לבי, לבי לפושטים, מלבד לפושטי־העור למיניהם. והפושטים רבים, וסוגיהם שונים: פושטי־יד, פושטי־רגל ואף פושטי עין. היה היתה עין, קרצה, רמזה. סקרה ובדקה, וראתה אור גדול, ולפתע הועם האור ודעכה העין, פשטה, פשטה את אורה.

ואוי להם לפושטי־הרגל. סטה סטתה הרגל מהדרך הישרה ותלך עקלקלות: רגל־ישרה לא תמעד לעולם. ואך בנטותה לצדדים – ותכשל. יש קשר עז בין פשיטת־רגל ופשיטת הלב, מוסר־הלב. אדם כי יפשוט את רגלו, מעדה נפשו תחילה. הסתבך בקוריו הוא עצמו. בין לילה היה ובין לילה עבר. נכסים שהיו שלו אינם עוד שלו. נכון יותר, מעולם לא היו שלו. בהקפה לקחם. בהשאלה, בקלות־יד ובקלות־דעת.

אך רבים רבים הם פושטי־הרגל הנכבדים. הללו מוצאים תמיכה וסעד של ה"חברה". לכגון זה אסור להמעד, אסור ליפול. כי בנפלו ויפלו אחרים, ויפיל אחרים. וכך הוא נתמך ונעזר. כשרגלו האחת פשוטה – – –

העלובים מכולם – פושטי־היד. הללו הם מעמד מיוחד. פושט־רגל לעולם לא יגיע למעמד זה. אדרבא. סיכוי לו לעלות להגביר חיילים, להתנשא. לפושטי־היד אין עוזר ואין תומך. בנפלו לא יזעזע עמודי־העולם. ואף לבני מעמדו ירווח: “קבצן” אחד פחות. את הללו פוטרים בתרומה, בנדבה, בפחות משוה־פרוטה.

ומובן, מובן מדוע לא יטריחו עצמם אל ארמונות־הפאר, אל הקומות העליונות של הבתים. ורק בצדי־הדרכים יעמדו, במקומות־הפומבי והצפיפות, ליד הפתחים והשערים.

לא כדאי להם להשקיע טורח רב כל כך עבור פרוטה אחת. לא כדאי גם להם להיות חרדים למעמדם. כי לא יתעלה ולא יתרומם.

לירידה זו אין עליה עוד. לעולם לא! מאשפתות לא הורם אביון, ו"מלך אביון" כי ימלוך וינעלו שערי־הקודש. בלחישה יאמר ההלל לו, בחטיפה. באותיות זעירות־זעירות, בכל המחזורים לתפלות כל ימי־השנים. – – –

לבי לבי לפושטי־היד. ל"מלך אביון", מלכי!

תש"א