צרור־הסונטות שלהלן מייצג אחת־עשרה מתוך ארבע־עשרה סונטות, הכלולות בספר “איך לכתוב”, העומד להופיע בהוצאת “מסדה”. ספר זה הוא תיעוד של שלוש שנות הוראת “הבנה ביצועית” ו “תרגול דגמים” בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל־אביב. בקורס הנ"ל כמו גם בקורס חדש, שאני מעביר השנה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב (“תקשורת מילולית – פורום לקידום המודעות הניסוחית והכושר היצירתי”), אני כותב וכתבתי בנוכחות הסטודנטים דגמים תמליליים שונים, לרבות פארודיות אנאליטיות, חיקויים שכלוליים ותדגימים סגנוניים ופרוזודיים שונים.

הצרור שלהלן מדגים מסלול־מעורבות בדגם הסונטי (שתחילתו ב־1220 בסיציליה), הכולל את שלבי־ההתייחסות הבאים: סניטה, קנטור, איגוף, סיווג, דיגום, תקיפה ונעילה אנאליטית. לא כל השלבים מיוצגים בכל אחד־עשר הדגמים, אך רובם מיוצגים ברובם.

אלה הן, איפוא, סונטות “מעבדתיות”, שהקורא, האמון על שירתי, לא כלל אותן, כנראה, בתפריט־ציפיותיו. אף־על־פי־כן, ניכרת לפחות באחדות מהן מעורבות הרבה למעלה ממעבדתית בדגם, שכביכול עבר זמנו ולמעשה, יש עוד בהחלט מה לעשות בו.

ניתן להשוות מעורבות זו בדגמים שיריים ארכאיים למעורבותם של מיטב הרקדנים ואמני־הלחימה הסינים והיפאנים במערכת־התנועות־הארכאיות, שללא שליטה בהן – וללא תרגולן החוזר מפעם לפעם – גם תפעולן של טכניקות חדישות יותר נעשה יותר ויותר בעייתי. אבל אין זו חובה כפייתית, חלילה, משום שהיא ממולאת מתוך חושניות ניסוחית והיפעמות פרופורציוניות לפוטנציאל־החושניות־וההיפעמות של הדגם.

אשר לסונטות עצמן, הן מדברות בעד עצמן, כמובן, עם או בלי קשר לנסיבות בהן נכתבו ולדחף המיידי ליזימתן. ככל שתהיינה סונטות אלה סנוטות, מקונטרות ומדוגמות — הרי כותבן איכשהו לא רק סנט בהן, אלא גם – ובעיקר – סינט אותן. וזה מה שקובע במידה רבה. כי כאשר דגם תמלילי, ולו־גם ארכאי, נהפך, כתוצאה מתהליך־החייאה כזה – או אחר – לכוח־פעיל, יש הצדקה לקיומו בכל מקרה.