לאחר ששאלתי באמצעות “דבר” את השאלה הזו שמאות אנשים בא"י שואלים אותה: מתי אזכה סוף־סוף להיות אזרח א"י? – קבלתי מכתב ממשרד ההתאזרחות, בו מבקשים ממני להכנס למשרד בימים ידועים ובשעות ידועות בקשר עם התאזרחותי. כמובן, שבאתי. שם שאלוני באדיבות למה ומדוע פרסמתי את מכתבי. מה הרעש? אמרו לי לבוא כעבור חודש ימים. מובן שבאתי. ואז אמרו לי, כי עלי להביא תעודה, כי גם רעיתי לא עזבה אף היא את הארץ. מובן, שהבאתי. מאז עברו כ־5 חדשים ועודני מחכה לתעודה. פניתי סוף סוף להנהלה הציונית למחלקה הפוליטית: “עזרי לי, מחלקה פוליטית, להשיג את התעודה”. והמחלקה ענתה: “איננו מתערבים!” והשאלה הישנה במקומה עומדת:

מתי נזכה להיות אזרחים בא"י? עד מתי תהיה מחלקת האזרחות זחלנית במידה כזו?

תרפ"ז.

“למה הבלש תדהר איננו רוצה למצוא גם את רוצחי יגור וגוטרמן? ולמה נתן לאחרים למצוא את רוצחי שטאַל וזוהר!”

בדברים אלה פנה אלי בימים האחרונים בן־שכני, ילד בן 10–11. הוא עצמו הספיק כבר לקרוא את “דון קישוט” ואת “רובינזון קרוזו”, גם הרבה סיפורים של ז’וול ורן ועוד. הוא תלמיד “נצח ישראל”. אך על־אודות הספרים מגבורי ישראל לא שמע עדיין. על סיפורי שטיינברג שמע. פרץ, אַש – “לא מענינים”. לפני הופעת “הבלש” היה קונה את “עתוננו”, כעת הוא וחברו קונים בשותפות את “הבלש”. ולאחר שגמרו לקרוא את החוברת “עיני התכלת”, אמר חברו, ש"זה יותר מעניין מ"אלף לילה ולילה". אצלי מוצא בן־שכני זה את ה"מוסף לילדים" של “דבר”, על כן “ידידים” אנחנו.

כששאל אותי את השאלה הנ"ל, היו פניו רציניים מאד והעינים שואלות ומבקשות:

“כשתדהר ממלא את מקטרתו בטבק. אנו יודעים כבר שימצא מה שהוא מחפש, ביחוד כשיש לו עוזרים כמו סעדיה וירמיהו. אינך מאמין? ומדוע מצא את בת לוי מחיפה בהר הכרמל? ואת האבן שנפלה מן השמים? איהו תדהר! אבל למה איננו מוצא את הרוצחים של יגור ושל גוטרמן?”

השאלה היתה רווית צער רב, צער של ילד תמים.

צערו של הילד זעזעני:

מה אענה לבן שכני?

תרפ"ח

לפני רשימות של חברים שנשארו חייבים – יותר נכון יהיה להגיד את האמת המרה – שלא רצו לשלם את מסיהם למוסד הכי נחוץ שלנו ל"קופת חולים". ואינני מאמין למראה עיני. רק משלוש מושבות קטנות בשרון. יש בין הפועלים הבודדים 150 חברים החייבים לקופ"ח לא פחות מאשר בעד 2700 חודש. ז"א כל אחד בעד שנה וחצי. וכל אלה פועלים שהיתה להם עבודה ובכ"ז פיגרו, השתמטו במזיד.

נדהמתי. זקנתי בתוך התנועה בארץ וראיתי את הציבור שלנו בכל גלגוליו, בבדידותו ובהמוניו. בצדקתו ובחטאו, אך לא חשדתי מעולם, כי כה רב יהיה מספר הפועלים המועלים בחובתם לקופת חולים. המוליכים שולל את המוסד הממונה על שמירת החיים והבריאות של האדם העובד, להתחייב לפניו במס חבר, לקבל ממנו ריפוי. או על כל פנים להתעותו שיתן ריפוי בהסתמך על המס שאתם תשלמו ואח"כ – לפשוט את הרגל!

הנתתם חשבון לנפשכם, על ראשי מי תחול פשיטת רגל זו לקו"ח? הן את התחייבויותיה על סמך המס שלכם כבר מילאה הקופה. הגישה עזרה לכ"כ וכ"כ חברים. הרי שגרמתם לה גרעון. הרי שמכריחים אתם אותה לקצץ מחר ברפואה לחבר חולה באותו שרון; את חברכם לעבודה אתם מקפחים. שותפים הייתם לו, שותפים בביטוח – והנה בגדתם. השארתם אותו לבדו, עם גרעונו.

ואַל תאשימו את שליחי קופ"ח במקום. ידענו את העובדים ואת מסירותם למוסד לא מהיום. לא, בכם האשם!

חברים!

צאו וראו בשומרון. איך משלמים חברים את מסם למוסד זה, וצאו וראו בערים ותראו איך חברים מסדרים את חשבון שכר החודש ואיזה מקום תופס בו מס קופ"ח.

כעת. בזמן חוסר עבודה. בשעת קיצוץ תקציבים, אתם באים לחפש לכם הנחות מן החוב, אתם באים בחרטה מהתחייבות? מי ישא עתה את המוסד הזה, אם לא הפועל בעצמו? והן 150 אלה שאמרתי, ידועים לי במקרה והיכן המאות אשר טרם ידעתים?

שובו. שובו, פועלי השרון.

תרפ"ח.

היאמן כי יסופר?

ייאמן. נכון.

ענבי היהודים – חלק מהם נשאר השנה בימי הבציר, בימי אב, על השיחים. כי לא נבצר מחמת השוד והמהומות. ומחלק נעשה ריבה שאין לו שוק.

ומענבי חברון התחכמו יהודי ירושלים, בעלי היקבים, ודרכו יין לזכּות את בני ישראל ביין חברון לשבתות וחגים.

החברונים מכרו בזול את דם ענביהם.

תרפ"ט.

ראשית כל, ברכתי הנאמנה לכם להופעת עתונכם “עוזנו”, – יהי רצון, שכל החברים. הפאסיביים והאקטיביים ב"הפועל", ידעו להשתמש כראוי בבמה זו ויפיקו ממנה את התועלת הנחוצה. אני אומר: “יהי רצון”, כי אין לכם דבר העומד בפני הרצון!

ואל נא תהא ברכתי זו קלה בעיניכם! סוף־סוף – ברכת סבא. לא סבא סתם. סבא פשוט. אלא סבא של “הפועל”. אני, בכל ה"אני" שבי חבר לכם; בני הוא חבר “הפועל” מזמן, – דור שני: וזה הקט, – נכדי בן שש, אליהו, – אף הוא חבר “הפועל” והרי לכם דור שלישי!

ופעוט זה יודע, שצריך לומר את האמת ורק את האמת. הוא לומד בבית־ספר, בכפר אחד אשר בדרום יהודה, – אשר אין שם בית־חנוך לילדים עובדים. – וכשהורו פעם אחת את הילדים בבית־הספר הזה – וגם קטינא דנן בתוכם – לדקלם, והוא צריך היה להגיד: “היודעים אתם מי אני? – אני יהודה המכבי!” – לא אָבה הילד בשום פנים ואופן לדקלם “לא נכון”, ועלה על הדוכן ואמר בזה הלשון: “היודעים אתם מי אני? – אני אליהו הפועל!”… ובחנוכה, כשנערכה חגיגה בבית הספר לא רצה הילד ללכת לחגיגה זו, אלא הלך בלוית אבא וסבא לראשון לציון לכינוס הילדים ב"הפועל"….

הנה כי כן, גם על ברכי הספורט מתחנך הנוער. על “הפועל” שומה, איפוא, להרחיב את השפעתו על הילדים והנוער בארץ לשם חינוכו הגופני והרוחני, כחלוצי הבנין והיצירה של ארץ־ישראל העובדת!

והיה אם כה תעשו – והיתה הברכה שרויה בעבודתכם!

תרצ"א.

מיום 6 במרס הוצאה לעבודה כל נפש חיה במושבה, כל עיוור ופיסח נרתם למחרשה, כל מחוסר עבודה כרוני וחלוד נדבק אל הטוריה, שממו הלשכות, שבתו הרשימות – בהלה, ממש, בשוק העבודה, מחפשים “הענטלעך צום פיאָש” (ידים לטוריה). גם עובדי הבנין שחמדו להם בינתיים שביתה, נתבעים לעידור, לקטיף ולחריש. הידים, שעתכן הגיעה!

כן יוסיף וכן ירבה! אני מאחל לפתח־תקוה מקרב לב שבהלה זו לא תמוש ממנה לעולם.

אך נדמה שעתה גם השעה להזכיר משהו לרבים מפועלי פתח־תקוה: יש מוסד אחד, יקר, כמחיר החיים, וקופת חולים שמו. וחשבונותיכם אתו אינם מסודרים. התשובה השגורה “אני מחוסר עבודה”, איננה מספיקה הפעם. ועוד: האם זה לכבוד לכם, שמכל ציבור פועלי פתח־תקוה, המונה 2500 עובד, יהיו רק 25 אחוזים חברים בקופ"ח. 600–700 איש שמהם 400 מאורגנים בקבוצות ובקיבוצים, ורק 300 ממחנה־הבודדים? האם זה כוחכם בארגון? אציין לצערי, שגם שלושה מחברי מועצת פועלי פתח־תקוה, שדאגו לזכות בחירתם ושילמו מסי ההסתדרות, לא ראו צורך לסדר את חובם במוסד לעזרה הדדית. גם אלה שלקחו לעצמם יתר עוז ויתר שאת – כמעט מונופולין – במשמעת ההסתדרותית – “הפועל” שבין הפועלים, גם הם המסודרים בעבודה כמעט ב־75 אחוזים כל ימות השנה אינם נשמעים ב־50 אחוז לתביעת קופ"ח. והם הראשונים שיש להם דרישות למוסד והוא גם נענה להם.

לכולכם, חברים. אני מזכיר דרך עתוננו: הגיעה השעה. אני בא לארגן פעולת מס מקביל וטוב לכם ולמוסד שאמצא משלמי מס. שימו אל לבכם, היענו!

תרצ"א

בחדשים האחרונים סובב הייתי במושבים ובקיבוצים, ובדרכי הסתכלתי בכל מקום בענפי המשק, אף כי כמעט כל המשקים דומים זה לזה, אך מי שיש לו דבר החביב עליו אוהב הוא להסתכל בו ולחזור ולהסתכל. מציץ הייתי בכל פינה ובכל קרן נידחת, פעמים בלוית מדריך מסביר ומבאר ופעמים בלי מדריך, בגפי. מתחיל אני מן הזקנים הנקראים “סבאים” ומסיים בילדים הקטנים והפעוטים. חביב עלי הביקור בין הנוער הלומד, שבא לא מזמן מחוץ לארץ, אלו בני העליה, שכל קיבוץ וקיבוץ זכה בהם, והוא הדין בהנוער “שלנו”. כלומר, הנוער המקומי, שיש מהם ילידי וגידולי המקום. לנוער יש בכל מקום “ממלכה” משלו, כלומר, צריף עץ, שבו מתאספים לפעולות, לשיחות ולהסברות בענינים ספרותיים, חברתיים וחקלאיים. מובן, שגם עניני דיומא מנסרים בחלל הצריף. היטלר ומוסוליני מזה, סטאלין ורוזבלט מזה. מעיינים, מדיינים ומתוכחים ועד ש…מעגלי “הורה” מתלקחים ויוצאים במחול נסער, מחול נעורים.

ואינו דומה הנוער הקיבוצי לנוער אשר במושב, אך הצד השוה שבהם התפתחות תרבותית, התישבות על הקרקע ועבודה. בעבודה הם חיים.

נזדמן לי גם לראות את הנוער במושבה אחת בדרום יהודה. יש זרמים שונים. הנוער העובד ו"המכבי" – אך נפגשים יחד. יש שם גם צריף אחד המאחד את כל הנוער. הוא הצריף של הנוער הדתי. בכל יום ששי ושבת מתפללים שם והנוער שר במקהלה פיוטי־שבת, עונה “ברוך הוא וברוך שמו” בקול רם. וקורא “קדוש, קדוש, קדוש” ג' פעמים. הרבה ילדי־פועלים ראיתי בצריף הזה, כשם שראיתי אותם יחד “במסיבות המשפחתיות”, כשמתכנסים בחדר בבית אחד החברים, לוגמים מעט יין ורוקדים טאַנגו, פוקסטרוט ועוד. לכל נער מבוגר יש נערה “שלו” ויש להם גם לשון משותפת, שפת הצפצופים, הנה עומד הנער ומצפצף ליד הגזוזטרא צפצוף כעין שברים־תרועה ופירושו “בואי. אני מחכה לך” והנה נשמע מהגזוזטרא צפצוף דק יותר של נערה, ופירושו “אני לא יכולה לרדת. אמא לא מרשה”. וכך מבלה הנוער את לילות החורף במושבות.

תרצ"ג.

בערים ובמושבות מסתובב בין היהודים מושלמי אחד, לפי דבריו, הוא מתלמידי “אל אזהאר” אשר בקאהיר. תיקו מלא וגדוש המלצות, הכשרים, תמונות של אנשי שם בישוב העברי והוא מספר שבקרוב הוא מוציא ספר היסטוריה המתחיל מימי “סעידנא אברהם” ומסיים ב"פילוסוף א־קלויזנר" ובחוג’ה מוסה, מספר אגרונומים יהודים והסופר יצחק אפשטין. הוא גם מראה גליון “דואר היום” (אין יודע מאיזה חודש ושנה) ושם כתוב בכרוניקה שפלוני בן פלוני, היינו, בעל הניירות, מוציא ספר שמר אלמליח יתרגמהו לעברית.

הוא גם יודע לדבר מלים ספורות בעברית. בדרך כלל הולך אתו מלווה. גם הוא מוסלמי, לא תלמיד “אל אזהאר”, אלא תלמיד הגימנסיה “הרצליה” וזה מסביר בעברית את רצון המחבר – תרומה למען התורה ולמען השלום, אחד המרבה ואחד הממעיט, כל מתת תירצה, אין בזים גם לקטנות.

מי הוא האיש הזה?

תרצ"ג

מטרידה השאלה אנשים הרבה, הן בודדים והן בקבוצות ובקיבוצים. האחרונים מתאמצים לעשות עד כמה שידם משגת ואף יותר מזה ולא רק לכלכלה אלא גם לצרכים דתיים כמו מקום לתפילה, ספר תורה. מאכלים מיוחדים וכו'. ולא כל ההורים יכולים לגמול דבר מה למקום שהם נמצאים בו. האמהות יכולות לפעמים לעזור במטבחים או במתפרה, אבל בין האבות מעטים שיש בידם לעזור בחצר או במשק. אבל חיים הם את חייהם.

רע ומר הוא מצב ההורים אצל הפועלים הבודדים בערים ובמושבות, אשר הם לא מסודרים בעבודה קבועה, ובפרט בשתי השנים האחרונות וביחוד כשהבנים או הבנות, “שדרשו” והביאו את ההורים, מתחילים לחיות חיי משפחה. כאן אומללים ממש, רוכלים הם בכל מיני מרכולת, ויש אשר רק למראית עין 2–3 חתיכות סבון בידם או מכשירי גילוח ובעצם אינם אלא פושטי־יד. תראם יושבים על שרפרף וארגז “דובּק” תלוי על צוארם וכל היום ממללות השפתים “סיגריות. סיגריות”, ובערב הם שבים רצוצים לביתם עם פדיון של 300 או 400 מיל, וריוח נקי של 50 מיל.

ובין אלה תמצאו זקנים אשר זכו לקבל סרטיפיקטים כגמול בעד העבר הטוב שלהם בתוך התנועה, שהיו מחנכי הדור. עוד בתקופת חובבי ציון, או זקני עסקנים של תנועת הפועלים בעיירות ישראל. בנים אין להם, או שעזבו אותם ודבקו בדגל סטאלין. באו ארצה בזכות עסקנותם. ומה נורא מצבם, מסתובבים הם בין התלמידים שהקימו בוילנא או בוארשה, בפולטאבה או בבריסק, ואלה מכבדים אותם בכוס תה או בסיגריה.

האם לא מחובת התנועה לדאוג לאלה אשר מספרם סוף סוף מועט. אם אין לנו עוד בית מרגוע משלנו לזקנים ממין זה, אפשר נמצא להם מחסה באיזו קבוצה או קיבוץ בשכר קיום מינימלי שיוכלו לבלות שם את שארית חייהם. אם נרצה – נעשה.

תרצ"ד.

נרעיש עולמות! וקודם כל את עולמנו אנחנו! נצעק – ותגיע צעקתנו לכל מרחקי גולה.

בורים גמורים באים לארץ. בלי תורה וידיעה ובלי לשון. יותר נכון בשבעים לשון, אך בלי הלשון האחת, שהיא השאור שבעיסתנו.

תורה וחכמה רבה יש להם, לבחורים, שכולם נעשו (במשך הפלגתם באניה, כנראה) נהגים ומנהלי־חשבונות וציירי־שלטים ומשגיחים על בנינים. והבחורות – מה רבות ביניהן היודעות למרוט את שער הגבות, לשייף צפרנים ולטוח את הפנים. והמקצוע? – כולן אומרות שהן יודעות לעבוד במסעדה, לתפור, לטפל בילדים (בעיר, כמובן). האומנם קל הדבר ונעים יותר מאשר עבודה בגן־ירקות ובפרדס ובלול ובמשק־בית חקלאי?

והלשון? הלא אפשר עתה לעבור רחובות שלמים בתל־אביב ולשמוע רק יחידי־סגולה מדברים עברית! לאָן אנו הולכים ולאן נגיע?

נתאַזר. נתגייס כולנו להוראה! מאות שליחים יצאו נא לכל פינות התפוצות, ילמדו, יסבירו, יחנכו. ואנו כולנו כאן הבה וניעשה מקפידים ומחמירים יותר. נגרש את הלשון הזרה מהרחוב שלנו! מובן, לא באגרופים אלא בדרישה, בהטפה, בהצגת מופת.

יתבייש כל מי שאינו מדבר עברית, יתאמץ למלא את החסר, ישפיע על קרוביו וסביבתו.

כל אחד מאתנו וכולנו ביחד צריכים להתעורר ולעשות למען העברית!

תרצ"ד

לא רק בתל־אביב אלא בכל עריה ומושבותיה של ארץ־ישראל. ריח־ניחוח של פורים עולה באפנו בכל אתר ואתר. וגם הרעשת אָזנים וסינווּר עינים. והם: הוללות ובזבוז ומותרות.

תינוק בעריסה שלא למד עדיין לקרוא “אבא”, “אמא” מרבה כבר להסתכל במראה, אם המסכה הולמת אותו. 

לשכנה שלי אין ילדים, אך יש לה “היטלריק” קטן, כלבלב חנני – וזה ימים אחדים תדריכני מנוחה: מסכה זו יפה – לא כן? וסרט זה נחמד – מובן?!

ולשכנה שלי יש ידידה טובה ובמקום כלבלב יש לה כלב. כלב גדול, פשוטו כמשמעו. וזו, ידידת שכנתי, הזמינה בשבילו גם חליפת צבעונין וגם מסכה וגם סרטים וגם רעשן.

ולא היו הדברים פוגעים בי פגיעה כלשהי, אלמלא היינו עומדים בשנה של אסונות וזועות, בעקירת שבט שלם מישראל מקרקע־אחיזתו, בשפיכת דם גבורים ובתליות קדושים בלבה של אירופה. אלמלא.

תרצ"ה

כל השנים שאני מתהלך ועובד בא"י, זה לי יותר מ־4 שמיטות, הייתי כפרי ב־100%. אם בכפר זה ואם בכפר אחר. וכל פעם שהרגשתי עוולה בכפר כלפי עבודה עברית – צעקתי, התרגזתי, וכל כעסי ורוגזי שפכתי בעתונות. ובעיר? ראיתי את עוול הזיפזיף, ולא שתקתי. שאלתי: היתכן? אין נותנים ליהודים להרוויח מזיפזיף? משתמשים בחומר זר? כמובן, לא שמעו בקולי, עד שהגמלים היהודים ירדו מן הפרק וגמלי עבר־הירדן. באר־שבע, חורן, חן־יוניס (ואפילו גמלי שכם) מספיקים לנו זיפזיף, חול לבנין העיר העברית. אתבונן בעיר זו שאני תושב־אזרח בה, וכל פעם שאני עובר ברחובותיה, נדמה לי, שכל העיר מוכרת גלידה, כי כמספר בתי ישראל, כן מספר מוכרי הגלידה אצלנו. ונראית לי העיר כולה כמהדורה חדשה של רחוב ציבולני בלבוב. או של מולדאוואנקה באודיסה ונאלבקי בוארשה. צויחות. צריחות כשל “הוצמך”: הכל־בכל־מכל, הכל בגרוש, הכל בזול. על כל מדרך כף אדם, תינוקות מוכרי שרוכים ושוקולאדות, נערים מוכרי עתונים. זקנים מוכרי סיגריות בקופת הרוכלים. – האם לא “סטאמבול” היא העיר הזאת? והצווחה של הסחר מכר כל כך רבה כאן, שממילא אי אתה נשמע בקריאתך תגר: עד מתי?! והעתונות בחלק המודעות שלה, מלאה אף היא צווחות של הכרזות של פלוני ואלמוני, הרבה פלונים ואלמונים, המודיעים יום יום: “הגשתי בקשה לרשיון למשקאות חריפים”… ונדמה לך, כי באים להפוך את עירנו לבית־מרזח אחד… האלה הם אנשי המעמד הבינוני, שעליו מדברים כל כך הרבה? הכך הוא מתעתד לבנות את המולדת?

ומי יכול לתקן כל זה?

תרצ"ה

א.

הוי, מזלי מזל רע גרם לי לגור בשכנות לבית העולים. וממילא אני רואה ושומע אצל העולים דברים אשר מוטב אילו לא ראיתים ולא שמעתים.

באה אניה והביאה עולים. באו אחים ואחיות לפגוש את “אחיהם הקטן”. הם עזבו את בית אבא ואמא לפני 10 שנים והוא אז קטן ורך – ועתה גדול וחסון וגרום. כבר הספיק להיות ב"החלוץ" שנתיים ועתה בא לארץ מלא תקוות ומרץ. ארבעה אחים ל"קטן" הזה. אחד בקיבוץ המאוחד. השני ב"גורדוניה" והשלישי בקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר”. והרביעי? הוי, הרביעי… לא בקבוצה אחת עבד וחי עד ש"חכם", ועתה בשיחה ראשונה עם אחיו הטירון הוא מלמדו את כל התורה כולה על רגל אחת:

– אַל תהיה טיפש ואל תקבור את עצמך במושבה. יש בנין בתל- אביב וזה עיקר כל העיקרים.

וה"אח הקטן" נבוך.

ב.

עברו ימים אחדים – ואני שוב בבית העולים. באה בחורה לפגוש את חברה מודעה, בן עיירתה. היא בארץ כשנה. עובדת במשק הפועלות. אך השיחה מתנהלת באידיש. לא למדה עדיין לדבר עברית. אפילו ב"שלום" אינה רגילה.

הבחור לבוש מכנסים בנוסח הגנרל גאַליפה ופוזמקי ספורט למהדרין מן המהדרין שבטרזנים. מ"החלוץ" בא. וחברתו ממששת בדופק:

– נו. לאיזו קבוצה תלך?

– אני לקבוצה? השתגעת?

– הלא היית בקיבוץ הכשרה!…

– כן, הייתי. אנו חלוצים עד האניה. אחרי האניה אנו ציונים סתם. ככה. סתם.

תרצ"ה

בבוקר השכם הרי היושבים ברחובות חובבי־ציון, גנסין, פרוּג, פרישמן אינם זקוקים לשעון מעורר. לשם כך יש מוכר כעכים והוא בכל כוחו מכריז וצועק: “פריש הייסע בייגל”, (כעכים טריים וחמים). וכדי שגם מביני עברית ידעו על סחורתו, הוא מוסיף גם צעקה פראית “קאכין טרי” כלומר: כעכים טריים. מצעקות שלו מתעוררים גם יושבי הקומה השלישית ומיד אחרי שכבר קבלו אלה שרצו לקבל את הכעכים, מזכים אותנו מוכרי העתונים בהכרזותיהם בנשימה אחת: “הארץ”, “הבוקר”, “דבר”, אף כי בסביבה שלנו כל אחד מנוי על עתון שלו. וקולו של מוכר ומחלק עתונים מתערב בקולו של בן בגדאד על התעשיה שלו: “פעריכטען פרימוסים”, ואף כי הוא ספרדי, אבל להכריז צריך באידיש. ועוד לא הספקנו לגמור את ענין הכעכים והתיקונים, מתחילות ההכרזות על פירות. ומשעה 7 נתונים אנו בים של צעקות והכרזות על כל מיני מכירות וקניות, כגון בקבוקים וכדומה.

האין להנהיג איסור על הקריאות האלה ברחובות קריה?

תרצ"ו.

“ארץ זבת חלב ודבש”. לא פעם כתבו הרופאים בעתונות, וכדאי שבימים אלה יחזרו ויכתבו, על ערך הדבש כאמצעי הזנה בריא לגוף ובעיקר עבור הילד והפעוט. צוּיין לא אחת, כי כפית דבש יש בה מזון יותר מאשר בבאַנאַנה.

תה עם דבש – נעים ומבריא.

השתמשו בדבש לארוחת בוקר.

שתוּ צוּף, הוא מרענן ומבריא ויש בו מן הדבש.

זאת. ועוד אחרת. לפני חשבון קצר ופשוט. כפי שידוע לי נמצאים בארץ עד 20 אלף כוורות, אשר מהן רוֹדים בשנה בערך 360–400 טון דבש, כ־20 קילו לכוורת¹. לכמות זו מבקשים עוד שוק בחו"ל. והנה תצרוכת של חצי רוטל דבש בשנה לגולגולת, מאפשרת תוצרת כדי עשרת אלפים טון. לו שקלנו את הדבר וגם עברנו לפעולה ממשית, היינו מפתחים את ענף הדבש כראוּי לו.

איש אחד יכול לטפל ב־150 כוורות, פיתוח ענף זה יכול היה להעסיק מספר גדול של נגרים ופחחים. וכמה עצים צריכים היינו לנטוע כדי להכין אוכל לכוורות?

בנו תלוּי הדבר להפוך את הארץ הזאת לזבת חלב ודבש. עלינו להרחיב את המסגרת הזאת. שהיא גם מקור פרנסה למאות משפחות!

תרצ"ו.

טוב עשה הועד הארצי של הקה"ק שבחפשו אחרי מקורות הכנסה הטיל מס על כרטיסי כניסה לכל מיני הצגות ומגרשי התחרות. איני יודע איך בשאר ערי ומושבות הארץ. אם המיל הוא חובה או רשות. אבל בחיפה ידוע לי. במשך עונה זו מסרה הנהלת האמפיתיאטרון לועד המקומי של הקה"ק כ־50 לא"י בערך. לא רק מהראינוע שהוא תחת פיקוחה, כי אם בכל חוזה של החברה לאיזה נשף או הצגה – מחייבים בעלי האמפיתיאטרון את מס המיל. ואני שואל: ישנם עוד 3 בתי ראינוע בחיפה, אשר 80 אחוז מהם הם “אנו”, מדוע לא יוטל המיל על יתר האולמים? ידוע לי, שישנם עקשים שאינם רוצים לתת את המיל לקה"ק. והנהלת האמפיתאטרון אינה מוותרת על המיל ואינה מוכרת את הכרטיס. היראו וידעו גם אחרים לעשות ככה למען הקה"ק?

שבת פרשת פנחס הוכרזה ע"י הועד המקומי של הקה"ק¹ לשבת של נדרים לקה"ק. “יעמוד פלוני בן פלוני” וידור בלב רחב ויד פתוחה. משילינג החלו ועד “עץ” שלם הגיעו. ב"גלילה" כיבדו את מר ביחובסקי. לא בעל בית חרושת ולא מנהל ופקיד – שוער האיש בביהח"ר “שמן”. והחזן מכריז “בעבור שנדב” – וכל הקהל תמה! לירה אחת על חשבון מיליון הלירה המוכרז ע"י אוסישקין!

מהיום עד סוף תשרי, לו ינדב כל אחד מעדת ישראל בארץ ובגולה חלק עשירי מלא"י אחת – ושלם הסכום החסר עוד, 999999 לא"י. את הלירה הראשונה הביא כבר השוער של “שמן”.

תרצ"ז.

כבר דובר אצלנו על המנהג של ימי ההולדת, שההורים והמוזמנים מבזבזים עליהם ממון רב. הייתי עד ראיה ליום הולדת שסידר לילדו פועל קבוע בפרדס, המרויח ½5 לא"י לחודש. החגיגה עלתה 4 לא"י והמתנות שקיבל עלו לשתים־עשרה לא"י! (כמובן,.90% מתוצרת חוץ!) רבים באו להשיב חוב שחבו לבעל השמחה מיום שמחתם הם! אחרים במחשבה תחילה שבעל השמחה ישיב להם כגמולם¹. ולמחרת, בא בעל השמחה האמיתי הוד מעלתו הילד, רומס, דורס ומשחית את הכל בלי רחמים. ואין איש שיצעק בקול רם: חדלו לכם מן המנהג האוילי הזה, המכלה את ממונם של העובדים והעמלים ומוציא את כספנו לחוץ לארץ! “מנהג” זה מזכירני את המנהג של “דרשה־געשאַנק” שהיה נהוג שנים רבות בעיירותינו. אף פעם לא שמעתי שהחתן ידרוש איזו “דרשה”, אבל “דרשה־געשאַנק” – חובה. ובהזמנה היו כותבים: “נא לבוא לשמחתנו ואי”ה נשלם לכם כגמולכם וכו' ".

מן הראוי גם להיות מתונים בקנית הצעצועים, ואולי לחדש משהו בשטח זה. לפי שעה רוב הדברים היקרים – שמחת רגע היא.

ודבר אחד אל העולים:

מזלי גרם להיות שכן קרוב לבית העולים בתל־אביב. והנני רואה את החדשים בצאתם מבית העולים, לאחרי שהתרחצו והחליפו את בגדי הדרך והם מוכנים ומזוּמנים לנסוע למקומותיהם מלובשים לפי המודה האחרונה של “פאַריס” דפולין. כגון: מכנסים רחבים “צ’רלסטון”, שמכל זוג וזוג אפשר לעשות שלושה זוגות מכנסי עבודה. והבחורה לא שכחה להביא אפילו את כל הקוסמטיקה אשר אתה. האם לא הסבירו חברינו השליחים בחו"ל מה נחוץ ומה מיותר בא"י. ועד כמה מכנסי עבודה, כותנות, סדינים ומגבות עדיפים ממכנסי צ’רלסטון. ונעלי עבודה חשובות מנעלי לכּה? בזבוז הוא, שאין לו כפרה.

חברים יקרים! אהובה עלי שאיפתכם לעליה, שמח אני בבואכם לארץ ובכניסתכם לעבודה. אבל תלבושתכם ו"הקוסמטיקה" שלכם שנוּאות עלי. אין הן הולמות את האנשים הרוצים להתערות בארץ!

תרצ"ז.

לפרשת הגניבה של ספרי “האמת” לא. ש. ליברמן בהוצאת צבי קרול והפיכתם לשקיקי־אריזה לבננות ובצלים. אני רוצה להוסיף מקרה מכאיב שקרה לי.

באלה הימים הייתי זקוק לכמה ספרי־לימוד. בבית־מסחר הספרים עטפו את הספרים, שקניתי בדפי הספר “קוצק” לי. ארי־גור. משהבאתי את החבילה הביתה. עוררו בי הדפים האלה ענין רב. קראתים כמה פעמים וחשבתי איך הפך הספר לדפי־אריזה?

יש להתריע על מעשי־ההפקרות שהשתררו עתה בהשמדת ספרים יקרי־ערך לנייר־אריזה לשקיקים. אמנם, המחסור בנייר רב הוא. אך אין למעשה זה כל הצדקה.

עד היכן הגענו? עד היכן? – – –

תרצ"ח.

גם השנה. כבכל השנים, הכריזה הקרן הקיימת בכ' תמוז על יום “סרט” לנטיעת יערות, שמונה מאות זוגות ילדים, תלמידי בתי הספר, מכל חוגי הישוב פשטו בתל אביב ותבעו מכל עובר ושב את חובו לקוּפסה. השנה רבו ילדים מכל השנים שעברו. מבוגרים כמעט לא נראו. הם, הילדים, לקחו עליהם למלא את אשר עקרו ידים זרות.

ראיתי אותם בכל פינות העיר – ילדי בית החינוך של העובדים, ילדים במדי צופים, ילדים מבתי הספר של מזרחי. הסתובבו, ביקשו פרוטות ליער של הקרן הקיימת לישראל. ואם זרק אחד מטבע לבנה, היו פני המאספים נוהרים, ואם זרק שתי מטבעות לבנות – היתה השמחה מלאה.

שאלתי זוג אחד: ומה, ילדים. יש רוב נותנים או מיעוט? ענו לי: רוב נותנים. אך יש אומרים “אין לי כסף”, וצר לנו, עליו, אפשר הוא מחוסר עבודה. לו היה לנו מיל היינו מוכנים לשלם בעדו ולתת לו סרט, אבל נקרה לנו גם יהודי שאמר: “לכו. אין אני נותן לקרן הקיימת לישראל”. אתה שומע? יהודי לא רוצה לנטוע עצים בארץ ישראל.

ובפני הדוברים היתה ארשת של עלבון וכאב.

עוד יש אנשים בארץ ישראל הגורמים צער כזה לילדי ישראל.

תרצ"ח.

בהיותי בחיפה התאכסנתי במשפחה אמידה מהמעמד הבינוני, אך קרובה לציבור הפועלים, מנויה על “דבר”, חברה באגודה “למען האהל”, משתתפת בשני מפעלי פדיון העבודה וגם שולחת ברצון את בת המשפחה, נערה בת 15, “לצריף”, הוא צריף “מחנות העולים”, המרכז כ־250 חברים וחברות פעילים בחיפה. הנערה ביקשה מהוריה וממני האורח לבוא לצריף ולראות בתערוכת העבודות מעשה ידי חברי התנועה לגיליהם ולסוגיהם. כוונתה היתה, כמובן, שנקנה דבר בתערוכה שכל הכנסתה לטובת הקרן הקיימת. נענינו לבקשתה ועלינו לצריף.

הצריף עומד במעלה שכונת “גאולה”. ברח' עקיבא. המגרש ניתן ע"י ועד הדר הכרמל עם סכום כסף תמורת הצריף הקודם שהיה במגרש ועד הדר הכרמל ברח' פבזנר. כאן הוקם הצריף בעזרת ההסתדרות ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. הנוער השתתף במו ידיו בבנין ובעצמו, בלי עזרה מן הצד. עשה את “כביש” החיבור והמדרכה מהרחוב לצריף. המדרכה משמשת גם לדרי הבתים הקטנים והצריפים הרעועים שנבנו במורד הגבעה: אמנם, העבודה לא הושלמה. דרך הגג מטפטף הגשם, מסביב לצריף אין כל מעקה וגם המדרכה התלולה טעוּנה גדר משני צדדיה. עבודות אלו אינן מחייבות הוצאות גדולות והן חשובות לבטחון חיי הנוער המתכנס פה לפעולת הקבוצות ואף לחגיגות ומסיבות.

לרגל התערוכה ביקרו בצריף הורים וידידי הנוער. תנועת נוער זו מרכזת בקרבה ילדים וילדות מכל שדרות הישוב. תמונות על הקירות, מעשה ידי חברי התנועה, מעידות על קשר אמיץ עם חיי הגולה ועם הקרקע הארצישראלית.

ראוּי שיחוּשו לעזרת הנוער ויאפשרו השלמת הצריף והקמת מעקה וגדר.

תרצ"ט.

בשנת 1897, ואני בצבא הרוסי בגדוד סוּבוֹרוֹב שחנה אז ביער על יד תחנת מונקי לא רחוקה מביאליסטוק, קבלתי מבית אבי מתנה – “שקל”. וכתב אלי בזה הלשון: בני דוד, הנה זכיתי גם אני להוסיף 5 אבנים לבנין ארץ ישראל. בעד סכום של 2 רובלים רכשתי לי 5 שקלים בשבילי, בשביל אמך, בשביל שתי אחיותיך הגדולות ובשבילך. כל שקל עולה 50 קופיקות. היה אצלנו ה"קאַזיוֹני ראַבין" (הרב מטעם) של המחוז ושמו שיינקין (עיר המחוז שלו היתה באלטה) ודיבר על קונגרס – מין אסיפה גדולה שתתקיים אי"ה בראש חודש אלול זה, וכל יהודי מחויב לקחת חלק, לבחור. האנשים בבית המדרש הישן צעקו: אסור, אסור לקרב הקץ, משיח יבוא בעצמו, אך אני ועוד 20–25 איש לקחנו שקלים. ואני מזכה אותך בשקל.

והשנית, הוא מבקש ממני להראות את השקל לכל החיילים היהודים ולהגיד להם שכל אחד יכתוב לביתו ויבקש שישלחו לו מתנה כזאת. עשיתי כדבריו ואמנם עוד 15 חיילים (בס"ה היינו 200) קיבלו מתנות כאלה מביתם.

מאז עברו כ־40 שנה. אז היו הורים שדיברו על לב הבנים לחזור לעמם, לזכור את ארץ ישראל. כעת יש בארץ רבבות בנים היושבים כאן ורואים בבנין, והם עצמם בין הבונים, הם הם שזכו לראות עין בעין את הגשמת הקריאה מלפני 40 שנה. יעשו הם עכשיו מה שעשו ההורים לפנים. יכתוב איש איש להוריו ומשפחתו ויזרזם שיקנו שקלים. אל נא יסתפק החבר והחברה בזה שהם קונים שקל לעצמם. חובה עליהם לשתף גם את הוריהם ובני משפחתם.

ת"ש.

משנפלה הלירה האנגלית וכשלה הלירה הא"יית ולא הוסיפה קום, החל הלחם לעלות, לא במשקל חלילה, אלא במחיר. האשה המספקת לי את לחמי, מביאה אתה בכל פעם בשורה חדשה: לחם תוצרת (“תוצרת”, כלומר תוצרת הארץ) כבר עלה מ־9 מיל ל־10, כי גם “המאפיה של הברון” (כלומר, הטחנות הגדולות) העלתה את המחיר.

ומשהחל מחיר הלחם לעלות החל השכר לרדת. כי השכר ניתן לא בלחם אלא בלירה, ויש משבר בעולם, משבר בארץ, משבר במוסדות. בקצרה – יגון ואנחה מכל עבר.

יש רק פינה עליזה אחת – העתון. משבא זה לידי – אורו עיני. הנה הוקם קולנוע חדש, והנה – מחודש. כאן רקדנית פּלונית ושם אלמונית. זמר בא ומנגן יוצא (וקיימא לן – לא בגפו, כי את הוצאות הנסיעה, והישיבה, והאולם, והקבלן ודאי שילם בעין יפה). והרי סלון ליופי וסלון לריקודים – לא יחסר דבר. ואלו הישועות והנחמות לעתיד לבוא! עליה־רבתי. בלתי מוגבלת: פסנתרנים, כנרים, זמרים, אשפים, כוכב אחר כוכב עולה, כל צבא השמים.

כי דמדומים אצלנו, דמדומים.

תש"א.

לבי, לבי לפושטים, מלבד לפושטי־העור למיניהם. והפושטים רבים, וסוגיהם שונים: פושטי־יד, פושטי־רגל ואף פושטי עין. היה היתה עין, קרצה, רמזה. סקרה ובדקה, וראתה אור גדול, ולפתע הועם האור ודעכה העין, פשטה, פשטה את אורה.

ואוי להם לפושטי־הרגל. סטה סטתה הרגל מהדרך הישרה ותלך עקלקלות: רגל־ישרה לא תמעד לעולם. ואך בנטותה לצדדים – ותכשל. יש קשר עז בין פשיטת־רגל ופשיטת הלב, מוסר־הלב. אדם כי יפשוט את רגלו, מעדה נפשו תחילה. הסתבך בקוריו הוא עצמו. בין לילה היה ובין לילה עבר. נכסים שהיו שלו אינם עוד שלו. נכון יותר, מעולם לא היו שלו. בהקפה לקחם. בהשאלה, בקלות־יד ובקלות־דעת.

אך רבים רבים הם פושטי־הרגל הנכבדים. הללו מוצאים תמיכה וסעד של ה"חברה". לכגון זה אסור להמעד, אסור ליפול. כי בנפלו ויפלו אחרים, ויפיל אחרים. וכך הוא נתמך ונעזר. כשרגלו האחת פשוטה – – –

העלובים מכולם – פושטי־היד. הללו הם מעמד מיוחד. פושט־רגל לעולם לא יגיע למעמד זה. אדרבא. סיכוי לו לעלות להגביר חיילים, להתנשא. לפושטי־היד אין עוזר ואין תומך. בנפלו לא יזעזע עמודי־העולם. ואף לבני מעמדו ירווח: “קבצן” אחד פחות. את הללו פוטרים בתרומה, בנדבה, בפחות משוה־פרוטה.

ומובן, מובן מדוע לא יטריחו עצמם אל ארמונות־הפאר, אל הקומות העליונות של הבתים. ורק בצדי־הדרכים יעמדו, במקומות־הפומבי והצפיפות, ליד הפתחים והשערים.

לא כדאי להם להשקיע טורח רב כל כך עבור פרוטה אחת. לא כדאי גם להם להיות חרדים למעמדם. כי לא יתעלה ולא יתרומם.

לירידה זו אין עליה עוד. לעולם לא! מאשפתות לא הורם אביון, ו"מלך אביון" כי ימלוך וינעלו שערי־הקודש. בלחישה יאמר ההלל לו, בחטיפה. באותיות זעירות־זעירות, בכל המחזורים לתפלות כל ימי־השנים. – – –

לבי לבי לפושטי־היד. ל"מלך אביון", מלכי!

תש"א

חסד עשה הקב"ה עם תל־אביב, שהזמין לה עכברושים. ואילולא סכנת ה"דֶבר" שהם מפיצים צריכים היינו להחזיק להם טובה מרובה.

צא וראה כמה מעלות טובות להם עלינו. צריפים נושנים ורעועים, שהיו עומדים בלבה של העיר וכולנו יודעים עד כמה עניות ודלות שוררות בהם, ולא זכו, שתהא תשומת לבנו מופנית להם במשך כל השנים. עד שנתגלגלה הזכות לעכברושים, והורדו הצריפים ונהרסו במחי־יד, בחפזון ובזריזות, כבהרף־עין. מעתה לא יהיו עוד משכנות דלים בתל־אביב, עתה תדאג העיריה שלנו, שכל אזרחיה ישכנו בבתי־מעון ומגורים בנויים לתפארה “עם כל הנוחיות”.

ועתה יסתמו גם פיות כל דוברי־עלילות" שהיו מקטרגים ואומרים: עיר שאין בה נקיון היא תל־אביב. בעברנו עתה על פני־חוצות הכרך העברי אנו רואים נקיון למופת, איזה נקיון, איזה נקיון! – מכל החצרות הוצאו ערימות של זבל אל… ראש חוצות. כאן אתה מוצא את כל האבידות שאבדו לעקרת־הבית, תחתונים נושנים, נעלים רקובות וכלים שבורים מקדמת דנא. כאן עומדים עתה כלבים ונוברים באשפה ומגרסים עצמות תרנגולות מלפני דור המבול, ומתקופת המלחמה הקודמת…

בקיצור, כל אזרח יכול להתגאות ב"אוצרות" אלו שהיו שפונים טמונים בחצרות, במרתפים ובמחסנים רעועים. הכל, הכל גלוי לעין־כל. 

– נקיון. נקיון למופת! –

ידידי, חקלאי משדות העמק. סח לי, שזבל זה שבחוצות תל־אביב, יכול להספיק להם לכמה שנים מבורכות. אך אולי אף זה מתכנית “תל־אביב הנרחבת” לזבל את החוצות, שמא יצמח מה. ותכה תל־אביב את העמק…

הבו גודל לעכברושים. הבו גודל!

תש"ג

מלה זו מכרסמת את הלב, וכמו פעמון היא מצלצלת במוח. הצילו!

ואיך לעזור? במה? ואם אפשר? יושבים עסקני הישוב יומם ולילה ודנים. שם בגיטאות לוחמים מלחמת יאוש וכאן אין העסקנים מוצאים עצה והם כמיואשים, ואנשי הישוב במה עסוקים כעת בזמן שהצעקות מגיעות אלינו? – בריב עם השלטונות על מעט בשר הניתן לפי הנקודות. אנשי הישוב מבקרים ב־30 קולנוע¹ שלוש פעמים ביום. הישוב מבקר שלוש פעמים בשבוע באופירות. הישוב מבקר בשלושה תיאטראות, 5 פעמים בשבוע, והישוב רוקד 3 פעמים בשבוע בעשרים (20) בתי־מחול – והזעקה: הצילו! מכרסמת את הלב ומנקרת במוח.

תש"ג

כל הכבוד והיקר להם לחיילינו. אבק ועפר אני לכפות רגליהם. כל המסים אשר מוטלים עלינו על אנשי הארץ, זאת אומרת עלינו אשר אין אנו יכולים להיות בחזיתות, אנו מקבלים כחובה וברצון טוב, אנו משתתפים בשי, ותמיד נדמה לנו כי השארנו לנו לעצמנו יותר מדי ונתנו מעט. בפרט לאלה אשר זכו כי בשר מבשרם נמצא בחזית. והנה זכיתי גם אני שצאצאי אינם בבית ונמצאים כמו שאומרים “אי שם”.

והם הנכדים זוכרים את הסבא ורוצים לתת לסבא גם כן שי. היות והם לא מעשנים היו הם מחזיקים בשביל הסבא את הסיגריות שהם מקבלים. והנה מה נותנים לחיילינו לעשן “סימון ארצט” תוצרת ממצרים, ככתוב “אג’יפטין סיגרט”, ולכבוד החג נתנו להם לחיילינו “החתול השחור” ולחיילים אשר במקצת מיוחסים נתנו סיגריות 50 בקופסה “סטאטע אקספר 777”. הייתכן? האין “דובק” בישראל? האם אין “מספרו” בתל־אביב. האם אין בית־חרושת לסיגריות ברמת־גן של האחים בז’רנו?

אני סבור כי גם חיילינו צריכים להתרגל לסיגריות שלנו, של תוצרת הארץ.

תש"ג.

מי המפקח על הדברים הסמויים מן העין, והנחוצים מאד בשביל העין? – אומרים, שיש עין מפקחת על מצרכים שונים, שיהא הלחם במשקל ובמידה, ולא פעם, או נכון יותר. מדי יום ביומו אנו קוראים שחור על גבי לבן ע"ד עונשים וקנסות עבור “עבירות בשר”; מפה ומשם מגיעות שמועות על אלה הרוצים “לפשוט את העור” במצרכי־העור. כלומר, הנעלים.

אבל יש דבר אחד, שאחוז ניכר של האנושיות זקוק לו, ואלה הם משקפים וצרכי־אופּטיקה אחרים. בענין זה אין כל פיקוח ואין כל השגחה, והמצרכים הללו הפקר לשרירות לבם של המספּקים…

ואני, שהנני לצערי, נצרך גדול למצרכים אלו, יודע שאין מחסור בסחורה זו, ומדוע זה עלו המחירים מאז פרוץ המלחמה? והן המשקפים והדומה להם, הם מצרך ראשון לנזקקים להם. כלחם לרעב, וכנעל להולך יחף.

תפקחנה עיני־הפיקוח על מצרכי־עין.

תש"ד.

את אבא כהן וגדודיו, את אפרים קרסנר ועוזריו, רואה אני תמיד בכל דליקה. תאונה או מפולת. שמם ייקרא “מכבי־אש”, אך למעשה משמשים הם בכל עבודת הצלה במקרי־אסון בעיר, והשם מצילי העיר יאה להם.

ואולם, מי דואג להם, מי יציל אותם? בעברי באלה הימים בשדרות רוטשילד, ליד התחנה הראשית של מכבי־אש, נתחלחלתי. מוסד זה, הנועד למלא תפקיד רב־ערך בימי שלום ושקט, ועוד יותר בימי־חירום ומתיחות אלה, נמצא בצריף עץ רעוע, ישן נושן, צר מהכיל את כל הכבודה, ומכונות הכיבוּי הנועדות לתפקידי הצלה ממדרגה ראשונה, עומדות בחוץ, גלוּיות לכל עין רעה צופיה ממעל ומסביב.

היתכן? היתכן, שמוסד זה העלול להתלקח מכל פגיעה קלה שבקלות – יהיה נתון בסכנה. והאמנם מובטח הוא מפני מחבלים שונים? ובימים אלה, של הקמת מקלטים ומפלטים, איך יתכן כי נפקיר את הממונים על העזרה וההצלה. איך תתכן קלוּת־דעת שכזאת?

בית למכבי־אש! – זהו צו השעה הדחוף ביותר. מקלט בטוח לכלי־הציוד והמכשירים ומוסך מחוסן למכונות היקרות. אַל דיחוּי! קרבו אל המלאכה. לבנה ללבנה. ויוקם הבית. בית המגן.

אזרחים ואבות העיר. הצילו את המצילים!

תש"ה.

ליד “חפצי־בה” נתקלתי באיש עוור יושב ליד מדרגות הקולנוע “אלנבי” ופורט על נבל, אגב פיזום אילו דברים באידיש או בפולנית ואולי בלשון הקודש וכל העוברים והשבים זורקים לו אל הקערית פרוטת־נחושת. ובמרחק־מה ממנו, יהודי אומלל אחר, רגליו צבות ועטופות תחבושות מלוכלכות. והלאה ממנו, מהלך אחד הדוּר־זקן ותוף גדול תלוי לו על כרסו והוא מהלך ומתופף. והנה אשה זקנה פושטת ידה לעובר ושב, וקרוב מאד לבית הועד הפועל של ההסתדרות משתרעת על המדרכה אשה עניה וחולה ושלושת ילדיה עמה. ערומים, יחפים ורעבים.

היכן הם העיריה והמוסדות הסוציאליים?

תש"ה

באלה הערבים אחרי שבעזרת השם והפרופיסור פיגנבוים נפקחה אחת מעיני, אחרי שכמעט שנה שלמה הייתי כעין סגי נהור לא עליכם, קראתי בעצם עיני המנותחת, כי הערב “הצגת האם במוגרבי”. החלטתי ללכת ולראות את ההצגה. אבל אחרי שעמדתי כנהוג גם באלה הימים, בתור ארוך – התנצל לפני מוכר הכרטיסים והודיעני, כי הערב אזלו הכרטיסים. ולשם עצה טובה הוסיף: הרי במשרד שאתה עובד יש טלפונים. ואם תרצה לראות את “האם” תזמין כרטיס מבעוד יום ותוכל לבקר בהצגה. שמחתי מאוד ש"האם" מביאה הכנסה טובה למשחקים.

מכיון שהחלטתי בנפשי לבלות אותו ערב באמנות ובשעשועים, דמיתי לי, אגש לבית־העם, ואראה את “טיפון”, הסרט המפורסם. לתמהוני קיבלתי מאת מוכר הכרטיסים תשובה דומה לזו שקיבלתי ב"הבימה" בתוספת, שלעשרות אנשים כבר הוסיף מקומות עמידה, ואולי יוכל למצוא גם לי מקום צר.

לא רציתי לנסות את מזלי במקומות אחרים והלכתי למעוני לכתוב את הדברים כהויתם ולשאול: מה יש בארץ־ישראל זו הקטנה? הן רק לפני ימים מעטים קרא לפני הקריין שלי על רעבים, יחפים, ערומים. על דבר מאות אלפים לירות לחודש שהמוסדות הסוציאליים מוציאים לכל שדרות הישוב. והנה אני כבר בבית ומתבונן סתם במודעות העתון ורואה. כי ב"אופיר" וב"מוגרבי" ובכל יתר בתי הקולנוע יש ערב ערב שתי הצגות, במוצאי שבת – 3 הצגות. ובכן מי ומי ההולכים למוסדות הסוציאליים ומי ומי העומדים בתור ליד משרדי הכרטיסים בערבים, בהצגות היומיות?

תש"ה

אין אנחנו, העם השוכן בארץ־ישראל – כך אני מאמין – עם של “בזבוז’ניקים”. כל הקדוש לישראל קדוש גם לנו. וקשה לי להשלים עם העובדה כי הראשונים לקליטת פליטים הם תמיד דוקא בתי הכנסת שלנו. הנה שר החזן בשבת: “ושמרו בני ישראל את השבת”, ובפינה עומד בחור שאיחר מן העבודה ומתגלח לכבוד השבת… והפליטה שלא הספיקה להכין את החמין בעוד זמן, עושה זאת בשעה שהתאספו המתפללים. בבית הכנסת המרכזי ברחוב אלנבי מתוחים חבלים מבליטת ארון הקודש עד לדלתות הכניסה וכל ימות השבוע תלויה עליהם כביסה עם כתמים של הילדים. וכן בבית הכנסת ברחוב פרישמן הנקרא “בית־אל”.

האמנם אין באפשרותה של עירית תל־אביב למצוא מקומות מתאימים יותר עבור הפליטים? הנה ישנם בתל־אביב כעשרה בתי קולנוע מרווחים מאוד. לדעתי מוטב להסתפק בחלק מהם ואת השאר להקדיש לשיכון ארעי של פליטים, במקום לחלל את “מקדש מעט” שלנו.

תש"ה.

ידוע שבתפוצות הגולה היה תמיד דין ודברים בין חברה קדישא דמתא ובין קרובי הנפטר כשבאו לקבור את מתם. והנה מנהג רע זה משתרש והולך גם בארץ־ישראל.

גם לאחר שהמשפחה מגיעה לכלל הסכם עם אנשי חברה קדישא בענין דמי הקבורה ומשלמת את הנדרש ממנה – נתקלת היא בתביעות נוספות בשעה שבאה להקים מצבה על קברו של המת. חברה קדישא דורשת תשלום בעד קרקע, אולם לא מחיר קבוע אלא על פי שוויה של המצבה שהמשפחה אומרת להקים. נמצא. שחברה קדישא מטילה לטובתה מס על רגשי ההערצה של המשפחה לקרובה הנפטר.

