מעין קוֹמדיה בּמערכה אחת

הנפשוֹת:

סאלם, חוֹבש של ה"צִחיָה"¹, שטוּף בּזמרה וּנגינה

עבּד אלמוּטאלִבּ, לבלר ה"צחיה"

רוֹפא

משרתת חבּשית

סוּמה², מרננת מפוּרסמת

סאמי, כּוֹתב הזמירוֹת והרננוֹת בּשביל סוּמה

זַכַּרִיָא, מַלחין המנגינוֹת

טוּבּה, אימפרֶסַריוֹ

עיסאוי בּק, עשיר העיר

הקימקאם

פּלח א",ב'',ג'; אשה א' וּב'; המוֹן פּלחים, פּלחיוֹת וילדיהם

מקוֹם הפּעוּלה תלא, עיר בּמצרים התחתוֹנה

הזמן – בּהוֹוה

משׂרדו של רוֹפא בּעיר־שׂדה. חדר שרצפּתוֹ חשׂוּפה, מַכתֵבה ישנה וכמה כּסאוֹת־קש עוֹמדים על מחצלת. על הקיר תלוּיוֹת כּמה הוֹראוֹת רפוּאיוֹת פּוֹפּוּלריוֹת וּמפּה של עיר־הנפה תלא בּמצרים התחתוֹנה. בּאחת הפּינוֹת לוּח לבחינת הראִיה. על קיר אחד תלוּי כּיוֹר־פּח נתוּן בּקערה. מחלוֹן האוּלם נשקפים שׂדוֹת ירוּקים וסימַפוֹר של הרכּבת. בּחדר מכשיר־טלפוֹן מטיפּוּסי הטלפוֹנים של שלטוֹן הנפה. דלת החדר הפּתוּחה לרוָחה מוֹבילה אל אוּלם, שבּוֹ נמצאים מעין ספסלים לישיבה.

החוֹבש סאלם מתנמנם על המכתבה. חבוּרת פּלחים ופלחוֹת וילדים צפוּפים זה על־גבּי זה בּמבוֹא המשׂרד, מתקרבים לאט־לאט ונכנסים פּנימה מתוֹך המוּלת פּטפּוּט. קוֹל צווחת תינוֹק בּחיק אמוֹ מתנצח עם נחרתוֹ הרמה של החוֹבש.

סאלם: (מרים ראשוֹ): סתמי פּי התינוֹק, אשה, ואם לאו – אמלוֹק את גרגרתוֹ…

האשה: אימתי תחליף את התחבּוֹשת, “אדוֹן מחלקת־הבּריאוּת”?

סאלם: (נוֹחר מתוֹך שינה): מה?

האשה: התחבּוֹשת!

סאלם (בּעינים עצוּמוֹת): ש־ש-ש־ש-!

האשה (בצעקה): תחבושת!!

סאלם (פוקח עיניו): דוֹדתי! נידדת את שנתי העריבה מעינַי.

האשה (בּתחנוּנים): תחבּוֹשת…

סאלם: איזה “דיבּוּק” של תחבּוֹשת נכנס בּך?

האשה: חפצה אני, שתחליף לילד את התחבּוֹשת.

סאלם: לכשתנוּח עלי רוּח טוֹבה, דוֹדתי.

פּלח: רכּבת הבּוֹקר כּבר עברה מזמן, יא אפנדי…

סאלם: הפלא ופלא! בּחיי הנביא! הנה אקוּם ואשפּוֹך עליכם חוּמצת־קרבּוֹלה.

(דממה)

האשה (בּלחש): אני עוֹמדת כּאן, אחים, מהנץ החַמה.

פּלח ב': ואני כּאן משעלה עמוּד־השחר.

פּלח א': המת כּבר נוֹתן ריחוֹ מזמן…

אשה ב': איזה מת?

פּלח א': תיבּדלי לחיים ותאריכי ימים – דוֹדי אבּרהים אלג’רף צריך תעוּדת־קבוּרה ממחלקת־הבּריאוּת.

אשה ב' (בּלחש, בּרמז לעבר סאלם): הלה אינוֹ הרוֹפא הגדוֹל?

פּלח ב' (בּלחש): זהוּ סאלם החוֹבש. לא בּיקרת בּ"לילוֹת"³ שלוֹ? יהי רצוֹן, שיבקרך בּשׂמחוֹת!

האשה (בּנעימת מחאה): שׂמחוֹת?! יהי רצוֹן, שיבוֹא אליך לשׂמחה! וכי גזלתי את עוֹפוֹתיך, אוֹ שׂרפתי בּיתך, שאתה מקללני?!

סאלם (נוֹתן בּקוֹלוֹ עליהם): החרישי שם, החוֹלה, את והוּא…

האשה: אֶפנדי! עשׂה חסד… הילד…

סאלם (חוֹזר ונוֹחר).

האשה: הוֹי לצרתי! הוּא נוֹחר שוּב…

פּלח ג': תני לוֹ לטבּק.

האשה: יש אתי כּסף לקצת טבּק, רק יתעוֹרר! הילד לא ישן כּל הלילה.

פּלח א': לכי ועוֹרריהוּ, אם לאו יעבוֹר עלינוּ כּאן היריד של שני בּשבּת.

האשה: וּמפּני מה לא תעוֹררהוּ אתה?

פּלח ב': לכי ואִמרי לוֹ: “נדרתי לעשׂוֹת בּרית־מילה לילד ואעשׂה לך סעוּדוֹת־מצוה בּשבוּע הבּן”

האשה: ישמרני האל אוֹתי ואת ילדי מכּל רע!

קוֹלותֹ מהכּביש (בּלחן בּידוּאי): הי־הי־הי־כן, הי־הי־הי־כן, היכן אתם, בּני־ערב?… היכן, בּני־ערב? (נשמעים קוֹלוֹת זמרה וצהלת שׂמחה).

פּלח א': בּני־אדם חוֹזרים מן השוּק.

קוֹלוֹת מהכּביש: הי־הי־הי־כ-כ־ן, היכן, בּני־ערב?..

סאלם (מתעוֹרר, קם וזוֹקף את אזניו): שׂמחה כּאן אוֹ דמיוֹני מַטעֵני? מתקרב אל החלוֹן וּמסתכּל לעבר הדרך).

פּלח ב': שׂמחת בּידוּאים, אֶפנדי.

סאלם (מציץ מן החלוֹן): הה, בּאללה, הנה התיבה האדוּמה החדשה והמקוּשטת על גבּי הגמל, בּידיהם צלצלי־נחוֹשת וראש של סוּכּר מציץ מתוֹך השליף! (צוֹוח בּקוֹלוֹ לתוֹך החלוֹן בּשירה בּידוּאית) "היכן… היכן… היכן אתם, בּני־ערב? (ממהר אל תיבת העזרה הראשוֹנה התלוּיה על הקיר וּמוֹריד מעליה חליל־קנים, חוֹזר בנשימה אחת אל החלוֹן. מחלל “מַואל” כּפרי וצוֹעק): האח, שיך אִלערבּ! הנני בּא, יא שיך אִלערבּ! הכן את הפּת והזבח, שיך אִל־ערבּ! (הוּא חוֹזר וּמחלל) לוּ…לוּ…לוּ…

האשה: הילד, יא אפנדי… הילד חוֹלה קשה…

פּלח א' (בּתחנוּנים): קבוֹר לנוּ את המת. אדוֹננוּ האפנדי.

סאלם: הס! שמע, שמע! (מחלל בּחליל).

פלח א' (בּגמגוּם): שם עוֹד לא הוֹציאוּ את המת ואני יוֹשב כּאן ושוֹמע קוֹל חליל!..

סאלם (מתקרב אל פּלח ב'): צא נא, הנער, ורוּץ אחרי חבוּרת הבּידוּאים הזאת וּראה מה השׂמחה והשׂשׂוֹן אצלם וּמי יזמר אצלם הלילה? (פּלח ב' יוֹצא בּריצת־רגלים).

סאלם (שׂם את החליל מתחת לבית־שחיוֹ, מציץ מן החלוֹן וצוֹעק אחרי הפּלח): שמע, הנער! אמוֹר להם: אצלנוּ ישנוֹ אחד המחלל “קצידוֹת” בּחליל, יוֹדע “בַּלַדי”⁴ ושר “מַואלים”⁴ אדוּמים.

האשה: הילד התעלף בּידי, כּבוֹד האפנדי… גשה נא לעזרה…

סאלם: החרישי, אשה, אין זה דבר בּעתוֹ (חוֹזר וּמציץ דרך החלוֹן).

פּלח א': אפנדי! עשׂה חסד והניחנוּ לקבּוֹר את מתנוּ…

סאלם (פוֹנה אליו וּמסתכּל בּוֹ בּחימה): מוּכן וּמזוּמן, אוּלם אבקש קצת סבלנוּת מכּבוֹדך.

(דממה)

פּלח א' (מתחנן): עפר אני תחת כּפּוֹת רגליך! המת מוּטל מאמש… השמש כּבר בּמרוֹם השמים ועדיין הוּא בּלי קבוּרה, כּי מחכּים לתעוּדת מחלקת־הבּריאוּת. המת מרקיב וריחו נוֹדף…

סאלם (מבּיט אליו באלכסוֹן): מי מסריח? מי?

פּלח א' בּראשך היקר, כּבר התחיל מסריח!

סאלם: אין לך חוּמצת־קרבּולה?

פּלח א' (בּתחנוּנים): אדוֹננוּ האפנדי…

סאלם (בּקוֹצר־רוּח): סתוֹם פּיך! מכאוֹבים לצלעך! כּל ימינוּ אנוּ קוֹברים את המתים כּעבוֹר יוֹם, יוֹמים וארבּעה ימים, ולא שמענוּ אדם אוֹמר: הרקיב או העלה תוֹלעים! וכי המת שלך הוּא תבשיל מחמיץ?

פּלח ב' (חוֹזר מן החוּץ): הללוּ “מבוּלבּלים”.

סאלם: עשׂית משהוּ?

פּלח ב': הללוּ, בּמחילה מכּבוֹדך, הם פשוּטי בּידוּאים, עֵרב רב שאינוֹ יוֹדע מה הם “מַואלים” אדוּמים וּ"מַואלים" ירוּקים.

סאלם: התכלית, העיקר – הם עוֹרכים “סהרה”⁵ הלילה אוֹ לא?

פּלח ב': אינם יוֹדעים כּלום בּכל זה. אלה, בּמחילה מכּבודך, הוֹלכים וּפוֹלטים כּמה יריוֹת־רוֹבה בּאויר, וּמשמפסיקים הם מוֹחאים כּף, גוֹמעים מה"עצידה"⁶ שלהם, ממלאים כּרסם והוֹלכים לישוֹן.

סאלם: וזה אצלם שׂמחה?

הפּלח: כּזאת היא שׂמחת הבּידוּאי, יא אפנדי.

סאלם: יכּנס האֵבל לשׂמחתם!

פּלח ב': אין דבר, בעוֹד זמן עם עוֹנת הפּוֹל תרבּינה שׂמחוֹת הפּלחים, ואז…

סאלם: העוֹנה עוֹדנה רחוֹקה.

פּלח ב': ריבּוֹנך נדיב וכל יכוֹל.

סאלם: משבּאה עוֹנת התבוּאה אוֹמרים" “לכשתבוֻא עוֹנת הכּוּתנה”. ומשבּאה עוֹנת הכּוּתנה אוֹמרים: “תבוֹא עוֹנת הפּוֹל”. הבל הבלים, לא כלוּם! אין שׂמחה ואין עצב.

פּלח ג': בּעוֹנת הפּוֹל הכּל הדוּר־נאה, בּרצוֹן אללה: מי שיש לוֹ ילד עוֹשׂה לוֹ בּרית־מילה… מי שבּתוֹ בּגרה כּוֹתבים כּתוּבּתה… וּמי שזוּגתוֹ “לא תצלח” נוֹשׂא לוֹ אחרת.

