מן המיצר משלחים אנו את תוכחותינו הקשות כלפי אויבים ואוהבים בחוץ על כל העומד לשטן ופגע בבית. על המשמר המיוחד הזה נצבים אנו בהתלהבות יתרה כולנו: בנעורינו ובזקונינו. כל תוכחה מופנית כלפי פנים תראה כדבר לא בעתו. עמדה זו עלולה להיות נקודת־מדוחים לכל מוצא למרחב בהגיע שעת־כושר. זוהי גם הסחת־דעת מגדר האפשרויות בבית, אחד בביצור הקיים בהוה ואחד בהכשרת תנאים לקראת העתיד; וזוהי גם רדיפה אחרי נמנעות בשעה טרופה זו מבחוץ…

לא “מערכות־ישראל” במיוחד הן הפתוחות הפעם לאש המתלקחת; בסערות מלחמות־עולם הן טרופות, ובמשחקי כוחות־איתנים הן קלועות. בספרד נראים רק אחדים מראשוני האותות והמוראים. הזעזועים במזרח אינם אלא התפשטות גלים מעבר לתחומי איזורי־הגעש במערב. שלוּמי־אמונים יחזו במתרגש מלחמת גוג ומגוג המבשרת מתוך חבלי־הגאולה את קץ־הימין ככתוב וכמצווה. מחשבי־קצין בין יודעי בינה לעתים, – האמונים עלי תורות חיצוניות שונות, מחשבים חשבונו של עולם לפי הכתוב והמצווה שלהם. הללו רואים במתהווה לעינינו את התאבקות הרכוש על קיומו בשארית־כוחותיו ובאחרית נשימתו המבשרת את קצו. והללו אינם מרחיקים כה ראות; פרשה רגילה עוברת; שיבה לשווי־המשקל שנפגע בהסגת גבולות מימי־המלחמה, זעזועים כהמשך מאחרי חבלי־המלחמה. המנצחים לא באו על שכרם לשובע. המקופחים נוסף על רעבונם נגועים בתסבוכת־הנחיתות, ולא ירגעו עד בוא יומם הגדול, יום נקם ושילום; הם הספיקו להחליף כוח כדי נסות להשיב את כבודם הגזול וגאון־תפארתם המחולל. כהנה וכהנה הן ההסברות על סבות המבוכה. אך בחשבון־עולמנו לא הסיבה היא העיקר כי אם תפיסת המסובב. ואחת היא תפיסה זו. מלחמת־איתנים נטושה לפי שעה בסתרי חביון־עוזה, ועלולה היא להתפרץ בכל עת ובכל שעה. המלחמה היא לא בין שר אדום וישראל, שרבות צררנו מנעורנו ונוכל לו. שר אדום נלחם בינו לבין עצמו, מעבר לתחומי מגענו ומחוץ לספירות־השפעתנו, ולא בידינו ההכרעה.

בימי הרת־עולם אנו חיים. החברה מתפשטת מצורותיה הישנות ולובשת חדשות. בעותי־פלצות ומוראים גדולים הם חזיונות־הלואי. אין גלוי־עינים וידע מה ילד יום וכמה תמשך תקופת הזעזועים בחוץ המביאה בעקבותיה שיתוקים והפסקות בבית. דבר אחד שריר וקיים. כוחנו בחוץ לא היה גדול גם בשנים כתיקונן, ואפילו במחזורי־הגאות. באנדרלמוסיות הכרוכות בימי־חירום בכלל ובמחזורי־שפל בפרט מתקרב כוחנו לאפס. שליחי־הצבור הנבחרים לעמוד על המשמר במערכות־חוץ הכבדות נאמנים על מילוא שליחותם. אשר יש להציל יצילו, ואשר בתחומי־ההגנה יהיה מוגן. אך הציבור גופו בהמוניו חייב למלא את המשמרות בבית. דוקא בשעות־המבוכה עלינו לרכז את כל מעינינו בשדות־היצירה, הרבים והרחבים, הנשארים עוד פתוחים לפנינו גם בין־המצרים.

עוד מעט ואנו מונים עשרים שנה מראשית ההתישבות החדשה העומדת על המשק המעורב. הרבינו דאוג לניסוח הגדרות דקות בהויות המדיניות, ועד כדי־קרע העמקנו בהן למעניתנו. אך היינו בעינינו שבעי־מעללים בהויות־הכלכלה, מחוסרי־דאגה ומרפרפים על פני השטח. בתקופה זו יצרנו למעלה מאלפים משק; לא כולם מבוססים, רבים רחוקים משלימות; בסך־הכל איפוא כמאה וחמשים משק לשנה. אנו חיים בנס: אין לנו שטחי־קרקע רחבי־ידים מן המוכן ואין לנו האמצעים הדרושים לישבן. למה איפוא טרדות־השוא להלכה. אך בדרך הטבע לא היה צריך להיות לנו מחסור בשניהם. בדרך־הטבע צריך חסרון זה להמנות במהרה בימינו; אחרת אנו משוללים כל טעם־קיום. והשאלה הנשאלת היא פשוטה וברורה: כי ימצאו לנו שטחי־הקרקע הדרושים להתישבות רחבת־מדות והאמצעים הכספיים המרובים, האם מוכן לה גם הבסיס הכלכלי? האם התקנו לנו ענפי־משק מתאימים, צורות־משק וטיפוסי משק היכולים להוציא לשווקים פירות בני־התחרות? בפי אלה המתאבקים בעפרות הארץ, בודדים במשכנותיהם מחוץ למטחוי־רמי־הקול המשמשים לתעמולה, תהיה תשובה אחת: לא! בחתישבות רחבת־מדות מוצבים לנו מעצורים בידי־הטבע. אותם אפשר לפנות בהדרגה, ברוב־חקר, ברוב שימוש באמצעי כבושי־המדע והטכניקה. אך לא כהרף עין, לא מהיום למחר, לא במאמרי־עילאין ובגזרת קולמוסין תוך כדי־דיבור וכתיבה. חקלאות אינה בנין כרך הצף מעל חולות פורחים בירחי־עמל אחדים. חקלאות היא ביאולוגיה כפותה לחוקי טבע שאין בכוחנו לשנותה, ותקופת גידולה קצובה מהטבע. מי שלא טרח לטעת לפני עשר שנים לא יאכל פירות לשובע היום, ומי שיטע מחר יצפה עשר שנים לפירות. להתישבות רחבת־מדות איננו מוכנים. ואשר למשקי־מספר, להם יאה הכתוב: ו"יש לישב בדוחק"!…

חילוקי־הדעות וחילוקי־התפיסות באפשרויות ההתישבות מקורם בקביעת מידות ההתישבות. יחידת ההתישבות רחבת־המידות היא הרבבה. יחידת ההתישבות צרת־המידות היא – המאה, לכל היותר – האלף. מצב עמנו בעמים מחייב את יחידת הרבבה במנין ושיעור־מהירות גדול בזמן. מאמצים יוצאים מגדר הרגיל, ובבחינה ידועה אפילו מגדר הטבע, דרושים. מאמצים כאלה, שעשו ההולנדים להציב גבולות חדשים לים, ועודם ממשיכים בפעולות האלה כיום הזה, וכאלה שעשו חלוצי עמים גדולים בהדפת הישימון אחורנית.

התישבות רחבת־מידות לפי תנאי הכלכלה בזמננו היא בגדר האפשרות אך בחקלאות, המוציאה את פירותיה לשווקי־תבל רחבי־קיבול. הם נפתחים רק לפירות־מונופולין כהדרי הארץ. לפי שעה הם גם היחידים בחקלאות חארץ, שביצרו להם עמדת־בכורה בשוק. לא מן החכמה יהיה להרחיב ללא חשבון וללא תכנית את שטחי ההדרים, ולהציף בהם את השווקים. לכל יש נקודת רוויה. לתצרוכת יש משק מעורב משלה, לפי תכונותיה. אין היא מעמידה את עצמה על פירות חד־גווניים, ואפילו הם הדורים שבהדורים. לכל ארץ יש פירות משלה. ובית־הקיבול של הנהנים מוגבל גם הוא, למרות תעמולת הויטמינים המובלטים מטעם מומחים. יתכן, שעשרים מיליון תיבות הדרים ימצאו להם שווקים בארצות שונות; אך עם ירידת המחירים הבאה כתוצאה טבעית מהצפה יעמדו בהתחרות רק הפירות האלה הגדלים באיזורי ההדרים הטבעיים; אלה הגדלים באדמות כבדות ובאַקלים לא מתאים ידחוּ מן המערכה. 300,000 דונמים מטעי הדר יהיו אולי מספר־קבע בשטח. אך מקומות המטע צפויים לתמורות ולהסגת גבולות. ואיזור ההדרים היום יהיה צפוי בתקופה ידועה לתנודות ולזעזועים עד אשר יתכנס בתוך תחומיו הטבעיים, שבהם אפשר יהיה למכור בריוח גם במחיר שלושה שילינג התיבה ועוד למטה קצת.

פירות־מונופולין כהדרים עוד לא ניגלו לנו עד היום. גם הם אינם משבעת המינים שבהם נתברכה מלפנים הארץ. אדרבא, תפוח־זהב הוא בן־חוץ לפי מוצאו. בתקופת מאות שנים עשתה הארץ את הבירור הטבעי. המדע יכול לקצר את הדרך. אולי בעתיד הקרוב יהיו לנו ענפי־משנה נוספים במשק הלאומי שלנו, כדי לגוונו, אך התישבות־היום אינה יכולה להשען על אפשרויות־המחר.

באין ברירה, צריכה לפי שעה עבודתנו להיות מכוונת בשני כיוונים: התישבות צרת־מידות דרך ניצול השוק הפנימי והכשרת גורמים ותנאים לגידולים חדשים, גידולי מסחר־וגידולי־תעשיה, העלולים בכוח מעלת־איכותם המטופחת להבטיח לפירותיהם עמדות־בכורה בשווקי־תבל. וכל המינים הנוספים האלה אינם בעין; עוד בתקופת־הנסיון ובאסטדית־הבחינה. ואפילו בניצול האפשרויות בתחומי השוק הפנימי לא הכל פשוט. את האפשרויות הגנוזות בו יש לראות באספקלריה אחרת מזו המתהלכת בספירות “דורשי־הרשומות”.

דורשי רשומות האימפורט רואים בכיבוש השוק הפנימי דרך קלה מאד, חומות־מכס הן התריס האחד בפני תבואות־חוץ; הלהבת הלבבות לתוצרת־הארץ באמצעי תעמולה היא חומת־המגן השניה. אך הציבור הרחב ברובו המכריע לא יעמוד בגזרות אלה ויפרוץ את שתי החומות כאחת.

אוכלוסי העיר אינם גדולים במנין ואינם איתנים בבנין, כדי שאת משאות כבדים. אלמלי היה עולה בידינו לאסור חמאת־חוץ וביצי־חוץ, היינו מעמיסים על אוכלוסינו כרבע מיליון לא"י לשנה. התגובה תהיה מהירה ופשוטה. התצרוכת תקטן כדי ⅔ ויותר; החקלאות לא תשבע, והאוכלוסים יורעבו. מכסים קטנים לא ישנו בהרבה את המצב לפי התנאים הקיימים.

מכסי־מגן כהוראת־שעה וכתקופת־מעבר מתקבלים על הדעת. כגזרת־קבע לא יועילו. יפות הן סמוכות לעץ בעודו רך. אך העץ החלש, הזקוק בכל ימי־חייו לסמוכות, מבלי יכולת לשאת את עצמו, לא יעמוד במלחמת קיומו. החקלאות צריכה למצוא דרכים לשאת את עצמה ולעמוד בהתחרות.

מיצרכי האימפורט העולים לסכומים עצומים נותנים להחלק לסוגים שונים: א) מיצרכים שאינם יכולים להיות מיוצרים בכלל בארץ בתנאי שדה טבעיים, כקפה, תה, וכיוצא; ב) מיצרכים, שייצוּרם בארץ אינו יוצא מגדר הטבע, אך הם טעונים הכשרות קודמות, ממושכות או קצרות. כדוגמא יכול לשמש בקר לבשר; ג) תעשיות חקלאיות לסיפוק צרכי הארץ, כמו סוכר ושימורים ידועים, המסובכות בכמה בעיות שיש למצוא פתרון להן דרך חקירות רבות נוספות על המעטות שנעשו, אך הפתרון אינו עוד מונח על השולחן; ד) מיצרכים שייצורם עבר כמעט את אסטדית־הנסיון, ובחיקויים קלים ובארגון מושלם עלולים הם בסיוע־מעבר ובכוח התחרותם לדחוק מן השוק את תוצרת־חוץ; והם תוצרי־חלב, ביצים, עופות, ירקות ופירות הכלולים בשם הכולל “ביעף”, שעליהם עומד המשק המעורב.

בכל שעת־צרה ומשבר בחקלאות רגילים להכריז על המשק המעורב כאילו היה “תרופת־אשכולות”. לפי מצב החקלאות בעולם, תלוי המשק המעורב כולו בשווקי־בית, ואפילו בתחומיהם נאמנות מכותיו היורדות עליו מתוצרת־חוץ. הוא גדול במעלת־חשיבותו, אך צר בכוח־קיבולו.

בין המשק המעורב ובין מטעי ההדרים רב הוא המרחק בכושר־הקיבול. ההדר מוגבל במקומות גידולו על פני כל כדור־הארץ. הוא מצליח רק במעלות הרוחב הגיאוגרפי בין 20 ו־40, מבלי לעבור את תחומיהם, מלבד כגידול־כפיה בחממוֹת. ואף בתוך התחומים המצומצמים האלה המוצבים מחטבע יש לו תחומים בתוך תחומים, בהיותו מצליח רק על קרקעות מוגבלות ובאקלים מסוים. בארץ גופה האיזר האַקלימי היפה לו הוא איזור־החוף, והקרקע המתאימה לו היא הקלה, המחלחלת והעשירה במים. ואפילו האיזור הזה מחולק למדרגות מעכו עד עזה ביחס לגובה היבול וטיב הפרי, לכושר־השתמרותו וכוח־עמידתו בפני פגעים. לא כן חלב וביצים, תפוחים ואגסים, ענבים ופירות אחרים הגדלים יפה ברוב חלקי העולם, והרבה מהם בתנאים טבעיים יותר נוחים מאשר בארץ. ההדרים שרשם בארץ ונופם ביחס לשיווק על פני רחבי־העולם; פירות המשק המעורב שרשם בכל רחבי־תבל, ונופם ביחס לשיווק בתחומי הארץ הצרים.

בהערכת כושר־הקיבול של המשק המעורב מונחה טעות יסודית. רגילים תמיד לראות את יתרונו העיקרי בסגולתו לספק את צרכי העובד הראשוניים. במשק הפלח היום ובמשקי החקלאות בעולם לפני דור או שנים בארצות ממודנות היתה ההספקה העצמית היסוד המכריע בכל מבנה המשק. בכלי עבודה פשוטים הוציא את לחמו מאדמתו. בעלי־מלאכה רגילים ואומני־יד פשוטים התקינו את מכשירי תוצרתו (ה"קפיטל" במובן המדעי) במקרים שיד עובד־האדמה בעצמו קצרה לעשותם. הוא קנה מעט מאד במזומן, ולא היה לו צורך למכור הרבה. הוא הכין לו לא רק צרכי־אוכל כי אם גם חלק מהלבשה והנעלה. האשה שלחה ידיה בכישור וכפיה תמכו פלך. היער הסמוך סיפק חמרי הסקה ובנין. אפילו למאור היו משתמשים בשחיפי־עץ המוכנים בבית. הוא היה מובטח מזעזועי עולם, מתנודות מחירים וממשברי־זמן. לשוק המקומי הוציא למכירה עודפי־תבואות זעומים. זוהי צורת משק הפלח עוד כיום הזה. לקיומו וביצורו מספיקה “אשת־החיל” המתוארה מהחכם מכל אדם, כדי ש"ישחק ליום אחרון".

המשק הממוכן מוציא את רוב מרצו להחזקת המכונה ומשאיר מעט מאד למחית המכונן. הוא קונה פי כמה מהחוץ לצרכי ההספקה העצמית אשר הוא מייצר. במשקים רמי־המעלה לפי הכנסותיהם יורדת ההספקה העצמית לפעמים לכמות מבוטלת. מאליפות הן דוגמאות אחדות ממפקד רב־שנתי במספר הגון של משקים מעורבים המתוארים במחקר מיוחד¹. המשק הראשון במעלה, המכניס ברוטו 540 לא"י משטח של 100 דונם ומוציא 406 לא"י לשנה על צרכי המשק, ומשאיר עודף לבעליו סכום של 134 לא"י, מספק את צרכי הבית בתבואות־המשק בסכום של 57 לא"י; באחוזים – 27 למאה מכל הוצאות המשפחה הפרטיות. במשק הבינוני, המכניס פחות ומרויח פחות, מהווה ההספקה העצמית מ־35 עד 40 אחוז למאה מהוצאות המשפחה הפרטיות. רק במשק נחות־הדרגה ברמת חיי בעליו מהווה ההספקה העצמית 50 אחוז למאה.

ככל אשר המשק יגבר בהכנסותיו ויעלה את רמת החיים של בעליו, כן יוקטן, איפוא, היחס בין שווי המיצרכים המופקים מהמשק ובין שווי המיצרכים הנקנים מהחוץ. אך כדי לייצר מיצרכים בסכום של 50 לא"י לצרכי משפחת העובד, על המשק להפיק למכירה תוצרים בשווי 500– 600 לא"י במשקים הראשונים במעלה לפי הכנסותיהם, ומ־200–300 לא"י במשקים הבינוניים. יתרון המשק המעורב המודרני אינו בסעיף ההספקה העצמית, כי אם בכוח־ההתחרות הטבוע במבנה ענפיו. כוחו יעמוד לו במקום שמשק מיוחד־מקצוע יכרע תחת משא־עצמו. אך לתכלית זו הוא צריך להיות בנוי אורגנית בצירופי ענפיו המעניקים לו יתרון עצמי. גיוון המשק אינו מספיק. המשק המעורב הקיים לקוי בהרבה מקומות מבחינת הרכבו; הוא בהרבה מקרים מכני, ולפעמים בצירופי ענפיו יש מן התכונות הקונגלומרטיות.

המשק המעורב האורגני עומד על השפעת־גומלין בין אבריו השואבים חיוּת אחד מהשני ומשלימים זה את זה. המשק המעורב המכני מצטרף מיחידות משקיות בודדות במנהלה אחת; לפיכך הוא מהווה מעין קונגלומרט. ההבדל בין שתי צורות המשק הנידונות הוא לפעמים בהבטחת עצם ההכנסה, באשר הראשון מובטח יותר, אך ההבדל העיקרי הוא בבחירת סעיפי ההכנסה – המבחר של הראשון הוא רב לאין ערוך משל השני.

רגילים לראות את כוח המשק המעורב בריבוי ענפיו כשהם לעצמם, ולא בטבע שילובם הפנימי. כי יפגע הענף האחד, יהיה ריוח והצלה למשק מהענף השני הניצל מפגעים. בעל־אחוזה החי, למשל, על פרדס בלבד, יפגע בהכנסותיו במקרה כפור התוקף את העצים. אך המתקיים על פרדס, גפנים, זיתים ושקדים ימצא לו סעד בענפים האחרים; כי שנת־רזון לפרדס יכולה להיות שנת־שפע לגפנים וזיתים, ולהיפך. הנחה זו יכולה לשמש אמנם בנין־אב במשק הלאום, אך לא תמיד עומדת היא בפני בקורת בטחונו של המשק היחיד.

המשק הלאומי צפוי לסכנה בהיותו תלוי בענף אחד, ואפילו בהדר שבהדרים. אָשיוֹת הכלכלה הלאומית צריכות להיות מובטחות מזעזועים בלתי נמנעים אפילו אחד לשנה. כלכלה לאומית מתוקנה מחפשת תריסים, כדי להגביל את שדות־הזעזועים באיזורים מתוחמים, להנצל מתמוטה בזמני התרגשות משברים. אך היחיד, החי על פרדס הגדול בהכנסותיו, ימצא לו קיום יותר טוב גם כשהוא נתקף אחת לעשר שנים בשנת־משבר מאשר בעל משק מעורב שהכנסותיו זעומות ואינו צפוי למשברים. ההכנסה הגדולה מבטיחה חסכונות משנות־שפע לשנות־רזון. אך במציאות גם המשק המעורב נתון לתנודות ותלוי בתעלולי־הטבע ובחסדיו.

יתרונות המשק המעורב הם: א) בחוסן־היתר שהוא מעניק לעצמאות הכלכלה הלאומית, בספקו לה את מיצרכיה הראשונים במזונות; ב) בכוח־עמידתן בהתחרות עד דרגה ידועה; ג) בניצול סעיפי הכנסות כאלה, שכל אחד מהם ביחידות אינו יכול להתחרות, אך לובש עוז ב"עמידה־בציבור" בהיותו משולב בסעיפים אחרים; האחד משלים את השני ומחזק את השני.

גידולים אחדים יכולים לשמש כדוגמה. גידול בצלים, כענף לחוד, לא ישתלם לפי רמת החיים המקובלת אצלנו. אך בצל במחזורי־שדות שב"משק־פסים" כגידול־מטייב לא יהיה כרוך בהפסד. השומשום והדוּרה תופסים מקום במשק הפלח לא כל כך בזכות עצמם כאשר כבני־לוויה לחטה. למשק עומד על גידול עגלות חסר עוד בסיס כלכלי. אך עֶגלה יחידה, המשולבה במשק־חלב החיה מברכת־הבית במזונותיה ומטיפול בין־השמשות, מוסיפה חוסן למשק. תרנגולות מחבקות־אשפתות במשק־החלב עומדות בהתחרות לעומת הענוגות והמיוחסות השוכנות במשכנות הדוּרים. מספקות הביצים והעופות בארצות־הברית היו ועודן החווֹת הכלליות המחזיקות כ־50 תרנגולות, החוזרות אחרי המחרשה לחיות משיירין, ולא חוות העופות המיוחדות.

פירוק משק מעורב לסעיפיו בכלכול הוצאות־הייצור הוא כלל מוסכם אמנם, אך מוליך הוא להנחות יסודיות מוטעות. אין להוציא במשק המעורב סעיף מכל הבא ליד ולנתחו לפי שעות־עבודה המוקדשות לו ולהשוותו בהוצאות־הייצור לסעיף דומה בארץ אחרת, ועל סמך ניתוחי־השוואה כאלה לפסוק אם הוא ראוי להשאר במשק או צריך לפסול אותו. המשק המעורב עומד במבנהו על חוקים אחרים.

המשק המעורב המסוגל להוציא פירות בני־התחרות יכול להתקיים בתנאים אלה:

א) עבודת המשפחה בלבד. עבודה שכירה ביום־עבודה קצר ושכר־עבודה גבוה באופן יחסי אינה באה בחשבון. כל המאזן מצטרף מפרוטות, מצירופי־עודפים, מעודפי־שעות, משאר־חריצות, מיתרון־דייקנות. הקו בין הריוח וההפסד הוא כחודו של מחט. כל רשלנות, כל הזנחה, כל התרופפות מכריעה את כף־המאזנים להפסד. רק משפחה־עובדת יכולה להחזיק מעמד ולא עבודה שכירה.

ב) לוח עבודה שנתי מאוּזַן. ענפי המשק צריכים להיות מצורפים לפי בחירה חמורה לא לפי גובה ההכנסות בלבד; שעות העבודה הדרושות לכל ענף בתקופת השנה צריכות להיות מעוּינוֹת. ענף הדורש בעונה מסוימה הרבה ידים עובדות לרעת השני הוא פסול למפרע במבנה המשק המעורב, גם כשהוא מכניס הרבה.

ג) ההספקה להחזקת המקנה והעופות צריכה להיות מיוצרת ברובה המכריע בתוך המשק. אין טעם להחזיק בהמות־חלב בכפר, הרחוק מהעיר, אם רוב המזונות קנויים; פשוט יותר להחזיקן סמוך לעיר ולקצר את הדרך בין היצרן ובין הנהנים. המחלבות אינן חדלות להיות עירוניות גם כשהן בכפר, אם מזונותיהן העיקריים אינם מוצאים מן השדה בתנאים איקונומיים. פרות כאלה הן משולות ל"קייטנים" הנהנים אמנם מרוחות צחים עלי שפיים, מזוֹך הטבע ומהדרו. אך ל"המוציא לחם מן הארץ" שעליה הן חיות אין להן שום שייכות.

ד) במחזור־השדות יש לנהוג בכל חומר הדין בבחירת הגידולים; גידולי־ההספקה צריכים לבוא חליפות עם גידולי־טיוּב גם כשלמראית־עין ראשונה יהיו נמוכים בהכנסות לעומת גידולים מנצלים, שראשיתם ישגה ואחריתם יהיה מצער. הרבה גידולי־עידוּר כשהם לעצמם וביחידות לא יעמדו בבקורת חשבון־הייצור; אך בציבור כמסדירים וכמקַצבים ימצאו לא רק כמועילים כי אם כבלתי נמנעים. בכוחם יגדלו יבולי המספוא, ובלעדיהם יתנגעו השדות במחלות ומזיקים, ואתם יגוון המשק, וידחקו מן השוק הרבה סוגים של תוצרת־חוץ. כוחם־היתר איננו בגודל הכנסותיהם, כי אם בסגוּלות־הטיוּב המלוות אותם; בשילובם במחזור יש לקבוע את מקומם לפי יחס מסוים. מחזור־שדות מתוקן הוא ראשית הכל ותכלית הכל במשקי החלב והעופות, כדי לעשות את תוצריהם לבני־התחרות ולהוסיף סעיפי הכנסה המתפרנסים מברכת־הבית. לאַזן את צירופי התוצרת במשק באותו היחס שמצורפים הסעיפים השונים בתצרוכת. הפרק המוקדש במחקר המסומן בהערה לבחינת כושר־הקיבול של השוק הפנימי יעמוד על פרטי הסעיף הזה.

החקלאות עמוסה מיני טבע גורמים מגבילים, רבים במנין ומגוּונים בתכונותיהם, גם כשהכל מתנהג כשורה. להלכה היה צריך לתת כל גרעין זרוּע באדמה־זיבורית שלושים שערים, אילו אפילו היה מעלה קנה אחד וחצי־שבולת. למעשה אינו נותן אפילו עשרים שערים באדמת־עדית גם בהעלותו קנים מסועפים אחדים עמוסי־שבלים, שלמות ומלאות. מנושא־משך־הזרע עד נושא־האלומות רב הוא דרך הפגעים. לעולם לא ימלא כפו הקוצר, וחצנו המעמר. הגורם המגביל הוא כחיכוך המעכב בעד המרץ החפשי במכונה. אף קרקעות עדית ופרות משובחות צפויות לתנודות בתנובתן, אחת בכמות ואחת באיכות. מחלות ופגעים אינם פוסחים אף על החסון שבחי ובצומח. משברי־עולם וזעזועי־שווקים פוגעים גם במשק היותר מתוקן. אף על פי כן גדול ההבדל בין חקלאות מיוצבת ובין חקלאות מתהוית. באחת תהיה יד הגורמים המגבילים בלבד, ובשניה גם יד הגורמים המוֹנעים.

הגורם המגביל פוחת וגורע משפע התנובה; הגורם המונע סוגר לגמרי את מקורותיה. מאדמת־זיבורית אפשר להוציא לחם בצמצום; מסלע או מאדמה מלחה אין להוציא כלום. כדי להעלותם למדרגה זו צריך לקרוֹם קרוּם עפר על הראשון ולהדיחַ את המלח מהשניה. המזיקים השונים הפוגעים בעצי־פרי הם גורמים מגבילים. אך הקפּנוֹדיס וזבוב־ים־התיכון הם גורמים מונעים בגיווּן החקלאות, בהיותם משכלים מטעים בעודם באִבּם ומקפחים חייהם בהגיעם לעשוֹת פירות.

חקלאות מתוקנה קבועה היא ומיוצבת בתוך סביבתה הטבעית שמתוכה גדלה והתפתחה משנות דור ודור, ומעוּרה היא במסורת עתיקת־ימים. מבוֹסר שאכלו האבות שוב לא תקהינה שני בנים. הבירור הטבעי ביחס לגידולים בודדים ולענפי־משק שלמים נעשה בהדרגה בתקופת המשק הטבעוני, דוגמת משק־הפלח הקיים, העומד על הספקה עצמית קדומה. דוקא בהיותו בשפל־המדרגה היה המשק חסון בפני התחרות ותנודות־מחירים, תלוי אמנם במידה יתרה בידי־שמים, אך פחות בידי־אדם. במשך התקופה הממושכה הזאת נרכשו ללא זעזועי־יסודות אותם הנסיונות המשמשים כבסיס לחקלאות המתוקנת.

אחרת היא בשרשיה וביסודה החקלאות שלנו. בהרבה מרשויותיה היא עודנה זקוקה להנחת־יסודות. חבלי ההתהוות ויסורי־החיפוש חלים בתקופת משק־הממון, במערכות קשות בשווקים מבית ומבחוץ. גורמים מגבילים למשק־הפלח הופכים גורמים מונעים בשבילנו. אדמות־טרשים משמשות כדוגמא; הן נענות במקרים מסוימים למעדר, למחרשת־מסמר ולבהמת־כלאַיִם. אבל לא יצליחו במאומה לאלה שהמכונה היא בשבילם כמו משקפים לקצר־ראיה. ואנו מנסים עוד לקחת תחת המחרשה אדמות שיצאו מגדר־שימוש אפילו לסיפוק צרכים מועטים כשל הפלח. אנו באים ב"ברית־מלח" עם אדמות חרבות, ללא דעת תכונות האדמות המלחות. אנו מגוונים את המשק בענפים חדשים; אך לפעמים גיוון זה גורר אחריו יותר ריבוי מחלות ומזיקים להחליש את הקיים מאשר ריבוי מקורות־מחיה. התישבות רחבת־מידות בתנאים שאנו נתונים בהם לא תתכן אלא בסילוק גורמים מונעים מסוימים ובהעלאתם למדרגת גורמים מגבילים. הם אינם ניתנים להיות מסולקים בלחישה עליהם. הם טעונים חקירות ונסיונות רבים. אמצעי־המדע אמנם מצמצמים מרחקים, אבל דלג לא ידלגו עליהם.

מיצרי צעדינו העמידונו על אפנו וחמתנו בקו־הגנה תמידי. אף על כל מעשה־מופת עלינו להקהיל מליצי־יושר. כחטא־הקדמון נכתמה בריחתנו מכל עבודות קשות בגולה; הרדיפה אחריהן וההתדבקות בהן היו לחטא־אחרון לנו בארץ. איננו יוצאים ידי חובה כעל ימין וכעל שמאל. ככה היינו אנוסים על־פי דיבור השטנה להבליט את הטוהר שבכוונותינו ולהוציא לראוה את התפארת שבפעלינו. ההרגל היה לנו לטבע שני לראות הכל באספקלרית־התפארת. לא נתקיים בנו דבר המשורר: אל־יעלה קולכם, דרכו עוז בדממה, איש ואיש בלבבו ישמע הד פּעמיו! אדרבה ואדרבה. מכשירי־התעמולה משדרים על פני גלים רחוקים את הקולות אשר אנו משמיעים ואת המראות אשר אנו מגוללים. אלינו מגיעים הדי־עצמנו והזוהר החוזר מעצמנו, מבלי שנכיר את מוצאם. אנו נתעים להאמין כי המרחקים אומרים לנו “מודים” על דעת עצמם. לעינינו בניני־אֵיתן הדוּרים, כולם גזית ועוטי־תכלת. איככה תעמוד לנו, איפוא, כוח הסבלנות לשמוע דופי מפי אנשי שלומנו הבאים להטיל עלינו בקורת עצמית טרדנית.

העדר־בקורת מבית עלול להצר לנו לפעמים לא פחות משטנת־חוץ. לא כל מעצור יש לזקוף לחובת־חוץ. כלכלתנו הלאומית אינה כשורה גם מפני חטאינו אנו. אנו יצרנו אמנם מפעלי־מופת בכפר ובעיר, חרף כל הגדרים והסייגים ביִדֵי־שמים ובידי־אדם. יתר על כן, הכוחות העצומים שבאו לידי גילוי בבריאה החדשה שנבראה בארץ מראים על המרץ היתר הגנוז המייחל לתיקונו. אף על פי כן לא הכל מניח את הדעת הצלוּלה. כמפעלי־הצלה מהירים כל מפעלינו הם למעלה מכל בקורת. כמפעלי־קבע רבים מהם אינם עומדים בפני בקורת. כתחליפים למפעלי־קבע הם בחלקם למטה מכל בקורת.

בין משכנות־עראי ובין בנין־קבע מיוצבים ועומדים תחומים בולטים, ואסור לערבבם, לפליטי־פורעניות דרושה עזרה מהירה. דאגת חיי־השעה חיא קודמת לכל. גג מחיר מעל ראש וקירות למחסה מקור ומלהט. אין בודקים בשעת הסכנה לא בטיב החומר ולא בצורת הבניה והגזרה. הבניה המבוהלת אינה פגם, כי אם יתרון. בנין בית־לאומי עומד על חוקים הפוכים: שיטה חמוּרה, תכניתיוּת, בדיקת החוֹמר, ועל כולם הבחנה בכל חומר־הדין במוקדם ובמאוחר.

היסוד השורר בבית־לאומי היא כלכלה לאומית איתנה ויציבה. ובכלכלתנו הלאומית לא הכל כשורה. מעלותיה ומורדותיה לא תמיד הן טבועות במשברי־עולם ובתנודות־חוץ. בהרבה מרשויותיה אין מתכונת־הקבע. בהרבה ממקורותיה יש מתכוּנת־האַכזב. ככה יתפרנסו משכנוֹת־חוף ידועים על שלל־הים הנישא אליהם במשברי דכי־הגלים מאניות טרופות רחוקות. הרכוש הטרוף במשברי התפוצות המחפּש לו הצלה מהירה משלם פרמיות־הצלה גבוהות, בהפקירו חלקים שלמים בצורת השקעות מבוהלות ללא חשבון וללא תכנית. השפל בהיסח־הדעת מהתם הוא המביא את הגאוּת להכא. זהו שיר־המעלות שלנו ב"ימי־המעלה" המפוארים בכל פה והנישאים על כל לשון. בדכי הגלים הזדונים האלה יצוּף מעלה מעלה המגרש־המשוּמר, תתפשט תל־אביב כמעט עד באר־טוביה, ותחרוג ירושלים מגבולות־קדושתה עד שער־העמק. כל הארץ תהיה מגרש־ברכה אחד, ושדות־הבינים מתחום כרך למשנהו – פרדס אחד. חולות פורחים יניבו בּר, וסלעי־הרים יעטפו גני־חמד. תנועות־כלכלה כאלה אפשר לעורר גם על פני חולות־סהרה, אם נרדפים על חייהם יראו במדבר זה מפלט ראשון. על רבים מפלאי מדינת־הסוביטים השׂכיל פרנץ אופנהיימר לאמור: זוהי טכניקה ולא כלכלה! אצלנו הרבה דברים אינם נכנסים אפילו בגדר טכניקה. השוק החוֹתך קצבה לחיינו אינו נסחף בגלים עשויים אלה אגב זריקת אבנים עלינו, ואינו נענה לדרישותינו. וסוף פסוק בפרשת כלכלתנו: כאשר יסוגרו דלתים בשוק, ירתק חבל־הכסף ותרוץ גולת־הזהב ותשבר הכד על מבועי־אכזב. ואז גם ישחו כל בנות־השיר על הדר־הפריחה, וסבבו בשוק הסופדים, הסופדים בלבד…

ככה יזועו מזמן לזמן עמודי הבית־הלאומי והתעוותו אנשי־החיל העומדים על המשמרת. הזעזועים האלה אינם מחויבי־המציאות הארץ־ישראלית כי אם טבועים בתכונתנו. בד בבד עם עבודת־ההצלה המהירה צריכה להתנהל עבודת־בנין מתוכנה; אִטית, מודרגה ומחושבת בראשיתה המצער למראית־עין, תשגה באחריתה לקליטת המונים. הקיים טעון יצוב וביסוס. הנבנה מתוך בהלה טעון חיזוק־הקיים. מתחת הגגות הרופפים הנטויים מעל ראשי הפליטים יוצקו עמודי־תמך איתנים. ההרחבה טעונה אָשיוֹת מוצקות מתחילת ברייתן, לפי שיטה וסדר ותכנית, לפי התאמה גמורה בין התוצרת והתצרוכת. שיטת חוסר־השיטה ותכנית חוסר התכניתיות יוסיפו מבוכה על מבוכה.

כשלושים אלף בתי־אבות אפשר להעמיד על הקרקע בתקופת עשר השנים הבאות. השוק הפנימי בלבד יוכל לשמש כבסיס להתישבות רחבת־מידות זו. אפשרות זו נתונה לנו לפי שעה בכוח ולא בפועל מפני חטאינו בלבד. מפני רוחב־דעתנו על המעשה וקוצר־ראייתנו על הצריך להעשות לא הותקנו תנאים ולא הותכנו קוי־פעולה. מפני השתקעות יתרה בתחומים שאין לנו שליטה עליהם הזנחנו את אלה, שבהם אנו אדונים גמורים לעצמנו. כי מי עוד גלוי־עינים וחד־שמיעה כעבדי יעקב בספירוֹת־המדיניוּת העליונות; ומי עוור כמשולם לא לראות הבאות וחרש כמלאכי לא לשמוע אזהרות בספירות־הכלכלה הנמוכות. מהכוח אל הפועל אין לדלג בקפיצות־הדרך בתיכון “התישבות־הרבבה”. דחיקת תוצרת זרה מהשוק הפנימי קשה פי כמה מדחיקת עבודה־זרה מהמשק העברי; בתוך תחומיו בודאי אדונים אנו לעצמנו; בהם בודאי, איננו זקוקים לגושפנקת־השלטון להגנת המשק הלאומי כבהקמת חומות מכסי־מגן. ולא הצלחנו. המוסר־השכל הוא פשוט בתכלית הפשטות. בקמיעות כ"קתא"² ובתוכחות־מוסר לא נרחיק לכת. בין אדם למקום אולי עוד שריר וקיים מוסר־עליון. בין אדם לחברו השתלט בעוונותינו הרבים “מוסר־הכלכלה” ושבט מוסרו – שבט־חובלים ולא מקל־נועם. בכוח־ההתחרות – מקור חיוּתוֹ ותוקף־ מחצו. כוח זה אינו ניתן על־פי הדיבור. ממעמקים הוא גדל, בשכבות רבות מסועפים שרשיו, מרשויות שונות שואב נופו. הביולוגיה למקצועותיה הענפים, הכלכלה לסעיפיה הרבים, כשרון הארגון וההסדרה הם מעניקי עצמתו; העמידה בסוד הצומח והחי, החדירה במסתרי־החברה הן המַפתחות למקורות הגנוזים. מעמיקי־חקור, מעמיקי־הגוּת, ורבי־פעלים צריכים להצטרף לברית־מוחות אחת, בברית־תמיד, ברציפוּת ולא לסירוגין. הכיווּן, התיכון והתיקון צריך להיות אומנותם היחידה, ולא אומנות־אגב. זהו צו־השעה מתוך צרכינו החיוניים ולא מתוך חיקויי אופנות עוברות. במידות התיכוּן וההתכנה נבחן אנו על חכמתנו ובינתנו לעיני העמים ויבחנו פעלינו על עצם חסנם ואורך־ימיהם.

רחובות, ניסן תרצ"ז

מאז ומקדם הורגלנו לראות את עצמנו כעם לבדד ישכון, פרוש ומובדל כאילו מכל אשר יתחולל מסביבו. פנינו מופנים כלפי עצמנו, ולא כלפי כחות־החוץ וסדרי־משטרם הפתוחים לחליפות ותמורות, ובהשתנותם הם מחוללים בלי משים שנויים בפנינו גופם. באור עצמנו מוארים בעינינו מאורעות־עולם, ובאור־החוזר מצובעים חזיונות־חיינו וקורותיהם. בכל הנסיבות ובכל הזמנים נדמות לנו “הבלגותינו” כבלמים עצומים העלולים להביא תנועה לידי עמידה, ו”תגובותינו” כמנועים אדירים המביאים את כל הגלגלים השובתים לידי תנועה. מנהיגינו נידונים לפי חוזק־זעמם ועזות־מריים, ומעלליהם לפי קצב דפיקותיהם בשערים נעולים ועל שולחנות לשכות פתוחות. ככה שתויי־שיקויים משכרים יראו את עצמם נאפדי־כוח המסובבים עולמות שלמים בהבל־פיהם, בעוד אשר רק ראשם הוא ההולך עליהם סחרחר, והעולם גופו כמנהגו נוהג, וגרמיהם על כנם ומכוניהם עמד יעמודו.

אך פעם אחת בכל קורות־ימינו עמד שמש בגבעון דום וירח בעמק־אילון למוצא־שפתנו בלבד; ואך פעם נבקעו חומות זרות לקולות שופרותינו, – פעם ולא יסף. אשרי העם ידע תרועה; אך מפני חטאינו ניטל כוחה. בכל חיינו נחתך גורלנו לשבט ולחסד על פי התאבקות־איתנים מחוצה לנו; בדרך אגב – ולא במיוחד, ומכוון לנו. אגב עקבותיהם הוסגו גבולותינו, נמחו כליל, הוצבו גבולות־אלמנותנו. אגב איזון חשבונות־עולמם נפקדנו גם אנו, הרבה להפסד ומעט לשכר, במאזני חשבונות־עולמנו. אגב סופות התנגשותיהם הודפנו, הוסענו, נגרפנו על כרחנו ושלא מדעתנו. אחד היה החזיון בכל העתים: אחד היותנו מוץ נידף ממדושת־הגורן ואחד בהיותנו נישאים על כנפי־נשרים. מעולם לא היה חלקנו בין אלה האיתנים גם בהיותנו נתעים להאמין כי אנו בין המניעים והמסיעים. רק באחת מספירות־הרוח זכינו להיות עם־שמש. במערכות־החומר היינו תמיד והננו ירח קט קבוע בגלגלי־חמה, בין מערכות שמשות; אותן לא בכוחנו להעלותן, לא בידינו להגותן ממסלותיהן ואפילו לא להביא בהן לקויים חולפים. השפל והגאות בשבילנו באים בעקבות מחזורי־סיבוביהן, לפי חוקי־עולם, אורות־עולם, לוחות־עולם, ולא לפי האבוקות שבידינו ולוח־כיסנו. הוזוב זועף בהצטבר בבטנו אש עצורה, ולא מתוך כונה להרקיד את מגדלי הירקות השוכנים מסביב ללועו; האדמה רעש תרעש בהתכוצה ובהתפשטותה מתוך עויות עצמה וחבלי־גידולה, ולא להכעיס את התורכים ולהענישם על תתם יד למעצמות הברית; וקרחוני חאלפים יגלשו, ויכסו רועים ועדריהם, מחמת עתרת־כובד, ולא להרגיז משכנות הלבציה השאננים.

עם־ירח אינו יכול לכונן מהלכו בהויות מדיניות לפי מעגלות עמי־שמש. עם כזה מצווה לפי עצם טבעו לשוות נגד עיניו חכמת־חיים אחת, אם בוחר הוא בחיים, ולא במיתה דרמטית, והיא: לא לחתור אל החוף בשעות־שפל, ולא להעמיד א"ע במסת־שוא להעלות בעוצם־כוחו את הגיאות הנכספה; לקראת בואה עליו לצפות ולייחל. דרך אחרת אין, אם אין רוצים לעלות בכונה על שרטון, שממנו לא ירדו. ובימי־השפל להפוך את המרי המתפרץ ואת הזעם הגולש לכחות־יצירה ופעלי־בניה: לאספם, לגנזם ולשמרם כאשר יטענו חשמל מבית־הכוח במצברים; לרומם רוח נכאה, לחזק ידים רפות ולחסן את בדקי־האניה, ולעמוד הכן על המשמרות: גלויי־עינים בכיוון שעת־הכושר בעלות הגיאות, ודרוכי־שרירים לחתור אז אל החוף במלוא־הקיטור ובכל קצב־המהירות.

הגיאות המובטחה ל"עמי־ירח" כדי להביאם לחוף־מנוחות אינה גוברת ממקור־עצמם; מה הם כוחם גם במרום־עליותיהם ובהתפרצות־מעינותיהם. באדיר תבוא גיאות זו, בהפתח מקורות־עולם, – מקורות האהבה והרחמים. מראות־תפארתה חתומות בחזון אחרית־הימים וצרורות בתפילת קידוש־לבנה: כאשר לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכאשר תמלא פגימת־הלבנה, ולא יהיה בה מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, כאור שבעת ימי־בראשית, – אור הלבנה כאור החמה!.

אכן זוהי צפיה לימות־המשיח ותשובה לחישובי־קצין. מענה־הלעג יבוא מניה וביה: אם כן מוטב להזמין פנקס־חבר ב"אגודה". אך העצה היעוצה אינה דרך־תשובה ל"מה־שהיה" כי אם דרך ה"מה־שיש" בהתערטלו מקוּרי־ההזיה העוטפים אותו. אין הבדל בינינו ובין מחשבי־הקצין בעצם הצפיה כי אם בתכונתה ובדרכיה. הם מייחלים מתוך עבודת־הבורא והגיה בספר־בראשית וספר־יצירה, ואנו מתוך עבודת־האדמה, מעין מעשי־בראשית ופעלי־יצירה. אך המטרה הסופית חתומה לכולנו בחזון אחד: חזון אחרית־הימים. אין גם הבדל־מדרגות בהתעוררות הכרתנו העצמית ובקוממיות־הליכותינו, – אלה הכוחות ההודפים אותנו לחידוש־נעורינו וגילויי־עצמותנו. ההבדלים הם בחבלי־הבטוי, בהיתר־הגילוי ואונס הכיסוי לפי רוחות־הזמן: רוחות־אביב או רוחות־זלעפות. לא מתוך גידולנו הפנימי באצילות־הרוח, בדקות־ההרגשה ובעירנות ההגבה היינו עליונים, אנו הראשונים לגאולה, על דור אחרון לשיעבוד; נחשולי־חוץ הם הם אשר רוממונו; נחשולים אשר גברו וגאלו בהופיע שמש צדקה בעולם והפשירה קרחונים ושלגים בימי המהפכה הצרפתית, בימי שחרור העמים, – בימי “החופש, האחוה והשויון”. זוהי הגאות. כאשר הוסרו הריחים מעל הצואר ונמסו מוסרות־המוטה הזדקפנו, וכצמח בכוח ההליוטרופיסמוס התישרנו מול שמש. כאשר צוארנו שוב הוכנס בעול ברזל שחה לעפר קומתנו כבימי דור ודור האפלים, וכצמח באפלה כמשנו ופנה זיו־ירקנו.

על אחד מגלי הגאות העולמית נישאה גם ההצהרה על הבית הלאומי. הרוח הביאה, ולא החיל והכוח, – רוח במרום התעלותו, במלוא־הזדככותו ובהתפשטותו המוחלטת מהגשמיות. ואך שתומי־עין לא הכירוהו בטהרת־התגלותו ומחוסרי־דמיון לא ידעו בהתעלמו לצרף קו־לקו וצו־לצו במאורעות־עולם; הם תמיד התחכמו להוציא רוח זה ממפרשי “האניה הסוערה” בחתרה אל חוף מבטחים; וכפעם בפעם בהגיענו בין־המצרים העמידו את עצומותינו על משקל הכוח והחיל, – אלה התעצומות שבגברן כלאו את הבית הלאומי במטת־סדום, ובהגיען למלוא עיזוזן הפריחו כליל את נשמתו, והעלו את “האניה הטרופה” על שרטונות חדשים לבקרים.

לעמים הקטנים בא אחרי המלחמה היום הגדול רק עם חילוף מדות־עולם המקובלות; הקלים קבלו משקל רק עם התמורות שחלו בחוקי־הכובד השוררים בעולם; כשלי־הכרך לבשו גבורה רק עם שנויי ערכי־עולם; הכפופים הזדקפו רק עם חדירת אור־עולם במבואות הסתומים ובפנות הנדחות. אז אחרי התאבקות האיתנים חרג העולם ממסגרותיו. להקמת שווי־משקלו בקשו יסודות בל ימוטו; מרכיביהם לא נמצאו במערכות־החומר, כי אם אך ורק בספירות־האצילות העליונות. חוקי הסטטיקה המונחים במכוני עולם הולך אינם ראויים לשימוש בחישובי יסודות עולם מתחדש הנקנה בצדק, באהבה ובחסד. כלי־בחינה חדשים נוצרו, דקיק שבדקים ורגישים שברגישים לגבי כל דבר נאצל. נפתח לכל באי־עולם ספר־החיים ונבדקו מחדש ספרי־החשבון, ומאזן־העולם לא היה יכול למצוא את שלימות תיקונו מבלי סידור החשבונות של “עמי־הירח”. וככה העלה גם זכרון עם נודד חלכה, וככה הובאנו גם אנו על שכרנו במלואו: לא בית לאומי בארץ ישראל ברוח מפרשים אחרונים, כי אם עשית ארץ־ישראל לארץ־ישראל…

היה היה חלום־אביב קצר, אחד האביבים המופיעים אחת לתקופת מאות בשנים עם יקיצת האנושות והתחדשותה. היתה רוח חדשה כ"באביב תבל, בעלומי־הארץ, עת היא לא מלאה עוד מוטה ופרץ". יצאה שמש בגבורתה והפשירה קרחונים. נפתחו שמים חדשים מעל כל ראש ונשתטחה ארץ חדשה לכל רגל. אך בין־יום שקעה כלעומת שבאה. בעצם האביב התרגשו סופות־קרה, וחשרת־עבים אפפו את הכל. הכל שב לקפאונו: מקורות־הבינה, החכמה והדעת, ומעינות האהבה והרחמים, – המוחות והלבבות יחדו. העולם שב לסוּרו: למדותיו וערכיו הישנים, לסבלותיו, לשנאתו, קנאתו, תחרותו, וחזר לתוהו. ובסופת השלכת נשרו בעודם באבם עלה אחרי עלה מעצי החיים והדעת, ועל כולם מהספר שבו נכתבנו אנו לחיים.

אלה תולדות חזון וילסון, שבתוך רעם התותחים בקע אז קולו כאילו יצא מפי הגבורה, והס כל קטגור! “מלחמה להדברת־המלחמה, עשית העולם מבטח לדמוקרטיה”, – זה היה כאילו קול־האלהים שהתהלך בלבבות פנימה. ארבע עשרה הדיברות היו זמן־מה לוחות־הברית, כתובות באש שחורה על גבי אש לבנה. אך אוי לחלשים כי נשברו הלוחות בפטישי עמי־השמש, ואבוי גם להם כי גם הם לא נתעשרו מפסלתם, ושלם ישלמו את הבערה בחייהם ובחיי כלנו. האגדה על דם זכריהו חוזרת. הדם לא פסק מרתוח, ואך לשוא יבקשו לשככו בשפיכת דם חדש.

קולות המקטרגים נדמו איפוא רק בין־רגע: בין רגעי המהפכה שחלה במדות־עולם, בפלס־עולם, ובתפיסת־עולם. התקוממו כחות־האלמות הישנים, וקולם שוב התחיל מנסר בחלל־העולם בעוד דמי רבוא־רבואות צעקו מן האדמה, וקולות מוכי־גוף ונכי־רוח שיועו מעל פני־האדמה; בטרם כוסו ירק קברות המתים וטרם עלתה ארוכה לפצעי־החיים. גבורים מתמול, ענוּדי אותות־כבוד על חזיהם הקרועים, התרוצצו בחוסר־ישע ובאפס־תקוה בחוצות־קריה, – מהם ברגל אחת, ופשטו יד, – מהם ביד אחת; ובעין מוכיחה באלמותה תבעו את עלבונם, – מהם בעין אחת; וזחלו ממש אלה שאבדו את היכולת להתרוצץ אפילו על קבים; ותקועים כבמסמרות עמדו כבויי־עין מפילי־תחינה לפני עוברים ושבים, מבלי ראות לקויי מאורות העינים הרואות. ועם החזרת עטרת הכוח ליושנה העמדו שוב מול כס־המשפט גם המאזנים הקודמות, הרגישות מאד לאבק־כוח ואינן מגיבות במאום על אוצרות־רוח שלמים. ולמראה שנוי־הרוחות עוד אז הרגשנו, אנו שלוחי־ציון בפריס ולונדון, את אשר יעולל לנו. על נהרות התימזה והסינה ישבנו ובכינו, בזכרנו את ציון הבנויה בדמיוננו, בשלימות־דמותה ובמלוא כוח־גידולה, ואת זו הניתנת לנו בשתי פנים, בצורת שטר ושוברו בצדו, – זו הנושאת בעוּבּרה את השדפון ותכונת ההצטמקות: בית לאומי בראשי־תיבות כלוּא תוך שני חצאי־ירח…

מני אז הותרע מזלנו באשר פנינו, פחת משקלנו באשר הטלנוהו על כפות־המאזנים והוצרו צעדינו באשר נסינו להרחיבם. כל הגזרות וההגבלות היו צרורות ומקופלות בעוּבּרי זרעי־המרעים עוד מימי וורסיה, – ואפילו חוקי־הקרקע. עוד אז היה הנגב “צפוף־אוכלסין” מתוך נימוקי־היום. כשהוגש השטר לגובינה כנימוק לתכנית פיתוח ברוח הזמן ההוא, הוגש לגובים מיניה וביה השובר בצדו, – חצי ההצהרה השני. הזרעים גדלו ועשו פרי ברבות השנים. ל"עובדי־אדמה" לא קשה היה עוד אז לראות את הבאות. רק מדות־היבול וצורות הפירות נשתנו לפי הגשם והטל שרוחות־הזמן השונות הביאו צרורים בכנפיהן. כי הכוח בלבד הוא שכפה ואמר: גדלו! ואם לעמוד בבחינת הכוח מה אנו, מה כוחנו ומה משקלנו לעומת “הכף־שכנגד”.

מני אז נתחלקו מכונני דעת־הקהל בממלכה המאוחדת לשני בתי־הלכה ולשני סולמי־קולות: מחייבי הבית הלאומי ושולליו, מגינים ומקטרגים בקולות ענות חלושה או בקולות ענות־גבורה. החיוב בלי ספק מקורו כולו ברוח, באהבה לשמה ומואר באור עליון זך; אך מעל הבימה וכלפי הצבור הופיע בלבוש חומר מואר בבינת־אנוש קצר־הימים ושבע־הרוגז. העמדנו כנאמנים על משמר צומת־החיבור של דרכי הקיסרות! הוצגנו כאחד ממגדלי־העוז במערכת מבצרי המגן. הנימוק עצמו מאלף ומשיב עלינו מרוחות הבינה־לעתים. דור דור ונבוכיו, זמן זמן ומורי־נבוכיו. כשמתמעטים הלבבות ומזלזלים בתורה לשמה מתחילים לחפש “טעמי־מצוות” כדי לקרבם לשכל הקצר “לפי רוח העת והזמן”; באשר שער השכל העליון יורד נכנפה ברוח דוקא השלילה, אך ברוח־שכנגד: ההגנה על זכויות החלש והנחשל, הנדחק מעמדותיו הכלכליות ומנושל מעל אדמת־גידולו; אך מקורה, יסודה ושרשה כוח: משקל הכוח! וככה הוסג סלע המחלוקת מקו תחום־השבת הצר שלנו, שבו הננו כאילו אדונים יחידים לחיתוך גורלנו, לתחומי הקיסרות הרחבים שעל גורלה ממונים אחרים ולא אנו. וככה נמצאנו כאילו סבוכים בריב־משפחה לא לנו, שבו אין עצתנו נדרשת גם בהיות תוצאות ההכרעה נוגעות לעצמנו ובשרנו, ומהלומות הפולמוס נתכות על ראשינו. נפלה אבן על הקדרה אוי לקדרה; נפלה הקדרה על האבן אוי לקדרה; בין כה וכה אוי לקדרה! ובשגם שבין העומדים על משמרות־ההגנה של הקיסרות גובר אותו הצד “המחזיק את המוסרות במקום”, רב במנין וחזק באסטרטגיה; והוא קובע לפי “מאזני־הכוח” המקובלות ומשקליהן הנמצאים בשימוש; כי “ארבעה עשר מיליון גפרורים” מפורדים ביניהם לבין עצמם ומפוזרים על פני כל כדור הארץ מהוים גם בהתלקחם פחות סכנה לגשרי־התחבורה של הקיסרות, מאשר שלושים מיליון מאוחדים אחוד גיאוגרפי ואתנוגרפי על פני שטח מלוכד אחד רחב־ידים הסובב את הים הגדול מגבול מיצר גיברלטר עד מפרץ אלכסנדרתה והמעיק “בלחץ משולש” ממדבר עד מדבר על ארץ קטנה בחומר, גם בהיותה ארץ־הבחירה ברוח, ומערער בכובד לחצו את יסודות כל בטחונה, משום שלפי חצי־לעגם השנונים “הובטחה” יותר מדאי.

מן המיצר אנו קוראים לצד השלישי שיכריע, – זה הגבוה מעל גבוה השוכן בזבול־תפארתו על שפת ים ג’יניבה. אך הכוכבים רימו גם אותו, והיה חלום ואף הוא איננו. בסופת־השלכת אחרי יום אביב הקצר נשרו גם עליו, קפא שלדו האדיר על סמלי־הדרו הנשגבים. פרחה נשמת חבר־הלאומים למקום שממנו לוקחה, – לאוצר הנשמות הזכות; עלי אדמות אינו אלא צלן של המעצמות האדירות הממונות על המנדטים. ואנו בדמוֹתנו כי בפיסיקה הפוליטית הארוך ביותר הוא גם הגדול ביותר עודנו רגילים להגיש את עצומותינו לצללים נגד מטיליהם…

הרוח הצרור ב"חזון אחרית הימים" נסתלק, וחדלו לו ארחות בהויות־העולם כקו־כיוון וכנקודת־מוצא; אולם כנקודת־שאיפה עוד נשאר בקדושתו, – כפסגת־הרוממות שהדור עדיין לא הוכשר להתעלות אליו. מדות הרחמים חדלו להתגלגל על פעלי בני־אדם, אך שערי־הרחמים נשארו פתוחים לקולות מפילי־תחינה. המגף הנאצי המסומר רמס גם את עצם יעודי־הרוח, ושערי־הרחמים ננעלו אפילו בפני כל קול עולה. לא מהיות החזון עליון על השגת אדם בעט בו, כי אם בהיותו שפל אף מהיות מדרס לרגלי “האדם־העליון” שנברא מחדש בדמות הטטוניות הטהורה ובצלמה. הרוח גורש מכל מכוני־משכנו, – גם מאלה שאין להם מגע עם חוּלי־חחיים: מנחלת־אלהים, מבתי־העקד, ממשכנות־החכמה, מבתי־הנכאת כזכר לתפארת־קדומים. כמגפה העלולה לנגע כל הבא אתה במגע ראוהו, ואפילו בהיותו חנוט בארונות זכוכית. במשנה־עיורון קבלו שליטי הרייך השלישי את שנאת רבותיהם אלינו: מניחי תורת “בבל וביבל” מצד אחד ושוללי צור־המחצבת המקובל עלינו מצד שני. אך חלקו עליהם בהערצה לבבל ולמקובל כצור־מחצבתנו. הם השאירו לנו את זכות־הקנין על ספר־הספרים, אך השפילו לעפר את עצם הקנין; הם השאירו לזכותנו את מוצא גזענו ומקורו הקדום, אך הדליחו את עצם המקור. בד בבד עם תעשית הנשק המכינה כלי־מפץ וחמרי־מפץ אדירים ואדי־רעל נוצרה תעשית־השקר לערער את יסודות הרוח המכוננים מדור דור, למוטט את בניניו השגיבים, לפוצץ את גשריו האיתנים, להרוס את דרכי־התחבורה שפולסו בעמל לא אנוש ולשבש את מסלותיו. המלחמה נטושה כאחת במערכות־ישראל ובמערכות אלהי־ישראל, באשר בתוך תחומיהן מתחשל הרוח להתקומם נגד התפלשות האדם בעפר רגלי־אדם.

בעקבות אלה אדי־הרעל הנישאים על גלי הרדיו ומתפשטים בחלל כל העולם יורד ערפל כבד על רוח אנוש להכותו בתמהון, להדהימו, להרדימו, לנסוך בו עיועים ולעשותו כלי־משחק בידי עריצים. עוד מראשית שלטון הנאצים עמדו מסתכלים מן החוץ נדהמים ומשתוממים למראה מכווני גורלה של הקיסרות האדירה הנאחזים כדגים במצודה לפתיוני לשון־חלקות ונופת־צופים, – אלה הדייגים המובהקים הבקיאים בהשלכת חכה. נדהם ותמוה היה כל בהיר־עינים שנזדמן עם אישים שונים ב"ממלכה המאוחדת" כאורח בביתם למוצאי־שבוע להקשיב לשיחות־חולין של חוקרים, סופרים, אנשי־מעשה, כולם בקיאים בהויות־העולם וכל אחד לפי דרכו בין מכווני דעת־הקהל. בשקט ובדממה פכו חייהם, כאילו דבר לא התרחש. לקויי חוש־החבחנה בטוחים היו בדקות רגישותם; מוכי־סנורים בטוחים בבהירות־ראיתם. רדומים בלתי מפקפקים בעירנותם. שווי־רוח שאננים בעוד האורב לחייהם התדפק על דלתותיהם ומַשק כנפי־המות זמזם מעל לראשיהם. דיה היתה קריאה חטופה בספר “מלחמתי” כדי להתפכח משכרון־השלוה; דפיו המעורפלים ושיטיו הטרופים מבשרים ברורות אותות־הכליון ובלהות־ההרס. כל התורה כולה מסתכמת במאמר אחד: בסמי חלקות להפיל תרדמה על הארי הבריטי, לפשוט את העור מהדוב הרוסי, לשוב לארי ולשסעו בלי סמי־תרדמה או להשיל אבר אבר מן החי, לאסוף מדינות כביצים עזובות, ולתת את “גרמניה, גרמניה עליונה על הכל”, – על הכל גזע צפוני או לא גזע צפוני. אך גם דנו ספר־מלחמה זה כיצירה ספרותית גרועה, כיוצא דופן ספרותי מסורבל בלהג הרבה ורהב, מבלי הבין כי הגרמנים נוהגים להקדים תורה מופשטה למעשה ולעשותה אורים ותומים להנחותם. והספר והסייף יורדים כרוכים וצמודים אצלם, ובשגם שהסייף הנהו בידי הספר. כילדים מול מכונת־תופת אדירה עמדו וראו בה כעיקר את השעון הצמוד המסורבל בסרח־עודף, ולא את מלאכי־התופת העומדים לקרוע לקרעים את המסתכלים המשתעשעים בהגיע המחוג לרגע המכוון…

אין כמעט ארץ שלא ימצא בתוך גבולותיה קהל רב נסוך במעט או בהרבה רוח־עיועים זה; אשר לא יעמוד בתוכה דוכן מעוטף רוח זה ומקהיל קהילות מסביבו; אשר לא יהיה נצב מוכן ומזומן איש־המדים על דגלו, צבעיו וסמליו לנהוג שררה ברמה, ואנשי־מדים דרוכי־עוז נכנעים ומייחלים למוצא־פיו. מדיבוק קטב־מרירי זה לא נחלצנו לגמרי גם אנו, וקולו נשמע מעונה לעונה בפעמי־הגאולה שלנו דרוכי־האון בחוצות ירושלים וברחובות תל־אביב. רוח־זלעפות זה נישא כאחד בכנפי־עצמו ובכנפי־השנאה לאדום, האדום. תורתו עקובה מדם כתכלית בפני עצמה, מתוך “אהבה לשמה”, הקשחת־הלב וכבוי־המאורות; מתהלכת כחית־טרף דורסת, ולא משום שהמטרה מקדשת את האמצעים. ניתנת היא תורה זו ל"עם־העליון" בלבד לשמשו ולהאדירו, והוא יחיד ומיוחד בעולם כולו, אדיר במלוכה וטהור בגזעו. אך מתקבלת היא ועוברת מעם לעם כתורה כללית. כל עם נוטל לעצמו את עליונות־הגזע והזכות על היתר־דמם של אחרים, ואפילו נחותי־הדרגה בסולם־העמים, אפילו ה"צבעונים" והמעורבים שבמעורבים, שדמם מעורב עוד מימי סנחריב שבלבל את כל האומות. המזרח פתוח במיוחד לרוח־עיועים זה. המזרח נתפס בהתלהבות לאופנות המערב אחד לבושי־הגוף ואחד לבושי־הרוח, ונתפס לצורות חיצוניות במיוחד, לקליפה יותר מאשר לתוך. הריסת מחיצות מלהטת דמיון נוער המוחזק בסתר־המדרגה בכוח־תורשה ובתוקף מסורת־קדומים. הדמוקרטיה בהרסה מחיצות בין שדרות־החברה גדרה גדרים ועשתה סיגים ליצרי אדם ותאוותיו. בקבלת אופנת הדמוקרטיה היה רצוי לרבים לזרוק את תוכה ולהחזיק לשם נוי בקליפתה. הנאציזם בהרסו מחיצות הוא מתיר כל החרצובות. כל צעיר יכול לראות את עצמו כוכב דורך ולעשות את הזולת מדרס לרגליו. הקליפה והתוך אחד הם. המזרח הוא קרקע מזון נוח לגורמי כל תסיסה. וככה רוח הנאציות שהיה מיועד לתצרוכת־בית בלבד ולא ליצוא הפך רוח־פרצים איום העוקר את מקורות־האהבה, הסותם את מעינות־חחסד, המחריש את האזנים לשמוע זעקת נענים והמסמא את העינים לראות סבל אחרים. נזדייף חותם־האמת, וכל מלאכי־העליון, מלאכי־השרת שהנחו את האנושות בדרכי עליותיה הפכו מלאכי־חבלה בהגיגי־השכל, בהגות־הלב, במוצא־השפתים ובמעשי־הידים, ואין דין ואין דיין. אלה תולדות הדיקטטורה בכל הדורות והזמנים. בראשית עליותיו הדיקטטור הוא רק מקורב להשגחה העליונה, לאט לאט נעשה הוא נאמן־ביתה, ולבסוף הוא הופך ההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה, אלהות גבוהה מעל כל גבוה.

נבוך יעמוד כל שוחר־אמת ומעמיק־חקר נוכח אותות הזמן. לא רק חזון הבאות נסתם מאתנו, כי אם גם נצפנו העתים העוברות עלינו. כל הלך־הרוח של בן־הדור קבוע במערכת־חוקים ונתון במשטר־סדרים. כי יקיץ בבוקר לא עבות משנתו וימצא כבטלים ומבוטלים את חוק־הכובד בפיסיקה, תורת־האטומים בחימיה, מושכל ראשון בהנדסה על הקו־הישר הקצר ביותר בין שתי נקודות, – כי יקיץ נוכח מהפכה זו עוד יראה לעיניו מעבדות פתוחות, הלמות פטישים על סדנים ועומדים על חומות מחזיקים בפלס־המים. מבחוץ הכל כאילו כמנהגו נוהג והכל באיתנו עומד. ואעפ"כ תוצאות השנויים לא תאחרנה לחתגלות. האנדרלמוסיה תרד על כל תאי מוחנו, המבוכה תעטוף ברשת־קוריה את כל חדרי־לבנו, כל מסילות מחשבותינו ישתבשו, חושי התמצאותנו יקהו. מעינות היצירה יעמדו בזרמיהם. התמוטטות מכוני־המוסר הקיימים עלולה לזעזע את אשיות החברה כולה. המאור שבתורת מדות־המורשה אינו בנצח־אמיתותה בלבד, כי אם גם בכחות־ההסדר, שמירת־הבטחון ותכונות־ההתמצאות הגנוזים בתוכה; הם היו לנחלת־החברה. טוהר המצפון הוא גם המצפן לתועי מדבר־החיים; מדות האמת והצדק הן הנתיבות המפולסים וגשרי־התחבורה הנטויים מעל תהומות מפרידים בין איש לאיש ועם לעם. ומול תהומות עומדת כיום הזה האנושות כולה ללא הבדל מרחקים וגבולות מוצבים. כליון עמי־הירח אינו אלא אות המבשר ללקוי המאורות הגדולים או לשקיעתם המוחלטה. שנאת־ישראל אינה אלא פריחת הצרעת על מצח נושאיה המראה על הרעלת־דמם. מהקטנים והחלשים תפתח הרעה, ובגדולים ואדירים תכלה. העמים הקטנים הם רק הלוע שמבעדו יעשן הר־הגעש בהיותו נרדם, יורק אש ומקיא לבה בהקיצו ומבשר הבאות; בהצטברה תתפרץ בהרבה מוצאים, וכל ההר הופך לוע אחד. כחלש בין העמים וכסמוכים ללוע נמצאים אנו בתחום־הזעזועים הראשון. אך יסודות עולם הם העומדים לפני תמוטה, הלבה המתפרצת עומדת לכסות את הכל, ואנו רק כקלים ביותר ראשונים להיות נישאים בסופת־ההתגעשות הראשונה.

שאלו לנתיבות־עולם, ותתקרבו להבנת נתיבות־היחיד. ללא אפשרות־התמצאות יתרוצץ נבוך־הזמן בעולם אובד. ללא נקודת־אחיזה במה־לאחור אך לשוא ישקוד לנטות קוי־כיוון למה־לפנים. כל תורות־ההסבר על חשתלשלות החזיונות בעבר הקרוב אינן מאירות־עינים, ומכל־שכן שאינן קורעות חלונות לעתיד הקרוב. הרבה מהן מופרכות מיסודן, והרבה חוזרות סחור סחור מסביב לכרם, ואליו לא יתקרבו. מקור “החטא הקדמון” אינו יכול להמצא בהיכל־המראות הלבן אשר בוירסיה, ובאשמת “הנמר” הנוקם ונוטר, שוחר־הטרף; רגלי האבירים הפרוסיים קדמוהו שם, והדי מצעדיהן עוד לא נשמעו באזני דקות־שמע; צלליהם עוד רחפו באויר והילכו אימים נוכח המראות. על פת לחם לא פשעו המנוצחים העלובים. שערי כל הארצות היו פתוחים לסחרם: ליצואם וליבואם, – פתוחים לרוחה. הם לא כרעו תחת נטל החובות להקמת הריסות צרפת ובלגיה, באשר פשטו את הרגל לנושיהם, זו שרמסה ולא חמלה, ובסכומים העצומים שלוו הקימו מחדש תעשיות־חרס, בהזדיינם באויר וביבשה ובים תחת כסות־עינים של שלום־עד. “מרחב־מחיה” היה נתון להם בתעשית־השלום שלהם, המיוחדה באיכות־תוצריה, ומקורות המחיה היו נאמנים. בגורמי כלכלה אין לפענח את מסתרי התהפוכות בזאת הארץ שירדה עליה חשכת ימי־הבינים. את המניעים צריך לחפש במסתרי־הנפש, ביצרי־האדם האפלים. ומהמבוכים המוארים שבתורת מרכס עלינו לעבור למבוך האפל והסתום שבתורת פרויד.

לא טירוף־דעת של יחיד השתרר על “ארץ המשוררים וההוגים”, כי אם טירוף קיבוצי מאורגן ומוסדר בכל תחבולות־הזמן. וזה היחיד נבחר להליטו באדרת הגאוניות הקרוב לפי שיעור־קומתו קרבת־דעת וקרבת־נפש להמוני מרי־הנפש החשוכים. “המתופף” הוכרז כגאון המוציא במרמות־שלום את העם הגדול מטיט היון, כשם שכל עובר ושב היה קובע מסמרות בגאוניותו של “ענק־העץ” המתנשא ב"שדרות־הנצחון" ששיקע בטכסיסי מלחמה את צריו באגמי מזוריה ובצותיה. האמת הגלויה מזמן הוא שריב המפקדים הרוסים וקנאתם הם ששיקעו את המופקדים בידיהם בבוץ; והאמת שנגלתה עתה היא כי מרמות־השלום לא עמדו לגאון להציל את עמו ממלחמה; שבט־פיו, צחצוח־חרבות ומשק כנפי־אוירונים בלבד לא הספיקו, והמנהיג היה אנוס לבחור ב"דרך־המלך", תועבת־נפשו מיום עמדו על דעתו, אסר מלחמה על מדינת־שלומו הנערצה, עשה שלום ל"אלף שנה" עם ארץ מלחמתו השנואה, וכל הסדר נהפך מן הקצה אל הקצה ואעפ"כ לא דבר העם סרה במשיחו. דור דור, עם עם ומהרליו ופרנקנשטייניו הנאמנים על פקדון “השם המפורש” המיוחד להם. ותמיד אפשר לתתו בגולם נבחר השופך בכוח נסתר זה את ממשלתו הבלתי־מוגבלת על כל אשר מסביבו. במפלת היטלר לא תבוא הישועה, – אחר ימצא במקומו. הטבע אינו מפזר את חילו בבריאת גאונים, אך ב"שם־המפורש" גדלים הם כצמחי־השדה; ובשגם שממונה עליו לא פרנקנשטיין יחיד, כי אם קיבוץ מורכב מכל השדרות: אילי־תעשיה, אדירי־המסחר, בעלי־תריסין בצבא. ואם גם הגרזן יתרומם, כנהוג, על אחד ממניפיו ויעשה בו כלה, הנה עוד נשארים לפליטה די מניפים, העומדים הכן למשוח גאון חדש, בהאסף אל עמיו זה ההולך לפניהם היום מיתה טבעית או חטופה. כי בנפשו ובבשרו של המחנה העצום להשאר בלי רועה, ובאפס כוכב יבראהו מאין.

עם שלם הוא, איפוא, המעמיד בסכנה את שלום־העולם; ועם אינו יכול להיות לא כולו חייב ולא כולו זכאי. ועם גדול במנין ואדיר בבנין אינו ניתן להיות מוקף חומות בצורות דוחקות־שחקים. הבטחת השלום לאחרי הנצחון היא בעיה יותר מסובכת מאשר הכרזת מלחמה והנהלתה. הקמת ארצות־ברית אירופיות, מבלי סוציאליסמוס כבסיס, דומה לכינוס בכפיפה אחת חמרים מפוצצים אשר מגעם ההדדי הוא הגורם להתלקחות. אין כחות מושכים וכחות הודפים יכולים לחיות בשלום בכפיפה אחת; והכחות ההודפים הטבועים בעצם המשטר הרכושני אינם יכולים להתנכר לעצמם ולההפך כחות מושכים מלכדים. אך עד אשר יקום הפלא הזה היתה אפשרות מניעת־מלחמה בדרך ברית מרובעת: אנגליה, צרפת, אמריקה וברית הסוביטים, למטרה זו אין כל צורך בשנוי־משטרים ובהסגת־גבולות. בין המדינות המדוברות אין כל ניגודי אינטרסים ואנטגוניסמוס כלכלי, – גם במשטריהן הקיימים. אדרבה, האחת משלימה את השניה. נוכח הסכנה האיומה המרחפת על העולם, הרס מקורות־החומר ומעינות הרוח, מה הם חילוקי דעות אדיולוגיות כי יפקדו, וביחוד אחרי אשר המדינה הסוציאליסטית משוקעת במפעלי־בניה עצומים שלה. אך את השטן המרקד יש לחפש גם כאן לא במערכות־הכלכלה והחומר כי אם ברשויות מחוצה להן: ביצרי־אדם, במבוכי־הנפש הסתומים והאפלים.

באמריקה הקדימו לראות את הנולד מאשר באירופה והכינו את דעת־הקהל לקראת הבאות אף הדריכוה. אך עם הבאות נמצא קהל זה מוכן פחות להסיק מסקנות ופחות מוּדרך־מנוחה ודרוּך־און לפעולות. קשות הוכיח את מעצמות־הברית על פניהן בעמדן מנגד חורבן צ’כוסלובקיה, – היצור שהובא לאור־עולם, כדת וורסיה “וארבעה הגדולים”, מברית־הנשואים של אירופה ואמריקה המנצחות כאחת, וילד־השעשועים וילד־הטיפוחים של שתיהן. וכשעמדו לפולניה במלוא־הכוח בשעת אסונה, פג כל חומם של המוכיחים בשער. אף סופת־ההשמדה, שהתחוללה תמול על פינלנדיה והתרגשה היום כחתף על נורבגיה, לא הכתה גלים רחבים וגבוהים מעבר לאוקינוס; כאילו התגדרו במערכת סכרים אדירים מול המים הזדונים מבחוץ שלא יתפרצו ושלא יסחפו לתוכם את השקטים בזהרי־בדידותם; כאילו הוקמו חומות־מגן דוחקות־עבים בלתי מעבירות קולות־זועה על מעשים בכל יום נוגעים עד הנפש נוקבים עד התהום; כאילו הותקנו מכשירי־מיזוג ממתיקים את הקולות שלא יעשו פרצים בחומות ויחרידו את הלבבות ויזעזעו את המצפון, וכאילו סודרו מכשירי־כבוי מול הגצים המתמלטים מתחת פטישי־הרשע האיומים, העלולים להצית אש־המרד ואש־הקודש, נגד המרדימים והישנים שנת־צדיקים. סנטורים־סתם, שמוחם אינו אלא בגרונם, אינם היחידים השוגים בדמיון־מדוּחים כי בהתבודדותם יכולים הם לברוח מ"נינוה". גדולים מהם וטובים מהם נאחזו במצודת־בדים זו. הוגי־דעות, חכמי־כלכלה ומדינה, בהירי־עינים, חריפי־שכל, אפילו חברים ב"ברית המוחות" הם נאמני תורת־הבדידות, לובשים חרדות למגע יתר בין ארצות־הברית ומעצמות־הברית ומאמינים באפשרות הבריחה מ"נינוה". הם אינם צריכים ללמוד ממי שהוא תורה על צמצום־המרחקים בימינו אלה; להם גלוי וידוע כי אף המשק האמריקני אינו יכול למצוא את תיקונו בהסתגרות בתוך תחומין, אם מכווניו ומכונניו רוצים לקיים את גובה־רמתן ועוד להעלותה. מהם לא נסתר כי הנאציזם אינו אמונה כלכלית ומדינית בלבד המתכנס ב"מרחב־מחיה ומתקפל בתורת־גזע בלבד. זוהי עבודת־אלילים חדשה, שנוצרה אמנם למען העם העליון בלבד ואין לאחרים חלק בה, שלא יטמאוה במגעם. אך ככל דת היא מתפשטת בכל הארצות וחודרת לכל אומה ולשון ולובשת צורות שונות לפי טבעם ומזגם של המתדבקים בה, ורק רוח־השנאה והכליון היא המשתמרת כהויתה להחיות את כולהן. חומות־מונרו לא תעמודנה בפני רוח־פרצים זו; כיום הזה הן כבר נבקעו בפניה. כי ארוכה היא זרוע הנאציזם ונטויה היא על מרחקים, ומכונת־התופת מיועדת לכל באי־עולם, ורק מחוגי־השעון מכוננים לשעות שונות.

הזרות והתהפוכות במדינה הסוציאליסטית הן חידה סתומה בפני עצמה. מי עמד בסודה ותיכן את רוחה ובא עד חקר כחות־מניעיה. הברית עם השטן הכתה בתמהון אוהבים ואויבים יחדו. בעיני הרואים את הקצף וכוחות־המעמקים המעלים אותו קרוצי־חומר אחד ומורכבי־יסודות שוים הכל נגלה ופשוט: שנוי־צבעים, חילוף משמרות, הסגת־עמדות, שידוד מערכות חדשות. האדום הפך חום, האימפריאליזם הלאומי דחק את הבין־לאומיות, פיוטר הגדול תפס את מקום קרל מרכס. הנחה זו מופרכה מפשטותה היתרה. בזמנים מסובכים חשודה כל פשטות יתרה על התרחקות משכל הישר כהוצאת דבר מידי פשוטו בשנים כתיקונן. המבוּכה והפחד היו כאן הכחות ההודפים, ולא יצרי סתם־כיבושים היו הכחות המוליכים, – הפחד מפני הצפת אדמת־רוסיה בחילות הנאצים, סתימת המפרץ הפיני כפי־בקבוק, השתלטות הנאצים על כל חופי הים הבאלטי. האחרית מראה על הראשית. כל המדינות הבלטיות היו נמצאות מכבר בין צפרני הנשר הגרמני, וקו־החזית היה נטוי מים לים: מים הבלטי עד הים השחור. כל צד הנכנס למלחמה מעמיד בסכנה חבל גיאוגרפי, מערער בטחונה של ארץ מתוחמת. מדינות־הסוביטים מעמידות בסכנה חזון־עולם מעל לגבולות ארציים מוצבים, בין אם אנו נוטים חסד לדרכי ההגשמה והאמצעים ובין אם אנו מגנים ודוחים אותם. כשלונן הוא כשלון הסוציאליסמוס, תבוסתן היא תבוסתו אולי לדורות. נצחונותיהן אינם נצחון עם על עם, אומה על אומה ולשון על לשון, עליון על שפל־המדרגה; זהו נצחון השויון המוחלט על קיפוח־זכויות ודירוג, ולו גם אם בתקופת־המעבר רמת־השויון אינה גבוהה ביותר. כיבושו אינו משעבד לא בגוף ולא ברוח, כי אם משנה רק צורת משטר ומכניס גם אותו תחת רמת משטר שוה אחר. זהו חשבון־נפש אחר במעלה, ואחר בתכונה, ואחר במדות, מאשר החשבון המכוון כיבושים אחרים. אך יהיה החשבון מה שיהיה, סך־הכל הוא – אימה וחרדה; המאזן – מבוכה ותימהון. אכילה עם השטן מחייבת כף ארוכה, וזו לא ניתנה לחותך־גורלו של הסוציאליסמוס. היא או בידי שליטי הרייך השלישי או בידי מעצמות־הברית. עם נצחון הראשונים יקיץ הקץ על חלומות תיקון־העולם. כל עקבות “מהפכת־אוקטובר” ימחו מעל פני הארץ התופסת בשטחה החלק השישי מכדור־הארץ; את כל העמל השקוע בתוכה ישא רוח־העיועים. אין תקוה למהפכה שכנגד. ל"חידק האדום" אין שליטה במנצחים, ורפויה היא התקוה ששני הצדדים יהיו מנוצחים. ואף למנוצחים הוקדמה הרפואה למכה באחת מצורות הפאשיסמוס. בכל ארץ עומד הכן כוח מאורגן להדברת “הנגע האדום”. העולם אינו לוח חלק כמו שהיה בימי אוקטובר. כל הודאויות על הבשלת הפרי, המוכן לנשילה לחיק המצפים לו ב"תוקף השתלשלות־טבע הכרחית", נתערערו לפי שעה. כל הנבואות על קצו הקרוב של המשטר הרכושני נתבדו לפי שעה; נתגלו בו כוחות־חיים שלא שערום להתקפות עזות ולהתגוננות עצומה גם יחדו נגד השכל העליון ונגד הבינה הצרופה, – כוחות חושניים סתומים. ואין חוזה ויגיד: הלהבות האלה העולות מזמן לזמן בקצה האופק האחד או השני האם הן דמדומי־בקר למשטר השולט או דמדומי ערבו. למדינה הסוציאליסטית היחידה בעולם דרושה תקופת־שלום ארוכה וממושכה להגשמת תכניותיה הנועזות ובנות־ברית רבות־יכולת מסייעות לה בעקיפין, – בנות־ברית העוינות בלבן משטר זה, אבל אין עיניהן עליה מראשית עד אחרית השנה לפוררה, לבוז ממנה בז ולשלול שלל בכל עת־מצוא, לנשל ממנה אברים אברים ולכלותה לבסוף. והיא, מוכת־מבוכה ואחוזת־אימים, הפקידה את רוחה וגופה בידי השטן. בפיה עליה להשמיע יום יום חלקות באזניו, בידיה להניע את המפוח ולעזור בלבוי המדורה שהצית, ובלבה להתפלל בלחש לעלית נחשול מן החוץ שיכבנה. הנצחון המלא של מעצמות־הברית הוא בודאי בלתי רצוי לה; לפי תפיסתן אינן יכולות לראות אחרת בעמידה לצד אשמדאי מאשר בגידה בעיקרים שעליהם עומד חופש־העולם וכונת־מרמה לזכות מן ההפקר אגב עמידה על דם החלש. אך נצחונן החלקי הוא הערובה היחידה לשלמותה של ברית־הסובייטים. כי בין אם מלחמת מעצמות־הברית היא מלחמה לשם האמת, הצדק והחופש לשמם, ובין אם הן נלחמות את מלחמתן הן, בשלומן שלום גם לעולם ובשלוותן מובטחה שלות־עולם, ובצלן ימצאו חסות כל שוחר־צדק ודורש־חופש וינשום לרוחה כל עם נענה ונדכא…

העולם כולו אחוז שלהבות או אחוז בלהות־השלהבות המתפשטות יום יום. על כל מפנה עלולים להתקל בשדה־מוקשים. עמוד איפוא, בן עם־ירח, חשב, התבונן לאחור והבט לפנים, וקרא אותות־הזמן!

ההיסטוריה חוזרת על אכסניה שלה: “בושו חברים ובני־חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי־מעשה, וגברו בעלי־זרוע ובעלי־לשון. בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר; הגפן תתן פריה, והיין ביוקר. והמלכות – תהפך למינות, ואין תוכחה. בית־ועד לזנות, וחכמת־סופרים תסרח, ויראי־חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו. זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנכל אב, בת קמה באמה. אויבי איש אנשי־ביתו; פני־הדור – כפני־הכלב…”

המלחמה התחילה רק לפני חצי־שנה; אך בלהותיה עטפו את כל הרוחות עוד שנים רבות לפניה, ואולי תכוף לאחרי המלחמה הקודמת. קצרים היו הימים, שהמנצחים השתטחו שאננים על זרי־דפניהם, והמנוצחים עמדו נכנעים לפניהם לקבל מדת־הדין. כמעט כהרף־עין עמדו שוב פנים אל פנים באתמוספירה גבוהת־המתח טעונה חשמל העלול בכל רגע להתפרק עליהם. כל הגיגם, כל מחשבותיהם, כל מעיניהם היו מחמת טבע־הדברים מכוונים כלפי עצמם ובלתי מופנים לדאגות אחרים. ובשעה שהאריות נוהמים בין מתוך קופת־בשר ובין מקופת־תבן אין אזנים לקול הצאן העולה.

כמעט באולם ריק דברו בבית־התחתון עוד לפני שנה, שנת 1939, אלה הדנים את דיננו והרבים את ריבנו. גליונות־ניר התגלגלו על הספסלים במקום הצירים הנעדרים. והדיבור גופו – מרגלא בפיהם: תקליטים טבועים באותות הזמנים הקודמים הטובים, מלהיבי־הלבבות ומשובבי־הנפש. בין כתלים בצורים ותחת גגות משורינים נגד הרעשה מאויר אין הלבבות פתוחים לצרות־אחרים ואין הדעות מופנות. סתומים היו כבר חרכי־חלונות בפסים אפורים או שחורים מחמת סכנת אדי־רעל; הקהל כבר חי באתמוספירה מורעלת. בגני־הציבור נהדרי־הנוף ורחבי־המדות עמדו פועלים וקלפו את שטיחי־הירק מלבּנות מלבּנות, ובמקומם עשו חפירות־מפלט מצופות עץ וביטון, ועל מקרותיהם הושטחו שוב מלבנות־הירק; זיו־הירק הותקן כהסואה, מעל הראש, מעל העינים. וישח אדם וישפל איש: בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד עריצים בקומם לערוץ הארץ, בן המאה העשרים. וליד החפירות עמדו דוכנים מיוחדים לכבודנו, ומעליהם הטיפו עוּלי־ימים רעל המשטמה נגדנו. על בדי ראי־נוע וטיליביזיה לא משו מראות־מלחמה: התכונה העצומה להתגוננות מחמת הרס־עולם, קדחת־הבנין לתכלית זו; ובתערוכות־ציירים, – להטי־הסואה! רק לפני עשרים שנה באותם המקומות שבשני המטרופולין, לונדון ופריס, צהל ורחב קול־ההמון בריעו ברחובות; קרועים לרוחה היו כל החלונות, פתוחים הלבבות; בשדות־התערוכה כותתו כאילו טנקי־המלחמה, הקטופילרים זוחלי־השרשרת לטנקי שדה בעבודת־האדמה; מכל פנה התפרצו מעינות־היצירה להקמת־ההריסות; מעל הדוכנים נשמעו קולות לחידוש־העולם באהבה וברחמים, באמת ובצדק. והשמים הרעיפו את תכלתם אף על בדי ציירים; הצבע הכחול השתלט גם על תמונות, כסמל לשמים הבהירים שנפתחו מחדש מעל ראשי הכלואים שנים על שנים בחפירות־צלמות, וכסמל להתפרצות מעינותיהם לאור־עולם ולחופש־עולם, – רק תקופה של עשרים שנה!

כאז, לפני עשרים שנה, כן גם היום נוכח חזון־הרוחות החדש וחליפות־הזמן ותמורותיו, ישבנו במקום הזה שלוּחי־ציון אסירי־התקוה; וכל אחד, רואה מהרהורי־לבו, יעשה לעצמו חשבון־נפשו וחשבון־עולמנו. הרואים למסובב – השיאו את עיניהם במרי־רוחם לווסטמינסטר; אך הרואים לסבה, לעילת־העילות, השיאון לקרימל; הם לא חכו למנין־הקולות ע"י המצליפים בענינים הנוגעים ישיר אלינו, כי אם לתוצאות המשא־ומתן בדבר כריתת ברית בין מדינות־הסוביטים ובין מעצמות־הברית. כי היא היא העלולה למנוע מלחמה או להכריע את הכף לצד “עמי־הירח” בהתפרצותה; ואז לא יבוא עלינו את אשר יגורנו כתולדה בלתי נמנעת מפחד־המלחמה; פטורי ליטוינוב עלול היה להיות מפנה יותר גדול במצבנו מאשר פטורי מזכיר־המושבות הקיים ומנוי אמרי במקומו. כי עוד מימי שלום־וורסיליה הפחד מפני הבולשביסמוס הוא שהיה בפוליטיקה החיצונית הכוח ההודף, וטיפוח הפשיסמוס על צורותיו השונות, כ"חגורה הסניטרית נגד הנגע האדום", הוא שהיה הפועל היוצא. עם כניסה לברית עם רוסיה היתה מתבטלת סבת הפחד, היה תם ונשלם תפקיד הנוטרים על ה"הסגר", וממילא היתה עוברת ובטלה מן העולם שורת המסובבים הנראים כסבות; זו העושה אותנו במישרים לשמצה ולבז בתפוצת־הגולה ומקעקעת בעקיפין, דרך התססת המזרח, את מפלטנו האחרון בארץ־אבות.

עטופי צללי־מלחמה היה גם “היכל־העמים” בימים ההם, – עוד זמן מה בטרם התאסף בקרבת־מקומו צירי־הקונגרס ודנו על משטר־השקל, כאילו הכל כמנהגו נוהג. צח ולבן התנשא מעל רקע ירק־הדשא, צופה פני־האגם התכולים־ירקרקים ושרשרת הרי היורה עטורי־השלג. במלוא פריחתם, לובן וארגמן, הזהירו הערמונים; בעתרת משחקי צבעים התנוססו הפרחים. הכל מסביב כאילו פרש סוכת־שלום כלילת־הוד. אך בזה אחרי זה התגלגלו על כל בהיר־עין פסוקי “על לבבכם ששמם” למראה היכל־השיש על הדר טורי־עמודיו. “בחורבת־לבבכם המזוזה נפסלה, על כן שם השדים יכרכרו יהימו. התראו מי אורב שם אחרי הדלת במטאטא? זה שמש מקדשים נחרבים – היאוש! הוא בא… אז ידעך שביב אשכם האחרון שעמם, ונאלם מקדשכם ונשכח ההמון…” היכל בנוחו עמים, בהביא כל אחד מהדר זמרת־ארצו, פארוהו נדיבי־רוחם, עטרוהו חוזיהם ואמניהם בעוז־דמיונם ובשגיבות חזותם, – האמנם הפך, כפי לעג הדוצ’ה איל פאשיסמו, למוסוליום־שיש, קבר־עולם לשלום־עולם. בשלימותם ללא כל פגם נשארו הסמלים הנשגבים, אך נעדרים – המסמלים בגופם או ברוחם. קרת־שלכת נשבה מכל פנה בעצם האביב. מיותם ושומם כמצבה הדורה על בר־מינן נדמה אולם צ’כוסלובקיה הפתוח לרווחה, מרוהט מעצי יערותיה וערוך במלאכת־מחשבת אמניה. נטולי נשמת מעצביהם הבהיקו בשלל־גונים תוך שפע לוחות־מדות ועמודי־הוד ממחצבי־השיש המפוארים באיטליה. בלעג אשמדאי זעקו מתקרת האולם הגדול, קירותיו, רצפתו מראות־השלום ומחזות־הקידמה ותמונות־השחר הבוקע לכל באי־עולם, מצויירים ששר בידי אמן ספרדי – דוקא ספרדי – בסמלים ובאליגרות על רוח־האדם העולה על שרידות. יחידות נשארו ארצות דמוקרטיות שעדיין לא עשו פלסתר את הסמלים האלה. כבודד במערכה עמד האדם הנברא בצלם הנוגע באצבע אלוהים, בטרם שחת את דרכו על פני האדמה, ומחפש תיקון נשמתו, – תמונה מעשה ידי צייר אנגלי. כי בתוך ההוד וההדר העוטף את הכל למראית־עין היו כבר ערוכים כלי־גולה לשומרי היכל־העמים וכבר היו ארוזות כל מגלות־השלום לחפש מפלט בהתחולל השואה כחתף.

אותם הצללים הליטו כבר אז את היכל־השלום בהאג, – משגבנו השני להגשת עצומותינו ביום־דין לנו. חבוי בין הדר עציו ונסתר בפעליו ניצב לבדו. במשחקי־צבעיהם בערו הרודודנדרים; הרהיבו עין שדות הצבעונים בחוסן גביעיהם כאילו היו מעשה־יציקה. עליזות היו דרכי ארץ השפלה: רחבות, ישרות, סוגות ירק ומשובצות עתרת פרחים. כל הארץ כאילו רחוב מיושב ופורח אחד, הכפר והעיר מתלכדים. הרווחה כאילו מרננת בכל חוצות ומציצה בחרכי החלונות ומעליזות צירופי־הצבעים בתריסים ובדלתות. גיוון דק־טעם באחדות־הסגנון; לא בנינים בודדים, כי אם שרשרות שרשרות: כרכים, ערים, עירות, כפרים, חוות, – מסורת דורות והתערות דורות; חן הנוף וחן הארץ בסגנון. ארץ מונה שבעה מליונים כעיר אחת, כגן־פרחים אחד. ארץ שעשוה בני־אדם, נוף שיצרוהו כובשי טבע עזים, הודפי ימים אחורנית ומסיגי גבולותיו, מגלי “מרחבי־מחיה” מתחת גלים זועפים, רוקעים רקיעי זכוכית על פני רחבי־שדות להוציא מתחת שמי צפון פרי־דרום, מגלי נצורות במיקרוקוסמוס, ראשונים במשדדי מערכות בכל ספירות החכמה ובמלאכת־המחשבת, ראשונים בין הבונים והסוללים בים וביבשה. עוד מפכים החיים כמנהגם, עוד בתוקף עוזם פעלי הבנין בכל אשר תפנה, עוד ממשיכים בחבל הים הזוידי לקחת ממנו שלל ולהציב לו גבולות חדשים. אך מתחת לגשרים האדירים הנטויים על נהרות והאגמים ובינות לסכרים בנויים בעמל־דורות כבר חבויים מכונות־תופת ועל בניני ציבור מסותרים כלי־מפץ, ועל גדות הריינוס עומדים משמרות, והכל עומד הכן לקראת שעת־המסה הגדולה.

ישיבת מטרופולין אינה מאירה עינים לחדור למסתורי מסכת הזמן המתרקמת רגע רגע, ושעה שעה. אך מדריכה היא את מערכת־העצבים לחיות את הרגעים האלה בתוקף יתר. גם אורח נוטה ללון רואה א"ע כאילו נתון בתחומי המתח הגבוה. גלי העולם מכים מסביבו ויעטפוהו גם בהיותם סמויים בעיניו. וכל מי שעיניו בראשו בהזדמנו עוד שנה לפני המלחמה במטרופולין היה כבר אחוז בלהותיה; הבין כי אוזן־עולם כבדה משמוע ועין־עולם טחה מראות. ומי שהיה לו שיח ושיג עם אחד מדרי ההיכלים האלה או עם אחד הנמצא במגע עד דריו ידע כי רק מתוך נימוס קשובות כאילו האזנים לצקון־לחשנו או לזעף־מחאותינו. באזנים האלה כבר רעמו התותחים האדירים ורעשו האוירונים אשר כסופה יעטו; והעינים האלה כבר ראו את משכנות־המבטחים, תפארת רוח־האדם והדר גאונו, עומדים בכל רגע לעלות בלהבות־אש ולהבלע בגלי־מים.

אחוזי בלהות־המלחמה אינם רק הנלחמים והעומדים להסחף בה, כי אם גם המסתכלים מרחוק, והיושבים כאילו משורינים בזהרי־בדידותם, שאננים ושקטים במכוניהם. נסתלקה הבינה הצרופה המנחה לפנים, ובמקומה פועל הפחד המדומם ההודף מאחור. הפחד הוא עיור, הבינה היא מלאה עינים מרחיקות־ראות, מרחיבות־ראות, מעמיקות־ראות. בשדה־המוראים תצטמק שדה־הראיה: נתפסים הקוים הבודדים, הנקודות הנפרדות, הפרודות המפוררות, החזיון המובדל. בשדה הבינה תתרחב שדה־הראיה כדי אחיזת מראות שלמות, תמונות מלאות, מסכות אחידות על צירופי הסיבתיות בין חזון לחזון, – ראית־מראות תחת ראית אפיזודות. ומחמת המוראים ההודפים בכחות עיורים במקום הבינה המנחה לקתה עין־העולם, וחדלה לראות ראיה שלמה במראות – ה"מה־לאחור" וה"מה־לפנים".

רק כאשר ימוגו מראות־האימים ויעקרו מקורות הסיוטים התלויים מעל העולם תשוב לכוחה ולאיתנה עין־העולם הרואה מראות: היפה, הבהירה, השלמה, הכוללת. ראשי־העינות הם בתורת הנאציזם ותחבולותיו ומזימותיו. ומגדלי־שקריהם ומבצרי־תרמיתם מן ההכרח שיתמוטטו תחת כובד משא עצמם. אלימות־הזמן נושאת בחובה את סתירתה, בהיותה מורכבה מניגודי־יסודות כאש ומים. תכלית־קיומה היא שלטון־העולם, ושלטון בלי מצרים; טכסיסיה להשגת התכלית הם: תורת פה ופה, לב ולב, איפה ואיפה, אבן ואבן; כלי־זיינה: תרמית־שפתים, אחיזת־עינים, דכאון־הרוח, הדהמת־החושים, הקשחת־הלבבות; מעלליה: גנוב, רצוח, השבע לשקר, הרוס ללא רחם. התכלית שואבת את כל חיותה מאמונה דתית, אשר בכוחה בלבד להצית אש־קנאות בלבות המונים; ודת לפי טבע הויתה דרכה להתפשט, לפרוץ כל גדרי־בית ולהסיג כל גבולות־ארץ, לזכות בעצמה את הרבים ולעשותה נחלת־רבים, – חפץ לאכספורט. טכסיסים ונשק יתרון־כוחם הוא בהשארם כתצרוכת־לבית בלבד סגורים ומסוגרים בתוך גבולות מוצבים: כקנין־מונופולין וכשימוש־מונופולין. התכלית מאכּלת את טכסיסי השגתה ברבות־הימים ועושה אותם לאל. אדי־רעל הם נשק איום רק נגד אויב משולל נשק שוה. מלחמת־בזק מן האויר מחתה רק ערים ויושביהן שהיו משוללות אוירונים. עושי־הפלא בפולניה תלויים באויר חסרי־אונים לגבּי ארץ־האיים. וככה האלימות התוקפנית יתרון־כוחה היא בתכלית־המונופולין ובטכסיסנות־המונופולין שלה. בניגוד לאמת שבעשיתה לקנין־הרבים מתעלה היא לנשק המגיע לשיא הכוח, יחדל השקר להיות נשק כשהוא נעשה נחלת־הרבים. והאמת יכולה להיות רק קנין דמוקרטיה צרופה. כשעליונות־הגזע מתפשטת כמכת־מדינות וארצות, ובולמוס שלטון־העולם אוחז את כולן, ייכלו מאליהם היצרים האלה. התרת חרצובות כהפרת חוזים בין־לאומיים, שימוש כ"סוס־טרויה" לכיבוש דניה ונורבגיה, היתר־הדם ללא כל מעצורים וכיוצא יתרון־תקפם בעמדת־בכורה, – כשהם מותרים לצד אחד ואסורים לצד שני. עם חדירת תורת הגזענות לכל האומות והלשונות תתמלא כל הארץ חמס ושוד, ויושג השויון המוחלט בעצם התכלית ובדרכי־השגתם. כל הגשרים שבין עם לעם ישרפו, כל התחבורה בין רוח אדם לאדם תהרס, והתהום תפתח, והעולם יחזור לתוהו, וחוש־השמירה העצמית הטבוע בגוף היחיד ובגופו של עולם יתקומם ויאמר לשטן: הרף! והעולם ישוב להבנות בצדק, באהבה, בחסד וברחמים ולהכונן על עמודיו הראשונים.

הגניוס הגרמני יתרון־כוחו הוא בארגון המחודש והמגולה מאשר בחידושים וגילויים גופם. בין הזמנים של מלחמה למלחמה הוא מצרף במערכת מקובצת אחת את כל החידושים והנסיונות הקודמים על כל פרטי־פרטיהם ובונה לו מצודה אדירה להתקפה ולהתגוננות. מאירי־נתיבותיו הם יותר אורות מַצברים ערוכים מראש מאשר ברקים פתאומיים. בראשית המלחמה ידו כאילו על העליונה. אך במרוצת הימים מתאמצים הכוחות הצבורים אצלו ותחת הלמות הפטישים העצומים יתיזו ניצוצי־רעיונות חדשים במערכות־האויב שלא הובאו בחשבון, ובאתמוספירה גבוהת־המתח יתפרקו ברקים הנוחתים במכות־מות על שכורי־הנצחון, באין להם ברקונים מן המוכן על מצודותיהם. כל חידוש שלא שערוהו, כל גילוי פתאומי שלא בא לידי שימוש במערכת המצודות מגדיל את מקומות־התורפה ומרחיבם. ואז תגבר יד העמים שגאוניותם באינטואיציה, שמאירי־נתיבותיהם הם ברקים הכמוסים אתם. ככה הונחה כיסוד במערכות התעמולה הנאצית שיטת התעמולה האנגלית מהמלחמה הקודמת, הועמקה והורחבה, אך לא תפסו ברקי־הרעיונות החדשים. ככה נזהרו לא לחזור על מעשה ראשון הטבעת לוזיטניה כדי להמנע מהתנגשות עם ארצות־הברית; אך מקולות שעטות אבירי “סוסי טרויה” בסקנדינביה מתחילים להקיץ נרדמים. במצודת ריבנטרופ באנגליה נאחזו בשעתה רבים ושלמים באנגליה, ולפתע פתאום נבקעה על ידי פצצות־החטאה משלו עצמו, – פצצות־סרחון. לעולם אין תורה משוננת, ואפילו האדירה והעמוקה ביותר, יכולה להחליף חושי אינטואיציה דקים מתחדשים מעצמם, וככל תחליף ספורים גם ימי התורה הזאת. עד כמה שהפיל מאולף להיות זהיר בהליכותיו בין כלי־חרסינה וזכוכית יקרים, סופו שיתחכך בהם ויעשה שמות תחילה בהם, ולבסוף בעצמו.

הזמן הוא מגדל־עוזנו ומבצר־משגבנו, – יאמרו כל שוחרי־האמת והצדק. ברבות־הימים יגברו משנה־אונים מקורות עמי האינטואיציה וידלדלו מקורות כבדי־המשטר ועוורי־המשמעת: הם יעלו קרבן להפלגת פרטי ארגונם, סנוורי־רהבם ושחצנות־גאותם; שליטיהם מבזבזים שעה שעה את אשר גנזו אבותיהם בהנשאם אף הם ברוחות־הנצח, – רוחות האהבה והרחמים, מתישים את כחות ההתחדשות בכלאם בחרצובות־רשע את רוח הדמיון היוצר או מגרשים אותו כליל. עוד בתערוכת־השלום הבין־לאומית בפריס, כשנתים לפני המלחמה, נראתה בשרטוטים כוללים התמודדות הכחות של הצדדים השונים בבוא יום־מסה ובהגיע שעת־פקודה. זה לעומת זה הזדקרו מתמודדים שני איתני־הזמן: מחזיר גלגל העולם אחורנית לחשכת ימי־הבינים בכחות אורות־החכמה שגליה רוח־אנוש; והמנחה לאור־עולם בדרכי־חושך, ביד חזקה ובזרוע נטויה. שניהם כאילו דוחקים בקומתם את רגלי השכינה וקורעים, כל אחד לפי דרכו ומדותיו, את העין בלהטי־צירופיהם. בראש האחד בחור יגיע־כפים ובתולת בת־כפר מחזיקים בפטיש ובמגל לבשר בשורת־הדרור לכל באי־עולם; ובראש השני נשר על צלב קרס קורע שחקים למעלה, ושומרי־פתח למטה, קבוצת פסלים דרוכי־כוח: כל אבר אגרוף־רשע, כל גיד רגל־גאוה, המכריזים לכל באי־עולם: גרמניה מעל לכל ופנו דרך! שקטי־ענוה, ללא כל התמודדות־להטים, התנוססו מפוזרים היכלי־המדע והאמנות הבנויים בידי מכניסי־האורחים, נושאי המסורת הגדולה, אף מבשרי העתיד המזהיר המיוחל; בנים למבשרי־השויון, החופש והאחוה לפנים; והיום בפי מנאציהם: “ירודי־נכסים מנווני־מוח, תשושי־כוח־גברא, מפזרי־חילם בעגבים, מעורבי דם־כושים, ‘מנוגרים’, אבק־פורח לרוח האדיר העולה מצפון”. בחביון־עוזו ישכון לו הגניוס הצרפתי וישחק לדברי־הרהב של העולה לגדולה; רוחו השגיב רחפה על היכל־התגליות, היכל המאור, היכל מלאכת־המחשבת, העיר החקלאית על פלאי חידושיה ועל כל התכונה העצומה אשר מסביב. כל אשר בא במגע עם שרביט־קסמו התבלט בדקות־הטעם, באצילות־רוח, בחוש־המדה, במיזוג־הצבעים, בהרמוניה שבחיתוך־האברים, בעידון־הקוים ובזוך־האור. המסה הכבדה שבבטון וברזל כאילו נשאה על כנפי־חן; החומר האטום כאילו קרן מהאור הפנימי שבעיצובו, – עיצוב מלאכת־מחשבת; המבוכים בכל ספירות־המדע ורשויות־הטכניקה הוארו מהקרנה עצמית באורות בהירים מפקחי־עינים; שגיבות הארגון כאילו נבלעה בפשטות הצורה הענוגה ובאורות המסוננים. כשמש אביב רכה ומלטפת הקבילה את פני כל עובר ושב תרבות דורות בהדרת־שיבה ובעזוז־עולמים מתחדשים, צרופה בכור־אהבה ומודרכה בכוח מניעיה. לרבבותיו נהר נוער עתיר־נימוסים הולך לתומו, חוקר, לומד, מאזין מסתכל ורושם לתומו כל אשר יראה וישמע, ללא סילודי כוח מתוך חדוה וללא הצדעות הכנעה כלפי פנים ורגל־גאוה כלפי־חוץ. חוקרי־הדור ועוזריהם עמדו כבתוך מעבדותיהם והדגימו את גילויי־הזמן, הכיבושים, החידושים וההמצאות. האמנסיפציה של האדם על כל השתלשלותיה וגלגוליה מדור דור הובלטה בכל צירופי המראות המוצגות נוכח דור בא. גולת־כותרתה הוארה במראות־ברקים: פיצוץ אטום בעזרת שני כדורים חלולים, נצבים בריוח אחד מהשני במעגל־מגן, טעוני־חשמל במתח שלושה מליון וולט. בית־קורי היה משלח־הברקים: מגלה הרדיום, אחד ממשרדי מערכות החכמה הגדולות בדור אחרון הנישא ברוח־קדומים, – רוח אהבת־עולם, ולא אהבת חכמה לשמה בלבד, ממשיך שלשלת־הדורות המפוארה, לא בשגיבות־היכולת בלבד, כי אם גם בנצח שברוח המניע אותה; בתוך האתמוספירה הטעונה חשמל המלחמה, שנאה, איבה, האירו בברק־עליון הכתובים האלה: “אני מאמין אמונה שלמה כי המדע והשלום יתגברו על הבערות ועל המלחמה, כי העמים יבינו אחד לרעו לא להרוס, כי אם לבנות… אין שואלים את האומלל לעמו ולדתו. אומרים לו: אתה סובל, דיינו. שלי אתה. הבה ואבוא לרווחתך…” אלה אינם דברי נביא, או חוזה, או מוכיח בשער. על כתלי אולמות לואיס פסטר שהכילו אוצרות־רוחו, בין הרבה ממאמרות דומים, היו כתובים הדברים בידי עצמו. רואה לפי דרכו, רואה המראות הסמויות מן עיני דורות שקדמוהו ומעיני־דורו, אשר באהבה גלה עולם חדש ובריות שלא שערון, באהבה בנה אותו, באהבה חידש מעשי בראשית ובאהבה נלחם וצוה חיים משומרים לדורות ומתחדשים דור דור. גאוניות־הלב היתה במדרגה אחת עם גאוניות המוח, צמודות חיו בקרבו אהבת־החכמה ואהבת העולם, וכרוכות ירדו על הבא במגע את רוחו הכביר. ואכן זהו רוח־הפדות המיוחל שיעביר מן העולם רוחות־תעתועים, זה הרוח אשר אינו יורד דוקא מעל דוכני מכהני־בקודש בלבד, כי אם עולה מתחת פטישים היורדים על סדני־הזמן ומתוך מבחנות זערוריות הנושאות בתוכן את הגדולות והנצורות הצפונות בחיק העתיד הקרוב: לחידוש־העולם ולבנינו בצדק ובאהבה. ועטופי־רוח זה עלינו לייחל ולהמשיך ביצירה, ללא שבתון וללא הפסקה; ובתוך המצור והמצוק עוד רחבה השדה המחכה לנרים את נירה…