א
[תמונה]
מבין שני אמני־האפיקה הגדולים בספרות הרוסית, טולסטוי ודוסטוייבסקי, היה האחרון המפורסם ביותר בתקופת שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. הלוויתו בתשעה בפברואר שנת 1881 היתה מאורע לאומי. משלחות מכל קצות רוסיה, מכל הערים הרחוקות, כמרים, פועלים, סטודנטים וקצינים השתתפו בה. אפילו חצר־המלכות היתה מיוצגת בהלוויתו של האיש שהתענה שנים בסיביר על לא עוון בכפו, שסבל מהתקפות אפילפטיות קשות, אשר הרגישן כאושר עילאי מופלא וכגזירה איומה כאחד, שבחייו היה קרוב לעתים קרובות לגווע ברעב, שכתב מחמת מצוקה כספית, כבאלזאק בשעתו, שלא מכר אף יצירה אחת בלא דמי קדימה ושהיה גא בכל זאת על עבודת־הפרך הספרותית שלו, שכינה את עצמו בגאווה בשם “סופר פרוליטרי”, שמעולם לא התאונן כנגד מישהו, תמיד שם את האשמה בו בעצמו, ואפילו את שנות־הכפיה בסיביר קיבל כתקופת־הזדככות.
משם, מסיביר הביא את “רשימות מבית־המוות”, אחת ממלאכות־המחשבת הגדולות ביותר מבחינה תיאורית ופסיכולוגית, שיש לאיזו ספרות שהיא, זו היצירה השקטה ביותר של דוסטוייבסקי. היא איננה כתב־קטיגוריה נגד השיטה הברברית של המשפט ושל מעשה־העונש, אלא אמת בלתי־מעושה, אף כי על הקורא משתלטים תיאורי־האמנות של הנידחים, האומללים, העלובים והאובדים. דוסטוייבסקי גילה את העינויים, גילה את נשמת העם הרוסי, נשמת האדם העמוקה, הפשוטה, הטהורה, הראשונית. הוא מצא אותה בנשמת בני־העונשין ו"הפושעים", הוא מצא, כי בעיקרו של דבר אין איש פושע. רק התנאים עושים את האדם לפושע, השלטון המהרס של ה"תרבות". היסורין מזקקים אותו, מגלים את טוב־לבו הראשוני, ואפשר שהעולם יהא נגאל על ידי עושי־הרע מלומדי־היסורין; אולי על ידי העם הרוסי גופו, נושא הפשטות הגדולה ביותר, שטרם חלה בה יד התרבות.
דוסטוייבסקי העלים את הסיבה האמיתית לגירושו, כי היה זה פשע פוליטי, ושיווה לסיפור את צורת הרשימות של איש בלתי ידוע לו, אציל, שנידון לעבודת־פרך בגלל רצח אשתו, נטל ממנו כל מומנט אישי. אין אתה מוצא כאן שום ביטוי של מורת רוח, שום הרשעות חריפות, שום פניות אל האנושיות, שום תביעות מסויימות לתיקונים; בפשטות בלתי־שכיחה נגולה לעינינו תמונת החיים ב"בית המוות" בכל מרירותה וסבלותיה, בקרני אורה הקצרות ושיחותיה התמימות, שורה ארוכה של אנשים עוברת לפנינו, אנו שומעים את קולותיהם, את דיבוריהם הגסים של המיוסרים באכזריות, שאחרי אלפיים מלקיות שוט הם מועברים לבית־החולים מתים למחצה. התיאור חפשי מקובלנות, התקפות סנטימנטאליות ופניה אל הרגשות. המסתכל האובייקטיבי הוא המוסר את הנראה ואת הנשמע, מתאר את האנשים בשעת העבודה, בבית־היראה, בבית־המרחץ, בשעת משחק־התיאטרון, במצב הבריא והחולה, לפני העליה לגרדום ולאחריה, במנוחה, בריב או בהתקוממות, בעונות השונות של היום והשנה, ואפילו עם בעלי־החיים המצויים, התיישים, הכלבים, הנשרים, מבליט מתוך שפע הטיפוסים אחדים מן המצויינים, מטפל בחוויותיהם. רק מפעם לפעם מפסיקה הערה של ביקורת על מעשי האכזריות המיותרים את ההרצאה השלווה. הפסיכולוגיה של ה"פושע" מקבלת העמקה מאין כמוה. את ההתבוננויות מסכם המחבר במלים אלו: “כמה נעורים קבורים בתוך החומות האלה ללא תועלת, כמה כוחות גדולים הלכו כאן לאיבוד. הלא העם היה בלתי־שכיח, הלא היה אולי המוכשר ביותר, החזק ביותר מכל עמנו כולו; אך לחינם הלכו לאיבוד כוחות כבירים, הלכו לאיבוד באורח בלתי־טבעי, שלא כחוק, ללא תקנה. ומי אשם בדבר? אמנם כן, מי אשם בדבר?”
ה"רשימות מבית המוות" אינן רומאן, אף כי המחבר מכנה אותן בשם זה, לא כתב־פלסטר בלטריסטי, לא כתב־קטיגוריה טנדנציוזי, מכל מקום נשמעת מתוך מסירת החוויות והחזיונות הקריאה לאחווה ולצדק סוציאלי, מזמן לזמן בוקעות קרני־אורה בעד החשכה; אין המחבר מבקש כקודמיו אזין סי ודיקנס לגלות ניצוץ אלוהי בנפש הפושע ויהי מה; אך אין הוא מתעלם מיחסי הידידות, הקושרים אותו עם כמה מעובדי עבודת־הפרך, ואין הוא מסיח דעת מניצוץ רחשי הרוך והחמלה בתוך הסביבה העויינת אותו, “האציל” כאשר יכנוהו. בצאתו לחפשי אין הוא מתאבל כאסיר שליון על בית־הסוהר שעזב, אך מסיים את הרצאתו הקודרת בהלך־רוח נוגה.
העמקה פסיכולוגית עוד גדולה יותר של ה"פשע" באה לידי ביטוי ברומאן “החטא ועונשו”, שמחוץ לצד הפסיכולוגי שבו יש לו גם משמעות עמוקה, משמעות נבואית. הבעיה המוסרית היסודית: מה טוב, מה רע? היש טוב, היש רע? היש לכל איש ואיש קנה־מידה מיוחד של חיבה מוסרית, או כי מצויים אנשים מסויימים, אשר ייעודם הנצחי הוא להפר חוקים קיימים, או כי יש יסודות בראשית של חובה מוסרית, שאין איש רשאי להפירם? – זהו הנושא של המפורסם ביותר, המוכר ביותר, הנידון ביותר בשנות השמונים והתשעים מבין הרומאנים שלו, נושא הרומאן “החטא ועונשו”, שהיה בו משום פסיכולוגיה של רוסיה בימים ההם, יותר מבכל יצירה אחרת. מה שמתאר הספר הוא דבר מיוחד רק למראית עין. לאמיתו של דבר הריהו מגולל תמונת־חברה כללית גדולה. רודיון ראסקולניקוב הוא בראש וראשונה טיפוס פרוליטאר רוסי, אחד הסטודנטים המסכנים הרבים, החיים במצוקה האיומה ביותר, אשר אין להם דבר זולת גאוות האדם המשכיל, זולת ההכרה: לנו יהי העתיד, כי לנו הדעת. טיפוס רוסי מודרני גם בשל הנטייה הנלהבת לחיטוטים הגיוניים, בשל השמחה העקשנית ברעיונות מודרניים, מופשטים. אבל יחד עם זה הוא ראסקולניקוב בן־סוג של חוג־הבעיות המוסרי המודרני הכללי.
באחד הפונדקאות שומע ראסקולניקוב במקרה שיחה נרגשת שניהל סטודנט צעיר עם קצין על אודות מלווה־ברבית עשירה זקנה, מכוערת, המתעללת באחותה הקטנה, העלובה, יצור הראוי לרחמים. יש לרצוח את הזקנה הארורה, לשדדה סבור הסטודנט: הוא לא ירגיש על כך שום מוסר־כליות. מה תועלת בה באותה זקנה פתיה, חסרת־לב, רעת־נפש, חולה, העויינת את הכל, שאינה יודעת בעצמה לשם מה היא חיה, העלולה עוד למות. כלום אין צריכים, כלום אין חייבים לעזור בכספה לאלף כוחות צעירים, רעננים, העובדים יום יום מתוך מחסור במחיה? למלט כמה משפחות ממצוקה, מגויעה, מאבדון ומהוללות? האין יש להמיתה, ליטול ממנה את הכסף כדי להשתמש בו לשם סיוע, להעמיד את עצמך לרשות האנושות כולה, לרשות הכלל? "האין לכפר פשע יחיד, לא גדול, באלף מעשים טובים? בעד נפש אחת להציל אלף נפשות מכליון ואבדון? בעד מוות אחד חיי מאה נפשות? הרי זה יהיה מעשה למופת. ומה ערך לחייה של אותה זקנה פתיה, שחפנית ורעת־לב, על מאזני הכלל! לא יותר מחיי שרץ, ואף לא כחיי שרץ, שכן הזקנה היא רעת־לב. אין לומר שכך מנהגו של עולם. את העולם יש להשביח, לתקן, שאילמלא כן, הרי אפשר לטבוע במשפטים קדומים; לא יהיה אף אדם גדול אחד בעולם. מצפון, חובה, דברים יפים בלי שום ספק. אך העיקר הוא, כיצד תופסים את שני המושגים הללו.
דוסטוייבסקי מביא איפוא את פשעו של ראסקולניקוב בקשר עם הלך־הרוח של
הימים ההם ועם האידיאות ששלטו אז. שיחת פונדק זו, שיחה “לפי תומה”, מרגיזה את ראסקולניקוב; לא תוכנה, שכן היו אלה “הדעות והרעיונות השכוחים והתכופים ששמעו לא אחת בקרב הנוער, לכל היותר בצורה אחרת ובנושאים אחרים”. אולם מוזר הדבר, שנגזר עליו לשמוע זאת דווקא בזמן שגם הוא הגה רעיונות שכאלה – הוא אפילו כתב מאמר על כך – דווקא בשעה שבא מהמלווה־בריבית הזקנה. והמחשבה לבצע מה שאותו הסטודנט רק הביע נעשית מעט־מעט לדמיון־כפיה. כל כוונות הרצח, כל הנימוקים המוסריים כאילו ניתנים בלבו על־ידי הגורל: מקרה בלתי חשוב משפיע השפעה מרובה על החלטתו. הוא צעיר לימים, הוא חש עצמו כבעל כוחות צעירים רעננים. הוא עלול לרכוש לו עתיד, לפרנס אחות, אם; על שום מה הוא מהסס? הוא אומר לנפשו: אילו היית איש גאוני, בלתי־שכיח, איש העתיד, היית עושה זאת, כל האנשים הגדולים מפירים חוקים. יש שופכים דם ופוסעים על גוויות מתים; כל המחוקקים ומאשרי־האדם היו פושעים, לעתים קרובות גם רוצחי־אדם איומים למען רעיון העתיד. והיתה להם הזכות לפשע! הרי למענם בעצם קיימת האנושות! הרי ההמון העצום אינו אלא חומר, שממנו מחולל מהלך־הדברים הסתום על ידי הרכבה בלתי־פוסקת את בני החורין! ההמון הוא משועבד. ההמון, השכיחים, נכנעים לחוקים. אתה מהסס לבצע את המעשה, אומר ראסקולניקוב לנפשו, ובכן אתה אדם שכיח. כדי להוכיח שאין הוא כגון זה הריהו רוצח כמי שכפאו שד מתוך רעיון המחריד את נפשו עד לעינויים. לכאורה הוא משתחרר מן המוסר המקובל לשם מטרה עילאית. אך העובדה, שהוטל עליו להקריב למרות רצונו גם את אחותו, היצור התם העלוב, עובדה זו בלבד כבר מעכירה את רוחו. הוא מסתיר את השוד מבלי להשתמש בו. הוא מוטל תקוף קדחת במשך ימים רצופים. מה שהוא עושה אינו אלא נסיונות מענים, רפים יותר ויותר: עלוב אתה, ולא־יצלח, מגוחך אתה, אין אתה שליט, אתה “יצור רותת”, אינך אחד מאלה העומדים מעל לחוקי־הנימוסים, התלהבת רק באורח תיאורטי מתוך עיוני־ספרים, היה לך רק כוח־הרצון לצעד הראשון, נכנסת לתוך הפשע כמי שאינו נכנס ברגליו הוא, לא עשית דבר זולת אשר רצחת אשה זקנה; אין לך אלא ללכת ולהתוודות על מעללך. והריהו מתוודה.
בכמה אימים אתה אנוס לחיות את החוויה הזאת. אתה חש עצמך גלוי ועירום בפני הפסיכולוגיה הזאת, המפלגת את חיי הנפש המורכבים של אותו רוצח מופלא. אתה נסחף על כרחך גם במקום שאינך יכול לבדוק בדיקה מעולה. יש לך ההרגשה: כך הוא הדבר, לא יתכן שיהיה אחרת! אתה חש לכתחילה רק תחושה עמומה: כאן מהלך מישהו בנתיבות ובדרכי תוהו של מחשבותיו הוא ככל האפשר, כשהן בעת ובעונה אחת מחשבות־הזמן. אתה אומר לנפשך: הנבט למחשבות המובילות כאן לחיים טראגיים מנמנם בקרב כולנו. תחושות טמירות ונעלמות, הידועות כמעט למחצה, רגשות בלתי־מוכרות, אתה חש, צפות ועולות באור הצונן, הבהיר, הפוגע, של ההכרה הברורה. אתה מודה בפני עצמך ברתת: כאן מהלכות רק מחשבות־הזמן בנתיבן המסוכן, העקבי. “החטא ועונשו” מוסר את הדוגמה הטיפוסית של אמנות האנאליזה אשר לדוסטוייבסקי; ספר זה מפתח את החטא בכל גודלו, למן תאו הראשון עד הבשילו את פריו האחרון.
ב
ב"אפילוג" ל"החטא ועונשו" מבטיח דוסטוייבסקי רומאן, אשר תוכנו עתיד להיות “התחדשותו המתקדמת של גיבורו כאדם, תולדות תחיתו”. “במקום הפלפלנות מופיעים עתה בשבילו החיים”. הרומאן לא נכתב. אף לא אחד מיתר הרומאנים עשוי לשמש לו חליפין, שכן הפלפלנות היא תוכן החיים גם של הרומאנים הגדולים האחרים: “אידיוט”, “שדים”, “האחים קאראמאזוב”. ברומאנים האלה של התשוקה הפילוסופית, הדתית והפוליטית, מתרכז הכל בחריפות יתירה, כמו ב"החטא ועונשו", בפלפול הדיאלוגים והמונולוגים. דוסטוייבסקי הוא מגשימה של תשוקה חדשה, תשוקת אנשי הרוח, אנשי ההגיון שבמחשבה הממקמקת אותם הם מוצאים עושר רב־עינויים. המחשבה היא כאן יצר־בראשית, המלבה את כל האהבה ואת כל השנאה, שאתה נלכד ברשתה כברשת אשה אהובה. ולאמיתו של דבר: האהבה למחשבה יש לה אצל דוסטוייבסקי כמעט מסימני התשוקה החושנית. כל האושר וכל החרדה של התאווה נובעים ממנה. אין דוסטוייבסקי מספר, אף לא מתאר; הוא מציג את האנשים אלה מול אלה ומדבר, מנתח, טוען בשמם בהתרגשות ובהתלהבות, בהתמדה ובחריפות, בחד צדדיות ובעמקות, שאין כדוגמתן בשום ספרות. בדיאלוג מתרכז כל הכוח האמנותי של התיאור, בדיאלוג מסתבך ונפתר הכל. דוסטוייבסקי הוא מטיף הפלא המסתורי של המחשבה. הוא מצרף את המלה, כדבריו הקולעים של מרז’קובסקי, מצינת כל עיון, מצינת כל הגות מופשטת. חשוב מחשבות, כה אומרים הרומאנים האלה, רק אז אתה חי, אתה חש את הכל ביתר עוז, ביתר עמקות. המחשבה מושכת את המאורעות, את הגורלות, כמשוך אבן־שואבת גרודות ברזל.
הנה הרומאן “שדים”. כאחד האישים הראשיים בו מופיע ניקולאי סטאברוגין. זהו המרכז האמיתי של הרומאן. ממנו יש להתחיל את האנאליזה של אותה יצירה מצויינת, שבה כל כך הרבה עמקות אידיאית, מספר רב כל כך של תמונות מופלאות, מתוארות לא בקווים אמנותיים שכיחים, אלא בקווים אמנותיים־סמליים. “שדים” כתוב על נושא התנועה המכונה תנועה מהפכנית ניהיליסטית, שהקיפה את החברה הרוסית בתקופה שלאחר התיקונים. דוסטוייבסקי מתאר את התנועה הזאת בקווים מכוערים־סאטיריים, כשהוא מצייר על גבי הרקע את הטיפוסים המשקפים אותה מצדדים בלתי־צפויים, ייתכן גם מצדדים שלא היו ולא נבראו. ברם, אין דוסטוייבסקי מצייר את גיבורי הניהיליזם, אלא את האדאָפטים האוויליים שלו, משוגעים גמורים ומשוגעים למחצה. למן הדפים הראשונים נגולה לפנינו תמונה מתקופת תנועת הליבראליזם הרוסי, ובמרכזה של אותה תמונה – אנשים בלתי־ריאליים, ההולכים לפי זרמי התנועה הזאת ואף־על־פי־כן אינם משתייכים לה לחלוטין. על כן מרובה כאן היסוד הקאריקאטורי. לאמיתו של דבר אין “שדים” כתב־פלסתר נגד הניהיליזם, אלא נגד אספסוף הניהיליזם וגרוריו. ספר זה, ספר הזעם הגדול, כתוב בצבעים אפוקאליפסיים, עצם הטמפו של הרומאן, האופי הסוער של לחצו על השכבות העליונות של החברה הרוסית, התכונה הסמלית של הטיפוסים הראשיים – הכל יש בו מן האפוקאליפסה.
“האחים קאראמאזוב” הוא ספרו האחרון של דוסטוייבסקי, יצירה כבירה, אף כי המחבר ראה אותה כבלתי־מוגמרת עדיין. כגוגול ביקש לתאר את רוסיה כולה, ואולם גם “הנפשות המתות” של גוגול היא יצירה בלתי־מוגמרת. אכן, מבחינה חיצונית אין “האחים קאראמאזוב”, הרומאן רב־ההיקף ביותר של דוסטוייבסקי, אלא רומאן־משפחה, תולדותיהם של שלושת בני קאראמאזוב, מיטיה, איבאן ואליושה ושל הרביעי, אחיהם למחצה, השמש סמירדיאקוב, שנולד מטחיבות בית־המרחץ (לפי מסורת ידועה), לא כדרך שאר בני־אדם, של אביהם, איש בשם סוידריגאילוב, שאינו מסיים את חייו בהתאבדות, אך תחת זאת הריהו מושלם בחזירות, וירטואוז החלאה, בעיקר כשהוא מתגדר בנסיונות הסאדיזם שלו בפני גורי־חזיריו – הבנים. “האחים קאראמאזוב” – יצירה אמנותית, בה פתר דוסטוייבסקי חידה פילוסופית ופסיכולוגית גדולה. הוא מראה לנו, מאילו יסודות שורשיים מורכבת נשמת האדם וכיצד אותם היסודות השורשיים, אלוהיים ושטניים, נלחמים בלי הרף אלה באלה, מתגברים או נחלשים בהתאם לכך, לאן מכוונת הכרת־האדם.
יצירת דוסטוייבסקי מכניסה אותנו ישר לתוך עצם המעמקים של נפש האדם, לתוך מעמקיה הכאוטיים – אתה רואה את הנפש בתסיסותיה האורגאניות, בשאיפותיה השורשיות ובמאבק הכוחות המתנגדים. דוסטוייבסקי משתמש בתחבולות־אמנות מיוחדת במינה, כדי להכניס את הקורא לתוך הדראמה, הוא מתאר בפרטות את המעברים הפסיכולוגיים הדקים, הבלתי־מורגשים כמעט, בהלך־רוח גיבוריו. דוסטוייבסקי איננו אפיקן העלילה, פאבוליסטן, צייר. הטבע כמעט שאינו קיים בשבילו. תיאורים חסרים. אותו מעניין רק האדם, ז. א. חיי הנפש שלו. דוסטוייבסקי מאיר את דמויותיו מבפנים. אם גם אין אתה יכול לצייר לך מושג, מה היה מראהו של ראסקולניקוב או של אחד הקאראמאזובים או של מישקין, הרי מוכר לך כל זיע, כל סיב, באורגאניזם הפסיכולוגי שלהם והללו הם אורגאניזמים מורכבים מאוד. והוא הדבר המבדיל את דוסטוייבסקי מן הריאליסטים והנאטוראליסטים מסוגם של פלובר או זולה: הריאליסטים הללו מתארים את האדם באורח מדוייק מראשית הרומאן בשלוותו, בשנתו הנפשית כביכול: על כן יש לדמויותיהם משהו מן הנאמנות חסרת־התועלת אשר למסכת המוות. אך במקום שם מסתיים אותו הנאטוראליזם מתחיל הנאטורואליזם הגדול האיום של דוסטוייבסקי. אנשיו נעשים פלאסטיים רק בהתרגשות, בהתלהבות, בהלך־הרוח העילאי; בעוד שאותם משתדלים לתאר את הנשמה על ידי הגוף הריהו מעצב את הגוף על ידי הנשמה; רק בזמן שההתלהבות מותחת את שירטוטי פני אנשיו ובליטתם, ניגש דוסטוייבסקי אל המלאכה, כחוזה חזיונות, כדי לעצבם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות