הרוח הצרור ב"חזון אחרית הימים" נסתלק, וחדלו לו ארחות בהויות־העולם כקו־כיוון וכנקודת־מוצא; אולם כנקודת־שאיפה עוד נשאר בקדושתו, – כפסגת־הרוממות שהדור עדיין לא הוכשר להתעלות אליו. מדות הרחמים חדלו להתגלגל על פעלי בני־אדם, אך שערי־הרחמים נשארו פתוחים לקולות מפילי־תחינה. המגף הנאצי המסומר רמס גם את עצם יעודי־הרוח, ושערי־הרחמים ננעלו אפילו בפני כל קול עולה. לא מהיות החזון עליון על השגת אדם בעט בו, כי אם בהיותו שפל אף מהיות מדרס לרגלי “האדם־העליון” שנברא מחדש בדמות הטטוניות הטהורה ובצלמה. הרוח גורש מכל מכוני־משכנו, – גם מאלה שאין להם מגע עם חוּלי־חחיים: מנחלת־אלהים, מבתי־העקד, ממשכנות־החכמה, מבתי־הנכאת כזכר לתפארת־קדומים. כמגפה העלולה לנגע כל הבא אתה במגע ראוהו, ואפילו בהיותו חנוט בארונות זכוכית. במשנה־עיורון קבלו שליטי הרייך השלישי את שנאת רבותיהם אלינו: מניחי תורת “בבל וביבל” מצד אחד ושוללי צור־המחצבת המקובל עלינו מצד שני. אך חלקו עליהם בהערצה לבבל ולמקובל כצור־מחצבתנו. הם השאירו לנו את זכות־הקנין על ספר־הספרים, אך השפילו לעפר את עצם הקנין; הם השאירו לזכותנו את מוצא גזענו ומקורו הקדום, אך הדליחו את עצם המקור. בד בבד עם תעשית הנשק המכינה כלי־מפץ וחמרי־מפץ אדירים ואדי־רעל נוצרה תעשית־השקר לערער את יסודות הרוח המכוננים מדור דור, למוטט את בניניו השגיבים, לפוצץ את גשריו האיתנים, להרוס את דרכי־התחבורה שפולסו בעמל לא אנוש ולשבש את מסלותיו. המלחמה נטושה כאחת במערכות־ישראל ובמערכות אלהי־ישראל, באשר בתוך תחומיהן מתחשל הרוח להתקומם נגד התפלשות האדם בעפר רגלי־אדם.

בעקבות אלה אדי־הרעל הנישאים על גלי הרדיו ומתפשטים בחלל כל העולם יורד ערפל כבד על רוח אנוש להכותו בתמהון, להדהימו, להרדימו, לנסוך בו עיועים ולעשותו כלי־משחק בידי עריצים. עוד מראשית שלטון הנאצים עמדו מסתכלים מן החוץ נדהמים ומשתוממים למראה מכווני גורלה של הקיסרות האדירה הנאחזים כדגים במצודה לפתיוני לשון־חלקות ונופת־צופים, – אלה הדייגים המובהקים הבקיאים בהשלכת חכה. נדהם ותמוה היה כל בהיר־עינים שנזדמן עם אישים שונים ב"ממלכה המאוחדת" כאורח בביתם למוצאי־שבוע להקשיב לשיחות־חולין של חוקרים, סופרים, אנשי־מעשה, כולם בקיאים בהויות־העולם וכל אחד לפי דרכו בין מכווני דעת־הקהל. בשקט ובדממה פכו חייהם, כאילו דבר לא התרחש. לקויי חוש־החבחנה בטוחים היו בדקות רגישותם; מוכי־סנורים בטוחים בבהירות־ראיתם. רדומים בלתי מפקפקים בעירנותם. שווי־רוח שאננים בעוד האורב לחייהם התדפק על דלתותיהם ומַשק כנפי־המות זמזם מעל לראשיהם. דיה היתה קריאה חטופה בספר “מלחמתי” כדי להתפכח משכרון־השלוה; דפיו המעורפלים ושיטיו הטרופים מבשרים ברורות אותות־הכליון ובלהות־ההרס. כל התורה כולה מסתכמת במאמר אחד: בסמי חלקות להפיל תרדמה על הארי הבריטי, לפשוט את העור מהדוב הרוסי, לשוב לארי ולשסעו בלי סמי־תרדמה או להשיל אבר אבר מן החי, לאסוף מדינות כביצים עזובות, ולתת את “גרמניה, גרמניה עליונה על הכל”, – על הכל גזע צפוני או לא גזע צפוני. אך גם דנו ספר־מלחמה זה כיצירה ספרותית גרועה, כיוצא דופן ספרותי מסורבל בלהג הרבה ורהב, מבלי הבין כי הגרמנים נוהגים להקדים תורה מופשטה למעשה ולעשותה אורים ותומים להנחותם. והספר והסייף יורדים כרוכים וצמודים אצלם, ובשגם שהסייף הנהו בידי הספר. כילדים מול מכונת־תופת אדירה עמדו וראו בה כעיקר את השעון הצמוד המסורבל בסרח־עודף, ולא את מלאכי־התופת העומדים לקרוע לקרעים את המסתכלים המשתעשעים בהגיע המחוג לרגע המכוון…

אין כמעט ארץ שלא ימצא בתוך גבולותיה קהל רב נסוך במעט או בהרבה רוח־עיועים זה; אשר לא יעמוד בתוכה דוכן מעוטף רוח זה ומקהיל קהילות מסביבו; אשר לא יהיה נצב מוכן ומזומן איש־המדים על דגלו, צבעיו וסמליו לנהוג שררה ברמה, ואנשי־מדים דרוכי־עוז נכנעים ומייחלים למוצא־פיו. מדיבוק קטב־מרירי זה לא נחלצנו לגמרי גם אנו, וקולו נשמע מעונה לעונה בפעמי־הגאולה שלנו דרוכי־האון בחוצות ירושלים וברחובות תל־אביב. רוח־זלעפות זה נישא כאחד בכנפי־עצמו ובכנפי־השנאה לאדום, האדום. תורתו עקובה מדם כתכלית בפני עצמה, מתוך “אהבה לשמה”, הקשחת־הלב וכבוי־המאורות; מתהלכת כחית־טרף דורסת, ולא משום שהמטרה מקדשת את האמצעים. ניתנת היא תורה זו ל"עם־העליון" בלבד לשמשו ולהאדירו, והוא יחיד ומיוחד בעולם כולו, אדיר במלוכה וטהור בגזעו. אך מתקבלת היא ועוברת מעם לעם כתורה כללית. כל עם נוטל לעצמו את עליונות־הגזע והזכות על היתר־דמם של אחרים, ואפילו נחותי־הדרגה בסולם־העמים, אפילו ה"צבעונים" והמעורבים שבמעורבים, שדמם מעורב עוד מימי סנחריב שבלבל את כל האומות. המזרח פתוח במיוחד לרוח־עיועים זה. המזרח נתפס בהתלהבות לאופנות המערב אחד לבושי־הגוף ואחד לבושי־הרוח, ונתפס לצורות חיצוניות במיוחד, לקליפה יותר מאשר לתוך. הריסת מחיצות מלהטת דמיון נוער המוחזק בסתר־המדרגה בכוח־תורשה ובתוקף מסורת־קדומים. הדמוקרטיה בהרסה מחיצות בין שדרות־החברה גדרה גדרים ועשתה סיגים ליצרי אדם ותאוותיו. בקבלת אופנת הדמוקרטיה היה רצוי לרבים לזרוק את תוכה ולהחזיק לשם נוי בקליפתה. הנאציזם בהרסו מחיצות הוא מתיר כל החרצובות. כל צעיר יכול לראות את עצמו כוכב דורך ולעשות את הזולת מדרס לרגליו. הקליפה והתוך אחד הם. המזרח הוא קרקע מזון נוח לגורמי כל תסיסה. וככה רוח הנאציות שהיה מיועד לתצרוכת־בית בלבד ולא ליצוא הפך רוח־פרצים איום העוקר את מקורות־האהבה, הסותם את מעינות־חחסד, המחריש את האזנים לשמוע זעקת נענים והמסמא את העינים לראות סבל אחרים. נזדייף חותם־האמת, וכל מלאכי־העליון, מלאכי־השרת שהנחו את האנושות בדרכי עליותיה הפכו מלאכי־חבלה בהגיגי־השכל, בהגות־הלב, במוצא־השפתים ובמעשי־הידים, ואין דין ואין דיין. אלה תולדות הדיקטטורה בכל הדורות והזמנים. בראשית עליותיו הדיקטטור הוא רק מקורב להשגחה העליונה, לאט לאט נעשה הוא נאמן־ביתה, ולבסוף הוא הופך ההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה, אלהות גבוהה מעל כל גבוה.

נבוך יעמוד כל שוחר־אמת ומעמיק־חקר נוכח אותות הזמן. לא רק חזון הבאות נסתם מאתנו, כי אם גם נצפנו העתים העוברות עלינו. כל הלך־הרוח של בן־הדור קבוע במערכת־חוקים ונתון במשטר־סדרים. כי יקיץ בבוקר לא עבות משנתו וימצא כבטלים ומבוטלים את חוק־הכובד בפיסיקה, תורת־האטומים בחימיה, מושכל ראשון בהנדסה על הקו־הישר הקצר ביותר בין שתי נקודות, – כי יקיץ נוכח מהפכה זו עוד יראה לעיניו מעבדות פתוחות, הלמות פטישים על סדנים ועומדים על חומות מחזיקים בפלס־המים. מבחוץ הכל כאילו כמנהגו נוהג והכל באיתנו עומד. ואעפ"כ תוצאות השנויים לא תאחרנה לחתגלות. האנדרלמוסיה תרד על כל תאי מוחנו, המבוכה תעטוף ברשת־קוריה את כל חדרי־לבנו, כל מסילות מחשבותינו ישתבשו, חושי התמצאותנו יקהו. מעינות היצירה יעמדו בזרמיהם. התמוטטות מכוני־המוסר הקיימים עלולה לזעזע את אשיות החברה כולה. המאור שבתורת מדות־המורשה אינו בנצח־אמיתותה בלבד, כי אם גם בכחות־ההסדר, שמירת־הבטחון ותכונות־ההתמצאות הגנוזים בתוכה; הם היו לנחלת־החברה. טוהר המצפון הוא גם המצפן לתועי מדבר־החיים; מדות האמת והצדק הן הנתיבות המפולסים וגשרי־התחבורה הנטויים מעל תהומות מפרידים בין איש לאיש ועם לעם. ומול תהומות עומדת כיום הזה האנושות כולה ללא הבדל מרחקים וגבולות מוצבים. כליון עמי־הירח אינו אלא אות המבשר ללקוי המאורות הגדולים או לשקיעתם המוחלטה. שנאת־ישראל אינה אלא פריחת הצרעת על מצח נושאיה המראה על הרעלת־דמם. מהקטנים והחלשים תפתח הרעה, ובגדולים ואדירים תכלה. העמים הקטנים הם רק הלוע שמבעדו יעשן הר־הגעש בהיותו נרדם, יורק אש ומקיא לבה בהקיצו ומבשר הבאות; בהצטברה תתפרץ בהרבה מוצאים, וכל ההר הופך לוע אחד. כחלש בין העמים וכסמוכים ללוע נמצאים אנו בתחום־הזעזועים הראשון. אך יסודות עולם הם העומדים לפני תמוטה, הלבה המתפרצת עומדת לכסות את הכל, ואנו רק כקלים ביותר ראשונים להיות נישאים בסופת־ההתגעשות הראשונה.

שאלו לנתיבות־עולם, ותתקרבו להבנת נתיבות־היחיד. ללא אפשרות־התמצאות יתרוצץ נבוך־הזמן בעולם אובד. ללא נקודת־אחיזה במה־לאחור אך לשוא ישקוד לנטות קוי־כיוון למה־לפנים. כל תורות־ההסבר על חשתלשלות החזיונות בעבר הקרוב אינן מאירות־עינים, ומכל־שכן שאינן קורעות חלונות לעתיד הקרוב. הרבה מהן מופרכות מיסודן, והרבה חוזרות סחור סחור מסביב לכרם, ואליו לא יתקרבו. מקור “החטא הקדמון” אינו יכול להמצא בהיכל־המראות הלבן אשר בוירסיה, ובאשמת “הנמר” הנוקם ונוטר, שוחר־הטרף; רגלי האבירים הפרוסיים קדמוהו שם, והדי מצעדיהן עוד לא נשמעו באזני דקות־שמע; צלליהם עוד רחפו באויר והילכו אימים נוכח המראות. על פת לחם לא פשעו המנוצחים העלובים. שערי כל הארצות היו פתוחים לסחרם: ליצואם וליבואם, – פתוחים לרוחה. הם לא כרעו תחת נטל החובות להקמת הריסות צרפת ובלגיה, באשר פשטו את הרגל לנושיהם, זו שרמסה ולא חמלה, ובסכומים העצומים שלוו הקימו מחדש תעשיות־חרס, בהזדיינם באויר וביבשה ובים תחת כסות־עינים של שלום־עד. “מרחב־מחיה” היה נתון להם בתעשית־השלום שלהם, המיוחדה באיכות־תוצריה, ומקורות המחיה היו נאמנים. בגורמי כלכלה אין לפענח את מסתרי התהפוכות בזאת הארץ שירדה עליה חשכת ימי־הבינים. את המניעים צריך לחפש במסתרי־הנפש, ביצרי־האדם האפלים. ומהמבוכים המוארים שבתורת מרכס עלינו לעבור למבוך האפל והסתום שבתורת פרויד.

לא טירוף־דעת של יחיד השתרר על “ארץ המשוררים וההוגים”, כי אם טירוף קיבוצי מאורגן ומוסדר בכל תחבולות־הזמן. וזה היחיד נבחר להליטו באדרת הגאוניות הקרוב לפי שיעור־קומתו קרבת־דעת וקרבת־נפש להמוני מרי־הנפש החשוכים. “המתופף” הוכרז כגאון המוציא במרמות־שלום את העם הגדול מטיט היון, כשם שכל עובר ושב היה קובע מסמרות בגאוניותו של “ענק־העץ” המתנשא ב"שדרות־הנצחון" ששיקע בטכסיסי מלחמה את צריו באגמי מזוריה ובצותיה. האמת הגלויה מזמן הוא שריב המפקדים הרוסים וקנאתם הם ששיקעו את המופקדים בידיהם בבוץ; והאמת שנגלתה עתה היא כי מרמות־השלום לא עמדו לגאון להציל את עמו ממלחמה; שבט־פיו, צחצוח־חרבות ומשק כנפי־אוירונים בלבד לא הספיקו, והמנהיג היה אנוס לבחור ב"דרך־המלך", תועבת־נפשו מיום עמדו על דעתו, אסר מלחמה על מדינת־שלומו הנערצה, עשה שלום ל"אלף שנה" עם ארץ מלחמתו השנואה, וכל הסדר נהפך מן הקצה אל הקצה ואעפ"כ לא דבר העם סרה במשיחו. דור דור, עם עם ומהרליו ופרנקנשטייניו הנאמנים על פקדון “השם המפורש” המיוחד להם. ותמיד אפשר לתתו בגולם נבחר השופך בכוח נסתר זה את ממשלתו הבלתי־מוגבלת על כל אשר מסביבו. במפלת היטלר לא תבוא הישועה, – אחר ימצא במקומו. הטבע אינו מפזר את חילו בבריאת גאונים, אך ב"שם־המפורש" גדלים הם כצמחי־השדה; ובשגם שממונה עליו לא פרנקנשטיין יחיד, כי אם קיבוץ מורכב מכל השדרות: אילי־תעשיה, אדירי־המסחר, בעלי־תריסין בצבא. ואם גם הגרזן יתרומם, כנהוג, על אחד ממניפיו ויעשה בו כלה, הנה עוד נשארים לפליטה די מניפים, העומדים הכן למשוח גאון חדש, בהאסף אל עמיו זה ההולך לפניהם היום מיתה טבעית או חטופה. כי בנפשו ובבשרו של המחנה העצום להשאר בלי רועה, ובאפס כוכב יבראהו מאין.

עם שלם הוא, איפוא, המעמיד בסכנה את שלום־העולם; ועם אינו יכול להיות לא כולו חייב ולא כולו זכאי. ועם גדול במנין ואדיר בבנין אינו ניתן להיות מוקף חומות בצורות דוחקות־שחקים. הבטחת השלום לאחרי הנצחון היא בעיה יותר מסובכת מאשר הכרזת מלחמה והנהלתה. הקמת ארצות־ברית אירופיות, מבלי סוציאליסמוס כבסיס, דומה לכינוס בכפיפה אחת חמרים מפוצצים אשר מגעם ההדדי הוא הגורם להתלקחות. אין כחות מושכים וכחות הודפים יכולים לחיות בשלום בכפיפה אחת; והכחות ההודפים הטבועים בעצם המשטר הרכושני אינם יכולים להתנכר לעצמם ולההפך כחות מושכים מלכדים. אך עד אשר יקום הפלא הזה היתה אפשרות מניעת־מלחמה בדרך ברית מרובעת: אנגליה, צרפת, אמריקה וברית הסוביטים, למטרה זו אין כל צורך בשנוי־משטרים ובהסגת־גבולות. בין המדינות המדוברות אין כל ניגודי אינטרסים ואנטגוניסמוס כלכלי, – גם במשטריהן הקיימים. אדרבה, האחת משלימה את השניה. נוכח הסכנה האיומה המרחפת על העולם, הרס מקורות־החומר ומעינות הרוח, מה הם חילוקי דעות אדיולוגיות כי יפקדו, וביחוד אחרי אשר המדינה הסוציאליסטית משוקעת במפעלי־בניה עצומים שלה. אך את השטן המרקד יש לחפש גם כאן לא במערכות־הכלכלה והחומר כי אם ברשויות מחוצה להן: ביצרי־אדם, במבוכי־הנפש הסתומים והאפלים.

באמריקה הקדימו לראות את הנולד מאשר באירופה והכינו את דעת־הקהל לקראת הבאות אף הדריכוה. אך עם הבאות נמצא קהל זה מוכן פחות להסיק מסקנות ופחות מוּדרך־מנוחה ודרוּך־און לפעולות. קשות הוכיח את מעצמות־הברית על פניהן בעמדן מנגד חורבן צ’כוסלובקיה, – היצור שהובא לאור־עולם, כדת וורסיה “וארבעה הגדולים”, מברית־הנשואים של אירופה ואמריקה המנצחות כאחת, וילד־השעשועים וילד־הטיפוחים של שתיהן. וכשעמדו לפולניה במלוא־הכוח בשעת אסונה, פג כל חומם של המוכיחים בשער. אף סופת־ההשמדה, שהתחוללה תמול על פינלנדיה והתרגשה היום כחתף על נורבגיה, לא הכתה גלים רחבים וגבוהים מעבר לאוקינוס; כאילו התגדרו במערכת סכרים אדירים מול המים הזדונים מבחוץ שלא יתפרצו ושלא יסחפו לתוכם את השקטים בזהרי־בדידותם; כאילו הוקמו חומות־מגן דוחקות־עבים בלתי מעבירות קולות־זועה על מעשים בכל יום נוגעים עד הנפש נוקבים עד התהום; כאילו הותקנו מכשירי־מיזוג ממתיקים את הקולות שלא יעשו פרצים בחומות ויחרידו את הלבבות ויזעזעו את המצפון, וכאילו סודרו מכשירי־כבוי מול הגצים המתמלטים מתחת פטישי־הרשע האיומים, העלולים להצית אש־המרד ואש־הקודש, נגד המרדימים והישנים שנת־צדיקים. סנטורים־סתם, שמוחם אינו אלא בגרונם, אינם היחידים השוגים בדמיון־מדוּחים כי בהתבודדותם יכולים הם לברוח מ"נינוה". גדולים מהם וטובים מהם נאחזו במצודת־בדים זו. הוגי־דעות, חכמי־כלכלה ומדינה, בהירי־עינים, חריפי־שכל, אפילו חברים ב"ברית המוחות" הם נאמני תורת־הבדידות, לובשים חרדות למגע יתר בין ארצות־הברית ומעצמות־הברית ומאמינים באפשרות הבריחה מ"נינוה". הם אינם צריכים ללמוד ממי שהוא תורה על צמצום־המרחקים בימינו אלה; להם גלוי וידוע כי אף המשק האמריקני אינו יכול למצוא את תיקונו בהסתגרות בתוך תחומין, אם מכווניו ומכונניו רוצים לקיים את גובה־רמתן ועוד להעלותה. מהם לא נסתר כי הנאציזם אינו אמונה כלכלית ומדינית בלבד המתכנס ב"מרחב־מחיה ומתקפל בתורת־גזע בלבד. זוהי עבודת־אלילים חדשה, שנוצרה אמנם למען העם העליון בלבד ואין לאחרים חלק בה, שלא יטמאוה במגעם. אך ככל דת היא מתפשטת בכל הארצות וחודרת לכל אומה ולשון ולובשת צורות שונות לפי טבעם ומזגם של המתדבקים בה, ורק רוח־השנאה והכליון היא המשתמרת כהויתה להחיות את כולהן. חומות־מונרו לא תעמודנה בפני רוח־פרצים זו; כיום הזה הן כבר נבקעו בפניה. כי ארוכה היא זרוע הנאציזם ונטויה היא על מרחקים, ומכונת־התופת מיועדת לכל באי־עולם, ורק מחוגי־השעון מכוננים לשעות שונות.

הזרות והתהפוכות במדינה הסוציאליסטית הן חידה סתומה בפני עצמה. מי עמד בסודה ותיכן את רוחה ובא עד חקר כחות־מניעיה. הברית עם השטן הכתה בתמהון אוהבים ואויבים יחדו. בעיני הרואים את הקצף וכוחות־המעמקים המעלים אותו קרוצי־חומר אחד ומורכבי־יסודות שוים הכל נגלה ופשוט: שנוי־צבעים, חילוף משמרות, הסגת־עמדות, שידוד מערכות חדשות. האדום הפך חום, האימפריאליזם הלאומי דחק את הבין־לאומיות, פיוטר הגדול תפס את מקום קרל מרכס. הנחה זו מופרכה מפשטותה היתרה. בזמנים מסובכים חשודה כל פשטות יתרה על התרחקות משכל הישר כהוצאת דבר מידי פשוטו בשנים כתיקונן. המבוּכה והפחד היו כאן הכחות ההודפים, ולא יצרי סתם־כיבושים היו הכחות המוליכים, – הפחד מפני הצפת אדמת־רוסיה בחילות הנאצים, סתימת המפרץ הפיני כפי־בקבוק, השתלטות הנאצים על כל חופי הים הבאלטי. האחרית מראה על הראשית. כל המדינות הבלטיות היו נמצאות מכבר בין צפרני הנשר הגרמני, וקו־החזית היה נטוי מים לים: מים הבלטי עד הים השחור. כל צד הנכנס למלחמה מעמיד בסכנה חבל גיאוגרפי, מערער בטחונה של ארץ מתוחמת. מדינות־הסוביטים מעמידות בסכנה חזון־עולם מעל לגבולות ארציים מוצבים, בין אם אנו נוטים חסד לדרכי ההגשמה והאמצעים ובין אם אנו מגנים ודוחים אותם. כשלונן הוא כשלון הסוציאליסמוס, תבוסתן היא תבוסתו אולי לדורות. נצחונותיהן אינם נצחון עם על עם, אומה על אומה ולשון על לשון, עליון על שפל־המדרגה; זהו נצחון השויון המוחלט על קיפוח־זכויות ודירוג, ולו גם אם בתקופת־המעבר רמת־השויון אינה גבוהה ביותר. כיבושו אינו משעבד לא בגוף ולא ברוח, כי אם משנה רק צורת משטר ומכניס גם אותו תחת רמת משטר שוה אחר. זהו חשבון־נפש אחר במעלה, ואחר בתכונה, ואחר במדות, מאשר החשבון המכוון כיבושים אחרים. אך יהיה החשבון מה שיהיה, סך־הכל הוא – אימה וחרדה; המאזן – מבוכה ותימהון. אכילה עם השטן מחייבת כף ארוכה, וזו לא ניתנה לחותך־גורלו של הסוציאליסמוס. היא או בידי שליטי הרייך השלישי או בידי מעצמות־הברית. עם נצחון הראשונים יקיץ הקץ על חלומות תיקון־העולם. כל עקבות “מהפכת־אוקטובר” ימחו מעל פני הארץ התופסת בשטחה החלק השישי מכדור־הארץ; את כל העמל השקוע בתוכה ישא רוח־העיועים. אין תקוה למהפכה שכנגד. ל"חידק האדום" אין שליטה במנצחים, ורפויה היא התקוה ששני הצדדים יהיו מנוצחים. ואף למנוצחים הוקדמה הרפואה למכה באחת מצורות הפאשיסמוס. בכל ארץ עומד הכן כוח מאורגן להדברת “הנגע האדום”. העולם אינו לוח חלק כמו שהיה בימי אוקטובר. כל הודאויות על הבשלת הפרי, המוכן לנשילה לחיק המצפים לו ב"תוקף השתלשלות־טבע הכרחית", נתערערו לפי שעה. כל הנבואות על קצו הקרוב של המשטר הרכושני נתבדו לפי שעה; נתגלו בו כוחות־חיים שלא שערום להתקפות עזות ולהתגוננות עצומה גם יחדו נגד השכל העליון ונגד הבינה הצרופה, – כוחות חושניים סתומים. ואין חוזה ויגיד: הלהבות האלה העולות מזמן לזמן בקצה האופק האחד או השני האם הן דמדומי־בקר למשטר השולט או דמדומי ערבו. למדינה הסוציאליסטית היחידה בעולם דרושה תקופת־שלום ארוכה וממושכה להגשמת תכניותיה הנועזות ובנות־ברית רבות־יכולת מסייעות לה בעקיפין, – בנות־ברית העוינות בלבן משטר זה, אבל אין עיניהן עליה מראשית עד אחרית השנה לפוררה, לבוז ממנה בז ולשלול שלל בכל עת־מצוא, לנשל ממנה אברים אברים ולכלותה לבסוף. והיא, מוכת־מבוכה ואחוזת־אימים, הפקידה את רוחה וגופה בידי השטן. בפיה עליה להשמיע יום יום חלקות באזניו, בידיה להניע את המפוח ולעזור בלבוי המדורה שהצית, ובלבה להתפלל בלחש לעלית נחשול מן החוץ שיכבנה. הנצחון המלא של מעצמות־הברית הוא בודאי בלתי רצוי לה; לפי תפיסתן אינן יכולות לראות אחרת בעמידה לצד אשמדאי מאשר בגידה בעיקרים שעליהם עומד חופש־העולם וכונת־מרמה לזכות מן ההפקר אגב עמידה על דם החלש. אך נצחונן החלקי הוא הערובה היחידה לשלמותה של ברית־הסובייטים. כי בין אם מלחמת מעצמות־הברית היא מלחמה לשם האמת, הצדק והחופש לשמם, ובין אם הן נלחמות את מלחמתן הן, בשלומן שלום גם לעולם ובשלוותן מובטחה שלות־עולם, ובצלן ימצאו חסות כל שוחר־צדק ודורש־חופש וינשום לרוחה כל עם נענה ונדכא…