מן המיצר משלחים אנו את תוכחותינו הקשות כלפי אויבים ואוהבים בחוץ על כל העומד לשטן ופגע בבית. על המשמר המיוחד הזה נצבים אנו בהתלהבות יתרה כולנו: בנעורינו ובזקונינו. כל תוכחה מופנית כלפי פנים תראה כדבר לא בעתו. עמדה זו עלולה להיות נקודת־מדוחים לכל מוצא למרחב בהגיע שעת־כושר. זוהי גם הסחת־דעת מגדר האפשרויות בבית, אחד בביצור הקיים בהוה ואחד בהכשרת תנאים לקראת העתיד; וזוהי גם רדיפה אחרי נמנעות בשעה טרופה זו מבחוץ…
לא “מערכות־ישראל” במיוחד הן הפתוחות הפעם לאש המתלקחת; בסערות מלחמות־עולם הן טרופות, ובמשחקי כוחות־איתנים הן קלועות. בספרד נראים רק אחדים מראשוני האותות והמוראים. הזעזועים במזרח אינם אלא התפשטות גלים מעבר לתחומי איזורי־הגעש במערב. שלוּמי־אמונים יחזו במתרגש מלחמת גוג ומגוג המבשרת מתוך חבלי־הגאולה את קץ־הימין ככתוב וכמצווה. מחשבי־קצין בין יודעי בינה לעתים, – האמונים עלי תורות חיצוניות שונות, מחשבים חשבונו של עולם לפי הכתוב והמצווה שלהם. הללו רואים במתהווה לעינינו את התאבקות הרכוש על קיומו בשארית־כוחותיו ובאחרית נשימתו המבשרת את קצו. והללו אינם מרחיקים כה ראות; פרשה רגילה עוברת; שיבה לשווי־המשקל שנפגע בהסגת גבולות מימי־המלחמה, זעזועים כהמשך מאחרי חבלי־המלחמה. המנצחים לא באו על שכרם לשובע. המקופחים נוסף על רעבונם נגועים בתסבוכת־הנחיתות, ולא ירגעו עד בוא יומם הגדול, יום נקם ושילום; הם הספיקו להחליף כוח כדי נסות להשיב את כבודם הגזול וגאון־תפארתם המחולל. כהנה וכהנה הן ההסברות על סבות המבוכה. אך בחשבון־עולמנו לא הסיבה היא העיקר כי אם תפיסת המסובב. ואחת היא תפיסה זו. מלחמת־איתנים נטושה לפי שעה בסתרי חביון־עוזה, ועלולה היא להתפרץ בכל עת ובכל שעה. המלחמה היא לא בין שר אדום וישראל, שרבות צררנו מנעורנו ונוכל לו. שר אדום נלחם בינו לבין עצמו, מעבר לתחומי מגענו ומחוץ לספירות־השפעתנו, ולא בידינו ההכרעה.
בימי הרת־עולם אנו חיים. החברה מתפשטת מצורותיה הישנות ולובשת חדשות. בעותי־פלצות ומוראים גדולים הם חזיונות־הלואי. אין גלוי־עינים וידע מה ילד יום וכמה תמשך תקופת הזעזועים בחוץ המביאה בעקבותיה שיתוקים והפסקות בבית. דבר אחד שריר וקיים. כוחנו בחוץ לא היה גדול גם בשנים כתיקונן, ואפילו במחזורי־הגאות. באנדרלמוסיות הכרוכות בימי־חירום בכלל ובמחזורי־שפל בפרט מתקרב כוחנו לאפס. שליחי־הצבור הנבחרים לעמוד על המשמר במערכות־חוץ הכבדות נאמנים על מילוא שליחותם. אשר יש להציל יצילו, ואשר בתחומי־ההגנה יהיה מוגן. אך הציבור גופו בהמוניו חייב למלא את המשמרות בבית. דוקא בשעות־המבוכה עלינו לרכז את כל מעינינו בשדות־היצירה, הרבים והרחבים, הנשארים עוד פתוחים לפנינו גם בין־המצרים.
עוד מעט ואנו מונים עשרים שנה מראשית ההתישבות החדשה העומדת על המשק המעורב. הרבינו דאוג לניסוח הגדרות דקות בהויות המדיניות, ועד כדי־קרע העמקנו בהן למעניתנו. אך היינו בעינינו שבעי־מעללים בהויות־הכלכלה, מחוסרי־דאגה ומרפרפים על פני השטח. בתקופה זו יצרנו למעלה מאלפים משק; לא כולם מבוססים, רבים רחוקים משלימות; בסך־הכל איפוא כמאה וחמשים משק לשנה. אנו חיים בנס: אין לנו שטחי־קרקע רחבי־ידים מן המוכן ואין לנו האמצעים הדרושים לישבן. למה איפוא טרדות־השוא להלכה. אך בדרך הטבע לא היה צריך להיות לנו מחסור בשניהם. בדרך־הטבע צריך חסרון זה להמנות במהרה בימינו; אחרת אנו משוללים כל טעם־קיום. והשאלה הנשאלת היא פשוטה וברורה: כי ימצאו לנו שטחי־הקרקע הדרושים להתישבות רחבת־מדות והאמצעים הכספיים המרובים, האם מוכן לה גם הבסיס הכלכלי? האם התקנו לנו ענפי־משק מתאימים, צורות־משק וטיפוסי משק היכולים להוציא לשווקים פירות בני־התחרות? בפי אלה המתאבקים בעפרות הארץ, בודדים במשכנותיהם מחוץ למטחוי־רמי־הקול המשמשים לתעמולה, תהיה תשובה אחת: לא! בחתישבות רחבת־מדות מוצבים לנו מעצורים בידי־הטבע. אותם אפשר לפנות בהדרגה, ברוב־חקר, ברוב שימוש באמצעי כבושי־המדע והטכניקה. אך לא כהרף עין, לא מהיום למחר, לא במאמרי־עילאין ובגזרת קולמוסין תוך כדי־דיבור וכתיבה. חקלאות אינה בנין כרך הצף מעל חולות פורחים בירחי־עמל אחדים. חקלאות היא ביאולוגיה כפותה לחוקי טבע שאין בכוחנו לשנותה, ותקופת גידולה קצובה מהטבע. מי שלא טרח לטעת לפני עשר שנים לא יאכל פירות לשובע היום, ומי שיטע מחר יצפה עשר שנים לפירות. להתישבות רחבת־מדות איננו מוכנים. ואשר למשקי־מספר, להם יאה הכתוב: ו"יש לישב בדוחק"!…
חילוקי־הדעות וחילוקי־התפיסות באפשרויות ההתישבות מקורם בקביעת מידות ההתישבות. יחידת ההתישבות רחבת־המידות היא הרבבה. יחידת ההתישבות צרת־המידות היא – המאה, לכל היותר – האלף. מצב עמנו בעמים מחייב את יחידת הרבבה במנין ושיעור־מהירות גדול בזמן. מאמצים יוצאים מגדר הרגיל, ובבחינה ידועה אפילו מגדר הטבע, דרושים. מאמצים כאלה, שעשו ההולנדים להציב גבולות חדשים לים, ועודם ממשיכים בפעולות האלה כיום הזה, וכאלה שעשו חלוצי עמים גדולים בהדפת הישימון אחורנית.
התישבות רחבת־מידות לפי תנאי הכלכלה בזמננו היא בגדר האפשרות אך בחקלאות, המוציאה את פירותיה לשווקי־תבל רחבי־קיבול. הם נפתחים רק לפירות־מונופולין כהדרי הארץ. לפי שעה הם גם היחידים בחקלאות חארץ, שביצרו להם עמדת־בכורה בשוק. לא מן החכמה יהיה להרחיב ללא חשבון וללא תכנית את שטחי ההדרים, ולהציף בהם את השווקים. לכל יש נקודת רוויה. לתצרוכת יש משק מעורב משלה, לפי תכונותיה. אין היא מעמידה את עצמה על פירות חד־גווניים, ואפילו הם הדורים שבהדורים. לכל ארץ יש פירות משלה. ובית־הקיבול של הנהנים מוגבל גם הוא, למרות תעמולת הויטמינים המובלטים מטעם מומחים. יתכן, שעשרים מיליון תיבות הדרים ימצאו להם שווקים בארצות שונות; אך עם ירידת המחירים הבאה כתוצאה טבעית מהצפה יעמדו בהתחרות רק הפירות האלה הגדלים באיזורי ההדרים הטבעיים; אלה הגדלים באדמות כבדות ובאַקלים לא מתאים ידחוּ מן המערכה. 300,000 דונמים מטעי הדר יהיו אולי מספר־קבע בשטח. אך מקומות המטע צפויים לתמורות ולהסגת גבולות. ואיזור ההדרים היום יהיה צפוי בתקופה ידועה לתנודות ולזעזועים עד אשר יתכנס בתוך תחומיו הטבעיים, שבהם אפשר יהיה למכור בריוח גם במחיר שלושה שילינג התיבה ועוד למטה קצת.
פירות־מונופולין כהדרים עוד לא ניגלו לנו עד היום. גם הם אינם משבעת המינים שבהם נתברכה מלפנים הארץ. אדרבא, תפוח־זהב הוא בן־חוץ לפי מוצאו. בתקופת מאות שנים עשתה הארץ את הבירור הטבעי. המדע יכול לקצר את הדרך. אולי בעתיד הקרוב יהיו לנו ענפי־משנה נוספים במשק הלאומי שלנו, כדי לגוונו, אך התישבות־היום אינה יכולה להשען על אפשרויות־המחר.
באין ברירה, צריכה לפי שעה עבודתנו להיות מכוונת בשני כיוונים: התישבות צרת־מידות דרך ניצול השוק הפנימי והכשרת גורמים ותנאים לגידולים חדשים, גידולי מסחר־וגידולי־תעשיה, העלולים בכוח מעלת־איכותם המטופחת להבטיח לפירותיהם עמדות־בכורה בשווקי־תבל. וכל המינים הנוספים האלה אינם בעין; עוד בתקופת־הנסיון ובאסטדית־הבחינה. ואפילו בניצול האפשרויות בתחומי השוק הפנימי לא הכל פשוט. את האפשרויות הגנוזות בו יש לראות באספקלריה אחרת מזו המתהלכת בספירות “דורשי־הרשומות”.
דורשי רשומות האימפורט רואים בכיבוש השוק הפנימי דרך קלה מאד, חומות־מכס הן התריס האחד בפני תבואות־חוץ; הלהבת הלבבות לתוצרת־הארץ באמצעי תעמולה היא חומת־המגן השניה. אך הציבור הרחב ברובו המכריע לא יעמוד בגזרות אלה ויפרוץ את שתי החומות כאחת.
אוכלוסי העיר אינם גדולים במנין ואינם איתנים בבנין, כדי שאת משאות כבדים. אלמלי היה עולה בידינו לאסור חמאת־חוץ וביצי־חוץ, היינו מעמיסים על אוכלוסינו כרבע מיליון לא"י לשנה. התגובה תהיה מהירה ופשוטה. התצרוכת תקטן כדי ⅔ ויותר; החקלאות לא תשבע, והאוכלוסים יורעבו. מכסים קטנים לא ישנו בהרבה את המצב לפי התנאים הקיימים.
מכסי־מגן כהוראת־שעה וכתקופת־מעבר מתקבלים על הדעת. כגזרת־קבע לא יועילו. יפות הן סמוכות לעץ בעודו רך. אך העץ החלש, הזקוק בכל ימי־חייו לסמוכות, מבלי יכולת לשאת את עצמו, לא יעמוד במלחמת קיומו. החקלאות צריכה למצוא דרכים לשאת את עצמה ולעמוד בהתחרות.
מיצרכי האימפורט העולים לסכומים עצומים נותנים להחלק לסוגים שונים: א) מיצרכים שאינם יכולים להיות מיוצרים בכלל בארץ בתנאי שדה טבעיים, כקפה, תה, וכיוצא; ב) מיצרכים, שייצוּרם בארץ אינו יוצא מגדר הטבע, אך הם טעונים הכשרות קודמות, ממושכות או קצרות. כדוגמא יכול לשמש בקר לבשר; ג) תעשיות חקלאיות לסיפוק צרכי הארץ, כמו סוכר ושימורים ידועים, המסובכות בכמה בעיות שיש למצוא פתרון להן דרך חקירות רבות נוספות על המעטות שנעשו, אך הפתרון אינו עוד מונח על השולחן; ד) מיצרכים שייצורם עבר כמעט את אסטדית־הנסיון, ובחיקויים קלים ובארגון מושלם עלולים הם בסיוע־מעבר ובכוח התחרותם לדחוק מן השוק את תוצרת־חוץ; והם תוצרי־חלב, ביצים, עופות, ירקות ופירות הכלולים בשם הכולל “ביעף”, שעליהם עומד המשק המעורב.
בכל שעת־צרה ומשבר בחקלאות רגילים להכריז על המשק המעורב כאילו היה “תרופת־אשכולות”. לפי מצב החקלאות בעולם, תלוי המשק המעורב כולו בשווקי־בית, ואפילו בתחומיהם נאמנות מכותיו היורדות עליו מתוצרת־חוץ. הוא גדול במעלת־חשיבותו, אך צר בכוח־קיבולו.
בין המשק המעורב ובין מטעי ההדרים רב הוא המרחק בכושר־הקיבול. ההדר מוגבל במקומות גידולו על פני כל כדור־הארץ. הוא מצליח רק במעלות הרוחב הגיאוגרפי בין 20 ו־40, מבלי לעבור את תחומיהם, מלבד כגידול־כפיה בחממוֹת. ואף בתוך התחומים המצומצמים האלה המוצבים מחטבע יש לו תחומים בתוך תחומים, בהיותו מצליח רק על קרקעות מוגבלות ובאקלים מסוים. בארץ גופה האיזר האַקלימי היפה לו הוא איזור־החוף, והקרקע המתאימה לו היא הקלה, המחלחלת והעשירה במים. ואפילו האיזור הזה מחולק למדרגות מעכו עד עזה ביחס לגובה היבול וטיב הפרי, לכושר־השתמרותו וכוח־עמידתו בפני פגעים. לא כן חלב וביצים, תפוחים ואגסים, ענבים ופירות אחרים הגדלים יפה ברוב חלקי העולם, והרבה מהם בתנאים טבעיים יותר נוחים מאשר בארץ. ההדרים שרשם בארץ ונופם ביחס לשיווק על פני רחבי־העולם; פירות המשק המעורב שרשם בכל רחבי־תבל, ונופם ביחס לשיווק בתחומי הארץ הצרים.
בהערכת כושר־הקיבול של המשק המעורב מונחה טעות יסודית. רגילים תמיד לראות את יתרונו העיקרי בסגולתו לספק את צרכי העובד הראשוניים. במשק הפלח היום ובמשקי החקלאות בעולם לפני דור או שנים בארצות ממודנות היתה ההספקה העצמית היסוד המכריע בכל מבנה המשק. בכלי עבודה פשוטים הוציא את לחמו מאדמתו. בעלי־מלאכה רגילים ואומני־יד פשוטים התקינו את מכשירי תוצרתו (ה"קפיטל" במובן המדעי) במקרים שיד עובד־האדמה בעצמו קצרה לעשותם. הוא קנה מעט מאד במזומן, ולא היה לו צורך למכור הרבה. הוא הכין לו לא רק צרכי־אוכל כי אם גם חלק מהלבשה והנעלה. האשה שלחה ידיה בכישור וכפיה תמכו פלך. היער הסמוך סיפק חמרי הסקה ובנין. אפילו למאור היו משתמשים בשחיפי־עץ המוכנים בבית. הוא היה מובטח מזעזועי עולם, מתנודות מחירים וממשברי־זמן. לשוק המקומי הוציא למכירה עודפי־תבואות זעומים. זוהי צורת משק הפלח עוד כיום הזה. לקיומו וביצורו מספיקה “אשת־החיל” המתוארה מהחכם מכל אדם, כדי ש"ישחק ליום אחרון".
המשק הממוכן מוציא את רוב מרצו להחזקת המכונה ומשאיר מעט מאד למחית המכונן. הוא קונה פי כמה מהחוץ לצרכי ההספקה העצמית אשר הוא מייצר. במשקים רמי־המעלה לפי הכנסותיהם יורדת ההספקה העצמית לפעמים לכמות מבוטלת. מאליפות הן דוגמאות אחדות ממפקד רב־שנתי במספר הגון של משקים מעורבים המתוארים במחקר מיוחד1. המשק הראשון במעלה, המכניס ברוטו 540 לא"י משטח של 100 דונם ומוציא 406 לא"י לשנה על צרכי המשק, ומשאיר עודף לבעליו סכום של 134 לא"י, מספק את צרכי הבית בתבואות־המשק בסכום של 57 לא"י; באחוזים – 27 למאה מכל הוצאות המשפחה הפרטיות. במשק הבינוני, המכניס פחות ומרויח פחות, מהווה ההספקה העצמית מ־35 עד 40 אחוז למאה מהוצאות המשפחה הפרטיות. רק במשק נחות־הדרגה ברמת חיי בעליו מהווה ההספקה העצמית 50 אחוז למאה.
ככל אשר המשק יגבר בהכנסותיו ויעלה את רמת החיים של בעליו, כן יוקטן, איפוא, היחס בין שווי המיצרכים המופקים מהמשק ובין שווי המיצרכים הנקנים מהחוץ. אך כדי לייצר מיצרכים בסכום של 50 לא"י לצרכי משפחת העובד, על המשק להפיק למכירה תוצרים בשווי 500– 600 לא"י במשקים הראשונים במעלה לפי הכנסותיהם, ומ־200–300 לא"י במשקים הבינוניים. יתרון המשק המעורב המודרני אינו בסעיף ההספקה העצמית, כי אם בכוח־ההתחרות הטבוע במבנה ענפיו. כוחו יעמוד לו במקום שמשק מיוחד־מקצוע יכרע תחת משא־עצמו. אך לתכלית זו הוא צריך להיות בנוי אורגנית בצירופי ענפיו המעניקים לו יתרון עצמי. גיוון המשק אינו מספיק. המשק המעורב הקיים לקוי בהרבה מקומות מבחינת הרכבו; הוא בהרבה מקרים מכני, ולפעמים בצירופי ענפיו יש מן התכונות הקונגלומרטיות.
המשק המעורב האורגני עומד על השפעת־גומלין בין אבריו השואבים חיוּת אחד מהשני ומשלימים זה את זה. המשק המעורב המכני מצטרף מיחידות משקיות בודדות במנהלה אחת; לפיכך הוא מהווה מעין קונגלומרט. ההבדל בין שתי צורות המשק הנידונות הוא לפעמים בהבטחת עצם ההכנסה, באשר הראשון מובטח יותר, אך ההבדל העיקרי הוא בבחירת סעיפי ההכנסה – המבחר של הראשון הוא רב לאין ערוך משל השני.
רגילים לראות את כוח המשק המעורב בריבוי ענפיו כשהם לעצמם, ולא בטבע שילובם הפנימי. כי יפגע הענף האחד, יהיה ריוח והצלה למשק מהענף השני הניצל מפגעים. בעל־אחוזה החי, למשל, על פרדס בלבד, יפגע בהכנסותיו במקרה כפור התוקף את העצים. אך המתקיים על פרדס, גפנים, זיתים ושקדים ימצא לו סעד בענפים האחרים; כי שנת־רזון לפרדס יכולה להיות שנת־שפע לגפנים וזיתים, ולהיפך. הנחה זו יכולה לשמש אמנם בנין־אב במשק הלאום, אך לא תמיד עומדת היא בפני בקורת בטחונו של המשק היחיד.
המשק הלאומי צפוי לסכנה בהיותו תלוי בענף אחד, ואפילו בהדר שבהדרים. אָשיוֹת הכלכלה הלאומית צריכות להיות מובטחות מזעזועים בלתי נמנעים אפילו אחד לשנה. כלכלה לאומית מתוקנה מחפשת תריסים, כדי להגביל את שדות־הזעזועים באיזורים מתוחמים, להנצל מתמוטה בזמני התרגשות משברים. אך היחיד, החי על פרדס הגדול בהכנסותיו, ימצא לו קיום יותר טוב גם כשהוא נתקף אחת לעשר שנים בשנת־משבר מאשר בעל משק מעורב שהכנסותיו זעומות ואינו צפוי למשברים. ההכנסה הגדולה מבטיחה חסכונות משנות־שפע לשנות־רזון. אך במציאות גם המשק המעורב נתון לתנודות ותלוי בתעלולי־הטבע ובחסדיו.
יתרונות המשק המעורב הם: א) בחוסן־היתר שהוא מעניק לעצמאות הכלכלה הלאומית, בספקו לה את מיצרכיה הראשונים במזונות; ב) בכוח־עמידתן בהתחרות עד דרגה ידועה; ג) בניצול סעיפי הכנסות כאלה, שכל אחד מהם ביחידות אינו יכול להתחרות, אך לובש עוז ב"עמידה־בציבור" בהיותו משולב בסעיפים אחרים; האחד משלים את השני ומחזק את השני.
גידולים אחדים יכולים לשמש כדוגמה. גידול בצלים, כענף לחוד, לא ישתלם לפי רמת החיים המקובלת אצלנו. אך בצל במחזורי־שדות שב"משק־פסים" כגידול־מטייב לא יהיה כרוך בהפסד. השומשום והדוּרה תופסים מקום במשק הפלח לא כל כך בזכות עצמם כאשר כבני־לוויה לחטה. למשק עומד על גידול עגלות חסר עוד בסיס כלכלי. אך עֶגלה יחידה, המשולבה במשק־חלב החיה מברכת־הבית במזונותיה ומטיפול בין־השמשות, מוסיפה חוסן למשק. תרנגולות מחבקות־אשפתות במשק־החלב עומדות בהתחרות לעומת הענוגות והמיוחסות השוכנות במשכנות הדוּרים. מספקות הביצים והעופות בארצות־הברית היו ועודן החווֹת הכלליות המחזיקות כ־50 תרנגולות, החוזרות אחרי המחרשה לחיות משיירין, ולא חוות העופות המיוחדות.
פירוק משק מעורב לסעיפיו בכלכול הוצאות־הייצור הוא כלל מוסכם אמנם, אך מוליך הוא להנחות יסודיות מוטעות. אין להוציא במשק המעורב סעיף מכל הבא ליד ולנתחו לפי שעות־עבודה המוקדשות לו ולהשוותו בהוצאות־הייצור לסעיף דומה בארץ אחרת, ועל סמך ניתוחי־השוואה כאלה לפסוק אם הוא ראוי להשאר במשק או צריך לפסול אותו. המשק המעורב עומד במבנהו על חוקים אחרים.
המשק המעורב המסוגל להוציא פירות בני־התחרות יכול להתקיים בתנאים אלה:
א) עבודת המשפחה בלבד. עבודה שכירה ביום־עבודה קצר ושכר־עבודה גבוה באופן יחסי אינה באה בחשבון. כל המאזן מצטרף מפרוטות, מצירופי־עודפים, מעודפי־שעות, משאר־חריצות, מיתרון־דייקנות. הקו בין הריוח וההפסד הוא כחודו של מחט. כל רשלנות, כל הזנחה, כל התרופפות מכריעה את כף־המאזנים להפסד. רק משפחה־עובדת יכולה להחזיק מעמד ולא עבודה שכירה.
ב) לוח עבודה שנתי מאוּזַן. ענפי המשק צריכים להיות מצורפים לפי בחירה חמורה לא לפי גובה ההכנסות בלבד; שעות העבודה הדרושות לכל ענף בתקופת השנה צריכות להיות מעוּינוֹת. ענף הדורש בעונה מסוימה הרבה ידים עובדות לרעת השני הוא פסול למפרע במבנה המשק המעורב, גם כשהוא מכניס הרבה.
ג) ההספקה להחזקת המקנה והעופות צריכה להיות מיוצרת ברובה המכריע בתוך המשק. אין טעם להחזיק בהמות־חלב בכפר, הרחוק מהעיר, אם רוב המזונות קנויים; פשוט יותר להחזיקן סמוך לעיר ולקצר את הדרך בין היצרן ובין הנהנים. המחלבות אינן חדלות להיות עירוניות גם כשהן בכפר, אם מזונותיהן העיקריים אינם מוצאים מן השדה בתנאים איקונומיים. פרות כאלה הן משולות ל"קייטנים" הנהנים אמנם מרוחות צחים עלי שפיים, מזוֹך הטבע ומהדרו. אך ל"המוציא לחם מן הארץ" שעליה הן חיות אין להן שום שייכות.
ד) במחזור־השדות יש לנהוג בכל חומר הדין בבחירת הגידולים; גידולי־ההספקה צריכים לבוא חליפות עם גידולי־טיוּב גם כשלמראית־עין ראשונה יהיו נמוכים בהכנסות לעומת גידולים מנצלים, שראשיתם ישגה ואחריתם יהיה מצער. הרבה גידולי־עידוּר כשהם לעצמם וביחידות לא יעמדו בבקורת חשבון־הייצור; אך בציבור כמסדירים וכמקַצבים ימצאו לא רק כמועילים כי אם כבלתי נמנעים. בכוחם יגדלו יבולי המספוא, ובלעדיהם יתנגעו השדות במחלות ומזיקים, ואתם יגוון המשק, וידחקו מן השוק הרבה סוגים של תוצרת־חוץ. כוחם־היתר איננו בגודל הכנסותיהם, כי אם בסגוּלות־הטיוּב המלוות אותם; בשילובם במחזור יש לקבוע את מקומם לפי יחס מסוים. מחזור־שדות מתוקן הוא ראשית הכל ותכלית הכל במשקי החלב והעופות, כדי לעשות את תוצריהם לבני־התחרות ולהוסיף סעיפי הכנסה המתפרנסים מברכת־הבית. לאַזן את צירופי התוצרת במשק באותו היחס שמצורפים הסעיפים השונים בתצרוכת. הפרק המוקדש במחקר המסומן בהערה לבחינת כושר־הקיבול של השוק הפנימי יעמוד על פרטי הסעיף הזה.
החקלאות עמוסה מיני טבע גורמים מגבילים, רבים במנין ומגוּונים בתכונותיהם, גם כשהכל מתנהג כשורה. להלכה היה צריך לתת כל גרעין זרוּע באדמה־זיבורית שלושים שערים, אילו אפילו היה מעלה קנה אחד וחצי־שבולת. למעשה אינו נותן אפילו עשרים שערים באדמת־עדית גם בהעלותו קנים מסועפים אחדים עמוסי־שבלים, שלמות ומלאות. מנושא־משך־הזרע עד נושא־האלומות רב הוא דרך הפגעים. לעולם לא ימלא כפו הקוצר, וחצנו המעמר. הגורם המגביל הוא כחיכוך המעכב בעד המרץ החפשי במכונה. אף קרקעות עדית ופרות משובחות צפויות לתנודות בתנובתן, אחת בכמות ואחת באיכות. מחלות ופגעים אינם פוסחים אף על החסון שבחי ובצומח. משברי־עולם וזעזועי־שווקים פוגעים גם במשק היותר מתוקן. אף על פי כן גדול ההבדל בין חקלאות מיוצבת ובין חקלאות מתהוית. באחת תהיה יד הגורמים המגבילים בלבד, ובשניה גם יד הגורמים המוֹנעים.
הגורם המגביל פוחת וגורע משפע התנובה; הגורם המונע סוגר לגמרי את מקורותיה. מאדמת־זיבורית אפשר להוציא לחם בצמצום; מסלע או מאדמה מלחה אין להוציא כלום. כדי להעלותם למדרגה זו צריך לקרוֹם קרוּם עפר על הראשון ולהדיחַ את המלח מהשניה. המזיקים השונים הפוגעים בעצי־פרי הם גורמים מגבילים. אך הקפּנוֹדיס וזבוב־ים־התיכון הם גורמים מונעים בגיווּן החקלאות, בהיותם משכלים מטעים בעודם באִבּם ומקפחים חייהם בהגיעם לעשוֹת פירות.
חקלאות מתוקנה קבועה היא ומיוצבת בתוך סביבתה הטבעית שמתוכה גדלה והתפתחה משנות דור ודור, ומעוּרה היא במסורת עתיקת־ימים. מבוֹסר שאכלו האבות שוב לא תקהינה שני בנים. הבירור הטבעי ביחס לגידולים בודדים ולענפי־משק שלמים נעשה בהדרגה בתקופת המשק הטבעוני, דוגמת משק־הפלח הקיים, העומד על הספקה עצמית קדומה. דוקא בהיותו בשפל־המדרגה היה המשק חסון בפני התחרות ותנודות־מחירים, תלוי אמנם במידה יתרה בידי־שמים, אך פחות בידי־אדם. במשך התקופה הממושכה הזאת נרכשו ללא זעזועי־יסודות אותם הנסיונות המשמשים כבסיס לחקלאות המתוקנת.
אחרת היא בשרשיה וביסודה החקלאות שלנו. בהרבה מרשויותיה היא עודנה זקוקה להנחת־יסודות. חבלי ההתהוות ויסורי־החיפוש חלים בתקופת משק־הממון, במערכות קשות בשווקים מבית ומבחוץ. גורמים מגבילים למשק־הפלח הופכים גורמים מונעים בשבילנו. אדמות־טרשים משמשות כדוגמא; הן נענות במקרים מסוימים למעדר, למחרשת־מסמר ולבהמת־כלאַיִם. אבל לא יצליחו במאומה לאלה שהמכונה היא בשבילם כמו משקפים לקצר־ראיה. ואנו מנסים עוד לקחת תחת המחרשה אדמות שיצאו מגדר־שימוש אפילו לסיפוק צרכים מועטים כשל הפלח. אנו באים ב"ברית־מלח" עם אדמות חרבות, ללא דעת תכונות האדמות המלחות. אנו מגוונים את המשק בענפים חדשים; אך לפעמים גיוון זה גורר אחריו יותר ריבוי מחלות ומזיקים להחליש את הקיים מאשר ריבוי מקורות־מחיה. התישבות רחבת־מידות בתנאים שאנו נתונים בהם לא תתכן אלא בסילוק גורמים מונעים מסוימים ובהעלאתם למדרגת גורמים מגבילים. הם אינם ניתנים להיות מסולקים בלחישה עליהם. הם טעונים חקירות ונסיונות רבים. אמצעי־המדע אמנם מצמצמים מרחקים, אבל דלג לא ידלגו עליהם.
מיצרי צעדינו העמידונו על אפנו וחמתנו בקו־הגנה תמידי. אף על כל מעשה־מופת עלינו להקהיל מליצי־יושר. כחטא־הקדמון נכתמה בריחתנו מכל עבודות קשות בגולה; הרדיפה אחריהן וההתדבקות בהן היו לחטא־אחרון לנו בארץ. איננו יוצאים ידי חובה כעל ימין וכעל שמאל. ככה היינו אנוסים על־פי דיבור השטנה להבליט את הטוהר שבכוונותינו ולהוציא לראוה את התפארת שבפעלינו. ההרגל היה לנו לטבע שני לראות הכל באספקלרית־התפארת. לא נתקיים בנו דבר המשורר: אל־יעלה קולכם, דרכו עוז בדממה, איש ואיש בלבבו ישמע הד פּעמיו! אדרבה ואדרבה. מכשירי־התעמולה משדרים על פני גלים רחוקים את הקולות אשר אנו משמיעים ואת המראות אשר אנו מגוללים. אלינו מגיעים הדי־עצמנו והזוהר החוזר מעצמנו, מבלי שנכיר את מוצאם. אנו נתעים להאמין כי המרחקים אומרים לנו “מודים” על דעת עצמם. לעינינו בניני־אֵיתן הדוּרים, כולם גזית ועוטי־תכלת. איככה תעמוד לנו, איפוא, כוח הסבלנות לשמוע דופי מפי אנשי שלומנו הבאים להטיל עלינו בקורת עצמית טרדנית.
העדר־בקורת מבית עלול להצר לנו לפעמים לא פחות משטנת־חוץ. לא כל מעצור יש לזקוף לחובת־חוץ. כלכלתנו הלאומית אינה כשורה גם מפני חטאינו אנו. אנו יצרנו אמנם מפעלי־מופת בכפר ובעיר, חרף כל הגדרים והסייגים ביִדֵי־שמים ובידי־אדם. יתר על כן, הכוחות העצומים שבאו לידי גילוי בבריאה החדשה שנבראה בארץ מראים על המרץ היתר הגנוז המייחל לתיקונו. אף על פי כן לא הכל מניח את הדעת הצלוּלה. כמפעלי־הצלה מהירים כל מפעלינו הם למעלה מכל בקורת. כמפעלי־קבע רבים מהם אינם עומדים בפני בקורת. כתחליפים למפעלי־קבע הם בחלקם למטה מכל בקורת.
בין משכנות־עראי ובין בנין־קבע מיוצבים ועומדים תחומים בולטים, ואסור לערבבם, לפליטי־פורעניות דרושה עזרה מהירה. דאגת חיי־השעה חיא קודמת לכל. גג מחיר מעל ראש וקירות למחסה מקור ומלהט. אין בודקים בשעת הסכנה לא בטיב החומר ולא בצורת הבניה והגזרה. הבניה המבוהלת אינה פגם, כי אם יתרון. בנין בית־לאומי עומד על חוקים הפוכים: שיטה חמוּרה, תכניתיוּת, בדיקת החוֹמר, ועל כולם הבחנה בכל חומר־הדין במוקדם ובמאוחר.
היסוד השורר בבית־לאומי היא כלכלה לאומית איתנה ויציבה. ובכלכלתנו הלאומית לא הכל כשורה. מעלותיה ומורדותיה לא תמיד הן טבועות במשברי־עולם ובתנודות־חוץ. בהרבה מרשויותיה אין מתכונת־הקבע. בהרבה ממקורותיה יש מתכוּנת־האַכזב. ככה יתפרנסו משכנוֹת־חוף ידועים על שלל־הים הנישא אליהם במשברי דכי־הגלים מאניות טרופות רחוקות. הרכוש הטרוף במשברי התפוצות המחפּש לו הצלה מהירה משלם פרמיות־הצלה גבוהות, בהפקירו חלקים שלמים בצורת השקעות מבוהלות ללא חשבון וללא תכנית. השפל בהיסח־הדעת מהתם הוא המביא את הגאוּת להכא. זהו שיר־המעלות שלנו ב"ימי־המעלה" המפוארים בכל פה והנישאים על כל לשון. בדכי הגלים הזדונים האלה יצוּף מעלה מעלה המגרש־המשוּמר, תתפשט תל־אביב כמעט עד באר־טוביה, ותחרוג ירושלים מגבולות־קדושתה עד שער־העמק. כל הארץ תהיה מגרש־ברכה אחד, ושדות־הבינים מתחום כרך למשנהו – פרדס אחד. חולות פורחים יניבו בּר, וסלעי־הרים יעטפו גני־חמד. תנועות־כלכלה כאלה אפשר לעורר גם על פני חולות־סהרה, אם נרדפים על חייהם יראו במדבר זה מפלט ראשון. על רבים מפלאי מדינת־הסוביטים השׂכיל פרנץ אופנהיימר לאמור: זוהי טכניקה ולא כלכלה! אצלנו הרבה דברים אינם נכנסים אפילו בגדר טכניקה. השוק החוֹתך קצבה לחיינו אינו נסחף בגלים עשויים אלה אגב זריקת אבנים עלינו, ואינו נענה לדרישותינו. וסוף פסוק בפרשת כלכלתנו: כאשר יסוגרו דלתים בשוק, ירתק חבל־הכסף ותרוץ גולת־הזהב ותשבר הכד על מבועי־אכזב. ואז גם ישחו כל בנות־השיר על הדר־הפריחה, וסבבו בשוק הסופדים, הסופדים בלבד…
ככה יזועו מזמן לזמן עמודי הבית־הלאומי והתעוותו אנשי־החיל העומדים על המשמרת. הזעזועים האלה אינם מחויבי־המציאות הארץ־ישראלית כי אם טבועים בתכונתנו. בד בבד עם עבודת־ההצלה המהירה צריכה להתנהל עבודת־בנין מתוכנה; אִטית, מודרגה ומחושבת בראשיתה המצער למראית־עין, תשגה באחריתה לקליטת המונים. הקיים טעון יצוב וביסוס. הנבנה מתוך בהלה טעון חיזוק־הקיים. מתחת הגגות הרופפים הנטויים מעל ראשי הפליטים יוצקו עמודי־תמך איתנים. ההרחבה טעונה אָשיוֹת מוצקות מתחילת ברייתן, לפי שיטה וסדר ותכנית, לפי התאמה גמורה בין התוצרת והתצרוכת. שיטת חוסר־השיטה ותכנית חוסר התכניתיות יוסיפו מבוכה על מבוכה.
כשלושים אלף בתי־אבות אפשר להעמיד על הקרקע בתקופת עשר השנים הבאות. השוק הפנימי בלבד יוכל לשמש כבסיס להתישבות רחבת־מידות זו. אפשרות זו נתונה לנו לפי שעה בכוח ולא בפועל מפני חטאינו בלבד. מפני רוחב־דעתנו על המעשה וקוצר־ראייתנו על הצריך להעשות לא הותקנו תנאים ולא הותכנו קוי־פעולה. מפני השתקעות יתרה בתחומים שאין לנו שליטה עליהם הזנחנו את אלה, שבהם אנו אדונים גמורים לעצמנו. כי מי עוד גלוי־עינים וחד־שמיעה כעבדי יעקב בספירוֹת־המדיניוּת העליונות; ומי עוור כמשולם לא לראות הבאות וחרש כמלאכי לא לשמוע אזהרות בספירות־הכלכלה הנמוכות. מהכוח אל הפועל אין לדלג בקפיצות־הדרך בתיכון “התישבות־הרבבה”. דחיקת תוצרת זרה מהשוק הפנימי קשה פי כמה מדחיקת עבודה־זרה מהמשק העברי; בתוך תחומיו בודאי אדונים אנו לעצמנו; בהם בודאי, איננו זקוקים לגושפנקת־השלטון להגנת המשק הלאומי כבהקמת חומות מכסי־מגן. ולא הצלחנו. המוסר־השכל הוא פשוט בתכלית הפשטות. בקמיעות כ"קתא"2 ובתוכחות־מוסר לא נרחיק לכת. בין אדם למקום אולי עוד שריר וקיים מוסר־עליון. בין אדם לחברו השתלט בעוונותינו הרבים “מוסר־הכלכלה” ושבט מוסרו – שבט־חובלים ולא מקל־נועם. בכוח־ההתחרות – מקור חיוּתוֹ ותוקף־ מחצו. כוח זה אינו ניתן על־פי הדיבור. ממעמקים הוא גדל, בשכבות רבות מסועפים שרשיו, מרשויות שונות שואב נופו. הביולוגיה למקצועותיה הענפים, הכלכלה לסעיפיה הרבים, כשרון הארגון וההסדרה הם מעניקי עצמתו; העמידה בסוד הצומח והחי, החדירה במסתרי־החברה הן המַפתחות למקורות הגנוזים. מעמיקי־חקור, מעמיקי־הגוּת, ורבי־פעלים צריכים להצטרף לברית־מוחות אחת, בברית־תמיד, ברציפוּת ולא לסירוגין. הכיווּן, התיכון והתיקון צריך להיות אומנותם היחידה, ולא אומנות־אגב. זהו צו־השעה מתוך צרכינו החיוניים ולא מתוך חיקויי אופנות עוברות. במידות התיכוּן וההתכנה נבחן אנו על חכמתנו ובינתנו לעיני העמים ויבחנו פעלינו על עצם חסנם ואורך־ימיהם.
רחובות, ניסן תרצ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות