פרקי חיים ויצירה    🔗

[תמונה]

התקופה הרומאנטית החדשה בספרות הפולנית מתחילה בשנת 1822. היה זה תאריך הופעת כרך השירים הראשון לאדם מיצקביץ', כרך ה"באלאדות והרומנסות". במחי־יד אחד הרס את כל בניין הקלאסיות הרעוע. המשורר הצעיר בן ה־כ"ג התייצב בבת אחת בראש התנועה הספרותית הפולנית ומאז היה מנהיגה במשך שנים רבות; הוא שהעמיד את הספרות הפולנית בראש הספרות הסלאוית והוא ששיווה לשירה זו את האופי הבינלאומי הרחב, ובכוח ביטויו העצום שאין משלו, נשאר גאון השירה הפולנית עד היום.

הבאלאדות והרומאנסות

ספר שירים זה, המציין שלב חדש בהתפתחות השירה הפולנית באותה תקופה פותח בשיר “בכור־אביב”, דו־שיח בין המשורר ובין הפרח “בכור־אביב”. שיר זה אינו רחוק אמנם מרחק רב מן השירים הסמנטימנטאליים של משוררי התקופה ההיא, אך מכל מקום יש בו יותר שקיפות, והוא עשוי רקמה עדינה להפליא:

השיר “רומאנטיות”, ספק באלאדה ספק רומאנסה, שבא אחריו, הוא שיר פרוגרמאטי, כביכול, המתכוון להעלות את עולם הרוח לעומת עולם החומר, אך לאמיתו של דבר אינו אלא פרוגראמה של הרגשת הלב, למשורר הפונה אל הטמיר שבהוויה. ואמנם בבאלאדות “שויטיז'”, “בת גלים”, “הדגה”, “טוקאי”, “חבצלות”, הריהו פונה לאותו עולם של הטמיר והנעלם ברוח מיסטית־עממית, כדוגמת הבאלאדות הסקוטיות. באלאדות אלו תוכנן לקוח מתוך המסורות והאגדות העממיות. שהמשורר הקשיב להן בימי ילדותו ושקמו עתה לתחייה בזכרונו, אולי בהשפעת הבאלאדות הגרמניות של גיתה, שילר ובירגר. יצירות אלו שקויות עולם הפלאות, שנוצר על ידי דמיונו של העם, דמיון הרווי כולו דמויות פלאסטיות של הטבע המת. אפוף היה המשורר אותו עולם הקסמים ברוח המסורת העממית, כשפים ובנות־גלים. החותם העממי הטבוע על יצירות אלו מתבטא בעיקר ברוח לשונן. והנה האמונה הרומאנטית העמוקה, שעלתה כפורחת ב"אודה לנעורים", במקום שכוחות הנעורים יש בהם כדי להסיר את קליפת העובש מעץ החיים ולהתסיס את הלשד החיוני שבו. יצירה זו היא בלי ספק תופעה בלתי שכיחה בשירת פולין של אותו דור. אף על פי שהיתה מעין חיקוי לשירה הקלאסית העתיקה, הריהי מתנשאת כצמרת אילן כביר מעל לאילנות אחרים. היא צופנת אמנם את האופי הכללי של אודות קלאסיות, ומצטיירת בנושא כללי “מרומם” בניסוח סיסמאות, בהטעמות ובהדגשות יתירות, ויחד עם זה היא מצטיינת בכל מיני עיטורים, כדוגמת האודה הקלאסית העתיקה, – ובכל זאת הריהי יצירה מקורית כולה, חדורה רוח חדשה, המוצאת את ביטוייה לא בהעזה ובקונצפציה מהפכנית בלבד, אלא בכוח, בתנופה ויחד עם זה בסגנון הנמרץ של אותן הקונצפציות; הריתמוס החפשי של החרוזים, המרותקים זה לזה, השפה הנשגבה והפאתיתית, הפלאסטיות והקונקרטיות – כל אלה משווים ל"אודה" דרגה גבוהה של הארמוניה.

“דז’אדי”

הכרך השני של שירי מיצקוביץ' יצא בשנת 1823, הכיל את הפואימות “דז’אדי” (אבות) ו"גראז’יניה". “דז’אדי” היא דראמה לירית כתובה ברוח המיסטריות של ביירון, וכולה תעלומות קודרות, הלכי־רוח מסתוריים, קסמים וכשפים רומאנטיים. דראמה גדולה זו, שכאן באו ממנה רק החלק השני והחלק הרביעי – מקורה במנהג עממי קדום בביילורוסיה ביום אזכרת הנשמות של האבות המתים ושל קדמונים מתים בכלל. לעת לילה, בכנסיות עזובות או בבתי־קברות באין רואים, היו מצרפים לטכס את רוחות המתים, מגישים להם אוכל ומשקה, פירות וממתקים וכיוצא באלה. האמונה בהשפעת הסמוי והרוחני על מחשבות בני־האדם היא היסוד הצפון בחביון הפואימה הדראמתית הזאת. העלילה מתרחשת במעמקי ליטא, בכנסיה גדולה, והעולם הפיוטי של המחזה הזה נוצר לפי מושגי בני־האדם, זאת אומרת שרידי מסורות עובדי־האלילים מעורבים בדמיונות נוצריים. “דז’אדי” הוא איפוא טכס עממי אלילי־למחצה ונוצרי־למחצה, שנשתמר במסורת בין האכרים בני הכת הדתית המכונה אוניטים והפרובוסלאוים ברוסיה הלבנה.

היסוד העממי והדמיוני מהווים את החומר של הדראמה, היסוד הדתי והמוסרי – את התוכן הפנימי, ובמקום הריטוריקה השקולה, מופיע הלך־הרוח, הציוריות והמוסיקאליות. יש כאן מעין סטיליזאציה של המנהג העממי, ומתוך שהכניס המשורר את היסודות המוסיקאליים – אריות, דואטים, רציטאטיבים – שיווה ליצירה אופי של דראמה מוסיקאלית, ומבחינה זו יצר משהו בדומה לדראמה העתיקה.

הפואימה “גראז’ינה” המצויינת כ"סיפור ליטאי", והכלולה גם היא בכרך השני, שונה לגמרי מן היצירה הקודמת. לאחר “דז’אדי”, שהיא בבחינת התפרצות של הר־געש, הרי זה פואימה קרירה, מאופקת, בבחינת מצבת־שיש. פשטות הגיבורים של הפואימה הליטאית הזאת, הלשון העממית שלה, הארכאית במידה מסויימת, עושה את הסיפור הליטאי בחרוזים לאפוס קטן. ב"גראז’ינה" כב"מישקו" ו"ז’יבילה", ביקש המשורר להציב מצבת עד לנובוגרודק, העיירה הליטאית העתיקה, עיירת נעוריו.

גלות רוסיה

עוד מיצקוביץ' שקוע בהכנת כרך שיריו השלישי והנה נגזרה עליו גלות. פעולותיו ופעולות חבריו הפאטריוטים בקרב הנוער המתלמד בוילנה, עוררו עליהם את חמת השלטונות הרוסיים, שביקשו מכבר להחניק כל הרגשה פולנית בליטא. מיצקביץ' וחבריו נכלאו במנזר הבאזיליאנים בוילנה ואחר נצטוו לצאת לגולה – לפנים רוסיה. מאז נעשה מיצקביץ' גולה לכל ימי חייו. שנות נדודיו של מיצקביץ' מונות תחנות מתחנות שונות. הראשונות היו קצרות ביותר; ואולם ההפיכה הרוחנית היתה כבירה: מזכרונות נובוגרודק, מבקעת קובנה וטרקליני וילנה, מחדגוניות הרשמים וצימצומם – הוטל אל העולם רחב־הידיים, במקום שניתן לו להתבונן להליכות אנשים בני לאומים שונים ובעלי מעמדות ומקצועות שונים. והשוואת האנשים והיחסים כשלעצמה היה בה כדי להעשיר את הנפש. מי שלא הצליח להיות מורה־גולה באודיסה ומי־שהיה פקיד־רשות במוסקבה, הכיר את רוסיה לאורכה ולרוחבה; בפטרבורג התוודע אל האמנים הפולנים אורלובסקי ואולשקביץ', אל צעירי־האידיאליסטים, הדקאבריסטים־המהפכניים רילייב ובסטיוז’ב. את הישיבה במוסקבה הנעימו לו סופרים כפושקין, ויאזמסקי ופולבוי, וטרקלינה הספרותי של הנסיכה זנאידה וולוקונסקי, שגם פושקין וגם מיצקביץ' הקדישו לה את שיריהם. מנותק מן הרקע הליטאי הסיח דעתו מן הזמירות הכפריות ומן השירה העממית, והתמכר כולו לשירה האינדיבידואלית: התגבשו רשמים מרשמים שונים; מראות נוף־קרים, הנוף ההררי, עשו עליו רושם עז ובפניהם החווירו מראות־הנוף הליטאיים, הזעירים והקודרים; היו מעברים רוחניים ונסיונות חיים, ועקבות כל אלה נחרתו בשירתו.

מן היצירות שנכתבו ברוסיה, יש לציין בעיקר את “סוניטות קרים”, “הפרש” ו"קונראד ואלנרוד". המחזור “סוניטות קרים” מכיל י"ח סוניטות ויש בהן תנועת־נפש ומרחב־נפש, עתרת רשמים לקוחים מבחוץ ומשתקפים מבפנים: ערבה, ים הרים, בקעות, נאות־אדם, שרידים, חרבות. היסוד האובייקטיבי התלכד עם היסוד הסובייקטיבי. מוטיב הנדודים הרומאנטיים של ההלך הפיוטי, הנושא בנפשו המון געגועים, געגועי מולדת, געגועי אהבה, חוזר ונשמע כאן פעם בפעם. בסוניטה “ערבות אקרמן” הנותנת את תיאור הערבה רחבת־הידיים, זו הנראית בדמיונו של המשורר כים באפלולית רבת־השקט עד כדי חידוד השמע הדק, העוקץ הוא בשני החרוזים הסופיים, בהם עובר חוש־הראיה לחוש־השמע ומגביר את כיסופי המולדת:

כל סוניטה וסוניטה היא יצירה שלמה בפני עצמה, אך בשילובן הן מהוות כעין פואימה רצופה, גם מן הבחינה הציורית, המתארת בגוונים מאליפים את מראות הנוף הקרימאי. ליד הצייר עומד הליריקן הגדול, שאינו מסתפק בעיצוב הלך־הרוח של הנוף.

“הפרש” הוא קאצידה נפלאה, המתארת בצבעים נרחבים פרש עשוי לבלי־חת, הרוכב על פני המדבר העוין ומתגבר על כל המכשולים המתייצבים על דרכו: סלעים, נץ ועב בשמים, סופת חול. לועג לכל הגילויים ומגיע באחרונה למחוז חפצו הנכסף. ודאי, שבעיצוב הפלאסטי של דמות הפרש היפה והמקסימה יש מעין מטבע אליגורי לתיאור המכשולים על דרך אבירי האידיאות, בהגשמת שאיפתם, ורגש השמחה התוקף אותם בנצחם את המכשולים האלה. ברם, המראות הכבירים, מראות המדבר, המלוהטים עד כדי חזיון, עלו על החומר האליגורי שממנו צמחו.

“קונראד ואלנרוד”

הפואימה “קונראד ואלנרוד”, שפתרון הפרובלימות הפוליטיות־מהפכניות – מרד הדקאבריסטים שנכשל – מצא לו בה עיצוב פיוטי, הוא כ"גראז’ינה", סיפור מעשה מימות מלחמותיה של ליטא בברית־הצלבנים; אולם העלילה היא כאן מסובכת יותר, בשל נדודי הגיבור הראשי על פני תבל רבה, עד הגיעו לארץ הקודש, במקום שהוא רוכש לו את השם ואת התואר – את זר האבירים. “קונראד ואלנרוד”, כגראזינה", סיפור פיוטי הוא ברוחו של ביירון, קרוב מאד למבנה יצירותיו, בשל קלות הבניין, הליריזם המתפרץ, האלוסיות האקטואליות. הוא מתאר את מנת־חלקו של בן־ליטא במאה הי"ד, שגורלו הטראגי מינה לו להיות אביר־הצלב. ואולם תחת מסווה האביר מסתתר איש בן הזמן החדש, בכיסופיו הפנימיים, בסערותיו הרוחניות, ביאושו ובחוסר תוחלתו. הכראקטריסטיקה של הדמות הראשית קונראד, הנושאת עליה סימנים מובהקים של השפעת ביירון, אפשר ואין לראותה כמצויינת, אך האידיאה, אשר לה הקריב את אושרו ואת חייו, אהבת המולדת, מתמידה וקיימת לעד. הקומפוזיציה של הפואימה לוטה קצת בערפל, אך כפי הנראה היתה זו כוונת המשורר, שהיה נתון להשפעת ביירון. אכן, עם כל הסממנים הביירוניים־רומאנטיים ממלא גם היסוד העממי תפקיד גדול. “קונראד ואלגרוד” שנכתב ב־1928 במטרופולין הרוסית, שימש חומר־תבערה לפאטריוטיזם של הנוער הפולני, כעין פרולוג פיוטי לדראמה היסטורית, שנתחוללה בפולין בשנות 1830–1831.

נדודים באירופה

נדודי מיצקביץ', בעוזבו את רוסיה מתוך שמחת החופש ותחושת הרווחה, הוליכוהו תחילה על פני ערי גרמניה. הוא ביקר בהאמבורג, ברלין, דרזדן. בלווית רעו, המשורר אודינץ, שחש אליו מוארשה, עלה לויימאר, מקום מושבו של גיתה, שחגג אז את יום הולדתו השמונים. גיתה כבר היה לו מושג כלשהו על מיצקביץ' על־פי קטעים מתוך “קונראד ואלנרוד”, שתורגמו לגרמנית על ידי ידידתו של מיצקביץ' במוסקבה, המשוררת קארולינה ייניש. למשורר הפולני ניתנה ההזדמנות לגולל בפני גדול משוררי גרמניה את ההתפתחות ההיסטורית של השירה הפולנית ולהקנות לו מושג על אופיה של שירה זו. מויימאר התחילו הנדודים על פני ערי גרמניה הדרומית, לאלפים השוייציים, ומכאן לאיטליה, דרך ונציה, בולוניה, פלורנץ, לרומא. מעבר זה ממקום למקום היה לו אופי סיורי גרידא. בחינת טיול־שעשועים, ואולי צורך הדמיון, אך לא שם לו למטרה שום מחקרים ספרותיים.

יצירת מיצקביץ' מאז צאתו את רוסיה ובמשך שהותו ברומא היתה כנרדמת. אך הנה הגיעוהו הידיעות על התקוממות נובמבר 1830 בוארשה. הוא השתוקק לחוש לשם. הוא פוגש את סרגיי סובולבסקי, ידידו הרוסי ממוסקבה, המלווה לו סכום כסף לצרכי הנסיעה. עומד לו בצר גם הנסיך אלכסנדר סרגייביץ' גוליצין גנראל רוסי, בעל לאשה פולניה, שאתו היה מיצקביץ' מגלגל לעתים קרובות שיחות על המרד. הרוסים שעזרו לו ברגעים קשים כאלה – ידע – מילאו את חובתם כלפי החירות, שהיתה יקרה להם ממולדתם. בספר־הזכרון של הנסיך גוליצין רשם את השיר בן ארבעת החרוזים, שבו אנו שומעים הד לרגש הזה:

כוונות מסויימות המריצו את מיצקביץ' לעשות דרכו לפאריס, בעיקר מתוך שאיפה לעמוד על המצב הלאומי והבינלאומי. מכאן נסע דרך באוואריה לדרזדן, ומדרזדן, דרך לייפציג, לנסיכות פוזנאן הגדולה, ומכאן עשה נסיונות להבקיע לו דרך אל פולין הקונגרסאית. משעלו נסיונותיו בתוהו, קבע את מושבו בדרזן, במקום שנפגש עם המשוררים אודינץ, דומייקו וגארצ’ינסקי, חבריו מן המולדת שלקחו חלק במרד ושנשתקעו כאן לאחר כשלונו. בהשפעת סיפורי חבריו יצר כמה שירים, שנושאיהם המרד, כגון: “מות האלוף”, “שירת החייל”, ו"מבצר אורדון". השיחות עם אודינץ ודומייקו, שנגעו בשנות לימודי האוניברסיטה הוילנאית, עוררוהו להמשיך ב"דז’אדי".

ב"דז’אדי" חלק ג' חזר מיצקביץ' לדראמה האישית של שנות נעוריו, כשם שחזר גיטה המבוגר לחלק ב' של פאוסט. המשורר קשר את החלק השלישי לשני החלקים הקודמים, ואמנם הוא קשור אליהם מבחינת האופי הכללי של דראמה לירית. מקום העלילה הוא וילנה גם פה. אולם רוח הפואימה היה אחר לחלוטין. לנגד עיני המשודר ריחפו תולדות הגולה כולה ואסונותיה. בתשעת המחזות של הדראמה הרומאנטית־לירית, הקשורים ביניהם קשר רופף, כלל המשורר בתמונות סמליות ובתמציות פיוטיות את פרשת־העינויים של פולין, שהמערכה האחרונה שלה התרחשה בשנות 31–1830.

מדרזדן שם מיצקביץ' פניו לפאריס, המרכז העיקרי של הגולה הפולנית. מיד נתפס לעסקנות פוליטית. הוא הוציא את כתב־העת “הגולה הפולני” מתוך כוונה לאחד את גולת פולין שהיתה עשוייה פלגות פלגות. אחר פירסם את “ספר העם הפולני” ו"ספר הגולה הפולנית". הוא בחר כאן צורה תנ"כית, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת ההשפעה על ההרגשות והדעות. בספרים אלה ניתנה סינתיזה פשוטה ומובנת לכל של קורות העם הפולני, מראשית הבריאה עד גלותו, תוך הדגשת הרגעים היפים שבהן. הספרים נכתבו לשם מטרות חינוכיות, פידגוגיות; המשורר התכוון לעורר את האהבה אל העבר, לשם שמירת הרוח הפולני ולשם חיזוק ההרגשה הלאומית על אדמת נכר.

“פאן טאדיאוש”

מיצקביץ', שהשיג את שיא העליה של יצירתו ב"דז’אדי", לא יכול להסתפק ולהישאר באותה העמדה. הוא שאף לעליה נוספת, שאף להביא לידי גילוי את הצד השמשי שבהוויתו – והחל בכתיבת “פאן טאדיאוש”. אל חבריו שבדרזדן כתב כדברים האלה: “הנני כותב לאט פואימה כפרית – – – אני חי אז בליטא, ביערות, בפונדקאות, עם השלאכטה, עם היהודים וכיוצא באלה – –”. “פאן טאדיאוש” היה לגולים הפולנים כעין מולדת שניה, היו ששפכו דמעות למקרא האפוס. זכר לכך אנו מוצאים בסיפורו של שנקביץ' “שומר המגדלור”. הפולני, הגולה הזקן שבקאליפורניה, שכח למלא את תפקידו ולהדליק את המגדלור מתוך שהשתקע בקריאת “פאן טאדיאוש” שנזדמן לידיו.

באפופיאה הכל בדוי; גם העלילה, גם האישים, מקום המאורע: סופליצו או מושבת השלאכצ’יץ איש־דובז’ין. אכן בשירה קמה לתחיה כברת־אדמה אמיתית בחבל ביילרוסיה בחיי פלא נצחיים. החזיון, לדברי המשורר, מתרחש, כשעוד קיימות המסורות הקדומות ועדיין נראו לעין שרידי החיים הכפריים מלפנים, כברומניו של ואלטר סקוט. האנשים וסביבתם תוארו בקפדנות, לקוחים מן החיים וקבועים לדורי דורות: מוטיבים ביתיים, עד לזמירות עממיות, כשיר לקט־הפטריות, וסיפורי מעשה המוניים, כסיפור על ציבולסקי, שהפסיד את אשתו במשחק הקוביה; מראות כפריים עד לפונדק העתיק, הבנוי כתבנית בית כנסת וגולה בראשו, דמות טוטפת על ראש יהודי שקוע בתפילה, עד לנהרות עם יצוריהם המקרקרים, עם עובדי־אדמה בשדה, וקוּסטר, הסר לאחוזה באורח קדמון, המגבנה והזבובים, שמיה של הארץ ויערותיה, שקטה וסופתה, ואפילו היהודי, הוא יעקל הצלצלן, מצוי שם, והוא השומר על חיי מסורת, אך נתפס לאידיאות פאטריוטיות.

ב"פאן טאדיאוש" יצר מיצקביץ' אפוס בן־הזמן ממוטיבים אנושיים צרופים, ללא כל יסודות מיסטיים, שהשתמשו בהם באפוסים העתיקים. הוא ידע שכל קוו אופייני וכל שירטוט חיוני יכולים וצריכים לשמש נושא, לפיכך גדש את האפופיאה שפע של מצבים, הלכי רוח שונים, כחיי המציאות. אין הוא נוטה חיבה למעמד מסויים אלא מגלה בכל אחד מן המעמדות את תכונותיו המיוחדות. זמן המאורעות, קצר לפי הערך, ואילו פרשת הדברים ארוכה ושוטפת לאטה והתמונות פלאסטיות ביותר. סגולותיו האפיות של מיצקביץ' מתגלות כאן במידה שאין למעלה הימנה. עם כל היות המשורר שכור אהבה אל ארצו הריהו מפוכח כל צרכו ושומר על האמנות האפית. ההרצאה האפית הרחבה, השוטפת לאטה, ההומור המתון, הנסוך על הדברים והתופעות השונות, חיי בני אדם על רקע הטבע, חיי הטבע במחיצתם ומחוצה להם – כל אלה מהווים את סגולותיה המיוחדות של האפופיאה. מן השטף של סיפור המעשה השוקט לכאורה, מתבלטת “ארץ הילדות”, שסיורה גורם עונג, באותו העונג, הממלא את נפשנו, בהסתכלנו בציורי נוף בהירים ושקויי־אור, שמשיים משל אמני־הציור העתיקים, במקום שמצויים כל כך הרבה פרטים, שעם כל הסתכלות חדשה מרהיבים פרטים חדשים את עינינו, במקום שרשמי המכחול, התגבשות הצבעים נעשים פלאסטיים מרחוק, במקום שכל הפרטים הללו משמשים מטרה אחת ויוצרים יחדיו מוסיקה כבירה, סימפוניית צבעים צלולה למאוד. ואולם אין מיצקביץ' מצמצם את האפופיאה, ואינו נמנע מלשלב בה קטעים ליריים שלמים ואפילו זכרונות ילדות. כבר תחילתה של האופיפיאה, הפונה אל המולדת תחת לפנות אל המוזה, דוגמת האפוסים הקדומים, משלבת ענייני הפרט בענייני הכלל:

העלילה מתרחשת כמו בחיים: אהבת־דודים, ענייני ציבור ושאיפות לאומיות משולבים ביחד, על רקע הטבע, הרווי שמש, אור וחיים. קשה לומר, מה באופופיאה זו תופס את המקום הראשון ומה את המקום האחרון: אם האהבה הכפרית שבין טאדיאוש וזושה, אם המריבה על הארמון בין משפחת סופליצה ומשפחת ההורישקים ואם ההתלהבות של העם המתקומם, אשר בסיסמת דגלי נאפוליאון ראה את כוכב הגאולה.

המשורר הוא ריאליסטן. אין הוא יוצר בני־אדם ודברים מתוך הדמיון כדרך הרומאנטיקנים וכדרך שהוא גופו עשה זאת ביצירותיו הקודמות. הגראף, חניך התקופה הסנטימנטאלית, שנהג אורח חיים ללא מטרה, שתר בכל מקום אחרי רשמים עזים שאינם מוסיפים ולא כלום, שומר על מידות ונימוסים ויודע להקריב עצמו קרבן־אמת על מזבח המולדת, ואפילו ברגעים של הלך־רוח מרומם אין הוא מאבד את שירטוטיו המגוחכים. הוא מדבר באופן סנטימנטאלי ובאורח דקלמאטורי, נושא בידיו תיק מכשירי־ציור ומחפש “נקודות ראות”. על המריבות וההליכות של השלאכטה הכפרית, על חזירתה של טלימנה אחרי בעל, על יגיעותיה של זושה בגינה ובמשק־הבית מטיל המשורר בת־צחוק של אירוניה, רכה, ותרנית, כאיש מבוגר של שעשועי הילדות, בדעתו שאין להם שיבה עוד.

האפופיאה לא היתה עשירה כל־צרכה אלו הצטמצמה רק בתיאור דמויות בני־אדם. “פאן טאדיאוש” מגלה במהלך המאורעות ובסיפור המעשים תרבות המנהגים של פולין השלאכטית כמעט במשך חצי דור. בפינת ליטא האידילית, במקום תשכון אחוזת בני סופליצה השקטה, אגב השעשועים, עריכת הציד, הסעודות והכרות אנו מכירים גם את מנהגי חייה וענייניה של השלאכטה. הנאטוראליזם של התוכן מתגלה גם בריבוי הגוונים של הטיפוסים ובעושר הפרטים. המשורר הוא ריאליסטן לא רק בציור מראות הטבע, אלא גם בקטנות החיים, כגון לבושים, כלים, מאכלים, מנהגי יום יום. במידה שווה מטפל המשורר במהלך המאורעות של השלאכטה בבית מאצ’י איש־דובז’ין או בקופסת־הטבק של הכומר רובאק, או במערכת־הכלים המסתורית של וויסקי. וכל אחד מן המחזות האלה אינו בבחינת שירטוט, אלא תבליט משוכלל בתכלית השכלול, בולט לפרטי פרטיו.

גם העניינים הציבוריים ערוכים ברחבות יתירה. התקופה היא תקופת נאפוליון ועלייתו על רוסיה. האומה כולה מאמינה בגאולת הארץ על ידי נאפוליון, קושרת את גורלה בנצחונו. התקופה ההיסטורית הגדולה, בה חיו הנפשות המנויות באפוס, הטביעה עליהן את חותמה. המשורר גופו, שהיה מחסידי נאפוליון הנלהבים, בחר למען יצירתו באישים, שהלמו את רגשותיו, אף כי נתן את רשות הדיבור גם לפקפקנים ולהססנים. אחת הדמויות הבולטות ביותר היא הכומר רובאק, השואף לארגן בליטא מרד נגד רוסיה, בטרם בוא צבאות בונאפארט. כשרובאק זה מוטל על ערש מותו, הרי לא בלבד הדמות פושטת צורה ולובשת צורה, אלא כל נעימת האפוס משתנית. אם על כל האפופיאה כולה חופף הומור דק, נוח, הרי הוידוי של הכומר מגיע עד לספירת הנשגב, נקי מכל תבלין של הומור; דמותו של הכומר, לאחר שנתגלה כי הוא יאצאֶק סופליצה, חפשית מכל תג של קומיות. אין לראות בה אף שמץ של גסות, שהוא מתגלה בה באסיפות האכרים והשלאכטים, בפונדקאות או בקרבת מסע־האדרכתה. תמונת השלאכטים בכפר לא היתה שלימה כל־צרכה בלי דמות היהודי החוכר יעקל, שותפו של רובאק במעשיו הפוליטיים, החולם על המציאות של הימים ההם.

ההיסטוריות היא הסגולה הבולטת ביותר של אפופיאה זו, ומעלה אותה משורת הפואימות האידיליות כ"ייבגני אונייגן" או “הרמאן ודורותיאה”, אל “איליאס” ו"אודיסיאה". כשם שב"איליאס" ו"אודיסיאה" קם לתחיה העולם ההירואי, הגווע, בדמיונו של השר, כן שב לתחיה העולם האצילי העתיק ב"טאדיאוש". לא רק הגעגועים לזכרונות הילדות מרחיבים ומרהיבים את לב המשורר, אלא הכמיהה העמוקה שבעתיים, לשמים ולארץ, לאויר ולאנשים, לצלילי הדיבור, למולדת “שרק האיש שאבדה לו, ידע להוקירה”. אולם, אף כי במעמקי האפוס פועל לב רווה מכאוב, חולה־געגועים, קורן מתוך כולו אופטימיזם שמשי, אמונה במרצו של האדם, בטוב לבו, בהשפעת החיים של הטבע, בסדר עולם המשלב את האדם ברוב אהבה בתוך תבל ומלואה. אין עוד שירה בדומה לזו שבה נעשית השמש לתוכנה הממשי. היא אשר נותנת לפתח תפארת־צבעים ועתרת רשמי־אור, שכמעט אין משלן. אכן מיצקביץ' יודע להפיק את הקסם הנעלה ממישחק האור והצבעים, מבלי אשר יירתע מבחירת הנושא היומיומי, ותפיסתו היא תפיסה מוחשית בשירטוט דמויותיו נאמנות־החיים.

שירים אחרונים

עם “פן טדיאוש” נסתיימה בעצם דרך־חייו כמשורר, המקפת איפוא פרק־זמן קצר לפי הערך. הוא עוד עשה כמה נסיונות ספרותיים, חיבר כמה שירים ליריים קטנים, ביחוד בזמן שהותו בלוזאנו כפרופיסור לרומית. הטבע השוויצי הנאה, ההרים, העבים, האגם, הולידו שוב שירים ליריים להפליא, כגון “על מים רבים וזכים”, “אל הבדידות”, “עת גויתי זה”, “השתפכו דמעותי”, “העצים הרעננים המלבלבים”, “אהוב הרוחות”. “טוות אהבה”. בכל השירים האלה נשמעת נעימה מילאנכולית חרישית, אך עמוקה וכובשת לב, כאשר לא נשמעה עד כה בשירי מיצקביץ'. מה שמפליא בהם הרי זה מין לחן בלי שם, המתנועע בריתמוס, פעמים מתוך קשר בלתי־הגיוני, רופף, כלחן העממי. השיר הקטן הנוגע ללב “השתפכו דמעותי”, מצטיין בתנועה הנפשית הנרגשת, המתבטאת בחרוזי סופי־המלים, ואילו השיר “טוות אהבה” יש בו מהשתפכות הנפש הנעלה והעמוקה. הנה שתי השורות הראשונות:

מיצקביץ' האדם, לא פחות ממיצקביץ המשורר, יהא מפליא בכל עת ובכל מקום כמעיין בלתי־פוסק של מרץ רוחני שלא נחלש מעולם, מרץ חי ורגיש תמיד – באופקים נרחבים של השקפותיו והרגשותיו, שהקיפו תמיד את האנושיות כולה, שלא הצטמצמו אך ורק בענייני עמו הוא, אלא איחדו תמיד את ענייני פולין עם אנושיות לוחמת על מחר טוב יותר. אותו אידיאליזם נאצל ומרומם, אותן אידיאות האהבה והאחווה, החירות והשוויון, שחייו כולם שימשו להם ביטוי נאמן – הם העושים את מיצקביץ' לאחד מכרוזי האנושיות האבירים, העשויים לבלי חת, לטיפוס אדם יפה ועמוק כאחד. כמעט שאין לך משורר כמוהו, שגדלותו האנושית שווה לגדלותו הפיוטית. לפיכך היה לעמו יותר ממשורר גדול, הוא נעשה לו סמל של חוזה.