בשנת 1897, ואני בצבא הרוסי בגדוד סוּבוֹרוֹב שחנה אז ביער על יד תחנת מונקי לא רחוקה מביאליסטוק, קבלתי מבית אבי מתנה – “שקל”. וכתב אלי בזה הלשון: בני דוד, הנה זכיתי גם אני להוסיף 5 אבנים לבנין ארץ ישראל. בעד סכום של 2 רובלים רכשתי לי 5 שקלים בשבילי, בשביל אמך, בשביל שתי אחיותיך הגדולות ובשבילך. כל שקל עולה 50 קופיקות. היה אצלנו ה"קאַזיוֹני ראַבין" (הרב מטעם) של המחוז ושמו שיינקין (עיר המחוז שלו היתה באלטה) ודיבר על קונגרס – מין אסיפה גדולה שתתקיים אי"ה בראש חודש אלול זה, וכל יהודי מחויב לקחת חלק, לבחור. האנשים בבית המדרש הישן צעקו: אסור, אסור לקרב הקץ, משיח יבוא בעצמו, אך אני ועוד 20–25 איש לקחנו שקלים. ואני מזכה אותך בשקל.

והשנית, הוא מבקש ממני להראות את השקל לכל החיילים היהודים ולהגיד להם שכל אחד יכתוב לביתו ויבקש שישלחו לו מתנה כזאת. עשיתי כדבריו ואמנם עוד 15 חיילים (בס"ה היינו 200) קיבלו מתנות כאלה מביתם.

מאז עברו כ־40 שנה. אז היו הורים שדיברו על לב הבנים לחזור לעמם, לזכור את ארץ ישראל. כעת יש בארץ רבבות בנים היושבים כאן ורואים בבנין, והם עצמם בין הבונים, הם הם שזכו לראות עין בעין את הגשמת הקריאה מלפני 40 שנה. יעשו הם עכשיו מה שעשו ההורים לפנים. יכתוב איש איש להוריו ומשפחתו ויזרזם שיקנו שקלים. אל נא יסתפק החבר והחברה בזה שהם קונים שקל לעצמם. חובה עליהם לשתף גם את הוריהם ובני משפחתם.

ת"ש.