א. עֶצְיוֹן־חָבֶר    🔗

הסער התחולל והשלג התגולל כגלגל לפני סופה, ברפות היום לערוב, באחד הימים לחדש טבת בשנת השמונים ותשע למאה הששית אשר לאלף הששי. חשכת עב הענן כסתה את עין הארץ עוד בטרם בא השמש, כל בית סגור מצאת ומבוא, כי גדל הקור על פני חוצות וסערת תימן הלכה וסערה ותשמיע קולה כקול זאבי ערב משחרי לטרף, קול איום לעוברי דרך ונורא לנשים שאננות ולפתיי הגברים המאמינים לכל דבר, אשר עוד שמור על לוח לבם לזכרון ספורי מיניקותיהם אשר בקול הסערה הזאת תאנק דום נפש החוטאת אשר עוד בלכתה בארצות החיים הפירה חוק והמירה כבוד דתה ואמונתה לבית ישראל ויצאה והיתה לעם אחר, וה' חפץ דכאה צוד צדה למדחפות וישימה במקום אשר אסירי עולם אסורים שם, ואתו היא ערוכה ושמורה ליום עבר וזעם, ובחרות אפו בארץ ולהחריד בלבבו תבל ויושבי בה ישלח בם את הנפש החוטאת הזאת, ובסופה וסערה דרכה ובערפלי חשך היא באה לשוט על פני הארץ, ובקולה קול יללה ובכי תמרורים תפיל אימתה ופחד על אדם ובהמה יחד, ובאו כלם במערות צורים ובנקיקי הסלעים והארץ תשאה שממה.

השמש עזבה אהל השמים בלאט ותלך הלוך ובא תחת זרועות עולם ואיש לא ידע בלכתה ובבואה, כי לא נראתה כל היום על פני חוג השמים אשר כסו בענן, והלילה גם הוא יורש עצר השמש המושל בכל אשר לה בישנה את שנתה במטת הבדלח במצולת ים, הלך ערירי לרשת את הארץ, הירח שר צבאו וכל חילו הכוכבים יראו מהביט אל הקרח הנורא המושלך ארצה כפתים, ואל השלג המטאטא במטאטא השמד את כל חי מעל פני האדמה.

דממת קבר שררה בחוצות העיר הקטנה עציון־חבר העזובה והנאלמה גם בצהרים ובימי האביב והקיץ בזרוח אור השמש ובהלה נדה על ראשה ובהיר היא בשחקים, ואף כי ביום סגריר וחרף ובעת לילה, כי מצער היא העיר הזאת ואנשיה רובם אביוני אדם ודבר אין להם ברחובותיה, אלה ישבו בבתיהם לעבוד עבודתם המחיה חצי בשרם: זה תופר טלאים על בלויי סחבות לעניים כמוהו, וזה רוצע במרצע נעל ישן נושן לחדש נעוריו ולמכרו בעד פתותי לחם, ומרביתם כל הימים מקרא קדש להם כל מלאכת עבודה לא יעשו ולחמם לחם עוני מאשר יבקשו נדבת כסף מאת כל עובר אורח דרך עירם, כי דרך המלך היא, והיה בשמעם קול מרכבה מרקדה וסוס דוהר וקמו והלכו איש ממקומו לראות את פני האורח ובקשו את פניו ופשטו ידיהם ולקחו את אשר לקחו ושבו לבתיהם אל תחת תנור וכרים, ואשר אין להם גחלת לחמם יאספו יחד בבית המדרש לפלות שם כליהם וידברו וישיחו מעוצר רעב ויגון, יגידו האותות והמופתים אשר עשו צדיקי דור ודור בשמים ובארץ לעיני כל ישראל, ויספרו נפלאותיהם לעם נולד אשר לא ראו ולא יראו עוד את המראה הזה. כי הקדושים האלה כבר היו לעולמים אשר זקנים הגידו ואבותיהם ספרו להם ומאתם אין איש אשר חזה הנפלאות האלה בלתי אם לשמע אזנם שמעום מפי מאמינים בני מאמינים שכל דבריהם אמת וצדק.

“אם הראשונים כמלאכי עליון אנו כחמורים, יאמר אחד המספרים אשר ככלוב מלא עוף כן ראשו מלא ספורים מבהילים ונפלאים אשר כל השומע אותם תצלנה שתי אזניו ושערות ראשו תסמרנה מפחד: – “לפנים בישראל גם שמש בבית המדרש נפקחו עיניו כאתון בלעם לראות מתי עולם ורפאים כי קמו מקבריהם יבואו ביתה המדרש כחצות הלילה להגות בתורה ולהתפלל אל ה'. הבקר אור והמתים שבו אל קבריהם לנוח בשלום על משכבותם כל היום הבא עד בוא עתם עת דודים תור חצי הלילה ואל בית אלהים יהלכו ברגש, והשמש אשר ישן בבהמ”ד כל הלילה הסכן הסכין לארח לחברה עם המתים המהללים יה ועם יורדי דומה העולים הם למעלה בכל לילה ולילה עד כי היו בעיניו כצאן מרעיתו העוברים תחת שבטו ומדי האספם בהמון חוגג אל הרנה ואל התפלה ישן הוא שנתו וערבה לו וגם שלח הזמורה אל אפם לריח ניחוח”.

“אמת, ענהו רעהו הקרוב אליו בחכמתו ובידיעתו הרחבה בכל הנעשה בשמים ומתחת לארץ – רק מאשר על הארץ לא ידע מאומה – “אמת! שמש בבהמ”ד בימים הראשונים היה איש גדול וקדוש נורא מאד, עשוי לבלי חת ומתים משחק לו, הלא ידעתם את אבי זקני, זכרו לברכה, איש ירא וחרד על דבר ה', אשר כל ימי היותו על הארץ לא שלח ידו לנגוע בשערות זקנו לא כחל ולא פרכס ומסרק לא עלה על ראשו ורבצה שם כל המכה השלישית הכתובה בספר התורה אשר הביא ה' על מצרים ומי זה חלילה יחשד בכשר כזה כי ידבר שקר חלילה. ואני הנה שמעתי מפיו הקדוש כי בעודו נער על ברכי אביו שמע מפי אבי זקנו אשר זקניו הגידו ולא כחדו כי בימיהם היה בעיר, אשר שכח שמה, שמש בביהמ”ד שהמתים יראו מפניו יותר מיראתם את המלאך דומה, ובהגיע תור האספם אל בית המדרש ויבואו וימצאו אותו נעול וידעו כי ישן השמש ויעמדו כלם מבחוץ ויראו מגשת אל הדלת ואל המזוזה עד כי הקיץ השמש משנתו ותחס עינו עליהם ויפתח להם את הדלת. ואם חטא אחד המתים בזדון או בשגגה ועשה אח מאחת מאלה אשר לא ישר בעיני השמש, אז בחרות אפו היה כורך מת ומת יחדו ונשאם על כתפיו וזורקם ביחד שנים שנים החוצה והדלת סגר אחריהם. פעם אחת הלך השמש בלילה אל העיר החדשה אשר מעבר הנהר להשיב שם את נפשו בכוס יין־שרף אשר נמכר שם בזול וגם חזק היה מאד עד כי כל שותיו משנה שכרון שכרו; ויהי בשובו משם שמח וטוב לב ונפשו רוממה ומאד נעלה, ויפגשהו בדרך אחד המתים אשר הלך לעולמו זה שבועים והיה איש חסיד בחייו ודרכו בקדש היה לשמח צדיקים באמרי פיו ולפעמים חשקה נפשו להחיות נפשות הצדיקים במילי דבדיחתא; ויגש המת אל השמש להפחידהו ויאמר: הידוע ידעת אותי? הלא אנכי פלוני בן פלוני אשר מתי זה כארבעה עשר יום והנני היום מת, האינך ירא מפני? – למה אירא ענהו השמש, ומה מפניך אֶבָּהֵל! הלא אתה האיש אשר ידעתיו מאז, אויל היית בחייך וסכל לאחר מותך! ויפן השמש וילך לדרכו ויעזוב את המת בפחי נפש כי לא עלתה בידו להפיל עליו אימתה ופחד.

בשיחות כאלה יבלו זמנם יושבי ביהמ"ד בעיר עציון־חבר הרעבים והערומים וגדולה אמונה המכלכלת את בעליה בלחם שמים אין זרע ואין חריש וקציר, אין מלאכה ואין סחורה, אין דגן ואין חטה ואין כל מאכל אשר יאכל כי לחמם לנפשם האמונה וספורי נפלאות נפש רעבים ישביעו. ואם המצא ימצא ביניהם איש צעיר לימים אשר לא עלה עוד עול אשה ובנים על צוארו ושלחנו ערוך בבית חותנו העשיר, אשר לקחו לו לבן ואת בתו נתן לו לאשה, וישלחהו לבית המדרש לקחת מוסר השכל מפי סופרים ומלמדים ושוחטים וחזנים העצורים שמה תמיד לפני ה' וכלי מקטרתם בפיהם ומפי ספרים קדושים המספרים כבוד אל ומעשי ידיו בגן עדן ובשבעה מדורי גיהנם אשר מדדו אותם בקו המדה; הנה הצעיר ההוא למחיה שלחו ה' לפניהם כי ימלא גרונם של תלמידי חכמים אלה יין־שרף בבקר ובערב אחרי התפלה, כי חתן העשיר הוא בעל מכס היין־שרף ובידו להשקותם כיד חתנו הטובה עליו לבעבור תהיה תהלתו בקהל חסידים, אשר זה כל ישעו וכל חפצו של חותנו אשר לא קרא ולא שנה מימיו ובאמונתו יחיה כי אלהים בשמים ויד צדיקים בכל הארץ משלה.

 

ב. התם והפרושׁ    🔗

בלילה ההוא כתם היום, יום הולדת את ברכיה חתן נחמן העשיר מחזיק מכס היין־שרף, אחר תפלת המעריב בשוב איש איש לביתו לעשות מלאכתו או לשבת בטל בצל קורתו, חשובי החסידים נשארו עוד בבית המדרש אשר הוחם היום יותר מימים אחרים במצות ובהוצאות חתן העשיר! והנער משרתו מהר להביא בקבוק יין־שרף ויציגהו על הבמה מלמעלה למען יחזוהו נכחות כל איש רעב וצמא ומר נפש והביט עליו וחי, ומימינו ומשמאלו עוטרות אותו עוגות מצות משוחות בשמן מזה; וחלות דבש ורקיקים מעשה אופה מזה ויין־שרף רב כיד המוכסן וחזק מאד בוער כאש כיין המשלש, אשר על כן קרא לו שם חדש “שליש”; הוא עומד על הבמה וכלם מיחלים עליו להשיב נפשם השוקקה. אך איש לא יהין לשלוח בו יד בטרם כלו תפלותיהם שני אנשי השם יעקב איש תם ונחום הפרוש. תומת הראשון וישרו – שבתו בבית המדרש לאורך ימים, התעסקו עד חצי היום בנקיון גופו ושאריתו בתפלה, לכתו בתום לב מדי יום ביומו אחר התפלה לביתו לאכול לחם אשר לא עמל בו ולא ידע מן הוא, כי על אשתו השליך יהבו והיא תכלכלהו על מחצית שכר לעולם הבא, ומערבה ועזבונה היו ראשונה מעשי תפונים מאפה תנור, אשר נשאה בבקר בבקר לחצר שר העיר ופקידיו וכל עבדי החצר ומשרתי השר באו אליה הביתה לקחת ממנה מעשה איפה כי היה ביתה סמוך לחצר השר הבנוי לתלפיות מעבר להנהר. גם יין שרף מכרה להם אשר לא כדת, כי לא היה ביתה בית ממכר ומשתה יין שרף וגם לא מאת חוכר היין שרף לקחה את יינה כי אם אשר הביא לה אחד עבדי החצר מחוצה לעיר, ואף כי ידע מזה נחמן המוכסן לא יכול לעשות לה מאומה יען כי היתה לחן ולחסד בעיני השר ובעיני כל שריו ועבדיו בעבור יפיה וזה שמה אשר קראו לה “רחל היפה” (רחל דיא פיענקע) ואשר על כן גם בעלה נקרא בפי ההמון העם על שמה, יעקב בעל היפה (יאנקעל דער פיענקעס) והחסידים קראו לו התם, ויהי כאשר הרחיב ה' את גבולה ותעש לה שם גם בית מלון אורחים ויסורו אליה כל עוברי הדרך אשר דבר להם בחצר. לא היתה כרחל אשה מצלחת בעציון חבר, כל נשי העיר התקנאו בה כי לא היה דבר אשר יחסר בביתה, יהיה מה ונפשה אותה והנה הוא מובא לה מחצר השר, כי כל עבדי החצר כל היוצא מפיה יעשו. העבדים האלה מדי בואם אל ביתה פעם בפעם ראו גם את בעלה איש ארוך ודק ועיניו יורדות תמיד מים ראשו מגלח ופאות ראשו משתי קצות רקותיו יורדות עד החגורה אשר על מתניו, בזקנו אין שער צומח בלתי אם ביבלת אשר בקצהו. “מה לך רחל” – הגידו לה עבדי החצר פעם בפעם – “מה לך כי היית לאשה אל המתועב הזה אשר לא תאר ולא הדר לו? הן לא נוכל לאכול לחם בפני המגועל הזה ואיך תתני לו לקרוב אליך?” – ויאמרו עליה כי “נזם זהב באף חזיר” היא. אף לא שגו במשפטם ודברם אמת כי כן קראה אותה גם שלמה בחכמתו, “כי אשה יפה וסרת טעם” היתה. אנשי החצר הטו את לבבה וכאשר מצאה היא חן בעיני כלם כן מצאו כלם חן בעיניה, ובאהבתה שר ועבד נפגשו ובכל זאת לא יצא עליה שם רע בעיר בעבור צדקת בעלה ותם דרכו אשר לחם סתרים זה נעם לו מאד, והחסידים הללו בשערים מעשיה ויאמרו תמיד כי הגדילה לעשות בתתה לחם לשובע לאיש קדוש וטהור וחסידן בכל מעשיו, ונפשם כלתה וגם נכספה להיות כסאותיהם קרוב אל כסא רחל בגן עדן, זה הוא תומת יעקב איש תם ומשפטו.

ופרישת נחום זה פרישת דרך ארץ, כי לא דרך כל הארץ דרכו, וארחותיו לא ארחות כל בני איש ובני אדם יחד. עליו השתוממו חסידים וצדיקים התפלאו ורבים הודו ולא בושו כי לא ידעו ולא יבינו הליכותיו בקדש. מדי יום ביומו ירחץ במים את בשרו בקיץ ובחרף, וברחצו את בשרו אין איש אתו כי ישב דומם בבית המרחץ עד לא נשאר שם איש ואחר ירחץ. בכלות העם חצי תפלתם הנה הוא שב מבית הרחצה ויחל להתפלל, בעמדם ישב ובשבתם יעמוד, לקול זעקתם ידום וכדומם ישאג כארי; וככלות העם כל התפלה תתלהב נפשו כלהבה תלהט הרים, וקול תפלתו הולך וחזק מאד. והיה הנותר במתפללים והנשאר בבית המדרש קדוש יאמר לו. בית המדרש הוא ביתו לעולם. שם יתפלל, שם יאכל, שם ישתה, שם יעלה עשן הטאבאק, שם יישן בצהרים ובלילה, כי אל ביתו לא יבוא ואל אשתו לא יקרב מערב שבת לערב שבת, ואם אמנם עודנו צעיר לימים ולא הגיע לשלשים כבר הוא מלומד בנסים, ומופתיו ואותותיו יודיע אב לבנים.

בחרות אף שמש בית המדרש, היושב הוא וביתו בלשכה אשר בבית ההוא, על נחום הפרוש כי לא הניח לו לישן כל הלילה, בלכתו הנה והנה פעמים הרבה ובא אל חדרו לצקת מים על ידיו פעם בפעם, אף גם אחר כי כבר נרו ויחר להשמש מאד ויגער בו ויקללהו קללה נמרצת – ותהר בתו הבתולה בשנה ההיא ותקש בלדתה ותצא נפשה ולא יכלה להתודות על חטאתה, ותקרא “נחום! נחום!” ותמות, וידע כל העם כי בשלו הרעה הזאת וה' הפגיע בה עון אביה כי גער באיש קדוש ופרוש, ויהי לנס. רבים אומרים כי זה האיש הקדוש נחום עובד כעת עבודה רבה לתקן את נפש הנערה החוטאת, אשר על כן יתמיד עוד יותר לשבת בבית המדרש ולפעמים ישוב שמה גם בלילי שבתות וימים טובים, וכמה פעמים ראוהו מדבר עם אחותה הצעירה ממנה, וזה גלוי לכל באי שער עירו כי אין נחום מדבר דבר עם כל אשה מאשת איש ועד נערה בתולה, אין זה כי אם לתקנת אחותה המתה יש לו דבר אליה ועמה הוא נועץ, ומי יבוא עד חקר איש קדוש כמוהו.

שני אנשי שם אלה, התם והפרוש, עוד לא כלו תפלת המעריב בלילה ההוא, ליל סער ושלג ליל יום הולדת את ברכיה ליל שמורים לו מימים ימימה, זה חמש שנים מאז בואו הנה מבית אביהו לבית חותנו, להנחיל אוהביו י"ש וגרונם ימלא. ויהי הם רצים ושבים בבית המדרש הנה והנה כאשר ירוץ הקורא בהרים וקולם כדוב יהמה וכארי ישאג שאג ובמרוצתם כסוס שוטף במלחמה ואיש את רעהו יפגשו ויעברו, זה עולה וזה יורד זה רץ למזרח וזה למערב, יעקב צועק בקול “שמע ישראל ה' אלהינו!” ונחום יעננו בקול רעש גדול לעומתו צועק ואומר: “אני ה' אלהיכם!”

יתר החסידים אשר כבר כלו תפלתם יושבים איש במקומו. זה מעלה עשן הטאבאק וזה מתחכך בכותל התנור, וזה ספר פתוח לפניו ועיניו פונות דרך הבמה צופות אל הבקבוק העומד שמה הכן ומצפה לברכה.

בקרן מערבית צפונית, בזוית אשר בין הכותל הצפוני ובין קיר התנור, שם חסידים יקננו אשר בגדיהם קרועים ובלוים ובביתם אין לחם ואין שמלה ואין גחלת לחמם, מרי נפש מענים ומרודם נסים מבתיהם לקול נשותיהם המריבות ומתקוטטות עמהם ומבקשות לחם לאכול ופורש אין להם, מרוב צרה ויגון יבקשו מפלט למו בבית המדרש אשר הוא בית מקלטם שם ישבו בזוית זו וכלי מקטרתם בפיהם וישיבו את נפשם בספורי נפלאות בנסים ומופתים אשר לא היו ולא נבראו רק משל המה בפי כסילים. נלכה נא שמה ונטה אזן ונשמעה מה ידברו הפעם הזאת כטוב לבם למראה יין־השרף העומד על הבמה ובצפיתם יצפו לנוחו אל פיהם.

 

ג. שׂיחת חסידים    🔗

ישראליק בעל תוקע (כבן שלשים שנה, כחוש מאד, עורו צפוד על עצמותיו, על לחיו הימנית כויה וחוטמו בוער ונראה כעמוד אש הולך לפניו, איש אשר שמו הטוב הולך מקצה העיר עציון־חבר ועד קציה – מהלך מאתים פסיעות בינונית – יען כי מיום היותו בן י"ג שנה – יום חתונתו – לא עשה גם דבר זולת שלשה דברים אלו, התפלל, למד ספרי צדיקים, ופרה ורבה, וכבר הוא מטופל בשלש בנות ושני בנים, מלבד שלשה ילדים שמתו ושנים הפילה אשתו. המשרה אשר על שכמו לתקוע בשופר בראש השנה ולהחריד כל יושבי עציון־חבר בזעקתו ובתנועותיו המשונות, ירושת נחלה היא לו מאביו, ולאביו מאביו, מי יודע מכמה דורות. ובהיות המשרה הזאת חובתה רק יומים, ולפעמים, אם חל יום אחד של ר"ה בשבת, רק יום אחד בשנה, הנה הוא כמלאך הממונה על התקיעות (עיין הצופה לבית ישראל פרק חמישי תלונות סני וסנסני וסמנגלוף) הולך בטל כל השנה וכל מלאכת עבודה לא יעשה, ועוסק רק בשלשה דברים הנזכרים שעליהם עולמו עומד, ואין בינו ובין מלאך התקיעות רק מה שהמלאך אינו צריך לאכילה ושתיה בנים ובנות לא יוליד, וזה האיש הבורא מלאכים רבים בתקיעותיו, הוא גם כן בורא נפשות רבות וחסרונן ועול כבד מנשוא הוטל על צוארו, והוא “גונן בחשובה אשה וגם בבנים חמשה” כהאיש־חסיד של מוצאי שבת, וכלם צועקים ללחם, והוא גם רעב וצמא וערום וחסר כל, ולולא מצא לו מפלט ומנוס בהאחזו בקרנות בית המדרש כי עתה כבר היה לשלל לפגעים רעים אשר סביב שתו עליו, אפס בבואו אל הבית הזה, ושם ישב מן הבקר עד הערב, אזניו לא תשמענה קול זעקת אשתו האומללה וילדיה הרעבים, והיה בשתותו כוס יין־שרף או שנים ויותר – דבר אשר לא יחדל מקרב בית המדרש – תבוא שמחה בלבו ושכח כל אשר בארץ ונפשו תעלה מעלה מעלה. ישראליק זה הוא ראש המדברים בקרן מערבית צפונית תחת הכירים, ולדבריו ייחלו זקן ונער, כי קבל מאבותיו ומרבותיו ספורי נפלאות הרבה, ומלבד הספורים המקובלים האלה עוד לספורים רבים מקור נאמן בו בעצמו, כי הוא עושה חדשות ובורא נפלאות, כי לד קל וחומר בעצמו אם נתן לו רשות לברוא מלאכים, ספורי נפלאות לא כל שכן. על כן גם הפעם הזאת, מדי ירוצו התם והפרוש הנה והנה, ואלה שכבר כלו תפלתם לא יוכלו עשות דבר בלעדם והנה סביב לישראליק נאספו, ואליו כלם ישברון לתת להם אכלם לחם שמים ולהשיב נפשם בשיחותיו, וזה החלו).

–הייתי אצל כל צדיקי זמננו ובפרט זה כמה שנים אשר אני נוסע מדי שנה בשנה אל רבינו הקדוש הצדיק מרוזין, שתי פעמים ישבתי אצלו כמעט כל השנה, ולא זכיתי לשתות אצל שום צדיק כוס של יום הולדת אותו, שמע מניה לאו מנהג ישראל הוא ושייך רק לפרעה ולכל עבדיו כדכתיב “יום הולדת את פרעה”. אצלנו החסידים מנהג כשר וישר לשתות “לחיים!” ביום המיתה (יאהרצייט) שהמיתה היא החיים האמיתים החיים הרוחנים וצדיקים דוקא במיתתם קרוים חיים, ולפיכך ממיתים את עצמם לפעמים בחייהם, היינו ששותים לשכרון עד דלא ידעו מחייהם, כדי שיהיו בבחינת מתים ואז יהיו חיים באמת, ולכן טוב יום המיתה של צדיקים מיום הלדה (געבורטסטאג) של רשעים שבחייהם קרוים מתים. ובאמת לא ידעתי מי התיר לאותו האיש לתקן מנהגים חדשים בבית מדרשנו החוסה בצל הצדיק מרוזען? מנהגים אשר לא שערום צדיקינו? –

אליעזר יעבץ: הלא ידעת ישראליק, כי זה האיש לאו קטלא קניא באגמא הוא, וליכא מאן דפליג כי בר אורין ובר אבוהן הוא, אולי קבל המנהג הזה מאביו ז"ל?

ישראליק: ואני אומר לך שאפשר מן הסתם בודאי גם אביו לא היה טוב ממנו:

אליעזר: שוטה! אביו היה מוסכם מכל הצדיקים וביחוד משני המאורות הגדולים הצדיק מבארדיטשוב ואחריו הצדיק מאפטא זצ’ל.

זנוויל שוחט (בן עשרים וחמש שנים, ארוך ודק ומצוארו יוצא כפתור, גרונו נחר תמיד ובדבריו הוא מתנועע מאד כמו בתפלתו). פשיטא, ראינו גדולים וטובים מאביו שבניהם יצאו לתרבות רעה וכפרו בעיקר. הלא הרב החסיד והצדיק המפורסם ר' זלמן מלאדיע היה לו שהמיר דתו.

ישראליק: הרב החסיד והצדיק המפורסם! רחמנא ליצלן מהאי דעתא! זלמן קאזאק חסיד וצדיק מפורסם? הלא הרבי הקדוש והטהור רבי ברוך נכד הבעל שם טוב זצ"ל קלל אותו קללה נמרצת ואמר עליו כי נכרתה האמונה מפיו, והצדיק מאפטא ז"ל לא הוציא שמו מפיו בלי קללה.

זנוויל: מה לי ולצדיקים שכבר היו לעולמים שלא ראיתים ולא הבינותים ואין כח השגתי לדעת מה עשו ומה היתה כוונתם. הלא טוב לי להאמין באמונה שלמה בהצדיק מרוזין ודי לי, וכה אראה בנחמה שבעיני ראיתי ס' עטרת ראש של ר' זלמן על שלחנו של רבינו הקדוש מרוזין,

ישראליק (בשחוק גדול): שוטה! קסבור אתה שרבינו הקדוש שיהיה יודע לקרות בו חס ושלום אפילו שני מלים? ומה לו ולספרי פסולים של זלמן קאזאק; אבל אם היה לך מוח בקדקדך כתינוק בן יומא היית צריך לנגח את עצמך שמסתמא אפשר בודאי הספר מונח אצלו בשביל שזלמן בא אליו בכל לילה ולילה ובוכה ומתחנן אליו שיתקן אותו ויעלהו משאול תחתיה, והביא לו את ספרו בכדי שעל ידי מה שיביט בו בראיה הקדושה שלו יתקן את בעל המחבר. וזה כל הסוד אשר לא הבינות, וגדולה מזה שמעתי מחסיד אחד ירא שמים גדול שפעם אחת נמצא אצל צדיק גדול בקארדאן (גאליציען) ספר פסול בלע"ז דייטשערש. והיה לתמיה גדולה בעיני העולם, אף על פי שלא ידעו מה ענין הספר ומי מחברו. והיה שם חסיד אחד איש נלבב ובריה נפלאה ובעל שכל גדול ושם נפשו בכפו ושאל את הצדיק על זה. והשיב אותו הצדיק שזה הספר חבר המין משה פרעסער (ר"ל החכם הרמבמ"ן ז"ל) ושזה האיש משה הולך אל הצדיק ואינו נותן לו מנוחה ומבקש ממנו תקון, ועל כן לקח הצדיק את הספר הזה ממנו שהביא לו בעצמו כדי שיתן עיניו בו ויתקן את המחבר, ושם הספר הזה הוא שם קדוש “ירושלים” שכן דרכם של הרשעים לקרוא לספריהם בשמות קדושים, “ירושלים, ציון, ישורון, שולמית, ידידיה, כרמל, שרון”, וכדומה כדי שיהיה להם אחיזה כל שהוא בקדושה ויהיה אפשר לתקנם, כי הרשעים הם בעונותינו הרבים חכמים גדולים להרע ויודעים היטב שסוף כל סוף יהיו צריכים לתקון. ובעבור זה מונח הספר הפסול אצלו כדי שעל ידו יתקן את בעל המחבר.ובודאי מסתמא אפשר הוא הדין הכי נמי במה שראית ספרו של זלמן קאזאק אצל רבינו הקדוש. ועוד שאם אני רוצה אין אני מאמין לך שראית הספר הפסול הזה על שלחן רבינו ויכול להיות שזה בודאי שקר וכזב ואם כן אתה טוען שמא, ואני אומר לך בבירור שבשום אופן לא היה על שלחן רבינו מעולם ספר כזה ואני טוען ברי וברי ושמא ברי עדיף, ובזה אני רוצה להראות לך שאני למדן גדול ממך בנגלה גם כן ואתה אין לך שכל בפני חתול ומה אני חייב לך.

אליעזר: אבל אני שמעתי מפי מגידי אמת שהיו בעצמם בטולטשין בעת המחלוקת וידעו בבירור שקרה שאיש אחד מחסידי רבי ברוך פגע באיש אחר אשר לא היה מחסידיו ויאמר אליו: הראית את זלמן קאזאק? ויחר בו אף האיש ההוא ויקנא לכבוד ר' זלמן שכבר היה מפורסם לגאון עולם בנגלה ובנסתר ויכה את החסיד על הלחי הכה ופצוע עד שפוך דם. וירץ החסיד ויספר הדבר לרבי ברוך, כי אמר יסר ייסרנו הצדיק רבי ברוך לאיש המכה אותו ויעשה ממנו גל של עצמות. אולם רבי ברוך – כאיש אשר כליותיו ייסרוהו ונפשו יודעת מאד כי הפריז על המדה נגד גאון וחסיד כרבי זלמן – ענהו לאמר: “הטיב אשר עשה המכה אותך בעברתו! למה פערת פיך לבלי חוק ואנכי לא צויתיך”. מוכח מזה שלא ניחא ליה לרבי ברוך גם בגן העדן בעולם האמת שיבזו את הצדיק רבי זלמן ויסמכו עליו.

ישראליק: ואני אומר שכל הספור הזה כלו שקר וכזב שבדה מלבו איזה חבדניק (מחסידי ר' זלמן ובניו אחריו), והראיה שאני לא שמעתי מזה דבר.

אליעזר: התינח בספור הנ"ל מר' זלמן ומה תעשה לספור שספרת בעצמם אודות ר משה מדעסויא שכפי הנשמע מהספור הנ"ל כבר נתקן על ידי הצדיק מקארדאן שקרא או הביט בספרו “ירושלים” ולמה החסידים מקללים ומבזים אותו עד היום הזה? א"כ מה הועיל הצדיק בתקנתו?

ישראליק: יכול אני להשיב לך שהקללות והבזיונות הם לטובתו ולתקנתו, ושכך נגזר עליו מן השמים שיקללוהו החסידים לעולם, אבל מה לך לייזריל לשאלות כאלה? וכי לא נעקר עוד מלבך הטינא שהיתה בלבך? המערכה שלך שעני גדול אתה ואין לך פת לחם, לולא זה היית צריך לקנות משקה הרבה כדי לתקן אותך בשביל שאלותיך אלה, כבר שמעת מכל הצדיקים והחסידים ששאלה היא ראשית מחקר וראשית מחקר היא אפיקורסות ר"ל. נשליך הדברים האלה ונשוב לענין ראשון. מנהג שתיית יי"ש ביום הלידה הוא מנהג של גוים; ואין דעתי נוחה מזה שנתגרר לבית מדרשנו.

אליעזר: איעצך ישראליק! ראשית דבר לא תשתה היום מיינו של מנהג זה, ובלא זה כלל גדול כי “השתיה כדת אין אונס”.

ישראליק (בשחוק): שוטה! זה הוא כללו של אחשורוש מלך טיפש ואצלנו החסידים הכלל בהיפך שאונסים כל אדם כשר על השתיה, כי אם אין שתיה התלהבות מנין? הלא ידעת הפי' הקדוש והמתוק מדבש של הבעש"ט זצ"ל על מאמרם “אע”פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" שהכונה בזה, שאע"פ שמלמעלה בא תמיד אתערותא דלעילא בבחי' מיין דכרין, אעפ"כ מצוה להביא מן ההדיוט אתערותא דלתתא בבחי' מיין נוקבין ע"י שתיית יין שרף ולהתעורר עי"ז לעבודה בדחילו ורחימו.

אליעזר: לפי הפשט או הסוד הזה היה מהראוי לשתות י"ש קודם התפלה ולא אחר התפלה, כי מה תועיל ההתעוררות אחר התפלה?

ישראליק: אמת הדבר, מי שיודע כונת השתיה באמת מותר לו ועוד חובה עליו לשתות קודם התפלה אבל אין מגלין סוד זה אלא לצנועין.

אליעזר: אשרני, מה טוב חלקי שזכיתי להיות מן הצנועין.

ישראליק: שוטה! קסבר אתה שבאמת אני כועס עליך, חס ושלום! ידוע לכל שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אבל נחזור לענינינו. שמעתי מפי צדיק אחד מילא טבא יקר מפז ע"פ “והשתיה כדת אין אונס” ר"ל שהשתיה שהיא כדת, היינו כדרך הנהוג אצל חסידים ואנשי מעשה, אין אונס, פי' אין לה דין אונס כמו שאמרו חז"ל אין בנין וסתירה בכלים ופי' רש"י אין תורת בנין וסתירה בכלים, וה"ה גם כאן אין אונס אין דין אונס נוהג בשתיה, כי ידוע הוא בכל מקום שאונס רחמנא פטריה, אבל לענין שתיה כדת אינו נחשב דין אונס ואין אדם גדול וירא שמים פטור משתיה אפילו כשהוא אונס, כי מחויב הוא לצדד בכל מה דאפשר לגרוע מבני ביתו עיניו, ואפילו ללכת מבית לבית לאסוף נדבות ויאמר שהוא בשביל עניים ויקח במחירם יין־שרף לשתות בכל עת ובכל שעה ובכל רגע וכל המרבה לשתות הרי זה משובח. והראיה שבפורים ימי הנס הנעלה שאז כל ישראל נעלים מאד והם בבחי' חסידים לכן כלם חייבים לבסומי בפוריא והולכים לאסוף נדבות לקנות יי"ש.

אליעזר: לדעתי די לו לאדם לשתות י"ש בבקר ובערב להשיב נפשו כשאין לו מה לאכול. והש"י יודע שאם היה לי תמיד מה לאכול בעתו כמעט לא שתיתי ולא כלום, כי אין אני יודע ומשיג שום תועלת משתיית י"ש לא לגוף ולא לנפש, רק לחולשת הלב, וגם זה הבל ודבר מדומה, כי האיש שהורגל לשתות מים קרים להשיב נפשו הנה הוא מועיל לו יותר, ומקרא מלא דבר הכתוב “מים קרים לנפש עיפה” ואילו יין שרף לנפש עיפה לא נאמר. אבל נאמר: “תנו שכר לאובד ויין למרי נפש” ואובד ומר נפש הוא מתיאש ואינו יודע מה שהוא עושה רחמנא יצילנו מתכונת נפש זו.

ישראליק: מה אומר ומה אדבר ומה אתוכח עם איש חכם בעיניו שאינו מבין כלל ענין השתיה וסודה. באמת אדם פשוט ומוח מושקע (פלאטשיקער מוח) כמוך אינו כדאי שיפסיד ויקלקל אפילו כוס אחד של יין שרף.

זנוויל: אין אני יכול להבין כלל איך איש כליזריל, שהיה חותנו חוכר הי"ש שנים הרבה וכמעט הורתו ולידתו ביי"ש, איך השגתו נמוכה כל כך? שוטה, אטו שתיית י"ש מלתא זוטרתא בעיניך, קסבר אתה שהחסידים שותים כמו שהערלים שותים? – השתא כיון דאתינא להכי אף אני אימא בה מילתא מקובלני מפי צדיקים וחסידים שכל מי שאינו מבין לשתות י"ש כראוי סימן רע הוא לו שנתן עיניו בנעוריו בספרי מינים ר"ל, ואין לו תקנה אלא שתיה באונס היינו שיכריח את עצמו לשתות. ועל זה רומז הכתוב “והשתיה כדת אין אונס” כי החסיד האמתי אינו צריך שיאנסוהו לשתות, כי שתיתו כדת, אבל ששתיתו אינו כדת מפני שהביט בספרי מינים, הציץ ונפגע, הרי תקנתו שישתה באונס. ואתה אליעזר ראה לאנוס את עצמך לשתות כדי שיצא מלבך ניצוץ האפיקורסות שנשאר בך.

אליעזר (כועס): יהיה איך שיהיה, אבל לשוחט בודאי אסור לשתות ולשכור מדינא דש"ע. ואתה תחזה שהשכרות היתרה תביאך לידי שעמום, ואז יקח הרב דהקלתנו ממך עמדתך, כי כבר התחילו ידיך לרעוד.

כמעט הוציא אליעזר הדברים האלה מפיו. והשוחט נמלא כעס וחימה, ועוד מעט ואש המריבה היה הולך הלוך וגדול מאד. אבל ברגע זה כלו התם והפרוש תפלתם ושמו אל היין שרף עינם והקול נשמע “לחיים!” ופתאום שבתו המריבות והניחו ממקומם לקחת איש חלקו ביין המשולש, והשלום קם על תלו.

נפן נא הפעם אל זוית אחרת בבית המדרש ההוא, בטרם נרוה דודים ועינינו תשבענה עונג לראות בשתות ידידינו החסידים, אשר כבר זכינו לדעת את הגדולים שבהם, את היין־שרף הנצב עמנו בזה. –

 

ד. הנגלות והנסתרות    🔗

בירכתי כותל המזרח, שם עומד נצב, לאור נר דולק, עלם רך וצעיר לימים, עיניו שחורות כעורב ושערותיו סדורות לו תלתלים, עוטה אדרת שער ומגבעת שער יקרה חבושה לראשו, והוא נשען על שלחנו, שמאלו תומכת את ראשו וימינו אוחזת ספר העיקרים, אחד מן הספרים היקרים הנמצאים לרוב בבתי המדרש בערים האלה מאז ומקדם, ואיש לא ישים לבו עליהם. ואם שאל תשאל איש מיושבי ביהמ"ד לאמר: “מי הביאם הנה?” לא ידע להשיבך דבר, כי אם: “מאז המה, מימי קדם”. – בפתחך אותם תעמוד מרעיד ומשתומם לראות כי הספרים האלה אשר אין איש שולח ידו לנגוע בהם ואין קורא בם מראשית השנה עד אחרית השנה, המה קרועים ובלויים ומשוחים בשעוה ובחלב הנרות! אות הוא כי ראו ימי טובה, אשר לא קצו בם בני ישראל ולא היו לזרא באפס. כי אם היה דברם קדש להם, כי אז הובא בית ה', וקראו בם כל יודע ספר והגו בם יומם וגם לילה לאור הנר. כאלה הם ס' העקרים, ס' חובת הלבבות, ס' עקדת יצחק, ס' מורה נבוכים, ועוד רבים כיוצא בהם. כה כל דברי תבל ארצנו חולפים ועוברים, ועל כן חלדנו זה נקרא עולם עובר, כי דבר קים ונאמן אין בו. הספרים האלה כבר עבר וחלף עת דודיהם, וכבודם לאחרים הנחילו. המה כלואים באוצר הספרים, כיושבי חשך וצלמות לא יראו אור, ואין משים לב עליהם, ויציצו כעשב ספרים חדשים לבקרים, ספרים אשר אבן פנתם לא תורה ולא חכמה ולא כל מלאכת מחשבת או מלאכת עבודה, ספרים אשר לא על אדני ההגיון הטבעו, בכור השכל לא צרפו ומשדי הבינה לא ינקו, כי אם הבל המה מעשה תעתועים, ספרים אשר כל ישעם וכל חפצם להפשיט המחלצות מעל תורת ה' המשיבת נפש ולהלבישה בגדים צואים, להפוך דברי אלהים חיים אשר בה כמהפכת סדום ועמורה, לשרש בכל תבואותיה, לכרסם כל נצניה ופרחיה ולזרוע אותה מלח, הלא המה הספרים הנודעים בשמותם לכל כסיל מתעבר ומתחסד, אשר אם אמנם תמול הם עלי ארץ ולפני מאה שנה ישראל לא ידעם ולא עלה על לבו כי יפרה רוש כזה על תלמי שדה התורה, בכל זאת פרו וישרצו בזמן קצר ותמלא ארצנו אותם, ויקראו בשמותם עלי אדמות “ספרי יראים”. ומי המה היראים אשר מבטנם יצאו? יראי ה'? – אם את ה' אלהיכם תיראו למה שמתם לתועבה את תורתו ותחפאו עליה דברים אשר לא כן? – והיה האיש אשר גרסה נפשו לתאבה ופקח עיניו על הספרים הישנים אשר דעת שפתם ברור מללו וחכמתם בחוץ תרנה, יאספו עליו מלא הרועים רועי רוח יריעו תרועה גדולה, כי נבלה עשה בישראל, כאלו מן העץ אשר צוה אלהים לבלתי אכל ממנו אכל. ואלה אשר חדשים מקרוב באו לקחת את נפש העם מקצה וכל איש בחיקו ישאם כאלו דבש וחלב תחת לשונם, ולשונם עמל ואון. – אולם לא לעולם חוסן! גם הספרים האלה לא לעד ירשו ארץ, גם עליהם יעבור הכוס ובא יומם ונספו. כי יפקחו בני ישראל את עיניהם וידעו ויבינו כי חבקו חיק נכריה, כי לא מפי חכמת ה' יצאו הספרים האלה ויוצריהם בשר ולא רוח, ורוחם רוח עועים ולא רוח ה' סמכתם, אז יעזבו ישראל את הספרים האלה אשר יסודם אפס ותהו, וישובו אל החכמה ובקשו פני הספרים הישנים והחדשים אשר יסודתם בהררי קודש התורה והחכמה ומוסר השכל, ביום ההוא לא יקרא עוד לנבל חסיד ולנוכל לא יאמר צדיק, כי כל נבל ימלא יין־שרף והיה דראון לכל בשר, והנוכל מן גו יגרש ויספו ענוים בה' שמחה ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים.

העלם ההוא העומד שמה ומביט בס' העקרים, עיניו לנכח יביטו וקולו לא ישמע רק שפתיו נעות, הוא העלם אשר ליינו תצפה היום כל עין וליום הולדתו כלם ישברון, הוא ברכיה חתן נחמן העשיר מחזיק מכס היין־שרף. הוא ברכיה אשר בידו נפש כל החסידים ורוח כל בשרם, בידו הפקד רוחם! כי רוח החסידים ביין־שרף, ואל כל אשר יהיה שמה רוח היין־שרף ללכת ילכו גם המה, בלכתו ילכו ובעמדו נכחם תרפינה כנפיהם ולא יוסיפו להגביה עוף השמימה בלהבת שלהבת חסידותם! כי לא בשמים הוא ולא מעבר לנהרי נחלי אש שלהבת יה אשר בעדן, כי קרוב הוא אליהם בפיהם ובשפתם לשתותו, על כן קימו וקבלו עליהם החסידים חוק ולא יעבור, לאהוב עכ"פ אהבה גלויה, ולכבד בפיהם ובשפתם, אף כי לבם בל עמם את כל איש אשר בכחו ועוצם ידו לתת להם יין־שרף. והיה כי יחטא האיש ההוא לאלהים וכסו על חטאו. גם כי יגנוב או ינאף את אשת רעהו בסתר, אם לא עשה ביד רמה, יעלימו את חטאתו. והקריב את עולתו ואת אשמו יין כנסכו, ונסכו רביעית ההין לחסיד האחד, יוסר עונו וחטאתו תכפר. אחת היא החטאת אשר לא יאבו סלוח, וגם היין־שרף לא יכפר בעדה: עון הדעת הוא, חטאת מרי ומרד ומעל בצדיקיהם. מי הוא אשר פקח עיניו לחזות בנעם החכמה חטאתו לא תמח, והוא ידע ואשם. אף אם עודנו יקפוץ פיהו ובצדיקי החסידים לא ישים תהלה ולא יתן תפלה לאולתם, וגם ספר יספר אותום וידם החזקה בפיהו, רק לבו רחק מהם, לשוא נפתח לבו להונות את החסידים. הלא ידעו ויבינו כל מחשבותיו ובקרבם ישימו ארבם, ערום יערימו לו, יינו ישתו ועוגותיו יאכלו והם לדמו יארבו יצפנו לנפשו. כי כל אשר היה באמנה אתם ובא בסודם קדש הוא להם ונפשו קשורה בנפשם בקשר אמיץ, ואוי לו בסורו מהם, כי בנפשו הוא, כל חשך טמון לצפוניו, צנים פחים יטמנו לו בכל דרכיו, ועברתם שמורה נצח, אש תמיד תוקד על לבם לא תכבה.

כמעט ידעך שביב אור הנר אשר לפני ברכיה ויקח את מורה השעות אשר לו וירא והנה עברה השעה השמינית; ויפן כה וכה ויקרא אל יעקב ונחום הרצים רצוא ושוב, לאמר: כלו תפלתכם! כי אץ אני לביתי, הגיע העת ללמוד. ויפן אליו יעקב התם ויאמר: כליתי. ונחום הקריב אל הבמה ויקח הגביע וימלאהו ויקרא אל ברכיה: כה לחי! וכמעט רגע קמו כלם איש ממקומו ויסבו את הבמה, וישתו איש אשישה אחת, ויסב הכוס על פני כלם פעמים ושלש. ויעקב אחר כי הרוה את לשונו שלש פעמים, פנה אל ברכיה (כי שמר את דבריו) ויאמר: תם אני לא אדע מה תאיץ בנו לכלות תפלתנו, הלא זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד, כאשר ידעת, והלואי שיתפלל אדם כל היום. וברכיה ענהו בקול דממה דקה: אמת כן הוא, אבל כבר עבר זמן תפלה והגיע זמן תורה, והמתפלל כל היום ילמוד עכ"פ בלילה, כי לא איברי לילי אלא לגירסא. ונחום העביר מטפחתו על שפתיו אחרי שתו ואחרי אכלו, ויאמר: “הן אמת התורה הקדושה היא עמוד מן העמודים אשר העולם עומד עליהם, ובכל זאת עלינו לשום לב לדעת, מה היא התורה? כי יש תורה שבכתב ושבעל פה, וגם אלה נחלקו לנגלה ולנסתר, ואמרו חז”ל “דבר קטן הויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה בראשית ומעשה מרכבה”. ואנו אין לנו אלא דברי צדיקים שדבריהם עומדים ברומו של עולם ולהם נגלה שרש כל דבר למעלה בשמים ואין לנו להרהר אחריהם. והצדיק מאפטא זכרו לברכה כבר אמר שהעוסק בספורי נפלאות הצדיקים ועלילותיהם כאילו עוסק במעשה מרכבה¹. לזאת אתה ברכיה, הבוחר בתורה הגלויה לנו ולבנינו, לך לביתך ויהי נעם ה' עליך, כי הלומר ח"ו שלא לשמה אלא להתיהר ולהתפאר בחכמתו גרוע הוא מהבלתי לומד כלל, ובורא מזיקין ושדין רחמנא ליצלן. ואנחנו נברך יה אשר נתן לנו לב לדעת הנסתרות לה' אלהינו, ואשר שם חלקנו בין יושבי בית המדרש פה נשב כי אוינו לדבר ממעשה תקפם וגבורתם של הצדיקים ונפלאותיהם אין ערוך אליהם עצמו מספר, ומהם נקח לעבוד את אלהינו בדחילו ורחימו". ויהפוך נחום את עיניו וישאם השמימה כרואה מראות אלהים, ויאנח בשברון מתנים! אחרי כן שלח ידו אל החור אשר במכנסי בד שעל בשרו, הממלא לו מקום כיס, ויוציא שם תבה קטנה מלאה אבק הטאבאק, וימלא ממנה את שתי נחיריו היטב היטב לריח ניחוח לאפו. וברכיה קם ממקומו ויאמר לו: “יפה אמרת! הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. יבא יום אשר יהל נר ה' עלי ראשי, כי אזקן אבא בימים וגלה לי ה' את סודו, אז גם אני אעשה כמעשיכם. היום הזה הנני צעיר לימים, ומה כחי כי איחל לדעת את הנשגב משכלי והכמוס ממני? אלכה ואהיה בתורה צוה לנו משה, מפורשה באר היטב ע”פ חכמינו הגדולים אנשי השם אשר מפיהם אנו חיים ומבאר חכמתם אנו שותים, ואלהים יפקח עיני ויאיר נתיבתם, ואם ח"ו בשגגה ולא בזדון נתערב בתורתי דבר זר וכונה זרה, אשר לא ידעתי ולא עלתה על לבי, הנה אל טוב וסלח ה' וישא לחטאתי, ולבי סמוך ובטוח בדברי חכמינו האמתים אשר היו לנו לעינים ולאורם נלך אור ולא חשך, והם אמרו “לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה”. ויברך ברכיה את העומדים סביב הבמה ויפן וילך. – ובלכתו נתן עיניו באליעזר יעבץ, אשר מדי דבר ברכיה את הדברים האלה אותות ענג ונחת נראו על פניו, ושחוק נעים היה מרחף על שפתיו, ואליעזר גם הוא הביט בפני ברכיה ועיניהם נפגשו כשני קרני ברק ואיש לא ראה ולא ידע, וברכיה חלף הלך לו.

כמעט עבר ברכיה את מפתן בית המדרש החוצה והדלת סגר אחריו והנה שפטיה הסופר הגיח ממקומו מירכת ביהמ"ד מקצוע מערבית צפונית מקום הכירים ויקרב אל יעקב ונחום העומדים על משמרתם על יד הבקבוק אשר עוד לא הורק עד תומו. ושפטיה עלג לשון וערל שפתים ובדברו הוא קורץ בעיניו ומולל ברגליו ויוריד רירו על זקנו, על כן דבריו מעטים ורעים. ויהי כאשר נדברו יחדו ישראליק בעל תוקע וזיינוויל שוחט עם אליעזר יעבץ ישב גם הוא וישמע ויקשב והיטב חרה לו על אליעזר כי שונא הוא לו מתמול שלשום והוא עוין אותו תמיד. אבל החריש התאפק כי אין מלה בלשונו והדבור אין בו וקשה לו להוציא מפיו מלים כקריעת ים סוף. ויקרב שפטיה אל הבמה ויאמר: “ג–גם לי ה–הבו!” ויפן אליו יעקב וישאלהו ויאמר: “איפה הייתי בחלקי הכוסות?” ויען שפטיה: “א–אסור להסת–תכל…” ושחוק נראה על פני יעקב ונחום, כאלו נשא דבר שפטיה חן בעיניהם, ואליעזר יעבץ אמר כמדבר בינו לבין עצמו: אבל לשתות יינו מותר. וישמע שפטיה ויקללהו ויאמר: “ג–גם אתה כ–כמוהו”. ויחר אף אליעזר ויענהו קשות ויהי ריב בין אליעזר ובין שפטיה, והתם והפרוש לא ענו דבר ולא התערבו בריבם, ויהי כי לא יכל שפטיה להוציא מלים מפיו ויזעק זעקה גדולה מבלי אומר ודברים וינס אל תחת התנור לשבת שם משמים כפעם בפעם, ויהי כי תם היין מן הבקבוק וילכו איש לביתו רק נחום הפרוש נשאר בבית המדרש כאשר הסכין לעשות.

 

ה. נודע הדבר    🔗

כצאת אליעזר מבית המדרש לא הלך אל ביתו כפעם בפעם, וישב אל בית נחמן בעל־המכס פעמיו. ויבא אל חדר ברכיה היושב לבדו וספרים פתוחים לפניו. על השלחן נכחו ספר ממסכתות התלמוד פתוח, מימינו ספר מורה הנבוכים גדול ורחב ידים דפוס יעסניץ, בו ילמד כאשר אין איש עמו בבית לראות אשר הוא עושה, והיה כאשר ישמע צעדי גבר אחרי הדלת והמזוזה, וסגר את ספר המורה ופתח את הגמרא ואת המורה ישים תחתיה להסתירו בצל כנפיה, כי ירא ברכיה את החסידים הבאים אל חותנו פן יודע להם כי המורה יורה דרכו וחרה אפם והביאו את דבתו רעה אל חותנו ושמו עליו עלילות דברים לאמר כי סר מן הדרך הטובה, על כן בקש תחבולותיו להסתר מפניהם, ככה יעשה כל הלילות, כי בעוד יומם הגה באמת רק בתלמוד ובפוסקים ראשונים ואחרונים, גם בספרי המקובלים שם עינו לדעת את הכתוב בם, נכנס לפרד"ס של הרמ"ק ושלח ידו אל עץ החיים אשר שתל האר"י לוריא ויאכל מפרי עץ החיים לשובע נפשו, ויקרא בספר הזהר מפורש על פי באורי המקובל רבי זלמן מלאדיע ובניו ותלמידיו, הן המה כת החסידים המכונים בשם חב"ד (לאמר חכמה בינה דעת) כי אותם אהב ברכיה יותר מכל יתר כתות החסידים למיניהם, אשר לא ידעו דבר זולת שתה ורקד. – רק הלילות הקדיש לספרי החכמה ולחקירת הלשון על פי דרכי הדקדוק וההגיון אשר ירא לגשת אליהם יומם, כי תועבת נפש הבוערים אשר הוא יושב בקרבם המה. העם ההולכים בחשך לא יוכלו שאת קרני אור הדעת ויאמרו על האור כי הוא מסמא את העינים. יושבים בארץ צלמות ולא סדרים, הנלוזים במעגלותם, וכל עניני חייהם כמו מחשבותיהם ורעיוניהם נבוכים וסבוכים ומבולבלים כלם תהו ובהו, הנה שנאת מות ישנאו סדר ומשטר הפוקח עורים וחונן לאדם דעת מצבו, כי הם הדעת מאסו, ועיניהם מראות יעצימו, והיה במחשך מעשיהם בעינים עצומות, כאשר ישלח איש ידו אל סיר הבשר ולקח מן הבא בידו אשר יעלה המזלג אם טוב ואם רע. אנשים כאלה לא די להם כי בחשכה יתהלכו, כי עוד עברתם שמורה נצח על האיש אשר אור נגה עליו ומעגל דרכו יפלס. על כן כל שומר נפשו ירחק מהם והעלים יעלים מפניהם כל מחשבות לבו, וכן עשה גם ברכיה.

כשמוע ברכיה פעמי איש מאחרי הדלת וימהר ויסגור את ספר המורה, כי לא ידע מי הוא האיש הבא אל חדרו; אולם כבוא אליעזר החדרה, שב ויפתח את המורה ושמחה באה בלבו ויקרא: “ברוך בואך רעי כאח לי, החייתני כי באת אלי הפעם כאלו נקרא נקראת. ראה, ענין עמוק לי בספר הזה כבד ממני לא אוכל הבינו לבדי. ולי אין רע ואין חבר להגיש אליו הדבר הקשה בלעדיך. עתה בוא ברוך ה' שבה עמדי ונשתעה יחד, אולי יאיר ה' עינינו ואיש את אחיו נעזורה לבוא במשפט צדק על כל נעלם ממני לבדי, נחפשה ונחקורה ונדעה בינינו מה טוב ונפרוש אור על המאמר הזה”, ויהי ככלות ברכיה את דבריו אלה ואליעזר החריש ולא ענהו וישא ברכיה את עיניו ויביט בפני רעהו ויקרא: “מה זה אחיך פניך זועפים היום? החסר חסר לך מחית נפשך, או קצור קצרה ידך לתת טרף לאשתך וחיים לנערתך יעלת חן? הלא ידעתי כי דל מבין אתה ומלאכת המלמדות אשר אתה עושה בעמל ויגיעה רבה לא תתן לך די שבעך כעיר העניה הזאת ולא תטריפך לחם חקך. אולם הלא ידעת גם אתה כי יש לך אח נאמן, ולמה אתה מחשה ולא תגיד לי כל לבך. אם קצרה ידי מתת לך די מחסורך אשר יחסר לך, כי לא בידי טובי וכחומר ביד היוצר אנכי בידי חותני אשר בידיו עתותי. הנה לא תקצר ידי מהושיע לך במעט ולתמוך ידך בברכת ה' עלי”.

“זאת לא זאת” ענה אליעזר. “לא אכחד ממך, יקירי, אשר רצתה נפשי בך, כי אמת יהגה חכך ומצבי ברע הוא כאשר אמרת, פרנסתי דלה ורקה, לא תתן אוכל אל פי, ועוד רעה מזאת, הנה אשתי חולה את המחלה אשר חלתה ימים רבים, ותכבד עליה אכפה בימים האלה, ימי קור וחורף, ואנחותיה תשברנה לבי, אף אנקת בתי היקרה לי מחיי, אשר תאנק דום בפאת מטת אמה החולה, לא תתנני השקט ורוחי כים נגרש, ומי יודע מה עוד יקרני, כי רעה נגד פני, לא אאמין בחיי אשתי אשר כל תרופה למחלתה אין, כי אש תמיד תוקד בה ועצמותיה כמוקד נחרו, על כן מלאו מתני חלחלה וירא אנכי מפני היום הבא. רעה נשקפה עלי ושבר גדול! – אבל הפעם הזאת לא בעבור זה באתי אליך ולא להתלונן ולהתאונן מר באזניך אפריעך היום מעבודתך הקדושה לי, כי מה יתן ומה יוסיף לי כי אכאיב רוחך וימינך לא תושיעני, כי רק יד ה' לבדה תוכל להושיע, אם הוא ישלח עזרתו מקודש ואושע ומבלעדו מי יקים אשתי מערש דוי ויתן נחומים לי! – אבל ידוע תדע אחי כי למענך למענך באתי הנה, נפשי ירעה לי וירא אנכי פן תדבקך דעת אנשי און ומרמה, החורשים עליך רעה, יען בשקוציהם געלה נפשך, ועקבותיך להם נודעו, כבר נדברו יראי ה' אלה החרדים על כל דבר שוא והבל, ולשונם שלחו בך, והיא חמת עכשוב כאשר ידעת, אחת היא על כן אמרתי, השמר מפניהם, אל תתן את פיך לחטוא בהבליהם, ואל ירומון עיניך, כי הכל גלוי לפניהם, גם חדרי בטן יחפשו בחפש מחפש, אל תתגר בם כי חמתם כשאול תוקד”.

כדבר אליעזר פני ברכיה התלהבו מעט מעט, ויהיו כאש בוערה, עיניו להטו ונחיריו מלאו אף, וגאות ארי זועם נראתה על מצחו, ויט ידו ויחזק ביד רעהו ויאמר: ה' שלחך הנה! – בן שמנה עשרה שנה אנכי היום זה כחמש שנים אנכי עושה פה מלאכת ה' רמיה, חמש שנים אנכי נחבא אל הכלים כהחבא גנב, ואנכי לא עשיתי רעה ולא חטאתי לאלהים, בן שלש עשרה שנה השיאני אבי זכרו לברכה את האשה הזאת ויתנני בכף חותני ההמוני אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, למען אשבע מטובו ויעשרני עושר רב, אכן הוא ינחני במעגלי צדקתו ועל מי חסידותו ינהלני, ואני ככבש אלוף אובל אל כל צדיק וצדיק, שלש פעמים בשנה אראה את פני הקדושים אשר בארץ לא חפצי בם. כל עוד אבי היה חי על פני האדמה ואנכי נער החשיתי וכאבי נעכר. ראשונה כי לא אביתי להכאיב את רוח אבי הצדיק והישר, אשר בתומו ובישרת לבו נתעה בשוא ללכת אחרי הבעלים האלה, כהתעות כל בני ארצו ומולדתו הנולדים על ברכי אולת והבלי שוא. האף אמנם ידעתי כי לא היתה אמונתו בקהל קדושים בלתי מוגבלת כאמונת עורי לב אלה, כי עיניו אורו ולבבו הבין, יען כי בספרי חכמה לא געלה נפשו, והמורה לצדקה גם הוא הרוה אותו ותורת ה' ישרה לפניו הדורים. ומי יודע אם לא כמוני שמר מחסום לפיהו ונצרה על דל שפתיו, כי עת רעה עתנו זאת וכל המשכיל בעת ההיא ידום, וזאת שנית, כי רך הייתי וצעיר לימים מאד, את הארץ לא ראיתי, אנשיה לא ידעתי, ומה יעשה ילד כמוני, כי אעזבה בית מקלטי אנה אני בא – הימים האלה עברו, אבי זכרו לברכה הלך למנוחות שאננות בעדן גן אלהים ונפקחו עיניו לחזות בנעם ה'. כי אעזוב דרך האולת לא יחר אפו בי, כי אם ישמח בגורלו ויגיל בפרי בטנו כי פקח אלהים את עיניו ללכת מישרים ולבלתי תעה בישימון. והאל הטוב אשר בידו כל הסבות והמסובבות הוא אשר נתן בלב אבי לקחת אותי בשנה העברה ולעבור עמדי אל ארץ נכריה, בטרם נקרא אל אלהים, ועיני ראו ערים רבות והארץ רחבת ידים לפני, עוד נפשי תמלא ענג בזכרי את העיר טארנאפאל ותמונת החכם היקר ר' יוסף פערל אביט כאילו הוא נצב לפני, בבית ה' אשר יסד לתפלה ולתורה אהלך ברגש, שם ראיתי אור ולא חשך, סדרים ולא צלמות, ראיתי לקחתי מוסר, וידעתי היום כי לא על לחם חותנו לבד יחיה האדם, מי חותני ומה עשרו כי אבטח בו ומה שדים כי אינק כגמול עלי אמו? עד מה אעבור בסך הנערים אדדה עד בית אלהי הנכר אשר בקרב ישראל לעבוד עבודתם נכריה עבודתם? באה העת לעזוב את הארץ הזאת המלאה לה הבל ורעות רוח ככלוב מלא עוף. הגיע הזמן ללכת לבקש באשר אמצא חכמים מחוכמים אשר יורו דרכי להשביע נפשי הרעבה והצמאה לדבר ה'. הנה כאיש גבורתי להלחם נגד צבא מורדי אור ולהשיב חרפתם אל חיקם. מות אבי ז"ל העביר את צל מעלות שנותי הלאה עשר מעלות, כבן שלשים אנכי היום, אם לכח אמיץ הנני, ועד מה אנכי נרדם? ראה! ימיני פשוטה להכות מתי שוא אלה שוק על ירך, אספתי חכמה ודעת מלא חפני, ואם מעט הוא כאשר נפשי יודעת מאד, הנה די הוא להקהות שני אוילים ולשבר מלתעות התועים והמתעים האלה. ואתה דע לך ידידי כי גם בארצנו בקע אור השחר ותופע עלינו נהרה, הנה בעיר קרעמעניץ לא רחוקה היא ולא מעבר לים, ושם קרן אור פני חכם נכבד ורב פעלים, הלא הוא ר' יצחק בער לאווינזאהן, איש יקרא מאלף, די רוח יתירא ביה העשוי לבלי חת ולמורת רוח הבוערים אשר מלאו פני ארצנו, שנס מתניו ויצא חלוץ לפני עדת המשכילים המעטים, ויכתוב במועצות ודעת את ספרו תעודה בישראל אשר הוציא אותו לאור הדפוס בשנה העברה (תקפ"ח) בווילנא. את האיש המורם מעם הזה ראיתי מדי עברי דרך עירו בשובי לבדי לארצי ולמולדתי אחרי מות אבי בארץ נכריה. הנהו יושב על עלית קיר קטנה, ומאכלו פת במלח ומים במשורה, ערום ילך מבלי לבוש אדר יקר, אבל לחמו לנפשו חכמה עמוקה בלבו ומעטהו כבוד ותהלה אשר ינחול לעולם אם חפץ ה' בידו יצליח להעלות נר הדעת בארצנו וידע כל העם בימים יבואו כי חכם עדיף מנביא היה בקרבם ויספרו מעשיו לדור. באיש המעולה הזה קנא קנאתי ומטרתו שמתי לי למטרה. – ועתה אליעזר שמע את אשר אני דובר אליך. יש רגעים לאדם עלי חלדו אשר לא יסולאו בפז, יש רגע קטן שקול כנגד כל שנות גבר. הרגע הזה אשר אנכי דובר עמך בזה כאחד מאלה היקרים והנכבדים הוא, בו נהפכתי לאיש אחר ורוח אחרת באה אל קרבי. היום הזה החלה רוח חדשה לפעמי, רוח מלא מכל אשר יעבור עלי כל ימי חלדי. עיני נפקחו ואראה עתידותי, יבא יום, אראנו ולא קרוב, אשורנו והנהו רחוק, אבל בא יבא ונמניתי גם אני במספר מתי מעט אנשי צדק אשר לאמונה טהורה גברו בארץ. ועתה ידידי! אנער נא היום הזה מעפר האולת אשר כסתי בו לבלתי אכר בחוץ. הראשונות לא תזכרנה, השנים אשר חלפו לא תבאנה במספר ימי חיי כי לא חייתי בהנה, הייתי כחולם חלום, או כעֻבר במעי אמו. היום הזה הקיצותי, היום ילדתני אמי! מהיום הזה והלאה חיים חדשים מנו לי, ועיניך תחזינה את אשר לא יבין לבך בדברי עמך. כי כן אנכי רואה בפניך כי אינך יודע לכלכל דברי וכמתעתע אנכי בעיניך. אבל דעה אחי, כי רב הגיון לבי ובלשוני אין מלה, וכי קצור קצרה יד הלשון לגלות מצפוני הלב, יבא יום ופעולותי תגדנה לך יותר מאשר יהגה כל פה. עוד אחת אגלה לך בטרם אשים קנצי למלי. נלאיתי נשוא גם עול האשה אשר העמס עלי בלי חפץ נפשי, ואלי דבר יגונב ותקח נפשי שמץ מנר שלהבת יה, אש זרה לאנשי און ומרמה אשר השחיתו את דרכם על הארץ, אש תמיד תוקד על מזבח הטבע כלו, מצבא השמים עד רמש זוחל עפר, אש צח ומצוחצח המאיר ומשיב נפש, הנודע לתפארת לכל נפש מרגשת בשם אהבה! האש הזאת היא אשר הפכתני כחומר חותם ותצרפני כצרוף את הכסף. אשרי הנפש אשר הבעירה האש הזאת בקרב לבי! הנפש הזאת אך חלק מנפשי היא, חבל נחלתי אשר יעד לי אלוה ממעל, אף נחלת שפרה אלי ממרומים. לא אשקוט לא אנוח עדי אקבץ שני חלקי הנפש הנפרדים האלה והיו לאחדים! אז אעלה על במתי האושר אדמה לעליונים העושים גדולות בקרב הארץ, אגביה עוף על כנפי החכמה וידי תעשינה תושיה. – ויחרש ברכיה ויתאפק כי לא יכל דבר עוד כי מלא לבו על גדותיו ועיניו הפיקו להבה.

לדברי ברכיה האחרונים השח השפיל אליעזר עיניו ונשך שפתיו בשיניו, ורשמי פניו העידו, כי נכספה נפשו מאד כי יכלה ברכיה את דבריו אלה אשר אמנם באו כשמן בעצמותיו ולמשיב נפש היו לו.

רגעים אחדים עברו חרש וברכיה העמיק הרחיב הגיוני לבו כתר בעולם אחר וכמבקש שפוני טמוני שכל. וירא אליעזר כי החריש ברכיה ויתבונן להגיון לבו כי לא יפתח עוד שפתיו עמו, וישם הוא קץ לשתיקה זאת, ויפן אל ברכיה וישאלהו לאמר: “איה הספרים אשר אמרת לי זה שבועים כי בוא יבואו אליך מעיר מולדתך אשר שלחה לך אמך דרך עיר דביר־בשת?”

כמקיץ מחלום חזיון לילה הקיץ ברכיה לדברי אליעזר אוהבו, ופניו אשר להטו פתאום חורו.

“אחרו הספרים מבוא”, ענהו, “לא ידעתי על מה, ואגרת שלחה אלי אמי ושם נאמר כי הספרים שלחה זה כבר לעיר דביר־בשת ליד ר' אהרן שור. יכול להיות כי נעצרו בידו כי לא יקרה לפניו איש מפה אשר ישלחם אלי על ידו. האף אמנם שבו אנשים בשבוע העבר מדביר־בשת אשר היו בבית ר' אהרן לערוב ערבתם, אבל יכול להיות כי מרוב עסקיו העמוסים עליו שכח לתת לאחד מהם הספרים להביאם אלי, או… אבל מדוע זה שאלתני עליהם? ומה לענין הספרים אצל הענין המדובר בינינו ברגע זה? עוד דבר בפיך, מרחף על שפתיך, הוציאו ונדעה אותו”.

“בטרם כל”, ענהו אליעזר, “בטרם כל הגידה נא לי אם לא נמצאו בין ספריך ס' תבונת הרבנים ומגלה טמירין?”

“מה זאת?” צעק ברכיה ויקם מכסאו ויעמוד על רגליו, “מי הגיד לך? הלא אנכי לא הגדתי לך שמות הספרים וגם הרשימה לא הראיתי לך, ואיכה איפה ידעת את כל אלה?!” –

“על כן מלאו מתני חלחלה!” השיב אליעזר, “על כן נפשי ירעה לי כי כלתה עליך הרעה מאת חסידי הבעל האורבים לך הדורשים אחרי תעלומותיך. החוקרים כל סודותיך ויתיעצו על צפוניך. ואתה ידעת כי גם בי לא יאמינו ובכל מקום אשר אנכי שם עמהם ישימו מחסום לפיהם! ובכל זאת שמעה אזני כי האנשים האלה החטאים בנפשותם מתלחשים, ותבן לה כי מחתה בפיהם, ובכל עמלי ויגיעי לדעת את סודם לא עלתה בידי למצוא פשר דבר התלחשם, עד כי היום הזה עוף השמים המצפצף והמהגה, הוליך לי את הקול שפטיה ערל שפתים, עלג לשון אין בינה, רב עמי את ריבו וסוד רעיו גלה. כי מרוב כעסו עלי ועליך, קלל אותנו קללה נמרצת בברחו מפני תחת הכירים, ויגמגם בלשונו ויקלל גם את ס' מג־ג-גלה טפ־פחים וכ־כנים דר־ר-בנן, ומדי דברו הדברים האלה ראיתי כי יעקב הטמא ונחום הפריץ שחקו ורגזו יחד, השתוממתי למראה עיני ולמשמע אזני, ואבין כי כונתו אל ס' מגלה טמירין ותבונת הרבנים, אבל נפלאת היה בעיני, איכה ידעו הפתאים האלה את שם הספרים אשר לא ראו אותם ולא קראו בם, כי לא יבואו בקהל להם ותועבת נפשם המה, הלא העצים יעצימו עיניהם מראות ולבם מהשכול וכל ספר כתב איש ריבם פגול הוא לא ירצה, ובטרם יביטו בו יקרעוהו לשנים עשר קרעים או שרוף ישרפוהו בשבת שחל בו יוה”כ, פן יראו בעינם כי תועים הם ולבבם יבין כי דרכם חשך וחלקלקות ושבו ורפא להם. על כן נפלאתי הפלא ופלא מה לחסר לב זה לשאת את שמות הספרים האלה על דל שפתיו הערלות, אף כי נהפכו בפיו הטמא כקשת רמיה. יען כי עם הארץ חסיד הוא ולא יבין לדבר שם שום ספר גם מספריהם הקדושים להם, ותמיד הוא קורא לס' “אור המאיר” מר' וועלוויל זיטאמירער “עור המעור” ולס' “נעם אלימלך” “ויהי נעם אבימלך” וזה לא כביר מלאו כל אנשי ביהמ"ד שחוק פיהם כאשר קרא המגמגם לס' “מאיר עינים” מר' נחום טשערנאבילער “עור עינים”; לכן הבינותי מקלקול לשונו מה הם הספרים אשר יקלל הפתי הזה. ויהי כחשבי הנה והנה ותעל על מחשבתי אם לא ספריך הם, אשר שלחה לך אמך בדרך, דביר־בשת ומשם נשלחו אליך על יד אחד הבוערים האלה… וידעת היום כי גם יעקב הטמא ונחום הפריץ באו בשבוע העבר שניהם מרוזען ועברו דרך עיר דביר בשת, ואם על ידיהם נשלחו הספרים, הוי הוי אקונן על כבודך כי גלה ממך! ואף עלי נפשי תאבל כי נפשי קשורה בנפשך, ואם כבודך יהיה לכלמה מפני לא יחשכו רוק וגרש יגרשוני מהסתפח בנחלתם, וכל זאת איננו שוה לי, כי בך לבד כל הגיוני וכל מחשבותי ורעיוני יחרדו יחד פן תהיה לבוז."

כדבר אליעזר הדברים האלה וברכיה נצב עליו ולא הסיר עיניו מפני אוהבו ומעיניו המפיקות נוגה האהבה הטהורה והזכה. ודרך ברכיה (אשר רוח השיר צררה אותו בכנפיה והתעתד מאת אלהים לכהן פאר במקדשה בימים יבואו) להתהפך חיש מהר מתכונה לתכונה, כעס ורוגז לא ינוחו בחיקו זמן רב אם יכעוס רגע וחדל משנהו, ורגז, ושחק ועיניו יפיקו רצון וחסד. פחד פתאם יקרהו ופחד – ורחב לבו כרגע ונהפך פחדו לשחוק בקרבו ויהתל בדבר אשר לפני רגע רוב עצמותיו הפחיד; כי עצה עמוקה בלבו תמיד ורוח נדיבה תתמכהו, ובתמתו יבטח ולא יפחד ויתקומם נגד כל אסון ופגע רע, לכל אויב ומתנקם הוא נכון להראות מצח נחושה, כי לו זרוע עם גבורה לשבר מלתעות רשעים ולקצץ חניתם וחרבם תבוא בלבם – גם הפעם הזאת, מדי דבר אוהבו, כבר סרה מעליו רוח רעה המבעתו בראשית שמעו קול פחדים באזניו, ורוח אלהים לבשתהו, רוח עצה ותבונה ולשחוק היה בעיניו שאון הכסילים. ולמען הסתיר השחוק הנעים הזה המגיד יותר מכל פה ולשון כמה געלה נפשו במתי מרעים אלה, המרחשים בכל בתי העיר כאשר ירחש הרמש הרומש בבשרם – לדרוש אחר כל הסודות והמסתרים ולדעת אף דברים שבין איש לאשתו ואפילו שיחה קלה של הנשים המבשלות אחר תנור וכירים, למען הסתיר התול שפתיו לפני אוהבו המדבר, לבלתי יחשב לבו כי דבריו העירו שחוק והתולים בנפש השומע, שם ברכיה ראשי אצבעותיו בפיהו וינשך צפרניו בשניו, עד כלות אליעזר את דבריו.

וככלות אליעזר את דבריו ויאמר ברכיה: “המקנא אתה לי, אוהבי הנאמן, כי נתן לי אלהים ענין באביב שנותי לנסות בו כחי לדעת התצלח דרכי אשר אנכי הולך עליה לערוך מלחמת תנופה עם פגעי ומקרי הזמן? – האיש אשר התעתד מאת ה' להיות גבור מלחמה ולשום חתתו בארץ החיים ועל אויביו ישליך נעלו, הנה בילדותו, עודנו על ברכי אמו, שעשועיו את אנשי חיל, והמה עץ ואבן, יצאו חצץ כלם, עליהם יניף חרבו, וישימם שכם למיתריו ויך בהם מכה רבה עד השמדם. גם אנכי עודני נער, לא הסכנתי למשוך בקשת ולשאת אשפה, והיה אם אקרב אל המערכה ואראה ענקים לוחמים ונסתי, על כן שלח אלהים לפני את הגמדים האלה, אשר כחגבים הם בעיני, ונלחמתי בם ראשונה וכה אלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה; – אל יפול לבך, רעי, אם גנבו מספרי וישימו בכליהם, אם ישננו לשונם לחרוץ ככלבים עזי נפש עלי ועל תהלוכותי, אם יביאו את דבתם רעה באזני מורם ומנהלם רועה אוילי הפושע מבטן כמוהם (וזאת יעשו בלי ספק, כי זה כל כחם, הוא מלכם ואלהיהם) לי כאפס ותהו נחשבו כלם יחד, ועיני כלות לנסות דבר אליהם, ולהסיר המסוה מעל פני ולהראות להם פני להבים, פני דורש אמת ומתעב שקר למען בושת פניהם! כי ידעתי ולבי נכון ובטוח כי יבשו ויכלמו כל הנחרים בי.”

“ואתה אוהבי ורעי! לך אשלם תודות כי יקרתי וגם נכבדתי בעיניך ותחרד עלי כל החרדה הגדולה הזאת. אבל אל תירא ואל תחת. לך לביתך ושכבת וערבה שנתך כי עמנו אל. מחר נוסיף לדבר מזה, עתה כבר עת השנה הגיעה ובעיני חותני יפלא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.”

כה נפרדו האוהבים וילך אליעזר לביתו.

וברכיה בטרם ישכב התהלך בבית אנה ואנה פעמים אין מספר ומעיניו כידודי אש התמלטו, לבו מלא הגות, חזות קשות הגיד לו לבו, כי קרוב לבוא יום מלחמה נוראה, ופניו כפני המים ביום סער אשר דכים וגליהם ישנו מרגע לרגע. וגם בעלותו על יצועו לא שכב לבו, כבה את נרו ועפעפיו לא סגרו. רעיוניו אשר רבו מאד בלילה ההוא נצבו כגבורים סביב למטתו ולא נתנו את השנה לבוא אליו ולחבקו בזרועותיה כפעם בפעם, ותתצב מרחוק ותשמור לו עד עלות השחר. אז כענן בקר כלו מחשבותיו מעט מעט וכטל משכים הלכו למו, ויעלו מעל מטתו, וכאוהבת רע נגשה השנה ותשק לו בשפתים דולקות ויסגור את עיניו ויישן על ברכיה.

ו. אליעזר יעבץ    🔗

(זה ספר תולדות איש יהודי)

בקצה העיר הקטנה עציון־חבר, הרחק מאדם העיר, עומד בית קטן כאוהל רועי, גלמוד בדד כמלונה במקשה, הוא בית אליעזר יעבץ אוהב ברכיה.

זה האיש הדל, המתפרנס כעת ממלמדות הנותנת לו לחם צר ומים לחץ, ראה ימי טובה בנעוריו. כי בן נדיבים הוא מעיר דביר־בשת, ובהיותו בן ארבע עשרה שנים השיאו אביו אשה מהעיר הקטנה הזאת אשר הוא גר שם כיום הזה. חותנו ר' ברוך מוכסן, היה בעת ההיא איש עשיר. אבל ברבות הימים ירד מנכסיו ואכל גם את כסף בתו אשר יתן לה שלוחים וגם את המוהר אשר הביא עמו חתנו אליעזר מבית אביו, וימת בערום ומחסור, גם אבי אליעזר מת ולא השאיר אחריו כבודו, כי גם עליו עבר הכוס. ויהי כראות אליעזר כי כלתה עליו הרעה, כסף אין לו וכל מלאכת עבודה לא למד, כי לא שמו בני ישראל לב בימים ההם לדברי חכמי יועצי עמם מעולם אשר דבר ידברו אליהם השכם וקרוא באזניהם ללמד את בניהם מלאכה, אבל כלם שונאים את המלאכה ואוהבים את הרבנות בהיפך ממה שצוו אותם זקניהם, ואם גם לא טפש לב אבי אליעזר כרוב אנשי עירו, אכן לא נשא אותו נפשו ללכת נגד רוח עתו, ויאמר כאשר אמרו רוב בני ישראל בימים ההם, המכשלה הזאת לא תחת ידי היא, ומה אעשה אנכי לבדי, וצפור דרור אחת לא תקרא קיץ על הארץ; על כן לא נשאר לאליעזר בעת רעתו עצה ותחבולה אחרת לכלכל את אשתו החולה מרוב צרה ויגון ובתו היחידה המפונקה מנוער, כי אם בשומו מפלט לו ידיעתו הרחבה בתלמוד ופוסקים אשר הגה בם מנעוריו, ויהי למלמד, כי ידיעתו בלשון עברית ודקדוקיה ועשרים וארבעה ספרים הקדושים התלוים בה לא לעזר ולא להועיל היתה לו בעיר הזאת, אשר אין דורש ואין מבקש ידיעת לה"ק וכל אשר ידע אותה ואשם. ואף כי ידיעתו המעטת בשפת אשכנז ורוסיא אשר הכחיד תחת לשונו וירא מהגיד כי טבל מטהו בקצה יערת הדבש ההיא, וכבר העלתה ידיעתו הקטנה הזאת חלודה מרוב ימים אשר לא פקדה, והיתה כלא היתה ורק חכמתו בתלמוד היא שעמדה לו לבלתי ימות ברעב; אפס גם העבודה הזאת לא הספיקה לו די החיות חצי בשרו, כי רוב בני עירו עניים מרודים, ומה השכר אשר ישלמו למלמד את בניהם? אפס ותהו!

האיש הזה, בהיותו מילדי עיר גדולה לאלהים ואנשים מבני ישראל בה הרבה ושונים: חסידים מתנגדים וגם משכילים יודעי לשון וספר עמים, טעם בילדותו טעם כלם גם יחד. בבית אביו, חוטר מגזע צבי תפארת ישורון הגאון חכם צבי ובנו הגאון יעב"ץ, למד ללכת בדרכי תופשי התורה אשר על לחם שלחן הערוך לפניהם לבד יחיו וקדש הוא להם כל הימים, כל הנוגע בדין מדיני הש"ע כנוגע בבבת עינו. שם בארון הספרים אשר לאביו ראה וקרא מלבד ספרי התלמוד והפוסקים ונושאי כליהם גם קצת ספרי החכמה שחברו גדולי ישראל הנודעים לשם ולתהלה, כספר מורה הנבוכים להרמב"ם ז"ל, ס' הכוזרי לר"י הלוי, העקרים לר"י אלבו, ספרי דון יצחק אברבנאל, ר' יש"ר מקנדיאה, ר' מנשה בן ישראל וכדומה, וביחוד אהב להגות בספרי הגאון יעב"ץ אבי משפחתו ואשר על שמו נקרא שם משפחתו יעב"ץ. אפס גם רוח בית המדרש לא עברה עליו חנם לבלתי צרור אותו בכנפיה. בבית ההיא קננה החסידה, אשר היתה בימים ההם גברת בכל ערי ישראל בארץ הזאת, ועוד היום לא הסירוה מגבירה ובערים רבות עוד תעשה חיל. החסידות הצבועה הזאת הכינה מרום כסאה בבית מדרש בכל עיר גדולה וקטנה, שם מסכה יין־שרף בבקר בבקר אחר התפלה לאיש אשישה אחת, היום בכסף פדיון נפש מת לתקנו מדי שנה בשנה ביום הובל לקבר, כאלו היתה הנפש בגד עדים אכלו עש, וכצמר אכלו סס, ויפקדוה בטלאים על גבי טלאים פעם בפעם; ומחר באתנן אורח הבא להתפלל בבית הזה, והיה כזה מחרתו וככה יעשו כל הימים. שם טבחה טבחה נערי בני ישראל אשר לא ידעו עוד לבקר בין טוב לרע ותצודד את נפשם בספורי הבל מנפלאות רביהם חוזי שוא ומקסם כזב, וישימו החסידים את אולתם כחותם על לב הנערים האלה, אשר בפתיותם יאמינו לכל דבר כי מאזני משקל אין להם. גם אליעזר שמע דבריהם וספוריהם, ואם מנהגי בית אבותיו וחכמת הספרים אשר קרא ולמד עמדו לו לבלתי יצלול ביון מצולת הבלי שוא בשתי רגליו, הנה לא שמר רגלו האחת מלכד, ויהי כפוסח על שתי הסעפים, רגל אחת ברפש החסידות ורגלו השנית עמדה במישור דת מורשה קהלת יעקב.

שתי הכתות האלה המכחישות זו את זו עשו מלחמה בנפש אליעזר בהיותו בן שלש עשרה שנה ויתרוצצו למודיהם ויסודותיהם בבטנו, זאת אומרת בני החי וסור ה' ליראיו וכל הכופר ברבי וצדיק ככופר באלהי ישראל; וזאת אומרת שקר החסידות והבל החסיד, אותה ואת בנה תשחטו ביום אחד, כי הנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה, ומצות אינן צריכות כונות האר"י, וכל שהוציא את עצמו מכלל דיני השלחן ערוך ועובר זמן קריאת שמע כפר בעיקר. ככה נאבקה ברוח אליעזר בימים ההם החסידות עם ההתנגדות עד עלות השחר, עד שבאה הכת השלישית והכריעה ביניהן, ותגע בכף ירך שתיהן ותקע! –

אבי הנער אליעזר, איש נדיב וחכם לב, ר' יעקב (כשם אבי משפחתו הגאון ר' יעקב עמדן) היה סוחר מנכבדי העיר בימים ההם, רוב ימיו בביתו לא שכנו רגליו, כי מערכו ועזבונו בקרית מלך אב מאסקויא המעטירה. אחת בשנה או בשנתים בא אל ביתו לחוג את חג המצות במסבת אשתו וילדיו. ולא יכול יעקב לשום עינו על חנוך בנו, אשר ראה בו אותות חכמה מדי בואו לביתו ויבחן אותו בלמודיו. ולבבו הבין כי נתן ה' חכמה בלב העלם, כי מלבד הלמודים אשר היו לו לחק על פי מלמדו למד ספרים הרבה מבלי משית ידו עליו. אולם לא נכחד ממנו כי גם מכותלי בית המדרש דבק בו הנגע הנראה בבית ההוא. ולא אבה יעקב לאסור אסור בבנו לבלתי בוא בשערי הבית אשר שם חסידים יקננו, כי חכם לבו וידע היטב דרכי איש צעיר לימים ויצרי לב נער לאכול מפרי העץ אשר יצווהו לבלתי אכל ממנו. ועוד יותר נגלו לפניו מזמות מצודדי נפשות אלה ותחבולותיהם ונפשו ידעה מאד כי אם יודע להם כי חשך הוא את בנו מלכת אחריהם, אז לא ירגיעו ולא ינוחו עד יתפשוהו במזמותיהם ובנכליהם – ואז ערום שאול נגדו. כי לא תועיל כל תרופה למכתו כאשר יתאמרו פעלי און אלה לצוד נפשו למדחפות, ועוד יותר בהיות אביו רחוק ממנו כל ימות השנה. ומי זה לידו יתקע כי לא יעשו כלה במדותיו הטובות כדרכם, וילמדוהו להעיז פניו גם באביו, ואבדה כל תקוה לישר תלמי לבבו אחרי אשר יעבירו עליו מחרשתם. ויעקב זכר את אשר קרה בעיר לא רחוקה מעירו, כי הוכיח אב את בנו על ארחו לחברה עם מתי שוא אלה, ומדי דברו עם בנו לא יכול להתאפק ויוציא דבר מפיו על הרבי אשר לחסידיו נמנה בנו, וילך הבן ויספר לאחוזת מרעהו, ויאספו כלם יחד והבן הזה עמם ויתנו את אביו לחרם². על כן השכיל יעקב לעשות ולא כהה בבנו הילד, כי אם שמר את הדבר לעת מצוא.

ויהי היום ויעקב שם ממאסקויא עם אוצר רב סחורות לחוג את חג המצות בביתו, ויגד לאשתו לאמר: כי הפעם הזאת לא ימהר ללכת לשוב לעירו מסחרו כפעם בפעם, כי בביתו ישב כל ימי הקיץ, כי שיח וכי שיג לו עם שותפיו, והגיעה העת לאמר להם בואו חשבון. אשתו שוש ששה בבשורה הזאת כמוצאת שלל רב וילדיו ברכו את ה'.

כל ימי החג השתעשע יעקב עם בנו הצעיר ולא זז ידו מתוך ידו. דבר עמו וילמדהו ויורהו ויאמר: “ראה בני, מקצה חדש ניסן יבא היום אשר תכלינה שלש עשרה שנה, ביום ההוא תבוא בברית מצות תפילין והיו לטוטפת בין עיניך כחותם על לבך חותם על זרועך כי עול המצות הושם עליך מהיום ההוא ומעלה ולבדך תשא וכל מחסורם עליך. ביום ההוא אנער חצני ואברך: ברוך שפטרני מעונשו של זה. – ועתה הגיעה העת לדאוג גם לימים הבאים. הן כבר ארשת ובעוד שנים עשר חדש ונשאת אשה והלכת לגור בבית חותנך. הידעת בני את חקות הארץ אשר אנחנו יושבים בה? הן הגית בתלמוד ופוסקים וספרים רבים קראת, אפס גם את העולם נתן אלהים בלבך, והיית כאבותיך איש סוחר בארץ, ואתה את לשון העם אשר אנחנו יושבים בקרבו לא ידעת. לכן אתן לך היום מורה אשר יורך את שפת רוסיא שפת ארצנו, ויען כי אנחנו העברים בארץ הזאת מדברים שפת אשכנז נשחתה על כן עלינו ללמוד גם את השפה הזאת בצחותה היא לשון אשכנז היפה בלשונות. ויותר מזה הזהר בני לבלתי הקל בכבוד לשוננו הקדושה גברת הלשונות ולדעת אותה בכל דקדוקיה ופרטיה ועשרים וארבעה ספרים הכתובים בה, אז תשכיל ואז תצליח והיית ברכה”.

לא רבו הימים ואבי אליעזר הביא עמו כבואו לביתו מרחוב העיר איש צעיר לימים לבוש בגדי חמודות כאחד אנשי אייראפא, ויאמר לאליעזר: “זה מורך אשר יאלפך בינה, בלשונות העמים. וזה שמו אשר תקרא לו האדון אשכנזי, חוטר מגזע משפחתנו הרמה”.

בימים ההם התגורר בעיר ההיא איש חכם ונבון מליץ מפואר ודובר צחות ומדקדק גדול הר"ר טוביה בן־צבי גוטמאן המכונה בפי כל “ר' טוביה פעדער”, אשר בא שמה מעיר פשעדבערז אשר בגליל קראקויא. ויהי האיש ההוא הולך תמים ופועל צדק ובתורת ה' חפצו, אבל עם חסידים לא נמנה ולא אבה בדרכם הלוך, ע"כ היה לחרפה ולקלס ולחם עוני אכל כל הימים. רק מתי מעט אנשי חיל לתורה ולתעודה, אשר גם בימי חשך וערפל לא חדלו מקרב מחנה ישראל אחד בעיר ושנים במשפחה, המה הושיטו לו שרביט חסדם ותחת כנפיהם חסה, וביחוד שם עינו על הרב החכם הנודע לתפארת מוה' יהושע העשיל הלוי המכונה הרב מהעלים. – אל האיש הנעלה ההוא פנה ר' יעקב יעבץ וישחר פניו לתת לקח לבנו אליעזר בתורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינהו במקרא ובחקות הדקדוק. אז פקח אליעזר את עיניו ויעזוב את תעתועי הבלי החסידים ויואל להטות אזנו אל החכמה לבדה.

אם בעיני הקורא הנעים יפלא מה היה לאיש חכם ונבון כר' יעקב יעבץ לתת אשה לבנו בהיותו בן ארבע עשרה שנה? מדוע מנע עיניו מפרי בטנו לבלתי למדו מתחלה כל מלאכת עבודה בטרם שם עול אשה על צוארו? – גם אנכי אענהו, ידידי! כל הדברים האלה גם בעיני יפלאו, אכן רוח היא בזמן, רוח הולך ולא ישוב. רוח עועים אחזה את הזמן העבר אשר בו קרו הדברים המסופרים בזה. אם לא תדע קורא יקר אם אמת יהגה הכי צא לך בעקבות קורות העתים, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך כי אמת נכון הדבר, נעשתה השערורית הזאת בישראל בימים ההמה, ועוד גם היום לא סקלו מסלותיהם מאבני נגף אלה, גם נבוני העם הסכילו לעשות כי אחרי רבים הלכו ולא סרו מדרך העם אם כי חתחתים בדרך ההיא, זה לא יכל לבטל מנהג אבותיו אנשי השם אשר מעולם, וזה לא אבה להעמיס עליו בוז וקלון מאת המשפחות המיוחסות כי יאמרו עליו, ראו בן פתי זה שפטפט במנהג אבותיו ומגדל רווק זקן יותר מארבע עשרה שנה! יהיה איך שיהיה אם בזדון ואם בשגגה, כלם נואלו! –

אלה קצות דרכי ראשית ימי אליעזר יעבץ, אשר אנחנו רואים אותו היום בעציון־חבר זקן בעודנו עול ימים רך בשנים ואב בצרות, בן אחת ושלשים שנה ושיבה זרקה בו מעוני ומחוסר כל, בעל אשה זה שבע עשרה שנה ואבי נערה בת שש עשרה שנה, דואג ללחם מדי יום ביומו זה שתים עשרה שנה מאז מת חותנו ויעזבהו אותו ואת אשתו ואת בתו לאנחות, והנהו הולך על משענתו כצל בנטותו וקרוב לבוא עתו לולא ה' יהיה בעזו וישלח עזרתו מקדש.

אלה תולדות ישראל בימים ההם, ישראל (בעש"ט) הוליד את החסידים, החסידים הולידו שלש בנות לעלוקה: את השתיה שלא כדת את הבטלה ואת שנאת המלאכה, ומאלה נפצו כל הצרות וכל הרעות וכל התקלות וכל הקללה הכתובה בספר התורה ואשר לא כתובה אחת מהנה לא נעדרה.

זה ספר תולדות איש ואיש מזרע היהודים אשר בימי אפל וחשך אלה, אם דל ואם עשיר היה אביו, אם כסיל ואם חכם, כעובד עבודת אולת בלב ונפש כאשר לא עבדה כי אם למראה עין, כלם יחד נשאה רוח רעה בכנפיה ולא נכר חכם לפני סכל, כי תושיה נדחה מנבון ועצה ממשכיל, וגם המשכיל בעת ההוא ידום, וחלילה לו להגיד עצתו לאיש ללמד את בנו אומנות או כל מלאכת עבודה, כי בנפשו דבר האיש ההוא. על כן אבלה נבלה הארץ ונשמו נאות יעקב כי כל יסוד למחיתם אין, והיו שתותיה מדכאים ועושי סחורה עגמי נפש וכל המשתכר משתכר אל צרור נקוב, כי כן ארחות כל בוצע בצע בסחורתו ובעזבונו, היום יצבור ומחר יקבור, ואף אם כל העם מקצה יסחרו את הארץ ומכרו ואין קונה ואיש את רעהו יונה ונשארו ככלי ריק.

ככה נשארו גם אבות אליעזר ואשתו. הראשון לקח סחורה במאסקויא בהקפה מאת עשירי עם הרוסים אשר להם בתי חרשת המעשה, ויחלקה בדביר־בשת, ויפיצה בערים סביב לה גם כן בהקפה, ומדי שנה בשנה כשובו הביתה אסף את הכסף עם הרוח אשר שת לו, וישב הכסף לבעליו ויחיה בנותר בכבוד והדר ימים רבים. אפס כאשר רוח אחרת היתה עם הקונים ולא אבו להשיב לו את הכסף ויחדל ללכת למאסקויא בידים רקות, כי איכה יבוא שמה והנוגשים אצים וכותבים אליו יום יום ביד הרצים כי ישיב להם את הגזלה פן תבער כאש חמתם. – ומה היה לו לעשות? נשאר במקומו בערום ומחסור וילך מדחי אל דחי וימת בענין רע, ולא השאיר אחריו מאומה בלתי אם בכי ויגון ואנחה. והשני – הה, השני דמו בראשו! בחטאו מת! כי הואיל הלך אחרי צבא הצבועים נביאי השקר אשר נבאו לו שוא ומדוחים ויאכלו אכול את כספו, ויהי הם אוכלים ושותים וחוגגים וכספיו הולכים ומתמוגגים, עד אם כלו לשתות ויכילו גם כל אסמיו והכסף אזל מכיסו ולא נשאר לו מאומה בלתי אם הנחלה אשר היתה לו למורשה מאת האספסוף הזה, אשר זה דרכם להנחיל אוהביהם י"ש (יין־שרף), כי מהם למד לשתות ולשכור, וכאשר ראה כי כלתה עליו הרעה ויתן עוד יותר בכוס עיניו למען ישתה וישכח רישו. ויהי הוא שותה שכור יוצא המסדרונה בעליה אשר שם ביתו, ועיניו אשר טחו מראות לא ראו כי אין מעקה לגגו וכבר נמך המקרה בעצלתים, ויפול מן הגג וישבור מפרקתו וימת.

ממחרת יום מותו נהפך הגלגל על ביתו כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה. עשרים שנה היה מחזיק מכס היין־שרף והרחים בעיר עציון־חבר אשר לזהב־אשה השר, בשכר קצוב אשר שלם לאדוני העיר מדי שנה בשנה. עסקיו היו הולכים ודלים כי לא פקח עיניו ולא שת לבו עליהם ויבטח על משענת הקנה הרצוץ, על ברכת מוריו המברכים בעבור בצע³ כסף, שכר המכס היה הולך הלוך וגדול משנה לשנה, כי זה האיש נחמן (חותן ברכיה אשר כבר ידענו) היה כרקב בעצמותיו ותמיד נצב לריב עמו ולקחת מידו את המכס בברכת רבי אחד עליו, אשר ברך אותו ויצוהו ללכת אל חצר אדוני העיר ולהוסיף על אשר חתן אליעזר (ברוך מוכסן) נותן, למען יגרשהו ויקח את נחמן תחתיו. אדוני העיר ראה בעני בעל המכס ולא שת לבו לדברי נחמן, כי אם הכסף אשר הוסיף פקד על הראשון לתת לו. ויהי לתקופת השנה ויבואו המוכסים להתיצב על אדוניהם ויבוא גם השטן נחמן בתוכם ויוסף עוד הפעם על המכס, והאדון שם גם בפעם הזאת את התוספת על ברוך המחזיק הראשון ויגער בשטן בנחמן ויגרשתו וילך, ככה יעשה כל הימים אשר ברוך חי עד כי גדל המכס מאד ולא יכל המוכסן לשאת אותו ולתת לאדוניו כל הכסף ביום המועד, ובהגיע תור השלום ויתחנן אל אדוניו ויקח האדון מקצת הכסף ועל הנשאר לקח שטר חוב. ויהי אחרי מותר המוכסן וישלח האדון ויקח את הבית ואת כל כליו מכלי כסף עד כלי האגנות, בכסף אשר הוא נושה בו והאשה וילדיה השליך החוצה כדומן, ואת חכירת המכס נתן לנחמן כברכת רבו ויהי לנס. ומאז הוטל העול הכבד על אליעזר חתן ברוך המוכסן, אשר בישרו ותום לבו לקח אליו גם את אשת חותנו ובנה יחידה. – שנתים אחרי מות חותנו הלך זה הבן לבקש עבודה באחת הערים, ולא נודע איהו ואיננו; ותקצר נפש האם למות, ותבך ותאבל ימים או עשור ותרד על בניה ביגון שאולה. ואליעזר ואשתו דינה ובתו מרים נמקים בעניים, מתאבלים על העבר, מצטערים על ההוה ומתיראים מפני העתיד, וחיי מרים כלענה אלה, הם חיים על פני האדמה זה ימים רבים, אפס אין כזמן רופא לכל פגע. ברבות הימים למדו לשאת את עניים ומחסורם, ואליעזר הסכן הסכין לעשות כמעשה כל עניי העיר, לסעוד לבו בסעודת מצוה, על סעודת חתונה וברית מילה, ובבית המדרש שתה ישתה כוס של ברכת אורח לתקון מת, אם אמנם לא לשכרון כאשר יעשו החסידים, כי אם להשיב נפשו לחיותה ברעב, והשפיל גאותו ורום עיניו וישכח כי היו אבותיו עשירי עם והוא בין משכילים נמנה בילדותו. אכן מעת אשר לקח נחמן לחתן לו את ברכיה, שב רוח חכמה ללב אליעזר ויזכור כי למד בנעוריו וכי לא לתהו והבל נברא לכלות ימיו באפס תקוה, אז החלה רוח דעת לפעמו שנית ויארח לחברה עם ברכיה בעתות הפנאי, פעמים בביתו ופעמים בבית ברכיה, ולפעמים גם בבית המדרש, כאשר לא היה שם איש מהחסידים שנואי נפשם. גם אל בתו שם אליעזר לבו מהיום ההוא והלאה לתת לה לקח כאשר לאל ידו לבלי תהיה כדוס כפרד אין הבין. והנערה הזאת אשר קרן אור פניה כסהר בחצי החדש נתנה שמחה בלבו מדי בואו אל ביתו ובאהבתו אותה אזר חיל לעבוד עבודתו ולעשות מעשהו בעמל ויגיעה רבה במלאכת המלמדות, ותהי אצלו שעשועים מדי לילה בלילה, כאשר עזבו התלמידים את ביתו, להורותה מעט מהלשונות אשר לקחה אזנו שמץ מגהם, ויבקש וימצא בתיבה עוד שנים ושלשה ספרים אשכנזים ורוסים ויתן לפניה ותקרא, ותהי זאת נחמתו כי שכלה היה כגן רטוב ותבונתה הציצה ציץ ותעש פרי הדר. ואיש לא ידע, בלעדי ברכיה, בלמדו את בתו שפות זרות, כי עון פלילי הוא בעציון־חבר ובכל ערי הככר. ויהי כאשר ירא ללמדה ביום לבלתי יודע הדבר ויעש לילה.

בלילה ההוא, כאשר אחר אליעזר לבוא ויתמהמה בבית ידידו ברכיה, לא נתנה בתו אשר אהבתהו שנה לעיניה, כי שמרה עת בואו לאכול עמו לחם, כי לא אכלה לבדה בלעדו, ותשב ותקרא באחד ספריה לאור נר קטן.

 

ז. ואיננה כי לקח אותה אלהים    🔗

מדי לכת אליעזר יעב"ץ מבית ברכיה אוהבו כברת ארץ לביתו, ובטרם יבוא שמה נשימה נא אנחנו עינינו בבית הקטן ההוא.

הבית הזה, בית מושב אליעזר, קטן ושפל, בנין חיץ וטיח תפל, לא תאר ולא הדר לו מבחוץ, וקרע לו חלונות שנים קטנים שקופים אטומים, גגו מכוסה בקש ותבן, ובפתחנו הדלת והנה לפנינו חדר משכבו ומשכב אשתו ובתו ושלחנו וכסאו אלה הם כל כלי ביתו, מלבד עוד תבה אחת ארוכה ורחבה מצופה עור, יתר פלטת ירושתו מבית חותנו אשר לא לקח אדוני העיר בנשיו, כי במה נחשבה לו. גם לאליעזר לא תסכון מאומה, כי ריקה היא ורק מבלי היה איש לקנותה ממנו נשארה בביתו ותהי לו למעמסה, ולולא מלאה לו מחסור יצוע ומטה לבתה כי עתה כבר השליך אותה החוצה. זאת תורת הבית וכל כליו, שם יאכל אליעזר ואשתו ובתו, שם ישנו וינוחו בלילה איש על מקומו ושם למד אליעזר את תלמידיו הבאים אל ביתו כל היום.

על המטה אשר בירכתי הבית שוכבת אשת אליעזר על ערש דוי. פעם בפעם ישמע קול אנחתה, רגע תישן ורגע תקיץ משנתה ותאנק דום, כנר דועך בטרם יכבה. והנה בתה מרים ממהרת אליה לדעה מה תבקש, ויהי בגשתה ותרא כי שבה לסגור עיניה ותרדמה נפלה עליה. אז תשוב אל שלחנה ותוסיף לקראות בספר המונח לפניה לאור נר קטן עומם ורק מעט קט יגיה חשכת הבית. אחרי קראה בספר כעשרה רגעים תחדל ותשים ידה על עיניה ותמחה רסיסי דמעה ועיניה אורו ומעפעפיה נשקף רגש קדש שלהבת יה עולה מקרב לב חושב מחשבות נעימות משיבות נפש, אחרי רגעים אחדים שמה ימינה על לבה ותקרא בקול דממה דקה: הלב דופק! (le coeur palpite) נערה מטיבת טעם אנכי, לבי שומע את אשר ידבר פי! – לו ידע זאת בעניאווסקי!…" אל אחרית דבריה אלה חרדה כצפור ופניה חורו כבשת גנב כי ימצא במחתרת, ושפתיה נאלמו דומיה.

אהבה, משיבת נפש כל חי! הגידי לי איפוא בת מי את? מאין תבואי ואיה מקום כבודך? האת היא הנערה מארץ נכריה⁴ אשר לא ידע איש שחרך, אשר כל הקרוב אליך יאשר בארץ ופחד ורחב לבו, הפותחת יד ומשביעה לכל חי רצון, אך מבחר מתנותיך לאוהבים תתני? – את תפתחי עלי השושנה לנוכח קרני השמש, את תחפי בירקרק חרוץ כנפי הזבוב המתיפה לבקש אהבה ועל השושנה יעגב; כל יצירי מעלה ומטה כלם אליך ישברון, תפתח ידך ישבעון טוב, ובלעדיך הארץ תשאה שממה והשמים יכבו לפידיהם וימש חשך. הלך וגדל הולך הילד, ימים על ימים תוסיף הילדה, כעגל באחו יזנק הנער, כבהמה במרחב תרעה הנערה, שלו בבטנם, מנוחה שאננה בלבם, לא ידעו רגש! פתאום תבואי ואיש לא ידע מאין, תשקי הילד, תחבקי הילדה, תשלחי ידך אל הנער וימינך פשוטה אל הנערה – והנה הנער בוכה, הנערה תאנח בשברון מתנים, כל עיניה תוכנה מים, והמים האלה חיים הם למוצאיהם ולכל בשרם מרפא! – אהבה, משיבת נפש כל חי! בת מי את? מאין תבואי ואנה תלכי ומי שלחך הנה למחיה לפנינו!

הספר אשר קראה מרים היה ספר “גראף בעניאווסקי” מחברת קאציבוע אחד מן הספרים האשכנזים אשר נשארו בארגז אביה מימי קדם. בימים ההם החלו קרני ההשכלה לשלוח נגה זרחם בין היהודים בארץ רוסיא, הקרנים האלה מארץ נכריה באו מארץ גאליציאן אשר לעסטרייך תחשב. משם באו רבים מהיהודים אשר זרחה עליהם שמש בן־מנחם (מענדעלסזאהן) לסחור את ארץ רוסיא ויביאו עמם מזמרת ארצם ויטעו זמורת זר בארץ ההיא. בני ישראל בארץ רוסיא לא ידעו שפת ארץ מולדתם כי לא בין הרוסים התגוררו כי אם בין הפולנים אשר מלאו את הארץ בפלכים ההם אשר היהודים נחתים שם. גם בשפת פולין לא בחרו כי הרחיקום הפולנים מעליהם בשאט נפש ויבזום בלבם ובפיהם, על כן צמאי ההשכלה המעטים אז בין היהודים למדו אל דרך אחיהם אשר באו לגאליציען וילמדו את שפת ארצם ויחלו לקרוא שפת אשכנז. ובאשר נפוצו בארץ בימים ההם ספרי אוגוסט פאן קאציבוע אשר עשה ספרים הרבה אין קץ לפני מלך מלכי הספרות האשכנזית שיללער וגעטהע, היו ספריו מצויים ביד כל נער ונערה מילדי בני ישראל הנוהים אחרי השכלה וימלאו קרים בטנם. גם אליעזר יעבץ מבלתי יכולת בידו לתת ביד בתו ספרים אחרים נאותים יותר אל דרך חנוך הבנות, לקח מן הבא בידו, ולא עלתה על דעתו כי יש ספרים אשר לא יתכנו לתתם ביד נערה בתולה אשר לא ידעה להזהר, והמה כפרי עץ הדעת יפקחו עיניה לדעת טוב ורע, כי עזה כמות אהבה וכל הנוגע בדבשה ימצא גם מר המות, ויהי בקראה בספר ההוא ותבוא עד המקום אשר מספר שם איך למדה בת נציב קאמטשטקא לשון צרפת מפי גראף בעניאווסקי מבלי המצא שם ספר צרפתי, ויהי הוא מלמד אותה כפי העולה על רוחו, מפיו יקרא לפניה והיא מבטאה בשפתיה אחריו, וכאשר ענתה אחריו את הדברים האלה le coeur palpite (הלב דופק), ותוסף ותאמר: “נערה מטיבת טעם אני, לבי שומע את אשר ידבר פי” כי אהבתה את בעניוואסקי כבר דפקה על פתחי לבבה. ואנחנו אם אמנם לא נדע עדנה מי הוא “בעניאווסקי” אשר אליו ירמזון מלות מרים בת אליעזר, הנה מודעת זאת ולא נכחד מכל קורא וקוראה (כי גם בנות ישראל קוראות היום שפת עבר) כי כמעט אין נערה בתולה אשר אין לה גראף בעניאווסקי שלה, הנראה לה בחלום נעוריה תפוש במזמותיה, יש אשר בא לה החלום ברוב ענין ויעש פארות וישלח דליותיו וימלא את לב הנערה על כל גדותיו וילך על כל אפיקיו, ויש אשר גז חיש ויעף כחלום חזיון לילה, וכאשר בא כן הלך, והנערה לא ידעה מה החלום הזה ומה שברו, והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו!

אפס אם נחפשה ונחקורה בעיר עציון־חבר, נשוטט ברחובותיה ונבקש בין צעירי הימים נקל לנו למצוא את האיש אשר לקח את לב הנערה התמה הזאת אשר לא ידעה רע ושלהבת האהבה העולה מעליה אחזה בסנסני לבה ותצת בסבכי רעיוניה. מי בכל נערי ישראל אשר בעיר עציון־חבר העיר הפקד כלה אולת בקרבה, אשר בחוריה בחורים נחבאו וצעיריה את שתי קצותם אכלה אש היין־שרף ותכם נחר וכל רגש אין בקרבם, מבלעדי ברכיה יפה עינים ובעל נפש משכלת, הבא פעם בפעם אל בית אליעזר אוהבו, מי בלעדהו ישלח קרני אהבה ודודים בלב בתו בעלת שכל טוב, ויודעת להבדיל בינו ובין בני גילו?

פרחי האהבה יציצו כעשב השדה מבלי זרוע זרע אם רק נקתה האדמה מאבני נגף ורותה מטל השמים ומגשמי נדבות, הרגשות היפות, האהבה תציץ ציץ והבשילו אשכלותיה ענבי נעם והיו לגן אלהים. ואם על צחיח הסלע יפלו זרועיה ועלה שמיר ושית אשכלות מרורות וענשי רוש, כל אוכלם יאשמו, רעה תבוא עליהם.

שמש ומגן אהבת ישרי לב ותמימי דרך, תגיה חשכם ותפרוש אור וחם צח ונעים בקרב לבם, תעש להם כנפים לעוף ביעף ובין ככבים תשים קנם ואת הכרובים תשכן לפתחי לבבם לשמרם מכל רע, לא תתן את המשחית לבוא אל קרבם לנגוף את טהרת רוחם ותמתם; ובלבב מתי און אשר משחתם בם כלהבה תלהט וכצפעוני תפריש והיו לשרפה מאכלת אש זרה אשר לא צוה ה'. על כן יאמרו המושלים כי האהבה עורת היא – כי לא תראה מראשית אחרית דבר אם נהרה תופיע להשיב נפש או תעלה על מוקדה כל השוגים בה.

מדי העלתה מרים על שפתותיה דבריה האחרונים “לו ידע זאת בעניאווסקי” רחפו עצמותיה ותחרד חרדה גדולה, ויבוא בלבה פחד פתאום אשר לא ידעה שחרו. הן לא הגידה דבר את שם האיש אשר רחש לבה לא הוציאה בשפתיה אף איש אין אתה בבית אשר ישמע את דבריה בלעדי אמה החולה אשר ישנה את שנתה – שנת עולם… ולמה חרדה מרים את כל החרדה הזאת? שאלו, קוראים נעימים, שאלו את פי נערה בתולה חפה מפשע מחשבות און, נערה אשר לא עלה עליה עול מזמות זמה, כמעט פרחה גפן אהבתה ואשכלותיה לא הבשילו עוד, לא פתח הסמדר אשר לא גלה עוד לבה את סודו אל פיה, שאלו נא נערה כזאת ואם יש מלים בפיה הנה היא תביע לכם אמר ותחוה דעת מה החרדה הזאת. אפס לשוא! אין אמר ואין דברים בפי נערה כזאת! אם פיה תשאלו לא תמצאו מענה, איעצכם, למדו דעת לשון אלמים, למדו קרוא המכתב מכתב אלהים החרות עלי לוח קטן וצר המכלכל בקרבו רחבי תבל – הוא לוח אישון בת עין, אם את הכתוב שם קרוא תוכלו ותדעו הכל באר היטב.

עוד שפתי מרים נעות ועצמותיה רוחפות והנה קול צעדי רגל נשמע מחוץ הולך הלוך וקרוב אל מפתן הבית. מרים הקיצה מחלום חזיון לבה ותמהר אל הדלת לפתחה כי סגורה היתה מפתח הבית פנימה. עלץ לב מרים בקרבה באמרה כי אביה בוא יבוא וישים קץ לחזיונותיה השונים והמבהילים אותה, כי כחתף באו לה חזיונות הרבה וקול פחדים באזנה, אנקת אמה החולה אשר זה כרגעים שלשים תמו נכרתו הוסיפו יגון על יגונה ופחד פתאם בא לה – לב יודע מרת נפשו!

מרים פתחה הדלת – והנה שני אנשים זרים אשר לא ידעה, באו אל הבית. רעדה אחזה את מרים ושערותיה סמרו מפחד, כי תחת אביה הביאה זרים הביתה באישון לילה. בטרם הרהיבה עז בנפשה לשאול אותם מי הם ומה שאלתם, והאנשים דרכו על המפתן וישאלו לה לשלום בכבוד והדר גם הסר הסירו את מגבעתם מעל ראשם אשר לא כדת העברים בימים ההמה, האף אמנם עברים היו כאשר נכרו בלשונם.

"הבית משכן ר' אליעזר יעבץ הבית הזה? גברתי! שאל שאל הבא ראשון אל הבית, והוא איש גובה לו והדר לו, כבן ארבעים שנה, שערותיו סדורות לו תלתלים ומראיהם צהוב כהה וזקנו גדועה. – מרים צעדה איזה פסיעה אחורנית עיניה שחו ולחייה אדמו מבשת ובענות חן ענתה ותאמר: “כן אדוני! זאת סכת אבי הדלה; אם דבר לכם אליו דעו נא כי איננו בביתו ואמי חולה מאד, אם יש את נפשכם בואו מחר ואבי יברך את בואכם לשלום”.

האורח השתומם על הדר כבוד החן החופף על פני הנערה הזאת ואשר הוצק בשפתותיה, ויפן כה וכה אל רעהו הבא אחריו, עיניהם נפגשו וכהרף עין הבינו איש שפת רעהו בלי אומר ודברים. רעהו זה הבא אחריו היה צעיר ממנו לימים, גם הוא הדור בלבושי איראפא ויקרב אל מרים ויאמר: “כפרי גברתי! אורחים אנחנו ומעיר רחוקה באנו ודבר לנו אל אביך הזקן, והנה בית מלוננו רחוק מזה בקצה העיר השנית מעבר הנהר ועתה אם יש את נפשך נשבה פה רגעים אחדים עד בא אביך הביתה”.

מרים לא יכלה עוד סרב לבקשתם מבלי חטוא נגד אורח הארץ, כי ראתה ותבן לה כי אנשים מכובדים המה, ומבלי דבר דבר הלכה לפניהם כנותנת להם אות בזה ללכת אחריה הביתה. ובקרבה אל השלחן ותבקשם לשבת ופניה אדמו עוד הפעם בזכרה כי אין בבית בלעדי כסא אחד, אולם בטרם עוד פתחה פיה לבקש סליחתם על כי אפס מקום במשכן אביה הדל להכניס אורחים נכבדים כמוהם ולתת להם מקום לשבת, והנה כבר ישבו שניהם על התבה המצופה עור ויבקשוה לשבת על כסאה – ותשב.

כמעט רגע ישבה ותשוב ותעמוד, כי פג לבה ותפעם רוחה, יען הסכן הסכינה כל ימי חולי אמה אשר חלתה זה ימים רבים, לשמוע אנחותה פעם בפעם והפעם הזאת זה כחצי שעה לא שמעה קול נהי, ואף כי אחרי בוא האורחים ודברו עמה, קול דממה דקה כזה לרעש נחשב בבית הבודד הזה אשר ימים רבים לא נשמע בו קול איש זר בלילות, והנה השתוממה מרים כי לקול הזר הזה לא הקיצה אמה, ותלך ותקרב אל ערש יצועה, ותט אזנה ותקשב – והנה אין קול ואין קשב – אין נשמת חיים באפה. – פתאם השמיעה מרים קול אדיר וחזק קול בכי תמרורים: “אמי! אמי! אהה! מתה ואיננה!” –

האורחים נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם בשמעם קול צעקת הנערה וימהרו ויקומו ממקומם ויגשו אל המטה. ברגע זה נפתחה הדלת ואליעזר בא אל ביתו. עוד מאחורי הדלת והמזוזה שמע קול בכי בתו האמללה וידע כי אסון קרה בביתו ותפעם רוחו.

משתומם למראה עיניו: שני אנשים זרים אשר באו אל ביתו באישון לילה, אשר לא ראה ולא ידע אותם מתמול שלשום, ולמשמע אזניו: קנים והגה והי – נצב אליעזר כמו נד; אפס כרגע שב רוחו אל קרבו ויגש אל המטה וירא והנה חברתו ואשת בריתו השיבה רוחה אל אלהים, ויאנח בשברון מתנים ודמעותיו פרצו כמו נחל מעם גר.

“אשרך, נפש תמה! כה קונך אליעזר, אשרך כי שלמת אחרית נשיך לאל עליון! רבות שבעת עמל ויגון, רבו מכאוביך כל ימי היותך על האדמה עצמו מספר, שתית מצית את קבעת כוס התרעלה ובטובה לא ראית. החלד הזה הרוך אך לענה ורוש ומצוף דבשו לא טעמת, אף חמד אחד לא נשאת ממנו, עופי עופי נפש מאשרה ודאי לך על כנפי שחר הפרוש עליך. שם בשמי מרום יש אחרית ותקוה טובה לנאנחים ונאנקים בארץ הנשמה הזאת, שם שופט צדק ישלם לאיש כמפעלו ונפש נענה ישמח. – אך לי, אך לי האמלל מר לי מר חיי תלואים מנגד ערום שאול נגדי וקבר פתוח לפני. בשמחה ובטוב לבב חבקתי בזרעותי את המות הנורא לרגעי ארץ אך לי הוא פודה ומציל גואלי הקרוב אלי… אבל על מי אעזוב את בתי, אהה, בתי אשר טפחתי ורביתי והוריתיה הדרך הטובה על מי אעזבה ואנה היא באה! אמה איננה, ואנכי, הה, אנכי הולך למות! הה, גדול אסוני מנשוא גדול כים שברי, חיי כאין וכאפס נחשבו לי כנבלי חרש – ומות, הה, מות לא אוכל, לא אובה, לא לא! לא אמות כי אם אחיה אם כי טוב לי מותי מחיי, אחיה עד אם נתתי את בתי לאיש אשר ידאג לה אשר ישמור גפן נטעה ימיני לבלתי יכרסמנה חזיר מיער ואחר אלך כהולך בחליל בית מועד מועד כל חי, ושכבתי על צדך, אשתי היקרה, ושכבתי אז ינוח לי!”

כה דבר האיש במר נפשו. אחרי כן נשק את גוית אשתו המתה ויפן אל בתו העומדת על ידו ועיניה נגרו דמעות מאין הפוגות, ויחבק וינשק אותה וידבר על לבה דברים נחומים ככל אשר היה לאל ידו. האורח הזקן עמד משתומם ונחל דמעה פרץ מעיני האורח הצעיר. הזקן לא ידע מה לעשות, ללכת מזה ולעזוב את האמללים האלה ברגע צרה ויגון באשון לילה לא יכל, אך לנסות דבר עמהם לא נפתחו שפתיו, ויבט בפני רעהו וירא את יגונו ויגמר אמר לעזוב חרש את הבית לבלתי דבר דבר לשוב אל בית מלונו ולהשאיר פה את רעהו אשר נפל חבלו בין המתאבלים.

עברו רגעים אחדים ודומית קבר שררה בבית הקטן והדל הזה, כלם נאלמו דמיה זולת קול דממה דקה נשמע, מרים תתיפח תאנק דום ותנוד במו ראשה, הספר אשר קראה מרים בו בטרם באו האורחים אל הבית, עודנו פתוח מונח על השלחן, קרוב אל המקום אשר ישב שם האורח הבא ראשון אל הבית. – לבלתי הלאות את הקורא בשפת יתר נגיד לו פה את שמות האורחים האלה, האף אמנם לא ידע עוד מי הם ומה מעשיהם בעיר עציון־חבר ובבית אליעזר עד יבוא מועד; אשר בא ראשונה אל הבית שמו מאיר ממשפחת אשכנזי ושם השני יוסף – ויהי כשבת מאיר בדד נעזב ומשומם וישא עיניו וירא והנה הספר האשכנזי פתוח לפניו ויקחהו ויבט בו וירא והנה רסיסי דמעה אשר עוד לא יבשו על פני המלים הצרפתים le coeur palpite (הלב דופק) האיש הזה אשר קרא ולמד הרבה בספרי העמים ללשנותם, והתהלך בארצות רבות לארכן ולרחבן ויהי לו שיח ושיג עם בני אדם שונים למיניהם, וגם בלב רבות בנות עשה חיל בנעוריו, כראותו את שארית רסיסי דמעה אלה במקום הזה נגלו לפניו תעלומות לב מרים והמון נסתרותיה, וידע מאיר כי חצי בעל הכנפים נחתו בה ותחת כנפיו תחסה. מאיר קרץ בעיניו אל יוסף רעהו ויראהו גם אותו את אשר חזו עיניו, ומרים ביגון לבה לא שתה לב על כל הנעשה ולא ידעה כי נבעו מצפוניה.

ויקם מאיר ויצא מן הבית לשוב לבית מלונו ואיש לא ידע בצאתו ובלכתו, זולתי יוסף, אשר מדי צאת רעהו קם ויגש אל אליעזר ויבך בכי גדול ויקראהו בשם. כמתעורר מתרדמה נעור אליעזר ויבט בפניו ויכר את יוסף אחי אשתו ויפול על צואריו ויבך גם הוא. עברו עוד רגעים אחדים ויאלמו גם שניהם, כי הדבור לא היה בם לדבר איש אל רעהו, וישבו דומם ויאנחו דום.

כפני המים השוקטים מלמעלה ותחתם רמש אין מספר ירתיח כסיר מצולה, חיות קטנות עם גדולות ילפתו דרכן לכל רוח וידגו לרוב בקרב המים, התנינים הגדולים בתהום רבה ישימו שמות בדגי הים ומלחמת תנופה להם אחד באחד לבלע ולהשחית, מה נורא הרצח והמות אשר בתהום מתחת ומה יפה השקט הנשקף עליו מלמעלה! ככה היתה המחזה הזה בלילה ההוא בבית אליעזר. נחה שקטה כל הסכה אין קול ואין קשב, איש אל עבר פניו יושב דומם תפוש במזמותיו, כאיש אשר קסם על פניו יחלוף ויהפכהו לאבן; ובמצולת לב כל השוקטים האלה רעיוניו כשאון מים כבירים ישאון, יהמו יחמרו גלי מזמותם; מה רבו מחשבותיהם עצמו מספר:

אחת היא אשר נחה שקטה באמת – דינה אשת אליעזר המתה!

לא עליכם, קוראי דברי אלה, לא עליכם כל עוברי דרך ארוכה וקצרה, דרך תבל ארצנו, דרך מבוא שערי מות, לא עליכם עוברי בעמק הבכה הזה, מחתת אליעזר מודענו! נחלה מכתו ומזור אין לה.

ימים רבים ראה בעניו כי הוא לצלע נכון ואסונו לנגדו תמיד היה. ידע כי נכון בידו יום אנוש ופתאם יבוא אידו והיתה בתו יתומה גלמודה והוא יקרא למספד ועל שפם יעטה, כי כאכול קש לשון אש, אש נשקה בחזה דינה ותצת בסבכי עורקיה ומי יחיה משומו אל טרף לשני מות? – אפס התקוה, הנצבת לפתח בית כל מכה האסון, האורבת לשטן המשחית וישא כוס הרעל להשקות איש חרמו, ומדי עברו עליה תמסוך בכוס היגונים אגלי תנחומים, גם בגביע אליעזר מלא מסך רוש ולענה מסכה מסכה, רסיסי טל נחם וישע, ותנחומיה שעשעו נפשו כי לא ידעך שביב אש אשתו ונרו לא יכבה עד תגדל בתו מרים והיתה לאיש אשר ידאג לה וכל מחסורה עליו. ולו מלא אלהים רק תקותו זאת, כי עתה לא הרבה בכי למתו; לא הוריד כנחל דמעה על אשתו כי עזבה מעון יגון ואנחה עמל ותלאה ותלך למנוחות, כי אם כחתן יוצא מחפתו שש לרוץ אורח אחריה ולפלס נתיב גם הוא אל ארץ תחתיות עם יורדי בור. אבל, אהה! הנהו נצב על מתו ותקותו נשארה מעל. בתו עוד לא ארשה לאיש, ומי יודע אחרי מתי עוד, כוחותיו הולכים ודלים ולחמו לחם עוני, וכי יצא מביתו ונשארה בתו גלמודה, עזובה כערער בערבה, ואף כי אם יבוא יומו ויקרא אל האלהים, מי ישים עין על בתו האמללה, אמה, הה, הלכה לפניו ואיננה, כי לקח אותה אלהים.

אלה מחשבות אליעזר בלילה ההוא עד הבקר.

מחשבות מרים גבהו מאתנו, לא נוכל להגביה עוף לאחוז בכנפות רעיוניה, ולשים עינינו בם, נשורימו ולא קרוב מרחוק נחזמו והנם כמראה הקשת בתוך הענן, אם אמנם בעב הענן יסודם אשר חשך משחור תארו, הנה אצבע, בת שמים, האהבה רקמה בם גם תקות פתיל תכלת וארגמן גם חוט השני שמה למו כפי תחרא סביב.

אפס ממחשבות יוסף נחשה הפעם, הן זה לפני רגעים אחדים שב הנה ולא ידענו מאין בא ומה מעשהו פה, ואיכה נדע עקבות רעיוניו?

הבליגה, קורא נעים! עוד תשוב תראה פניו וכל לבבו תדרוש. אז, כי תאבה לשוב אחור, אל המקום אשר אנחנו שם עתה, תמצא גם מחשבותיו ברגע זה.

 

ח. עצו עצה ותפר    🔗

כאשר שב מאיר אשכנזי מבית אליעזר יעבץ ללכת אל בית מלונו, אשר מעבר לנהר, באישון לילה ואפלה, שמע קול צעדים, והנה שני אנשים הולכים אחריו מבלי אשר ראוהו, והם שחים ביניהם והוא שומע.

,,כבר מלתי אמורה, כי הנער הזה אין תוכו כברו, כי נפתה לבו אחר הספרים החיצונים ושעשועים הם לו. ואף כי בפיו ובשפתיו יכבד אותנו אבל לבו בל עמו. ועתה הנה נגלה עונו, כי הספרים הפסולים אשר מצאת בילקוט הספרים שנשלחו לו על ידיך מעיר דביר־בשת הם יעידו כמאה עדים כשרים ונאמנים כי אפיקורס הוא, ולנו לשום לב עליו להשמידו מקרב עדתנו, לבלי יהיה מכשול ולפוקה לבני הנעורים אשר יתרועעו עמו; כי איש דברים הוא ונופת תטופנה שפתיו, כשפתי זרה רחמנא ליצלן.

,,בטרם כל, ענה השני, יש לנו לעקור שרש פורה רוש ולענה ולרדוף עד חרמה את הרשע ליזריל ימ"ש, אשר בעניו ירכא תחת רגלינו ויבא בחברתנו תמיד לאכול ולשתות, כי רעב הוא ובביתו אין לחם, והוא ברוב גאונו על שם משפחתו יעבץ הוא כאחד מאתנו ושבע תועבות בלבו. הוא ארח לחברה עם הנער ברכיה מאז בא הנה ויהי לחתן לנחמן המוכסן העשיר. ראות פני אליעזר זה לא אוכל, מבלי אשר לא יבער אפי וחמתי כשאול תקד. הגם העני הנבל הזה יהיה לנו למוקש? עד מתי לעדה הרעה הזאת לזרוע אפיקורסות בתוכנו? –

"נחפשה דרכיו ונחקורה, אמר הראשון, או גם בלי חקירה ודרישה נשים לו עלילת דברים – כי כל אשר נאמר עליו בודאי הוא אמת – ונכנו בלשון ונביא את דבתו רעה באזני רבנו הקדוש, והיה כאשר יצא דבר מפי רבנו ויקום עליו קהל גדול, כל אנשי שלומנו, ונגשנו מקרב עדתנו ונבער הרע מקרבנו; ואז אולי יראה הנער את אשר נעשה לרעהו ופחד וחרד לבו ועזב את דרכו ושב אלינו ורפא לו. כי באמת צר לי לדחותו בשתי ידים, ולוא יכולתי להשיבהו אלינו בכל לבו כי אז שמחתי על זה מאד, כי לשונו חרב חדה ודבריו מושכים את הלב, גם תאר פניו יפה, וכאשר יגדל והיה לאיש יהיה לנו לעזר ולהועיל להאדיר ולהגדיל את עדתנו, ואנשים כאלה נחוצים לנו, ואולי ברבות הימים יוכל להיות לגבאי אצל רבנו שיחיה וגדולות יפעל.

“מה תדבר, יעקב, השיב השני. ברכיה יהיה גבאי לרבנו? – הנער הזה אשר טמא את עיניו בהביטו בספרי מינים יהיה גבאי לרבנו הקדוש? ר”ל מהאי דעתא! כמעט שאחשוב שיינו, אשר שתית חלילה די והותר, הוא המדבר מתוך גרונך.

"לא שתיתי יותר ממך, נחום. רק שני כוסות שתיתי ולשוני צחה צמא, גם מקפיד אני מאד על זוגות, לכן נמהר ללכת, כי מאד מאד חשקה נפשי לקחת מעט יין שרף מהיין הטוב אשר יביאו עבדי החצר לאשתי תחיה מחוץ לעיר, כי יין נחמן מהול במים וטעמו רע, ויין אשתי טוב מאד וגם לא תשלם מכס בעדו, כי גנוב הוא אתה, ואם מים גנובים ימתקו, יין גנוב על אחת כמה וכמה! ומלבד המתיקות אשר לו הוא בוער כאש ממש. בא ונשתה מעט יין שרף.

טוב מאד, ענה נחום, וילכו שניהם יחדו.

מאיר אשכנזי הקשיב כל דבריהם, כי הלך לפניהם; יען כי דרכם היה גם דרכו, כי בית מלונו היה בית רחל היפה אשת יעקב התם – הן כבר הכיר הקורא, כי שני האנשים המדברים האלה היו יעקב התם ונחום הפרוש – וידע אשכנזי כי מתלחשים הם על יעבץ ופורשים רשת לרגליו. אפס מי הוא הנער ברכיה לא ידע, רק כי חתן נחמן המוכסן הוא, והוא יפה תאר ושפתיו נפת תטפנה כעדות אויביו בנפש. ויהי כאשר בא אשכנזי אל הבית ויבואו גם יעקב ונחום אחריו, ולא ידעו כי יהודי הוא, כי בגדי איירופא לבש. כאשר בא אשכנזי המסדרונה, הוא החדר הגדול, אשר שמה יבואו עבדי החצר והאכרים אשר בתיהם קרובים אל הבית הזה, לשתות יין שרף המובא מחוץ לעיר, אשר בהיותו חזק מאד ישא חן בעיני השותים, וגם נמכר הוא בזול, כי לא ישלם מכס בעדו, כמעט נצבו כפות רגליו על מפתן הבית, והנה בעלת הבית רחל היפה נצבה נגדו לקבל פניו. כי איש שר וגדל היה בעיניה, בלבשו מלבוש נכרי, אף כי כבר ידעה כי יהודי הוא, ותמסור לו את מפתח חדרו, אשר לימין החדר הגדול, ויהי כפתחו את הדלת ותלך עמו החדר' ותדליק את הנר אשר על שלחנו, ותשאלהו אם רצונו לאכול או לשתות דבר מה. ויצוה אשכנזי להכין למענו את מכונת הטעע, ותמהר רחל ללכת לעשות כאשר צותה, ויעקב ונחום ישבו לשתות בחדר הגדול לירכתים לא רחוק מחדר אשכנזי, ורחל לא שמה לב עליהם ולא דברה אתם דבר, כי הסכן הסכינה כבר לראות את שני המאורות הגדולים, אנשי קדש, שותים את יינה החזק מדי לילה בלילה, אחרי שותם ואחרי אכלם רקיקות דבש בבית המדרש ולפעמים גם על סעודת מצוה אשר לא חדלה מקרב עדתם. כי זאת האשה רחל היפה בנשים, אשר כבר הוכן כסאה בגן אשר בעדן, בזכות התם, והוא יעקב בעלה העובד את ה' יומם ולילה, זיכה לה כבר בקנין גמור אגב סודר את חצי המלכות שלו קנ"ה עולמות מש"י עולמות שלו בעולם הבא, האשה היפה הזאת אשר נשאה חן בעיני כל עבדי החצר, לא שמה לבה כל ימי היותה בעולם הזה לכל חיי העולם הבא ולא דאגה להם. כי ידיה היו מלאות עבודה כל היום, למכור יין שרף ולהכניס אורחים אל ביתה ולתת להם די מחסורם אשר יחסר להם. והיה כאשר גלה אחד מאלה את אזנה כי יחסר לו דבר אשר לא יכבד עליה למלאות לו, כי לא רחוק הוא ממנה, לא בשמים ולא מעבר לים, כי אם ברצונה ובלבה לעשותו, לא השיבה פניו ריקם ולא אחרה לעשות חפצו, באשר היה זה גם חפצה; כי במה תחפץ יותר אשה יפה וסרת טעם הרואה עולמה הבא בחייה – הנה הוא יושב לנגד עיניה שותה שכור כל הימים, בודק את עצמו לנקיות עד חצי היום ועובד את ה', והוא נבזה בעיניה נמאס, כל ראה פניו מעבדי החצר ירוק ויקאה ועיניה רואות. מי זה יפלא, כי אשה כזאת, אשר מעולם לא למדה דבר ולא לקחה מוסר, אשה אשר כבוד נפשה לא תדע ולא תבין, אשר אזניה תשמענה כל היום דברי נבול וזמה מפי עבדים ואכרים שכורי יין ועיניה תחזינה כי בעלה מנול ושקץ תשקצנו, מי זה יפלא, כי תתן עינה באחרים יפים ממנו אשר נשאו חן בעיניה? – לכן גם על רחל לא נתפלא, כי לא שמה לב על בעלה השותה עם רעהו בירכתי הבית, ורגליה ממהרות לרוץ לעשות כרצון איש ואיש מאורחיה ובאי ביתה, אשר קטני הקטן שבהם עבה ממתני בעלה. אשם אבותיה הוא, אשר נתנו את בתם לאיש כזה ולא שאלו את פיה אם חפץ תחפץ בו. ככה הרבה מבנות ישראל תשאינה את עון אבותיהם, ומי יודע מתי יתם העון הזה מקרב ישראל! –

התם והפרוש נדברו ביניהם מדי שתותם כוס אחר כוס ומאיר אשכנזי יושב בחדרו ושומע את כל דבריהם. הן אמנם לא ידע מי הם האנשים האלה, וגם את יעקב בעל הבית לא ידע; כי בבואו העירה לעת ערב ויסר אל ביתו הסמוך לחצר השר, אשר שמה מגמת פניו, לא היה האיש בביתו, וגם את שמו לא ידע, כי לא הוגד לו, יען כי בית המלון נקרא על שם אשתו, בית רחל היפה, וכה הגיד לו שר העיר, אשר מדי היותם יחד בפאריז בירת צרפת השכיר לו את ערי אחוזתו ובנותיהן בארץ רוסיא על עשרים שנה, כי אל בית רחל היפה יסור, עד אשר תמצא יד פקידו להכין למענו את חדריו אשר בחצר; הנה בכל זאת הבין משיחתם כי האנשים האלה לא זרים הם בבית הזה, כי הסיר יעקב את אדרתו מעליו ויתלה על המסמר אשר בקיר, גם פתח אזור מתניו, אשר לא יעשה היהודי בבית זר, ונחום גם הוא הלוך הלך בבית הנה והנה ויזמר זמר,,ידיד נפש" כאשר יעשה איש בביתו או בבית רעהו הקרוב אליו, ולכן הבין אשכנזי, כי האנשים החסידים האלה רעים הם ואחד מהם מאנשי הבית הזה ומבית המדרש או מבית משתה ושמחה באו הנה להוסיף שתות על אשר כבר שתו. וכאשר שמע מפיהם בדרך בלכתו לפניהם את שם אליעזר ועוד שם ברכיה אשר לא ידע מי הוא, וכי אלה השנים, אליעזר וברכיה, הוגים בספרי פסולים, נתעורר בקרבו החפץ לדעת מי הם האנשים האלה ומה הם רוצים מאליעזר יעבץ, אשר בביתו היה הלילה, ואשר השאירו יושב שם משמים ביגון ואבל ולא יכל דברו.

מאיר הטה אזנו אל שיחת האנשים האלה, וזה אשר שמע.

אחר אשר הלך נחום בבית הנה והנה ויזמר את זמר,,ידיד נפש" עד תמו ויעקב עזר לו ממקום שבתו, ישב גם נחום וידום איזה רגעים כחושב מחשבות, אחרי כן פתח את ארגז הטאבאק אשר לו ויקח מן האבק אשר בתוכו בשתי אצבעותיו וימלא ממנו את נחיריו ויזורר ויפתח את פיו ויאמר:

שמע יעקב! – (יעקב נקה את חוטמו ויקנח בכנף בגדו, כמכין את עצמו לשמוע את דברי פי חכם חן) אנכי לא אחשה, לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אשמיד את זכר הרשעים האלה ואבער הרע מקרב מחננו. ליזריל יהיה הכפרה הראשונה, כי דל הוא, ומי ילחם עמדי בעבורו? מחר בבקר השכם אניחהו בתוך החי"ת ושם תהיה קבורתו, כי איש לא ידבר עמו ומעט התלמידים הלומדים אצלו לא יוסיפו לבא אל ביתו ויהיה מוחרם ומנודה משני עולמות. מילא פטור ליזריל הוא הכפרה הראשונה, אבל לקבר את הנער ברכיה יכבד עלי קצת, יען כי הוא באמת מושלם במעלות ימ"ש, וחותנו הוא עשיר ומוכסן, אף על פי שיש לנו ב"ה יין שרף גם בלעדו; אבל בכל זאת לא חדל עצות אני, כבר הנחתי את האבן הפנה וגלית את אזן חתנו, שהוא בור ועם הארץ גדול, ומאמין בנו וברבנו הקדוש, שחתנו סר מדרך הישר וספרי מינים נושרים מחיקו. מחר אמסור את הספרים הפסולים ליד הרב, שהוא מאנשי שלומנו, והוא יקרא אליו את נחמן המוכסן ויגיד לו שחתנו אפיקורס גמור וספרי אפיקורסים נמצאו אצלו, גם יאמר לו שכבר נודע הדבר גם לרבנו הקדוש, וחרפה גדולה תהיה לו ורבנו יכעוס עליו אם לא יגרש את האפיקורס הזה מביתו ולא ישתדל שיתן ספר כריתות לבתו. מה תאמר יעקב לעצתי זאת? –

יעקב נקה עוד הפעם את חוטמו בשתי אצבעותיו ויקנח בכנף בגדו, להראות לרעהו על ידי זה כי הטה אזנו לו וכי הוא מכין את עצמו להראות לו גם חכמתו, ויאמר: הטרם ידעתי כי לא אבדה עצה ממך? הם במקום שיש תורה שם גם חכמה, והשם יתברך יהב חכמה לחכימין, אבל אני אומר לך עוד הפעם, שחס אני על הנער ברכיה, ואף על פי שבאמת יש טינא בלבו ונתפס במצודת הסטרא אחרא רחמנא ליצלן, אבל כמדומה לי שעוד אפשר להשיבו אלינו…

נחום לא נתנהו לכלות דבריו ויאמר. מה? שיהיה גבאי אצל רבנו? אפיקורס זה יהיה גבאי לרבנו? אין אתה יודע מה שאתה מדבר, הרוח יכנוס באביו ובאמו, ימח שמו, כי בא במחיצה של הקליפה, וכל באיה לא ישובון.

אשכנזי שמע את כל הדברים, וידע כי יש את לבב האנשים האלה לעשות רעה לאליעזר יעבץ ולנער ברכיה חתן המוכסן רעהו, אשר על פי הודאת בעלי דינין אלה הוא מושלם במעלות, ויצר לאשכנזי מאד ויגמור אמר בלבו לסכל עצתם בטרם תצמח, ולהיות לפח יקוש על דרכיהם, לבלי ינוח שבטם על גורל אליעזר באבלו ויגונו, לדכא את נפשו עוד יותר, וגם על רעהו אשר לא ידעהו גמר בלבו לסוך בכנפיו לבל תאונה אליו רעה.

בין כה וכה שבה בעלת הבית ותצב את מכונת הטעע וכל כלי השתיה על השלחן. וישאל אשכנזי את פיה לאמר: השלח שלחת את אגרתי אשר נתתי בידך, בטרם צאתי, אל פקיד השר? ותען האשה: כן אדוני! גם הנה שלחתי להגיד לו כי שבת הביתה, כי כן צוני, כי כאשר תשוב הביתה אשלחה להגיד לו וימהר לבא הנה, כי כבר ידע על פי אגרת השר מפאריז, כי אדוני בוא יבא, וכבר פנה למען אדוני את חדרי הארמון, וביד אדוני לסור שמה היום או מחר בבקר.

"מחר ינשאו חפצי החצרה, ואלין פה הלילה, ענה אשכנזי, כי עיף אני מעמל הדרך.

"ואיה, שאלה האשה, האיש הצעיר אשר עיניו נוצצות כברקים, אולי הוא בן לאדוני, כי בעיניו גם עיני אדוני…

"לא בני הוא, אשת חן, הטוב טוב הוא בעיניך? – הוא לא יבא עוד הנה, כי אלי יבא אל החצר ואתי ישב. אך את תבואי אלינו, כי תכיני לנו מאכל יום יום, כי יהודים כשרים אנחנו.

כן אדוני, אני אומרת תמיד: טוב יהודי בלא זקן מזקן בלי יהודי. הן אמנם אשה חסידה אני ובעלי חסיד וירא שמים, אבל יודעת אני, כי גם יהודים שאינם חסידים הם גם כן יהודים, ונשמת יהודי אי אפשר לערוך.

יעקב ונחום שמעו ממקומם, כי מדבר האדון עם האשה יהודית ויתמהו איש אל אחיו, כי מעולם לא ראו עוד איש יהודי בבגדי אדונים, כי אם לשמע אזן שמעו, כי יש ארצות אשר שם לא יכר היהודי בחוץ, כי היהודים לובשים בגדי הגוים ומגלחים זקנם, ועתה ראתה עינם יהודי כזה וישתוממו, ונחום מהר למלאות שתי נחיריו אבק הטאבאק מרוב תמהונו, כי כן יעשה כל הימים כאשר יקרה לו דבר מפליא, ויעקב גם הוא נקה את חוטמו ויקנח בכנף בגדו, אשר היה תמיד אות נאמן כי רבות מחשבות בלבו. בין כה וכה בא הפקיד, אשר בהיותו ממלא מקום השר היה מוראו ופחדו על יושבי העיר, ובפרט על היהודים, כמורא השר בעצמו, ועוד יותר, כי הפקיד הסכן הסכין לתת טעם לדבריו בשבט מוסר אשר בידו תמיד, כי לא הלך ארבע אמות בלי מקל ורצועה, ובכל פעם אשר דבר עם אחד האנשים הסרים למשמעתו, כאכר יהודי, לא בפיו ובלשונו לבד דבר, כי גם ברצועה אשר בידו, על כן נפל פחדו עליהם וייראו מפניו. בתמהון ובחפזון קמו יעקב ונחום מכסאותם ויסירו את מגבעתם מעל ראשם. עוד יותר נבהלו והשתוממו כראותם, כי השר הפקיד הכל־יכול הזה, הסיר בכבודו ובעצמו את מגבעתו, ויכנס ביראת הכבוד לחדר היהודי הגלוח ומשתחוה לפניו בכבוד והדר, והיהודי לא קם ולא זע מפניו, כמרדכי היהודי מפני המן הרשע (כי כן קראו היהודים אשר בעציון־חבר לפקיד העיר בשם המן הרשע); אבל לדאבון לבם זה האיש מרדכי היהודי הב' הוא גדוע זקן ובלי ספק איננו איש קדוש וטהור כמרדכי היושב בשער המלך. במורא ופחד עמדו מרחוק ואזניהם קשובות לשמוע מה ידבר השר הפקיד עם השר היהודי למען דעת ממוצא הדברים מי האדון היהודי הזה ומה מעשהו פה? אם לא בא חס ושלום לעשות שקאלעס (בתי ספר) לבני ישראל, כאשר נגזר על ישראל בעונותינו הרבים בארץ אוסטריאה וגאליציען, אשר על כן נדחו איזה יהודים טובים וחסידים משם לארץ רוסיא בימים ההם ובזמן ההוא.

נחום שלח ידו אל החור הימיני אשר בחוטמו, ושכח כמעט כי אין אבק הטאבאק בין אצבעותיו, כי נתבלבל מוחו מרוב מחשבות.

ויעקב קנח חוטמו בטליתו הקטן תחת כנף בגדו, כי גם בראשו התרוצצו מחשבות רבות רצוא ושוב לארכו ולרחבו, עד כי לא יכול עוד להתאפק, ובקול דממה דקה לחש באזני נחום: עתה ידעתי מדוע הוא מגלח זקנו, אין זאת כי אם קרוב למלכות הוא!

 

ט. מאיר אשכנזי    🔗

לבי יביע לי, כי כבר תתאוה נפש הקורא לדעת – אם עוד לא ידע, ושם האיש הזה לא גלה לו סודי אשר הסתרתי מפניו עד כה, כי לא היה עוד מקום אתי עד הנה להגיד לו מי הוא – מי האיש הזר והנכר אשר בא הנה בערב יום זה? מאין בא ומה מעשהו פה?

עוד יזכור הקורא, כי בהיות אליעזר יעבץ בן שלש עשרה שנה בעיר דביר־בשת בבית אביו ר' יעקב, הביא לו אביו איש צעיר לימים, זה שמנה עשרה שנים, האיש ההוא היה לבוש בבגדי אייראפא ושמו אשכנזי נתנהו לו למורה ומנהל. הוא האיש מאיר אשכנזי אשר אתנו פה היום עיר עציון־חבר. אז בעיר דביר־בשת היה כבן עשרים ושתי שנים, בא שמה מארץ נכריה, מעיר מיץ אשר בעלזאס המדינה אשר לצרפת נחשבה, לבקש בארץ רוסיא ענין לענות בו, כי מתו אבותיו בעודנו נער ולא השאירו לו עושר ונכסים, בלתי אם ידיעותיו בלשונות ובמדעים אשר למדוהו. ארצה רוסיא נהרו בימים ההם כל היהודים מארצות הנאורות, אשר לבם ראה חכמה ודעת ולא עשו עשר בארצם, בחשבם, כי בארץ רוסיא עושר שמור ליודעי בינה וכל הבא שמה וחכמתו בידו הנה אוצר כל כלי חמדה מוכן למענו שם והוא הולך לקראתו והרבה מאות שקל כסף עמו לעוף ביעף אל תוך כיס חכם הבא מארץ מרחקים והוא לא ידע איך בא האוצר הזה אל כיסו, כי לא עמל ולא יגע בו וימצאנו. הן אמנם במשפט וצדק חשבו כן; כי ארץ רוסיא ארץ מבורכת בכל היא, והיהודים שם, בפלכים אשר נתן להם מקום לשבת, היו חפשים בימים ההם מכל שעבוד, בניהם לא לקחו עוד לצבוא צבא, כל דרכי מסחר וקנין היו פתוחים לפניהם בלי תשלום כל מס או מס קטן אשר לא היה עליהם למשא, האדונים ושרי המדינה בפלכים האלה מבני מרום עם הארץ אשר לעם פולין, עם עצל ומפונק, האוהב לפזר כספו כחול ולכלות ימיו בהבל וריק, עזבו ליהודים חילם, מערבם ועזבונם, ערי אחזתם וכפריהם במחיר קטן, והיהודים משלו ממשל רב בכל קניניהם, ובעמלם ושקידתם בעבודה אשר הצטינו בה עשו עושר במשפט, ובהיות דרכי חייהם שונים מדרכי שרי פולין, כי לא גסו בדרכי עונג, לעשות משתה ושמחה כל הימים ופזר כאפר כסף, על כן גדלו והצליחו ועשו חיל, וכלום היה חסר להם בארץ ההיא אלא חכמה ודעת! על כן חשבו למשפט אלה המשכילים מארצות הנאורות, כי כאשר יבואו שמה ימכרו את חכמתם בכסף מלא וידיעותיהם במחיר רב. וישכחו המשכילים האלה, כי החכמה תעוז לחכם רק בהיותו בחברת אנשים אשר כבר הביאו גם הם לבב חכמה. הפראים אוכלי אדם גם את החכם גם את הכסיל יאכלו בכל פה ואת עצמותיו יגרמו, ומה יתרון לחכמה במקום אין דורש ואין מבקש אותה? הימים ימי בכורי אולת היו לישראל בארץ ההיא. לפנים בישראל, בטרם פרחה החסידות כרוש על תלמי שדה בערים האלה, אם אמנם רוב חכמיהם ורבניהם היו עוסקים רק בתלמוד ופוסקים, לא הוציאו שם רע על החכמה ועל המדעים לאמור כי מות ומשכלת בקרבם וכל אוכלם יאשמו, לא בזו ולא שקצו את לשונות העמים וראשי העדה הבינו ודברו בלשון הארץ, אשר היתה אז שפת פולין והחכמים ידעו גם שפת לאטינא, שפת החכמים בימים ההם. אבותינו ספרו לנו, וזקנינו הגידו אשר עיניהם ראו ואזניהם שמעו, כי דברו הרבנים בשער בשפת לאטיין עם נכבדי ארץ וחכמי העמים, לפני מלכים ושרים התיצבו ולא בושו, משפט עמם עשו, כאשר הוטל עליהם, כי זאת היתה המשרה על שכמם, לעמוד בפרץ ולהרים קרן עמם. אולם מעת אשר חדשה נעשתה בארץ, כי קמו אנשי קדש לסול להם דרך השמימה, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלוך בין שרפים וחיות הקדש, וישכחו כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, אז הלכה חכמת ישראל הלוך וחסור, ונשמו נאות התורה והחכמה גם יחד, לחכם קראו משתולל ולחכמה מה זו עושה, הנבונים זורו הלאה, דוחו ולא יכלו קום, ונשארו בישראל שמה ושאיה יכת שערי בת עמי. – וגם זאת מאת ה' יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה, להוליך שולל משכילי ארצות אחרות, למען יאמינו כי בארץ הזאת ימצאו שכר רב לפעולתם, ויבואו הנה מקצוי הארץ לפקוח עינים עורות. בראשונה לא היה שומע להם, אבל מעט מעט עמדה להם חכמתם למשוך אליהם לבות קצת מבני הנעורים, וברבות הימים רבו תלמידיהם, עשירי העם אשר בסחרם ואתננם היה להם שיח ושיג עם השרים וחורי הארץ, ראי כי העדר ידיעתם בלשון העם היה להם לחרפה וגם לבושת, וידעו כי ערומים הם מכל מדע ועל כן נבזים הם בעיני השרים, וישימו לבם ללמד את בניהם לשון וספר, ובהיות המורים מצויים להם בלי שכר רב לא אחרו להוציא מחשבתם לפעולת אדם, ותחי הרוחה. זאת פעולת המשכילים מארצות הנאורות אשר באו לגור בארץ רוסיא בימים ההם, ומהם תוצאות חכמה לכל בני ישראל בארצו.

בימים ההם בא מאיר אשכנזי גם הוא בתוך הבאים ארצה רוסיא, ויבוש משברו. כי לא מצא בעיר הגדולה, דביר־בשת איש אשר יאספהו אל ביתו. כי לא יכלו יהודי דביר־בשת לראות איש יהודי לבוש כאחד האדם אשר לא מבני ישראל הוא, כי הוא בגדי היהודים שונים ומשונים בימים ההם מבגדי כל העמים, ולאשר היו בעבור זה דראון לכל בשר לא שמו לב, כי היה דבר הצבועים אליהם לאמר: זאת תורת היהודי וזאת תפארתו, כי ידכא ישות וישא כלמות והיה הוא וניבו נבזה, והיה כאשר ישפל בארץ ולפיד בוז יקרא לכל העמים, ירום ונשא וגבה מאד בשמים ממעל ורמה קרנו בכבוד בעיני אלהים והיה קדש. ויהי כאשר הלך אשכנזי ברחובות קריה בעיר דביר־בשת, מבלי דעת אנה יפנה לעזרה, ויפגעהו ר' יעקב יעבץ וישאלהו לשלום, וכאשר הגיד לו אשכנזי את שמו ושם משפחתו וידע יעבץ כי שארו ובשרו הוא, והוא איש נבון וחכם, וכבר בקשה נפשו למצוא איש כזה למען יתן לקח טוב לבנו אליעזר, על כן שמח לבו כי מצא איש כזה ויביאהו אל ביתו ויתנהו לבנו למורה ומנהל.

אולם לא רבו הימים ושמש ההצלחה אשר בקש אשכנזי בארץ נכריה זרחה לו בארצו ובמולדתו, איש היה בפאריז בירת צרפת ושמו יונה בן אליהו לבית לוי, והיה האיש ההוא נע ונד בארצות רבות ימים רבים, כי עזב את ארץ מולדתו, ארץ רוסיא בעודו צעיר לימים ויתהלך בארץ לארכה ולרחבה, ויגר בבריטניה, ויסע מלונדון ויחנה בניוארק אשר באמעריקה, ויצבור כעפר כסף וזהב במרכלתו ובעמל כפיו, ויהי כי זקן ובא בימים וילך לגור בפאריז ושם אוה לשבת. האיש ההוא לא נשא אשה מימיו ולא הוליד בנים, ויהי כאשר ראה כי זקן הוא ושבע ימים. וידע כי עד מהרה יבא יומו ללכת בדרך כל הארץ, ויקרא לסופר ויצוהו לכתוב בספר את רצונו האחרון, מה יעשה בעשרו ורב הונו כאשר יעזוב את הארץ, לא רבו הימים וימת האיש ויקבר בעיר פאריז. ויהי כאשר נפתחה הצואה וימצא כתוב, כי אח היה לו ברוסיא ושמו יהודה הלוי בעיר עבטיט, ואחות במיץ ושמה שפרה אשת ר' יצחק אשכנזי, אמנם מתה בחייו והשאירה בן יחיד מאיר שמו, ואת אחיו אשר עזב בנעוריו לא ידע אם חי הוא או מת והשאיר אחריו בן או בת, אשר על כן הוא מצוה לתת את עשרו ביד בן אחותו, וידו תהיה מושלת בכל העשר הרב, עד אשר יודע אם נשאר ניר לאחיו, בנים או בנות, ואז חלק כחלק יקחו בני אחיו עם בן אחותו.

בית המשפט אשר בעיר פאריז הודיע את דבר הצואה לבית המשפט אשר במיץ, ושם נודע כי זה האיש מאיר אשכנזי מתגורר בעיר דביר בשת אשר ברוסיא המדינה. ויכתבו אליו ביד הרצים ויבקש וימצא וילך פאריזה לרשת את אשר לו. כה היה מאיר אשכנזי בין לילה לאיש עשיר גדול ועצום כאחד הרוזנים אשר בארץ.

עברו איזה שנים והנה נער עברי בא אליו לבקש עזרתו, ויהי כאשר שאלהו אשכנזי לאמור: מאין אתה מה מעשיך פה? ויען מארץ רחוקה באתי, מארץ רוסיא, לבקש לחם בעבודתי, כי ה' חפץ דכאי ויקח ממני את עטרת ראשי, את אבי, אשר מת ולא השאיר אחריו כבוד עשרו, והנני נע ונד בארץ זה איזה שנים לבקש עבודה אשר לא בכל עת היא מוצאת לי, ויהי בבואי הנה ואשמע כי איש חסד אדוני ולו עסקים רבים, אשר אולי יוכל לספח אותי אל אחד מהם ואבוא להשתחוות לפניך…

הידעת את העיר דביר־בשת? שאלהו אשכנזי.

ידעתי אדוני, ענה הנער, כי עיר מולדתי הקטנה, עציון־חבר לא רחוקה היא מעיר הגדולה דביר־בשת, וגם הנה גיסי, בעל אחותי, מילדי העיר ההיא הוא, ולכן שמתי פני אל העיר ההיא כצאתי, זה לי איזה שנים, מעיר מולדתי לשוט בארץ ולבקש עבודה. אפס לשוא היתה תקותי, כי זר ונכר הייתי שם ואין מכירני, כי אבי גיסי, היחיד בעיר ההוא אשר ידעתי, ר' יעקב יעבץ כבר מת…

ר' יעקב יעבץ! קרא אשכנזי, ובנו אליעזר הוא בעל אחותך? תלמידי אליעזר? – לכן שבה עמדי, בביתי תשב ועל שלחני תאכל וכל מחסורך עלי, עד אמצא מקום למענך באחד עסקי כי לע"ע כל עסקי בידי אנשים נאמנים העובדים עבודתי אשר לא אוכל להסיר אחד מהם ממשמרתו. ויואל יוסף לשבת בבית אשכנזי, ואשכנזי לא מצא למענו ענין לענות בו. ויהי כאשר לא אבה יוסף לאכול לחם חנם בלי יגיע כפים, וילך לדרוש ברחובות העיר ובבתי הסוחרים והשרים יום יום, לדעה אולי ימצא עבודה, כי כל ישעו וכל חפצו היה להשתכר ולאסוף ולכנוס למען יוכל ברבות הימים להיות לעזר ולהועיל לאמו, אשר לא ידע כי כבר מתה באבלה ויגונה.

בלכתו פעם אחת ברחובות קריה וירא והנה שר וגדול עובר עליו, ויכר יוסף את השר, כי שר עירו הוא האדון זהב־אשה, היושב בפאריז כרוב שרי פולין לכלות את יגיע כפי עבדיהם העובדים בפרך בזיעת אפם, למלאות תאות אדוניהם אשר לא ידעו שבעה. ויתיצב הנער לפניו ויקרא: אדוני! אנכי יוסף בן ברוך עבדך אשר היה מוכסן שנים הרבה בעיר עציון־חבר, עיר אחוזת אדוני, וימת אבי בערום ומחסור ולא השאיר אחריו מאומה, ואתה השלכת את אמי ובניה כנצר נתעב ותגרש אותנו מהסתפח בנחלתך למן היום ההוא חסרנו לחם ונשב משמים מעוצר רעב ויגון, ואלך לנוד בארץ למצוא טרף ואבא עד הלום לבקש עבודה או מסחר או כל דבר אשר יעשה בעמל כפים, למען החיות את נפשות האומללים האלה אשר נשארו בחוסר כל. ועתה אדוני, ידך אשר הכתנו מכת בלתי סרה היא תושיענו וזרוע עוזך תאמצם, מחצת ותרפא, כי בידך לעשות. אמץ נא פה בארץ מרחק את ברכים כושלות אשר הכרעת בארץ ובמולדתך, תן לי עבודה ואחסה תחת צל כנפיך, וידי תושיע גם להאומללים אשר לי עיניהם צופיות.

משתאה משתומם עמד השר, בשמעו הדברים האלה מפי נער עברי מדבר אליו בלשונו ובשפתו הפולנית, בארץ אשר אין איש שומע אותה. האיש אשר קרה לו לפעמים לעזוב את ארץ מולדתו וללכת אל ארץ אחרת, ידע והרגיש בנפשו את השמחה אשר תמלא חדרי לבו, בפגשו איש מארצו, המדבר בלשון עמו. ולוא יהיה האיש ההוא אחד מאלה פחותי הערך, אשר בביתו ובארצו לא שת לבו עליו ולא הטה אזנו לו, בארץ מרחקים כרע כאח הוא לו, ויקרבנו כמו שארו ובשרו. גם השר הזה, אשר היהודי היה נבזה בעיניו נמאס ולא יכול דברו לשלום, כרוב שרי פולין, אשר זה דרכם להשפיל את כבוד היהודי ולדרוך עליו ברגל גאוה, בשמעו מפי הנער היהודי את שפת עמו בארץ נכריה, הטה אליו חסד ויענהו ויאמר: פה בארץ נכריה לא אוכל עשות דבר למענך, אך אם תאבה לשוב אל ביתך אצוה עליך את פקידי פעטראווסקי לתת לך מקום מכס היין־שרף באחת ערי אחוזתי, או אחד הרחים, הקורא יבין, כי לא היה די בתשובה הזאת להשיב נפש יוסף ולהחיות רוחו. הן ידע מילדותו את הטוב והחסד אשר יוכל איש עני, ואף כי יהודי, ליחל משרי פולין ופקידיהם, ומה הבטחון אשר יבטח בו, וירא יוסף כי אין תקוה לו מהשר הזה ויפן ללכת והנה השר קורא אליו: עמוד! עוד דבר לי אליך. הן יהודי אתה, ובלי ספק יודע ומכיר אתה את עשירי היהודים פה בעיר; כי אתם היהודים חברים כלכם כאיש אחד – פה עקם את שפתיו וישחק ויאמר – כי פרח השחין בכלכם גם יחד. והנה פה בעיר ישנו יהודי עשיר אחד, אשר לא יפשיט את עור השרים אשר ילוו את כספו, כיתר אחיו, כי עוד ישאיר להם פלטה ויתמלטו בעור שניהם. היהודי ההוא שמו אשכנזי, ויען כי הכסף נחוץ לי כעת, לכן לך אתה אל היהודי הזה ודבר אל לבו אודותי, והיה אם כסף ילוה לי ולא ירבה לקחת נשך אשר נלאיתי נשוא אז תבא על שכרך ופעל ידך ישלם לך. בדברו הדברים האלה נתן ליוסף לוח קטן וכתוב עליו שמו ושם הרחוב והבית אשר הוא שוכן שם למען ימצאהו אם יהיה לו דבר אליו.

ידעתיו, אדוני, ענה יוסף ואנסה לדבר עמו, וישתחוה וילך, ובלבו חרה לו מאד על השר ועל גדופיו, ולא האמין יוסף בלבו כי יתן אשכנזי את כספו לשר פלוני מארץ רחוקה להניח מעותיו על קרן הצבי.

אולם לא כאשר חשב יוסף כן היה. כאשר ספר יוסף לאשכנזי את אשר קרה לו בפגעו את שר עיר מולדתו ואת אשר דרש ממנו לדבר עם אשכנזי על דבר הכסף אשר ילוה לו, שאלהו אשכנזי, אם יודע הוא את מקום תחנות זה השר. ויוסף הושיט לו את הלוח אשר נתן לו השר, ויאמר אשכנזי: טוב הדבר! לך ואמרת אליו כסף לא אלוה לו, כי נשך ותרבית לא אקח; אך בזאת אאות לו, אם יתן לי במחיר את אחוזתו בארץ רוסיא, על עשרים שנה יתננה לי, את עריו ואת כפריו, את השדות והרחים וכל אשר להם, הנה אתן לו מחיר כל אלה בכסף מלא ובשטר עובר לסוחר, כאשר נחשב בינינו. לך ואמרת אליו כדברים האלה, ואני מראש ידעתי, כי יעשה זאת, כי ידעתי אותו ואת ארחותיו העקלקלות, מפזר הוא לרוח וכבר נמס כספו כמים והכסף נחוץ לו. ואני בהיותי בארץ רוסיא נקרה נקריי פעם אחת עם השר הזה בדרך במלון. עד לא ידע כי עברי אנ קרבני כמו נגיד וישמח מאד לדבר עמי בשפת צרפת אשר אהבו הפולנים. ויהי כאשר הגד לו כי יהודי אני ויפן אלי ויאמר: האמנם אמת הוא כי מחכים אתם היהודים עד בא משיחכם, ואז תנצלו אותנו כאשר נצלתם את מצרים ותקחו כל אשר לנו ותשבו בארמנותינו ואותנו תגרשו מבית תענוגינו? – ויהי כאשר החרשתי ולא עניתי, כי עלה עשן באפי ויראתי לבלי אפריז על המדה בכלותי אפי בו, ויוסף ויאמר אלי בשפת פולני: שירה לי מה יפית! – אז כבשתי את כעסי וכלאתי חמתי בחיקי ואען לו: הן קראת את ספר תהלים, כי קדוש הוא גם לכם, וידעת את אשר ענו משוררי ישראל עת שאלו מהם צורריהם לאמר: שירו לנו משיר ציון! ־,,איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר" היתה תשובתם. וזה הדבר אשיב גם לך. הנה נא ידעת, כאשר אמרת, כי מחכים אנחנו על בוא משיחנו ונצלנו אתכם ונשכון כבוד בחצרותיכם ובארמנותיכם, אז אשיר שיר ה' בחדרי משכיותיך ובהיכלך כלו אומר כבוד לשיר,,מה יפית". – ועתה יוסף אחשוב להקים את דברי אשר דברתי ביום אז, אם אמנם לא מאנשי זמירות אנכי, אבל לבי ובשרי ירננו אם יעלה בידי לשבת בארמון השר הזה אויב ישראל בנפש. השר לא יזכור את כל אשר נעשה אז גם לא ידע אז את שמי, על כן נפשי תנבא לי כי יתן לי את אחוזתו בכסף על עשרים שנה. יוסף שמע את דברי אשכנזי וילך לבקש את בית השר.

השר, אדוני העיר עציון־חבר ובנותיה ועוד ערים וכפרים, לא היה מגדולי מיוחסי פולין, לא מאצילי הארץ, אשר אבותיהם עשו להם שם עולם במלחמות תנופה וישאירו את כבוד גבורתם מורשה לבניהם אחריהם, אשר כבר נשתה גבורתם במרומי שדה, וישימו בכוס עינם וגבורים הם לשתות יין ולהכות באגרוף רשע את האכרים עבדי עולם אשר באן להם בנחלה. האצילים האלה, אשר כבודם נחלת אבות הוא להם, אם אמנם גם הם הסכן הסכינו לפזר כאפר כסף אשר לא עמלו בו ואשר נגואל בזיעת אפיהם ובדמם של אכריהם, הנה בכל זאת יש גבול וקצב לפזרונם, לאיש איש כפי מצב כבודו בחברת האצילים וכגודל תפארת יחוסו והדר כבוד שמו; ואם אין עשרו והונו כיד שם הכבוד אשר נחל, הנה האציל ההוא, איש הכבוד, לא ישים לבו לאשר כבר אוצרו ריק, כי כסף ילוה מכל איש מלוה בנשך, אף אם הוא יודע כי אין לו במה לשלם נשיו, וכאשר יבא הנשה לקחת יחליף לו את שטרו באחר והוסיף נשך על נשך, רק למען החזק במעוז כבודו הרם והנשא ושמו לא יהיה לחרפה ולדראון בעיני האצילים לאמר, כי איננו יודע להרבות כבוד ביתו. לא כן השרים כקטני ארץ אשר לא זכו לצאת מירך אבות מושכי רומי קשת ושולפי חרב, אשר שפכו דם אדם כמים וישפכו את תזנותם על כל הארץ ויחנפוה כרוע מעלליהם. אלה השרים אשר חדשים מקרוב באו ועשרם בא להם ירושת נחלה מאד שארי בשרם הרחוקים שמת בלא בנים ובלא יורשים קרובים (כי בעבודה ובעמל כפים אין גם אחד אשר באה לו אחוזתו בארץ); שרים כאלה לא ידעו גבול וקצב לפזר הונם ורכושם, כי רק בפזור הזה עשו להם שם בארץ והוא ינטלם וינשאם אל על לשבת בין נדיבי עמם עם רוזנים ואצילים ולהתרועע עמם, בכסף יקנו להם שמות הכבוד, במחיר רב ינשאו למשרה כבודה בארץ ויעלו מעלה מעלה, ברוב עשרם יתהללו בערי המלוכה בארצות תבל, תחת הכבוד אשר יחסר להם מלידה ומבטן. לכן השרים האלה רק כסף ועשר כל מגמתם ולא ידעו שבעה. המה יכבידו אכפם על עבדיהם האכרים, אשר מהם תוצאות עשרם, יכבידו העבודה עליהם, יעמיסו על שכמם משא לעיפה וימוצו את דמם וחלבם ויציגום כלי ריק, למען יוכלו המה לשבת בארמונות ובטירות בכל מקום בואם שמה, למען ישתקשקו ברחובות ערי המלוכה במרכבות מרקדות, ברכב ובפרשים וסוסים מיוזנים, למען יהיה להם שרים ושרות ופלגשים אין מספר.

אחד מהשרים הבלתי מיוחסים האלה היה השר ז. אדוני העיר עציון־חבר ובנותיה ועוד ערים וכפרים, אשר באו לו בנחלה מאת שאר בשר רחוק שלא הניח אחריו יורשים אחרים. בן חמשים שנה היה ולא נשא אשה, כי נשיו רבו בכל קרית מלך ובכל עיר גדולה אשר אוה למושב לו חליפות. בנים לא היו לו, האף אמנם בנים ובנות הרבה הוליד מבלי דעת מי המה; כי מלבד הפלגשים אשר הרבה לו בכל מקום שבתו, במחיר רב, הנה גם נשי האכרים ובנותיהם היפות פתה בחלקות, או ענה בחוזק יד ובמלאת ספקו השליכן אחרי גוו כנצר נתעב וישימן כעפר לדוש לכל עובר, ובכן הוליד לבהלה בני בלי אב ובלי שם אשר לתהו נבראו ולריק נוצרו, בנים כחשים, בנים לא הועיל בהם לחברה האנושית, אשר בהודע להם מירך מי יצאו גם בעבודה תגעל נפשם ולהיות עבדי עולם כאמותיהם אשר מבטנם יצאו לא יחפצו, והיו לשודדים ולחומסים כזאבי ערב ושמו את חתתם בארץ, המה הנפילים, זרע מרעים בנים משחיתים, אשר יבואו בני מרום עם הארץ על בנות האכרים וילדו להם, כן דרך כל העריצים האלה אשר רק תאותם לנכח עינם והיא תמשול בם, וכן היה גם דרך השר ז. וכאשר קצה נפשו בערי אחוזתו, כי לא מצא בהן די עונג לנפשו השוקקה לתענוגות חורי הארץ ואציליה עזב את ארצו וילך פאריזה, העיר הפקד כלה תזנונים בקרבה, וישב שם בארמון גדול ורחב ידים ושם חביון עזו. שם שם לו חק ומשפט לגזול משפט עניי עבדיו, על ידי פקידיו אשר השאיר אחריו קללה בערי אחוזתו, ושמה נשלח לו הכסף אשר הרימו הם מנכסיהם, ושם היה כמסוס נוסס, כי כאשר בא כן חלף הלך וימס כמים.

בית השר ז. בפאריז היה בית משתה תמיד ופתוח לרוחה לכל שרי פולין, הקטנים עם הגדולים, המתגוררים בבירת צרפת מימים ימימה, השותים בכל פה את יין תענוגיה ואף שמריה ישתו ימצו, ואף כי בעת ההיא, כאשר הגו ברוחם מחשבות און וחטאת מרי ומרד במלכם קיסר רוסיא האדיר, אשר שם חחים באפי העריצים האלה לבלי יכו הארץ שאיה. העיר הבירה הזאת היתה תמיד עיר מקלט לכל העבדים המתפרצים מפני אדוניהם. שם נקבצו לחמוס מזמות ולהצמיד תוך ומרמה, לפרוש מצודות ולטמון רשת אשר תפולנה רגליהם בהנה באחרית הימים. כי לא חרך רמיה צידו, המה לשואה בקשו נפשם וגמולם הושב בראשם.

כאשר בא יוסף אל ארמון השר לא נתנו שומר הסף לגשת אליו, כי במסבת מרעיו ישב והמה שותים ושמחים וטובי לב. ויהי כאשר הראה לו יוסף את הלוח אשר נתן לו השר למען ימצא את מקום כבודו, מהר השומר לבא אל הארמון פנימה, וישאל את השר, אם יתן את האיש אשר הלוח בידו לבא להתיצב לפניו. ויאמר השר: יבא! ויוסף בא החדרה, והנה שרים רבים יושבים סביב לשלחן ערוך במעדנים וביין רב ופני להבים פניהם, ויעמוד יוסף מרחוק, כי ירא מגשת. אולם השר הכירהו ויקרא: גש הנה! ויגש יוסף.

– מה? יהודי, קרא השר, היש לכסף מוצא? ומה הנשך אשר ידרוש העשיר אשכנזי?

לא, אדוני! ענה יוסף. האדון אשכנזי איננו נותן את כספו בנשך. –

– ואם כן איננו רוצה להלוות לי? אמר השר, לכן ארור יהיה מכל היהודים והשדים יקחוהו ואת כספו; ומה מעשיך פה? מה תחפוץ ממני?

לא אדוני, כסף יתן, אך לא בנשך ותרבית, כי אם…

– יחי אשכנזי! קרא השר, ויחי עוד לנצח! איש טוב הוא, צר לי כי יהודי הוא! ומה יחפוץ, אם לא נשך?

– חפץ הוא לשכור ממך, אדוני, את אחוזתך בארץ רוסיא על משך עשרים שנה, בכסף מלא.

– אחוזתי אמכור ליהודי?! עשרים שנה יקרא שם יהודי על נחלתי? הרוח עועים אחזתהו?

– ומה בכך? – ענה אחד השרים היושב בראש הקרואים וגאון לבו ורום עיניו יעידו כי אחד האצילים הנשאים הוא, איש אשר שבה זרקה בו, חכלילי עינים ופניו אדומים מדם ענב, וישלח את בהן ידו הימנית ויכרוך סביבו את שפמו. ומה בכך? הלא הכסף נחוץ לנו לעת כזאת ואם תשוב לביתך אז גרש תגרש את היהודי מנחלתך וגם את כספו לא תשיב לו: כי איה לקח היהודי את עשרו והונו? הנחלת אבותיו הוא? הלא רק מאתנו חמס ושדד. מכרה לו כיום את נחלתך, גם על אלף שנה, רק כסף יתן, כסף! כסף!

– בראווא! קראו כל השרים שכורי יין, בראווא! כסף! כסף!

השר ז. שמח ושחק עד כי בטנו הרחבה והעבה נוע התנועעה, ויקרא גם הוא: כסף! כסף! – לך, אמור לאשכנזי, קרא אל יוסף, ויתן את הכסף מחיר עשרים שנה, מחר כעת יבא אלי עם צרור הכסף.

– לא אדוני, ענה יוסף אשר מאד חרה לו על השרים השכורים האלה ועל בזותם וקללם את היהודי הטוב והישר בעת אשר יתאוו תאוה לשבוע מטובו, וירא יוסף ויתבונן כי לא יתנהו השר עבור מזה עד אם מלא חפצו, כי נפשו קשורה בכסף אשר הוא מבקש, ויאמר, לא אדוני, האדון אשכנזי איננו שוקד על דלתות השרים הדורשים טובתו, (הנער יוסף אמץ את לבו בדברו הדברים האלה, כי ראה כי כסף אשכנזי יגן עליו ולא תאונה אליו רעה) האדון אשכנזי יושב בביתו והוגה בספרים, ואשר דבר לו אליו ימצאהו בביתו תמיד.

בשחוק מהול ברעל וחרון אף ענה השר: כן? אשכנזי הוגה בספרים? בתלמוד בלי ספק? או שר בשירים במה יפית? טוב! הגד לי מקום ביתו ואבא אליו, כי הכסף נחוץ לי ולוא יהיה ביד שד מהשדים. יוסף נתן לו לוח קטן וכתוב עליו שם אשכנזי ושם הרחוב ומספר ביתו, וישתחוה וילך.

ממחרת היום ההוא בא השר ז. אל בית אשכנזי.

אשכנזי אשר ידע על פי יוסף את כל אשר נדברו השרים האלה ביום אתמול, שחק בלבו על הבליהם, כי ידע את גאון לב הפולנים ואת תפארת רום עינם והבין את כל דרכיהם; כי בפיהם חוטר גאוה וזה דרכם כסל למו לתת לכלמה כל איש זולתם, ואף כי איש יהודי אשר מפיהם הוא חי בארץ מולדתם, ובכל זאת כאשר יתנו עיניהם בכספו ישתחוו אליו אפים ארצה; על כן לא שת לבו לדברי בוז וקלון שדבר ביום אתמול באזני יוסף ויקבלהו בכבוד והדר וידבר עמו בשפת עמו, כי מדי התגורר אשכנזי בארץ רוסיא השכיל ללמוד את שפות הארץ הזאת. אשר שתי השפות, רוסית ופולנית, גם יחד לשפות הארץ תחשבנה בנפות אשר הפולנים יושבים שם. וייטב הדבר בעיני השר, וגם הוא הראה אותות כבוד ותהלה לאשכנזי, וישכח את אשר בזה ושקץ את היהודי אמש.

בשעות מספר גמרו שני האנשים האלה את עסקם. אשכנזי נתן את הכסף הדרוש ויכתב ונחתם ספר המקנה, כי למן היום ההוא תקום אחוזת השר ז., עריו וכפריו ושדותיו וכל אשר לו בארץ רוסיא לנחלה להאדון מאיר אשכנזי לעשות בהם כרצונו וכאדם העושה בתוך שלו, משך עשרים שנה, ואין להשר ז. חלק ונחלה בכל ערי אחוזתו כל משך הזמן ההוא עד תמו.

בעצם היום ההוא הודיע השר את פקידו בעיר עציון־חבר את כל אשר נעשה, ויכתוב לו כדברים האלה:

,,אל פקידי יאהן פעטראווסקי.

,,עבדי אתה מיום הולדך, עבדי בן אמתי. אנכי הרימותיך בחור מכל האכרים, ללמדך לשון וספר ואשימך לסוכן ולפקיד על ערי אחוזתי; יען ידעתי את אמך, אשר היתה יפה בנערות ותשרת לפני בארמוני כל ימי חייה. אב אין לך, יתום אתה מלידה ומבטן, ובחצרי גדלת ורוממת. עבדי אתה עוד היום ובידי להורידך משאתך ולהשיבך עד דכא, לצאת במחרשה כצאת העבדים, לאחוז במגל ולעבוד בכל עבודה כאחד מהם. אמנם אנכי לא כן אעשה, כי חפשה אתן לך ואוציאך מעבדות לחרות עולם, והנה רצוף פה שטר השחרור, ומהיום והלאה אדונך אתה ושמך יקרא האדון פעטראווסקי. הבית הקטן אשר על כתף החצר הימנית, הוא והגן הירוק אשר על צדו וכברת ארץ לזרוע וצמד בקר ושני סוסים נתונים המה לך מאתי לנחלת עולם. את כל ערי אחוזתי ובנותיהן מכרתי להיהודי העשיר האדון מ. אשכנזי על עשרים שנה, לו הצדקה לעשות בכל אחוזתי כל משך השנים ההם כטוב בעיניו; רק את הנחלה אשר נתתי לך היום הזה לך היא, כי כן התניתי עמו. בידו להשאירך על כנך או להדפך ממקומך ולקחת פקיד אחת תחתך בכל אות נפשו. לכן עצתי, כי תתרפס לפניו, אולי יבחר בך ולא יקח ממך עמדתך, אז טוב לך. עוד לא עזבתני התקוה לשוב אל ביתי עוד בטרם תכלה שנת הממכר, אז אשיבך על כנך ועוד ארים קרנך בכבוד, כי מעתה איש חפשי אתה ואדון תקרא.

"התרפס, כאשר אמרתי לפני האדון אשכנזי ורהב אותו. הכן למענו את החצר, אולמיו היכליו ותאיו, והיה נכון לשרתו ותשא חן וחסד לפניו, ואז טוב לך.

אדונך דורש שלומך אנטאן זהב־אשה".

דברי האגרת הזאת, אשר הגיעה לידי הפקיד ע"י הפאסט, בעצם היום ההוא אשר באו מאיר ויוסף לעיר עציון־חבר, מלבד האגרת אשר הביא אשכנזי בידו, ואשר שלחה אליו על יד רחל בעל בית מלונו, שמחו ועצבו את רוחו. השמחה אשר שמח על אשר יצא מעבדות לחרות ואיננו תולה עוד ברצון אדוניו ההפכפך, אשר בידו היה להסירהו ממשמרתו ולעשותו כאחד העבדים או גם להבכותו מכת בלתי סרה, ועתה נעשה חפשי והנהו כאחד האדונים, אשר גם לו רצון וחפץ, השמחה הזאת ערבה, וערפל כסה אותה, בזכרו, כי אם לא יאה יאבה היהודי – אשר לא הסכין מעודו לאהוב אותו ואף כי להענות מפניו – לתת המשרה על שכמו כקדם, יגרש מבית תענוגיו, ואם גם נשאר לו בנחלה הבית הקטן וגן הירוק וכברת ארץ אשר ממנו יוציא לחם, הנה תחת השם אדון, אשר חננו בו אדונו היום הזה, ואשר היה באמת זה הרבה שנים ככתוב ברצועה אשר בידו על כתפות האכרים אשר משל בם ממשל רב, יעבוד אתה עבודתו בשדה כאחד העבדים האלה אשר ידו היתה בם; כי מי יחרוש ומי יזרע ומי יחוש על שדמתו הקטנה חוץ ממנו? – על כן קים וקבל עליו לעשות כעצת אדוניו, לכבוש את כעסו ושנאתו ליהודים ולצפון גאון לבו (בידעו היטב כי דם אדוניו השר נוזל בעורקיו) בחבו ולהשתחוות להדום רגלי השר החדש, אם גם יהודי הוא, אשר ממנו יבא לחמו ומאתו ארוכתו תצמיח. כן גמר בלבו וכן עשה. ואותו אנחנו רואים כעת יושב בענוה לפני אדוניו ושומע פקודותיו ומשתחוה פעם בפעם ואומר: כן אדוני השר! סר למשמעתך אני! ככל אשר תצוה כן אעשה!… ויעקב ונחום העומדים אחרי הדלת ושומעים דבריה האדון הפקיד, איך ישח ישפל עד לעפר וירהב את היהודי, משתוממים משתאים ומחרישים לדעת מה זאת. גם רחל היפה העומדת בחדר השתוממה למראה עיניה ולמשמע אזניה, כי האדון היהודי הזה יהיה מהיום והלאה שר העיר וישים איתן מושבו בארמון אשר בחצר, ומי יהיו שריו ועבדיו? האלה אשר הסכינה לראות פניהם עד היום? או יבאו אחרים תחתם? הגם המה יביאו לה יין־שרף ממקומות אחרים בלי מכס, כאשר עשו עבדי השר הישן עד הנה? ואיכה יעבדו השרים והעבדים את היהודי? איה איפוא יתפלל היהודי השר הזה? הילך יום יום לבית המדרש, או יעשה לו בית תפלה בחצר, ואז בלי ספק יהיו בעלה ורעיו ממנינו ואנשי ביתו, ואז טוב לה. שאלות כאלה לאלפים עברו ראשה לארכו ולרחבו ותמלא בטנה אותן.

ראשית דברי מאיר אשכנזי אל הפקיד היה, הראותו לו את ספר המקנה הגלוי והחתום, ויעמוד הפקיד על רגליו ויגע אל פיו את חותם אדוניו וישק לו, אחר כן קרא את הדבר מהחל ועד כלה, וישתחוה ויאמר: סר למשמעתך אני, אדוני!

– ועתה דע לך, אמר אשכנזי אל הפקיד, כי אם יש את נפשך להשאר על משמרתך ולהיות לי לפקיד נאמן כאשר היית לאדוניך עד הנה, טוב הדבר גם בעיני, לבלתי הסירך ולבלתי לשום אחר תחתך. פני הפקיד אורו, ויאמר: אלף תודות לאדוני, בכל מאודי אעבדך כאשר עבדתי את אדוני. השר אשכנזי הוסיף לדבר. אמנם ידוע תדע כי מלבד איש אחד אשר הבאתי אתי, ואשר יהיה לי לסופר ומזכיר בחדר עבודתי, ישנו איש אחר פה בעיר, שמו אליעזר יעבץ חתן ברוך אשר היה פה מוכסן שנים הרבה. האיש ההוא שמתי לראש ולפקיד נגיד על כל עסקי, אליו תשמע לכל אשר יצוך, כי ידו בידי ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

חרדה אחזה את יעקב ואת נחום בשמעם את הדברים האלה אחרי הדלת.

ויאמר נחום אל יעקב: לשוא! לא אוכל עוד להניח את ליזיריל בתוך החי"ת! לכן אכלח חצי בברכיה, והוא ישא את עון שניהם.

– אבל, הוסיף אשכנזי, אליעזר יעבץ לא יוכל עוד עשות דבר עד אם תמו ימי אבלו, כי אשתו מתה הלילה הזה…

אותות שמחה נראו על פני נחום, וימלא חורי נחיריו הטאבאק. ,,אלהים מצא את עון ליזיריל", אמר ליעקב. ועתה אנקמה בו את נקמתי, הן גבאי אני בחבורה קדישא, ואם הוא לא יקבר בתוך החי"ת תקבר אשתו קבורת חמור, לירכתים תשב, על צד הגדר…

אשכנזי הוסיף לדבר אל הפקיד: ואתה האדון פעטראווסקי תצוה את הגבאים מהחבורה קדישא אשר ליהודים פה בעיר, כי תקראם אליך בבקר השכם, לכבד את אליעזר ולקבור את מתו מלפניו במבחר קבריהם…

רחל, אשר עמדה עד כה מבלי דבר דבר, ומאד גרסה נפשה לתאבה למצוא חן בעיני השר היהודי, אשר הביא אלהים אל ביתה בהשגחה פרטית, כפי מחשבות לבה, בזכות בעלה התם ובזכות שהיא מפרנסת אותו בעמל כפיה על מחצית שכר לעולם הבא, מצאה פה מקום לפתוח שפתיה עמו ולהראות לו כי מוכנה היא לשרתו, ותאמר: אדוני! הנה הגבאי פה אתנו בבית, כי לומד תורה הוא עם בעלי יחד כל הלילות, ויאמר אשכנזי: קראי לו! האשה פתחה את דלת החדר והנה נחום עומד לפניה, והוא כבר ידע ושמע את אשר נעשה ויקלל את רחל בלבו. אבל בטרם יכול עוד לשלוח ידו אל נחיריו שמע קול נוגש. קול הפקיד הקורא אליו: נחום! נחום! וימהר נחום ויסר את מגבעתו מעל ראשו ויגש ויבא החדרה פנימה. דע נחום, אמר הפקיד, כי אשת אליעזר יעבץ מתה, ועתה אתה נחום ראש המקברים תן לה אחוזת קבר בתוך חשובי עמך. בדברו הדברים האלה נוע התנועעה הרצועה התלויה באזור מתניו כל הימים, ובלי כונה מיוחדת אחזה ידו בה תמיד בצותו דבר אל אחד הסרים למשמעתו, כי כן הסכין לעשות. איש לא ראה את זאת ולא שת לבו לזה, זולתי נחום, אשר כבר הראה לו הפקיד איזה פעמים את נחת זרועו, וישלח ידו אל נחיריו ויאמר: כן אעשה כאשר צוה אדוני. רחל מצאה מקום עוד הפעם למצוא חן, ותאמר: תקבר על יד אביה ואמה, תן לה נחום אחוזת קבר עם אבותיה, אשה כשרה היתה, מליצה ישרה תהיה בעדנו! – טוב, אמר אשכנזי, כן תעשה כאשר יעצה בעלת הבית. ויצא נחום בחרי אף בלבו ואיש לא ראה ולא הבין את זאת, כי ירא נחום מהראות פנים זועפות, וימלא נחיריו טאבאק.

גם את המוכסן נחמן תקרא, הוסיף אשכנזי לדבר אל הפקיד, ואמרת אליו, כי כלו שנות חכירתו את היין ואת הרחים, ועתה אם חפץ להחזיקם למן היום והלאה אלי יבא ועמי יעשה חוזה. טוב, ענה הפקיד וישתחוה וילך, כי נתן לו אשכנזי אות ללכת לביתו. גם רחל יצאה מחדר אשכנזי. ונחום הלך לביתו סר וזעף, ואיש איש על מקומו נמו שנתם עד הבקר.

 

י. וכתב לה ספר כריתת    🔗

עברו שבעת ימי אבל אליעזר יעבץ. הימים המעטים האלה היו ימי מבוכה ומהומה כמעט לכל בני העיר הקטנה הזאת. כמעוטם כן רבו בהם החדשות אשר קרו בעיר, חדשות ונצורות אשר לא שערון אנשי העיר למיום הוסדה עד היום ההוא. בראשי מרומי קרת, הלא הם: בית המדרש, בית המרחץ ובית הקהל, נשמעו רק השמות: מאיר אשכנזי, אליעזר יעבץ וגיסו יוסף בן ברוך המוכסן, אשר אין לו צורת יהודי. על השאלות הרבות והעצומות: מה לו ליהודי לקנות ערים וכפרים? מי הוא אשכנזי? איה לקח את הכסף הרב הזה לשלם בעד אחוזת השר, דבר אשר גם העשיר נחמן המוכסן לא יוכל עשהו? איכה יעבוד היהודי השר הזה את אלהיו? היתפלל בצבור או ביחיד? – על כל השאלות האלה ועוד הרבה כמוהן שוטטו בעיר תשובות מתשובות שונות אשר לא נודע מקורן ומבטן מי יצאו. אלה אמרו כי היהודי קנה הערים והכפרים למען השדות אשר להם, והשדות למען אשר יקיים מצות תרומה ומעשר לקט שכחה ופאה ואת שדך לא תזרע כלאים; כי הוא אחד מן הל"ו צדיקים שבכל דור, וע"כ זקנו מגולח, כדי שלא יכירו בו שצדיק נסתר הוא, ובאמת הוא מגלח זקנו ע"י סם, שהוא מותר לכל הדעות, ואינו משחיתו בתער. וזה האות שבודאי לא יבא לבית המדרש להתפלל אפילו בשבת, ואולי עוד יסע במרכבה ביום השבת, שזה באמת ע"פ הפוסקים היתר גמור, אם הרכב הוא אינו יהודי, דלית ביה משום שמא יחתוך זמורה; ואעפ"כ הוא אסור, מפני שהעם נהגו בו איסור, והוא בודאי יעשה זאת, כדי שלא יכירו בו שהוא צדיק מן הל"ו צדיקים, ואחרים אמרו אחרת, והם דברים המתקבלים יותר, ולכן האמינו בם רבים, והוא, שהעשיר הגדול רויטשיל (ראטהשילד), שעשרו גדול מאה פעמים מעשרו של נחמן המוכסן, קנה את כל ארץ ישראל מאת התוגר בסטאמבול, ועתה הוא רוצה לאסוף את כל ישראל לארץ הקדושה, שישבו שם בשלום ובשלוה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, וילמדו תורה כל הימים ויעבדו את ה'. ויען שנמצאו בערי ארץ ישראל גוים הרבה בעו"ה, והם ממלאים את כל הארץ הקדושה, עד שאין מקום להושיב שם את בני ישראל, וכדי שלא יאמר חס ושלום איש מישראל צר לי המקום, צוה רויטשיל לסוכניו ופקידיו, שיסעו בכל העולם ויקנו ערים וכפרים מאת השרים בכסף רב, כדי שיפנו שם מקום אל הגוים שבארץ ישראל וילכו הגוים לחוץ לארץ ובני ישראל יצאו ביד רמה מארבע כנפות הארץ וישבו לבטח בארץ ישראל. והנה האיש אשכנזי הוא אחד מפקידי רויטשיל, ולכן הוא מגלח זקנו, מפני שפקידי רויטשיל יש להם מהלכים תמיד בחצרות המלכים, ולכן הם קרובים למלכות ומגלחים זקנם. – וזה האות, שבודאי יבא אשכנזי, פקיד רויטשיל, ביום השבת לבית המדרש להתפלל. ועוד אחרים אמרו, שהוא פשוט אפיקורס ימ"ש ורוצה לגזור גזרות שבני ישראל ילמדו בבתי השקאלעס. כל הדברים האלה נאמרו ונשנו מכל אנשי העיר ונשיהם, ובכל מקום שעמדו שם שנים יחדו דברו רק מהשר היהודי ומאנשים הקרובים אליו.

גם באליעזר יעבץ דברו אנשי העיר, כאשר נודע להם, כי שמהו השר היהודי לסוכן על כל עסקיו, ויאמרו לאמור: לא דבר רק הוא; מי מלל למלמד דל ואביון, כי יהיה לראש וידבר כל קהל עדת עציון־חבר תחתיו? מאין ידע אשכנזי אותו ואת שמו? ומה ראה על ככה לתתו עליון על כל אנשי הקהלה? המבלי אין אנשים נכבדים, כיעקב התם וכנחום הפרוש, בעיר? ומה ליזיריל, כי ישתרר עלינו וכי נשמע בקולו? במה כחו גדול כי יהיה לנגיד ומצוה? אין זה כי אם מעשה כשפים רחמנא ליצלן! הן אחי אשתו יוסף נעלם מאתנו זה עשר שנים ולא נודע איהו, ועתה בא פתאום, לבוש בבגדי נכרים ואין לו צורת יהודי, מדוע לא קרה כזאת לנער אחר מנערי בני ישראל בעירנו? מדוע רק הוא לבדו נסתר מנגד עינינו ימים רבים ונהפך כחומר חותם? אות הוא כי לא דרך כל היהודים דרכו ודבר בליעל יצוק בו, רק מעשה כשפים הוא! כה דברו כל אנשי העיר למקטנם ועד גדולם, שבעת ימים רצופים, ולא היה איש בכל אנשי העיר אשר לא נשא שמות האנשים האלה על שפתיו.

גם בבית יעבץ רבתה המבוכה בימים האלה. הדברים השונים אשר כחתף באו לו רגע אחד – מות אשתו – בוא אחיה פתאום ברגע זה – הדברים אשר הודיע אותו גיסו זה ממחרת היום ההוא, אחר אשר הובלה אשתו לקברות, דבעונזלו דמעותיו כנחל – והתקוה החדשה לימים הבאים, ימים טובים מאלה, אשר לדאבון לבשו ולשבר רוחו לא תקח חלק בהם אשתו האהובה, אשר בימי צרה ויגון לקחה חלקה ותשא ותסבול אולי עוד יותר ממנו – מחשבות נוחם ישע, כי יש תקוה לאחרית בתו היתומה האומללה, אשר אמר נואש לחבלה במות עליה אמה, ועתה לפתע פתאום נהפך הגלגל ותקוה טובה נשקפת לו כי יפול חבלה בנעימים – כל המחשבות האלה יחד העירו בלבו רגשות שונות ומקבילות אשה אל אחותה, רגשות יגון ושמחה, עצב וגיל, אשר לא נשא אותן לבו לשבת יחדו, כי קצר מצע הלב מהשתרע עליו הרגשות רבות ושונות כאלה בפעם אחת, וכמעט כרע נפל שדוד תחת משא תהפוכות אלה.

כל ימי אבלו בא אליו אשכנזי יום יום לבקרו. בשלשת הימים הראשונים לא דבר אותו דבר מעסקיו. למען תת לו זמן לשפוך מרי שיחו לנסך נסך דמעותיו ולהריק את יגונו העצור בעצמותיו, אשכנזי ידע היטב, כי לא לעולם יגון ואנחה, וקץ שם הטבע לאבל ונהי כמו לשמחה וגיל; לכלם קץ וקצב תחת השמש ולא לנצח יעמודו. ויהי ביום הרביעי ואשכנזי נסה פעם ראשונה לדבר עם יעבץ, אשר כבר נודע לו הענין בכלל ע"י גיסו, על דבר עסקיו, ויגל את אזנו כי ברצונו לתת המשרה על שכמו ולשימהו לפקיד נגיד על כל עסקי האחוזות אשר קנה מאת שר העיר על עשרים שנה, ולמען אשר תהיינה עיניו צופיות הליכות כל העסקים, נחוץ הוא שישים משכנו בחצר השר, בחדרים אשר צוה אשכנזי להכין למענו שם, עם כל כלי הבית בהוד והדר לא יחסר דבר. ויהי ביום השביעי ויקם יעבץ ויתנער מעפר, וביום השמיני עזבו הוא ובתו וגיסו את ביתו הדל והצר וילכו לשבת בחצר, בחדרים מרוחים ויפים ומקושטים בכל פאר והדר היכלי עונג. אבלם ויגונם, אם אמנם לא שורש מקרב לבם עד בלתי השאיר שריד, עם כל זאת היה הולך וחסור מיום ליום, כי ידי אליעזר היו מלאות עבודה והמשרה החדשה, אשר לא גדל ולא הסכין בה, מלאה את כל חדרי לבו ותגרש מפניה מחשבות אחרות; ועל דלתי לב מרים החלה האהבה לדפוק בכח, ותחת אשר בבית אביה הקטן והדל באה אליה כגנב במחתרת, והיא בנפשה לא ידעה, כי נתפש לבה במצודתה, עתה בהיכלי עונג, תחת מסכת בוץ וארגמן רחב לבה ונפתחו דלתיו כפתחו של אולם לקראת האהבה, אשר החלה לדבר אל לבה במראה ולא בחירות. אהוב נפשה נקרא הפעם בשם ברכיה ולא בעניאווסקי, ותדע ברור כי אהבה אותו בכל לבה ובכל נפשה, אך גם זאת ידעה כי אהבה גם הוא, האף אמנם לא דבר אתה דבר בפיו ובשפתיו, כי אם בעיניו המפיקות נוגה האהבה, ויותר מכל שפה ולשון הודיע לה את דבר אהבתו אותה המעשה שנעשה בפועל – כי גרש את אשתו!

ברכיה גרש את אשתו ביום השביעי לימי אבל יעבץ, ועד היום ההוא לא נודע דבר מכל אשר קרה לו בבית חותנו לאיש מאנשי בית יעבץ, כי לא מצא ברכיה את לבבו לדבר דבר את אוהבו בימי אבל כבד, אם אמנם בא אל ביתו פעמים בכל יום, לבד אשכנזי ידע את כל אשר נעשה, כי גלה לו ברכיה את סודו.

כאשר בא אשכנזי לבית יעבץ ביום הראשון לאבלו, לנוד לו ולנחמו, מצא שם כבר את ברכיה יושב לפניו ועיניו נוזלות דמע. אם אמנם לא ידע אשכנזי את ברכיה מתמול שלשום, לא כבר היה לו להכירו בסמניו אשר נתנו לו אויבי נפשו התם והפרוש בליל אמש. עיניו המאירות וחן ושכל טוב אשר הוצק בשפתותיו, ואהבתו העזה ליעבץ – וגם חצי אהבה אשר כברק יצאו מאישון עיניו וילפתו ארחות דרכם אל מול פני מרים היושבת על יד אביה ועיניה מלאות דמע, אשר שחו לארץ, רומו פעם בפעם כנצבות בחפץ לבה למטרה לחצים אלה, אשר לא יכלו הסתר מעיני אשכנזי החודרות קרב ולב – כל אלה יחד הגידו לאשכנזי מי הוא זה העלם ומה המה כתמי הדמעות אשר ראה בלילה בספר אשר קראה מרים, על מלות,,הלב דופק". אשכנזי ראה וידע את כל הנעשה פה, וגם ידע את אשר אויביו החסידים מתלחשים עליו ומתנכלים להרע לו, ויגמור בלבו לגלות אזן ברכיה וגם להגיד לו כי נכון הוא לצאת לו לישע ולסוך לו באברתו מפני בני עולה. בהיות עוד יגון האבלים בעצם תקפו, המכה אשר הכו עוד לא חבשה, נקל היה לאשכנזי להטות את ברכיה הצדה, למען דבר אתו בלט ואיש לא ישמע את אשר הם מדברים.

ברגעים אחדים הודיע אשכנזי לברכיה מי הוא ומה מעשהו פה, וכל אשר ראה ושמע בליל אמש ואת אשר נגזר על ברכיה מאת התם והפרוש, ויוסף אשכנזי ויאמר: ועתה, עול ימים, אשר שמעתי תהלותיך מפי מבקשי נפשך, ידוע תדע כי כחי ואוני רב בעיר הזאת; הן כביר מצאה ידי לי העיר ובנותיה סביב סביב, ובידי נפש כל העניים והאביונים האלה, לתת להם לחם חקם או לעצור בעד פרנסתם. האנשים החטאים האלה אשר שלחו לשונם בך חדלי אישים המה, ואם אתן עיני בהם והיו לגל של עצמות, ועתה הנני להגן עליך לבל תאונה אליך רעה, כי גם נפש חותנך בידי, ואם יטה אזן לדבת אנשי מצותיך להרחיקך מעל גבולו אתן את מכס היין לאיש אחר ואגרשהו מהסתפח בנחלתי. לא אתן את חותנך לאנוס אותך לתת ספר כריתות לאשת נעוריך אשר אהבת, ויהי מה! אם לא יאבה להחזיקך בביתו, הנה מקום אתי למענך, אתן לך משרה כבודה בעסקי, וישבת אתה ואשתך באחד חצרותי… כאשר דבר אשכנזי את דבריו האחרונים האלה הביט בפני ברכיה בעינים חודרות – כי לא נכחדו מאשכנזי עשתונותיו. וידע כי נכון הוא לעשות רצון חותנו ורצון החסידים בדי גיל וששון, אבל כחש לו וידבר בפיו את אשר ידע בלבבו כי לא כן הוא, למען יפתח את שפתי ברכיה וישמע מה בפיו.

ברכיה נתפש במצודת אשכנזי ככבש אלוף אשר נאחז בסבך בקרניו או כצפור אשר נלכדו בפח רגליו, ולא ידע מה יענהו. אם יאמר לו כי חפץ הוא בכל לבו לגרש את אשתו, ויבקשהו לבלי יעצור בעד חותנו לאנסו על דבר אשר בכל לבבו הוא דורש לעשותו; הנה ישאלהו מה הסיב לבו לשנוא את אשתו? ואז אולי יגלה לו סודו, כי אהב את מרים, ואולי לא יישר הדבר בעיני אשכנזי, ותחת אשר קרבהו והראה לו אותות כבוד יבזהו בלבו והיה לדראון.

בראות אשכנזי, כי ברכיה בא במצור ומענה אין בפיו ויוסף לדבר אליו כדברים האלה, למען הוציא מרשת רגליו ולהסיר המחסום מפיו ונצרה מעל דל שפתיו: לא יפלא בעיני כי מחשה אתה ולא תמהר לענני, כי עול ימים אתה ולא תדע לשית עצות בנפשך, לדעת מה לעשות וממה לחדול, ואני, על פי הנסיונות אשר נסיתי בהם בימי חיי, כי כביר אני אולי כאביך ימים, ושנים הרבה התהלכתי בארץ וקניתי לי ידיעות התבל ויושביה, בני אדם שונים ראו עיני וכל דרכיהם הסכנתי, על כן לא יכבד עלי מהבין מחשבותיך ואשר יהגה לבך ביום הזה. הן נבאשת בחותנך ובאנשי העיר, ותחת הכבוד אשר הסכן הסכנת לנחול מיום בואך הנה תנחל כעת בוז וקלון, ועתה אולי סר גם לב אשת נעוריך אשר אהבת ממך ולא תאבה ללכת אחריך, ואנה אתה בא בלתה? ונפשך קשורה בנפשה.

לא אדוני – השיב ברכיה, אשר לא יכל עוד עצור במלים, ולשמוע פעם בפעם כי עזה אהבתו לאשתו, אשר באמת היתה לו לזרא ובכל מאודו חפץ להפטר ממנה – לא אדוני! סלח נא אם אגיד לך, כי בכל חכמתך ובינתך ונסיונותיך הרבים לא באת עד חקר תהום לבי. לא אהבתי לאשתי הדביקה לשוני לחכי לבלי השיבך דבר, ולא יראתי את האנשים החטאים האלה, אשר כשחוק הם לי הכבידה אכפה עלי לשאת ולסבול ולחשות. האנשים האלה לעג וקלס הם בעיני, ואת אשתי לא אהבתי מיום ידעי אותה, ובלי רצוני היתה לי לאשה. בן שמנה עשרה שנה אנכי היום, וכבר זה חמש שנים אשר רגלי לנחשת הנשואין הוגשו ואת פי לא שאלו. הן זאת חטאת עמנו בארצנו, חטאת הקהל היא ולא על אבי, נוחו עדן, תלונתי. ואני בהיותי ילד כאלם לא פתחתי פי וכשה לטבח הובלתי; אף לא ידעתי לבחון בין טוב לרע. שקדתי על ספרי התלמוד וקצת ספרי חכמינו החוקרים אשר נשאו חן בעיני, לחמי נתן מימי נאמנים, והאשה אשר נתנו עמדי לא עלתה על לבי ולא מצאה מקום בנפשי וברוחי, לא לטוב ולא לרע, ותהי בעיני כדבר אשר יאָמר עליו, ראה זה לא לעזר ולא להועיל כי אם למותר וגם לאפס ותהו, או כאשר יאמר המשל ההמוני, כאופן החמישי למרכבה. כה עברו לי חמש שנים, והנה הבשילו אשכלות הגיוני לבי ונפקחו עיני לראות טוב ורע. ואפן כה וכה לבקש נפש אשר אתן את דודי לה וארוה גם מדשן דודיה, כי צמאתי לאהבה, והנה לנגד עיני בול עץ בלי דעת ובינת אדם ולזאת יקרא אשה, כי נתנה אבי לי וארשתיה לי לעולם! – לא אדוני! אלהים ראה בעניי ויתן בלב הבוערים האלה להוציאני ממסגר, הן המה אינם יודעים מה הם עושים, הם יחשבו לרעה, אבל ה' חשבה לטובה! – ואנכי לא אדע הפעם מה לעשות! כבודי ידרוש מידי להכות את היתושים האלה שוק על ירך ולהראות להם כי הבל הם ומעשיהם תהו, אמנם תועלת עצמי דורשת מאתי לחשות ולהתחפש, כאלו אנוס אני על פי גזרתם לגרש את אשתי ולעזוב את העיר הדלה והעניה הזאת, דלה מאנשי שם ועניה מדעת.

העזוב תעזוב, שאל אשכנזי, את אוהבך יעבץ, אשר אם אשפוט למראה עיני ולמשמע אזני, קשה לך להפרד ממנו? – את הדברים האלה הטעים אשכנזי ויבט בפני ברכיה.

אותו לא אעזוב, ענה ברכיה, כי אשמור אהבתו בלבי, ולעת קץ אשוב אליו אחר כי אשלים את נפשי בלמודים אשר דבקה נפשי אחריהם. וכאשר אגיע אל מטרתי טוב יהיה לשנינו גם יחד.

– ומה היא מטרתך?

להשתלם בחכמות ובלשונות.

– ואחרי כן?

אשא אשה אשר אהבתי ואהיה מאושר.

אשכנזי ראה והבין כי כמעט לא הכחיד ברכיה עוד דבר, ורק את שם האהובה לא נשא על שפתיו, כי צנוע הוא. ויאמר אליו אשכנזי: בנתי לרעיך, ואנכי אהיה עמך. צלח ורכב על דבר אמת וישר, ואם ישלחו אויביך בעולתה ידם תפנה אלי ואז יבשו ויכלמו כל הנח־ים בך.

בעצם היום ההוא, ממחרת הלילה אשר שתה נחום הפרוש עם אחוזת מרעיו את יין ברכיה בבית המדרש, בבקר השכם, הקים נחום את דברו אשר דבר כי יכלה חציו בברכיה, תחת אשר לא יכל עוד לשלוח ידו ביעבץ להניחו בתוך החי"ת ולקבור את אשתו קבורת חמור על יד הגדר. ויקח נחום את הספרים אשר גנב מארגז הספרים אשר נשלחו על ידו מדביר־בשת לברכיה, את ספר מגלה טמירין וספר תכונת הרבנים, וילך אל רב העיר, איש חנף ומקנא קנאת החסידים, ויספר לו את כל אשר עשה ברכיה, כי זנה אחר האפיקורסים ויאסוף אל ביתו ספרי מינים ורעה גדולה נשקפת לכל צעירי הימים בעציון־חבר לרגלי ברכיה. יען כי ברכיה ידיו רב לו בתורה, ובהדר פניו וחן שפתיו הוא מושך אליו כל נערי בני ישראל אשר בעיר, ומרה תהיה אחריתם, אם לא יתאזרו עוז אנשי קדש שומרי חומת ציון לבער הרע מקרבם, בטרם יכה שרש ויפרה רוש ולענה. הרב ראה את הספרים אשר הביא לו נחום בידו, ויניע את ראשו כנוד הקנה במים, ויקלל את הספרים ואת מחבריהם קללה נמרצת, וימהר וישלח לקרוא אליו את נחמן המוכסן, ויאמר אליו לעיני נחום הפרוש, כי סר חתנו ברכיה מאחרי אלהים ולבבו תעה אחר האפיקורסים, וירא לו את הספרים הפסולים, אשר הביט עליהם נחמן כאשר יביט התרנגול על סדר ״בני אדם" בעת שהמסבב אותו סביב לראשו אוחז את סדר התפלה בידו, כי לא ידע נחמן קרא בספר, וירא און ולא התבונן, וידע ברור כי אפיקורס חתנו, אחר שגם הרב העיד עליו ויחזק את דברי נחום אשר כבר גלה את אזנו מזה, ויאנח נחמן בשברון מתנים ופרש ידיו כאשר יפרש השוחה לשחות, ויקלל את יומו וישאל את נפשו למות. כי אלף רובל כסף פזר נתן שלוחים לבתו, בקחתו לחתן לו את ברכיה זה, וזה חמש שנים הוא אוכל על שלחנו וישבע מטובו, ויקו לעשות רב ומורה הוראה ממנו ויעש אפיקורס! ועתה מר לו מר מה יעשה עם האפיקורס לא יאבה לתת ספר כריתות לבתו עד אם ישקול על כפיו עוד אלף רו"כ? או ירצה חס ושלום לעגן אותה? או ח"ו ימיר דתו? הלא אפיקורס הוא, ומי יאמר לו מה תעשה? –

נחום הפרוש מלא נחיריו טאבאק ויפן אל נחמן ויאמר: הנחם נחמן! אם בקולנו תשמע ועצתנו תנחך לא יאונך רע ושלום יהיה לך. הנה הבת בתך והכסף כספך וכל אשר אתה רואה בבגדי ברכיה ובכל מלבושיו לך הוא, רק את הנער הזה הרחק מביתך ואל תשכן עולה באהליך, כי הנער הזה כקטב מרירי הוא, כדבר באפל יהלך וכצפעוני יפריש, ואם תתן לו יד ושם בביתך ורבצה בך כל האלה הכתובה בספר התורה. ולכן הרחיקהו והסר את החרם מקרב מחנך והיה קדש. וזה הדבר אשר תעשה, מהר קח את בגדיו היקרים אשר עשית לו, הלא כספך הם, וסגרם על מסגר, ואותו תגרש מביתך, והיה כאשר יצר לו כי יחסר לו לחם חקו, ואמרת אליו, כי אם יתן ספר כריתות לבתך ונתת לו כפרה מאה רו"כ, ואנחנו והרב נעמוד על ימינך, ואם מאן ימאן נתן עליו בקולנו ונכהו חרם, כי מי יריב ריבו? הן יתום נעזב הוא, אביו איננו ואמו אלמנה וגם רחוקה היא מעירנו, ובידינו לעשות עמו כטוב בעינינו.

נחום הפרוש ״בקש למצוא חשבון מבלי שאול את פי בעל הבית" לא ידע את מי הוא נלחם ונגד מי יערוך קרב. כי מלבד אשר לא ידע את רוח הנער ברכיה, כי חזק הוא ממנו ומכל רעיון המתקוממים נגדו, מלבד אשר ברוחו הכביר יפיח בם ויסוערו כמוץ מגורן, עוד ידים עצומות, ידי אשכנזי שר העיר, תומכות אותו, ידים אשר כח להנה לשבר מלתעות אוילים ולגדע קרן כסילים המתימרים בגבורת ישע ימינם ולולא היה הדבר הזה לתת ספר כריתות לבת נחמן, חפץ ברכיה ורצונו, לא גברה עליו על ידי אויביו לאנסו על זה נגד רצונו, ולא עצרו כח לעשות לו קטנה או גדולה.

גם נחמן, אשר הסכן הסכין לראות את חתנו יום יום זה חמש שנים, מבלי היות חכם ומבין דבר לאשורו, ידע יותר מנחום הפרוש ומכל הנלוים אליו, כי לא בריב ובתוכחות חמה יגבר על ברכיה, כי אמיץ לב בגבורים הוא ולא יחת מפני מתקוממיו, על כן לא שמע לעצת נחום לדבר עמו קשות, כי יירא מפניו ללכת עמו בחמת קרי, ויצא נחמן מאת פני הרב וילך אל ביתו ולבו קרוע לגזרים. הן אמנם האמין לדברי אויבי ברכיה ובלבו גמר אמר לשלחו מעל פניו; אבל מה יעשה ואיך ישלחנו?

כאשר בא נחמן לביתו בא גם ברכיה מבית אוהבו יעבץ, ותפוש ברוב שרעפיו הלך בחדרו אנה ואנה, והנה נפתחה הדלת וחותנו בא החדרה, וירא ברכיה בפניו והנם זועפים, ויכר ברכיה כי כבר הפיחו בו אויביו את כזביהם ויוליכוהו שולל להאמין בשוא, ולא דבר ברכיה דבר, כי חכה על חותנו, כי יפתח שפתיו עמו.

נחמן החריש התאפק רגעים אחדים, ויתן בבכי קולו ויאמר: למה הרעות לי ולך ותתן את פיך לחטוא ותעזוב את דרך יראי אלהים ללכת אחרי האפיקורסים? למה נתתני לחרפה ולשנינה ותורידני לבאר שחת? ואנכי טפחתיך ורביתיך. ועתה… הפרד נא מעלי, כי נגלה עונך, ואנכי מה כי אסתירך בסתר אהלי? יקומו עלי קהל גדול ורגמו אותי באבנים, הנה הם אומרים כי טמאת את ביתי…

– מה הנבלה אשר עשיתי, ענה ברכיה, יקומו עדי שקר אלה ויעידו בי, אם לא על פניהם אכזיבם.

האנכי אדע את העול אשר מצאו בך? ענה נחמן, הן לא איש ספרים אנכי, ואני פי צדיק שמור, אם גם הרב בעצמו הגיד לי במו פיו כי אפיקורס אתה מי לי עוד לשאול שאלות? הידבר הרב שקר? –

ומה מני תחפוץ? שאל ברכיה.

– כי… כי…

דבר נא חותני, כי שומע אני.

– כי תתן ספר כריתות לבתי, ואני אשקול על ידיך…

אל תוסף דבר! קרא ברכיה, לא אקח מידיך מחוט ויעד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את ברכיה. הכסף קח לך ועשה סעודת מצוה לחסידי עירך, וספר כריתות אתן לבתך חנם אין כסף. –

נחמן עמד משתאה – כי לא האמין ולא עלתה על דעתו, כי ברגע קטן ובלי עמל וכעס יטה את לב חתנו לגרש את בתו. כמעט שמע את דברי חתנו האחרונים ורוח אחרת היתה אתו. רע ומר היה לו לגרש מביתו את העלם הזה, אשר היה לו עד הנה כאוצר נחמד וכל בני עירו קנאו בו על חתנו זה יותר מעל עשרו, ועתה איכה יפרד ממנו פתע פתאום? – אם היה ברכיה מסרב בדבר, אם היתה המלחמה כבדה ביניהם, אם התערבו בזה החסידים והרב וברכיה התקומם נגדם ברוח חזק ובלשון מדברת גדולות ויחרפם ויגדפם והם הכוהו חרם, אז נקל היה לנחמן לעשות כדבר הרב ונחום ולגרשהו מביתו עד יתן ספר כריתות לאשתו. אולם כאשר מבלי כל ריב ומלחמה נתרצה ברכיה ברגע קטן לעשות כדבר נחמן, נהפך לבו ותפעם רוחו ויצר לבו – ויבך.

ברכיה ראה כי מתנחם חותנו על דבריו ויך לבו, כי ירא פן ישוב אחור ואז אבדה תקותו, ויאמר ברכיה אל חותנו. אנכי מצדי לא אחפוץ לגרש את אשתי, כי טובה היא בעיני, וכן אני בעיניה. אפס לא אתן כבודי לכלמה להתחנן על נפשי ולהתרפס לפני הנוכלים האלה אשר שנאה נפשי; הן אמת לא אכחד ממך אדוני, כי בחלה נפשי בהם ובצדיקיהם…

בצדיקיהם? קרא נחמן, ויקרע את בגדיו, בצדיקיהם? הכי באמת אפירוקרס אתה? הוי לאזני ששמעו זאת! – אין זאת כי אם רוח רעה נכנסה בך! הוי ברכיה! אצוה לרתום המרכבה ונסע יחד אל הרבי מרוזען ויגרש את הקליפה מקרבך…

אנכי, ענה ברכיה, ורוחו שבה אל קרבו, אנכי כבר מלתי אמורה כי מאסתי בחסידים וברבם, יהיה מרוזען או ממקום אחר, כי כלם תועבת נפשי הם, כלם, למקטנם ועד גדלם, מראשון ועד אחרון, ועתה למה אסע אתך אל הצדיק מרוזען והוא בעיני כנצר נתעב, כענן כלה וכרוח נושבת…

אוי לנפשי! קרא נחמן, אוי לנפשי ואוי לאזני! אמת, אמת דברו הרב ונחום! הס והחשה! כי לא אוכל לשמוע…

ביום ההוא נסע נחמן בעצמו, בלי חתנו, להצדיק מרוזען, כי בכל אשר שמעה אזנו ובכל אשר נקרע לבו מדברי חתנו, לא יכל למהר ולנתק את מוסרות הברית בין חתנו ובתו מבלי שאול את פי רבו, האף אמנם ידע מראש את אשר יגיד לו הרב בשמעו את דבר חתנו אשר שלח פיו בו ובכל הצדיקים. גם את נחום הפרוש לקח נחמן עמו ויסע רוזענה.

וברכיה הולך יום יום לבית אוהבו, אשר לא ידע דבר מכל אשר נעשה, שם מצא את אשכנזי תמיד ושם ידבר עמו, ויספר לו את כל אשר קרהו עם חותנו ואת אשר נסע חותנו אל הצדיק, וידע אשכנזי, כי קרוב לבא עת הפרד ברכיה מעל בית חותנו וישמור את הדבר בלבו.

ביום השביעי לאבל יעבץ שם נחמן מרוזען – ובעצם היום ההוא נתן ברכיה ספר כריתות לאשתו ויצא מבית נחמן.

 

יא. זבח משׁפחה    🔗

העיר עציון־חבר היתה כמרקחה וחדשות האחרונות השכיחו את הראשונות, חדלו אנשים ונשים לדבר מאשכנזי שר העיר ומיעבץ משנהו; אחרי כי לא בא אשכנזי ביום השבת לבית המדרש להתפלל, כסוכן בית ראטהשילד קונה ערי ארץ ישראל, גם לא נסע ביום השבת במרכבה, כאחד מל"ו צדיקים, למען הסתר צדקתו של יכירוהו, כי אם כאפיקורס פשוט התפלל בביתו או לא התפלל כלל, מי יודע? ויחדל העם השואף לחדשות בכל עת ובכל שעה לדבר אודותיו, כי כבר נתישן אצלם בשמנת ימים, ואף כי אחר אשר אנה ה' לידם חדשות מקרוב באו, חדשות נצורות נוראות ונפלאות. ברכיה המושלם בכל המעלות – כאשר נקרא בפי כל אנשי העיר וביחוד בפי הנשים המקנאות בנחמן ובבתו – נהפך פתאום לאיש אחר, ואחרים אמרו כי דבוק נכנס בקרבו, ועל כן נטה מדרך הישר, והוגה בספרי מינים, ומפיו התמלטו מלים אין הבין בם, כי מי יבין את זאת שמושלם בכל המעלות כמוהו יוציא עתק מפיו על הצדיקים ועל החסידים? וזה האות שרוח עועים אחזתהו, כי אחר אשר חזקה עליו יד חותנו לגרש את אשתו, לא לקח כפר מידו ויתן ספר כריתות לאשתו חנם אין כסף, והלא היה יכול לקחת כסף הרבה מיד חותנו לבעבור תת חפשה לבתו, ובלי ספק השתגע. – חדשות מבהילות כאלה די בהנה להרעיש את כל העיר ולהרבות שיחה לכל הנשים השאננות בעציון חבר, אשר מנקיון שנים ומחסרון כל יודו לה' חסדו אם יתן להם ענין לדבר ולשוח בו מן הבקר עד הערב ולבלות זמנן בו.

גם שנת ברכיה לא ערבה בלילה ההוא, בצאתו מבית חותנו לבית מלון אורחים, לפנות ערב, אחרי תתו ספר כריתות לאשתו, מקור חדר מלנו ומקפאון אשר על חלונותיו נתקררה מעט מעט המית רוחו הסוערה אשר בערה כאש כל היום העבר, וירא ויתבונן כי אמלל הוא. מפונק מנער בבית אבותיו ובבית חותנו, הסכן הסכין להפיק כל מאויו לבלי יחסר לו דבר, את כל אשר שאלה נפשו נתן לו, משרתים עמדו לעשות רצונו, לחמו נתן בעתו, לא לחם צר כי אם לשובע ולעונג – ועתה מה יעשה? כסף לא לקח, בידו אין מאומה, אביו מת ואמו נשארה בחסר כל, ואנה הוא בא ומאין יבא עזרו? – הן אהב ומודע אחד יש לו בעיר הזאת, הלא הוא אליעזר יעבץ, בחדרי לבו עמוק עמוק ידע ברכיה כי אהבתו ליעבץ יסודתה באהבתו לבתו, וזאת האהבה המסתרת, אשר לא עברה עוד משכיות לבבו ועודה חתומה בצרור נפשו, היא היא אשר חגרה בעוז מתניו להסיר מעליו נחשתי הנשואין ולהתיר אגודות מוטה, למען יהיה חפשי משעבוד אשה, מבלי בקש חשבונות רבים, ומבלי הבט אל המצב הנורא אשר נשאר בו עתה אחרי הפרדו מחותנו ומביתו. הפנה יפנה כעת אל אוהבו יעבץ לעזרה? הלא ישכב בבשתו ותכסהו כלמתו! הן זה האיש יעבץ היה עד הנה הדל והעני ויד ברכיה תמכתהו, כגמול אלי אמו כן יחל תמיד לחסדו בעת צרה כאשר אזל הלחם מביתו, וברוח נשברה ובנפש נענה לקח יעבץ ממנו אשר השיגה ידו לתת לו, ועתה נהפך הגלגל כי בין לילה היה יעבץ לראש, והנהו יושב בהיכלי עונג, ונגיד ומצוה הוא לכל המשכימים לפתחו, ואיכה יבא אליו כעת לבקש עזרתו? ואיכה ישא עיניו לראות את הנערה אשר היתה נסבה לכל התהפוכות האלה מבלי אשר ידעה עד מה? ומי יודע אם תשים לבה אליו, אם תאבה לדבר עמו? – רעיונות כאלה וכאלה הכבידו אכפם על ברכיה בלילה ההוא, ותדר שנתו מעיניו אף לא עלה על יצועו וילך הלוך בחדרו הנה והנה.

שמנת ימים עברו למן היום אשר עזב ברכיה את בית חותנו, ואשכנזי ויעבץ ידעו את כל אשר נעשה, ויחכו יום יום, כי בא יבא ברכיה אליהם לשכון כבוד בחצר בחדר אשר הכינו לו, ואם אמנם תמהו תמה על בלתי בואו, לא מצאו שעה מוכשרת ללכת אליו ולהודע מדוע בושש הוא לבא, מרוב עבודתם כל הימים האלה לעשות סדרים נכונים בעסקיהם החדשים אשר דרשו שנויים ותקונים הרבה, ויאמרו בלבם, כי עוד לא קמה סערת רוח ברכיה לדממה, ועל כן לא יאבה לראות פני אוהביו עד אשר תשכך רוחו ותנוח דעתו, ובין כה וכה יבואו גם הם אל המנוחה, והיה אם לא יבא אליהם בעוד ימים מעטים והלכו לבקש אותו ולהביאו אליהם, –וברכיה ישב בחדר מלונו כל הימים האלה, לא יצאה החוצה, ויחמוס מזמות ויפלס נתיב לרעיוניו למצוא את הדרך אשר ילך בו בימים יבואו להגיע אל מטרתו. הן אמנם לא אמר נואש לתשועת אוהבו הישן יעבץ ולעזרת אוהבו החדש אשכנזי, אבל עוד לא מצא און בלבבו לדרוש עזר מהם ולהשליך עליהם יהבו, ועל כן לא מהר לבקרם בהיכלם.

ויהי ביום השמיני, כשבת ברכיה בדד בחדרו באישון לילה ומורשי לבבו רצים ושבים כברקים, ועצות מעצות שונות תבאנה ותחלופנה, תולדנה ותאספנה כרגע, כגלים על פני המים אשר איש את אחיו ידחקון ובלדת השני יכריע את הראשון תחתיו לרדת תהומה, עד כי כלם גם יחד יאספו, בהניח הים מזעפו ולא נודע כי באו אל קרבו – והנה מבלי שים לב פגעו עיניו בארגז קטן אשר בו אצורות אגרות שונות אשר כתב אליו אביו המנוח בעודו בחיים, וביניהן גם איזה כתבי יד מאביו ועוד מכתבים שונים אשר לא שם ברכיה לבו עליהם עד הנה, ולמען הניח מעט ממחשבותיו פתח את הארגז ויחל לקרוא את האגרות אחת אחת. ויהי אחרי קראו שתים שלש אגרות והנה לפניו אגרת אחת כתובה באצבע איש אשר לא ידע ולא שמע ממנו דבר עד היום, – והאיש ההוא אח הוא לאביו! והאגרת הזאת כתובה לפני עשרים שנה בערך, את שם האח ההוא לא נשא אביו על שפתיו ולא הודיע דרכיו לבנו יחידו, והאגרת כתובה מפאריז! כל הדברים האלה פליאות גדולות ועצומות אשר לא ידע ברכיה להן שחר, ועוד יותר נפלאו בעיניו הדברים, בהיות אביו מתפרנס בדוחק כל ימיו והון ועשר לא היה בביתו, ואחיו, כפי הנראה מאגרתו, היה עשיר גדול – אחר כל התמיהות האלה אשר לא מצא ברכיה תחבולה למצוא להן פשר, זכר כי אשכנזי בא הנה מפאריז, ומחשבה עלתה על לבו, אולי ידע אשכנזי את האח ההוא הנקוב שם בשמו, ויוכל להגיד לו פשר החידה הסתומה הזאת. ובכן גמר ברכיה בלבו, ללכת בבקר השכם אל החצר ולבקר את אשכנזי ואת יעבץ ולהועץ עמם על עתידותיו, וביחוד לדבר את אשכנזי על דבר האיש ההוא, אחי אביו, אשר היה בעיניו כחלום בלי פתרון. בלב מלא הגות שכב ברכיה על משכבו בלילה ההוא, וישכם בבקר ויעזוב את חדרו וילך החצרה והאגרת בידו.

כאשר בא ברכיה בבקר אל חדר אשכנזי מצאהו יושב ביחד עם יעבץ, שניהם קוראים במגלת ספר כתוב עברית ואיש אל אחיו יתמהו.

התבה הרקה אשר עמדה בבית יעבץ במעונו הצר, ואשר כמעט היתה לו למעמסה לולא מלאה לו מקום מטה לבתו מרים, הובאה גם היא הנה למעונו החדש והמהודר אשר בחצר, כי חסה עליה עין מרים בהיותה נחלת אמה אשר מתה עליה בנעוריה ולא נשארה לבתה ממנה מאומה זולת התבה הזאת לנחלה. – וביום הזה בבקר השכם הלך הלכה מרים להניח בגדיה החדשים אשר עשה לה אביה בתבה הזאת, ויהי בפתחה אותה וישמט המכסה מידה ויפול על התבה בכח, ובנפלו נפל כפיס מן הקרש הפנימי – כי כפול היה ויקוב חור בדלתו, והנה מגלה קטנה סגורה שם, ותקחה מרים ותשאה אל אביה, ותספר לו את אשר קרה, כי מצאה את המגלה הזאת סגורה בתבה, כי איש לא ידע עד הנה כי המכסה כפול. ויהי כאשר קרא יעבץ במגלה שתים ושלש דלתות ויתמה מאד וימהר ללכת לחדר אשכנזי להראות לו את המציאה אשר מצאה בתו ואשר תפרוש אור חדש על כל המוצאות אותו. כמעט החלו לקרוא שניהם יחד ותמיהתם הלכה וגברה מרגע לרגע, והנה ברכיה בא גם הוא החדרה להוסיף הפליא אותם הפלא ופלא. בדברים קצרים ברכו אשכנזי ויעבץ את בואו, וכמעט מלים הודיעוהו את אשר קרה ואת האור החדש אשר נגלה נגלה להם, ואשר על כן לא יוכלו דבר עמו מעסקו עד אשר יקראו את הכתוב בספר, ויבקשוהו לשבת ולקרוא עמם יחד. וישבו שלשתם, ואשכנזי קורא לפניהם במגלה את הדברים האלה:

״מגלת יוחסין"

,,איש היה בארץ עלזאס בעיר מיץ, ושמו פנחס הלוי איש הורוויטץ, ויולד שני בנים, שם הבכור אליהו ושם הצעיר אלישע. וישא אליהו אשה מבנות עירו ותלד לו את יונה ואת יהודה ואת שפרה אחותם. וילך יהודה ויקח לו אשה מעיר עבטיט אשר בארץ רוסיא וישב שמה עד היום הזה, ויקרא בשם יהודה הלוי, ושפרה אחותו היתה לאיש בעיר מיץ ושמו… אשכנזי. אולם יונה הבכור רוח אחרת היתה אתו וילך ארחות עקלקלות ויחלל את שם משפחתו ואבותיו הקדושים אשר בארץ, כי לא אבה בדרכם הלוך, ללמוד לעשות ולקיים את כל דברי התורה, וישם אל הממון פניו וכל מעינו בו, ויעזוב את ארצו וילך מארץ אל ארץ וממלכה אל עם אחר לבקש הון ועושר ועקבותיו לא נודעו. ואלישע אחי אליהו בן פנחס הצעיר נשא גם הוא אשה מארץ רוסיא מעיר דביר־בשת, את עכסה בת שלמה לבית יעבץ ותלד לו אשתו בן ויקרא את שמו יעקב כשם הגאון ר' יעקב עמדן אבי משפחת יעבץ, ויהי כאשר לא היה לשלמה אבי עכסה בן, גם בת לא היתה לו זולתי עכסה היחידה ויסב את שם בנה יעקב למשפחת יעבץ על שמו, הוא יעקב יעבץ כותב המגלה הזאת לזכרון לדורותיו, הוא יעבץ לבית אמו והוא הורוויץ לבית אבותיו…"

ולא יכל אשכנזי להתאפק עוד ויפול על צוארי אליעזר יעבץ ויקרא: אכן לא רק תלמידי אתה, כי אם שארי ובשרי! בן דודי אלישע אחי אבי זקני אליהו אבי אמי שפרה!…

ואני – קרא ברכיה בנפלו על צוארי אשכנזי – בן דודך יהודה הלוי מעיר עבטיט, ויגש אליו אליעזר יעבץ ויחבקהו ויאמר: אכן עצמי ובשרי אתה ידיד נפשי! בן יהודה בן אליהו אחי אבי זקני אלישע אבי אבי יעקב! נפלאים מעשי ד'! כלנו אנשים אחים אנחנו! – ויוצא ברכיה מחיקו את האגרת אשר מצא בארגז כתבי אביו ויתנה על יד אשכנזי ויקרא אשכנזי באזניהם את דברי האגרת הזאת:

אחי, מחמד נפשי!

מכנף הארץ משמיע ישועות מבשר שלום אנכי לך ולכל בני משפחתי האהובה לי. ידעתי את קצפכם ואת התרגזכם עלי, ואתכם הצדקה ולי בשת הפנים, כי במעשי המקולקלים שמתי את משפחתי הרמה והנשאה לתועבה וזריתי פרש על פניה, ואתם תשאו מוסר כלמתי. אולם אחי אהוב לבי! דעה איפוא, כי שבתי מדרכי, וכאשר עזבתי את ארצי הישנה עזבתי גם את אמונתי החדשה, ובארץ החדשה – אמעריקה – שבתי אל אמונת אבותי באמת ובתמים. וד' היה עמי ויברכני, עשיתי עושר במשפט וצדק והון עתק אצרתי. ולמי אני עמל? הן אשה לא נשאתי ובנים לא הולדתי, ולמי כל העושר הזה? הלא רק לך אחי יקירי ולאחותנו (תהי לאלפי רבבה!) שפרה תחיה, לכן אח יקר! הואילה ופנה בי? ענני אחי ענני! שים נא סוף וקץ ליגון לבי השבור בקרבי כשבר נבל יוצרים, חמול על אחיך השב אליך ואל אלהיך אלהי אבותינו בכל לבו, אל נא באפך תהדפני ואל תשליכני מלפניך בתוכחות חמה, רחמני כאשר רחמני ד', כי אל רחום הוא!

סבותי אני את הארץ לארכה ולרחבה, שכנתי קדר, גרתי עם פראי ערב בערבות זאהארא, עברתי ימים וכמעט הייתי בכל רע, בים האטלאנטי חשבה אניתי להשבר ובסירת דוגה שחתי על פני המים ונצלתי, פראים במדבר צוד צדוני כצפור, ויאמרו לצלותי באש ולאכול את בשרי כבשר בהמה ושרץ וד' הצילני מידם ואמלט על נפשי, באתי באש ובמים, אבל לא נם ולא יישן שומרני, האש לא אכלתני ונהרות לא שטפוני, ובריא אולם באתי לאמעריקא ובעמל כפי שבעתי טוב, ועתה הייתי לשני מחנות, המחנה האחת היא אמונתי בקהל קדושים אשר לא אחליף ולא אמיר עוד כל ימי חיי ולא אקח סגור תחתיה, והמחנה השנית היא אוצרי הגדול אוצר רב כסף וזהב וסגלות מלכים אשר אין ערוך אליהם עצמו מספר. ואתם אחי ואחותי! בואו אלי, עשו אתי ברכה וחייתם ורביתם עמי יחד, וכל אשר אתם רואים באוצרותי לכם הוא, כי ידכם כידי ואתם תמשלו בי, כי לכם תשוקתי. – בתקותי לתשובתך היקרה הנני אחיך דורש שלומך ומחבקך באהבה הכותב וחותם בעיר פאריז בירת צרפת, אשר אויתי למושב לי בשובי לאייראפא.

יונה הלוי הורוויץ.

פאריז בירח האיתנים

בשנת תק"ע לפ"ק.

כבד מאד לתאר בחרט אנוש את שמחת שלשת האנשים האלה, אשכנזי יעבץ וברכיה, אחרי קראם את שתי המגלות, אשר לפתע פתאום יצאו לאור מאפל וממחשך ובהגלותן גלו צפונות ותעלומות מני חשך ויהי אור, אור חדש הופיע על אשכנזי, בהודע לו האיש אשר הוא מבקש, על פי צואת דודו יונה, אשר השאיר לו כל הונו ורכושו לנחלה, ויצוהו בכתב מפורש לחקור ולדרוש אחרי אחיו יהודה הלוי בעיר עבטיט ברוסיא, או יוצאי חלציו אם כבר עזב את הארץ, ולחלוק עמו או עמם את נחלתו אשר הנחיל לו חלק כחלק, ועתה מצא את האיש ההוא, הוא ברכיה בן דודו יהודה, וימצאהו בישימון, בעיר עציון חבר, עיר אפל וצלמות, נרדף על צוארו מאנשי און ומרמה, מאמיני הבלי שוא ושטי כזב, נרדף תחת רדפו טוב ובקשו חכמה ודעת, ועל פי המגלות האלה נגלה נגלה, כי ברכיה הוא יורש עצר ליונה דודו, שוה בשוה עם אשכנזי, וחלק ונחלה לו בעיר עציון חבר ובכל כפריה וחצריה אשר סביב לה, אשר קנה אשכנזי מאת השר על עשרים שנה. – אור בהיר בשחק חלדו ראה אליעזר יעבץ, בחלד אשר קם לו מצהרים, אחר אשר שבע עוני ועמל נורא, אחר אשר דכאה לארץ חיתו וכל חשך טמון לעתידותיו, כי במות עליו אשתו האהובה כשושנה נקטפה בטרם עתה, חשכה לו השמש בצהרים וחשכו הרואות בארבות, ותפל עליו אימתה ופחד, פן יהיה גם הוא לברות לשני הצרות אשר הקיפוהו ונשארה בתו יתומה גלמודה שדודה ועזובה – ועתה זרחה עליו שמש צדקה ומרפא בכנפיה, שמש האשר והעשר, כי לא לבד בחסדי איש איש טוב וחסד האדון אשכנזי יחיה, לא איש זר ומוזר קרבהו לעבודת, הכי אחיו הוא, גואלו הקרוב אליו, ובאורו יראה אור. אור יקר הולך, אור גדול וחזק ראה ברכיה, אשר זה שתים עשרה שעות לפנים הלך חשכים ואין נוגה לו, עוד בליל אמש חדל עצות היה ותושיה נדחה ממנו דאגה בלבו השחתהו וימש חשך; עתה אור נגה עליו אור יקרות ההולך ואור בכל חדרי לבו, לתת תקוה טובה לאהבתו, כי הרכוש הגדול והעצום אשר נפל לחבל לו פתאם נתן עוז ותעצומות לנפשו לגלות סתרי לבבו, להגיד לאוהביו, אשכנזי ויעבץ, כי אהב את מרים, ותבא תקוה בלבו כי לא תקוץ מרים באהבתו ותתן את דודיה לו. – גם למרים, אשר ישבה בחדר השני ושמעה את כל אשר נעשה, זרח אור, ולבה המלא אהבה על כל גדותיו חש עתידות לה, כי לא יארכו הימים והיתה נפשה קשורה בנפש אהובה בקשר אמיץ אשר לא ינתק ולא יתר עוד עולם, דמעות גיל פרצו ממקור עיניה שמח ורחב לבה ויפתח כהפתח גביע השושנה לנוכח קרני השמש. לבה נבא לה, כי עוד לא תם החזון הזה, ומלאכי אלהים, הסבות והמסובבות המובילות את האדם אל המקום אשר נועד לו, מבלי אשר ידע אנה פניו מועדות, ואשר בעבור היותן סתומות וחתומות ונסתרות מנגד עיניו יקרא אותן בשם מקריים, מלאכי אל אלה עוד לא כלו מעשיהם, ותשב דומם ויחל על קץ הפלאות האלה, אשר עיני רוחה חזו לה, כי עוד תוסיפנה להפליא את כלם הפלא ופלא.

מי האיש, אשר לא קרה לו בחייו דבר, אשר מבלתי ידעו אי־זה הדרך עבר מסבה לסבה עד הגלותו, יאמר עליו: ראה זה פלא! יש דברים אשר אך כפשע בינם ובין סבתם הראשונה והיחידה; אשר על כן כל עין תחזימו מישרים ולא יפלאו בעינינו. ויש דברים אשר רב המרחק בין הגלותם למקורם הראשון, והמה ילפתו ארחות דרכם ארחות עקלקלות, נתיב לא תשורנו עין, כמו תחת שואה יתגלגלו בטרם יאתיו, ולעינינו יראו כאלו כחתף באו והיו לפתע פתאום, והיו בעינינו לפלא. המאמין לא יחוש, ימהר ויחליט כי יד ד' עשתה זאת היא נפלאה בעינינו, והבלתי מאמין ישים מפלו לו את המקרה ויאמר מקרה הוא! – והוא את פי שכלו לא ישאל, כי לו חכם השכיל כי עתה ידע שאין מקרה בתבל, כי אין דבר בלי סבה. אמנם צדק ממנו המאמין, אם רק ישקול דבריו בפלס השכל, עושה נפלאות אלה ה' לבדו הוא; כי לא יעשה ה' אלהים דבר בלתי אם גלה סודו לעבדו הטבע, הוא המושל בכל מעשה ה' ועל פיו ישק כל העם הזה והם תכו לרגליו. הוא מסבות יתהפך בתחבולות שונות, יעשה מלאכתו על האבנים ואיש לא יראנו, הוא יקשור מעדנות הסבות והמסובבות כאשר יהיה האופן בתוך האופן ויוליך את מפעליו קוממיות עד כי איש על מקומו יבא בשלום, ואת אשר רקם בבטן הסבה הראשונה יגלה ויראה, אם בקרוב או לקץ הימין, איש לא נעדר, כן רקמה כל הבריאה בחשך תהו ובהו עדי אמר אלהים: יהי אור! ויהי אור. –

עברו רגעים אחדים. ויהי אחרי החבק איש את אחיו ואחרי שבעם גיל וששון בהגלות נגלות להם כי בני משפחה אחת הם ואב זקן אחד – – הד"ר פנחס הלוי איש הורוויץ – להם, ויזכור אשכנזי, כי עוד לא תמה המגלה וכי לא כלה לקרוא אותה עד תמה, ויאמר: שבו אחי איש על מקומו ונראה אחרית דבר המגלה הזאת, כי עוד מלים בפיה. ויקרא:

,,אנכי יעקב יעבץ כתבתי את המגלה הזאת לזכרון, ויהי כאשר ילדה דינה כלתי בת לבני, ואני אז בעיר עציון־חבר, כי באתי לבקר את בני ואשתי, ואשים את המגלה בתבה אשר נתתי לכלתי ביום חתונתה, ואניחה למשמרת בין המכסה ובין הדף הכפול תחתיו, אשר ידעתי רק אני לבדי, למען תעמוד שם ימים רבים, עד יגדל בני והיה לאיש, ועל ה' השלכתי יהבי כי ברוב ימים תגלה ותראה לנגד עיניו, כי לא מצאתי את לבבי למסור לו הדברים בעודו נער, פן לא ישים לבו עליהם ונשכחו מלבו. את המגלה שמתי בתבה ביום אשר ילדה דינה אשת בני אליעזר את בתה מרים, ברביעי לחדש שבט שנת תקע"ג לפ"ק.

,,היום יום רביעי לחדש שבט!" קרא ברכיה וימחא כף. ליום טוב באתי! יום הולדת את מרים! – לכן, אמר אשכנזי, נלכה נא כלנו יחד לברכה, ונגלה את אזנה מכל אשר נגלה לנו, וידעה גם היא כי אחים אנחנו בני משפחה אחת. – ואני, אמר אליעזר יעבץ, אצוה לטבוח טבח והכן לעת הצהרים ואבקש אתכם לאכול אתי היום, כי זבח משפחה לנו היום הזה, יום הולדת את בתי.

מדי דברם, מהרה מרים לקום ממקום שבתה ותגש אל הדלת. כמעט שלח אשכנזי את ידו לפתוח דלת חדרו, והנה מרים לנגד עיניהם, אור פניה קרן כשמש בצאתה ממזרח, ותעמוד על מפתן החדר ותבט הנה והנה, ויהי כאשר פגשו עיניה את עיני ברכיה, אשר לא יכול התאפק מהביט בפניה, אדמו לחיה כתולע ועיניה שחו לארץ. – אל תאיצו לבשרני, אמרה מרים, חדשות ונצורות ואל תיגעו לריק לספר לי את כל אשר ידעתם, כי אזני הקשיבו את כל אשר דברתם וקראתם, ע"כ באתי לקדם פניכם ולשוש אתכם יחד, כי גם אני פארה אחת מענפי העץ השתול על פלגי מי התורה והחכמה, גם אותי הצליח אלהים להיות מבנות המשפחה הרמה והנשאה הזאת, אשר מחלציה יצא אבי היקר, האדון אשכנזי אשר חכמתו תהל אור והאברך ברכיה אשר…

,,אשר אהבת!" קרא אשכנזי, ופני מרים האדימו והלבינו חליפות. –,,אשר אהבת" שנה אשכנזי, כאשר אהבה בת שר פלך קאמישאטקא את גראף בעניאווסקי! הלא?

יעבץ וברכיה לא הבינו דבר מדברי אשכנזי, וברכיה נסה להוציא מלים מפיו ולא יכל כי נסגרו שפתיו, ומרים עמדה בגאון תפארתה ותאזר חיל לבלי מוט תתמוטט כאילו אשר חץ פתאום פלח כבדה. וירא אשכנזי, כי הביא את כל אוהביו במבוכה גדולה, ויקרא: שבו אהובי! שבו ושמעו! מחצתי ואני ארפא.

לא אחרו אוהבי אשכנזי אלה לעשות כאשר צוה, ואשכנזי פתח את פיו ויספר להם את כל אשר ראה והבין בלילה הראשון, בבואו פעם ראשונה אל בית יעבץ הדל והצר, ואת נטפי הדמעה אשר ראו עיניו על ספר גראף בעניאווסקי, על מלות “הלב דופק”, ואז ידע והבין, כי אהבה מרים. אך לא ידע את מי, ומי הוא הדבר אשר לכד את מצודת לבה, אולם כאשר ידע אחרי כן את ברכיה, וידע מפיו כי אהב גם הוא, לבו ראה כי את מרים אהב והיא אהבתהו, לכן, כה כלה אשכנזי את דבריו, כאשר הראה לנו ה' את אותותיו ביום הזה, כי חפץ שלומנו הוא, וברכתו חופפת על ראשינו, ממרחק קרא אותי לבא הנה ולמצוא אהובי נפשי, את אליעזר תלמידי, את בתו אילת אהבים ויעלת חן, חטר מגזע משפחתי, וגם את האיש היקר אשר אנכי מבקש, את בן דודי יהודה, לחלק עמו את נחלת דודנו יונה כאשר צוני, והדבר נודע ברור לכלנו, כי ברכיה ומרים שתו ורוןן מכוס האהבה, ועתה מה יעצור בעדנו מקשור מעדנות האהבה הזאת במסורות הברית ולהרימה קדש לה'?

יעבץ הביט בפני בתו בעינים חודרות, לדעת אם ישר הדבר בעיניה לבוא במסורות הברית את אהוב נפשו ברכיה. בלי אומר ודברים, כי אם בעינים מפיקות נגה ברק האהבה, ענתה לו בתו, ולבבו הבין את אשר דברו עיניה. אז קם יעבץ ויושט את ידו לברכיה, וימהר ברכיה ויחזק בידו ויפול על צואריו ויקרא: אבי! – בני! בני! קרא יעבץ ויחבקהו. ונחל דמעה פרץ מעיני מרים, ובאנחה משברת לב קראה בבכי: אהה, אמי! מה זה מהרת לעזוב אותנו, ואת ידעת את רגשות לב בתך ותתני תקוה בלבי, ועתה כאשר באה תקותך, ואני מאושרת – ואינך!

החשי! קרא אשכנזי, אל יתערב יגון בשמחתנו! לא לנו לסול מסלה לדרכי ה' ומשפטיו, אלהים הבין דרכיו, ואנחנו מה? –

ויגש ברכיה אל מרים וישק לה.

עתה, קרא אשכנזי, הכונו אהובי למשתה הצהרים, ויכתבו בספר דברי הברית והתנאים, ושמח ורחב לבנו, כי זבח משפחה לנו היום.

 

יב. חתימה    🔗

יום שאון ורעש ומבוכה היה היום ההוא לבית רחל היפה, ותהיינה ידיה מלאות עבודה ופיה מלא אלות וקללות ונאצות, ותקלל את אמתה, ותקלל את בעלה, ותקלל את האכרים הבאים לשתות, ותרץ אל השוחט, ותרץ אל בית המבשלים, ותרץ הנה והנה, ותצנח המטפחת מעל צוארה, ויצנח הצעיף מעל ראשה, ותהמה כהמות ים ביום סער – כי השר האדון הגדול אשכנזי נתן לה צו לעשות כרה גדולה ביום ההוא, יום משתה ושמחה יום זבח משפחה. יוסף אחי דינה, אשר הביא לה את הפקודה הזאת, ספר לה את כל אשר קרה, איך היו אשכנזי ויעבץ וברכיה לבני משפחה אחת, איך יארוש היום ברכיה את מרים בת אחותו, ואיך עלה ברכיה לגדולה ויהי לאיש עשיר ורב אוצרות וכמו האדון אשכנזי כן גם ברכיה שר ומושל לכל אחוזות נחלת שר העיר הזאת על עשרים שנה.

יוסף, אשר כל הימים האלה לא היה בעיר, כי נסע בפקודת אשכנזי עם הפקיד אל החצרות והכפרים אשר קנה אשכנזי, לעשות שם סדרים נכונים, לא ידע דבר מכל אשר נעשה פה, גם לא מאהבת ברכיה למרים, גם כי נתן ספר כריתות לאשתו, ואף כי מכל החדשות אשר נגלו ביום ההוא, כי ביום ההוא שב מדרכו ופתאום ספרו לו יעבץ ומרים את כל הדברים האלה ויהי כחולם חלום, ויהי במלאת לבו על כל גדותיו ולא יכול להתאפק ויספר לרחל היפה, בבואו אליה לצותה בפקודת אשכנזי על דבר הכרה אשר תעשה, את כל הדברים האלה אשר מלאו את לבבו שמחה וגיל, כי לא בזה ולא שקץ יוסף את רחל, אשר לבבתהו בעיניה ויפק רצון ממנה –

לא עברו שתי שעות והקול נשמע בכל העיר עציון־חבר, ויהי רעש גדול וקול המולה גדולה בבית המדרש, ויגחו מתחת התנור וכרים אשר בקרן מערבית צפונית ישראליק בעל התוקע וזנוויל שוחט ושפטיה הסופר ערל שפתים, וירוצו עד כותל המזרח אשר שם מקום יעקב התם, לשמוע מפיו החדשות אשר כל השומע אותן תצלינה שתי אזניו.

גם בבית נחמן בעל המכס נודע הדבר ויקלל את יומו, ויקלל את נחום הפרוש ואת רב העיר, גם את הרבי הגדול קלל במדעיו ובחדרי לבו, ויהי אבל גדול בביתו, ויבך הוא ואשתו, ותבך בתו ותגז צעיפה מעל ראשה ותשליכהו ארצה; כי גדל הכאב – ברכיה, אשר לחצו ואנסו אותו לגרש את אשתו, היה לשר ולאדון, ומרים בת אליעזר המלמד הדל תהיה לו לאשה! אין כהה לשבר בית נחמן, גדול כים שברו!

ונחום הפרוש, אשר נשארה עוד עד היום זיק תקוה בלבו, כי ברוב ימים תעשינה ידיו תושיה להניח את ברכיה בתוך החי"ת, התהלך היום קודר בלחץ מחשבותיו אשר הפרו וימס לבו ויהי למים, כי אפסה כל תקוה, גברה יד הקליפה בעונותינו הרבים וברכיה חמק עבר מתוך החי"ת ולא יבא אל קרבה לעולם, כי שר וגדול הוא, והשרים הגדולים לא יגורו אימות ופחד החי"ת לא תבא עליהם! וילך הלך ושב בבית המדרש הנה והנה מבלי דבר דבר עם איש וימלא חורי נחיריו את אבק הטאבאק פעם בפעם. ויעקב התם, כאשר כלה להשיב דבר את כל השואלים הסובבים אותו, רצה להראות את נחום הפרוש, כי יודע ומבין הוא את אשר בלבבו, ויתן לו אות – כי נקה את חטמו ויקנח בכנף בגדו.

אחר תפלת הבקר ואחר השיחות הבטלות והתמהון וההשתוממות על דבר החדשות האלה הלכו העם איש לביתו, וחובשי בית המדרש הבטלנים שבו אל תחת התנור להתחכך שם ולעשן טאבאק, רק התם והפרוש נשארו שניהם יחד וישבו על הספסל אשר בכותל המזרחי.

״שמע יעקב את אשר אגיד לך, אמר נחום, הן ידעת כי איש תבונות אני, וברוך השם יש לי שכל ישר, כאשר העיד עלי רבינו שיחיה, והנה ידענו מפי חז"ל ומפי צדיקים וחסידים, שהקדוש ברוך הוא מקמץ בנסים, ואין נס נעשה אלא לחסיד וקדוש בדורו, ואם כן קשה איך נעשה לרשעים אלה נס גדול כזה שהוא חוץ לדרך הטבע שיעלו אנשים גסי השכל ובעלי מוחות משוקעים לגדולה כזאת פתאום, והלא עם אנשים כאלה הקדוש ברוך הוא מתנהג בודאי רק על פי דרך הטבע? – לכן אני אומר, ויכול אני להשבע על זאת בנקיטת חפץ, שהכל נעשה על ידי שמות הטומאה; כי זה האיש ברכיה ימ"ש טמא גדול, ובודאי היה עוסק בשמות הטומאה, וידע על ידי השבעות שדים ורוחות ולילין רחמנא ליצלן, שבחצר השר יש שם טמון אוצר בלום, כסף וזהב ואבנים יקרות ומרגליות וכל מיני עושר, וידע גם כן על ידי שמות הטומאה שבארץ רחוקה יש טמא כמוהו גלוח זקן אשכנזי ימ"ש שיש לו ממון הרבה, וגלה ברכיה סודו של איש בריתו הטמא כמוהו ליזיריל מלמד והוא כתב לגיסו הרשע יוסף שהיה גם כן בעיר ששם ישב אשכנזי, שידבר עמו ויהיה סרסור שיקנה הוא את נחלת השר, כדי שיחפרו אחר כך בחצרו וימצאו האוצר, וכן היה. וכאשר מצאו האוצר נעשו כלם שותפים. דאם לא תימא הכי, מה היה לו לאשכנזי וליוסף לרוץ תיכף בלילה, כאשר באו לביתך, אל ליזיריל מלמד? – ולמה מתה אשת ליזיריל דוקא בלילה ההוא, אם לא הזיקו אותה השדים שבאו שמה על ידי ההשבעות? –

״במקום שיש תורה שם יש חכמה" ענה יעקב התם וינקה את חוטמו. מי כמוך איש שיוכל להסביר כל דבר על פי השכל הישר ולקרבו אל הטבע, טובים דבריך מאד ואין בם כל נפתל ועקש, ואי"ה כאשר אסע לרבנו אספר לו את חכמתך ובודאי יסכים רבנו שכדבריך כן הוא.

ישראליק בעל תוקע שמע את אשר דברו התם והפרוש וייטב הדבר גם בעיניו ויגח ממקומו ויתרועע אליהם. בעצם היום ההוא תקע ישראליק בשופר גדול, בלשונו המדברת גדולות והמספרת נפלאות צדיקים, בכל העיר עציון־חבר, כי כל דבר אשכנזי ויעבץ וברכיה, אשר נפלאו בעיני כל יושבי העיר ויהיו לנס, לא מעשה נסים ונפלאות הם, כי אם פשוט בדרך הטבע, כי הכל נעשה על ידי שמות הטומאה!

ארבעים ושבע שנים עברו למן היום ההוא ועד עתה (שנת תרל"ו) ועוד היום מספרים בעציון־חבר, ואב לבניו יודיע, כי זה שנים הרבה, כחמשים שנה, היה בעיר ההוא איש עשיר מחזיק המכס מיין שרף ושמו נחמן, ויתן את בתו לאיש צעיר לימים מעיר עבטיט ושמו ברכיה, והיה הנער ברכיה בתחלה מושלם בכל המעלות, אבל נתחבר אחר כך עם מלמד אחד ששמו ליזיריל וילמדו שניהם שמות הטומאה וישביעו שדים ורוחות רחמנא ליצלן וכמעט שהפכו את העולם (ר"ל העיר עציון־חבר), ותכבד יד נחמן על חתנו בפקודת הצדיק הגדול מרוזען ויאנסהו לתת ספר כריתות לבתו, ואחר כך הלך ברכיה לארץ צרפת ללמוד שם השטותים שהאפיקורסים קוראים חכמות. –

וכן היה באמת.

אחר אשר כרתו ברכיה ומרים ברית ויכתבו תנאים, זכר אשכנזי אשר הגיד לו ברכיה זה כשמנת ימים, כי נפשו חשקה בחכמה ורוצה הוא להשתלם במדעים וישלחהו אשכנזי ארצה צרפת לפאריז הבירה, ויוסף אחי דינה, אשר ידע את כל מובאי ומוצאי העיר ההיא, הלך עמו לשלחו ולשבת עמו שם עד אשר יכלה חוק למודו. – ויהי מקץ חמש שנים וישב ברכיה אל ארצו ואל מולדתו שלם בגופו שלם בתורתו ובחכמתו, וישא את מרים בת אליעזר יעבץ ותהי לו לאשה עד היום הזה.