כחבר ועדת “ציון”, הנתקל לעתים קרובות בהופעות מבזות מחמת סחר־מכר זה, הריני מציע לשר הפנים ולשר הדתות לשים קץ לשלטון השרירותי של החברה קדישא. במדינת ישראל אין מקום לספסרות זו בקרקע בית הקברות. יוכרזו נא כל בתי הקברות כקרקע לאום או רשות המדינה ויובטח לכל אדם בישראל החסד האחרון בלי משא ומתן כספי שאינו לא לפי כבוד המת ולא לפי כבוד החיים. יש לקבוע תשלום מינימאלי שווה לכל נפש. אל יהא החסד האחרון מקור הכנסות ומסים!

תש"ט.

אנו מכירים את קופת־חולים מראשיתה ומסורים לה. אנו – זאת אומרת “העליה השניה” וראשוני “העליה השלישית”, שאפשר לומר עליהן כי שתי העליות האלו הקימו את מוסד קופ"ח והמוסדות־הבנות, כלומר בתי־החולים, בתי־ההבראה וכו' וכו'. אנו שמחים לכל שיפור ושיכלול ואומרים בכל עת בדחילו ורחימו “שהחיינו”. אבל, כמובן בכל מקום שיש “אבל” – יש במקצת עוול. והענין הוא בכך: יש וחברים מתרפאים בקופת־חולים במשך שנים אצל רופא אחד. הם מתרגלים אליו וקוראים לו רופא שלי. והרופא מתרגל לחולה ומכיר כל אבר ואבר בגופו. ואם החולה אינו זקוק לרפואות, הרופא מרפאו בשיחה קלה. כגון: “בלי ספק אכלת מאכלים אלה ואלה, נהגת כך וכך”… כך הוא תוהה על קנקנך ומסביר לך פשר הליקוי בבריאותך בדברים המאירים את עיניך ומקילים על לבך. ולפתע־פתאום נודע לך – ללא הודעה מוקדמת מטעם קופ"ח – כי הרופא שלך עבר לסניף אחר ונשאלת השאלה – אם כבר גזירת המרכז היא כי ילקח ממך “הרופא שלך”. שמא מן הדין היה להושיב לפחות ל־15 ימים את רופא הסניף החדש ליד היוצא לשם הכרת החולים? האמנם קשה הדבר לקיימו?

תש"ט

רצוני להעיר שתי הערות:

א. למה נפל בגורלו של יוסף חיים ברנר ז"ל, שיקשרו את יום מותו באחד במאי ולא בכ"ג ניסן. כמו שנהוג בכל יאהרצייט יהודי? אני מציע, איפוא, לקבוע מכאן ולהבא את יום הזכרון של ברנר בכ"ג ניסן.

ב. מן הראוי להזכיר עם י. ח. ברנר ז"ל גם את חמש הנפשות היקרות, בתוכן צבי שץ ויוסף לואידור. שנפלו יחד עמו באותו בית, ובאותה חצר בפרעות של שנת תרפ"א. הדבר יהיה בהחלט ברוחו של ברנר ז"ל.

תש"י

הגענו למיליון הראשון ועינינו לקיבוץ גלויות. ואני נזכר איך היינו קולטים עליה בימי העליה השניה ואני אז אחד מהם. על פי רוב היו באות האניות בשבתות, אולי – כדי שיהיה לנו זמן ללכת לימה של יפו לראות ולהזמין את העולים… ראינו איך הזקנים מתעתדים לרכוב למחרת על גמלים לירושלים. בעלי המלאכה היו בוחרים להישאר ביפו, והיו הולכים אל ספקטור, המלון המודרני במקצת. וסתם “עמך” בחולצות וחגורה מעל למכנסים – סימן היה כי שייכים לפועלי־ציון. סתם צעירים וחבילה קטנה מתחת לבית השחי – הכרנו שהם שייכים ל"הפועל הצעיר". אלה היו מיועדים ל"חוילה" של חיים ברוך ומשם למושבות. וקלטנו אותם – בקיץ, למשל, בסוכות של שומרים או על גזוזטראות של בתי כנסת, ובחורף ב"שאַלאַש" ליד היקב או ב"שטיבּלעך" של חסידים, וכך היינו מתחילים להכניסם לעבודה.

ומאז קלטנו וציפינו ליום המיליון הזה.

תש"י.

אנו, כל הישוב – החרדים, הרבנים, ההסתדרות והשופטים – כולנו נתנו את ידינו לגזילה זו של “דמי מפתח” והתרנו אותה. עולים וותיקים כולם משתתפים בהפקרות הציבורית הזאת ומספסרים בסחיטת כסף בסכומים גדולים בעבור מסירת חדר או דירה. רצוי להציע לראש הממשלה. שביחד עם מלחמת התנופה נגד השוק השחור ילחם גם בתופעה זו, לבער את ההפקרות של “דמי מפתח”.

בכ"ג בתשרי, הנקרא “אסרו חג” בעבותים…, עוד היו בתי הספר, גני הילדים וה"גנונים" בישראל סגורים. עוד יום חג נוסף לחופש הגדול, “אסרו־חופש”… מילא. לבתי הספר יש נימוק משכנע: כיון שבתי הספר נתמכים מכספי קרן־היסוד, ורוב תורמיה הם יהודי חו"ל – עליהם ליהנות מחומרות המקום שמשם בא הכסף. מסיבה זו, כנראה, שמרו על חג זה גם עובדי המשרדים של קרן היסוד… אבל גני הילדים והגנונים הפרטיים מה להם ולחג של הגלויות? למה לבטל את הילדים ה"צברים" מתורתם־שעשועיהם? במיוחד סובלות מ"חג" זה האמהות העובדות, שאצלן הוא יום עבודה רגיל ועליהן להפקיר את הפעוטות ביום זה בגלל פגרת הגנים והגנונים.

האומנם יפגעו ילדי ישראל ברגשות יהודי הגולה, אם יבקרו ביו"ט של הגלויות את בתי הספר, הגנים והגנונים בישראל? 

בימים אלה קראתי ב"דבר" מאמר על תרבות לעולה והמאמר הזה החזיר אותי לימי העליה השניה 14–1906.

בימים ההם עוד לא היתה ההסתדרות קיימת ועוד לא היו בתי פועלים. עוד לא חלמו על הבנינים המפוארים והמשוכללים של מרפאות קופ"ח. ציבור הפועלים היה מאורגן בחלקו בהסתדרות החקלאית והפועלים חיו “חיי שעה”: הם לא היו בטוחים בערב אם מחר יצאו לעבודה. גרו ברפתות ובחושות ערביות. בערב, אחרי יום עבודה קשה, היו אוכלים “מה שנתנה יד נדיבת־אל” והיו נפגשים עם אנשי תרבות – לרוב מורים – ולמדו עברית. המורים במושבות היו מאספים את הפועלים ומוסרים להם משעות הפנאי ומנוחתם ללמדם את השפה. כשהפועל היה עוזב את המושבה מחמת חוסר עבודה והיה עובר למושבה אחרת נפגש עם המורים במקום החדש והמשיך בלימודיו.

עבודה מפרכת זו עשו המורים שלא על מנת לקבל פרס. ולא זו בלבד אלא שלפני השיעור היה המורה יחד עם הפועלים מביא את השולחנות והכסאות לאחד החדרים ואחרי השיעור היו המורה והפועלים מחזירים לשכנים את “הריהוט”.

לא מעטים מה"תלמידים" ההם עומדים עתה בראש התנועה הציונית. רבים מהם מחזיקים בהגה שלטוננו.

בשמחה ובגאוה אני אומר: מאושר אני שזכיתי לחיות בדור הזה ושבמחיצת “התלמידים” ההם עוברים ונמשכים חיי בארץ ובציבור הפועלים העברי.

תשי"א.