חסן חלבי רוכל של הדר הכרמל היה. לפעמים סוחב ולפעמים דוחף את עגלתו (או כמו שרגיל היה לומר: את “חנותו”) בכל רחבי הדר הכרמל. עגלה זו, אשר בסכום של לירה וחצי אפשר היה לקנות את כל הסחורה אשר עליה, מלאה היתה כל טוב: גרעינים, “פיסטוקעס” חמים, קטנית מבושלת וקלויה, ממולחת ובלתי ממולחת. מדי יום ביומו היה מספק את סחורתו לצרכני הדר הכרמל, בין בשבתות ובין בימי החול, בין בחגים שלנו (מלבד יום־כפור ויום ראשון דראש השנה) ובין בחגים שלהם. הוא היה בא בעוד בוקר ומעמיד את חנותו לא רחוק מבית הפועלים והאמפיתיאטרון אשר ברחוב “החלוץ”. וידע חסן להכריז על הסחורה בעברית, לנקוב את מחירה בעברית, לחשב את חשבונה בעברית.

באותה השבת, כ"ז באב תרפ"ט בא כדרכו להדר־הכרמל למכור סחורתו והיה מוכן כבר לתפוס את מקומו ליד הקולנוע. תרבוש לא חבש לראשו מיום שהתחיל לסחור בין יהודים. וכך ידעתיו מכבר, כי אני הייתי אחד מלקוחותיו הקבועים בכל ערב שבת וחג, בוחר מכל טוב, 12 מינים ב־12 פיסות נייר בסכום העולה ל־60 מא"י ל"כבוד" השבת. ולא ידע חסן שהערב יתרחש דבר מה. עומד הוא ומכריז על סחורתו ולתמהונו רואה הוא מעין תמורה במקום. מסתכלים בו יותר מדי. צעירים רצים לא לאשנב הקופה של הקולנוע לקנות כרטיס, אלא ישר לבית הפועלים. הכל לא כתמול שלשום. עוד מעט קט והשבת חלפה ועוד אין לו אפילו פדיון ראשון. והנה, גם אני נחפז לבית הפועלים ומבטי נתקל בחסן העומד במקומו. לקחתי את חסן והובלתיו לביתי. על שאלתו: מה קרה? סיפרתי לו שבני־אמונתו רוח רע עברם היום – מכים, מציתים, יורים. בשמעו זאת התחיל רועד. “מה עלי לעשות?”, הוא שואל, “אצלכם אני ערבי ואצלם, שם למטה, חושבים אותי ליהודי. אני כעת בצרה גדולה, בין הפטיש והסדן. אתם תהרגו אותי ואפילו לקבר בני־עמי לא אבוא. ואם תשלח אותי לשם, יהרגו הם אותי”. הרגעתיו. “לא יקרה אותך שום רע. אצלי תהיה עד יעבור זעם”. והוא שהה יומים בביתי. לא יכולתי להחזיקו יותר כי הייתי טרוד. השגנו תרבוש אצל יהודי ספרדי, חבש אותו לראשו ושוטר הוביל אותו לביתו, בקרבת כנסיה של נוצרים. שם ישב ימים אחדים ובכה על גורל הלקוחות שלו. הוא פחד שמא יחריבו את הדר־הכרמל, והיכן ימכור את סחורתו? 

ה"הדר" לא נחרב. לאחר חודש מאסר בעכו חזרתי למעוני. ובלכתי ברחוב זה, ימים אחדים לפני ראש־השנה, והנה חסן חלבּי דוחף את “חנותו” ברחוב “החלוץ”. בראותו אותי התחיל לבכות, נפל על צוארי בקריאות: “או יה־דאוד, יה־דאוד, חשבתיך בין המתים, בכיתי עליך. – אותי הצלת, ואותך הרגו. לא אוכל לשכוח אותך כל עוד אחיה. ונשבע אני באַללה שאזכור את הטובה שגמלת עמדי כל ימי חיי”.

לא נשארתי זמן רב בחיפה. כשביקרתי בחיפה לא פגשתי בחסן. הוא כבר איננו סוחב עגלה. הוא עלה למדרגת חנוני מכולת בשכונה הקרובה ליהודים ולשאינם יהודים.

לפני כמה שבועות סרתי להדר־הכרמל ופוגש אותי ידיד זה, מושיט לי ידו לשלום ומבקש ממני את כתבתי בתל־אביב. היות והוא יודע שבתל־אביב מסדרים, “אינשאללה” תערוכה – רוצה הוא לבקר שם וברצונו להיות אורחי. נתתי לו את כתבתי ונפרדנו בברכת “להתראות בתל־אביב”.

והנה ערב אחד כשאני מתכונן ללכת לפתיחת התערוכה – מצלצלים. לתמהוני אני רואה על סף החדר את חסן חלבי, אתו מזודה, לבוש אירופית. קבלתיו בסבר פנים יפות ואמרתי לו: “אינך מפחד לבוא לחגיגות שלנו בימים אלה”. ענה ואמר לי: “לא באתי לפתיחת התערוכה. אצלנו אומרים, כי אינכם פותחים אותה כלל, וכל מה שהעתונים שלכם מודיעים על פתיחה הוא כזב, רק כדי לסנוור את עיני העם הערבי. קורא אני בעתונותנו על המצוקה בה אתם נתונים ועל הרעב אשר העם הערבי מרעיב אתכם בתל־אביב. נזכרתי בטובה אשר גמלתני והנה הבאתי לך במזודה נקניק כשר (המלה “כשר” ביטא בעברית), 25 ביצים, חמאת “תנובה”, וגם מעט דברי מתיקה מחנותי. חשבתי, כי אתה ואשתך יושבים בתענית ומקבלים מנה דלה של אוכל. אך מה השתוממתי והנה אני רואה בכל תנועה וחיים. ברדתי מהרכבת ובלכתי ברחובות, רציתי לראות במו עיני מה עושים האנשים במסעדות. ניגשתי והסתכלתי, והנה – אוכלים מכל טוב־הארץ. ביקשתי גם אני מנת אוכל וחששתי שלא יספיק לי כספי מפני היוקר. אבל לתמהוני נוכחתי שהמחירים לא עלו כלל. והם כמו בחיפה והדר הכרמל”.

בדרך ליריד סיפר לי כיצד הגיע הנה: לקח אתו שתי חליפות בגדים. כל הדרך עד אחרי לוד, נסע בבגדי ערבים. בלוד החליף את בגדיו. חשש לשאלות הנוסעים, על כן התרחק גם מיהודים וגם מערבים.

הגענו ליריד, הוא מסתכל במוצגים, בביתנים, שמע את הנאומים מלונדון, הודעות הנציב. בערב הלכנו לקפה ולקולנוע. למחרת טיילנו ברחובות תל־אביב. חסן היה מוכה תמהון ואמר: “יסכר פי דוברי שקר”.

תרצ"ב.

עוד בדרך מן התחנה אל קבוצת נענה, אך עברנו צעדים אחדים, פנה אלי העגלון שישבתי לידו על הדוכן, נו? מה אתה אומר ליופי הזה? למחנה שלנו?" השתדלתי כפי יכולתי להתרשם מן “היופי הזה” ועלה בי בדרכי, זכר מימים שעברו שסיפרתיו מיניה וביה לעגלון שלי המתפעל.

לאחר שאנשי “הגדודים העברים” עזבו את מצרים – והם שם בהיליופוליס, יפיותה של מצרים – ועברו ארצה ונטו אוהליהם בין רמלה ובין באר־יעקב, קרה המקרה והאוהל שלי הוקם לא הרחק מערמת זבל שהיתה שייכת לאחד מאכרי באר־יעקב. יצאתי אל חברי ואמרתי: “הביטו, איזה יופי, מה היליופוליס לעומת ערמה זו!”.

ובנענה ראיתי בכל זאת משהו שיש בו משום יופי. 60–70 בחור ובחורה מכל הסוגים והצבעים רובם “צברים”, בני תל־אביב, ירושלים, חיפה, טבריה, צפת והמושבות, אך יש גם מדמשק ומדראז’נה ומעדן וממוסקבה ואפילו מארצות הברית. זה האחרון טוען, אַל תראוני ששיבה זרקה בי, אני כאחד מכם. כוחי יפה גם בפוכסטרוט החדש של נענה. בריקוד “וחיי קבוצה נטע בתוכנו”.

והבטחון הזה! התחילו בבנין בית וכבר חולמים על תכנית הקומה השניה. – מנין? – נטע הבטיח. גם המאפיה מוכנה. – איך? – מוסינזון השאיר תנור ולא חסר, כי אם קמח ועצים להסקה. יש מקום לגורן נחמדת, לו רק היה משהו בגורן. בשמיכות בלבד לא סגי.

“הנה על־ידנו בעל רכוש, שיש לו קרקע למדי. לו היה מישהו מניע את לבו להפריש לקרן הקיימת 50–60 דונם. הן מים יש לנו בשפע. גם ידים”.

60–70 בחוּוּר ובחורה, פּרי בכוּרים להפליא, רוקדים בפינה נידחת, ששים ושמחים, מחכים לקרקע, לרפת ולוּל.

לו היה מישהו.

תרצ"ג

רצתה הנהלת קופ"ח מחוז חיפה, לאחר טלטולים מבית לבית עם הקליניקה על השכם, להגיע סו"ס לפינה משלה – קמה ועשתה למרות המצב הרע בחוץ ובפנים. ולא קל היה הדבר – אם פינה עצמית הרי טוב שיהיה במרכז הציבור, ואם במרכז הרי צריך שיהא בית כהלכה, ואם בית הרי עם כל השיכלולים המודרניים ועם כל הענפים הדרושים לסיפוק צרכי החברים – בקיצור: בית חולים של קופ"ח בחיפה.

כיצד מגיעים לזה? לזה עונים בשאלה שניה: וכיצד אפשר בלי זה? שכר הדירה, ביחוד מאז המאורעות, “אוכל” כמעט את כל התקציב. לבעל הבית מוכרחים לשלם בכל חודש את כל מאת האחוזים. זה לא פרסונל אשר הועד המפקח והמרכז יכתבו לו: להוי ידוע לו כי מיום פלוני אלמוני עליך להסתפק בכך וכך אשר ישולם כך וכך. כאן יש חוזה וחסל. ובעל הבית הוא על פי רוב זר, כי בין היהודים איו למצוא דירה מתאימה לקליניקה. ובכן, האפשר בלי בית עצמי? – אי־אפשר.

לרצון הטוב והעקשני נמצאו גם מגשימים קשי־עורף, נענה גם הציבור שלנו, שהוא סו"ס נתבע ונותן, נתבע ונותן. כעת:

על יד בית הפועלים מתנוסס לתפארה בנין ההולך ונגמר בכוחותיו העצמיים של הציבור במחוז חיפה. נדבך על נדבך – והנה קירות חיצוניים, לבנה על לבנה והנה פנימיים, עלה גם גג. והקליניקה בהדר־הכרמל בנויה למופת מושיטה יד לבית החולים המרכזי בעמק.

אכן, עדיין ההנהלה מקמטת את מצחה, מה לעשות? צריך לסיים. נחוצים עוד דלתות, חלונות, סיוד וצביעה וכו' וכו' וכל זה צריך להגמר עד ניסן. אבל אין דבר, הכל בידי הרצון, ברוך הוא. והן הנגרים והצבעים בחיפה רוצים גם הם בבנין זה, ועוד איך רוצים! אין דבר, הכל יבוא בזמנו.

נתגלגלה לידי חוברת “השומר הצעיר” ובה רשימה על הלשכה המשותפת במגדיאל כתובה בידי א. כהן. אמרתי בלבי: הרי זה בחור העובד במקום ומכיר את הדברים מבפנים, עומד פנים אל פנים עם הציבור וחייב לשאת באחריות לכל מלה ומלה שהוא משמיע כלפי חוץ – כדאי איפוא לקרוא מה בפיו.

והנה לעצם הדעה המובעת ברשימה ביחס ללשכה משותפת לא אבוא בויכוח, כבר טיפלו בדבר רבים ושלמים. אולם עובדה אחת שבה תמך כהן את יתדותיו עוררתני לתשובה. הוא עושה שם פרסום נאה לנותני העבודה במגדיאל שאינם משלמים את המס המקביל לקופת־חולים כאשר הותנה בחוזה. הפרסום הזה עשה את שלו, כדרכו: כי בבואי לרעננה לגבות את המס הזה הראו לי אחדים שחור על גבי לבן: אם המגדיאלים אינם משלמים למה נשלם אנחנו, מה הם יש להם חוזה ואינם מקיימים אף אנחנו כן.

הרי שיש בפרסום זה לא רק משאלת האמת ההיסטורית אלא ענין שיש בו נזק ציבורי ומוסרי. על כן עלי להודיע:

א. אנשי מגדיאל יודעים היטב את פירושה של המלה “מס מקביל” והם טוענים – ואולי הצדק אתם – אם הפועל שלנו איננו משלם את ה"מס" מדוע נשלם אנחנו את “המקביל”. ואני חושב שא. כהן יודע כמה מעובדי מגדיאל אינם חברים לקופ"ח.

ב. ואף על פי כן הנה לפני רשימת המס המקביל במגדיאל לחדשי החורף בעונת חוסר העבודה ובה 29 משלמי מס. במגדיאל יש רק אחד, שאינו רוצה לשלם. וא. כהן יודע שהלשכה המשותפת תמצא דרך להביאו לידי תשלום.

לשוא נחפז כהן להפיץ דברים אשר לא כנים ולא שאל תחילה; ולשוא התנחמו אכרי רעננה שהמגדיאלים פסקו לשלם. כל המתחייב – שלם ישלם.

תרצ"ד.

א.

הוא מנחם ב. בא ארצה והלך ישר לרחובות. אז, בראשית שנת 1907, היה עובד פעיל. מהבית ציוני כללי, בא ב"סמיכה" לרבנות. נכנס להיות חבר במפלגת “הפועל הצעיר” וכל מגמתו, כל שאיפתו להיות “עגלון”, ואחרי השתדלות וחיפושים השיג את מטרתו. מצא לו מקום באוּרוה והיה לעגלון. אחרי שמצא את המקום, השיג השאיפה, ובשמחה סיפר על אשרו להמשורר ד. ש. ולכבודו כתב המשורר את האידיליה “יובל העגלונים”.

ב.

הוא ש. בא ארצה מצ’רקאס בשנת 1908, חבר ל"פועלי ציון". נכנס אל “השומר” וכל שאיפתו היתה “סוסה”. היה אומר ברוסית (שפה אחרת לא ידע אז): “כאשר יתן לי אלקים, אגמור שנה ב”השומר" אחרי כן אקבל סוסה". ובאמת אחרי שנה חדל להיות שומר רגלי, וקיבל סוסה. השיג שאיפתו.

ג.

הוא ה. ה. בא בשנת 1909, פעיל בעסקנות בלתי מפלגתית, אז היתה ראשית העליה הגדולה מתימן. והוא שאף להתבולל ביניהם “לקחת – כך היה אומר – אנו צריכים מהם בנות לנשים: לא להיות משרתות באו הנה”. הוא השיג את השאיפה. אבל רק הוא היחידי!

ד.

היא ש. ד. באה בהתחלת העליה הרביעית, היא בת עירי מאוקראינה, באה דרך סיביריה, נכנסה לחבורת הפועלות אשר בארץ. מביתה היא נכדת רבי ליבילי דיין המנוח. כעת היא צריכה לעזוב את החבוּרה, ושאיפתה למצוא בית ולהיות שם משרתת, בלשון נקיה, עוזרת בבית עשירים. היה שטפון בעיירה. ושתי האלמנות, אמה בת רבי ליבילי דיין והסבתא אלמנת ר' ליבילי דיין נשארו בלי כלום. הבית נהרס, מחוייבת היא לעזור לאלמנות שלה. השיגה את מטרתה, השיגה את השאיפה. כבר שלחה שתי חבילות הביתה וכעת שולחת החבילה השלישית.

ה.

ב־1932 באה קבוצה קטנה לאחת המושבות אשר בהשרון, קבוצה בת 10 איש. “חוגים” קוראים הם לעצמם, כעת הם כבר 80 איש (מלבד ששה – מן העליה הטבעית), והם מבני הארץ, בני המושבות, וגם מחוץ לארץ. שאיפתם להשיג במושבה את העדר, פשוט, להיות רועים: אחד מהם, שגמר את חוק לימודיו בגימנסיה “הרצליה” וגם ב"ספרא" למד, נסע לגמור בגליל חכמת־"רועה". גם הם השיגו את המטרה, גם הם מאושרים. בהשכמה יוצאים הבחורים במקלות, בצפצופים ומזעיקים את הבהמות מהכפר.

ו.

ובשנת 1933, מעל במת כינוס אחד באולם של גדוד מגיני השפה אשר בתל־אביב ומעל במת ועידת ההסתדרות, שומע אני קול נבחרי פועלים שמקרוב באו, מקרוב נכנסו בשורות עבודה, “נוער ציוני” או “כללי” קוראים הם לעצמם וצועקים: איחוד כל כוחות עבודה אנו רוצים! מאה אחוז ויותר מזה “עבודה עברית” אנו רוצים! לעזוב את הגלות אנו רוצים, ועוד ועוד הם רוצים. הישיגו את המטרה? התתגשם שאיפתם?

תרצ"ד.

לפני 20 שנה ואני אז בחדרה. שם החלו אז בונים “בתי עזרה” לפועלים בעלי משפחה, בית הפועלים, בית החולים, שכונת התימנים. מספר הפועלים הגיע ל־200. ובתוכם – ריב מפלגות רותח. באסיפות פועלים שומעים תדיר את המלים קפא"י (סלע המחלוקת העיקרית בשנים ההן), לשכה, בלוּמנפלד (שמו של הח' ד. בלוך, לפנים) וכו'. אין נחת. הכל מחכים לימי הפסח – זמן הועידות של המפלגות, שם יוטל הגורל, אם לשכות עבודה של קפא"י מותרות או אסוּרוֹת. כבר נבחרו הצירים, נרשמו גם האורחים, מוכנים ללכת, כן ללכת, ליפו. אלא מה, לנסוע? מי זה ישלם נפוליון ועוד יהיה בסכנה לאחר את הפתיחה? מלבד זה אי אפשר לעזוב את חדרה לפני ה"סדר" של פסח במטבח הפועלים ולפני ביקור ב"סדר" של התימנים: הרי שאין טוב מאשר לצאת ברגל ביום א' של פסח לפני עלות השחר. בימים ההם אין נסיעה בטוחה מהליכה ברגל.

הלכנו לא דרך קאקון, תל־כרם, קלקיליה, כי ארוכה היא ובחזקת סכנה. בחרנו ללכת דרך טירה, אשר ביהודה, כפר־סבא, בחריה. אחרי הליכה של 5 שעות, הגענו רטובי זיעה וטל אל טירה הכפר. שם שילם כל אחד (35 איש היינו) מטליק אחד בעד לגימת מים עכורים ונמשיך את דרכנו. זכורני, כשגבר עלינו הצמאון, נמצאנו כלוּאים בתוך שני קירות צברים שעביים היה כמה מטרים. עמדו הקוצים הלוהטים מעברים, ויהיו לנו כשפודים דוקרים. נתקעה התמונה במוחי ולא זזה כל השנים.

לפני זמן קצר יצאתי לסביבה ההיא, חיפשתי את “הצברים”, חישבתי את המרחק ואת המקום ומצאתי – תל־מונד.

נמצא בעל הון ובעל רצון אשר ניסה דבר בעזרת בחורים מישראל אל קוצי הצבר העבות ההוא. ותחת הצבר עלתה באר, ועל ידה בריכה בת אלף קוּבּ מים, ופרדסי הדר, ושכונת פועלים ופקידים, ישוב, תל, תלפיות לכל הסביבה.

תרצ"ה.

לא בכל יום יש לי נחת־רוח כזאת.

הלכתי לקבוצת שילר ליד רחובות המושבה. לראות את בית החינוך: ראיתי ונהניתי.

11 דונם של הק"ק נמסרו לבית־החינוך, שהוקם בשנת תרצ"ד. אז התחנכו בו 65 ילדים. והנה עברה רק שנה – ומספר הילדים בו: 175.

85 אחוז מהם – ילדי פועלים מרחובות והסביבה. ילדים מגיל שלאחר הגן עד הכיתה השביעית. 10 עובדים (מורים, מחנכים וכו') בבית־החינוך. תקציב השנה הנוכחית: 1,405 לא"י.

הילדים מקבלים אוכל פעמים ביום: ארוחת־בוקר וצהרים. האוכל מוגש על־ידי תורנים. ואצל אלה הקטנים יש כבר רגש של “שמור לי ואשמור לך”. הנה ניגש ילד בן 6, שהוא תורן היום, ופונה לשני ילדים אחרים בזו הלשון: “אם תאכלו היום טוב. אוכל גם אני טוב ביום תורנותכם”.

ביקרתי בכיתות בשעות הלימוד והציור והמלאכה. ראיתי ילדים חרוצים וגם נרפים במקצת. כנהוג, בעולם. אבל דבר אחד מצאתי בבית־חינוך זה, אשר לא בכל בית־ספר מצאתיו: נימוס!

לברכתי “שלום” משיבים הילדים “שלום”; משיבים תשובות לשאלות וכשאמרתי בשעת צהרים לילד: “בתיאבון!” – שמעתי תשובה: “תודה, יש לי תיאבון!”

ברוכים יהיו מיסדי בית־הספר הזה ועובדיו. וברוך יהיה בני שציית לבקשתי והוא שולח את בניו הקטנים יום־יום מנס־ציונה לבית־החינוך אשר בקבוצת שילר מערבית־דרומית לרחובות.

תרצ"ה.

(שלושים הימים לתוצרת חלב)

עם ראשית ימי ה"שלושים" הלכתי להתבונן בעבודת “תנובה”, מהבאת כדי החלב ע"י היצרן עד הוצאת התוצרת מהמחסן, לצרכנים.

ביקרתי בכל המחלקות אשר החלב עובר שם במשך 20 שעות, עד שמקבלים את החמאה, הגבינה, הלבן, ואפילו את הגלידה – גלידת “תנובה” המפורסמת.

20 שעות תוצרת החלב, אך לא החלב עבור המחלקים, הוא עובר רק את הדודים המפסטרים. במשך רגעים מעטים זורם החלב דרך צנורות וכל מיני דודים למעלה, לקומה ב', ומיד הוא חוזר לקומה א' דרך צנורות ודודים ומקררים, לכד של המחלק.

מאלפי ליטר החלב המובאים לחצר “תנובה” עולה עוד חמימות החליבה. כל כלי מסומן בשם בעליו והמקום – ומיד יודע הממונה על כך את כמות השומן וכו'. החלב מועבר מיד לדוד שבית קיבולו עד 4000 ליטר. הוא עובר דרך מסננת סמיכה. בכוח חשמל, דרך צנורות חימוּם וקירוּר עובר החלב לדודים השונים, ויוצא החלב מפוסטר, הן לבקבוקים והן למחלקים. לכדים הריקים נעשה חיטוא, הוא מועבר דרך מים קרים וחמים ודרך אדים ויוצא נקי, לבן, ויבש. אחרי שהמחלקים לוקחים את המיועד להם, נכנס החלב למפרדות אשר משם זורמת השמנת טריה בשני כיוונים – חלק אחד לשם עיבוד לחמאה, והשני – שמנת בשביל הצרכנים. בכוח חשמל מתמלאים הגביעים השונים במידה ובמשקל הדרושים. עוד חלק מהחלב זורם לקומה השניה לשם עיבוד תוצרת חלב כגון, גבינה, לבן, קפיר. חלק מהשמנת לתעשית הגלידה. לשם זה משתמשים בפרי הארץ משל “עסיס”, “תמצית” וגם שוקולד “עלית”. 

הנקיון למופת. שמירה מעולה על טהרת הכלי, הגביע, הבקבוק. הקפדה על טריות.

תרצ"ה.

א.

למלאך הממוּנה על העמים והלשונות הנני מודה מקרב לב, שיש בעולם ארץ ששמה ליטא. עם חלוץ הבא מליטא אפשר לדבר גם קצת עברית!

כשמזדמן לי חלוץ מליטא הריני סופג רוב נחת. כבר נתבלבלתי בבליל שפות־אשכנז השונות: הא לך גרמנית של ברלין וגרמנית של וינה וגרמנית של גליציה ושל הולאנד ושל צרפת…

ואידיש? – כמה אידיש יש בעולם: אידיש מפולין הקונגרסאית ומגאליציה ומרוּסיה ומאמריקה ומביסאראביה ומלאטביה ומ… וערבית? – זה בא מדמשק וזה מחלב וזה מתורכיה וזה מאפגאן.

והנה בירך אותי אלוהי העליה גם בחבשים – אחים שחורים. ולשוני המסכנה מתעקמת ומתמעכת, משתרבבת ומתפתלת. והידים, והכתפים, והאף וכל עצמותי באים לעזרתה. שבח וברכה לליטא הקטנה: חלוצים הבאים משם יודעים עברית. “מחיה נפשות!”.

ב.

שפות שונות. אני רץ בכל רגע לבקש מתרגם. אני נעזר בעובדי הועד הפועל של ההסתדרות ומערכת “דבר” (יש לנו, ברוך השם, מכל המינים!). בקיצור, איך שהוא, אנו באים ל"עמק השוה".

והנה מתבאר לי כי מלבד לשונות שונות יש גם מלאכות ומקצועות שונים בעולם שלא ידעתי שחרם.

כל עולה גרמני הוא בחזקת מכונאי או נהג. לכאורה, פשוט מאד. ולא כן הדבר. מיד יתחיל להמטיר עליך פרטים ופרטי־פרטים ושמות ומונחים וקטלוגים ותעודות והמלצות – והכל, כמובן, להוכיח, שמקומו דוקא בעיר ודוקא בתל־אביב.

אחרי “החרושת הכבדה” יש לי לא מעט צרות מהתפּרים והסורגים והמומחים השונים בתעשיה הקלה. בנות פּולין שלנו מפחדות, כנראה, כי הצפּרנים המחודדות והמעודנות שלהן אינן מתאימות לקטיף (פשיטא! הן עלוּלות לשרוט חס ושלום את פרי ההדר) ועל כן – טוב להן ללכת לעבוד במשק־בית, לחכות בתור בלשכת הפועלות או אפילו אצל הסרסורית, ובלבד לא ללכת לאיזו הרצליה או רעננה.

ויבורך אלוהי־ההכשרה שמזמן לי מפקידה לפקידה גם בחורות־חמד הרוצות דוקא ללכת לעבודה “עם הבחורים”, לכל עבודה שהיא.

ביחוד קל עם הבחורים והבחורות הצעירים והרעננים הבאים מקבוצי ההכשרה. לפי שעה הם שומעים ונענים… – לכפר!

תרצ"ה.

דבר אחד קראתי ודבר אחד ראיתי.

באותיות קטנות ב"דבר" 2685 קראתי, כי משפחות עובדים בשכונת הפועלים א' בתל־אביב אספו לבתיהן ילדי יהודים מפליטי גרמניה. בלי תעמולה ובלי הצהרה. כך, פשוט, מתוך רגש אנושי ולאומי. כך הוחלט באסיפת אמהות עובדות ובאסיפת ועדת העליה אשר ליד מפלגת פועלי א"י. הוחלט והוצא לפועל.

ובעיני ראיתי:

מאות, מאות ממש, נהרו לבית הועד הפועל של ההסתדרות לחדר 9 והביאו את תרומתם בלב יפה ובעין יפה לעזרת גבורי אוסטריה ומשפחותיהם.

בדמע גיל מצאתי את עצמי בתור ארוך ב־8 בבוקר ליד דלת החדר

1. אמרתי: אהיה ראשון למילוי חובת־אחים, והנה קידמוּני אחרים. ושוב: לפני כל כרוז ותעמולה. מאליהם הדברים מובנים לפועל הזה אשר השאננים בציון מעלילים עליו את אשר מעלילים.

תרצ"ה

ואף על פי כן, למרות כל הצרות עם העורכים, מחיקותיהם, קיצוריהם ושינוייהם, ואיחוריהם, והחמרתם – פשוט בפשטות: מחזירים את כתב היד ואין דין ואין דיין – מניתי את רשימותי שנדפסו עד היום ומצאתי, אחרי כל אלה, לא פחות ולא יותר, תשעים ותשע רשימות, ואם המערכת תרצה את רשימתי זו – הרי יכול אני לסדר לעצמי, בביתי, חג המאה. מאה רשימות שלי על נושאים שונים מהכפר ומהעיר. האין זה אומר משהו לזכותו של “דבר”? כשנבחרה הועדה על מנת להוציא לפועל את החלטת הועידה בדבר יסוד עתון יומי של פועלי א"י, חיכיתי ליום שיבואו לתבוע ממני מניה, כנהוג בימים ההם – להמשביר, לסולל בונה וכו', ואיך אפשר אחרת – ולא רק לתבוע ממני יבואו, אלא ודאי יפקדו עלי גם לתבוע מאחרים – כנהוג בימים ההם. וכך צריך להיות – ובתקציבי כבר היו מוכנים דמי מניה לא פחות מלא"י אחת. ולתמהוני עברה שנה ועוד שנה ואין אני תובע ואין אני נתבע – והעתון איננו. דאגתי – כמוני היו רבים – אולי מצאה הועדה שמוקדם הדבר לעשותו, שהציבור איננו ראוי עדיין לעתון, שיכול הוא להסתפק ב"הפועל הצעיר" וב"קונטרס", אבל אנשים קרובים לענין הרגיעוני; אל תפחד, הכל בסדר, ברל שלנו (ברל כצנלסון) מקשה ללדת את השם, את שם העתון. חוץ מן השם הכל מוכן. וברחוב יבנה, לא רחוק מדפוס “הפועל הצעיר”, שכרו כבר דירה למערכת, והדפוס קיבל עליו להדפיס כל יום את העתון. ובערב חג הפסח, ולכל המאוחר באחד במאי, יתחיל העתון להופיע.

עברו ימי החג, גם אחד במאי עבר והעתון איננו. כשאני לעצמי לא הבנתי מה ענין של השם חשוב כל כך. לדידי אם תקראו לו עתון פועלי ארץ ישראל, בלי שם מיוחד גם כן לא רע. האם בגלל זה צריך לעכב את העתון? וביום בהיר אחד, נדמה לי בעשרים במאי, – מודעות מאירות עינים מבשרות ברחוב – באחד ביוני יופיע “דבר” עתון פועלי ארץ ישראל.

וביום שהוכפל בו “כי טוב”, ביום ג', אחד ביוני בשלוש אחרי הצהרים, הלכתי לנחלת בנימין, בקצה הרחוב הזה על החולות היתה דירת המועצה (כיום בית מלאכה של ליפמן לתפירת כתנות) ומשם הלכנו בחבורה לרחוב יבנה 21 לבית המערכת ומשם דרך המגרש הריק אל צריף הדפוס “הפועל הצעיר”. שם מצאתי עוד אחדים שעמדו וחיכו כמוני לשעה 4, שעת צאת העתון, כפי שהובטח במודעות. וכל ההתחלות קשות, כידוע, כאן הבחור הזעצער טעה, ושם הגלגל נתעכב כלשהו. ב־4.30 ומשה המכריז כבר צעק ברחוב הרצל על יד פסי הרכבת “ה־א־ר־ץ”, וקולו מגיע עד רחוב יבנה (כי הבנינים עדיין מעטים, ורובם בני קומה אחת ולא חצו בין רחובות ואנשים): סוף סוף בחמש פחות רבע הוציאו לנו את העתונים הראשונים והמחלקים התפזרו ברחובות קריה.

קול ראשון הכריז: “דבר” עתון פועלי ארץ־ישראל. קול חלוש, נחבא, מבויש. היה נדמה לי שאין אזניהם של המכריזים הללו עצמם שומעות את הכרזתם. כי על כן הם מתחילים היו, ירוקים.

והנה הגענו לגליון 3050 ולתפוצה של 17,000. וקול “דבר” נישא ברמה. ואני מקוה לראות במו עיני את הגליון 10,000 הנפוץ ב־100,000 אכסמפלרים. אם רק נרצה, – ולמה לא נרצה? – ואולי גם אם לא נרצה.

הנה במוצאי שבת 5 ביולי 1925 – חודש לאחר צאת הגליון הראשון, סודר על ידי ועדת התרבות נשף “דבר” באולם ועדת התרבות (כעת אולם “הפועל”) כולם מהללים, מברכים. והח' בן־אלול רוצה להחדיר את “דבר” לכל בית אוכל ומספרה וכו' והוא מדקלם: אתה נכנס לבית אוכל; אין “דבר” – אין אוכל, יש “דבר” – יש אוכל. וכן למספרה! אין “דבר” – אין גילוח, יש “דבר” – יש גילוח.

היה דרוש מאתנו רצון. ואנחנו אמנם רצינו מאוד שבכל בית אוכל, בכל מספרה ובכל מקום ציבורי יהיה העתון. וכל חבר עד כמה שהזמן הרשה לו ועד כמה שקולו היה נשמע בציבור נענה בכל פעם לקול הקורא של הנהלת “דבר” לרכוש מינויים. עשינו כל מה שהוטל עלינו גם מבלי שהוטל עלינו. לפני 5–6 שנים קיבל העורך שלנו עונש כסף 80 לא"י בעד מלים אחדות נגד הממשלה, ומבלי שנדרשו החברים התחילו לזרום מכל עבר תרומות ל"דבר" שעלו בין לילה פי שלושה על דמי העונש.

ועכשיו אין כמעט בית אוכל, שאין בו “דבר”. אין נקודה בישוב שלא יהיו לו שם קוראים. כי צורך חיים הוא וגדול יגדל אתנו, עם קיומנו על אדמה זו.

תרצ"ה

מנהג הוא בישראל ובארץ־ישראל לשלוח איש לרעהו אגרות־ברכה וגם תשורות־ברכה לראש השנה. השנה ישתמשו ודאי רבים בדואר האויר.

אני מציע להימנע השנה משליחת ברכות ותשורות סתם. ובמקום זה לתרום ל"משען". וכל המרבה הרי זה משובח.

גם המברכים איש את חברו באמצעות מודעה בעתון ייטיבו לעשות אם יצרפו למודעתם תרומה ל"משען".

אני מתחיל בהגשמת ההצעה: נוסף על מודעת ברכה ב"דבר" אני תורם 1050 מא"י ל"משען".

תרצ"ו.

מדי הכנסי לצרכניה שלנו אשר ברח' פרישמן בת"א שהוכנה בשביל מעונות העובדים ד', ה', ו' (בשביל 500 נפשות) נזכר הנני בדודי הכפרי, דויד־יוּדל, שהצגתי אותו לא פעם לפני קוראי העתון. מלבד טחנות ופונדקים היו אצלו גם כל מיני פירות וירקות למכירה. וסוחרי העיירות מכל הסביבה היו משכימים לפתחו לקנות את פרי העץ והאדמה. והוא, ר' דויד־יוּדל היה מסדר כל מין לחוד והיה קובע לכל אחד מחיר קבוע. ואם אחד הסוחרים, שלא ידע את דויד־יוּדל ואת טבעו, היה מתחיל לעמוד אתו על המקח, היה דויד־יוּדל מברך בקול רם: "ברוך אתה – – – בורא פרי (העץ או האדמה) ואומר לפלג־גופו (דבורה־יהודית) להעביר את הפרי למרתף – קודם בשבילו ובשביל בני משפחתו.

ומה בהצרכניה הנ"ל?

גם שם יש כל מיני פירות וירקות. וגם שם המחירים קבועים, תקועים כמסמרות. והם לאו דוקא זולים לגבי המחירים אשר בחנות השכנה, מרחק כמה מטרים מהצרכניה. ואם עקרת־הבית, היודעת סוד בהלכות חסכון, “מריחה” שבחנות אחרת המחיר זול יותר הרי נשאר הפרי מונח בארגז הצרכניה בלי הופכים. והסוף? אין הוא מועבר בברכה למרתף אלא מובל בעקימת חוטם לאשפה… וכי אי אפשר למצוא עצה, ש"המחירים הקבועים" לא ירקיבו את הפרי? דיברתי על כך לא פעם עם הנוגעים בדבר ולא נעניתי. אבקש, איפוא, את המערכת להדפיס את השורות הללו. אולי יתעורר מישהו לענות וגם לתקן.

תרצ"ו.

ולא רק את חטאי אני. הנה קיים מוסד קטן, צנוע. בגדולות לא יהלך ובחצוצרות תרועה לא יכריז על עצמו. אך לא מעטים הם החברים שהוא ממהר לעזרתם בצר.

לא פעם הפניתי למוסד זה חבר פלוני ואלמוני, אחרי מחלה ובאמצע המחלה. לא מעטים הם החברים שתש כוחם בעבודה ובחוסר עבודה, חולים כרוניים ומטופלי משפחה, אשר המוסד הזה מגיש להם משען מה בדוחק ובמצוקה.

אך מועטים הם אמצעי המוסד הזה לעזרת חברים לעומת הצרכים המרובים. ומעטים הם החברים שהטו שכם לביצור המוסד הזה.

ואת חטאי כולנו אני מזכיר. לא ליבינו את זיק העזרה החברית השקטה והצנועה! לא עזרנו ל"משען", כדי שיוכל לעזור לזקוקים למשענו.

אני נרתם עתה לסייע לו במידת כוחותי.

וקודם כל אני בוקע את קליפת השתיקה:

חברים, תמכו ב"משען"! חברים אל תחכו עד שיבואו לעורר אתכם! פנו אל בריינהנדלר (בקופת מלוה וחסכון) או אל צ. לוביאניקר (במועצת פועלי תל־אביב) והתחייבו להכניס מדי חודש שילינג ויותר – איש כפי נדבת לבו ויכולת ידו – לעזרת החברים הזקוקים למשען.

תרצ"ו.

לפני מכתב לאגודת “משען” בתל־אביב ממושבה עברית בגליל. על המכתב חתום חבר מועצת הפועלים שם והוא מבקש הקצבה לאחד החברים הותיקים מראשוני העליה השניה, שכבר עבר מזמן את גיל השמונים “והוא איננו יכול לעבוד עוד” – מוסיף הכותב.

עוד מספּר בעל הבקשה, שע"י המחלקה הסוציאלית הושג בשביל הזקן מקום ב"מושב זקנים" שבירושלים. אבל הנהלת המוסד מבקשת 40 לא"י דמי־כניסה מראש והתחייבות לשלם לירה לחודש. והנה חסרים עוד 17 לא"י לסכום של 40. והוא מבקש את עזרת “משען” כי “בזה תלוי סידורו של החבר הזקן”. הסידור הסופי, כמובן.

וחברים מאותה המושבה מעידים: החבר הזדקן בעבודה, ומימיו לא ביקש עזרה מאיש, עד שאפסו הכוחות.

קראתי את המכתב ונזכרתי – שלפני שנים אחדות מת בפתח־תקוה, אם המושבות, רבם ומדריכם של מאות בני העליה השניה, שלימד אותם עבודת בחר ושאר מלאכות ולבסוף מת זקן ועזוּב לאחר שחזר שנים אחדות על הפתחים. ואיש לא דאג לאסוף אותו לאחר מבתי המחסה.

קראתי ונתעוררתי לחשבון הנפש. אולי גם חשבון נפשי אני. מי יודע, אם לא אגיע למקומו. והיום נוטה לערוב.

קמתי לעזרת הזקן. “משען” עשה את חובתו כפי יכולתו. ואני אחד המשתדלים למצוא את הסכום החסר.

אמרתי: אספר באזני חברים. אולי תזכור התנועה את חובתה לא רק לחלוצים הבאים, אלא גם לאלה ההולכים, לאחר שנתנו לה כל אשר היה להם, מעט ימי החיים. הן “גם הנותן את נפשו נתן דבר מה”.

תרצ"ו.

עוד הפעם מחדש: “משען” הוא מוסד להלוואות קטנות לזמן ארוך בלי רבית ולתמיכת קטנות לנזקקים. לא בן ולא נכד למוסדותינו הכספיים הגדולים. חבר אחד ש"נשתגע" לדבר הקים את המוסד בעזרת חברים. שולחים אליו, לחבר זה, “פתקה”: לזה הוצאות הדרך ולזה סתם תמיכה. יש הרבה כותבי פתקאות והמוסד הקטן הזה נתבע ונותן. הוא גם תובע, אבל לא הכל נענים לו, והמוסד – וזה מופלא מאוד – תומך גם במוסדות. הנה הסתדרות הנוער העובד הקימה קייטנת הבראה לחבריה ו"משען" נתן לצורך זה 30 לירות. אני בטוח, כי החברים הצעירים האלה יזכרו באחד הימים את “משען”, ויעשו מה ביניהם לטובתו, למען יוסיף וייטיב. ואין צריך לאמר, כי החברים אשר “משען” תמך בהם ועתה ידם משגת להשיב את דמי התמיכה ולהוסיף עליהם תרומה – מחובתם לעשות זאת תיכף ומיד. וגם המוסדות הכספיים של ההסתדרות – האם גם להם צריך להזכיר את חובתם להפריש בעין יפה תרומה שנתית ל"משען". הוא, דומה, גואל אותם מצרות רבות ורעות. ולחבר משה בריינהנדלר “המשוגע לדבר” ברכה: ולואי ונמצאו לו עוד “משוגעים” לעזרה לו, כי לא עבודת יחיד העבודה הזאת לעשותה.

על גבעה גבוהה ברמת־גן, על שטח בן 6 דונמים מתנת מועצת המקום, הוקם בית ההבראה לחולים כרוניים ומבריאים. לעת עתה הושלם רק כשליש בנין, עבור 45 מבריאים, אך התכנית מכילה עד 120–125 מיטות. המקום יפה נוף. המסתכל סביב והנה הרצליה, פתח־תקוה ובנותיה, כפר אז"ר, תל־ליטוינסקי, גם את הים ובניני התערוכה יראו מכאן. חורשה עשויה מדרגות מדרגות מקיפה את הבנין וכסאות מרגוע למנוחת המבריאים.

ב־1934 נחנך מוסד זה, אבל בהכנסך לחדרים, לאולמים ולמטבחים – וידמה לך, כי רק עתה נחנך. הכל נקי ומצוחצח, כאילו אך זה הובא מבית החרושת.

תבורכנה ידי העוסקות במוסד וברכה לכל אלה אשר יתמכו ב"לבנה" לגמור את הבנין.

מי שיכול בימים אלה לא לקבל – חייב לתת!

היודע הציבור, מה גדולה המצוקה? המבין הציבור, מה חשובה עזרת “משען”? הלא ככל שנספר על פעולת “משען”, רק אפס קצהו נספר.

“משען” מציל מחרפת רעב משפחות שלמות. “משען” נותן פרוסת לחם, פלח ירקות, כוס חלב לילדים רעבים.

אתן, האמהות המאושרות, אשר ילדיכן אינם רוצים לאכול, צריכות לזכור ולהזכיר, כי יש ילדים שיש להם תיאבון, המבקשים לחם – ופורס ופרוסה אין.

מתקרבים ימי החגים. בכל בית גדלה ההוצאה במקצת. אדרבא! כל מי שידו משגת ילך ויקנה ויגדיל פדיון וירבה עבודה בתעשיה ובחקלאות שלנו. אבל בימי החגים, הבאים עלינו לטובה, אל נשכח נא את אלה שאין להם אפשרות לספק אפילו את צרכי החול שלהם.

יהא “משען” לנגד עיניכם בחול ובחג!

תרצ"ז.

נזכור זאת: החגיגה ביום כ"ב אדר א' התרצ"ח, יום הורדת עולים בנמל תל־אביב, נפתחה למעשה ע"י תינוקות של בית רבן, תלמידי בתי הספר. עקבתי אחריהם שעות, ראיתי במו עיני את שמחתם, ראיתי אותם בריצה מבית לבית, מקומה לקומה וברחובות קריה, גם שמעתי את הקשקוש בלגינה, ביום זה פשטו על העיר מאות ילדים וענדו על שמונים אחוז מבוגרי תל־אביב את הסרט של “הקרן הקיימת לישראל” בכתובת “ופתחו שעריך תמיד”.

הם פתחו בחג, הם יפתחו את הים. בידם המפתח.

תרצ"ח

המצוקה בקרב פועלי העיר גדולה. מאות ילדים כלכלתם על ארגון אמהות עובדות בעזרת “משען”. ועוד רבים הילדים בעיר עצמה הזקוּקים להבראה ולארוחה. ואף על פי כן נעשה בימים אלה מעשה: מרמת־הכובש הועברו לתל־אביב 33 ילדים וסודרו במעון של מעונות עובדים ח' לזמן של חודש וחצי.

יפה עשיתן, אמהות עובדות בתל־אביב!

תרצ"ט

לעונת הבציר העברי המלא בכרמיך – קבלי את ברכתי, ברכת פועל ותיק, שמתוך שלושים שנות ישיבתו בארץ, היה כעשרים וחמש שנים במושבות. לא פעם פגעתי בכבודך על הזלזול בעבודה עברית. גם כשהטפתי מוּסר לבתך, לבנימינה, כתבתי: “כאמה כן בתה”. עכשיו אחרי הצעד הגדול הזה שעשית, שהבאת לבציר מאה אחוז פועלים עברים – לא כראשון־לציון ולא כרחובות שכספי יהודים עדיין זורמים מהן לחבריהם של המרצחים – ברוּכה תהיי.

אני מברך אותך ואת הפועלים שהעבודה הזאת תגמר לרצון שני הצדדים ותשמש התחלה טובה לחיים חדשים בתוכך. ועוד אני מברכך, שבנותיך ואחיותיך: בנימינה. בת־שלמה, גבעת־עדה, חדרה וכן כולן – יהיו כמותך. ולא רק בימים של פחד אלא גם בשנים מתוקנות ומתוך חשבון לאומי של “וחי אחיך עמך”, ומתוך רצון לפתוח שער לדופקים עליו.

תרצ"ט

י"ב כסלו. חג העליה על הקרקע. ועליתי גם אני על קרקע תל־יוסף לחוג. וחשבתי מחשבות בענין החגים. לא אהיה “מגלה נסתרות” אם אספר, שאין בתל־יוסף זכר לחגים ומועדים מן התורה. קמו אנשים ועשו “מהפכה” וביטלו את חגי ישראל המסורתיים. ומכיון שאי אפשר להם אפילו לאנשי הקיבוץ בלי חגים, באו ויצרו להם חגים חדשים. ואלה הם חגיהם ומועדיהם.

בסוד אגלה לכם, שהוא חג הפסח, חג המצות, אך בתל־יוסף ייקרא “חג־העומר”. שלושים יום לפני החג מתחילים לעמוד על המקח עם הגזברות בדבר התקציב ל"חג העומר", יום קציר השעורה. וכנהוג בכל מקום (אפילו בקיבוץ), אין הגברים רכי־לבב ביותר, והענין אינו זז בלי לחץ, ויש כבר מומחים העוסקים במלאכה זו של “לחץ על הגזברות”, ואינם פוסקים ללחוץ, עד שהגזבר אומר את פסוּקו: “מה אתם רוצים?”:

– ואז באה “הצעת־התקציב” של ועדת החג. קודם כל – אומרים הם – יש צורך בכמה רוטל מצות ובכמה בקבוקי יין, וכמובן גם בשר ודגים, וכמובן, מפות לבנות, פרחים, ונרות דולקים בשביל ה"סדר".

– ה"סדר"? – מזדעזע הגזבר – איזה סדר?

– כן. ה"סדר" – עונה הועדה, כי “במקרה” חל חג העומר בליל חג הפסח הוא אור לט"ו ניסן. – יבואו ההורים, יבואו גם האורחים, ויש לקשט את חדר־האוכל, ויש להכין “הגדה” ויש להכין “תכנית”, מקהלה ותזמורת וכדומה.

ובליל התקדש החג יושבים כולם – ה"הורים" וה"חברים" וה"ילדים", וחבר אחד פותח את החג בנאום מעניני־דיומא, המקהלה שרה את השיר “המהפכני”, “החודש הזה לכם”, והחברים כולם שרים “והיא שעמדה”, ואוכלים ושותים וכל הפנים צוהלות, וכל הפיות מרננים, ואומרים ברכה בלבם למראה הילדים המביאים את העומר, שי לקרן הקיימת, ויוצאים במחול, שרים ורוקדים, ששים ושמחים, – חג העומר, חג העומר!

והחג נמשך שבעה ימים, בימי חג הפסח בישראל.

איני יודע, כמה רוטל או טונים מצות צורכת תל־יוסף בשבוע זה, אך את מצות “אכילת מצה” מקיימים שם.

חג מודרני זה היה כבר למסורת, לא, חלילה על שום התורה שניתנה למשה בסיני, אלא על שום ה"ביכורים" שמביאים אף אותם “שי לקרן הקיימת”, ואף לבו של הגזבר נעשה רך יותר, וסוד יש בדבר: לא משום שהוא מחבב את חג הביכורים יותר מחג העומר, אלא משום שאין עתה דרישה לתקציב הבשר והדגים. בחג הביכורים עורכים “סעודת חלב”, ועל כך אין צורך בהוצאה מיוחדת…

ושוב מקשטים את האולם בירק ופרחים, ורבה ההמולה בין הגדולים והקטנים בבנין הבמה ובהכנת ההצגה. וה"סבתות" טורחות בליבוב הלביבות. ובמחלבה טורחים בגיבון הגבינה – הכל לכבוד חג הביכורים, החל ב"מקרה" ביום ו' בסיון, ביום שחל בו חג השבועות.

וחולפים ועוברים ימי־התמוז וימי־הזכרון הלאומיים אשר בו, ותשעה באב, וממשיכים ובאים ימי אלול, שהם ימי־תשובה ותפילה לכל בית ישראל וימי תכונה והתעוררות לאנשי העמק, שבחרו להם דוקא את החודש הזה לימי עליתם על הקרקע והקמת נקודותיהם, אך הימים בסוף אלול ימי בציר ומסיקה הם, אוספים את הבר, מורידים הפירות מאילנות, רודים את הדבש – והעבודה רבה מאוד, ואין טוב איפוא מלדחות את החגיגות לחודש תשרי. שהוא ב"מקרה", חודש של חגים ומועדים.

וחוגגים את ראשית־השנה בראש־השנה, ושובתים מעבודה ביום השבתון הגדול, ביום הכפוּרים, ובהגיע חג־האסיף, שהוא גם חג הסוכות, מתחילה פרשה של חגיגות, חג עין־חרוד, חג גבע, חג תל־יוסף, וחג העמק כולו. יום אחד יוצאות עגלות טעונות אורחים מעין־חרוד לגבע ויום אחד יוצאות עגלות של אורחים וחוגגים מגבע לעין־חרוד, וכן חוזר חלילה אלה לאלה, ואלה לאלה, וידי ועדת התרבות מלאות עבודה והגזברות “מתפקעת” מרוב לחץ, ובעל־כרחה חוגגת אף היא.

ולקינוח החגיגות עורכים גם חודש הבראה. “הנה עברו – אומרים החברים – ימי הקיץ הקשים, והעיפוּת הגדולה, מרוב עבודה, והתנובה רבה במשקנו, הבה ננוח וננפש מעט!” וה"גזברות" מתפקעת שוב ותולה מודעה על הלוח לאמור: “ירח הבראה במשק” מראש חודש פלוני עד ראש חודש אלמוני הבא עלינו לטובה. ומה שראיתי בעיני וטעמתי ברמ"ח אברי בירח הבראה שכזה כבר סיפרתי ברבים.

וכמובן, חוגגים גם את השבת ב"מקרה". לא השבת, עם כל הדינים והסייגים אלא שובתים ממלאכה. מכיון שנגמרו ארבעים ושש שעות העבודה של השבוע נכנס ובא החבר אל מחסן הבגדים ומקבל בגדים נקיים, ואחר הולך הוא אל למקלחת ודן את גופו ברותחין או בצוננין להנאתו ואחר הוא יוצא כחתן מחופתו וצועד מדודות, אם אב הוא פניו אל חדר־הילדים ואם חלילה רוק הוא יהיו פניו מועדות אל חדר־האוכל או אל בית־התרבות.

ובערב “במקרה” כמובן, הערב הוא ערב יום השבת, הוא מסב אל השולחן לאכול ארוחה חגיגית; לאחר הארוחה הוא נותן קולו בשיר עם החברים ומרים רגליו לצאת במחול.

והשירים והפזמונות, מה הם? כמובן “ישמח משה” וב"יום השבת שני כבשים תמימים", “ישמחו במלכותך” ועוד שירים “מהפכניים”.

ובימי החנוכה מדליקים נרות החנוכה ומסדרים תהלוכת־אורים ולפידים, ובט"ו בשבט יוצאים לנטוע ולשתול עצים ופרחים, ובימי הפוּרים רבה השמחה והצהלה בין הילדים בחגיגת המסכות.

וכל זה כמובן, “מתוך התנגדות פרינציפיונית לחגי־המסורת”.

ת"ש.

א

לאבי אבי נשארה ירושה מאביו. מלבד הבית, החצר, המרתף, קצת מטלטלים, קצת מטבעות של כסף, גם “מזרח” מצויר, ולמעלה כתוב באותיות מסולסלות בכתב רש"י: “מצד זה רוח חיים”. מזה ומזה שני אריות תוקעים בשופר גדול, ובאמצע המלים “שויתי”…

ה"מזרח" הזה הוא מעשה ידי אבי אבי, בהיותו בן שתים־עשרה,

לפני שנכנס לחוּפה.

ב

אבי אבי השאיר בירושה לאבי מלבד נכסי דלא ניידי גם את ה"מזרח", אבל הוסיף עליו עוד תמונות של גדולי ישראל, כגון הרמב"ם, הגאון מוילנה, בצירוף תמונת הקיסר והקיסרית ירום הודם ועל ידם יורש העצר אלכסנדר השלישי.

ג

מאבי ז"ל נפלו לי בירושה, חוץ מעשרים שנות “הצפירה” מכורכים (כל חצי שנה לחוד), נוסף על התמונות שקיבל מאבותיו, גם התמונות: אחד־עם, הנדיב הידוע, משה מונטיפיורי, ד"ר הרצל, הרב רייניס והרב קאלישר. (את תמונת הקיסר והקיסרית עם יורש העצר ביער עוד בחייו).

ד

אני מסרתי לבני, בבואו לשבת בביתו החדש, נוסף על תמונות הירושה משלושה דורות, גם את תמונותיהם של קארל מארכס ואנגלס, בוסל, טרומפלדור, א. ד. גורדון, וי. ח. ברנר.

ה

בני קשט את חדר עבודתו ואת חדר הילדים בתמונות חדשות, לפי רוח הזמן ואלו הן:

פסל ונוס קטועת ידים. תמונת “חוה” אם כל חי, בטרם טעמה מעץ הדעת. היא עודנה בגן עדן, יושבת על אבן ועושה לעצמה “פדיקור” על צפרני אצבעות רגליה.

בחדר המיטות מעל הספה תלויה תמונה של בחורה לא מכוערת שוכבת, פחות מחצי גופה עטוף בעביה והיא קוראת בספר.

ו

בכל דור ודור שואלים הקטנים את הגדולים: מה זאת? ודור אחרי דור רגיל להסביר את מהותה של כל תמונה ותמונה.

נכדי הקטן, אף הוא יודע לשאול ושואל:

אבא, מפני מה הדודים והדודות ערומים? מדוע לא ילבשו בגדים? האם מחוסרי עבודה הם? ולמה – מוסיף נכדי לשאול – אין לה לדודה ידים?

ובני, בן הדור הזה, מקמט מצחו וחושב, מה לענות לבנו הקטן, הוא נכדי, לבסוף הוא מוצא מענה: “אמנות”, “יופי”…

ונכדי הקטן פוקח את עיניו, שומע, שומע, והשאלה אינה מניחה ללבו הרך: מה זאת?

ת"ש.

הייתי מוזמן לשמחת בר־מצוה. באו אורחים ומתנות בידיהם, כאשר אהבתי! ראשית כל כ־80 ספר בערך. רק שנים, שלושה מקרים היו שהנער קיבל 2–3 אכסמפלרים מספר אחד. אבל הנותנים התחכמו ולא רשמו בשער הספר את ההקדשה כנהוג במקרים אלה ומוכרי הספרים החליפום ברצון באחרים לפי טעם הנער ואביו. היו גם אחדים אשר הביאו אתם רק קבלות מהקה"ק ומ"משען" וההורים וגם הנער שמחו על קבלות אלו יותר מאשר על מתנה – נער כזה עוד לא ראיתי – וההורים החליטו לתת מצידם תרומת כסף מקבילה לכל קבלה.

והספרים – הורתם ולידתם, זאת אומרת: כתיבתם, הדפסתם וכריכתם בא"י, “תוצרת הארץ במאה אחוז”. שוים עד 20 לא"י. מובן שגם הקה"ק ו"משען" הם יצירות עבריות טהורות.

לו ידעתי מספר לילדים הנעשים “בני־מצוה” בכל יום בא"י, ולו ידעו ידידיהם להנות אותם במתנות כאלה, הייתי יכול גם לפרש את סכומי הכסף שהיו זורמים לשוק הספר העברי, לקה"ק ול"משען". אני מניח שאין הם מעטים כלל וכלל.

ת"ש.

מאיור עושה תעמולה. זוכר אני איך היה מאיור יעקב, הוא ג’יימס רוטשילד, מסתובב בחוצות־קריה ובסמטאות ירושלים, ובפגשו בחור, שאינו עונד על זרועו את הסרט “מתנדב”, היה מרכיב את המונוקול הנודע שלו על עינו האחת, ונועץ מבט בוחן ונוקב: הנכון, האפשרי הדבר שעוד לא התגייס הבחור? והיה פונה אליו בזה הלשון: “איתה לא רויצה להיות סולג’ר?” – ודיבר על לבו בעברית רצוצה, בגרמנית מסורסת, בצרפתית ובאנגלית ובכל שבעים לשון, עד שהבחור היה אומר: רוצה אני! –

ואף עתה, סובב־סובב המאיור אהרן, באסיפות ובכינוסים, להסביר ולהוכיח ולקרוא קריאה גדולה לאלה המסוגלים, המחוּייבים והמשתמטים. האם יענו אף הם: רוצים אנו, האם יצעקו: אנו הולכים, אנו באים, אנו מתייצבים, הכן!

ת"ש.

ב' בנובמבר מאז. מי אינו זוכרו? תרועת גיל והידד, קול רינה וישועה. ואלה אשר הלכו אז, נישאו בהדי־התרועה הזאת. ומאז עד… עתה. נוהג אני ביום זה מקצת ממנהגי ימי חג ומועד. קבעתי לי לעצמי מין “שולחן־ערוך” קטן לימי־גנוסיה לאומיים. ועל אף הכל, הכל – חג הוא לי יום ה־ב' בנובמבר.

ובעצם היום הזה השתא, נפתחה דלת־ביתי ובא אלי חבר ורע לקבל ברכת־פרידה. בעל ואב הוא, עובד מסור ונאמן באחד המוסדות שלנו, והנה התעורר ללכת, קמה בו הרוח, ויודע הוא יפה יפה, לשם מה ולמה עליו ללכת, ובמופלא ממנו אינו חוקר ואינו דורש…

– ברכני, ידידי – אמר אלי, אני הולך לסרפנד. זוכר אני איך הלכת אתה אז, וגילך, אז כגילי עתה. ולו היית בגילי גם עתה והלכנו יחד. תלווני ברכתך, רע נאמן!

– ברכת הדיוט – אמרתי – מי אני ומה?

– ואף על פי כן, אל תהי ברכתך קלה!

לחצתי את ידו ונשקתיו, והוא הלך, והד פעמי מאז עלה באזני…

תש"ב.

באלה הימים, לאחר העצרת, יושב הייתי בבית מכּר וידיד ומשיח את הלב על עניני־דיומא, יוקר, תוספת־יוקר, גיוּס, תוספת גיוס וכדומה. בעצם השיחה נכנס בחור, בחור כהלכה, בחור חמד. הציג עצמו לפנינו והתנצל כי אין לו פנאי לשהות עמנו ולשוחח, ותוך כדי כך פנה לבת הבוגרת אשר בבית. “שרה – אמר – באתי להפרד ממך, בעוד שעה קלה נוסע אני לסרפנד!”.

“ככה! – קראה שרה בהשתוממות וקפצה על צוארו לחבקו – אני מאחלת לך הצלחה, בחורי, תהיה חייל טוב ובשובך נבנה את ביתנו. אחכה לך ואצפה לך. אני שלך ואתה תהיה שלי”.

והוא נפרד מבני הבית בנשיקות חמות. ואף אני נשקתיו ובלבי אמרתי:

אַל תהי ברכת כלה קלה בעיניך!

תש"ב.

כמה עמל ויגיעה טרחו אחיותינו ובנותינו בימי המלחמה ההם, שיקבלו גם אותן לגדודים ולא עלה בידן. סיבות ונימוקים שונים עיכבו. כבר אז טיפלו בכך הרבה – ועמלן היה לשוא. עתה, בראותי את ק. אפשטין שלנו במדי צבא הוד מלכותו רנן לבי ועלץ. ברכתי “שהחינו” כי עתה דומות הן חברותינו בחיים ובמפעל היצירה והבנין – גם בזה. גם לאחריות זאת הטו את שכמן, כאשר קבלו עליהן לא בלבד עבודה במשק הבית, חינוך הילדים – המשפחה, אלא גם עבודת כפים ממש, בשדה ובכרם, בלול וברפת, וגם בשדה העבודה הציבורית והתרבותית.

חלק כחלק חלקנו עמהן את יסורי־הבנין, התלאות והמצוקות וחלק כחלק נחלק גם את החדוות והשמחות, בבוא הפדוּת הגדולה.

ועתה – ברוכות תהיינה אחיותינו היקרות. שאינכן באות עוד לעורר אותנו למלא את חובת הגיוּס, לשיר לנו “אריה, אריה, קום ולך לגדוד” – כאשר שרתן בימי המלחמה ההם. עתה – קמתן והלכתן, ועתה אשירה אני לכן, שחלקי אינו אתכן ממש, “הוי מה יפים עליכן המדים האלה”, והן במהרה תשובנה לטפל בשתילים במשתלות ובילדי־חמד פעוטים בבתי התינוקות ובגנים. – –

ברוּכות היו!

לחברי משפחה קטנה: הוא והיא, בן־יחיד ו…סבתא. בבית התלחשו על “מעשה נורא”, שהבן־היחיד אומר לבצע, ביום מלאת לו כ' שנה ימלא אחרי צו־הגיוס. ההורים ידעו והחרישו, המתינו בסבלנות עד… עד שבא הבן והקדימם. וביום הולדתו העשרים כבר לבוש היה במחלצות־הפאר של המדים.

מובן, שההורים ענו “אמן”. ונדמה לי שלא בעל כרחם. ואף הסבתא קיבלה את הדבר כמובן מאליו והפטירה: "ברוך השם, נכדי הוא כבר זלנר, ואשרי שזכיתי, שיהא חייל ואצל יהודים ולא חלילה אצל… גויים. וכתשורה ליום־הולדתו שגרה לו את החתימה על ספרית “עם־עובד”.

*

חברה שלי, אם לשני בנים, אחד בגיל ט"ז והשני בגיל ט' נענתה לקריאת הגיוס – ובשובה לביתה אחרי שנתקבלה, ניגש הבן הבכור ולחץ ידי־אמא, נשק לה ואמר: מתגאה אני שיש לי אם היודעת למלא את חובתה לעמה ולארצה. ואף הבן הקטן מתפאר, בפני חבריו: “אמא שלי, חיילת. אה!”. 

*

הנער, נכד חברי ושכני, הגיע לבר־מצוה. כמנהגי איני שואל את הנער, מה התשורה שאתה רוצה בה, אלא איזה ספר אתה רוצה? – לרוב כוונותינו מכוונות זה לזה. הפעם היתה תשובת הנער: קומפלקט “הרומן הזעיר”. על שאלתי: האם גמרת לקרוא את “מגבורי האומה”, את “זכרונות לבית־דוד” ואת “לנוער”, משך בכתפיו דרך תמיהה, מה הספרים הללו? ועל שאלתי למה לך סיפורי־בלשים והרפתקאות? ענני: “גם המלך האנגלי אוהב סיפורי בלשים, ו…שם של סופר הוא ה”יועץ הספרותי", היודע אתה מי הוא – משורר!". –

נסתתמו טענותי. ניצחני הנער.

*

הוא, בחור כבן י"ח, גבה־קומה, חסון וזקוף, בא לפני ועדת הגיוס ונתקבל. משבישר להוריו “נתקבלתי”, הוסיף: “יודע אני שאסוּר לשקר, אך הפעם הרשיתי לעצמי, שקרני־מצוה אינם ניזוקים”. ואתם הורי, הן לא תגלו את תעודת־לידתי, הן לא תעשוני בדאי בפני זרים – – ".

*

בחור מן הבחורים אשר צו הגיוס לא חל עליו, ימיו בארץ לא עברו עליו בתפנוקים. יש לו איזה “ענין” בתוך קרביו, שיש צורך לנתחו.

כל הימים היסס. לא על נקלה עולה אדם על שולחן־הניתוחים ומוסר את עצמו לחסדי־האיזמל, אך עתה הגיעה השעה, הלך, נותח והתרפא, וכשבא לועדת הגיוס – נתקבל. בריא ושלם.

*

אי־מי, אלמוני, פלמוני, עתה כבר כמה חדשים “אי־שם” בצבא, ואף זכה לסרט אחד על שרווּלו. חשד נפל על אחת מעיניו, שראייתה פגומה. בטרם בואו לבדיקת הרופא, העתיק לו את טבלת האותיות והמספרים של הרופא הבודק את הראייה, ומשבא והתייצב היה בקי בה כב"אשרי".

תמה הרופא על עין זו, שלכאורה, בפנימיותה הן חולה היא, ואילו ראייתה כמה טובה היא, כמה מרחיקה ומיטיבה היא לראות? –

כמה טובי־עין איכא?

תש"ב.