מיום 6 במרס הוצאה לעבודה כל נפש חיה במושבה, כל עיוור ופיסח נרתם למחרשה, כל מחוסר עבודה כרוני וחלוד נדבק אל הטוריה, שממו הלשכות, שבתו הרשימות – בהלה, ממש, בשוק העבודה, מחפשים “הענטלעך צום פיאָש” (ידים לטוריה). גם עובדי הבנין שחמדו להם בינתיים שביתה, נתבעים לעידור, לקטיף ולחריש. הידים, שעתכן הגיעה!

כן יוסיף וכן ירבה! אני מאחל לפתח־תקוה מקרב לב שבהלה זו לא תמוש ממנה לעולם.

אך נדמה שעתה גם השעה להזכיר משהו לרבים מפועלי פתח־תקוה: יש מוסד אחד, יקר, כמחיר החיים, וקופת חולים שמו. וחשבונותיכם אתו אינם מסודרים. התשובה השגורה “אני מחוסר עבודה”, איננה מספיקה הפעם. ועוד: האם זה לכבוד לכם, שמכל ציבור פועלי פתח־תקוה, המונה 2500 עובד, יהיו רק 25 אחוזים חברים בקופ"ח. 600–700 איש שמהם 400 מאורגנים בקבוצות ובקיבוצים, ורק 300 ממחנה־הבודדים? האם זה כוחכם בארגון? אציין לצערי, שגם שלושה מחברי מועצת פועלי פתח־תקוה, שדאגו לזכות בחירתם ושילמו מסי ההסתדרות, לא ראו צורך לסדר את חובם במוסד לעזרה הדדית. גם אלה שלקחו לעצמם יתר עוז ויתר שאת – כמעט מונופולין – במשמעת ההסתדרותית – “הפועל” שבין הפועלים, גם הם המסודרים בעבודה כמעט ב־75 אחוזים כל ימות השנה אינם נשמעים ב־50 אחוז לתביעת קופ"ח. והם הראשונים שיש להם דרישות למוסד והוא גם נענה להם.

לכולכם, חברים. אני מזכיר דרך עתוננו: הגיעה השעה. אני בא לארגן פעולת מס מקביל וטוב לכם ולמוסד שאמצא משלמי מס. שימו אל לבכם, היענו!

תרצ"א