מאז ומקדם הורגלנו לראות את עצמנו כעם לבדד ישכון, פרוש ומובדל כאילו מכל אשר יתחולל מסביבו. פנינו מופנים כלפי עצמנו, ולא כלפי כחות־החוץ וסדרי־משטרם הפתוחים לחליפות ותמורות, ובהשתנותם הם מחוללים בלי משים שנויים בפנינו גופם. באור עצמנו מוארים בעינינו מאורעות־עולם, ובאור־החוזר מצובעים חזיונות־חיינו וקורותיהם. בכל הנסיבות ובכל הזמנים נדמות לנו “הבלגותינו” כבלמים עצומים העלולים להביא תנועה לידי עמידה, ו”תגובותינו” כמנועים אדירים המביאים את כל הגלגלים השובתים לידי תנועה. מנהיגינו נידונים לפי חוזק־זעמם ועזות־מריים, ומעלליהם לפי קצב דפיקותיהם בשערים נעולים ועל שולחנות לשכות פתוחות. ככה שתויי־שיקויים משכרים יראו את עצמם נאפדי־כוח המסובבים עולמות שלמים בהבל־פיהם, בעוד אשר רק ראשם הוא ההולך עליהם סחרחר, והעולם גופו כמנהגו נוהג, וגרמיהם על כנם ומכוניהם עמד יעמודו.
אך פעם אחת בכל קורות־ימינו עמד שמש בגבעון דום וירח בעמק־אילון למוצא־שפתנו בלבד; ואך פעם נבקעו חומות זרות לקולות שופרותינו, – פעם ולא יסף. אשרי העם ידע תרועה; אך מפני חטאינו ניטל כוחה. בכל חיינו נחתך גורלנו לשבט ולחסד על פי התאבקות־איתנים מחוצה לנו; בדרך אגב – ולא במיוחד, ומכוון לנו. אגב עקבותיהם הוסגו גבולותינו, נמחו כליל, הוצבו גבולות־אלמנותנו. אגב איזון חשבונות־עולמם נפקדנו גם אנו, הרבה להפסד ומעט לשכר, במאזני חשבונות־עולמנו. אגב סופות התנגשותיהם הודפנו, הוסענו, נגרפנו על כרחנו ושלא מדעתנו. אחד היה החזיון בכל העתים: אחד היותנו מוץ נידף ממדושת־הגורן ואחד בהיותנו נישאים על כנפי־נשרים. מעולם לא היה חלקנו בין אלה האיתנים גם בהיותנו נתעים להאמין כי אנו בין המניעים והמסיעים. רק באחת מספירות־הרוח זכינו להיות עם־שמש. במערכות־החומר היינו תמיד והננו ירח קט קבוע בגלגלי־חמה, בין מערכות שמשות; אותן לא בכוחנו להעלותן, לא בידינו להגותן ממסלותיהן ואפילו לא להביא בהן לקויים חולפים. השפל והגאות בשבילנו באים בעקבות מחזורי־סיבוביהן, לפי חוקי־עולם, אורות־עולם, לוחות־עולם, ולא לפי האבוקות שבידינו ולוח־כיסנו. הוזוב זועף בהצטבר בבטנו אש עצורה, ולא מתוך כונה להרקיד את מגדלי הירקות השוכנים מסביב ללועו; האדמה רעש תרעש בהתכוצה ובהתפשטותה מתוך עויות עצמה וחבלי־גידולה, ולא להכעיס את התורכים ולהענישם על תתם יד למעצמות הברית; וקרחוני חאלפים יגלשו, ויכסו רועים ועדריהם, מחמת עתרת־כובד, ולא להרגיז משכנות הלבציה השאננים.
עם־ירח אינו יכול לכונן מהלכו בהויות מדיניות לפי מעגלות עמי־שמש. עם כזה מצווה לפי עצם טבעו לשוות נגד עיניו חכמת־חיים אחת, אם בוחר הוא בחיים, ולא במיתה דרמטית, והיא: לא לחתור אל החוף בשעות־שפל, ולא להעמיד א"ע במסת־שוא להעלות בעוצם־כוחו את הגיאות הנכספה; לקראת בואה עליו לצפות ולייחל. דרך אחרת אין, אם אין רוצים לעלות בכונה על שרטון, שממנו לא ירדו. ובימי־השפל להפוך את המרי המתפרץ ואת הזעם הגולש לכחות־יצירה ופעלי־בניה: לאספם, לגנזם ולשמרם כאשר יטענו חשמל מבית־הכוח במצברים; לרומם רוח נכאה, לחזק ידים רפות ולחסן את בדקי־האניה, ולעמוד הכן על המשמרות: גלויי־עינים בכיוון שעת־הכושר בעלות הגיאות, ודרוכי־שרירים לחתור אז אל החוף במלוא־הקיטור ובכל קצב־המהירות.
הגיאות המובטחה ל"עמי־ירח" כדי להביאם לחוף־מנוחות אינה גוברת ממקור־עצמם; מה הם כוחם גם במרום־עליותיהם ובהתפרצות־מעינותיהם. באדיר תבוא גיאות זו, בהפתח מקורות־עולם, – מקורות האהבה והרחמים. מראות־תפארתה חתומות בחזון אחרית־הימים וצרורות בתפילת קידוש־לבנה: כאשר לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכאשר תמלא פגימת־הלבנה, ולא יהיה בה מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, כאור שבעת ימי־בראשית, – אור הלבנה כאור החמה!.
אכן זוהי צפיה לימות־המשיח ותשובה לחישובי־קצין. מענה־הלעג יבוא מניה וביה: אם כן מוטב להזמין פנקס־חבר ב"אגודה". אך העצה היעוצה אינה דרך־תשובה ל"מה־שהיה" כי אם דרך ה"מה־שיש" בהתערטלו מקוּרי־ההזיה העוטפים אותו. אין הבדל בינינו ובין מחשבי־הקצין בעצם הצפיה כי אם בתכונתה ובדרכיה. הם מייחלים מתוך עבודת־הבורא והגיה בספר־בראשית וספר־יצירה, ואנו מתוך עבודת־האדמה, מעין מעשי־בראשית ופעלי־יצירה. אך המטרה הסופית חתומה לכולנו בחזון אחד: חזון אחרית־הימים. אין גם הבדל־מדרגות בהתעוררות הכרתנו העצמית ובקוממיות־הליכותינו, – אלה הכוחות ההודפים אותנו לחידוש־נעורינו וגילויי־עצמותנו. ההבדלים הם בחבלי־הבטוי, בהיתר־הגילוי ואונס הכיסוי לפי רוחות־הזמן: רוחות־אביב או רוחות־זלעפות. לא מתוך גידולנו הפנימי באצילות־הרוח, בדקות־ההרגשה ובעירנות ההגבה היינו עליונים, אנו הראשונים לגאולה, על דור אחרון לשיעבוד; נחשולי־חוץ הם הם אשר רוממונו; נחשולים אשר גברו וגאלו בהופיע שמש צדקה בעולם והפשירה קרחונים ושלגים בימי המהפכה הצרפתית, בימי שחרור העמים, – בימי “החופש, האחוה והשויון”. זוהי הגאות. כאשר הוסרו הריחים מעל הצואר ונמסו מוסרות־המוטה הזדקפנו, וכצמח בכוח ההליוטרופיסמוס התישרנו מול שמש. כאשר צוארנו שוב הוכנס בעול ברזל שחה לעפר קומתנו כבימי דור ודור האפלים, וכצמח באפלה כמשנו ופנה זיו־ירקנו.
על אחד מגלי הגאות העולמית נישאה גם ההצהרה על הבית הלאומי. הרוח הביאה, ולא החיל והכוח, – רוח במרום התעלותו, במלוא־הזדככותו ובהתפשטותו המוחלטת מהגשמיות. ואך שתומי־עין לא הכירוהו בטהרת־התגלותו ומחוסרי־דמיון לא ידעו בהתעלמו לצרף קו־לקו וצו־לצו במאורעות־עולם; הם תמיד התחכמו להוציא רוח זה ממפרשי “האניה הסוערה” בחתרה אל חוף מבטחים; וכפעם בפעם בהגיענו בין־המצרים העמידו את עצומותינו על משקל הכוח והחיל, – אלה התעצומות שבגברן כלאו את הבית הלאומי במטת־סדום, ובהגיען למלוא עיזוזן הפריחו כליל את נשמתו, והעלו את “האניה הטרופה” על שרטונות חדשים לבקרים.
לעמים הקטנים בא אחרי המלחמה היום הגדול רק עם חילוף מדות־עולם המקובלות; הקלים קבלו משקל רק עם התמורות שחלו בחוקי־הכובד השוררים בעולם; כשלי־הכרך לבשו גבורה רק עם שנויי ערכי־עולם; הכפופים הזדקפו רק עם חדירת אור־עולם במבואות הסתומים ובפנות הנדחות. אז אחרי התאבקות האיתנים חרג העולם ממסגרותיו. להקמת שווי־משקלו בקשו יסודות בל ימוטו; מרכיביהם לא נמצאו במערכות־החומר, כי אם אך ורק בספירות־האצילות העליונות. חוקי הסטטיקה המונחים במכוני עולם הולך אינם ראויים לשימוש בחישובי יסודות עולם מתחדש הנקנה בצדק, באהבה ובחסד. כלי־בחינה חדשים נוצרו, דקיק שבדקים ורגישים שברגישים לגבי כל דבר נאצל. נפתח לכל באי־עולם ספר־החיים ונבדקו מחדש ספרי־החשבון, ומאזן־העולם לא היה יכול למצוא את שלימות תיקונו מבלי סידור החשבונות של “עמי־הירח”. וככה העלה גם זכרון עם נודד חלכה, וככה הובאנו גם אנו על שכרנו במלואו: לא בית לאומי בארץ ישראל ברוח מפרשים אחרונים, כי אם עשית ארץ־ישראל לארץ־ישראל…
היה היה חלום־אביב קצר, אחד האביבים המופיעים אחת לתקופת מאות בשנים עם יקיצת האנושות והתחדשותה. היתה רוח חדשה כ"באביב תבל, בעלומי־הארץ, עת היא לא מלאה עוד מוטה ופרץ". יצאה שמש בגבורתה והפשירה קרחונים. נפתחו שמים חדשים מעל כל ראש ונשתטחה ארץ חדשה לכל רגל. אך בין־יום שקעה כלעומת שבאה. בעצם האביב התרגשו סופות־קרה, וחשרת־עבים אפפו את הכל. הכל שב לקפאונו: מקורות־הבינה, החכמה והדעת, ומעינות האהבה והרחמים, – המוחות והלבבות יחדו. העולם שב לסוּרו: למדותיו וערכיו הישנים, לסבלותיו, לשנאתו, קנאתו, תחרותו, וחזר לתוהו. ובסופת השלכת נשרו בעודם באבם עלה אחרי עלה מעצי החיים והדעת, ועל כולם מהספר שבו נכתבנו אנו לחיים.
אלה תולדות חזון וילסון, שבתוך רעם התותחים בקע אז קולו כאילו יצא מפי הגבורה, והס כל קטגור! “מלחמה להדברת־המלחמה, עשית העולם מבטח לדמוקרטיה”, – זה היה כאילו קול־האלהים שהתהלך בלבבות פנימה. ארבע עשרה הדיברות היו זמן־מה לוחות־הברית, כתובות באש שחורה על גבי אש לבנה. אך אוי לחלשים כי נשברו הלוחות בפטישי עמי־השמש, ואבוי גם להם כי גם הם לא נתעשרו מפסלתם, ושלם ישלמו את הבערה בחייהם ובחיי כלנו. האגדה על דם זכריהו חוזרת. הדם לא פסק מרתוח, ואך לשוא יבקשו לשככו בשפיכת דם חדש.
קולות המקטרגים נדמו איפוא רק בין־רגע: בין רגעי המהפכה שחלה במדות־עולם, בפלס־עולם, ובתפיסת־עולם. התקוממו כחות־האלמות הישנים, וקולם שוב התחיל מנסר בחלל־העולם בעוד דמי רבוא־רבואות צעקו מן האדמה, וקולות מוכי־גוף ונכי־רוח שיועו מעל פני־האדמה; בטרם כוסו ירק קברות המתים וטרם עלתה ארוכה לפצעי־החיים. גבורים מתמול, ענוּדי אותות־כבוד על חזיהם הקרועים, התרוצצו בחוסר־ישע ובאפס־תקוה בחוצות־קריה, – מהם ברגל אחת, ופשטו יד, – מהם ביד אחת; ובעין מוכיחה באלמותה תבעו את עלבונם, – מהם בעין אחת; וזחלו ממש אלה שאבדו את היכולת להתרוצץ אפילו על קבים; ותקועים כבמסמרות עמדו כבויי־עין מפילי־תחינה לפני עוברים ושבים, מבלי ראות לקויי מאורות העינים הרואות. ועם החזרת עטרת הכוח ליושנה העמדו שוב מול כס־המשפט גם המאזנים הקודמות, הרגישות מאד לאבק־כוח ואינן מגיבות במאום על אוצרות־רוח שלמים. ולמראה שנוי־הרוחות עוד אז הרגשנו, אנו שלוחי־ציון בפריס ולונדון, את אשר יעולל לנו. על נהרות התימזה והסינה ישבנו ובכינו, בזכרנו את ציון הבנויה בדמיוננו, בשלימות־דמותה ובמלוא כוח־גידולה, ואת זו הניתנת לנו בשתי פנים, בצורת שטר ושוברו בצדו, – זו הנושאת בעוּבּרה את השדפון ותכונת ההצטמקות: בית לאומי בראשי־תיבות כלוּא תוך שני חצאי־ירח…
מני אז הותרע מזלנו באשר פנינו, פחת משקלנו באשר הטלנוהו על כפות־המאזנים והוצרו צעדינו באשר נסינו להרחיבם. כל הגזרות וההגבלות היו צרורות ומקופלות בעוּבּרי זרעי־המרעים עוד מימי וורסיה, – ואפילו חוקי־הקרקע. עוד אז היה הנגב “צפוף־אוכלסין” מתוך נימוקי־היום. כשהוגש השטר לגובינה כנימוק לתכנית פיתוח ברוח הזמן ההוא, הוגש לגובים מיניה וביה השובר בצדו, – חצי ההצהרה השני. הזרעים גדלו ועשו פרי ברבות השנים. ל"עובדי־אדמה" לא קשה היה עוד אז לראות את הבאות. רק מדות־היבול וצורות הפירות נשתנו לפי הגשם והטל שרוחות־הזמן השונות הביאו צרורים בכנפיהן. כי הכוח בלבד הוא שכפה ואמר: גדלו! ואם לעמוד בבחינת הכוח מה אנו, מה כוחנו ומה משקלנו לעומת “הכף־שכנגד”.
מני אז נתחלקו מכונני דעת־הקהל בממלכה המאוחדת לשני בתי־הלכה ולשני סולמי־קולות: מחייבי הבית הלאומי ושולליו, מגינים ומקטרגים בקולות ענות חלושה או בקולות ענות־גבורה. החיוב בלי ספק מקורו כולו ברוח, באהבה לשמה ומואר באור עליון זך; אך מעל הבימה וכלפי הצבור הופיע בלבוש חומר מואר בבינת־אנוש קצר־הימים ושבע־הרוגז. העמדנו כנאמנים על משמר צומת־החיבור של דרכי הקיסרות! הוצגנו כאחד ממגדלי־העוז במערכת מבצרי המגן. הנימוק עצמו מאלף ומשיב עלינו מרוחות הבינה־לעתים. דור דור ונבוכיו, זמן זמן ומורי־נבוכיו. כשמתמעטים הלבבות ומזלזלים בתורה לשמה מתחילים לחפש “טעמי־מצוות” כדי לקרבם לשכל הקצר “לפי רוח העת והזמן”; באשר שער השכל העליון יורד נכנפה ברוח דוקא השלילה, אך ברוח־שכנגד: ההגנה על זכויות החלש והנחשל, הנדחק מעמדותיו הכלכליות ומנושל מעל אדמת־גידולו; אך מקורה, יסודה ושרשה כוח: משקל הכוח! וככה הוסג סלע המחלוקת מקו תחום־השבת הצר שלנו, שבו הננו כאילו אדונים יחידים לחיתוך גורלנו, לתחומי הקיסרות הרחבים שעל גורלה ממונים אחרים ולא אנו. וככה נמצאנו כאילו סבוכים בריב־משפחה לא לנו, שבו אין עצתנו נדרשת גם בהיות תוצאות ההכרעה נוגעות לעצמנו ובשרנו, ומהלומות הפולמוס נתכות על ראשינו. נפלה אבן על הקדרה אוי לקדרה; נפלה הקדרה על האבן אוי לקדרה; בין כה וכה אוי לקדרה! ובשגם שבין העומדים על משמרות־ההגנה של הקיסרות גובר אותו הצד “המחזיק את המוסרות במקום”, רב במנין וחזק באסטרטגיה; והוא קובע לפי “מאזני־הכוח” המקובלות ומשקליהן הנמצאים בשימוש; כי “ארבעה עשר מיליון גפרורים” מפורדים ביניהם לבין עצמם ומפוזרים על פני כל כדור הארץ מהוים גם בהתלקחם פחות סכנה לגשרי־התחבורה של הקיסרות, מאשר שלושים מיליון מאוחדים אחוד גיאוגרפי ואתנוגרפי על פני שטח מלוכד אחד רחב־ידים הסובב את הים הגדול מגבול מיצר גיברלטר עד מפרץ אלכסנדרתה והמעיק “בלחץ משולש” ממדבר עד מדבר על ארץ קטנה בחומר, גם בהיותה ארץ־הבחירה ברוח, ומערער בכובד לחצו את יסודות כל בטחונה, משום שלפי חצי־לעגם השנונים “הובטחה” יותר מדאי.
מן המיצר אנו קוראים לצד השלישי שיכריע, – זה הגבוה מעל גבוה השוכן בזבול־תפארתו על שפת ים ג’יניבה. אך הכוכבים רימו גם אותו, והיה חלום ואף הוא איננו. בסופת־השלכת אחרי יום אביב הקצר נשרו גם עליו, קפא שלדו האדיר על סמלי־הדרו הנשגבים. פרחה נשמת חבר־הלאומים למקום שממנו לוקחה, – לאוצר הנשמות הזכות; עלי אדמות אינו אלא צלן של המעצמות האדירות הממונות על המנדטים. ואנו בדמוֹתנו כי בפיסיקה הפוליטית הארוך ביותר הוא גם הגדול ביותר עודנו רגילים להגיש את עצומותינו לצללים נגד מטיליהם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות