ואף על פי כן, למרות כל הצרות עם העורכים, מחיקותיהם, קיצוריהם ושינוייהם, ואיחוריהם, והחמרתם – פשוט בפשטות: מחזירים את כתב היד ואין דין ואין דיין – מניתי את רשימותי שנדפסו עד היום ומצאתי, אחרי כל אלה, לא פחות ולא יותר, תשעים ותשע רשימות, ואם המערכת תרצה את רשימתי זו – הרי יכול אני לסדר לעצמי, בביתי, חג המאה. מאה רשימות שלי על נושאים שונים מהכפר ומהעיר. האין זה אומר משהו לזכותו של “דבר”? כשנבחרה הועדה על מנת להוציא לפועל את החלטת הועידה בדבר יסוד עתון יומי של פועלי א"י, חיכיתי ליום שיבואו לתבוע ממני מניה, כנהוג בימים ההם – להמשביר, לסולל בונה וכו', ואיך אפשר אחרת – ולא רק לתבוע ממני יבואו, אלא ודאי יפקדו עלי גם לתבוע מאחרים – כנהוג בימים ההם. וכך צריך להיות – ובתקציבי כבר היו מוכנים דמי מניה לא פחות מלא"י אחת. ולתמהוני עברה שנה ועוד שנה ואין אני תובע ואין אני נתבע – והעתון איננו. דאגתי – כמוני היו רבים – אולי מצאה הועדה שמוקדם הדבר לעשותו, שהציבור איננו ראוי עדיין לעתון, שיכול הוא להסתפק ב"הפועל הצעיר" וב"קונטרס", אבל אנשים קרובים לענין הרגיעוני; אל תפחד, הכל בסדר, ברל שלנו (ברל כצנלסון) מקשה ללדת את השם, את שם העתון. חוץ מן השם הכל מוכן. וברחוב יבנה, לא רחוק מדפוס “הפועל הצעיר”, שכרו כבר דירה למערכת, והדפוס קיבל עליו להדפיס כל יום את העתון. ובערב חג הפסח, ולכל המאוחר באחד במאי, יתחיל העתון להופיע.

עברו ימי החג, גם אחד במאי עבר והעתון איננו. כשאני לעצמי לא הבנתי מה ענין של השם חשוב כל כך. לדידי אם תקראו לו עתון פועלי ארץ ישראל, בלי שם מיוחד גם כן לא רע. האם בגלל זה צריך לעכב את העתון? וביום בהיר אחד, נדמה לי בעשרים במאי, – מודעות מאירות עינים מבשרות ברחוב – באחד ביוני יופיע “דבר” עתון פועלי ארץ ישראל.

וביום שהוכפל בו “כי טוב”, ביום ג', אחד ביוני בשלוש אחרי הצהרים, הלכתי לנחלת בנימין, בקצה הרחוב הזה על החולות היתה דירת המועצה (כיום בית מלאכה של ליפמן לתפירת כתנות) ומשם הלכנו בחבורה לרחוב יבנה 21 לבית המערכת ומשם דרך המגרש הריק אל צריף הדפוס “הפועל הצעיר”. שם מצאתי עוד אחדים שעמדו וחיכו כמוני לשעה 4, שעת צאת העתון, כפי שהובטח במודעות. וכל ההתחלות קשות, כידוע, כאן הבחור הזעצער טעה, ושם הגלגל נתעכב כלשהו. ב־4.30 ומשה המכריז כבר צעק ברחוב הרצל על יד פסי הרכבת “ה־א־ר־ץ”, וקולו מגיע עד רחוב יבנה (כי הבנינים עדיין מעטים, ורובם בני קומה אחת ולא חצו בין רחובות ואנשים): סוף סוף בחמש פחות רבע הוציאו לנו את העתונים הראשונים והמחלקים התפזרו ברחובות קריה.

קול ראשון הכריז: “דבר” עתון פועלי ארץ־ישראל. קול חלוש, נחבא, מבויש. היה נדמה לי שאין אזניהם של המכריזים הללו עצמם שומעות את הכרזתם. כי על כן הם מתחילים היו, ירוקים.

והנה הגענו לגליון 3050 ולתפוצה של 17,000. וקול “דבר” נישא ברמה. ואני מקוה לראות במו עיני את הגליון 10,000 הנפוץ ב־100,000 אכסמפלרים. אם רק נרצה, – ולמה לא נרצה? – ואולי גם אם לא נרצה.

הנה במוצאי שבת 5 ביולי 1925 – חודש לאחר צאת הגליון הראשון, סודר על ידי ועדת התרבות נשף “דבר” באולם ועדת התרבות (כעת אולם “הפועל”) כולם מהללים, מברכים. והח' בן־אלול רוצה להחדיר את “דבר” לכל בית אוכל ומספרה וכו' והוא מדקלם: אתה נכנס לבית אוכל; אין “דבר” – אין אוכל, יש “דבר” – יש אוכל. וכן למספרה! אין “דבר” – אין גילוח, יש “דבר” – יש גילוח.

היה דרוש מאתנו רצון. ואנחנו אמנם רצינו מאוד שבכל בית אוכל, בכל מספרה ובכל מקום ציבורי יהיה העתון. וכל חבר עד כמה שהזמן הרשה לו ועד כמה שקולו היה נשמע בציבור נענה בכל פעם לקול הקורא של הנהלת “דבר” לרכוש מינויים. עשינו כל מה שהוטל עלינו גם מבלי שהוטל עלינו. לפני 5–6 שנים קיבל העורך שלנו עונש כסף 80 לא"י בעד מלים אחדות נגד הממשלה, ומבלי שנדרשו החברים התחילו לזרום מכל עבר תרומות ל"דבר" שעלו בין לילה פי שלושה על דמי העונש.

ועכשיו אין כמעט בית אוכל, שאין בו “דבר”. אין נקודה בישוב שלא יהיו לו שם קוראים. כי צורך חיים הוא וגדול יגדל אתנו, עם קיומנו על אדמה זו.

תרצ"ה