כל השנים שאני מתהלך ועובד בא"י, זה לי יותר מ־4 שמיטות, הייתי כפרי ב־100%. אם בכפר זה ואם בכפר אחר. וכל פעם שהרגשתי עוולה בכפר כלפי עבודה עברית – צעקתי, התרגזתי, וכל כעסי ורוגזי שפכתי בעתונות. ובעיר? ראיתי את עוול הזיפזיף, ולא שתקתי. שאלתי: היתכן? אין נותנים ליהודים להרוויח מזיפזיף? משתמשים בחומר זר? כמובן, לא שמעו בקולי, עד שהגמלים היהודים ירדו מן הפרק וגמלי עבר־הירדן. באר־שבע, חורן, חן־יוניס (ואפילו גמלי שכם) מספיקים לנו זיפזיף, חול לבנין העיר העברית. אתבונן בעיר זו שאני תושב־אזרח בה, וכל פעם שאני עובר ברחובותיה, נדמה לי, שכל העיר מוכרת גלידה, כי כמספר בתי ישראל, כן מספר מוכרי הגלידה אצלנו. ונראית לי העיר כולה כמהדורה חדשה של רחוב ציבולני בלבוב. או של מולדאוואנקה באודיסה ונאלבקי בוארשה. צויחות. צריחות כשל “הוצמך”: הכל־בכל־מכל, הכל בגרוש, הכל בזול. על כל מדרך כף אדם, תינוקות מוכרי שרוכים ושוקולאדות, נערים מוכרי עתונים. זקנים מוכרי סיגריות בקופת הרוכלים. – האם לא “סטאמבול” היא העיר הזאת? והצווחה של הסחר מכר כל כך רבה כאן, שממילא אי אתה נשמע בקריאתך תגר: עד מתי?! והעתונות בחלק המודעות שלה, מלאה אף היא צווחות של הכרזות של פלוני ואלמוני, הרבה פלונים ואלמונים, המודיעים יום יום: “הגשתי בקשה לרשיון למשקאות חריפים”… ונדמה לך, כי באים להפוך את עירנו לבית־מרזח אחד… האלה הם אנשי המעמד הבינוני, שעליו מדברים כל כך הרבה? הכך הוא מתעתד לבנות את המולדת?
ומי יכול לתקן כל זה?
תרצ"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות