העולם כולו אחוז שלהבות או אחוז בלהות־השלהבות המתפשטות יום יום. על כל מפנה עלולים להתקל בשדה־מוקשים. עמוד איפוא, בן עם־ירח, חשב, התבונן לאחור והבט לפנים, וקרא אותות־הזמן!
ההיסטוריה חוזרת על אכסניה שלה: “בושו חברים ובני־חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי־מעשה, וגברו בעלי־זרוע ובעלי־לשון. בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר; הגפן תתן פריה, והיין ביוקר. והמלכות – תהפך למינות, ואין תוכחה. בית־ועד לזנות, וחכמת־סופרים תסרח, ויראי־חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו. זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנכל אב, בת קמה באמה. אויבי איש אנשי־ביתו; פני־הדור – כפני־הכלב…”
המלחמה התחילה רק לפני חצי־שנה; אך בלהותיה עטפו את כל הרוחות עוד שנים רבות לפניה, ואולי תכוף לאחרי המלחמה הקודמת. קצרים היו הימים, שהמנצחים השתטחו שאננים על זרי־דפניהם, והמנוצחים עמדו נכנעים לפניהם לקבל מדת־הדין. כמעט כהרף־עין עמדו שוב פנים אל פנים באתמוספירה גבוהת־המתח טעונה חשמל העלול בכל רגע להתפרק עליהם. כל הגיגם, כל מחשבותיהם, כל מעיניהם היו מחמת טבע־הדברים מכוונים כלפי עצמם ובלתי מופנים לדאגות אחרים. ובשעה שהאריות נוהמים בין מתוך קופת־בשר ובין מקופת־תבן אין אזנים לקול הצאן העולה.
כמעט באולם ריק דברו בבית־התחתון עוד לפני שנה, שנת 1939, אלה הדנים את דיננו והרבים את ריבנו. גליונות־ניר התגלגלו על הספסלים במקום הצירים הנעדרים. והדיבור גופו – מרגלא בפיהם: תקליטים טבועים באותות הזמנים הקודמים הטובים, מלהיבי־הלבבות ומשובבי־הנפש. בין כתלים בצורים ותחת גגות משורינים נגד הרעשה מאויר אין הלבבות פתוחים לצרות־אחרים ואין הדעות מופנות. סתומים היו כבר חרכי־חלונות בפסים אפורים או שחורים מחמת סכנת אדי־רעל; הקהל כבר חי באתמוספירה מורעלת. בגני־הציבור נהדרי־הנוף ורחבי־המדות עמדו פועלים וקלפו את שטיחי־הירק מלבּנות מלבּנות, ובמקומם עשו חפירות־מפלט מצופות עץ וביטון, ועל מקרותיהם הושטחו שוב מלבנות־הירק; זיו־הירק הותקן כהסואה, מעל הראש, מעל העינים. וישח אדם וישפל איש: בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד עריצים בקומם לערוץ הארץ, בן המאה העשרים. וליד החפירות עמדו דוכנים מיוחדים לכבודנו, ומעליהם הטיפו עוּלי־ימים רעל המשטמה נגדנו. על בדי ראי־נוע וטיליביזיה לא משו מראות־מלחמה: התכונה העצומה להתגוננות מחמת הרס־עולם, קדחת־הבנין לתכלית זו; ובתערוכות־ציירים, – להטי־הסואה! רק לפני עשרים שנה באותם המקומות שבשני המטרופולין, לונדון ופריס, צהל ורחב קול־ההמון בריעו ברחובות; קרועים לרוחה היו כל החלונות, פתוחים הלבבות; בשדות־התערוכה כותתו כאילו טנקי־המלחמה, הקטופילרים זוחלי־השרשרת לטנקי שדה בעבודת־האדמה; מכל פנה התפרצו מעינות־היצירה להקמת־ההריסות; מעל הדוכנים נשמעו קולות לחידוש־העולם באהבה וברחמים, באמת ובצדק. והשמים הרעיפו את תכלתם אף על בדי ציירים; הצבע הכחול השתלט גם על תמונות, כסמל לשמים הבהירים שנפתחו מחדש מעל ראשי הכלואים שנים על שנים בחפירות־צלמות, וכסמל להתפרצות מעינותיהם לאור־עולם ולחופש־עולם, – רק תקופה של עשרים שנה!
כאז, לפני עשרים שנה, כן גם היום נוכח חזון־הרוחות החדש וחליפות־הזמן ותמורותיו, ישבנו במקום הזה שלוּחי־ציון אסירי־התקוה; וכל אחד, רואה מהרהורי־לבו, יעשה לעצמו חשבון־נפשו וחשבון־עולמנו. הרואים למסובב – השיאו את עיניהם במרי־רוחם לווסטמינסטר; אך הרואים לסבה, לעילת־העילות, השיאון לקרימל; הם לא חכו למנין־הקולות ע"י המצליפים בענינים הנוגעים ישיר אלינו, כי אם לתוצאות המשא־ומתן בדבר כריתת ברית בין מדינות־הסוביטים ובין מעצמות־הברית. כי היא היא העלולה למנוע מלחמה או להכריע את הכף לצד “עמי־הירח” בהתפרצותה; ואז לא יבוא עלינו את אשר יגורנו כתולדה בלתי נמנעת מפחד־המלחמה; פטורי ליטוינוב עלול היה להיות מפנה יותר גדול במצבנו מאשר פטורי מזכיר־המושבות הקיים ומנוי אמרי במקומו. כי עוד מימי שלום־וורסיליה הפחד מפני הבולשביסמוס הוא שהיה בפוליטיקה החיצונית הכוח ההודף, וטיפוח הפשיסמוס על צורותיו השונות, כ"חגורה הסניטרית נגד הנגע האדום", הוא שהיה הפועל היוצא. עם כניסה לברית עם רוסיה היתה מתבטלת סבת הפחד, היה תם ונשלם תפקיד הנוטרים על ה"הסגר", וממילא היתה עוברת ובטלה מן העולם שורת המסובבים הנראים כסבות; זו העושה אותנו במישרים לשמצה ולבז בתפוצת־הגולה ומקעקעת בעקיפין, דרך התססת המזרח, את מפלטנו האחרון בארץ־אבות.
עטופי צללי־מלחמה היה גם “היכל־העמים” בימים ההם, – עוד זמן מה בטרם התאסף בקרבת־מקומו צירי־הקונגרס ודנו על משטר־השקל, כאילו הכל כמנהגו נוהג. צח ולבן התנשא מעל רקע ירק־הדשא, צופה פני־האגם התכולים־ירקרקים ושרשרת הרי היורה עטורי־השלג. במלוא פריחתם, לובן וארגמן, הזהירו הערמונים; בעתרת משחקי צבעים התנוססו הפרחים. הכל מסביב כאילו פרש סוכת־שלום כלילת־הוד. אך בזה אחרי זה התגלגלו על כל בהיר־עין פסוקי “על לבבכם ששמם” למראה היכל־השיש על הדר טורי־עמודיו. “בחורבת־לבבכם המזוזה נפסלה, על כן שם השדים יכרכרו יהימו. התראו מי אורב שם אחרי הדלת במטאטא? זה שמש מקדשים נחרבים – היאוש! הוא בא… אז ידעך שביב אשכם האחרון שעמם, ונאלם מקדשכם ונשכח ההמון…” היכל בנוחו עמים, בהביא כל אחד מהדר זמרת־ארצו, פארוהו נדיבי־רוחם, עטרוהו חוזיהם ואמניהם בעוז־דמיונם ובשגיבות חזותם, – האמנם הפך, כפי לעג הדוצ’ה איל פאשיסמו, למוסוליום־שיש, קבר־עולם לשלום־עולם. בשלימותם ללא כל פגם נשארו הסמלים הנשגבים, אך נעדרים – המסמלים בגופם או ברוחם. קרת־שלכת נשבה מכל פנה בעצם האביב. מיותם ושומם כמצבה הדורה על בר־מינן נדמה אולם צ’כוסלובקיה הפתוח לרווחה, מרוהט מעצי יערותיה וערוך במלאכת־מחשבת אמניה. נטולי נשמת מעצביהם הבהיקו בשלל־גונים תוך שפע לוחות־מדות ועמודי־הוד ממחצבי־השיש המפוארים באיטליה. בלעג אשמדאי זעקו מתקרת האולם הגדול, קירותיו, רצפתו מראות־השלום ומחזות־הקידמה ותמונות־השחר הבוקע לכל באי־עולם, מצויירים ששר בידי אמן ספרדי – דוקא ספרדי – בסמלים ובאליגרות על רוח־האדם העולה על שרידות. יחידות נשארו ארצות דמוקרטיות שעדיין לא עשו פלסתר את הסמלים האלה. כבודד במערכה עמד האדם הנברא בצלם הנוגע באצבע אלוהים, בטרם שחת את דרכו על פני האדמה, ומחפש תיקון נשמתו, – תמונה מעשה ידי צייר אנגלי. כי בתוך ההוד וההדר העוטף את הכל למראית־עין היו כבר ערוכים כלי־גולה לשומרי היכל־העמים וכבר היו ארוזות כל מגלות־השלום לחפש מפלט בהתחולל השואה כחתף.
אותם הצללים הליטו כבר אז את היכל־השלום בהאג, – משגבנו השני להגשת עצומותינו ביום־דין לנו. חבוי בין הדר עציו ונסתר בפעליו ניצב לבדו. במשחקי־צבעיהם בערו הרודודנדרים; הרהיבו עין שדות הצבעונים בחוסן גביעיהם כאילו היו מעשה־יציקה. עליזות היו דרכי ארץ השפלה: רחבות, ישרות, סוגות ירק ומשובצות עתרת פרחים. כל הארץ כאילו רחוב מיושב ופורח אחד, הכפר והעיר מתלכדים. הרווחה כאילו מרננת בכל חוצות ומציצה בחרכי החלונות ומעליזות צירופי־הצבעים בתריסים ובדלתות. גיוון דק־טעם באחדות־הסגנון; לא בנינים בודדים, כי אם שרשרות שרשרות: כרכים, ערים, עירות, כפרים, חוות, – מסורת דורות והתערות דורות; חן הנוף וחן הארץ בסגנון. ארץ מונה שבעה מליונים כעיר אחת, כגן־פרחים אחד. ארץ שעשוה בני־אדם, נוף שיצרוהו כובשי טבע עזים, הודפי ימים אחורנית ומסיגי גבולותיו, מגלי “מרחבי־מחיה” מתחת גלים זועפים, רוקעים רקיעי זכוכית על פני רחבי־שדות להוציא מתחת שמי צפון פרי־דרום, מגלי נצורות במיקרוקוסמוס, ראשונים במשדדי מערכות בכל ספירות החכמה ובמלאכת־המחשבת, ראשונים בין הבונים והסוללים בים וביבשה. עוד מפכים החיים כמנהגם, עוד בתוקף עוזם פעלי הבנין בכל אשר תפנה, עוד ממשיכים בחבל הים הזוידי לקחת ממנו שלל ולהציב לו גבולות חדשים. אך מתחת לגשרים האדירים הנטויים על נהרות והאגמים ובינות לסכרים בנויים בעמל־דורות כבר חבויים מכונות־תופת ועל בניני ציבור מסותרים כלי־מפץ, ועל גדות הריינוס עומדים משמרות, והכל עומד הכן לקראת שעת־המסה הגדולה.
ישיבת מטרופולין אינה מאירה עינים לחדור למסתורי מסכת הזמן המתרקמת רגע רגע, ושעה שעה. אך מדריכה היא את מערכת־העצבים לחיות את הרגעים האלה בתוקף יתר. גם אורח נוטה ללון רואה א"ע כאילו נתון בתחומי המתח הגבוה. גלי העולם מכים מסביבו ויעטפוהו גם בהיותם סמויים בעיניו. וכל מי שעיניו בראשו בהזדמנו עוד שנה לפני המלחמה במטרופולין היה כבר אחוז בלהותיה; הבין כי אוזן־עולם כבדה משמוע ועין־עולם טחה מראות. ומי שהיה לו שיח ושיג עם אחד מדרי ההיכלים האלה או עם אחד הנמצא במגע עד דריו ידע כי רק מתוך נימוס קשובות כאילו האזנים לצקון־לחשנו או לזעף־מחאותינו. באזנים האלה כבר רעמו התותחים האדירים ורעשו האוירונים אשר כסופה יעטו; והעינים האלה כבר ראו את משכנות־המבטחים, תפארת רוח־האדם והדר גאונו, עומדים בכל רגע לעלות בלהבות־אש ולהבלע בגלי־מים.
אחוזי בלהות־המלחמה אינם רק הנלחמים והעומדים להסחף בה, כי אם גם המסתכלים מרחוק, והיושבים כאילו משורינים בזהרי־בדידותם, שאננים ושקטים במכוניהם. נסתלקה הבינה הצרופה המנחה לפנים, ובמקומה פועל הפחד המדומם ההודף מאחור. הפחד הוא עיור, הבינה היא מלאה עינים מרחיקות־ראות, מרחיבות־ראות, מעמיקות־ראות. בשדה־המוראים תצטמק שדה־הראיה: נתפסים הקוים הבודדים, הנקודות הנפרדות, הפרודות המפוררות, החזיון המובדל. בשדה הבינה תתרחב שדה־הראיה כדי אחיזת מראות שלמות, תמונות מלאות, מסכות אחידות על צירופי הסיבתיות בין חזון לחזון, – ראית־מראות תחת ראית אפיזודות. ומחמת המוראים ההודפים בכחות עיורים במקום הבינה המנחה לקתה עין־העולם, וחדלה לראות ראיה שלמה במראות – ה"מה־לאחור" וה"מה־לפנים".
רק כאשר ימוגו מראות־האימים ויעקרו מקורות הסיוטים התלויים מעל העולם תשוב לכוחה ולאיתנה עין־העולם הרואה מראות: היפה, הבהירה, השלמה, הכוללת. ראשי־העינות הם בתורת הנאציזם ותחבולותיו ומזימותיו. ומגדלי־שקריהם ומבצרי־תרמיתם מן ההכרח שיתמוטטו תחת כובד משא עצמם. אלימות־הזמן נושאת בחובה את סתירתה, בהיותה מורכבה מניגודי־יסודות כאש ומים. תכלית־קיומה היא שלטון־העולם, ושלטון בלי מצרים; טכסיסיה להשגת התכלית הם: תורת פה ופה, לב ולב, איפה ואיפה, אבן ואבן; כלי־זיינה: תרמית־שפתים, אחיזת־עינים, דכאון־הרוח, הדהמת־החושים, הקשחת־הלבבות; מעלליה: גנוב, רצוח, השבע לשקר, הרוס ללא רחם. התכלית שואבת את כל חיותה מאמונה דתית, אשר בכוחה בלבד להצית אש־קנאות בלבות המונים; ודת לפי טבע הויתה דרכה להתפשט, לפרוץ כל גדרי־בית ולהסיג כל גבולות־ארץ, לזכות בעצמה את הרבים ולעשותה נחלת־רבים, – חפץ לאכספורט. טכסיסים ונשק יתרון־כוחם הוא בהשארם כתצרוכת־לבית בלבד סגורים ומסוגרים בתוך גבולות מוצבים: כקנין־מונופולין וכשימוש־מונופולין. התכלית מאכּלת את טכסיסי השגתה ברבות־הימים ועושה אותם לאל. אדי־רעל הם נשק איום רק נגד אויב משולל נשק שוה. מלחמת־בזק מן האויר מחתה רק ערים ויושביהן שהיו משוללות אוירונים. עושי־הפלא בפולניה תלויים באויר חסרי־אונים לגבּי ארץ־האיים. וככה האלימות התוקפנית יתרון־כוחה היא בתכלית־המונופולין ובטכסיסנות־המונופולין שלה. בניגוד לאמת שבעשיתה לקנין־הרבים מתעלה היא לנשק המגיע לשיא הכוח, יחדל השקר להיות נשק כשהוא נעשה נחלת־הרבים. והאמת יכולה להיות רק קנין דמוקרטיה צרופה. כשעליונות־הגזע מתפשטת כמכת־מדינות וארצות, ובולמוס שלטון־העולם אוחז את כולן, ייכלו מאליהם היצרים האלה. התרת חרצובות כהפרת חוזים בין־לאומיים, שימוש כ"סוס־טרויה" לכיבוש דניה ונורבגיה, היתר־הדם ללא כל מעצורים וכיוצא יתרון־תקפם בעמדת־בכורה, – כשהם מותרים לצד אחד ואסורים לצד שני. עם חדירת תורת הגזענות לכל האומות והלשונות תתמלא כל הארץ חמס ושוד, ויושג השויון המוחלט בעצם התכלית ובדרכי־השגתם. כל הגשרים שבין עם לעם ישרפו, כל התחבורה בין רוח אדם לאדם תהרס, והתהום תפתח, והעולם יחזור לתוהו, וחוש־השמירה העצמית הטבוע בגוף היחיד ובגופו של עולם יתקומם ויאמר לשטן: הרף! והעולם ישוב להבנות בצדק, באהבה, בחסד וברחמים ולהכונן על עמודיו הראשונים.
הגניוס הגרמני יתרון־כוחו הוא בארגון המחודש והמגולה מאשר בחידושים וגילויים גופם. בין הזמנים של מלחמה למלחמה הוא מצרף במערכת מקובצת אחת את כל החידושים והנסיונות הקודמים על כל פרטי־פרטיהם ובונה לו מצודה אדירה להתקפה ולהתגוננות. מאירי־נתיבותיו הם יותר אורות מַצברים ערוכים מראש מאשר ברקים פתאומיים. בראשית המלחמה ידו כאילו על העליונה. אך במרוצת הימים מתאמצים הכוחות הצבורים אצלו ותחת הלמות הפטישים העצומים יתיזו ניצוצי־רעיונות חדשים במערכות־האויב שלא הובאו בחשבון, ובאתמוספירה גבוהת־המתח יתפרקו ברקים הנוחתים במכות־מות על שכורי־הנצחון, באין להם ברקונים מן המוכן על מצודותיהם. כל חידוש שלא שערוהו, כל גילוי פתאומי שלא בא לידי שימוש במערכת המצודות מגדיל את מקומות־התורפה ומרחיבם. ואז תגבר יד העמים שגאוניותם באינטואיציה, שמאירי־נתיבותיהם הם ברקים הכמוסים אתם. ככה הונחה כיסוד במערכות התעמולה הנאצית שיטת התעמולה האנגלית מהמלחמה הקודמת, הועמקה והורחבה, אך לא תפסו ברקי־הרעיונות החדשים. ככה נזהרו לא לחזור על מעשה ראשון הטבעת לוזיטניה כדי להמנע מהתנגשות עם ארצות־הברית; אך מקולות שעטות אבירי “סוסי טרויה” בסקנדינביה מתחילים להקיץ נרדמים. במצודת ריבנטרופ באנגליה נאחזו בשעתה רבים ושלמים באנגליה, ולפתע פתאום נבקעה על ידי פצצות־החטאה משלו עצמו, – פצצות־סרחון. לעולם אין תורה משוננת, ואפילו האדירה והעמוקה ביותר, יכולה להחליף חושי אינטואיציה דקים מתחדשים מעצמם, וככל תחליף ספורים גם ימי התורה הזאת. עד כמה שהפיל מאולף להיות זהיר בהליכותיו בין כלי־חרסינה וזכוכית יקרים, סופו שיתחכך בהם ויעשה שמות תחילה בהם, ולבסוף בעצמו.
הזמן הוא מגדל־עוזנו ומבצר־משגבנו, – יאמרו כל שוחרי־האמת והצדק. ברבות־הימים יגברו משנה־אונים מקורות עמי האינטואיציה וידלדלו מקורות כבדי־המשטר ועוורי־המשמעת: הם יעלו קרבן להפלגת פרטי ארגונם, סנוורי־רהבם ושחצנות־גאותם; שליטיהם מבזבזים שעה שעה את אשר גנזו אבותיהם בהנשאם אף הם ברוחות־הנצח, – רוחות האהבה והרחמים, מתישים את כחות ההתחדשות בכלאם בחרצובות־רשע את רוח הדמיון היוצר או מגרשים אותו כליל. עוד בתערוכת־השלום הבין־לאומית בפריס, כשנתים לפני המלחמה, נראתה בשרטוטים כוללים התמודדות הכחות של הצדדים השונים בבוא יום־מסה ובהגיע שעת־פקודה. זה לעומת זה הזדקרו מתמודדים שני איתני־הזמן: מחזיר גלגל העולם אחורנית לחשכת ימי־הבינים בכחות אורות־החכמה שגליה רוח־אנוש; והמנחה לאור־עולם בדרכי־חושך, ביד חזקה ובזרוע נטויה. שניהם כאילו דוחקים בקומתם את רגלי השכינה וקורעים, כל אחד לפי דרכו ומדותיו, את העין בלהטי־צירופיהם. בראש האחד בחור יגיע־כפים ובתולת בת־כפר מחזיקים בפטיש ובמגל לבשר בשורת־הדרור לכל באי־עולם; ובראש השני נשר על צלב קרס קורע שחקים למעלה, ושומרי־פתח למטה, קבוצת פסלים דרוכי־כוח: כל אבר אגרוף־רשע, כל גיד רגל־גאוה, המכריזים לכל באי־עולם: גרמניה מעל לכל ופנו דרך! שקטי־ענוה, ללא כל התמודדות־להטים, התנוססו מפוזרים היכלי־המדע והאמנות הבנויים בידי מכניסי־האורחים, נושאי המסורת הגדולה, אף מבשרי העתיד המזהיר המיוחל; בנים למבשרי־השויון, החופש והאחוה לפנים; והיום בפי מנאציהם: “ירודי־נכסים מנווני־מוח, תשושי־כוח־גברא, מפזרי־חילם בעגבים, מעורבי דם־כושים, ‘מנוגרים’, אבק־פורח לרוח האדיר העולה מצפון”. בחביון־עוזו ישכון לו הגניוס הצרפתי וישחק לדברי־הרהב של העולה לגדולה; רוחו השגיב רחפה על היכל־התגליות, היכל המאור, היכל מלאכת־המחשבת, העיר החקלאית על פלאי חידושיה ועל כל התכונה העצומה אשר מסביב. כל אשר בא במגע עם שרביט־קסמו התבלט בדקות־הטעם, באצילות־רוח, בחוש־המדה, במיזוג־הצבעים, בהרמוניה שבחיתוך־האברים, בעידון־הקוים ובזוך־האור. המסה הכבדה שבבטון וברזל כאילו נשאה על כנפי־חן; החומר האטום כאילו קרן מהאור הפנימי שבעיצובו, – עיצוב מלאכת־מחשבת; המבוכים בכל ספירות־המדע ורשויות־הטכניקה הוארו מהקרנה עצמית באורות בהירים מפקחי־עינים; שגיבות הארגון כאילו נבלעה בפשטות הצורה הענוגה ובאורות המסוננים. כשמש אביב רכה ומלטפת הקבילה את פני כל עובר ושב תרבות דורות בהדרת־שיבה ובעזוז־עולמים מתחדשים, צרופה בכור־אהבה ומודרכה בכוח מניעיה. לרבבותיו נהר נוער עתיר־נימוסים הולך לתומו, חוקר, לומד, מאזין מסתכל ורושם לתומו כל אשר יראה וישמע, ללא סילודי כוח מתוך חדוה וללא הצדעות הכנעה כלפי פנים ורגל־גאוה כלפי־חוץ. חוקרי־הדור ועוזריהם עמדו כבתוך מעבדותיהם והדגימו את גילויי־הזמן, הכיבושים, החידושים וההמצאות. האמנסיפציה של האדם על כל השתלשלותיה וגלגוליה מדור דור הובלטה בכל צירופי המראות המוצגות נוכח דור בא. גולת־כותרתה הוארה במראות־ברקים: פיצוץ אטום בעזרת שני כדורים חלולים, נצבים בריוח אחד מהשני במעגל־מגן, טעוני־חשמל במתח שלושה מליון וולט. בית־קורי היה משלח־הברקים: מגלה הרדיום, אחד ממשרדי מערכות החכמה הגדולות בדור אחרון הנישא ברוח־קדומים, – רוח אהבת־עולם, ולא אהבת חכמה לשמה בלבד, ממשיך שלשלת־הדורות המפוארה, לא בשגיבות־היכולת בלבד, כי אם גם בנצח שברוח המניע אותה; בתוך האתמוספירה הטעונה חשמל המלחמה, שנאה, איבה, האירו בברק־עליון הכתובים האלה: “אני מאמין אמונה שלמה כי המדע והשלום יתגברו על הבערות ועל המלחמה, כי העמים יבינו אחד לרעו לא להרוס, כי אם לבנות… אין שואלים את האומלל לעמו ולדתו. אומרים לו: אתה סובל, דיינו. שלי אתה. הבה ואבוא לרווחתך…” אלה אינם דברי נביא, או חוזה, או מוכיח בשער. על כתלי אולמות לואיס פסטר שהכילו אוצרות־רוחו, בין הרבה ממאמרות דומים, היו כתובים הדברים בידי עצמו. רואה לפי דרכו, רואה המראות הסמויות מן עיני דורות שקדמוהו ומעיני־דורו, אשר באהבה גלה עולם חדש ובריות שלא שערון, באהבה בנה אותו, באהבה חידש מעשי בראשית ובאהבה נלחם וצוה חיים משומרים לדורות ומתחדשים דור דור. גאוניות־הלב היתה במדרגה אחת עם גאוניות המוח, צמודות חיו בקרבו אהבת־החכמה ואהבת העולם, וכרוכות ירדו על הבא במגע את רוחו הכביר. ואכן זהו רוח־הפדות המיוחל שיעביר מן העולם רוחות־תעתועים, זה הרוח אשר אינו יורד דוקא מעל דוכני מכהני־בקודש בלבד, כי אם עולה מתחת פטישים היורדים על סדני־הזמן ומתוך מבחנות זערוריות הנושאות בתוכן את הגדולות והנצורות הצפונות בחיק העתיד הקרוב: לחידוש־העולם ולבנינו בצדק ובאהבה. ועטופי־רוח זה עלינו לייחל ולהמשיך ביצירה, ללא שבתון וללא הפסקה; ובתוך המצור והמצוק עוד רחבה השדה המחכה לנרים את נירה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות