לפני 20 שנה ואני אז בחדרה. שם החלו אז בונים “בתי עזרה” לפועלים בעלי משפחה, בית הפועלים, בית החולים, שכונת התימנים. מספר הפועלים הגיע ל־200. ובתוכם – ריב מפלגות רותח. באסיפות פועלים שומעים תדיר את המלים קפא"י (סלע המחלוקת העיקרית בשנים ההן), לשכה, בלוּמנפלד (שמו של הח' ד. בלוך, לפנים) וכו'. אין נחת. הכל מחכים לימי הפסח – זמן הועידות של המפלגות, שם יוטל הגורל, אם לשכות עבודה של קפא"י מותרות או אסוּרוֹת. כבר נבחרו הצירים, נרשמו גם האורחים, מוכנים ללכת, כן ללכת, ליפו. אלא מה, לנסוע? מי זה ישלם נפוליון ועוד יהיה בסכנה לאחר את הפתיחה? מלבד זה אי אפשר לעזוב את חדרה לפני ה"סדר" של פסח במטבח הפועלים ולפני ביקור ב"סדר" של התימנים: הרי שאין טוב מאשר לצאת ברגל ביום א' של פסח לפני עלות השחר. בימים ההם אין נסיעה בטוחה מהליכה ברגל.

הלכנו לא דרך קאקון, תל־כרם, קלקיליה, כי ארוכה היא ובחזקת סכנה. בחרנו ללכת דרך טירה, אשר ביהודה, כפר־סבא, בחריה. אחרי הליכה של 5 שעות, הגענו רטובי זיעה וטל אל טירה הכפר. שם שילם כל אחד (35 איש היינו) מטליק אחד בעד לגימת מים עכורים ונמשיך את דרכנו. זכורני, כשגבר עלינו הצמאון, נמצאנו כלוּאים בתוך שני קירות צברים שעביים היה כמה מטרים. עמדו הקוצים הלוהטים מעברים, ויהיו לנו כשפודים דוקרים. נתקעה התמונה במוחי ולא זזה כל השנים.

לפני זמן קצר יצאתי לסביבה ההיא, חיפשתי את “הצברים”, חישבתי את המרחק ואת המקום ומצאתי – תל־מונד.

נמצא בעל הון ובעל רצון אשר ניסה דבר בעזרת בחורים מישראל אל קוצי הצבר העבות ההוא. ותחת הצבר עלתה באר, ועל ידה בריכה בת אלף קוּבּ מים, ופרדסי הדר, ושכונת פועלים ופקידים, ישוב, תל, תלפיות לכל הסביבה.

תרצ"ה.