כותבת כאן עקרונות, בנוסף להנחיות הטכניות, בעיקר לגבי הפעלת הכור והחישובים הפיזיקליים, לכל מקרה שגם אני…” לואיז כיסתה בידיה את עיניה. “כשהתנדבתי למסע, לא ידעתי כמה חשוב יהיה לי לעשות משהו כל עוד אני צעירה, וכמה אפחד מהמוות… חשבתי אז, לפני שהמראנו, שאפילו נמות בחלל – לא יהיה לי אכפת, אבל עוד איך אכפת לי!”

“אבל, הרי את עצמך אומרת שמהירותנו גדלה פי ארבעה ויותר,” אמרה קתרין. היא נשכה את שפתה התחתונה.

“המשך, ד”ר רוג’ר."

"עזבנו את כוכב הלכת טאונק כשאנו נושאים משקל מקסימלי של דניסיום, באמונה (המילה ‘לוהטת’ היתה מחוקה) שנציל את כדור הארץ מכליון. להערכתנו מצוי הדניסיום בכל כוכבי הלכת של מערכת קנטאורוס, ובכללה באלפא־אינסוף, כוכב הלכת המוזר המקיף את שתי השמשות של אלפא קנטאורי.

(“הערה: אלפא קנטאורי הוא כוכב כפול, וזוג השמשות מקיף כל שמונים שנה מרכז משותף, הנמצא כמעט 3.5 מיליארדי קילומטר מהן. אלפא־אינסוף מצייר מעין ספרת 8 ענקית, כשהוא מקיף הן את אלפא קנטאורי ב־A והן את אלפא קנטאורי ב־B. הדבר מוזר מאוד, כמובן, משום שמרחקו הרב משתי השמשות ומהירותו הרבה מקשים להבין איך נותר בכלל אלפא־אינסוף בתחום כוח המשיכה של שתי השמשות שלו. ד”ר טאונק המנוח חשב, שגורמת לכך השפעת כוח המשיכה של פרוקסימה קנטאורי, המקיף עם הצמד של אלפא מרכז המשותף להן ולו. יתכן.)

"אנחנו בחרנו בכוכב הלכת טאונק, המרוחק כדי 160 מיליון קילומטר מאלפא קנטאורי ב־A, משום הדמיון המדהים לתנאים שעל כדור הארץ: המרחק בין הלוויין לשמש שלו (ארץ מרוחק מהשמש 149 מיליון קילומטר); הטמפרטורה (שמש – 5,740 לעומת 5,700 של אלפא קנטאורי ב־A); פליטת החום של השמש וכו'. עם זאת תנאים ליצירת חיים לא נמצאו שם. יש לזכור כי נחיתה אפשרית גם על כוכבי לכת אחרים, הן של אלפא ב־A והן של אלפא ב־B (אולי פרט לאלפא־אינסוף), אך לא ניתנה לנו ההזדמנות לבדוק בדיקה של ממש אם יש חיים על אחד מהם או יותר, וזו גם לא היתה מטרתנו.

לפי חישובי, נשוב לכדור הארץ בינואר 2010 – אבל יש להניח שעל הארץ יעברו כמה וכמה שנים מעבר לזה.

חישובי נעשו אחרי שחלה ד"ר דניס, וכיוון שהשתמשתי בספר שאיני בטוחה במהימנותו – קשה לדעת אם הנוסחה המובאת בו אינה קירוב גס בלבד…"

“זהו בדיוק העניין שבגללו באתי אליך,” אמר ד"ר רוג’ר בהתרגשות. “ד”ר דניס היה בהכרה מוקדם יותר היום, ואני סיפרתי לו על ההשערות שלנו – כלומר, מתי נחזור לארץ. ד"ר דניס צחק. מזמן לא ראיתי את פול צוחק. ודאי לא כפי שצחק, כשאסף אותנו כדי לבשר לנו שגדלו סיכויינו לחזור בחיים לכדור הארץ… צחוק הגורל: סיכויינו גדלו.

“מכל מקום, הוא אמר ששתי הנוסחאות ייבחנו עכשיו. אני חשבתי שהניסוי של תורן ומלכידס מ־1982 הוכיח את תורת היחסות הפרטית הוכחה שאינה ניתנת לערעור. אבל פול אמר שלא, וגם הכתיב לי את הנוסחה לזמן. הנה, רשמתי.”

הנרי רוג’ר הושיט ביד רועדת פתק לד"ר קופ. לואיז נטלה אותן:

“טוב אבל מהו X?” שאלה.

קתרין הציצה בשעונה, “היית רוצה לנסות לברר זאת, לואיז?”

“כן, בלאו הכי יש עוד זמן. לפני שאדע את המהירות הסופית, יהיו כל החישובים רק השערות הרחוקות מאוד מן האמת. אני מבינה שד”ר דניס לא נשאר זמן רב בהכרה, נכון?''

“כן, נכון,” אמר ד"ר רוג’ר. “פול המסכן.” ואז העווה פניו, משנוכח כי הוא חוזר על המשפט שנמחק ממחברתה של לואיז קופ.

“ובכן, מוטב שנלך, הנרי,” אמרה קתרין. הם יצאו מן החדר, והניחו את לואיז לחישוביה.

“יש לי שיעור ספורט עם פיליפה,” אמר הנרי ופנה.

קתרין הישירה אל המטבח המשותף. את רוברט מצאה במזווה, שקוע במלאכתו. על שערו האפור היו אגלי זיעה.

“מתי תגמור, רובי?”

רוברט חייך. “עזרי לי, ואסיים מוקדם יותר,” השיב.

עשר דקות אחר־כך הלכו קתרין ורוברט במסדרון המוליך אל חדרם. “לך אתה להתרחץ ראשון,” אמרה קתרין. הדלת נסגרה אחריהם.

ג.

ברנרד סירינו, מהנדס הטיס הראשי, עמד מאחורי כתפו של חואן והביט בידיו הרועדות. ‘מפתיע, למרות שצפוי היה שנזקין…’ חשב. ‘מה היה קורה אילו חזרנו כמתוכנן, בטיסה של כמעט עשרים שנה? האם היינו מחברים את הפרוקסימה כבר עכשיו למערכת הכל־אוטומטית?’

ובקול אמר: “קשה לי להאמין שזה קרוב כל־כך… עצם המחשבה שהמסע לשם נמשך עשרים שנה מקשה עלי להאמין שכבר חזרנו.”

“לי לא מובן משהו אחר,” אמר חואן. “מדוע אין משיבים לשידורינו? מכל מקום,” הוסיף, “כשנשלים הקפה נוספת סביב הארץ נוכל לגשת לנחיתה.”

“מוסכם לנחות במקום שנקבע מראש, באוקיאנוס האטלנטי?” שאל סרינו.

“כן,” אמר חואן. “לדעתי, נוח ביותר יהיה לעשות זאת.”

לואיז נכנסה לחדר ההיגוי. “שיניתי את דעתי,” אמרה. “אין זה לכבודו של ד”ר דניס שננחת בים."

“איך קשור לכך פול?” שאל חואן, חיוכו נמוג.

“הדניסיום. אין סיבה שלא נפעיל כור כזה וננחת נחיתה רכה, צריך היה לחשוב על זה מכבר, אבל עוד לא אחרנו.”

“בלי בדיקה, בלי ניסוי…”

“גם ד”ר דניס לא ניסה, ואנחנו הצלחנו. בזכותו."

“אבל הוא מת. לא, איני מתכוון שגם אנחנו נמות,” הוסיף סירינו כשראה זיק של רוגז עולה בעיני לואיז. התכוונתי רק לשאול מי יערוך את החישובים."

“אני. למעשה כבר השלמתי אותם.”

“היכן ננחת, לפי חישובך?”

“בדרום אנגליה.”

ד.

“אתה בטוח שזוהי דרום אנגליה?”

“אין ספק.”

“קשה לי להאמין, אנחנו הולכים כבר יומיים בדרך ללונדון – אם זו הדרך ללונדון – ולא חצינו אפילו כביש אחד. רק שבילים כבושים – ואף סנטימטר של אספלט! חצינו כפר אחד אתמול, ובאיזו שפה דיברו בו? ברטונית? קלטית?”

חואן צחק. ‘פיליפה היתה תמיד חמת מזג’ חשב. “השפה שלהם הפליאה גם אותי,” אמר. “לדעתי היא משהו הודי, ולא קלטי. אבל בקשר לכבישים אין לך מה להתפלא. ד”ר קופ חוזרת ומזכירה לנו, שכאן עברו 206 שנים, וצריך להיות מוכנים לשינויים. וברנרד אמר, שלדעתו הפסיקו להשתמש בפרקציות הכבדות של הנפט לתעשיית האספלט – אולי משום שגילו דרך להשתמש גם בהן ככוח מניע."

פיליפה נאנחה. שערה היה לבן כשלג, וכשצחקה העמיקו הקמטים בפניה. “ודאי יש לנו מראה מצחיק – שני זקנים המתנהלים לעבר לונדון בקצב של צב.”

“הביטי, משאלתך מתגשמת: משלחת קבלת פנים באה לקחת אותנו ללונדון.”

ענן אבק התקרב לעומתם. מבעד לאבק הסתמנו דמויותיהן של עֲגָלָה ושתי פרדות שהיו רתומות אליה.

“ודאי נמלכו תושבי הכפר בדעתם, והחליטו לסייע לנו,” אמר חואן.

“שטויות, העגלה מגיעה מן הכיוון ההפוּך.”

“אם כך, הודיעו למי־שלא־יהיה היושב היום ברחוב דאונינג עשר, והוא שלח לאסוף אותנו.”

“איך הודיעו? בדואר יונים?”

“אינני יודע, אבל אין ספק שהם מתכוונים אלינו: רואה? הם הבחינו בנו, ועתה פנו אלינו.”

מן העגלה המוזרה למראה ירדו כמה גברים כהי פנים, אוחזים מוטות מוזרים. אחד מהם פנה ושאל שאלה בשפה גרונית, ספק דיאלקט פרסי ספק דיאלקט הודי. חואן ניסה להשיב באנגלית ובספרדית, ופיליפה אמרה משפט בצרפתית. לבסוף איבד האיש את סבלנותו, והחווה בידו באורח שאינו משתמע לשתי פנים. השניים עלו על העגלה, והרכָּב סובב אותה במאה ושמונים מעלות.

עד מהרה נפלה תרדמה על פיליפה. חואן נותר ער. הוא כבר לא זכר את לונדון בבירור. סוף סוף עברה רבע מאה… אבל בדבר אחד היה בטוח: לא כך נראתה עיר זו ברבע האחרון של המאה העשרים. הוא מוכן היה לראות עיר מודרנית יותר; או עיר ששוקמה אחרי הפצצה אטומית. אבל הניוול, סגנון הבנייה… שום דבר לא התאים.

העגלה נסעה ברחובות מרוצפים – ‘חָצָץ?’ – פנתה פעמים אחדות, ועצרה סמוך לגשר שעל הנהר. ‘הזהו התמזה? והגשר המשונה הזה, בחיי…’

מלוויהם הקיפום והוליכום לבניין ישן למראה, ‘ממה הם בונים היום? הבניין הזה וודאי נבנה במאה שעברה,’ גיחך חואן לנפשו בלי לומר דבר, ‘מאה שנה אחרי שעזבנו את כדור הארץ…’

פיליפה עוד היתה רדומה. לאט, לאט, חשה כיצד חושיה מתחדדים. הם הוכנסו לחדר שחלון מסורג אחד קבוע בקיר שמול הדלת הכבדה. זו נסגרה וננעלה מאחורי גבם. “חואן, אין כאן נורה – בשום מקום!”

חואן ניסה לא להיתפס להתרגשותה. “אז מה? בנו חדר מעצר ללא תאורה; אל תעשי מזה עניין.”

“חואן, לא שמת לב. הלכנו במסדרון חשוך למחצה שלא היה בו שום סימן לתאורה חשמלית. וגם ברחוב…”

“אאמין לכך רק אם אווכח שאין להם מכשירי טלוויזיה…”

הדלת נפתחה. גבר משופם במדים מוזרים סימן להם לצאת.

שוב הלכו במסדרונות חשוכים. הם הוכנסו לחדר גדול. מאחורי שולחן ישב גבר בעל זקן שחור, ולשמאלו אדם מבוהל־למראה, בהיר שחתך עמוק ברקתו.

בעל הזקן פנה לאיש שלשמאלו באותה שפה גרונית. האיש פנה אליהם בשפה בלתי מוכרת. ‘הולנדית?’ חשבה פיליפה. היא ניסתה לומר משהו בגרמנית מגומגמת אך המתורגמן לא נענה. נראה שלא הבין מילה.

חואן ופיליפה הוחזרו לתאם. “בשנת 75' או 76'…” החלה פיליפה.

“של איזו מאה?” צחק חואן. “אנחנו עכשיו בשנת 2189, אם להאמין ללואיז…”

“חואן! האם יש עוד אדם אחר בעולם – כלומר, על הפרוקסימה – שאת דבריו אתה משסע? ובכן, זכור לי שבשנת 75 או 76' אמר לנו המורה לשפות, שאם לא נתרגל מה שלמדנו – נשכח כל מילה וכל כלל דקדוקי, עלי להודות, שבעיקרון הוא צדק. אבל משהו כנראה נשאר – אף ש’משהו' מועט בלבד.”

הדלת נפתחה שוב. אדם שלא ראו לפני כן נכנס והובילם במסדרון אחר – ושמא הסתעפות של אותו מסדרון? – נפתחה דלת והם הוכנסו לחדר, עברו דרך דלת אחרת ומצאו עצמם ברחוב. כאן הוכנסו לעגלה, ועיניהם נקשרו. ‘מוזר’, חשב חואן, ‘הם פוחדים… הגענו. ריח מוזר… מה זה יכול להיות? הרשרוש הקצוב הזה… ים? כן, ספינה מיטלטלת על הגלים…’

לבסוף נרדם.

ה.

חואן ניעור, וראה כי פיליפה מתבוננת בו. “יכולת להעיר אותי,” אמר כמצטדק.

הדלת נפתחה. חואן הבחין כי הלבוש של האיש שבא לקחתם היה אחר מזה שלבשו האנשים שפגשו עד כה. הם הלכו אחריו.

“שבו בבקשה,” אמר להם אדם גבוה, ששׂערו בהיר, שמץ של מבטא זר עיוות את האנגלית שבפיו.

“סוף סוף!” קרא חואן. “חשבנו שהכל כאן שכחו כל שפת תרבות. סליחה,” הוסיף, “לא התכוונתי…”

“אין דבר,” אמר האיש הגבוה. “תוכלו לקרוא לי סטן. בתפקידי עדיף שלא להיכנס לפרטים, נקצר בהקדמות: מי אתם, מניין באתם?”

“מאלפא קנטאורי ב־A,” אמר חואן. “אנחנו המשלחת שיצאה ב־1983 לאלפא. הפרוקסימה היתה אמורה לחזור בערך ב־2028 – אתנו או בלעדינו. אבל מצאנו דרך לקצר את זמן המסע, ולא עמדנו בפיתוי. לכן הגענו רק עכשיו – מבחינתכם. איזו שנה עכשיו, באמת 2189?” הוא צחק.

האיש שקרא לעצמו סטן הרים את ידו. “אתה מתקדם מהר מדי,” אמר. “איני מבין אפילו את חלקה הראשון של תשובתך.”

“סליחה, אני פשוט נרגש מדי שסוף סוף ניתנה לי ההזדמנות לדבר אל מישהו מכאן.”

“חואן ואני עזבנו את הפרוקסימה ואת חברינו שלשום… לא, לפני שלושה ימים וחצי,” הוסיפה פיליפה. “פגשנו בני כפר שדיברו מלזית ואולי פרסית, וחוקר שניסה את מזלו באמצעות מתורגמן שדיבר שפה שנשמעה כהולנדית, ועכשיו…”

“אמרתם פרוקסימה? היכן זה?” שאל האיש הגבוה.

“בדרום, בדרום אנגליה,” תיקן חואן את עצמו, נזכר בריח המים ובקול המיית גליהם. “פרוקסימה היא ספינת־חלל שלנו.”

“כן, אנחנו יודעים. אבל היכן היא בדיוק?”

חואן מסר נתונים, אך אלה עזרו רק מעט. פיליפה הסבירה.

האיש קרא בקול, מסר הוראות בלחישה לאדם אחר ואחר שב ופנה אליהם.

“זה ייקח יומיים או שלושה,” אמר. "נביא גם את חבריכם. אני מקווה שהם ייענו למי שידבר אליהם אנגלית.

“לכם היה מזל, הרשו לי לומר לכם. האיש שלנו במרכז החקירות שלהם נקט יוזמה – למעשה, עבר על ההוראות – כדי לחלץ אתכם משם. אבל אלמלא פעל כל כך מהר, אין להניח שהעניין היה מסתיים בטוב.”

“כל המצב מאוד בלתי מובן לי,” אמרה פיליפה, מחפשת אחר מילים לבטא את תחושתה. “האם אין לכם חשמל?”

“חשמל?” האיש כמעט צחק. “להם אין בכלל, לנו יש קצת.”

“מה פירוש, ‘לנו’ ו’להם?'”

“אני מציע שתגלו סבלנות. כשיגיעו חבריכם, אסביר לכם מה מותר לכם לדעת. בינתיים נתחיל בדרך הגיונית יותר: ספרו לי אתם הכל על מה שקרה לכם. התחלת בכך,” אמר, מניד בסנטרו לעבר חואן. “ולא הבנתי דבר.”

חואן הסביר. “הבניה הקשה ביותר של העולם היתה מחסור גובר בדלק,” סיים את תיאור הרקע למסע. "האם כל זה נשתכח?''

“לא אצלנו. אבל חלק מהדברים אינו מתואר בדיוק כך. יש לנו זוית ראייה שונה במקצת. המשך.”

“כשהגיעו לבנייתה של חללית אטומית, היססו אם לשגרה כיוון שהיתה יקרה מדי. ואז עלה הרעיון להשתמש בה למסע שיביא לכדור הארץ כמות גדולה מאוד של דלק גרעיני – ממערכת קנטאורוס. לא היתה שום אפשרות לשלוח חללית לא מאוישת שתחפור ותחפש דווקא חומרים רדיואקטיביים, ולכן הוחלט – אחרי ויכוחים ארוכים – לשלוח חללית מאוישת. אותנו.”

חואן המשיך והסביר. האיש שכינה עצמו סטן שאל שאלות.

“היה ברור שנחזור בין 2025 ל־2030,” המשיך חואן. "אמנם לא היה ברור אם בגיל שבו היינו אמורים להיות נהיה כשירים להטיס חללית; הצעירה שבינינו היתה בת 20 כשיצאנו למסע, וב־2028 היתה צריכה לחגוג את יום הולדתה ה־65, ורוב האחרים היו מבוגרים ממנה ב־10–20 שנה. לכן הוכנה מערכת כל־אוטומטית, שאליה היינו אמורים להתחבר כשנחוש שהגיעה השעה – כדי שאפילו אם נמות כולנו קרוב לקץ המסע יגיע הדלק הגרעיני לאוקיאנוס האטלנטי, והמין האנושי – בני דורם של נכדינו שלא נולדו – ימצא אותו וינצלו לצרכיו.

“הבעיה היתה שגילינו חומר שהדמיון אינו משיג אותו. קראנו לו ‘דניסיום,’ על שמו של ד”ר דניס… הוא מת במסע חזרה… לא חשוב, ובכן, ד"ר דניס גילה שנוכל להשתמש בדניסיום בכור של הפרוקסימה. כתוצאה מכך הגענו למהירות עצומה, קרובה למהירות האור. כאן פעלה תורת היחסות הפרטית, וככל שקיצרנו את מסענו – כן התארך הזמן על כדור הארץ…"

שאלותיו של סטן היו רבות יותר, והסבריו של חואן לא הועילו הרבה.

“החשוב הוא שתבין,” אמר חואן “שלגבינו נמשך המסע הלוך וחזור עשרים ושש שנים ומשהו, ואילו על הארץ חלפו 206 שנים – אם ד”ר קופ צודקת. האם עכשיו 2189, אדוני?''

“אינני יודע בדיוק,” אמר סטן. “אומר לך בגלוי אך זאת: זהו אחד הדברים שלא נשתמרו – המניין הזה. יש כתות העוסקות בכך ומייחסות לכך חשיבות רבה. אבל השנה צריכה להיות קרובה למדי לזו שנקבת לפי המניין הישן.”

“מובן, שידענו כמה מזיק השינוי הזה שהכנסנו בתכניות הפרוקסימה,” המשיך חואן. “העולם שיווע לדלק גרעיני. ואנחנו דחינו את בואנו ב־150 שנה ומשהו… אבל לא יכולנו לעמוד בפיתוי. לחזור לארץ כשעודנו יכולים לראות, לשמוע ולהריח…”

ו.

השעות נמשכו. לבסוף גברה העייפות על הצורך שחשו חואן ופיליפה לספר על מסעם. הם הובלו לחדר נוח, אכלו וישנו. מנוחתם נמשכה עד שהגיעה המשלחת עם חבריהם, ומעבר לכך, כשהוצאו מחדרם, הוליכו אותם דרך עיר שטופת שמש קיץ, כיכרות וגנים. אבל הכל נראה מוזר כל כך – הבנייה, המתקנים…

ז.

האיש שקידם את פניהם בחדר רב־מידות, מרוהט באורח מוכר למחצה – בניגוד לחדרים שראו עד אז – היה נמוך ורחב, מצחו גבוה ושיער חום עיטר את קדחתו. שפתו היתה בלתי מובנת, וכמתורגמן שימש לו אדם בעל אף נשרי שהציע להם לכנותו ‘פרופסור’. את שמו, כך אמר, יקשה עליהם לבטא, ומעמדו – איש המדע הראשי של ממלכתו, לדבריו – מקביל פחות או יותר לזה של מנהל אוניברסיטה (“נשיא או רקטור?” מלמל חואן כשלחץ את ידו, אך דבריו הגיעו רק לאוזניה של פיליפה).

בקצהו הרחוק של החדר ראתה פיליפה לפתע את רוברט, ג’יין, הנרי…

מארחיהם – או שוביהם, הדבר טרם התברר כל צרכו – הניחו להם לגשת אל חבריהם. ניכר היה שאלה לא נחו כמותם, אף שגם להם התירו, כנראה, להתרחץ ולישון שעות אחדות.

“אינני מבינה היכן אנחנו,” אמרה קתרין. “הם אמרו שאתם מסרתם להם את מקומנו – אבל לא לקחו אותנו ללונדון. הפלגנו בים. זה לא ברור.”

“זו באמת ארץ אחרת. חוץ מזה, קתרין, עברו יותר ממאתיים שנה מאז יצאנו לדרך. משהו קרה בעולם. האם חקרו אתכם?”

“כן. שאלו את כולנו מיליון שאלות… אתה יודע שהם הרגו, למעשה, את האנשים על החוף?” התפרצה לפתע.

“מי הרג את מי?” התערבה פיליפה.

“אלה שלקחו אותנו – ואולי חטפו? – פרצו דרך לספינתם, והרגו אנשים שדיברו בלשון גרונית, אולי ערבית.”

“אנחנו הנחנו שזו הודית או מלזית,” אמרה פיליפה.

"האיש שביקש כי יכנוהו ‘פרופסור’ ניגש אליהם. “הוד מעלתו מודה לכם מאוד. נוכל לשוחח עתה. הכירו את עוזרי – שמו הפרטי נוקו. אך קודם לכל נצטרך להיפרד מהוד מעלתו. אנא, עקבו אחרי מחווֹתי הטקסיות.” לגלוג מה נשמע מקולו.

הוד מעלתו – יהא תארו אשר יהא – יצא לאחר הטקס. הפרופסור ונוקו התיישבו עם אורחיהם ליד שולחן, שעליו פרושה מפת הכוכבים. השיחה קלחה הפעם בנעימות. הפרופסור ונוקו גילו הבנה רבה למדי, פרט לשאלת האנרגיה הגרעינית ותורת היחסות, שגם בהן תפסו לפחות את העקרונות.

“שמעתי דיווחים מעוזרי, ושמחתי להיווכח שסיפוריכם תואמים – ושהם הבינו בדרך־כלל כהלכה,” אמר הפרופסור בשמץ יהירות. “אני עצמי אינני איש מדעי הטבע אלא היסטוריון, כמובן.”

“היכן סטן?” שאל חואן.

“הוד מעלתו כעס על הדרך שבה ניהל את מבצע חילוצכם,” אמר נוקו.

“מה בדיוק קורה כאן?” שאל סירינו.

"המועצה והוד מעלתו עצמו, אישרו שאסביר לכם בקווים כלליים ‘מה קורה’. לא משום שרצונם לספק את סקרנותכם, אלא מתוך אמונה שתוכלו לסייע להם. אני עצמי קצת מסופק ובכל זאת…

"ובכן, יתכן שכמה מן התהליכים שאתאר מוכרים לכם עוד מן הימים שקדמו למסעכם. בעיקרו של דבר ניתן לפשטם ולתארם כתהליך של הגירה בעיקר מאסיה – קודם לאירופה ואחר כך בזרם גובר גם לאמריקה. לתהליך זה נתלוותה התעשרותם של פרטים ומדינות, שאירופה ואמריקה נעשו תלויות בהן יותר ויותר. היו ויכוחים נוקבים על השפעות התופעה הזאת והתהליך הזה – אבל התוצאות, לפחות, אינן מוטלות בספק.

"אירופה ואמריקה נשחקו, למעשה, ושינו כליל את מהותן. החברה המערבית, הלבנה, פינתה את מקומה ליצור־כלאיים, שאימץ חלק מהישגי תרבות זו – כצירוף לערכי תרבות של המזרח. העובדה היא, כי שילוב זה לא הוכיח את עצמו: התרבות הלכה והתמעטה, הלכה והידרדרה.

“אני זוכרת שבזמננו התמוטטה דרום אפריקה,” אמרה לואיז. “השחורים הכניעו את הלבנים בעזרת כוחות צבא מבחוץ, אבל אנגליה, ארצות הברית, צרפת ושוודיה… על כולן השתלטו עמי המזרח?”

“זה היה תהליך איטי,” הסביר הפרופסור. "יש עדיין שרידי מידע מתקופות קדומות מאוד, ועל פיהן אולי אוכל להסביר לכם. נפילתה של רומי, למשל, שמעתם על כך? היא התרחשה לפני קצת פחות מאלפיים שנה, אבל החלה כמה מאות שנים קודם לכן. הרומים הניחו לבני עמים שונים להגר לעיר הבירה שלהם. היו בהם בני־תרבות – אף שהיתה זו תרבות זרה לרומי – והיו בני בלי תרבות. ומשעה שלא היה מחסום להגירה, הפכה זו לפלישה. חסרי התרבות לא נטמעו ולא קלטו את תרבות מארחיהם, הפרופורציות לא היו נכונות. ובסופו של דבר די היה במכה קטנה, ככה, והאימפריה הגדולה הפכה לעיי חרבות.

"אתם יודעים מה קרה אחר כך? התרבות התמוססה. נספגה בין החורבות. הכל החל לצמוח אז כמעט מההתחלה: השפה הכתובה, הכלים, המדע… למעשה הגיעה התרבות להישגי הרומים רק אלף שנה ומעלה אחרי שהשתלטו הפראים – אז קראו להם ואנדלים, ברברים ולפעמים סתם ‘השבטים הגרמנים’ – על הממלכה ההיא.

"אנחנו משוכנעים בהסבר הזה. אתם יודעים מדוע? משום שאנחנו היחידה המדינית התרבותית האחרונה בעולם. כן, גם אנחנו ויתרנו. גם אנחנו מצויים בתסוּגה, אי אפשר לקיים ולקדם תרבות ללא דו־שיח, ולנו אין עם מי להחליף תרבות. אבל הצלחנו לשמר משהו. המזל שלנו החל כחוסר מזל: פעלה בתחומנו קבוצה הרסנית זרה. ‘טרור’ קראו לזה בזמנכם. הם באו מאסיה, מתוך קשרים קדומים עם היחידה המדינית שלנו, ויצרו קבוצה טרוריסטית. כמותה פעלו במרבית מדינות התרבות גם בזמנכם.

"המצב הגיע לשיא בלתי נסבל, ואילו הפתרון היה ממש בהישג יד: אסרנו כניסת זרים. זרים כלשהם. נשארו מיעוטים קטנים, כולל המיעוט ההרסני. השתקנו אותם. בדרך כלל בעדינות, ונגד אחרים פעלנו בכוח. אחר כך ניתקנו כל קשר עם מדינות פראיות וגם עם מדינות שנעשו פראיות.

"קחו למשל את בֶּטֶן, אנגליה בלשונכם, שהיתה הראשונה שנפלה באירופה. הילודה בה, כמו אצלנו, כמו בכל מדינות התרבות – היתה קטנה. למעשה היה מאזן אוכלוסין שלילי, למרות התפתחות הרפואה בזמנכם ומעבר לו, הלכה האוכלוסיה וקטנה. זרם המהגרים ממדינות זרות – איך קראו להן? פקסטם, אפגנטם, אגפי, מלזי, פיליפן… זרם זה לא חדל, המיעוטים התרבו. אצלם היתה ילודה. התהליך היה איטי: חבר פרלמנט אסיאתי, אחר כך כמה. תמיד היו אלה בני דור שני, אבל ככל שהמשיכה ההגירה הם היו זרים יותר לרוח המערב…

"המיעוט נעשה רוב, ואז שינה את החוקים, את ההרגלים התרבותיים, את האופנה… אחר כך החלה השפה להשתנות. עוד קודם חדרו אלמנטים זרים לשפה המקומית, וכש’מיעוט' חדל להיות מיעוט – לא רק שהוא מרבה להשתמש בשפתו המקורית, הוא עוד חוזר אליה, מכניס בה כמה מילים מקומיות והופך אותה לשפת המדינה.

"אתם ודאי תבינו, אם אומר לכם שהבֶּטֶנים השכיחו או שכחו את שקספיר פחות ממאה שנה אחרי שיצאתם למסעכם. היום אין יודעים אפילו את שמו. אבל הם בעצם כבר אינם בטנים, כלומר – אנגלים…

"קשה לטעון שאנחנו לא נפגענו. קשה להקים חומה ולשמור עליה. אבל ניסינו. שקיעת התרבות סייעה: החדירה מהעבר השני נחלשה.

"ומצד שני ניסינו והתאמצנו בכל כוחנו לשמר את התרבות. לא כולם – אבל אנשים כמוני. יש שרק התרבות הלאומית חשובה בעיניהם, ויש שאפילו היא לא… בעינַי חשובה כל תרבות, ולכן ניסיתי לסייע בשמירתה. השפות שדוברו בעולם לפני שנשטפו בשפות האסיאתיות. המדעים שפרחו בעולם לפני שהתפורר, לפחות תיאורטית – אין היום מכון לניסויים ולמחקר שנקרא בימיכם יישומי. לי מכל מקום חשוב במיוחד שימור תולדות המין האנושי.

"למען הדיוק אוסיף, שבכל העולם יש איים קטנים מאד של תרבות שנשתמרה. ישנם האידים, למשל: קבוצות קטנות, מסתגרות, שהמכנה המשותף שלהן מיסטי. המגוחך הוא שלדבריהם מוצאם דווקא מאסיה, אבל המוסר שלהם הוא בהחלט אירופי. יש להם מנהגים משונים, לבוש משונה, הם מתנזרים ממיני מאכלים ובכלל נמנעים מכל מגע עם החוץ – כמונו.

"יש גם מיעוטים אחרים. אף לאחד מהם אין בסיס מדיני. יש מיעוטים השומרים בקנאות על שפה קדומה, ואחרים – על מנהגים מסוימים. אבל כמעט כולם נשטפו בזרם האסיאתי האדיר – ובכלל זה באופייניו המוסריים והמחשבתיים. זרם זה מניח לעתים למיעוטים ולפעמים הוא רודף אותם, ובאמת ללא טעם – כי הם בטלים בשישים. ממש כך.

"כאן אנחנו מגיעים לעיקר. העיקר הוא, שרוב המשאבים מופנה – למרבה הצער – להגדלת העוצמה הצבאית. עוצמה זו קשורה בתרבות הטכנולוגית, וזה ברור. אבל הסתבר שהתרבות הטכנולוגית – זו המכונה ציוויליזציה – קשורה בקשר מסתורי עם התרבות הרוחנית. מכל מקום, עובדה היא שעם שקיעת התרבות הרוחנית שקעה גם הציווליזציה – והיום נלחמים באמצעים פרימיטיביים, יחסית למה שהכרתם לפני מאתיים שנה ויותר.

"לנו יש יתרון קטן. כל הזמן. אבל אנחנו יחידה אחת – ממלכה אפשר לקרוא לה, בלשון העבר – ומולנו ים של איבה. הוד מעלתו סבור, שאולי תוכלו לסייע לנו. בידע שרכשתם אז. אולי במה שהבאתם אתכם.

“חִשבו על כך. מחר תיפגשו עם אנשי הצבא. נוקו יתרגם.”

ח.

“אני פשוט לא תופס מה השתבש,” אמר סירינו. "אני יכול להבין שבמקום מסוים שקעה התרבות, התפוררה… אבל בכל העולם?''

“כלומר, פרט למנורסוליה,” אמרה פיליפה.

"לא! בזה כל העניין, כולל מנורסוליה. היינו עם מפקד הצבא, אנטוחרן, במתקנים המשוכללים ביותר שלהם. לא כלום, בחיי, נוקו סיפר לי שהם גילו נשק עתיק, היכול להשמיד באמצעות מחלות – אבל פחדו להפעילו: מטעמים מוסריים לדבריו, אבל קרוב יותר לוודאי שפשוט לא ידעו לעשות זאת.

“ראינו גם מה שהם קוראים תיאטרון, למדנו על רמת חייהם, ובכלל על הרמה המושגית… הם מדברים על תרבות, אבל אינם בני תרבות. מה הם יודעים על הרוח האנושית? מה מכל מה שראינו מצביע על קדמה תרבותית, על התפתחות רוחנית?”

“האמת היא,” אמרה קתרין. "שפגשנו רק מי שרצו שנפגוש. אמנם, לא רק אנשי צבא, מדינאים או אנשי מחקר; פגשנו גם אחרים. ולכן אני סבורה שבעיקרו של דבר אתה צודק: יש למנורסולים יתרון טכני על הבֶּטנים והאחרים, אבל אין הם מתברכים ברמה מוסרית או תרבותית גבוהה יותר.

''ממה שאנחנו יודעים, יכולות להיות לכך שתי סיבות – ואולי פעלו שתיהן כאחת. ראשית ההפרדה אינה בולמת לחלוטין את ההשפעה. יש אוסמוזה, וזרימה של תפיסות והלכי רוח גוברת על החיץ המלאכותי – ולו במידת־מה. מצד שני ישנה הסיבה ההפוכה: החומה המונעת חדירה של הואנדלים החדשים למנורסוליה – יוצרת גם מחנק תרבותי. קחו, למשל, את הסינים…"

“למעשה את אומרת,” אמר רוברט. “שאין להם סיכוי. רק אילו נמנעה פלישת הברברים מראש, ואלמלא הפכו לרוב במדינות אירופה ואמריקה – היה המצב שונה.”

“או – אילו הצליחו עמי התרבות להטמיע את חסרי התרבות, לחנכם, ולהשכילם…” אמר הנרי. "הצרה היא שבהיסטוריה אין משחקים ב’אילו'.

“לדעתי, מה שקרה לבני התרבות הוא, שאבד להם הרצון לחיות. אני מדבר על תהליך אורגָני: כשאנשים אינם מעמידים צאצאים…”

“בעצם,” אמרה פיליפה. “כשם שהרוב חסר התרבות שינה את ארצות המערב והתאימן לרמתו – כך רוב היחידות המדיניות (כפי שהם בוחרים להתבטא כאן) הולכות והופכות את מנורסוליה לבלתי תרבותית. ואם כך, הכל אבוד – נכון?”

“המסקנה שלך אינה פזיזה מהתאוריות ששמענו,” אמרה לואיז בשקט ובקול קר. “ואינני בטוחה שיש די מידע להכריע בשאלת הסיבות. אבל אני מצטרפת לדעה שיש כאן, במנורסוליה, רק ציפוי דק של מעין־תרבות. הוא מתגלם בדמותו של הפרופסור. מתחת לציפוי הזה מסתתר מצב שאינו שונה במהותו מזה השורר בבטֶן ובשאר מדינות העולם.”

“אתם זוכרים איך הם הרגו את הבטֶנים על החוף?” שאלה קתרין.

“ניסיתי אז לחשוב שהם פעלו מחוסר־ברירה. כמעט השתכנעתי גם שבמלחמה – מנורסוליה רק מתגוננת. אבל יותר ויותר סימנים מעידים על כך שמארחינו מבקשים להרוג לשם הרג לא פחות מאויביהם.”

“כן,” אמר סירינו, “זה נכון. העובדה היא שכל מה שהם רוצים מאתנו הוא נשק. ודווקא נשק התקפה – הרסני, משמיד כל…”

נוקו נכנס בלי לדפוק בדלת. “אנטוחרן מחכה,” אמר.

ט.

מפקד הצבא היה נרגז בעליל, הוא פלט כמה משפטים שהידהדו בדממה המעיקה ששררה בחדר.

“הוא מבקש תשובה מיידית,” תרגם נוקו. “במה יכולים אתם לסייע. האם צוידתם בנשק שאינו ידוע לנו?”

קתרין נדה בראשה לשלילה.

אנטוחרן פלט משפט נוסף ונימה של זעם נשמעה בקולו. נוקו נראה נבוך: “הוא אומר שהבֶּטנים ישמחו אם נסגיר אתכם. הוא ביקש שאומר לכם, שהם מקיימים טקסים ושורפים אנשים… כלומר…”

לואיז אמרה, “חשבתי שהדניסיום לא יועיל להם – ולא לאלף הדורות הבאים; עודני חושבת כך. אבל אולי בכל זאת תצמח ממנו איזו תועלת. הגד למפקד הצבא,” אמרה לנוקו, “שיש בידינו רק דבר אחד לתת: החללית. הפרוקסימה. היה טמון בה סוד חשוב. אני יכולה להסביר לו בדיוק איך להפעיל את המכונות ואת החומרים – יש בהם עוצמה אדירה, שתוכלו להעבירה לשירותכם. עוצמה זו תעשה בדיוק מה שצריך להיעשות.”

נוקן תירגם.

“מה את עושה?” שאל ד"ר הנרי רוג’ר באי הבנה.

“סֵדֶר,” אמרה לואיז קופ. "הגענו לדרך ללא מוצא. אין טעם.''

מפקד הצבא ירה שאלה נוספת. לואיז מיהרה להמשיך בהסברים. “כל החומר מרוכז כאן,” הסבירה כשהיא משרטטת בקווים כלליים את ספינת החלל. “השתמשנו במוטות שכאן ובנוזלים האלה שכאן כדי למנוע ביקוע מואץ.”

נוקו הסביר בלשונו אנטוחרן הינהן. הוא נועץ במפקד הצי חורט בידו על המפה.

"כל מה שעליכם לעשות כדי להפעיל את החומר הוא ללחוץ על כל הכפתורים כאן, המשיכה לואיז. “הנוזלים יִקַווּ, המוטות יסולקו – ותשיגו מסה קריטית. כמובן, לא סתם מסה קריטית – אלא מסה קריטית אדירה. אם לא תעשו כפי שהסברתי, יהיה החומר מונח ללא תועלת עוד אלף־אלפיים שנה, באין מי שיוכל לנצלו.”

“את משתמשת במילים בצורה מזהירה,” אמרה קתרין.

“אם כך, את מצדיקה אותי?”

“כן, אנחנו הרי מיעוט בתוך מיעוט…” אמרה קתרין בעצב. כמה מן האחרים הינהנו בהסכמה. אחדים היו נדהמים.

מפקד הצבא פלט כמה משפטים. “אתם תלכו עכשיו בחדרים שלכם,” היה התרגום. "לטובתכם, מוטב שהכל יהיה בסדר, והחומר יפעל'' נימת קולו העבירה רעד בגוום.

“אל דאגה,” אמרה לואיז, עיניה נוצצות, “החומר יפעל.”

החיילים ליוו אותה ואת חבריה אל מחוץ לחדרו של מפקד הצבא. אפילו זיק של אור לא הקל על אפלת המסדרון.

ג’ורג' זברובסקי המוכר בעיקר כמומחה למד"ב מזרח אירופי וכסופר של ספרים בסגנון ה’טכני' (סיפרו האחרון ‘מַאקרולייף’ הוא סאגה של 500 עמוד המספרת את קורות חייה של משפחה באחת ממושבות החלל), ‘מתפרע’ כאן בפנטסיה מטורפת, שמרכזה עולם שבו המילים המדוברות הופכות לעצמים מוחשיים.

* * *

סול סטיינברג

כשהגיע פליכס למסיבה, כיסו המלים את הרצפה כמרבד של עלים.

באחת עשרה וחמישה היתה אמורה לשרור בחדר דממה.

“שקט!” צעק, משולל יכולת להתאפק.

המלה הצטיירה באויר, וריחפה מטה אל כפות רגליו. בפינה המשיכו שני חרשים לשוחח ביניהם בתנועות ידיים. כל העיניים הביטו בו, והוא חש שקיבתו מתכווצת. צריך היה לבקש שקט בעזרת תנועות בלבד, בלי להיזדקק לדיבור.

אשה קטנה, בעלת עיניים חומות גדולות, ניגשה אליו ונתנה בידו כוס משקה. הוא לגם לגימה קטנה של וודקה. היתה זו דרכה לומר לו: כן, אנו יודעים שהג’וב שלך, פיקוח על קיצוב הפיטפוט, הוא ג’וב מחורבן, אי אפשר ליהנות מעבודה כמו קילקול מסיבות. מסכן שכמוך. אנו יודעים.

הראשים בחדר התנועעו לאות הערכה למחווה שעשתה האשה.

פליכס ניסה לחייך. הוא חש אשמה על שאיבד שליטה בעצמו, הסתובב ויצא שוב אל קרירותו של ליל אוקטובר. בקצה גוש הבניינים חיכה המדחסן לגרפנים שניקו את הבית בפינה. פליכס היה מרוצה מכך שנחסכה ממנו העבודה בעיר הפנימית, שם היה הפיקוח לקוי דרך קבע, ושכונות שלמות נקברו לעתים מזומנות, בעומק ארבע או חמש רגלים תחת שכבת הפיטפוטים. הוא נשם נשימה עמוקה, הפיקוח על חמישה גושי בניינים בפרברים לא היה עניין גרוע כלל, לרבות העובדה ששטח הפעולה שלו הוחלף מדי חודש, כך שגם הצורך להתיידד עם בעלי הבתים נחסך ממנו.

המתיחות במעיו רפתה. לפחות המסיבה הזו לא גרמה בעיות. הוא הבחין בכך שהאורחים שמרו במשך הערב על חזות רצינית ורגועה, והשתדלו לדבר כמה שפחות, מתגאים ביכולתם לחסוך במלים ובליקר.

שום אדם לא נמצא שם ישוב על גיבוב דברים. היה זה בלוק טוב, טוב בהרבה מזה של החודש הקודם. כלב רץ ברחוב הריק, פליכס הבחין בזמם. אין בעיות.

הוא החל ללכת לאיטו הביתה, עובר על פני המדחסן, שהדליק את אורו והחל נוסע בשממה לעבר גוש הבניינים הבא. שני רחובות משם פנה פליכס כדי לא לעבור דרך איזור הכיכר, שם עדיין ניקו לאחר אסיפה פוליטית.

על מסך הטלפון חיכתה לו הודעה: הבה נתחלק בקיצבה לאחר שתגיע הביתה. אחסוך את שלי. – באהבה, ג’וּן

המלים הרגיזו אותו, מחזירות את המתיחות לקיבתו. הוא סילק אותן מהמסך, מתרעם על ההודעה, משום שזו הרסה את ההשפעה המרגיעה שהיתה לטיולו הארוך הביתה. הוא נכנס לחדר השינה ושכב. משניסה, כמעט הצליח לזכור את הזמן, בו עדיין לא הופיעו המלים כעצמים גשמיים. הוא היה ודאי בן ארבע או חמש כשהתחיל הדבר להתרחש – עצמים דקים כדסקיות, אותיות הצטרפו יחד במספר אופנים, כמספר סוגי המדברים.

התופעה, שהיוותה בתחילה חידוש, הפכה לסופת שלג נצחית. נוצר הכרח לנקות את הערים לאחר התוהו ובוהו היום־יומי, להעמיס את המלים על משאיות ולהוביל אותן למשרפות האשפה והמזבלות, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה.

את המלים אפשר לשרוף רק בטמפרטורות גבוהות, וגם אז הן יוצרות גז רעיל שהכרחי לאחסנו. היתה תכנית למצוא לו שימוש, אבל נדרשה אנרגיה רבה מדי בכדי להפוך אותו לבעל ערך, לאחר מכן נתגלה הגז כחסר תועלת.

הטיפול הפסיכיאטרי המקובל הופסק והועבר להדפסות המחשב ולרפואה שלא נזקקה לדיבורים. הקולנוע חזר לייצור הסרט האילם המלווה בכותרות תרגומים. רק העשירים מאוד יכלו לשלם עבור סילוק הפסולת במשאית לאחר הקרנת סרטים מדברים. האופרה הוצגה עתה במתכונת של פנטומימה עם ליווי מוסיקלי.

פליכס פקח את עיניו והתיישב באפלה. אי שם, הרחק, היה סוטה רץ ברחובות, צרחותיו נשמעו רק בקושי, אבל חזק מספיק כדי להזכיר לו את התקופה בה היה הוא עצמו סוטה.

לילה אחד בלתי מסוגל לשלוט בעצמו, כמעט נקבר תחת דיבוריו מתחת לעץ בוקיצה ענקי בשולי העיר, המלים נשפכו מתוכו כאילו ניסו לעלות במספרן על הכוכבים, תוך שהיה אוחז בבטנו וצורח ניבולי פה אל תוך הלילה.

ברונו בלק, שהגיע לבגרות עוד לפני שהשתנה העולם, הסביר לו זאת לאחר מכן. היתה זו הדממה. הדממה המתמשכת מלאת המחשבות, ששברה אותו כפי ששברה אחרים רבים מספור.

התשוקה לדבר ללא פיקוח, הגיעה אליו יום אחד, פוטרת אותו מן ההכרח שבשליטה עצמית, חולפת־דוברת דרכו כרוח סערה, מעניקה את חופש הפטפוט, מסלקת סייגים וחכמה והופכת את פיו לנהר, ממנו זרמו המלים בשצף קצף. לבסוף טיהרה את מוחו שטות נפלאה.

עכשיו כשהיטה אוזן ליללת הסוטה הרחוק בלילה, חש שוב את סחיפת הביטוי המצומצם; הג’ונגל התעבה סביבו, מאיים למחות את כל השליטה העצמית שלו כשרק יירדם, מפתה אותו לתענוג גדול יותר מן הדממה.

הוא הביט סביבו בחדר החשוך. דלתו הסגורה של חדר השינה ניצבה בפינה, מבנה ערמומי וחורש מזימות, מציע עולם ומלואו בצד השני…

הקול המרוחק נדם. הם תפסו אותו. סִמסוֹן, וִינְקֶל, בלייק, כל משגיחי הבלוק התקבצו על מנת לדכא את ההתפרצות. גרפני המלים כבר היו מנקים, דוחסים ונוהגים לעבר המזבלה.

לרגע תהה שמא היה זה ברונו, אבל במשנהו דחה את הרעיון. קולו של ברונו היה נמוך בהרבה. אולי היתה זו אשה.

פליכס נרגע וחזר לשכב.

הוא התעורר בלילה. קם וניגש אל שולחן הכתיבה. כשראה את מסך הטלפון זורח, נזכר בהודעתה של ג’ון. ההודעה החדשה היתה:

"בן כלבה שכמותך, בשם הצלוב, ענה.

האם ברונו שוב אתך? מה אתם עושים ביחד?"

הוא סילק את המלים מן המסך והדליק את מנורת השולחן. אז ישב ונטל לידיו את כתב העת של ברונו. בעת שהתבונן בו לאור המנורה, נזכר עד כמה הקל עליו במשך השנים. אצבעותיו רעדו. בין הדפים היו כל הדברים אותם רצה פליכס לומר, אבל ברונו רשם אותם.

הוא פתח את כתב העת במקום מקרי, והסתכל בכתב היד המסודר. ברונו לא נהג לגבב דברים אפילו על הנייר, מקום בו היו בלתי מזיקות לחלוטין.

האותיות עצמן היו משורטטות היטב, המשפטים מלאי מחשבה ובהירים. גם לוא קראתָ אותם בקול, לא היו עוברים על קצבתו היומית של איש. הוא קרא ברשימה מוקדמת:

הדיכאון בא והלך משאיר אחריו דפוסי התנהגות חדשים, גרפני המלים, המדחסנים, משגיחי הבלוקים ומסתורין גדול בעצם עובדת הקיום. ברונו היה בטוח שחייבת להימצא תשובה. כתב העת שלו ביטא עשרים שנה של התלבטות בבעיה. האפשרות שקיימת תשובה, חשב פליכס, היא הדבר שמחזיק אותי. אינני יודע מה אעשה אם ברונו לא יחזור.

נשמעו נקישות על הדלת הקדמית. פליכס ניגש לבדוק ופתח אותה. ג’וּן פסעה פנימה, עברה על פניו ונכנסה לחדר המגורים, שם הדליקה את האורות.

הוא סגר את הדלת ונעמד מולה.

“אתה נוהג בי כאילו אינני קיימת,” צעקה

האתה חלוש ורפה, התפרק לאותיות כשפגע בשטיח. נוהג נראה מחובר כשרשרת כשקירקש על שולחן הקפה, שם יצר כמה גיבובים של שטות לפני שנח. בי חלף לידו כמו אנקור ונמעך על הקיר, יוצר גיבובי שטות נוספים. כאילו התיישב באיטיות על השטיח, ואילו אינני קיימת התנגשו באויר, זורות אותיותיהן לכל עבר.

פליכס פשט ידיו, חושש לדבר, מלא פחד מפני הסטייה שלו, פן תזנק מן החשכה ותסחף אותו – דבר שעלול לקרות בכל רגע.

וכי לא ידעה ג’וּן אלו חיים קשים היו לו? הוא סיפר לה מאות פעמים.

הבעה של רחמים הופיעה על פניה המנומשים, מזכירה לו את האישה חומת העיניים שנתנה לו משקה, אך ההבעה נעלמה פתאום. ג’ון הסתובבה ופנתה לעבר הדלת.

“אנחנו מחוסלים,” צעקה כשיצאה החוצה. המלים לא הצליחו לעבור מבעד לדלת שטרקה מאחוריה ונפלו ליד קולב המעילים. פליכס התבונן בערימת השטויות שיצרה הטריקה, מלא תודה על כך שהדלת היתה מוגנת היטב. הוא פלט אנחה אילמת, וישב בכורסא ליד המנורה. לפחות לא תעיק עליו יותר, אבל בכל זאת, הוא התגעגע אליה. בקרוב יצטרך ללכת לחפש את ברונו. השעון מעל האח הראה על ארבע לפנות בוקר. פליכס הדליק את הרדיו והאזין למוסיקה הרחומה. התוים הצטיירו באוויר, מתנדפים בזה אחר זה. ההרפסיכורד פצח בנגינה, והתווים שהו זמן ממושך יותר לפני שנעלמו. עת ארוכה התבונן בהם, באים והולכים, תוהה, כמו שתהה ברונו לעתים קרובות בכתב העת שלו, איזה סוג של צדק קוסמי הרשה למוסיקה להישאר. כשהסונטה של סקרלטי התקרבה במהירות לסיומה, הגיעו התווים מהר יותר ויותר, גורפים את החדר בצלילי ההרפסיכורד. ג’וּן לא חיבבה את ברונו מעולם, היתה בתוכה אפלה. היא לא ניזקקה לדיבור, כמו כל אלה ששכחו את המודעות העצמית שנוצרת באמצעותו.

הוא כיבה את הרדיו ותהה אם מר סֶלִיגְמָן, בדלת ממול, היה קובר עצמו בדיבור שמתוך שינה. כמה ילדים היו ישנים כשזממי האימונים שלהם עליהם, עד שלמדו שליטה עצמית? ידיו החלו לרעוד שוב. התשוקה והצורך לדבר הלכו ונבנו בתוכו, חזקים כמעט כמו בימים בהם היה סוטה. ביקורה של ג’וּן גרם לזאת, אובדנה השפיע עליו יותר ממה שהבין.

“ג’וּן,” אמר ברכות, מתאווה אליה. המלה היתה עגולה, מחוברת בקוים עקומים זורמים עת נסחפה אל השטיח, הוא התכופף, נטל אותה בידו והטילה אל סל האשפה המפוספס לבד. ידיו עדיין רעדו. הוא קם וצעד הלוך ושוב. לאחר דקות מספר הבחין בכך שמסך הטלפון פעל בחדר השני. הוא עבר מבעד לדלת הפתוחה, התיישב ליד שולחן הכתיבה וקרא:

“מדווחת הפרעה במזבלה. בדוק הבוקר בתחילת המשמרת שלך. וֶובֶּר”.

אחד מהאחרים השתגע, חשב, והם רוצים שאקח אותו הביתה.

פליכס החליף כותונת ונעליים ויצא החוצה. פתח את אופניו מעמדתם, עלה על מושב העור הסדוק והחל נוסע אל תוך הרחוב הריק. ערפל קריר ולח אפף את בתי הפרבר החד־קומתיים. כל מנורת רחוב חמישית דלקה, וככל שהתבהרו השמים, התעמעם אורן.

הוא הניח שיגיע למזבלה תוך חצי שעה. הוא זכר את המקום כעמק ובו אדמה יבשה שהפכה לענני אבק על ידי הרוח. בקרוב לא יהיה המקום מסוגל לקלוט עוד מלים או אשפה. הוא היה מלא, מלבד אולי איזה בור מקרי פה ושם. יש למצוא מקום חדש.

פרק ב'

בעת שהתקרב פליכס למזבלה, הבחין במוזרותו של העשב שצמח משני צדי הכביש. השמש הבהירה את האופק והשמיים היו זכים ותכולים. העשב נראה לפתע כפרווה סבוכה של חיה, צומחת מתוך עור אדום. ניחוח חריף. דמוי־לימון, נישא באויר, שעה שהזדקף באופניו על מנת לרכב במעלה הגבעה.

הוא הגיע לפסגה ועצר.

המזבלה היתה מכוסה בעצים שנראו כמו טחב רענן או ברוקולי גבה קומה. הריח החריף התחזק. הוא חזר לשבת על מושב האופניים, ונסע במורד הגבעה. משהגיע לתחתית אפפה אותו דממה, כאילו נכנס למרכז השקט של העולם. כשהתקרב ליער, שקל את האפשרות שאולי היתה כאן תכנית לנטיעה מאסיבית, אך אפשרות זו לא יכלה להסביר את הופעת העצים המגודלים האלה בזמן כה קצר.

הוא חלף על פני העצים הראשונים. הם היו רעננים מאוד, כאברי נערות צעירות, כפופים כלפי מעלה, פתוחים בתנוחת הזמנה.

טחב צהוב־ירקרק ורך צמח בין הענפים. פליכס המשיך הלאה מוטרד, אבל הדממה היתה מלאת שלווה ומרגוע. ריחם המזכיר את ריח־הלימון של העצים סילק את התרדמת מראשו.

לפתע הגיע לקרחת יער קטנה, ועצר על שפת בור גדול. ברונו בלק ישב בתחתית הבור, מדבר אל עצמו, כשהמלים נערמות סביבו.

“הלו ברונו,” המלים הצטיירו וגלשו מטה במדרון החולי.

האיש צהוב השיער הביט מעלה.

“רד למטה.” המלים קפצו מפיו ונחתו על הערימה. פליכס החל לרדת.

“אנו בטוחים כאן,” צעק ברונו “נוכל לדבר כמה שנרצה!”

משהגיע אל הדמות הגדולה הישובה, ראה פליכס כי בגדיו של ברונו היו קרועים ומלוכלכים.

“עליך להניח לי לחלץ אותך מזה.” אמר פליכס. רק שלש המלים הראשונות הצטיירו, נופלות לרגליו.

“שמת לב לכך?”

“מה קורה כאן ברונו?”

אף מלה לא הצטיירה הפעם, כאילו החלה התופעה לגווע.

“זה קורה רק כאן.” אמר ברונו “ולא בשום מקום אחר.”

פליכס התיישב ליד האיש סמוק הפנים והתבונן בו בזהירות.

“ברונו – אתה מכיר אותי?”

“ודאי, פליכס, אל תהיה טיפש, אתה חבר שלי.”

“מה מעשיך כאן?”

“סבורני שחישבתי זאת. את הכל – למה זה קורה ולמה זה נכשל כאן.”

שלוש המלים האחרונות הצטיירו, אותיות קטנות עלובות ואפורות, צפות באויר כעשן.

ברונו גרש אותן מעליו בהינף יד.

“פליכס, יכול להיות שאני באמת יודע. אינני משוגע.”

פליכס שמע את הרוח דוהרת מעל הבור, כאילו משהו כעס.

הוא זכר חצר בית־ספר, לפני שנים רבות, חצר בה שיחקו ילדים כדורעף בדממה.

“יש לך את חפירה?”

“לא,” אמר פליכס, “אבל אני יכול להשיג אחד”. גם הפעם לא הופיעו מלים. ברונו התבונן בו.

“מפליא, לא כן?”

“ברונו, כמה זמן כל זה קיים כאן?”

“בערך חודש.”

“כל זה גדל במשך חודש?”

“העצים הללו צמחו ממילים קבורות, פליכס, היו אלה מלים הרות…”

הדממה ביניהם היתה בהירה, בלא מלים.

“זה בא והולך,” ברונו אמר.

כל המלים הופיעו, אותיות התעוותו כמו היו ענפי עץ מגובננים ומחוספסים, ונפלו לחיקו של ברונו.

“יש משהו שגורם לזה,” אמר כשסילק אותן.

“אנו יכולים להביא את הכל לידי סיום משנמצא מהו הדבר; את החפירה הוא המפתח לכל העסק!” בכל זה היה מין הגיון מוזר.

“בהצטלבות הכביש יש מחסן שיכול להביא לנו תועלת,” אמר פליכס. “אבל האם אתה בסדר?”

“אני רק נראה גרוע.”

אף מלה לא הופיעה. פליכס השתומם בינו לבין עצמו בעת שטיפס מן הבור. ללא ספק, ברונו גילה משהו.

סול סטיינברג

כשחזר פליכס עם שני אתי חפירה מצא את ברונו חופר בעזרת ידיו. פליכס זרק את האתים וירד למטה.

“מה שקורה למלים לא יכול להיות טבעי,” אמר ברונו כשנטל את האת והתחיל לחפור.

פליכס הרים את השני, והם חפרו גב אל גב.

“למה לא טבעי?” שאל פליכס.

“יכול להיות שאיזשהו עיוות בגיאומטריה של החלל נותן למלים צורה מוחשית, בתגובה לקול שלנו. סברתי שזה לא טבעי, והלכתי לחפש נקודות בהן זה לא קורה.”

“ולמה התחיל כל העניין?”

“ייתכן שהיה זה דבר פוליטי,” אמר ברונו. "מישהו תיכנן דרך לפיקוח על מחשבות, אבל העניין נשמט מידיו. אני חושב שבעבר התקשרו הפוליטיקאים שלנו עם ביננים אי־שם במרחקי החלל, אולי בקשר מחשבתי, ולמדו איך לבנות מתקנים מסויימים, וייתכן שאותה תרבות זרה חשבה שבדרך זו נלמד לחשוב ביתר “תימצוּת”. הוא צחק, “זה יותר ממעשה משובה פואטי, אתה מבין. השפה, כמו מכשיר, אחראית באופן ישיר לכמות האינטליגנציה והמודעות העצמית שלנו. אנו חכמים או טפשים לפי איכות ניצולנו את המלים. התכניות האוטומטיות, ההרגלים הם שמחרישים את המוח. המבוך הדוֹגמתי…”

הוא הפסיק לרגע. “לא הבור הזה. אנו צריכים לנסות במקום אחר.”

ייתכן שברונו פשוט מטורף, חשב פליכס.

“אם ברצונך להשפיע על תרבות כלשהי,” המשיך ברונו, “שים הגבלה על הרגלי השפה שלה, וראה כיצד חריפות הילידים גדלה, כמו שיפור השמיעה אצל עיוורים…”

פליכס טיפס מהבור והושיט יד לעזור לברונו. במזבלה נשבה הרוח, נאנחת מבעד לעצים המוזרים, כאילו אט אט נעשתה מודעת לקיומם של הפולשים. עלים היו פזורים בכל מקום. אחדים נראו כמטבעות זקנים וחסרי צורה, מוכתמים בריקבון, אחרים הסתלסלו כשפופרות. הרוח התפרצה בפתאומיות, מערבלת אותם במחול עיוועים, ומשקיעה את אנרגיית התנועה שלה בהרמתם באויר. שוב חש פליכס כאילו ניצב בקצה העולם. הוא תהה מה היתה ג’וּן חושבת, לוא ראתה אותו בחברת ברונו.

אז ראה שהעצים עוצבו כאותיות, מכופפות ומעוותות, כבבואת מליוני המלים הקבורות באדמה.

“הבה נחפור ליד אחד העצים,” אמר ברונו. חמש המלים עפו מפיו ונישאו ברוח שהניחה אותן על הענפים. שם ישבו כמו עדת שחרורים.

פליכס ניגש אל העץ הקרוב והחל לחפור. ברונו הצטרף אליו.

לקראת צהריים טיפסה השמש במעלה השמיים. “בדיקה” אמר ברונו. המלה לא הופיעה.

“אולי משהו במוח שלנו עבר שינוי, כדי שניצור את המלים שאנו אומרים.”

“אתה מתכוון שיתכן שאין זו פעולה של מכונה כלשהי?”

“מה זה?” שאל ברונו, מצביע. מתוך כל הליכלוך שבבור הזדקר מוט שקוף כעין הבדולח. פליכס פסע לתוך הבור והמשיך לחפור בזמן שברונו נח. אט אט התגלה מנגנון מורכב, דמוי קוביה, בעל חיבורים זכוכיתיים־מתכתיים, סבך של צינורות מבהיקים, פרקים, חוליות, פני מראה ותבניות אטומות.

“זה… כמו אבן טובה ענקית,” אמר פליכס.

“מכך חששתי,” אמר ברונו, “חשבתי אולי יהיה שם מיתקן אמיתי, גנרטור, משהו שהופך מלים לעצמים מוצקים, בקנה מידה עולמי, כמובן. קיוויתי למצוא את התחנה המקומית של הרשת.”

יאם כן, מה זה?"

ברונו אחז בחזהו ונפל קדימה, מאט נפילתו בעזרת את החפירה.

“אתה חולה,” אמר פליכס, כורע על עקביו לצדו.

“הלב שלי… אבל הקשב, אני עלול למות, אבל אתה חייב להקשיב…”

הבעה מטורפת הופיעה על פניו של ברונו, כאילו ידע שהבנתו את הנכון התעלתה על כל הכוחות המתעים שסביבו, הוא משך עצמו אחורנית על פני האדמה, עד שישב שעון על העץ, רגלו האחת בבור.

“השתדל לא לזוז, אזעיק עזרה,” אמר פליכס.

“הקשב!” ברונו הרים את ידו אל עיניו ושיפשף אותן. אז נעץ מבט ביצירה הזרה, ודיבר בקול טנור משיי נמוך: “המין האנושי נפל לתוך חלום. אולי היתה זו תוצאתם של כמה כשלונות כבדים, שנגרמו עקב כריעת הנשמה האנושית תחת עול המֶטָפוֹרות, המְשָלים וכפל הלשון – בייצור ששאף לדעת את היקום ישירות, שהיה עייף ממשחקי מלים, הוקרנו הצללים של הדברים האמיתיים דרך החלונות העכורים של העיניים, והשדרות הרועשות של האוזניים…” קולו הפך נוגה.

“הפכנו רפי ידייים ומיואשים מן העיוורון שבמגע, השקר שבטעם ובריח, מאוכזבים מיקום של לָאוִים, יקום של לא מעט מדי ולא יותר מדי, של ידיעה ואי־ידיעה, של בריחה מדאיגה מחוסר ידיעה לידיעה־יחסית, של מתיחה מהודקת בין הקצוות של מספיק ולא מספיק, בין הקטן והגדול. לעולם לא נהיֶה יודעי כל, ומצד שני – לא היינו כלום. חוסר התקווה שבשיטת המקל והגזר חסרת התועלת היה גדול מדי; דוחפים אותנו לתוך אשלייה המונית שאיננו יכולים לתפוס את מובנה…”

הוא עצם את עיניו ופליכס ראה דמעות על פני ידידו.

“אבל אולי זהו עול זר,” אמר פליכס.

“הייתי מעדיף אפשרות כזו, אבל המכונה הטפשית הזאת…”

ברונו השתעל ותפש בחזהו.

“ברונו – אינך יכול למות.”

פליכס הרים את את החפירה והכה במכונה המצועצעת. היתה זו מכה למען האובייקטיביות, למען פריצת דרך אל היקום שמחוץ לאשלייה, למען יבוא סוף לעינוי אשר נגרם על ידי המלים האכזריות שנאבקו לצאת מתוכו. הוא היכה את המכונה שוב, אולי תשנה המכה משהו במוח האנושי.

“גם אם נפסיק זאת,” לחש ברונו לחישה רמה, “איננו יודעים לתוך מה עלולים אנו להתעורר.”

פליכס היכה את המכונה בשלישית.

“זו רק הקרנה של שאיפותינו, פליכס, למצוא תשובה…”

אפלה ירדה על העולם, והרוח זרקה ענפים עליהם ועל המכונה. המיתקן ניצנץ ונעלם. הענפים היו כנחשים כשפליכס נאבק לשחרר את עצמו. רעש איום נשמע מכיוון ברונו. פליכס זחל אליו והביט לתוך פניו. עיניו של ברונו היו פקוחות, זגוגיות, כמו הבדולח של המכונה, מתבוננות לתוך התהו ובהו.

פליכס קילל. שני עותקים של המלה הופיעו, והתמקמו על חזהו של ברונו.

בשעה שבאקסטר וסוון היו מפתחים את הניסויים שלהם בחלק המזרחי של ארצות־הברית, החל מרסל פוגל, כימאי מחקר צעיר, מלוס־גאטוס, קליפורניה, לפלס את דרכו לתוך ממלכת היצירתיות. איש זה, שהועסק בחברת אי.בי.אם., התבקש לתת סדרת הרצאות בנושא למהנדסים ולמדענים של החברה. ברם, רק לאחר שקיבל על עצמו את המשימה, נתגלו לו מלוא הממדים שלה. “כיצד יכול להגדיר יצירתיות?” כך החל לשאול את עצמו, תוהה, “מיהו אדם יצירתי?” פוגל, אשר הכשיר עצמו במשך שנים לשמש כומר פרנציסקאני, החל לחבר ראשי פרקים לשנים־עשר סמינרים, כל אחד בן שעתים, בתקווה שהללו יהוו אתגר נאות לתלמידיו.

סקרנותו של פוגל עצמו בכל הנוגע ליצירתיות ניעורה בו כבר בילדותו, כאשר שאל עצמו בפליאה מהו הדבר היוצר את האור בגחליליות ובתולעים מאירות. הוא חיפש בספריות הגדולות חומר הנוגע ללומינסצנסיה (או זהירה) ולא העלה דבר. או־אז קם והודיע לאמו כי הוא מתכונן לכתוב ספר בנושא זה. כעבור עשר שנים אכן פרסם, ביחד עם ד"ר פטר פרינגסהיים מאוניברסיטת שיקאגו את הספר ‘לומינסצנסיה בנוזלים ובמוצקים והשימושים המעשיים שלה’. שנתיים לאחר מכן הקים פוגל חברה משלו בשם ‘פוגל לומינסצנס’ בסן־פרנציסקו ועד מהרה הפכה לאחד הגורמים המובילים בתחום זה. החברה של פוגל פיתחה במשך חמש־עשרה שנה מיגוון של מוצרים חדשים: הצבע האדום הנראה על מסכי הטלוויזיה, עפרונות גיר פלואורסצנטיים, סימונים לקוטלי חרקים, מערכה לבדיקה ב’אור שחור' של שתן מכרסמים כדי לאתר את הנתיבים הסודיים המשמשים אותם בתוך מרתפים, ביבים ומשכנות־עוני, וכן את הצבעים הפסיכאדליים הפופולריים כל כך בפוסטרים של התקופה החדשה.

באמצע שנות החמישים התייגע פוגל מן התעסוקה השגרתית שלו בניהולה של החברה. כיוון שכך מכר אותה ועבר לעבוד בחברת אי.בי.אם. כאן היה יכול להקדיש את מלוא זמנו למחקר, להתמסר בלב ונפש למגנטים, מתקנים אלקטרו־אופטיים ומערכות של גבישים נוזליים, לפתח ולרשום פטנטים על אמצאות בעלות חשיבות מכרעת שעניינן אגירת מידע בתוך מחשבים, ולזכות בפרסים המעטרים לתפארת את כתלי ביתו בסן־חוזה.

תוך כדי הקורס ליצירתיות אשר ניתן על ידי פוגל לעובדים של אי.בי.אם. נתן לו אחד מתלמידיו את כתב העת ‘ארגוסי’ שבו הופיע מאמר על עבודתו של באקסטר תחת הכותרת ‘האם לצמחים יש רגשות?’ התגובה הראשונה של פוגל היתה רצון עז להשליך את המאמר לסל הניירות. הוא היה משוכנע כי באקסטר אינו אלא אחד מאותם שרלטנים שאינם ראויים להתייחסות רצינית. אלא שדבר־מה הקשור לרעיון היה המנקר כל העת במוחו. כמה ימים לאחר מכן חזר, איפוא, לעיין במאמר ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה.

הוא קרא את המאמר בקול בפני תלמידי הסמינר שלו ועורר לגלוג וסקרנות גם יחד; הכל הסכימו מכל מקום, שיהיה זה מעניין מאוד לערוך ניסויים בצמחים. בו בערב הפנה אחד מן התלמידים את תשומת לבו של פוגל לגליון האחרון של ‘פופולר אלקטרוניקס’, שכלל התיחסות לעבודתו של באקסטר ואף הביא דיאגרמת חיוט של מכשיר המכונה ‘פסיכואנלייזר’. המתקן הזה היה אמור לקלוט ולהגביר תגובות הבאות מתוך צמחים וכדי לבנות אותו נדרשו פחות מעשרים וחמישה דולר.

פוגל חילק את תלמידיו לשלוש קבוצות והמריץ אותך לחזור על כמה מהניסויים של באקסטר. כתום הסמינר לא היה שום צוות מסוגל להצביע על איזו שהיא הצלחה. פוגל היה יכול, לעומת זאת, להודיע כי עלה בידו לחזור על חלק מן התוצאות של באקסטר. הוא הדגים כיצד צמחים חשים מראש כי עומדים לקרוע את עליהם, וכיצד הם מגיבים בעוצמה עוד יותר גדולה על איום בשריפה או בעקירה מן השורש. התגובות על האיומים הללו נתגלו לו כיותר עזות מן התגובות של הצמחים בשעה שקורעים את עליהם, שורפים או מתעללים בהם בפועל בצורה אחרת. מדרך הטבע היה פוגל תוהה לדעת מדוע פקדה ההצלחה רק אותו.

בין הגילים אחת־עשרה וארבע־עשרה קרא פוגל ספר שהיה בהישג ידו ואשר היה בו כדי לבאר את פעולתו של המוח האנושי. זמן קצר לאחר שהתעמק בספרים על אודות כישוף, ספיריטואליזם ושיטות היפנוזה, כבר הופיע על במה בתורת מהפנט צעיר ומבטיח. מרותק לנושא, המשיך פוגל ולמד את התיאוריה של מֶסמֶר על אודות נוזל אוניברסלי, נוזל ששיווי־המשקל או ההפרעות שלו יכולים להסביר את המצבים של בריאות וחולי, את הרעיונות של קואה על אודות אוטוסוגסטיה כפי שהם מתקשרים עם לידה ללא כאבים ועם שיפור עצמי, ואת ההנחות של מחברים שונים באשר ל’אנרגיה נפשית'. מונח זה האחרון שאב את הפופולריות שלו מקארל יונג, שאמנם גזר אותו מן האנרגיה הפיסיקלית, אבל היה סמוך ובטוח כי אין שום מכנה משותף בין שתי האנרגיות. בשלב הזה עלה בדעתו של פוגל כי אם יש קיום ל’אנרגיה נפשית', הרי מן הסתם. אפשר לאגור אותה, כמו כל אנרגיה אחרת. אבל בתוך מה? הוא סקר את הכימיקלים הרבים המונחים על מדפי המעבדה שלו בחברת אי.בי.אם. ולא ידע איזה מהם יוכל לשמש אותו לצורך אחסונה של האנרגיה הנפשית.

בבקשו מוצא מן הדילמה שאל את ויויאן ויילי, ידידה שניחנה בסגולות ספיריטואליסטיות, שמא תוכל לעזור לו. היא באה אל המעבדה ובדקה את כל הכימיקלים שנערכו בפניה, התוצאה היתה שלילית. היא אמרה כי לפי הבנתה, אף אחד מהם אינו מתאים לפתרון הבעיה של פוגל.

פוגל הציע שהיא תשכח את כל הרעיונות הקודמים שלו בדבר כימיקלים ותשתמש בכל דבר שיעלה בדעתה על דרך האינטואיציה. ויויאן ויילי שבה אל גנה וקטפה שני עלים משיח של בקעצור. היא קבעה אחד מהם על השולחן בחדר־השינה שלה, והכניסה את השני לחדר־המגורים. “בכל בוקר כאשר אני מתעוררת”, כך סיפרה ויויאן לפוגל, “אני מסתכלת בעלה שליד מיטתי ורוצה שהוא ימשיך לחיות; אבל איני מקדישה שום שימת־לב לעלה השני. נחכה ונראה מה יקרה.”

כעבור חודש, ביקשה מפוגל לבוא לביתה ולהביא מצלמה כדי לצלם את העלים. הוא האמין רק בקושי למראה עיניו. העלה שחברתו התעלמה ממנו היה חלוש, צבעו הפך חום וכבר נתגלו בו סימני רקב. העלה שחברתו מיקדה בו תשומת לב יומיומית היה ירוק כולו וקורן מרוב חיוניות. ממש כמו נקטף זה עתה מן הגן. איזה שהוא כוח קרא כמדומה תגר על חוקי הטבע ושמר על בריאותו של העלה. סקרנותו של פוגל ניעורה והוא ביקש לראות אם יהיה ביכולתו להגיע לתוצאות שהושגו על ידי חברתו. לשם כך קטף שלושה עלים מעץ בוקיצה שגדל מחוץ למעבדה שלו בחברת אי.בי.אם., הביאם אל ביתו והניחם על צלחת זכוכית ליד מיטתו. מדי בוקר, לפני הארוחה, היה פוגל מקדיש דקה אחת כדי להסתכל מתוך ריכוז מרובה בשני העלים החיצוניים שעל הצלחת ולהפציר בהם בחיבה להמשיך ולחיות; הוא התעלם בהתמדה מן העלה האמצעי. העלה האמצעי קיבל גוון חום ונבל תוך שבוע, ואילו העלים החיצוניים עדיין היו ירוקים ושופעי בריאות למראית־עין, עוד יותר מעניינת היתה העובדה שהפטוטרות החתוכות של העלים החלימו ככל הנראה מן הפצעים שנגרמו בעת התלישה מן העץ.

פוגל היה משוכנע כי הוא עד ראיה ל"אנרגיה הנפשית" בעצם פעולתה. אם אכן היה בכוחו של המוח לשמור על ירקותו של עלה, כי אז, כך שאל פוגל את עצמו, איזו השפעה עשוייה להיות לו על גבישים נוזליים, המושא של המחקר האינטנסיבי שלו בשירותה של אי בי אם. כמי שהתמחה בתחום המיקרוסקופיה, צילם פוגל את התנהגותם של גבישים נוזליים במאות שיקופיות צבעוניות, בהגדלה של עד שלוש מאות מונים. בעודו מכין את השיקופיות הללו, נתברר לו כי “הרפיה של המוח” מאפשרת לו לחוש בפעילות שאינה באה לידי ביטוי חזותי בשדה המיקרוסקופי.

החילותי לקלוט מבעד למיקרוסקופ דברים שנעלמו מבוחנים אחרים, ותגליותי לא באו מבעד לעדשה אלא מבעד ל"עיני המוח שלי". לאחר שהפכתי מודע להן היתה איזו שהיא צורה של מודעות חושית שמעל לטבע מנחה אותי להתאים את תנאי ההארה כך שהתופעות הללו תתגלינה בצורה אופטית או למצלמה.

הוא הגיע לכלל מסקנה כי הגבישים הובאו לידי מצב פיסיקלי, ממשי ומוצק תודות לקדם־צורות או תמונות רפאים של אנרגיה טהורה אשר בישרו מראש את דבר קיומם של המוצקים. הואיל והיה בכוחם של הצמחים לקלוט כוונה אנושית מתנכלת, כמו הרצון לשרוף אותם, לא היה לפוגל שום ספק כי הכוונה עצמה מהווה שדה אנרגיה.

בסתיו של שנת 1971 היתה העבודה המיקרוסקופית של פוגל בולעת את רוב זמנו, כך שהוא היה אנוס לנטוש, למורת רוחו, את המחקר שלו בצמחים. הוא שב אל הנושא רק במועד יותר מאוחר, לאחר שכתב העת ‘סן־חוזה מרקורי’ פרסם מאמר על אודות עבודה מסוג זה. קוראי המאמר החלו לצור על הטלפון שלו כדי להשיג מידע.

עתה נתברר לו, לפוגל, כי לפני שיוכל לערוך תצפיות מדויקות בהשפעות של המחשבות והרגשות האנושיים על הצמחים, שומה עליו לשפר את שיטותיו לחיבור האלקטרודות אל עלי הצמחים. השיפור הזה נדרש כדי להרחיק את מה שנחשב על ידו כמקור עיקרי לנתונים כוזבים – ‘הרעש’ של המהנדסים – הגורם לעט של מכשירי הרישום לשרבט על הנייר קוים מסוכסכים ולא חלקים. שיטתו של באקסטר, שחיבר את האלקטרודות אל העלים באמצעות מהדקים, לא נראתה לו. כסבור היה כי היא גורמת לצמח להגיב על תדירויות אלקטרומגנטיות אקראיות, כמו המהום בן 60 סייקל, או כל תופעה אלקטרוסטטית שהיא כמו שואב־אבק המצוי בסביבה. הוא גם היה סמוך ובטוח כי כל ההפרעות הללו גורמות לו, לעט הרישום, ללכת בקרי.

פוגל גם מצא כי אחדים מן הפילודנדרונים ששימשוהו בעבודתו הגיבו במהירות בעוד שאחרים הגיבו יותר לאט. היו שהגיבו בבהירות־יתר, והיו שעשו כן בצורה יותר מטושטשת. יתר על כן, לא רק הצמחים, גם העלים האינדיווידואלים שלהם התייחדו בייחודיות מובהקת משלהם. עלים שהתנגדותם החשמלית היתה גדולה התקשו מאוד לשתף פעולה; הטובים ביותר היו עלים בשרניים שתכולת המים שלהם היתה גבוהה. הצמחים עברו, כמדומה, דרך שלבים חילופיים על פעילות ואי־פעילות כשהם מגיבים במלוא העוצמה בשעות מסויימות של היום או בימים מסויימים של החודש ו’נרפים' או ‘אטומים’ בתקופות אחרות.

פוגל ביקש להבטיח כי אף אחד מן הרישומים הללו לא היה תוצאה של ליקוי בחיבור האלקטרודות. לשם כך פיתח חומר רירי דביק המורכב מתמיסה של אגאר, בתוספת מעבה עשוי ממלח וגומי־קארי. המשחה הזו נמרחה על העלים ורק לאחר מכן חוברו אליהם בעדינות אלקטרודות שממדיהן הגיעו ל־2.5–3.75 סנטימטרים. אלקטרודות אלו, שהותקנו מפלדת אל־חלד, לוטשו בקפדנות מרובה קודם לשימוש. לאחר שהאנאר התקשה מסביב לקצוות של המלקטים האלקטרוניים שוב לא יכלו הללו לבוא במגע עם הלוחות של פנים המערכת. כך נמנעה למעשה כל השתנות של הסיגנאלים שסיבתה בלחץ על העלים המהודקים לאלקטרודות. באמצעות המערכת הזו הצליח פוגל להפיק על הנייר שלו קו בסיס שהיה ישר לחלוטין, ללא כל תנודות שהן.

באביב 1971, לאחר שחיסל את כל ההשפעות האקראיות הללו, החל פוגל במחזור חדש של ניסויים. זו הפעם ביקש לדעת אם יש בכוחו לקבוע במדוייק את הרגע שבו נכנס פילודנדרון לתקשורת בת־רישום עם יצור אנושי. הוא נטל פילודנדרון, חיברו לגלוואנומטר והמתין עד להיווצרותו של קו־בסיס ישר. אחר כך התייצב לפני הצמח כשהוא נינוח לחלוטין, נשם עמוקות, פרש את אצבעותיו לרווחה וכמעט נגע בפילודנדרון. בו־זמנית החל פוגל להמטיר על הצמח רגשות עתירי חיבה ממש כאילו הגה באהובת נפשו, בכל פעם שעשה זאת, היה העט מתווה על גבי הנייר סדרה של תנודות עולות. בו בזמן חש פוגל עצמו כי איזה שהוא סוג של אנרגיה עולה מן הצמח ושוטף את כפות ידיו. כחלוף שלוש עד חמש דקות נוספות, שוב לא היה בשחרור של רגשות מצידו של פוגל כדי לעורר כל פעילות נוספת מצידו של הצמח. דומה היה כי זה האחרון פרק את כל האנרגיה שלו בתגובה על המחוות האנושיות. פוגל סבור כל פעולת הגומלין שהתפתחה בינו לבין הצמח שווה בעוצמתה לזו המתעוררת בכל פגישה בין נאהבים או ידידים קרובים. בכל המקרים הללו מתעורר מלכתחילה נחשול של אנרגיה אבל ההתלהבות ההתחלתית דועכת עם הזמן ויש צורך לשוב ולהטעינה. ככל הנראה היו, איפוא, פוגל והצמח מתענגים זה על זה ברוב אושר ונחת ממש כמו זוג נאהבים.

בבואו למשתלה נתברר לפוגל כי הוא יכול לברור בקלות את הצמחים הרגישים ביותר. לא היה עליו אלא להעביר את אצבעותיו על פני קבוצת צמחים ולצפות לתחושה קרירה במקצת, מלווה במה שתואר על ידו בתורת סדרה של פולסים חשמליים. אלה האחרונים היו מצביעים על שדה רב כוח. הוא הגדיל את המרחק המפריד בינו לבין צמח מן הסוג הזה וגילה ממש כמו באקסטר לפניו, כי הוא יכול להפיק מן הצמח תגובה דומה של קרירות גם בהיותו מחוץ לבית, בקצה הרחוב, ואפילו במעבדה שלו בלוס־גאטוס, כמטחווי שלושה־עשר קילומטרים.

בניסוי נוסף. חיבר פוגל שני צמחים לאותו מכשיר רישום וחתך עלה של אחד מהם. הצמח השני הגיב על הפגיעה שנגרמה לשכנו אבל עשה כן, רק כאשר פוגל נתן עליו את דעתו. כל אימת שפוגל חתך עלה בעודו מתעלם מן הצמח השני, לא נתגלה לו שום תגובה שהיא.

מן הנסיון שלו עצמו ידע פוגל כי אלופיה של אמנות היוגה, ומלומדים הבקיאים בצורות אחרות של מדיטציה עמוקה כמו תורת הזן, אינם מודעים לשום השפעות מפריעות מסביבתם ובלבד שהם עצמם שקועים במצב של מדיטציה. אלקטרואנצלוגרף שחובר למוחותיהם קלט מערכת של גלי מוח שונה מאוד מזו שהיתה להם בהיותם קשובים לעולם היומיומי הסובב אותם. מכאן הסיק פוגל בבירור כי מצב ממוקד מסויים של מודעות מהווה חלק אינטגראלי ומאזן של המעגלים הדרושים לניטור הצמחים שלו. כל אימת שביקש לעורר צמח ממצב של תרדמה למצב של רגישות היה עליו לותר על המצב ההכרתי הרגיל שלו ולמקד חלק על־מודע לכאורה של מוחו אך ורק במחשבה שהצמח יהיה עצמו נאהב, שיתברך בגדילה בריאה. בדרך זו הולכים ונוצרים, ככל הנראה, יחסי־גומלין בין האדם לבין הצמח עד שהללו פועלים פועלים בתורת יחידה אחת וקולטים תחושות מתוך אירועים או ממה שקורה לגורם שלישי. עובדה היא שכל האירועים הללו נעשים בני־רישום דרך הצמח. פוגל אף גילה כי תהליך הריגוש של הצמח ושלו עצמו, נמשך לעתים רק דקות מעטות, אך התארך במקרים אחרים כמעט על פני מחצית השעה.

כאשר נתבקש לתאר את התהליך בפרוטרוט, אמר פוגל כי לראשונה היה עליו לשכך את תגובות החישה של איברי גופו. רק אז היו יחסי־הגומלין בין הצמח לבינו חודרים לתוך תודעתו. משעה שהושג של שיווי־משקל בין הפוטנציאל החשמלי של הצמח לבין הפוטנציאל החשמלי שלו, שוב לא היה הצמח רגיש לרעש, לטמפרטורה, לשדות החשמליים הרגילים הסובבים אותו, וגם לא לצמחים אחרים. הוא הגיב אך ורק לפוגל, אשר התכוון אליו ביעילות – או שמא רק היפנט אותו.

עתה חש פוגל כי הוא בטוח בעצמו די הצורך לקבל הזמנות להרצאות ולהופיע בהדגמות טלוויזיוניות חיות. באחת מהרצאותיו אף יצא בהצהרה חד משמעית לאמור:

הרי זו עובדה: יש בכוחו של האדם ליצור תקשורת עם חיים צמחיים והוא אף עושה זאת. צמחים הם עצמים חיים, רגישים, מושרשים בחלל. אפשר שמנקודת־הראות האנושית הם עיוורים, חרשים ואילמים, אבל אין ספק בלבי שיש בהם משום מכשירים רגישים ביותר למדידת רגישות אנושיים. הם מקרינים אנרגיה, בדמות כוחות המיטיבים עם האדם. אתה יכול לחוש בכוחות הללו! הם מוזנים לתוך שדה־הכוח שלך עצמך וזה שב ומזרים אנרגיה לתוך הצמח.

האינדיאנים האמריקאים, אמר פוגל, היו מודעים היטב לכשרים הצמחיים הללו. הם נהגו לצאת בשעת הצורך אל היערות, ולהיצמד בגבם אל עצי האורן כדי להצטייד מחדש במלאי של עוצמה.

מדי פעם היה פוגל מגלה בקרב הקהל שלו צופים ספקנים או עוינים. בעת שנתן את דעתו להאצלה של התייחסות שליליות, נתברר לו, לפוגל, כי הוא יכול לבודד את הפרטים המקרינים אותן וגם לסתור את השפעתם באמצעות נשימה עמוקה, ממש כפי שלמד בשיעורי היוגה. או אז היה מעתיק את מחשבתו לתמונה חשיבתית אחרת ממש כמו היה מסובב חוגת מספרים ומציגה בהיערכות שונה.

פוגל חוזר ומדגיש כי,

התחושה של עויינות או שלילה, בתוך קהל, ידועה היטב לכל מי שמרצה בפני ציבור. היא אף מהווה אחד המכשולים העיקריים בפני תקשורת יעילה. הסתירה של הכוח הזה היא אחת המשימות הקשות ביותר בעת ההדגמות הפומביות של הניסויים הללו בצמחים. אם אין ביכולתך לעשות זאת, הרי הצמח, ולפיכך גם המיכשור כולו. לא יגלו שום אות חיים. וכל עוד לא יעלה בידך לשוב ולבנות קשר חיובי, לא תהיה בנמצא שום תגובה.

פוגל מוסיף גם את הדברים הבאים:

דומה שפעלתי בתורת מערכת סינון אשר הגבילה את תגובתו של הצמח לסביבה החיצונית. יכולתי להפעילו או להשביתו, כך שבני־אדם וצמחים יצרו קשר המתבסס על תגובות הדדיות. בהטעיני את הצמח בכמות מסויימת של אנרגיה שנבעה מתוכי, יכולתי לגרום לצמח לפתח רגישות ביחס לסוג זה של עבודה.

חשוב מאוד שנבין, כי תגובתו של הצמח להלוך מחשבותי, אינה נובעת מתוך איזו שהיא התגלמות צמחית של תבונה, אלא מן העובדה שהצמח הופך לשלוחה שלנו עצמנו. או אז אתה יכול לפתח יחסי־גומלין עם השדה הביו־חשמלי של הצמח, או באמצעותו גם עם תהליכי החשיבה ועם הרגשות של אדם שלישי.

ומסכם בזו הלשון:

דבר־מה שנוכל לכנותו ‘כוח־החיים’ או ‘אנרגיה קוסמית’ אופף את כל הדברים החיים. צמחים, בעלי־חיים ובני־אדם מסוגלים לחלוק אותו ביניהם. מכוחו של שיתוף אשר כזה הופכים אדם וצמח לישות אחת! אחדות זו היא המתירה לצמח ולאדם לא רק ליצור קשרי־גומלין אלא גם לרשום את פרטי ההתקשרויות הללו על פני ניירות רישום של מיכשור מתאים ובלבד שהצמח פועל כתווך־ביניים.

התצפיות שערך פוגל העידו כי יש חילופי אנרגיות בין צמחים לבין בני־אדם ואפילו התמזגויות של האנרגיות הללו. לפיכך החל פוגל לשאול את עצמו אם יש אפשרות שאדם רגיש בצורה קיצונית יוכל להיכנס בפועל לתוך צמח. סיפור מעשה מסוג זה הגיע אלינו מן המאה השש־עשרה: מיסטיקן גרמני, יקוב בוהם שמו, זכה בצעירותו להארה אשר אפשרה לו, כמסופר, לראות בממד נוסף. בוהם סיפר כי כל אימת שהיה מתבונן בצמח גדול היה יכול, לפתע פתאום ומכוחו של רצון עז, להתמזג עם הצמח הזה, להפוך לחלק ממנו, לחוש את חייו “מפלסים את דרכם אל האור.” הוא סיפר כי היה ביכולתו לקחת חלק בשאיפות הפשוטות של הצמח ולשמוח בשמחתו של כל עלה גדל."

באחד הימים אירח פוגל בסן־חוזה נערה שקטה וצנועה, דבי סאם שמה. כבר מן הרגע הראשון התרשם מכישוריה המיוחדים ביצירת קשר מיידי עם הפילודנדרון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכשירים שלו.

נוכח הצמח הרגוע לחלוטין, פנה פוגל אל הנערה בשאלה קצרה ונחרצת: “האם את יכולה להיכנס עכשיו לתוך הצמח?” דבי הנידה בראשה לאות חיוב ופניה לבשו הבעה של שלווה רכה, של ניתוק, כמו היתה שרויה הרחק משם בתוך יקום אחר. בו ברגע החל העט של מכשיר הרישום להתוות מתכונת גלית ופוגל נוכח לדעת כי הצמח מקבל כמות בלתי רגילה של אנרגיה.

מאוחר יותר תיארה דבי בכתובים את אשר עבר עליה:

מר פוגל ביקש ממני להתרפות ולהטיל את עצמי לתוך הפילודנדרון. ברגע בו התחלתי למלא את בקשתו התחוללו כמה וכמה דברים.

ראשית, תהיתי ביני לבין עצמי כיצד אוכל להיכנס לתוך צמח. גמרתי אומר במודע להניח לדמיוני להשתלט על המצב ועד מהרה מצאתי את עצמי נכנסת לתוך הגבעול הראשי מבעד לדלת שהינה קבועה בבסיסו. בהיכנסי פנימה ראיתי את התאים הנעים ואת המים הזורמים דרך הגבעול כלפי מעלה והנחתי לעצמי לנוע עם הזרם העולה.

בעודי קרבה על כנפי דמיוני אל העלים המתרחבים, יכולתי לחוש עצמי נסחפת מעולם דמיוני אל ממלכה שאין לי שום שליטה עליה. כאן לא היו בנמצא שום תמונות רוחניות אלא רק תחושה שאני הופכת חלק ממשטח רחב וכי אני מתפשטת וממלאת אותו. אני סבורה כי אפשר לתאר את המצב הזה רק בתורת מודעות טהורה.

חשתי עצמי מתקבלת בברכה ומוגנת על ידי הצמח מכל רע. לא היתה בנמצא שום תחושה של זמן, רק תחושת אחדות של הקיום ושל החלל. חייכתי ספונטנית והנחתי לעצמי להתמזג עם הצמח עד היותנו לישות אחת.

או אז בא מר פוגל וביקש ממני להתרפות. באמרו זאת, נתברר לי כי הייתי עייפה מאוד אבל רגועה. כל האנרגיה שלי עברה אל הצמח.

פוגל, שעקב אחר הרישום על הנייר, הבחין בעצירה פתאומית בעת שהנערה ‘יצאה’ מתוך הצמח. בהזדמנויות יותר מאוחרות, כאשר היא ‘שבה’ ו’נכנסה' לתוכו, היה בכוחה לתאר את המירקם הפנימי של התאים שלו ואת המבנה המפורט שלהם. היא הדגישה במיוחד שאחד העלים נכווה קשות על ידי אלקטרודה. פוגל ניתק את האלקטרודה וגילה להפתעתו חור עמוק שכמעט וקרע את העלה לשנים.

מאז ועד היום חזר פוגל על אותו ניסוי כשהוא מסתייע בעשרות אנשים אחרים, כולם התבקשו להיכנס לתוך עלה בודד ולהתבונן בתאים האינדיווידואליים שבתוכו וכולם תיארו בצורה תואמת את החלקים השונים של הגוף התאי, הם הפליגו ממש עד לפרטי הארגון של מולקולות הדנ"א.

הניסוי הזה הוליך את פוגל למסקנה ש"אנו יכולים לנוע לתוך תאים אינדיווידואליים בתוך גופנו אנו, ולהשפיע עליהם בדרכים שונות, הכל לפי הלוך־הרוח שלנו. יום יבוא ודרך זו תאפשר לנו לבאר את מקורותיו של החולי."

ביודעו כי ילדים פתוחים לקלוט רעיונות חדשים יותר מאשר הבוגרים, החל פוגל ללמד ילדים כיצד ליצור יחסי־גומלין עם צמחים. ראשית חכמה ביקש מהם לחוש עלה, ולתאר בפרוטרוט את הטמפרטורה, ההרכב והמירקם שלו. בשלב הבא הניח להם לכופף עלים ולהתוודע לגמישות העלים הללו. תלמידים שתיארו באזניו תחושות הנאה, נתבקשו להרחיק את ידיהם מן העלים ולנסות אם יש ביכולתם לחוש בכוח או אנרגיה הבוקעים מתוכם. רבים מן הילדים תיארו מיד תחושה של אדווה או דגדוג.

פוגל הבחין כי אותם ילדים שהרגישו את התחושות החזקות ביותר היו אלה שהתמכרו למעשיהם בלב ונפש. כל אימת שהם חשו בדגדוג, היה פוגל אומר להם: “עתה התרפו לחלוטין ותחושו כיצד אתם מקבלים ומוסרים את האנרגיה. כאשר תחושו את הפעימות, הניעו את ידכם בעדינות למעלה ולמטה על פני העלה.” הנסאים הצעירים שמילאו אחר ההוראות שלו, יכלו לראות בנקל כי כאשר הורידו את ידיהם, מיד נסוגו העלים לאחור. חזרה רציפה על התנועה הזו גרמה לעלים להתחיל להתנודד. ככל שבטחונם העצמי של התלמידים הצעירים הלך וגבר, כן עודד אותם פוגל להתרחק יותר ויותר מן הצמח.

“הרי זו הכשרה בסיסית,” מציין פוגל, "שנועדה לפתח מודעות נרחבת לכוח סמוי מן העין. לאחר שקנו לעצמם את המודעות הזו מתברר להם כי יש ביכלתם להפעיל את הכוח הזה!''

בוגרים, לפי פוגל, הם הרבה פחות מצליחים מאשר ילדים, ועובדה זו מוליכה אותו אל המחשבה שמדענים רבים לא יהיו מסוגלים לחזור במעבדה על הניסויים שלו או של באקסטר. “כאשר הם ניגשים אל הניסוי בדרך מכאניסטית, אינם מפתחים תקשורת הדדית עם הצמחים שלהם ואינם נוהגים בהם כחברים לכל דבר, סופם להיכשל!”

ואמנם רופא אחד שעבד בחברה הפסיכיקלית של קליפורניה סיפר לו, לפוגל, כי עבד במשך חודשים ומעולם לא עלה בידו להפיק ולו גם תוצאה חיובית אחת. הוא האמור גם באחד מן הפסיכואנליטיקנים הנודעים ביותר של בוסטון. בהקשר זה קובע פוגל לאמור:

מאות של עובדי מעבדה מסביב לעולם כולו עתידים למצוא את עצמם מתוסכלים ומאוכזבים בדיוק כמו האנשים הללו, כל עוד לא ישכילו להבין כי השכחה העצמית היא היא המפתח, וכל עוד לא ילמדו כיצד ליצור אותה, שום מסכת של מבדקים מעבדתיים לא תוכיח דבר כל עוד לא יבוצעו הניסויים על ידי אנשים שקיבלו את ההכשרה הנאותה. התפתחות רוחנית היא בחזקת תנאי בל יעבור. אלא שמצב זה עומד בסתירה גמורה לפילוסופיה של מדענים רבים שאינם מבינים כי עבודה ניסויית יצירתית פירושה שהנסאים חייבים להפוך לחלק בלתי נפרד מן הניסוי שלהם.

דברים אלה מדגישים הדגש היטב את הבדלי הגישה בין פוגל לבין באקסטר ואולי יש בהם כדי ללמד כי פוגל הצליח ליצור איזה שהוא סוג של פיקוח היפנוטי על הצמחים שלו. ספקנים משיגים השפעה הפוכה. ברם, צמחיו באקסטר, בהיותם לבדם, ישיבו ויגיבו על סביבתם בצורה נורמלית למדי.

פוגל טוען כי אפילו אם יש בכוחו של אדם להשפיע על הצמח, הרי לא בכל המקרים תהיה התוצאה דווקא חיובית. הוא ביקש את אחד מחבריו, פסיכולוג קליני שבא כדי לראות במו עיניו אם אמנם יש איזו שהיא אמת במחקר הצמחים, להקרין רגש עז כלפי פילודנדרון במרחק של ארבעה וחצי מטרים ממנו. הצמח התפרץ בתגובה מיידית עזה, ואז לפתע פתאום, ‘שבק חיים’. כאשר שאל פוגל את הפסיכולוג מה עבר במוחו, השיב האיש כי הוא ראה לנגד עיניו את הפילודנדרון הפרטי שלו, בביתו הוא, השווה אותו אל הפילודנדרון של פוגל וחשב כמה נחות הוא הצמח של פוגל ביחס לזה שלו. אכן, “רגשות” הצמח של פוגל נפגעו עד כדי כך שהוא מיאן להגיב במשך כל אותו יום; לאמיתו של דבר הוא הוסיף להחמיץ פנים במשך שבועיים תמימים.

בלבו של פוגל לא היה שום ספק כי צמחים ניחנו בסלידה מוגברת כלפי בריות מסויימות. או ליתר דיוק, כלפי הדבר שעבר במוחן של אותן בריות. פוגל סבור כי אם אמנם כן הדבר, משמע שביום מן הימים נוכל להשתמש בצמחים כדי לקרוא באמצעותם את מחשבותיהם של בני־אדם. דבר־מה מן הסוג הזה כבר התחולל בפועל. פיסיקאי גרעיני שנמנה עם ידידיו של פוגל, החל, לפי בקשתו, לחקור בעיה טכנית. בעודו עורך חישובים במוחו, רשם הצמח סדרה של עקבות על גבי הנייר, במשך 118 שניות. כאשר שבה העקבה וירדה אל קו־הבסיס, פנה פוגל אל חברו ואמר לו כי מהלך המחשבה שלו נעצר, החבר אישר את דבריו. האם באמת עלה בידו של פוגל להשתמש בצמח כדי ללכוד תהליך של חשיבה על גבי נייר רישום? כעבור דקות מעטות, כאשר פנה הפיסיקאי לפי בקשתו של פוגל לחשוב על אשתו, שב הצמח והתווה עקבה, זו הפעם במשך 105 שניות. פוגל חש כי הישר לפניו, בתוך חדר־המגורים שלו, היה צמח קולט הגיגים של אדם אודות אשתו ומעביר אותם אל הנייר. אילו נמצא מי שהיה משכיל לפענח עקבות מן הסוג הזה, האם לא היה ביכולתנו לדעת מה בדיוק עבר במוחו של האיש?

לאחר הפסקה לכוס קפה, ביקש פוגל את חברו, כמעט כבדך אגב, לשוב ולחשוב על אשתו באותו אופן שחשב עליה קודם לכן. הצמח רשם עקבה נוספת, במשך 105 שניות, שהיתה דומה מאוד לעקבה הראשונה. לדידו של פוגל היתה זו הפעם הראשונה שבה נראה צמח כשהוא רושם ספקטרוגראם מחשבתי וחוזר ומעתיקו בשנית! אולי, כך חשב, אין זו אלא שאלה של זמן עד שנוכל לקחת מתכונות כאלו של עקבות־מחשבה ולפרקן ליחידות מסר אשר תשמשנה אותנו כדי לתאר תהליכי חשיבה.

לאחר שעלה בידו להוכיח כי צמחים מגיבים על בני־אדם אינדיווידואליים ועל צמחים אחרים, החליט פוגל כי השלב הבא שלו יהיה ניסויים בקבוצות של אנשים. בעודו מארח בביתו קבוצה של פסיכולוגים, רופאים ומתכנני מחשבים ספקנים, ביקש מהם לבדוק היטב את המיכשור שלו שמא יימצאו בו מתקנים או תחבולות הסמויים מן העין. לאחר שלא גילו מאומה ביקש מהם פוגל לשבת במעגל ולשוחח כדי לראות אם יקלוט איזה שהן תגובות נקלטות על ידי הצמחים שלו. השיחה נמשכה במשך שעה תמימה ללא כל סימן חיים מצד הצמחים. בדיוק כאשר החבורה כולה נמנתה וגמרה שכל הענין אינו אלא אחיזת עינים, אמר אחד מהם: “ומה בקשר למין?” לחמהונם הגדול התעוררו הצמחים לחיים והעט על מכשיר הרישום חג על גבי הנייר כמטורף. כיון שכך היה מי ששיער כי הדיבור על אודות מין יכול להתסיס בתוך האטמוספירה איזה שהוא סוג של אנרגיה מינית. מן הסוג של ה"אורגון" שנתגלה ותואר על ידי ד"ר וילהלם רייך. השערה זו אף ממשיכה וטוענת כי טקסי הפריון העתיקים, שבהם היו גברים ונשים מזדווגים בתוך שדות שנזרעו זה מקרוב, אכן יכלו לגרות את הצמחים לגדילה.

בהזדמנות אחרת הגיב צמח על תגובתו של קהל שומעים שישב בחדר חשוך, המואר רק על ידי נר אדום ועמום, והאזין לסיפור על רוחות רפאים. בנקודות מסויימות במהלך הסיפור, כמו למשל: הדלת של בקתת־היער המיסתורית החלה להיפתח אט אט…" או “לפתע הופיע מאחורי הפינה אדם מוזר ובידו סכין ארוכה….” או “צ’רלס התכופף ופתח את המכסה של ארון המת,” התנהג הצמח כמו היה מקשיב בהתרכזות מיוחדת. פוגל ראה בכך עדות ברורה ליכולתו של הצמח לאמוד “מעללים של דמיון” בעת שהקבוצה כולה הופכת אותם לאנרגיה.

פוגל מטעים כי ניסויים בצמחים טומנים בחובם סכנות חמורות לאלה שלא ניחנו בכישורים הנאותים לשנות את מצבי המודעות שלהם. “מחשבה ממוקדת,” כך אמר, “יכולה להפעיל השפעה עצומה על גופו של אדם במצב חשיבתי עילאי, ובלבד שהוא מניח לרגשות שלו להתערב בדבר.”

“שום אדם,” אומר פוגל, “שבריאותו הגופנית אינה מושלמת, אסור לו לקחת חלק במחקר צמחים או בכל סוג אחר של מחקר נפשי” הוא חש בבירור, הגם שלא היה ביכולתו להוכיח זאת. כי תזונה מיוחדת המתבססת על ירקות, פירות ואגוזים, עשירים במינראלים וחלבונים מאפשרת לגוף לבנות אותו טיפוס של אנרגיה הנדרש לעבודה מסוג זה. “אתה מגייס ואנרגיה במיפלסים גבוהים,” הוא אומר, ולשם כך נדרשת לך תזונה טובה."

כאשר נשאל כיצד עשויות אנרגיות עילאיות, כמו החשיבה, לפעול על הגופים הגשמיים של אורגניזמים חיים, אמר פוגל כי בשלב הזה של מחקריו הוא מתחיל לבחון את התכונות המוזרות של המים. בתורת קריסטלוגרף הוא מגלה עניין בעובדה שבניגוד לרוב המלחים, המופיעים רק בצורה גבישית אחת, הרי דגימות של קרח מתוך קרחונים מתקיימות ביותר משלושים צורות שונות. “הדיוטות הרואים את הגבישים הללו בפעם הראשונה,” מספר פוגל, “עשויים לקבוע שהם מתבוננים בהרבה חומרים שונים. ויתכן כי הם צודקים לפי דרכם, שכן המים הם מיסתורין אמיתי.”

בהקשר לכך חוזה פוגל – תוך הדגשה שהדברים עודם רחוקים מאוד מלהיות עובדה מבוססת – כי מאחר שכל היצורים החיים ניחנו בתכולה גבוהה של מים, הרי חיוניותו של אדם קשורה באיזו שהיא דרך למהירות הנשימה שלו. בעוד המים נעים ברחבי הגוף ומבעד לנקבים שלו, הולכים ונבנים בתוך הגוף מטענים חשמליים. הרמז הראשון של פוגל באשר לתיאוריה שלו על אודות תפקידים של המים נובע מן העובדה שמספר ‘פסיכאים’ איבדו כמה וכמה קילוגראמים ממשקל גופם במהלכם של ויעודים שהיו כרוכים בהוצאה של הרבה אנרגיה חיונית או נפשית. “אילו יכולנו לשקול אדם במהלכו של מחקר נפשי על גבי מאזניים רגישות.” כך מציע לנו פוגל, “כי אז היה מתברר לנו שכל מקרה כרוך באבדן של מישקל. הרי זה אותו אבדן של מים הפוקד אנשים שכפו על עצמם דיאטה קטלנית.”

יביא העתיד את אשר יביא, פוגל מאמין כי המחקר שלו בצמחים עשוי לסייע בידי האדם להכיר באמיתות שנזנחו זה זמן רב. הוא סבור כי פיתוחן של מערכות אימון פשוטות, שכיום הוא עוסק בתכנון שלהן. יאפשרו לו ללמד ילדים לתת פורקן לרגשותיהם ולעקוב אחר התוצאות בדרך מדידה ומהימנה.

“בדרך זו נוכל להורות להם את אמנות האהבה,” נאום פוגל, "כך גם יוכלו לדעת כי כל אימת שהם הוגים מחשבה, הרי הם משחררים עוצמה או כוח כביר לתוך החלל. בידעם כי הם ומחשבותיהם חד המה, חזקה עליהם שידעו כיצד להשתמש בחשיבה כדי להשיג גדולה רוחנית, רגשית ואינטלקטואלית.

“אין זה מכשיר כדי למדוד גלי מוח או איזו שהיא תחבולה כדי לסייע לאנשים להיות מיסטיקנים,” טוען פוגל ברוב תוקף, “הוא נועד לסייע לילדים להיות יצורים אנושיים פשוטים וישרים.”

משנתבקש לסכם בכמה מילים את החשיבות של מחקריו בצמחים השיב פוגל בזו הלשון:

חלק גדול מאוד מן התחלואים והסבל שבחיים נובע מתוך חוסר היכולת שלנו לשחרר את המתחים והכוחות האצורים בקרבנו. כאשר אדם דוחה אותנו, אנו מתמרדים בלבנו פנימה וממשיכים לדבוק בדחיה זו. כתוצאה מכך מצטבר בתוך גופנו מתח, וכפי שהראה ד"ר וילהלם רייך, לפני כל כך הרבה זמן, הרי מתח זה נכלא בצורה של מתח שרירים. אם אין משחררים אותו, הוא מרושש את שדה האנרגיה של הגוף ומשנה את הכימיה שלו. המחקר שלי בצמחים מצביע על אחת הדרכים להשתחרר מן המתח הזה.

לדידו של מרסל פוגל, היה בהם, בצמחים, כדי לפתוח אופקים חדשים. הוא סבור כי ממלכת הצמחים מסוגלת לקלוט שדרים של כוונה, טובה או מרושעת, שיש בהם מטבע בריאתם יותר מהימנות מזו המופיעה בתרגומיהם המילוליים. זהו כשרון שבו ניחנו כל בני־אדם, אלא שמטעם זה או אחר הם מעדיפים לפי שעה להתעלם ממנו.

ראנדאל פונטס ורוברט סוואנסון, שני סטודנטים קליפורניים צעירים לפסיכולוגיה הומניסטית ופילוסופית הינדית, כבר החלו להציג את התיזות של פוגל על קרקע מוצקה. בעשותם שימוש בציוד מתוחכם שהושאל להם על ידי החוקר מחברת אי.בי.אם., כבר עלה בידם לחולל סדרה של תגליות כה מדהימות עד שחרף גילם הצעיר נמצאו אוניברסיטאות בעלות מוניטין שהקצו להם תקציבים וציוד כדי להמשיך ולחקור את פלאי התקשורת של הצמחים.

התגלית הראשונה של פונטס וסוואנסון באה לאמיתו של דבר בדרך מקרה כאשר אחד מהם גילה כי פיהוקו של השני נקלט על ידי צמח בצורה של נחשול אנרגיה. תחת שיתעלמו מן התופעה, כבלתי מתקבלת על הדעת, בחרו שני המלומדים הצעירים להמשיך ולבדוק אותה. הם עשו כן משום שנזכרו בפסוק מתוך חיבור הינדי עתיק־יומין אשר ראה בפיהוק מופרז אמצעי לשוב ולהטעין אדם עייף בשאכטי נותן חיים, אנרגיה שלפי עקרונותיהם של ההינדים היתה ממלאת את היקום.

בעזרת ד"ר נורמן גולדשטין, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה של מדינת קליפורניה בהייוארד, הוסיף פונטס וגילה פוטנציאל חשמלי שעבר מתא פילודנדרון אחד למשנהו. הפוטנציאל הזה מצביע על אפשרות סבירה לקיומה של מערכת עצבים פשוטה שאיש לא חשד קודם בקיומה.

לאחרונה חוקר פונטס את הניטלה, צמח־מים שהתאים האינדיווידואליים שלו עשויים להתארך כדי חמישה סנטימטרים ויותר. הוא עובד במכון המחקר סטנפורד בקליפורניה בשיתוף פעולה עם הפיסיקאי ד"ר האל פוטהוף, ועם פט פרייס, לשעבר טייס ניסוי ומפקד משטרה, שניחן בכוחות נפשיים מרשימים. פרייס יכול לגרום לניטלה להגיב כמעט ללא שום כישלון על ההטלות החשיבתיות השונות שלו. פוטהוף ופונטס מקווים, איפוא, כי אם ירחיקו את פרייס למרחק ניכר מן הניטלה – דרך משל, יותר מ־1,500 קילומטר ויעשו שימוש בציוד מתוחכם לעיתוי, או אז יעלה בידם לקבוע אם הוא מסוגל להשפיע על הצמח ממרחק אשר כזה ואם האנרגיה הבוקעת מן ההטלות החשיבתיות שלו אמנם נעה במהירות יותר גדולה ממהירות האור. בין הזמנים, מסייע סוואנסון להקים מרכז יעוץ פאראפסיכולוגי באוניברסיטת ג’ון פ. קנדי במארטינז, קליפורניה. בין השאר הוא מבקש לקבוע שם אילו אנשים משפיעים על צמחים על דרך הטלפאתיה ואילו אינם יכולים לעשות כן.

סיפור אהבה המשתרע מעבר לזמן ולמרחק, זהו בסיס סיפורו של ל. לייבוביץ', חובב מד"ב שרוף מזה שנים רבות. בין האמצעים המשמשים לסופר בכתיבת סיפור זה – אֶקסטרפוֹלָצְיָה נפלאה בנושא הביולוגיה.

* * *

איור: יצחק גרנות

כל משך המסע בערה בי תחושה של דחיפות. והשעון שבי לא פעם יחד עם שעונה של הספינה. בטרקלין הגדול היה שלט מאיר ומתחלף: יום ראשון למסע. יום שני למסע. ולי נראה כאילו עברו יובלות. חכיתי שנים, עתה לא יכלתי לחכות ימים.

ליד השעון תלתה תצוגה מרחבית של הנתיב בו נסענו, נסיון למסור בארבעה מימדים את הדרך באין־סוף. בתוך הקוביה התפתלו והצטלבו מישורים, ועליהם נעה נקודה אדומה: נעה בעקיפין, עברה ממישור למישור, היססה בין המישורים; אך התקרבה בהתמדה אל כוכב ירוק שמעליו תלו אותיות זוהרות: 278־3־1 ‘הסליל הכפול’; תחנה לפני אחרונה של הספינה, כוכב הלכת אליו נסעתי. ולבסוף הנקודה האדומה כמעט נגעה בירוקה, היא עמדה לעזוב את המישורים ולזחול אל הכדור הלבן־חלבי שסימן את היקום שלנו. עוד מעט ונגיע.

השעה היתה ארבע לפנות בוקר על פי שעון הספינה, והייתי לבד בטרקלין הגדול. לרגלי היה צרור חפצים ארוז בתרמיל. עמדתי וחכיתי, פני אל קיר הזכוכית השחור. ולפתע אחזה בי יד נעלמה וניסתה לכווץ אותי ולדחוס את כולי אל החלל שבטבורי, ואחר כך הרפתה ממני היד, וקיר הזכוכית פרח באור ובצבעים: שמש, כוכבים. הספינה יצאה מן העל־חלל אל החלל.

שמש צהובה מאד זרחה ברביע העליון של קיר הזכוכית. הכוכבים היו מועטים, נקודות בודדות של אור. ומלמטה, עם סיבובה של החללית, החל לזרוח ‘הסליל’. צבעו ירוק־כחול, מערבולות של עננים, כיפות קוטביות מבהיקות, ככל כוכב לכת. אין פלא שאף אחד לא קם משנתו כדי לצפות בו. מעטים שמעו עליו, הכיצד ישמעו? “מה זה, דוקטור?” “תרופה חדשה. טובה מאוד על פי נסיוני.” “תודה דוקטור. חיי כה קלים עתה, דוקטור.”

הבטתי בכוכב הלכת הסובב לאיטו, מנסה להבחין בתווי היבשות, כאשר לחש קול מן הקירות: “ד”ר אָדִי, אנא התייצב בתא פריקה מס' 3." העמסתי את התרמיל על שכמי ויצאתי מן הטרקלין. האורות עומעמו אחרי, מאות הכסאות הלבנים שקעו בחשכה. רק השעון המשיך להאיר: יום תשיעי למסע. והנקודה האדומה בתצוגה המרחבית נגעה בירוקה ולא זזה.

בתא הפריקה כבר שרר לחץ אטמוספירי. באמצעו עמדה הנחתת, ורובוטים פרקו את מטענה: חבילות לבנות, גדולות, זהות בגודלן. מתוך כל חבילה נשמע זמזום חרישי, הרחש של מערכת הקירור. ועל החבילות היו רשומים כוכבים מכל קצווי הגלכסיה, אחדות מהן יתגלגלו חדשים בדרך עד שיגיעו ליעדן.

“צוות הספינה ומוחה נפרדים ממך לשלום, ד”ר אדי. נהנינו משהייתך עמנו ומקווים להתראות. דרך צלחה," אמרו הקירות.

“ברוך בואך אל כוכב הלכת ‘הסליל הכפול’. אנא הכנס בפתח שבחרטום,” אמרה הנחתת.

הנחתת כולה היתה חלל ענק סגור סביב במנועי אל־כובד. החלל הלך והתרוקן. אחרון הרובוטים יצא ממנו ודלתות הנחתת נסגרו. התיקרה שמעלי נראתה אך בקושי, הקירות התעגלו סביב כקופסת גולגולת העשויה מתכת. כל רעש שהשמעתי הדהד וחזר מקירות המתכת, עד שפחדתי לזוז. לא הרגשתי אימתי יצאה הנחתת לדרכה ולא חשתי בנחיתתה.

עד שפתאום נפער פתח בקיר המתכת, ומן הפתח זרח פנימה אור שמש זהוב, מאיר יותר מן השמש תחתה אני חי. האירו עלי קרניה של שמש זרה. צעדתי בהססנות אל הדלת. גרם מדרגות קצר השתרבב מקיר הנחתת וירדתי בו.

לפני חמש עשרה שנה, בשנתי הרביעית באוניברסיטה, לקחתי קורס בתורת הנגיפים המורחבת. ההרצאות הוקלטו על כוכב ‘הסליל הכפול’. עמדתי באולם הגדול, כי כל המקומות היו תפוסים והמעברים נדחסו אדם. בהתחלה רעש האולם, אך אחר כך השתרר שקט גמור. הבטנו בתמונה התלת מימדית בתמהון. ידענו וסרבנו להאמין. כבר אז היה שמו לאגדה. היה גבר שחור־שֵער, עיניו חומות כהות. אפו התעקל מעל פה בשרני, רך. הוא מיעט בתנועות, דיבר בצורה ברורה מאד, לפניו היה מסוף של מחשב בו השתמש מדי פעם. מאחורי גבו נפתחו פתחיהם של מסדרונות עגולים, לבנים. כך ציירתי לעצמי את ‘הסליל הכפול’: גבר שחור־שֵער, זקוף, ממעט בתנועות, מסדרונות לבנים.

אך הנחתת עמדה באמצעו של כר דשא. דמעות עלו בעיני, כה עז היה אור השמש. המתין לי איש בסרבל כחול ורחב, נמוך ממני בראש. שערו היה מתולתל, לבן כמעט כולו. הוא מיהר אלי והושיט את ידו. אמר, “ברוך בואך. שמי לָסְקֵר.”

עד שאמר זאת לא זיהיתי אותו. השמטתי את התרמיל כדי לאחוז בידו. “אָדִי. ד”ר אדי. אני…" אמרתי את אשר עם ליבי. “אני המום. לא ציפיתי שאתה בעצמך תקבל אותי.” הוא חייך, “אני מקדם את כל חברי למקצוע.”

“למדתי רפואה באוניברסיטה של הכוכב לאו,” אמרתי, “ואני מוסמך לעסוק במקצוע רק על פני לאו.” לסקר היה בוגר כדור הארץ, מוסמך לעסוק ברפואה בכל היקום המיושב; אלהים יודע כמה תארים סחב מאחוריו, וזה כאין וכאפס לעומת שמו; וקרא לי חבר למקצוע. אך הוא אמר, “נשבענו אותה שבועה.” וזו היתה אמת.

הלכנו והתקדמנו לעבר בניין לבן, כיפתי. מסביב השתרע מישור ענק ירוק, ורק מרחוק תלו באויר פסגותיו של הר מושלג. “קיבלתי את מכתבך האחרון. הנגיף־הנושא כמעט מוכן, ממתין רק לתרבית רקמה לנסויים אחרונים. בת כמה הילדה עכשיו?”

“בת אחת עשרה. והיא חולה מגיל שלוש, עברה כבר השתלת רשתית בעין אחת.”

“אינכם נוהגים לערוך בדיקות תוך רחמיות בלאו?”

“אשתי התנגדה לניקור מי השפיר. במשפחות שלנו לא היתה מעולם סכרת. יתכן וזו מוטציה ראשונית. לא עשיתי מיפוי גנטי.”

בת אחת עשרה, בתי היחידה, חולת סכרת נעורים בעולם בו אין כמעט חולים. “ולמה פנית אלי רק עכשיו?” שאל לסקר.

“חסכתי שמונה שנים כדי לממן את השדר אליך ואת הנסיעה לכאן. גם כך שילמתי חלק מדמי הנסיעה בעבודה כרופא, לבני לאו שעל הספינה.” לסקר משך בכתפיו, כלא מבין.

נכנסנו אל אולם גדול מאד, שבאמצעו הוקרנה תמונה תלת מימדית: קופסית של נגיף, מבנה משושה ומדוייק; אחר נעלמה הקופסית וגילתה את הסליל הכרוך סביב עצמו שבתוכה. הסליל הותר ועתה דמה לסולם לוליני.

“זהו הנגיף הראשון שבו השתמשנו, זן של נגיף ההֶרְפֶּס. בצורה זו או אחרת הוא משמש אותנו עד היום.” יצאנו מן החדר; הקופסית נבנתה ונהרסה, הסליל הותר ונקשר מחדש.

עתה נכנסנו לתוך חדרון קטן. לסקר התיישב על כורסה שעמדה שם, לפניו מסוף של מחשב. “תן לי את תרבית הריקמה,” אמר. הוצאתי מתרמילי את החבילה הקטנה והכבדה. הוא הכניסה לחריץ בשולחן המסוף והקיש במהירות בקלידים. המסך הואר, הופיעו עליו תמונות מתחלפות במהירות, מספרים, צופנים גנטיים, ברצף לא מובן לי. אך לסקר צפה במסך ודיבר:

“במאה העשרים גילו את הנגיף: יצורים עם קופסית כמו מזרק, המחדירה את החומר הגנטי שלה אל תוך תא חי. אחר כך ראה מישהו כי יש והחומר הגנטי של הנגיף נכלל לתוך הכרומוזום של התא החי ונרדם שם: נוספה לתא כמות של דנ”א שאינה באה לכלל ביטוי. וכעבור מספר שנים שמו לב כי לפעמים נגיף רדום כזה יוצא וסוחב אחריו קטע מתוך הכרומוזום של התא; הוא רכש מידע גנטי חדש ולא איבד את כשרו להיכנס לתוך תא חדש. משמע: מצאנו דרך להעביר מידע גנטי מתא לתא. וכל שנותר לנו זה למצוא נגיף מתאים, שלא יהרוס את התא המארח, ולמצוא דרך להצמיד לו את המידע הגנטי, את הגֶן. כל כך פשוט: נולד ילד עם מחלה גנטית קשה, חסר לו גֶן; יש לנו אמצעי לספק לכל התאים שלו את הגֶן החסר, והוא גם יעביר אותו לצאצאיו. חסל סדר המחלות הגנטיות. אך כל התהליך הזה, חיפושי הדרך, נמשך מאות שנים. מורי הצליח בראשונה לרפא ילד חולה בטיי־זקס, לפני חמישים שנה. מאז אנחנו הולכים ומשתכללים, וכיום כמעט אין מחלה גנטית שאינה ניתנת לריפוי."

הוא הסתובב אלי בכורסתו. “הלבלב של בתך אינו מייצר אינסולין. נדביק אותה בנגיף; הנגיף נושא על זנבו את הגֶן ליצירת אינסולין, הוא חודר אל התא ומתאחד עם הכרומוזום שלו. האינסולין מתחיל להווצר.” הוא נגע במסוף. על פני המסוף החלה לרוץ תמונה: מסדרון ארוך, על פני מדפים מכוסי כפור נחו מאות אלפי ביצים. “מתחת למסוף הזה מסתעפים כמו כוכב מסדרונות ארוכים, מלאים בביצים. בכל ביצה גדלים הנגיפים. אין מחלה גנטית שאין לה פתרון כאן: לפעמים פתרון קצר ולפעמים ארוך, אך המחלות הגנטיות אינן מהוות עוד בעיה. אתה בוודאי יודע זאת.” ידעתי זאת ועדיין הייתי נדהם.

על מסך המסוף הופיעה כתובת: ‘תרבית התאים נמצאת בגידול מואץ ותגיע לשלב גידול לוגריתמי בעוד ארבע שעות. סוף ניסוי בעוד שש שעות.’

לסקר קם מכסאו. “תרצה לבוא עמי? נסייר מעט.” “כן, ודאי,” אמרתי. במסדרון הלבן הלך לפני, ראשו הלבן כפוף. שוב עברנו ליד התמונה התלת־מימדית. הקופסית נבנתה משושים־משושים ונעלמה, הסליל הותר ונקשר מחדש.

בחוץ נשבה רוח קרירה מפסגות ההרים. היא נשאה עימה ריח שמעולם לא הרחתי: עדין, משכר, נקי. כאילו בעל גוון כחול בהיר, עדין מאוד. “על מורדות ההרים האלה,” אמר לסקר והצביע בראשו, “צומחים בצפיפות עצים נמוכים, ‘עצי־פרח’ קראנו להם. בעונה זו של השנה מתכסה כל עץ באלפי פרחים צהובים. בהתחלת הפריחה הם מפיצים את הריח הזה. לידם הריח משגע, קשה לעמוד בו. הוא גורם להתעלות הרוח, כמעט לשכרות. אך לקראת סוף עונת הפריחה ריחם משתנה. הריח העדין הופך… הופך לריח רקבון. של בשר נרקב. אך אז הרוחות משתנות, רק לעתים נדירות תנשוב רוח לכיוונינו. על ההר אי אפשר כלל לדרוך.”

לפני הבניין חיכה לנו כדור רחף. לסקר הקיש על מקלדי הלוח את היעד. הכדור התרומם, כר הדשא הענק דהר מתחתינו, קטן ונעלם. עתה טסנו מעל אגם שחופיו משוסעים ומפורצים.

“כשבאנו אל המקום הזה לראשונה קידם את פנינו ריחם של עצי־הפרח. אז החלטנו סופית להשתכן כאן. ובתום עונת הפריחה נשבה פעם רוח מערבית והרחנו את ריח הריקבון. אחד מחברי פענח את הצופן הגנטי של עצי־הפרח. איתרנו את הגֶנים של הריח, בפעולה פשוטה יכולנו לבטל את השינוי שחל בריח. כבר הכנו את הוירוס הנושא. אך אז החלטתי לא לעשות זאת. ולא עשיתי. זה היה לפני 28 שנה.”

טסנו מעל שלגי ההרים. במורד, בין סלעים חשופים, עצרנו לפני כיפה לבנה וקטנה. אדם גבוה מאוד, ששערו זהוב ועיניו מלוכסנות יצא לקדם את פנינו. “זוהי תחנת הניסויים החקלאיים שלנו,” אמר לסקר, ונכנסנו.

הם עסקו שם בלוחמה ביולוגית. על פני עולם אחד כִלתה הכנימה את היבול, בעולם שני התרבתה אצה במהירות וחנקה את הימים. אנשי מושבה על כוכב לכת חדש שטרם זכה לשם סבלו מחוסר ויטמינים: החיידקים השוכנים במעיהם, אלה היוצרים את הויטמינים, עברו מוטציה. המושבה חדלה להתפתח, וכולם פנו ללסקר, ל’סליל הכפול'. במבנה שהשתרע מתחת להר כולו נמצא נגיף שיהרוג את הכנימה, נגיף שיהרוג את האצה ולא יזיק לשום יצור אחר; נגיף שישנה את הבקטריות על פני אותו עולם. עבדו שם מיטב המוחות מכל היקום המיושב למשך שנה, שנתיים, עשר שנים. הם חזרו לביתם עם כל הידע שעל ‘הסליל הכפול’. אך עד שהספיקו ליישמו, להכין מעבדה, לייצר את הנגיף הנושא, התקדם ‘הסליל הכפול’ הלאה, הקדימם בכל, שינה את שיטות העבודה. מה עוד שכולנו, הרופאים בעולם כולו, תמכנו בלסקר. לא רצינו שכוח מעין זה יתגלגל לידיים אחרות.

וכוחו היה עצום: אני יכולתי לספור על אצבעות ידי את האנשים שהיצלתי ממוות; ולסקר יכול היה למנות את העולמות שהציל מכליה.

כדור הרחף נשאנו הלאה, אל יבשת של יערות צפופים. עץ נגע בעץ, ענפיהם לא נעו, צבעם היה ירוק שחור. ופתאום ריחפנו מעל קרחת גדולה ביער ובתוכה כיפה. אך הכיפה היתה בקועה, כאילו פגע בה ברק, והקרקע סביבה חרוכה. כדור הרחף חלף הלאה, ואני הסתובבתי, מנסה להבין את פשר המראה.

“השארתי זאת למזכרת,” אמר לסקר. “לפני שנים, כשהתחלנו לעבוד בחיידקים, פיתחנו כמה זנים ממאירים מאד. אז לא היתה לנו שליטה עליהם. לילה אחד באה ספינת חלל ונחתה במקום בו עבדנו, ואנשים חמושים ערכו פשיטה, חפשו את החיידקים. ספינת החלל היתה מסדר גודל שלישי, רק ממשלות משתמשות במעין אלו. אחד האנשים שלי הצליח להגיע למנועיה ולפוצצה על הקרקע. יחד עימו. השארתי את הכל כפי שהיה. אך היער הולך וכובש את החלקה החרוכה”. הוא שתק מספר רגעים. “מאז החכמתי. מיד לאחר המקרה הפסקתי כל עבודה. עבדנו על נושא אחד: פיתחנו נגיף קטלני, שיהרוג כל יצור תוך שלשה ימים. ופיתחנו אמצעי ביולוגי פשוט נגדו. כל כוכב הלכת ‘הסליל הכפול’ נגוע בנגיף הזה. רק מי שעוזב ברשות מטופל, בלא שירגיש. מי שינחת פה ללא רשות או ינסה לגנוב חומר ביולוגי יחלה. וסימני המחלה נוראים. ללא ספק הדבר יוודע לי.”

“לא ידעתי על כך.”

“האנשים שצריכים לדעת יודעים. לא קרו עוד מקרים כאלה.”

ושוב התקשיתי להאמין: אדם היוצא חוצץ נגד יקום ומלואו, אדם יחיד המשליט את חוקיו על העולם. אז הגענו למחוז חפצנו. הכיפה הלבנה שכנה הפעם באמצעו של גן ענק, כמעט לא מטופח. בפעם ראשונה על פני הסליל הכפול שמעתי קולות של ציפורים. הכיפה היתה מדגם ישן, נקבעו בה חלונות זכוכית גדולים. “פה,” אמר לסקר, “אנחנו מחפשים נגיף הרסני לכל סוג של גידול סרטני שביקום. לאחדים מצאנו. בוודאי גם אתה משתמש בהם. לאחדים עדיין לא. לפי חישובי יש לנו עבודה לעוד עשרות שנים. אחר כך נתחיל בנושא חדש. אך הנה הגענו. אלה המגורים שלי.” לסקר פתח דלת של עץ, ראשו שחוח מעט. אני חשבתי: אלהים אדירים, כמה כוח עומד לרשותו של אדם זה. אחר נזכרתי בילדתי ותחושת הדחיפות שבה אלי. כל משך הסיור שכחתי אותה.

תקרת החדר אליו נכנסנו היתה עשויה חציה מזכוכית. קיר אחד היה תפוס במסוף של מחשב, כעין לוח פיקוד ענק. שני קירות היו מכוסים במדפים מעץ כהה, כבד. ועל המדפים היו מונחים ספרים, ספרי נייר ממש, אלפי כרכים. “זה החטא האהוב עלי ביותר,” אמר לסקר והצביע על הספרים. “יש פה ספרים מלפני מאתיים ושלוש מאות שנה, שהודפסו במדינות הלאומיות על פני כדור הארץ.” משדיבר נדלק אור־נקודה וריחף־האיר את הספרים. אחר שתק והתיישב, ואור הנקודה האיר את ראשו, את שערו הלבן, את כתפיו השחות.

אמר: “הזמן עובר כל כך מהר. לפעמים הכל נראה לי חסר טעם לעומת המרוצה הזאת. לפני עשרים שנה…” עצר, חשב מעט, אחר אמר, “יש לי בקשה אליך. במסוף המחשב יש חרך ללקיחת מיקרו־בְּיוֹפְּסִיָה. אנא גש והנח אל ידך שם. לא תרגיש דבר.”

ניגשתי, התיישבתי על הכורסה שלפני המסוף, אחר תחבתי את ידי בחריץ, המסך הואר. הופיעה עליו ידי. אחר הוגדלה היד, האצבעות יצאו מן התמונה, הקווים בכף היד נראו כדרכים סלולות בין גבעות. אל גבעות כף ידי קרב עמוד עבה וחד של פלדה. הרגשתי דקירה קלה. אזי השתנתה התמונה: מחט דקה נגעה בצלוחית והניחה בה את קטע הריקמה. המצלמה התקרבה אל הצלוחית: פירור הריקמה שבתוך הנוזל הלך וגדל, עתה נראה ענק, רועד, מתפורר לתאים. ההגדלה היתה כה גדולה עד כי ראינו תאים בודדים. על המסך הופיע תא אחד. מערבולת התערבלה בו, חוטים עבים התפתלו, נפרדו, נדדו אל הקטבים. אזי, לפתע, התפוצץ התא. החוטים השחורים, הכרומוזומים, נמרחו על המשטח. המראה התמקד בכרומוזום אחד, הלך והתקרב עד כי ניתן היה לראות את פיתוליו, הלך והתקרב ונמוג. על המסך החל להופיע סדר חומצות הגרעין של הכרומוזום: ACCCTAGCTACCGATTACT…

ולפתע פסקה התנועה על המסך. הופיעו עליו אותיות זוהרות, אדומות, כבות ונדלקות לסירוגין: “הרצף הגנטי המתוייק בזכרון כאירמה־434 זוהה בוודאות ככרומוזום מדוגמה זו.” ושוב כבה ונדלק: “הרצף הגנטי המתוייק בזכרון כאירמה־434 זוהה בוודאות.”

הבטתי בלסקר. הוא ישב קפוא בכורסתו, עיניו בוהות במסך. ופתאום קם במהירות, כיבה את המסוף, השעין עליו את מצחו, גבו מופנה אלי, עמד כך מספר דקות. אחר סבב לאיטו, התיישב, חייך נאנח ואמר: “זהו זה. כך חולפת תהילת העולם. אך אני חייב לך הסבר.” לפתע הופיעו דמעות בעיניו.

“כשלמדתי רפואה על פני כדור הארץ למדה עמי נערה ושמה אירמה. התאהבנו וקשרנו ברית אוהבים. כשגמרנו ללמוד פרצה מגפת הדֶבֶר החדש על פני פרוכסימה קנטאורי ושנינו נסענו לשם. היא היתה עדינה ואוהבת… ורופאה טובה. מעולם לא פגשתי אישה כמוה. אהבתי אותה יותר מכל. אחר כך באה מגפת האבעבועות על טי־44, ומחלת הנהרות על פני לאו. שש שנים שהינו יחד ולא נפרדנו ליום. תוך הנדודים התחלתי בעבודתי בתורת הנגיפים. יום אחד קרא לי מורי מאוניברסיטת כדור הארץ. הוא עמד להתיישב פה, על ‘הסליל הכפול’ ולעסוק בעבודה מעבדתית. אירמה באה הנה, שהתה עימי עוד שנתיים, עבדה אתנו. כאשר פרצה מגפת הכוכבים רצתה לעזוב, לנסוע לשם, לעזור. אני לא רציתי. אז נפרדנו. פרידה קשה, נוראה, לתמיד. לפני שנפרדנו… לפני שנפרדנו ישבתי במעבדה והכנתי נגיף חדש: נגיף שנכנס לכרומוזום ו’נרדם' שם. רק כאשר כל האורגניזם מת משתחרר הנגיף. וכאשר הוא משתחרר, הוא מדבק מאוד. לפי חשבוני, הנגיף המשוחרר ידביק כל אדם ביקום תוך ארבעה חודשים. כאשר אירמה עזבה שכן הנגיף בתאיה. ומאז כל אדם שבא לפה, כל תרבית רקמה… נבדקה למציאת הרצף הגנטי של הוירוס; העדות כי… כי אירמה איננה עוד. אתה הבאת לי בתאיך את הבשורה הזאת. בארבעת החודשים האחרונים, על פני כוכב לכת כלשהו, אירמה מתה.”

הבטתי בראשו השחוח, בידיו הגדולות, המעוקלות כמנסות לחבק משהו. “הגד לי,” אמרתי, “הנגיף הזה אינו נושא עימו שום תכונה? לא הוספת למאגר הגנטי שום מידע?”

“כיצד ניחשת? היה זה מעשה של הבל. הוירוס משנה את הרכב הדמעות, מוסיף להם חומר. לאחר מותה של אירמה לכל הדמעות יהיה ריח קלוש, קלוש מאוד, של פריחת עצי הפרח. קשה להריחו, אך הוא שם.”

הספינה תלתה מעל צידו האפל של ‘הסליל הכפול’, ישבתי בטרקלין והבטתי בנקודות האור המועטות שעל הכוכב. הקירות אמרו: “אנא היכונו לכניסה לעל־חלל.” ושמחתי, כי במרחק תשעה ימים המתינו לי אשתי ובתי, ויש בידי תרופה בשבילה.

וחשבתי על אהבה: אהבתי לבתי. אהבתו של האיש־לא־איש הזה, לסקר, שהעיז להציף באהבתו את כל היקום. ותמהתי אם בדמעותיהם של בתי ושל אשתי, כאשר יקדמו את פני, אבחין בריחם הקלוש של עצי הפרח.

קבוצה לחקר מדע־בדיוני

המכתב הבא הגיע אלינו, ואנו מפרסמים אותו בלשונו:

מערכת נכבדה,

אנו מנסים לארגן קבוצה מצומצמת של אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות, אשר תהיה בקשר כקבוצת דיון בנושאים של חקר המדע הבדיוני. אפשרויות (ומשמעויות) של חקר חיים בחלל החיצון ועוד נושאים. אנו עומדים בקשר עם 'האגודה האמריקאית לחקר המדע הבדיוני' (Science Fiction Research Association Inc), – יושב הראש הנוכחי חבר במחלקה לסוציולוגית של אוניברסיטת מישיגן – וכן עם 'המרכז לחקר קהילות אנוש בחלל' (Center for the Study of Human Communities in Space), אשר מצוי באוניברסיטת ניאגרה. שתי האגודות הנ"ל מכוונות בעיקר כלפי אנשי מקצוע ממקצועות אקדמיים שונים ואמורות להוות בסיס לפיתוח רעיוני.

אנשי מדע, מדיסציפלינות שונות, המעוניינים בנושאים שלעיל והמעוניינים ליצור קשר מתבקשים לכתוב אל הר''מ.

אסיר תודה אהיה לכם באם תוכלו לפרסם מכתבי, על מנת שאנשי מדע, מדיסציפלינות שונות, המעוניינים בנושאים שלעיל והמעוניינים ליצור קשר, יוכלו לכתוב ישירות אל הר"מ.

בתודה,

ד"ר נחמן בן יהודה

המחלקה לסוציולוגיה

ואנתרופולוגיה חברתית,

האוניברסיטה העברית

ירושלים

אחד מי יודע?

בגליון מס' 8 של ‘פנטסיה 2000’ הופיע מאמרו של אסימוב “תגלית הנצנוץ”, הדן בנסיבות שגרמו לגילויים של כוכבי הלכת נפטון ופלוטו. אסימוב משער כי בערך בשנת 2030, יתגלה הכוכב העֶבֶר־נפטוני, או העבר־פלוטוני. זה מסביר, בתיאוריה, את הסטיות המסלוליות של כוכבי הלכת נפטון ופלוטו. אסימוב מסיים את מאמרו בתיקווה שמערכת השמש תגיע למימדים הכבירים, שבוודאי יש לה, עם השתכללותה של האסטרונומיה.

ברצוני להסב את תשומת לבכם לכך, שהתורה מצביעה על קיומם של אחד־עשר כוכבי לכת. בספר בראשית בפרק ל"ז פס' ט', מסופר על חלומו של יוסף, בו ראה את השמש והירח ואת אחד־עשר הכוכבים משתחווים לו. הכוכבים במקרה זה היו משולים לאחיו. גם בהגדה של פסח ישנם סימוכים לקיום אחד־עשר כוכבי לכת. במזמור ‘אחד מי יודע?’, מופיעים. מלבד האלוהים, לוחות הברית האבות והאמהות גם אחד־עשר כוכביא. בקבלה משולים שנים־עשר החודשים לשנים עשר המזלות. גם בקבלה מסופר על אחד־עשר כוכביא. אינני בא לסנגר על התורה ולא כל שכן על הדת, אך יש לשים לב לכמה עובדות.

העובדות עליהן הצבעתי וכמוהן, תיאורו המפורט של יחזקאל את נחיתתה של חללית ב’מעשה מרכבה', מוליכים אותנו לעבר מסתורין, שיתכן והוא יציר כפיה של ציוויליזציה מפוארת ומפותחת מאין כמוה, שהתקיימה בעולם זה, או בעולם אחר ביקום, באחד מעידני הזמן הקדומים. אותו מסתורין הורש לנו ודאי כמתנה.

רונן בס, רמת אביב

מד"ב בתוכניות הלימודים

לדעתי, נגרם עוול להרבה תלמידים ותלמידות, קוראי מדע בדיוני כמוני, על אשר נפקד מקומו – לגמרי – מתוכנית הלימודים הנהוגה כיום. כאשר ישנם היום כל כך הרבה מקצועות בחירה בבית הספר התיכון – כלכלה, מחשבים, אמנות ועוד, (אין כוונתי לבית ספר מקצועי) – בטוחני כי ניתן לשלבו בתוכנית גם כן, ואם לא כמקצוע נפרד, הרי בוודאי בענף נוסף בספרות. לא לאלץ ללמוד מקצוע מסוג זה (אם כי בטוחני שלא יהיה צורך בכך), אלא לעשותו כמקצוע בחירה בלבד.

כדאי שאתם, אנשי המערכת, תסבך את לב אנשי משרד החינוך לענין. כמו כן בטוחני שלא יקשה למצוא שם ולו אדם אחד הקורא מדע בדיוני, שבעזרתו נוכל לממש את הרעיון הנ"ל.

ליאור מסינגר, יהוד

לפחות אחד מקוראינו, אורציון ברתנא, שהוא מרצה לספרות באוניברסיטת תל־אביב, חושב שיש מקום ללמד את ספרות המד"ב גם באוניברסיטאות. להערכתו, השמרנות של הממסד החינוכי היא המונעת את הכנסתו הרשמית של ז’אנר זה אל מקצוע הספרות.

מאידך, לפחות במקום אחד החלו ללמוד את ספרות המד"ב במסגרת מקצוע הספרות – בתיכון המקיף ברמת השרון – וזאת בעקבות דרישת התלמידים.

לגבי פנייתנו שלנו למשרד החינוך – נעשה זאת!

המערכת

סילוף?

על “צעד גדול לאחור” של אסימוב, גליון 9:

1. כיהודי, שתפקידו להגן על התנ"ך, רציתי להעיר שאסימוב לא דייק בדבריו על כתבי הקודש. אסימוב טוען במאמרו שכתבי הקודש לא מטפלים בצורה מעשית בכל מה שקשור לאחריות השלטון כלפי מוכי גורל ועניים. זה לא נכון, כי בתנ"ך יש פרקים שלמים העוסקים בהוראות מעשיות. מדוייקות ומפורטות, בכל מה שקשור למוכי גורל ועניים, ומי שמעוניין בהוכחה – ספר שמות, פרשת משפטים, פרק כ"א.

2. כהוכחה לעליונות המדע טוען אסימוב כי “אילו לא יכול היה המדע להצביע על הישגים טובים יותר מהדת. היה נעלם זה מכבר”. לדבריו, אם אכן הצביע המדע על הישגים טובים יותר – מדוע לא נעלמה הדת?

אשר כהן, בני ברק

סטינסלב לם בעברית

אני נהנה מאוד לקרוא את חוברות פנטסיה 2000, ולדעתי הסיפורים שאתם מפרסמים אמנם משקפים נאמנה את חתך ספרות המד"ב העולמית, אולם יש סופר אחד מצוין (וגם מפורסם מאוד) שעד כה לא פרסמתם את סיפוריו (אולי מכיוון שלא תורגם לעברית). זהו סטניסלב לֶם – סופר פולני מצליח מאוד – שרבים מספריו תורגמו לאנגלית, כמו, The Investigation; The Invincible; Star Diaries ועוד. מכיוון שעד כמה שידוע לי לא תורגמו עדיין ספריו של לם לעברית וחבל לי שקוראי המד"ב בארץ אינם יכולים ליהנות מהם, החלטתי לתרגם אחד מספריו בעצמי.

בחירתי נפלה על הספר ‘סולריס’, שהוא לדעתי, ספרו הטוב ביותר של לם. אשמח לשלוח לכם שני פרקים מתורגמים – לעיונכם ולבדיקת אפשרות הדפסתם ב’פנטסיה 2000'.

ברוך פלטנר, חיפה

אנו מסכימים עם ברוך פלטנר, וחושבים גם כמוהו שסטניסלב לם הוא אחד מסופרי המד"ב החשובים בעולם.

לכן, החלטנו לפעול למען הוצאת חלק מספריו (כך גם הוצאת ‘שוקן’) ובכוונתנו להוציא לאור בין השאר את הספר ‘סולריס’ במשך השנה הקרובה. נשמח. כמובן, לקבל את דוגמת תרגום של הכותב.

המערכת

היקום – ראשיתו ואחריתו

במאמרו ‘היקום – ראשיתו ואחריתו’ (חוברת 10), מעיר נחמן גבעולי כמה הערות הפוגמות, לדעתי, ברמתו של המאמר ובאמינותו. ראשית הוא טוען ש"אפילו באמונה היהודית יש רמז לכן, כפי שמוכיח סיפור מתן תורה, שההעפלה אל ראש הר גבוה מקרבת את האדם אל השכינה". אני מניח שזו הנחה אישית של כותב המאמר, הואיל ואינו מביא ציטוט מעיתון ילדים, אך הנחה זו איננה נכונה. הקירבה אל השכינה אינה קשורה, על פי היהדות, כלל וכלל לגובה הפיזי של האדם, אלא לדרגתו הרוחנית, ופעמים רבות מופיעה בתנ"ך התגלות שכינה על מישור. לנתינת התורה על הר סיני יש, אולי, סיבות פסיכולוגיות מסויימות, ואני מביע בכך דעה אישית שלי. שאינה מחייבת אף אדם לקבלה, שאדם רוחש יראת כבוד גדולה יותר לתופעה הנמצאת מעליו מבחינה פיזית, מאשר לתופעה הנמצאת בגובה שווה לו במישור. בישעיהו פרק ב' נאמר: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים ונישא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים.” (מקביל לזה במיכה פרק ד'), שם, בוודאי, לא מתכוון הנביא לכך שהר הבית יהיה ההר הגבוה ביותר בעולם, אלא לכך שעיני כל העולם יהיו נשואות אליו.

ובאשר לציטוט מעיתון הילדים “זרקור”, שעל פיו קובע נחמן גבעולי ש"האמונה היהודית קובעת שגיל היקום הוא 5740 שנה", אני חושב שאם כותב המאמר היה לומד גם פיזיקה, בנוסף ליהדות על פי גירסתו של עתון הילדים האמור, היה מגיע לדעות שונות ומשונות גם בתחום זה. עם כל הכבוד ל"זרקור", ואינני מזלזל בו, הרי זה מגוחך להביא ראיות מעיתון ילדים. די לפתוח סידור ולראות בו את עיקרי האמונה על פי הרמב"ם, כדי לראות שאין קביעתו של כותב המאמר נכונה. האמונה שה' ברא את העולם לפני 5740 שנה איננה מיסודות אמונתנו. האמונה שה' ברא את העולם היא מיסודות אמונתו. גם לתאריך 5740 שנה יש מקום באמונה היהודית, אבל לא בתור תאריך לבריאת העולם, אלא בתוך תאריך לבריאת האדם, כפי שאנו מכירים היום – וגם זאת, לא כאחד מיסודות האמונה.

ניתן לחלוק על מספר זה גם בתור תחילת קיום האדם, כפי שהינו כיום, אך כאן יש מקום לוויכוח ענייני, וההוכחות אינן רבות וגם אינן חד־משמעיות לתאריך יותר מוקדם. בעקרון, אין סתירה בין קביעות המדע לבין אמונת היהדות, וגם לא צריכה להיות הואיל והמישורים הם שונים. המדע עוסק בבעיות ה’איך', אך אינו יכול, וגם אינו מנסה, לעסוק בבעיות ה’למה', לעומת הדת, שאינה מנסה להתעסק בבעיות ה’איך' אלא בבעיות ה’למה'. המדע עוסק בהבהרת תהליכים המתרחשים בעולם, לעומת האמונה העוסקת בהסברת מהותם. גם אדם שאינו מאמין שהעולם נברא לפני 5740 שנה יכול להיות יהודי טוב ומאמין, בתנאי שהוא מאמין בבריאת העולם על ידי הקב"ה. (לכן, מעולם לא ניסו להוקיע בין היהודים אדם שטען כי דברים קרו אחרת משחשבו, לעומת הנצרות, שהעלתה על המוקד את קופרניקוס וג’ורדנו ברונו).

יואל ברין, ירושלים