בחדשים האחרונים סובב הייתי במושבים ובקיבוצים, ובדרכי הסתכלתי בכל מקום בענפי המשק, אף כי כמעט כל המשקים דומים זה לזה, אך מי שיש לו דבר החביב עליו אוהב הוא להסתכל בו ולחזור ולהסתכל. מציץ הייתי בכל פינה ובכל קרן נידחת, פעמים בלוית מדריך מסביר ומבאר ופעמים בלי מדריך, בגפי. מתחיל אני מן הזקנים הנקראים “סבאים” ומסיים בילדים הקטנים והפעוטים. חביב עלי הביקור בין הנוער הלומד, שבא לא מזמן מחוץ לארץ, אלו בני העליה, שכל קיבוץ וקיבוץ זכה בהם, והוא הדין בהנוער “שלנו”. כלומר, הנוער המקומי, שיש מהם ילידי וגידולי המקום. לנוער יש בכל מקום “ממלכה” משלו, כלומר, צריף עץ, שבו מתאספים לפעולות, לשיחות ולהסברות בענינים ספרותיים, חברתיים וחקלאיים. מובן, שגם עניני דיומא מנסרים בחלל הצריף. היטלר ומוסוליני מזה, סטאלין ורוזבלט מזה. מעיינים, מדיינים ומתוכחים ועד ש…מעגלי “הורה” מתלקחים ויוצאים במחול נסער, מחול נעורים.

ואינו דומה הנוער הקיבוצי לנוער אשר במושב, אך הצד השוה שבהם התפתחות תרבותית, התישבות על הקרקע ועבודה. בעבודה הם חיים.

נזדמן לי גם לראות את הנוער במושבה אחת בדרום יהודה. יש זרמים שונים. הנוער העובד ו"המכבי" – אך נפגשים יחד. יש שם גם צריף אחד המאחד את כל הנוער. הוא הצריף של הנוער הדתי. בכל יום ששי ושבת מתפללים שם והנוער שר במקהלה פיוטי־שבת, עונה “ברוך הוא וברוך שמו” בקול רם. וקורא “קדוש, קדוש, קדוש” ג' פעמים. הרבה ילדי־פועלים ראיתי בצריף הזה, כשם שראיתי אותם יחד “במסיבות המשפחתיות”, כשמתכנסים בחדר בבית אחד החברים, לוגמים מעט יין ורוקדים טאַנגו, פוקסטרוט ועוד. לכל נער מבוגר יש נערה “שלו” ויש להם גם לשון משותפת, שפת הצפצופים, הנה עומד הנער ומצפצף ליד הגזוזטרא צפצוף כעין שברים־תרועה ופירושו “בואי. אני מחכה לך” והנה נשמע מהגזוזטרא צפצוף דק יותר של נערה, ופירושו “אני לא יכולה לרדת. אמא לא מרשה”. וכך מבלה הנוער את לילות החורף במושבות.

תרצ"ג.