סאלם: כּך אצלכם, הפּלחים. שאין לכם כּשרוֹן וטעם וריח לשׂשׂוֹן וּלשׂמחה, לשירה וּלזמרה.

פּלח א': ארך הזמן, כּבוֹד האפנדי, קבוֹר לנוּ את מתנוּ…

סאלם: ראית? אנוּ עוֹמדים בּענין אחד וזה בּן־הכּלב בּא עלינוּ בּענין אחר… אין לוֹ כּל כּשרוֹן ורגש…

פּלח ב': אילוּ לפּחוֹת הכניס הפּוֹל השנה עשׂר “פּריזיוֹת”⁷.

סאלם: ואילוּ הכניס לך הפּוֹל עשׂר “פּריזיוֹת” מה היית עוֹשׂה?

פלח ב': הייתי כּוֹתב לעצמי “כּתוּבּה”⁸.

האשה: בּנביא, יא אפנדי, ראה נא כּמה נשתנה הילד… הבּיטה נא אל הקצף שפּרץ מפּיו!.. בּשם הנביא, כּבוֹד מחלקת־הבּריאוּת, קוּמה ועזרני.

סאלם: שמעי, אשה.

האשה: הן.

סאלם: רצוֹנך, שבּנך יבריא? ערכי לוֹ “לַילה”.

האשה (עוֹשׂה אזנה כּאפרכּסת): בּלילה?

סאלם: ראי בּת־כּלבים שכּמוֹתה?! אוֹמרים לך “לילה”, נשף בּתוֹף וּבחליל.

האשה: לילה? בּנביא, כּי אערוֹך. הרי עלי נדר שאערכהוּ, רק ירפּא לוֹ…

סאלם: אתם בּני־אדם מחוּסרי רגש – וחסל! טבעתם בּכך. מה אעשׂה לכם? שמא אקנה לכם רגש מן השוּק? “מַואל” זה אינוֹ שוה… (מרים את חלילוֹ וּמחלל) לוּ… לוּ… לוּ… (שוֹתק. נפגש בּדממה קרה ואין אחד פּוֹתח פּיו לוֹמר לוֹ דבר) כּן, אבל עוֹדדוּני, הרימוּ קוֹל! היכן אתם?

כּוּלם (בּרטט): אללה⁹!

פּלח ב' (בּהתלבוּת של חנוּפּה): אכן היטבת נגן, מוֹרֵנוּ סאלם.

סאלם: כּן, כּך, כּך, חוֹלה, בּן־חיל אתה.

כּוּלם: אללה! הדרן, סאלם אפנדי!

סאלם: די! עוֹד לא שמעתם כּלוּם. אילוּ שרתי לכם קטע מקטעי ה"מכוֹנה"¹⁰ של עבּד אלמוּטאלבּ מה הייתם אוֹמרים? התקליטים האחרוֹנים, שהגיעוּ אליו מקהיר, זהוּ דבר שלמעלה מן השׂכל! חבל, חבל, אינכם מבינים אפילוּ מה אני סח. נחזוֹר לעניננוּ. שמעוּ נא בּית זה (מחלל).

עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי נכנס וּמפנה לוֹ דרך בּין המוֻן הפּלחים.

עבּד אלמוטאלב: אללה! אללה! איזו מחלקת־בּריאוּת כּאן?

סאלם (מוֹציא את החליל מפּיו וּפּוֹנה אליו. שוֹתק).

עבּד אלמוּטאלבּ: כּל המחלקה היא עכשיו בּרשוּתך?

סאלם: ודאי! מחלקת־הבּריאוּת הטוֹבה בּיוֹתר בּמחוֹז כּוּלוֹ, עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי!

עבּד אלמוּטאלבּ: כּבוֹדך מסדר כּאן נשף?

סאלם (בּקרירוּת): אין זה עסקך.

עבּד אלמוּטאלבּ (נותן עיניו בּפּלחים): והללוּ, חוֹבשי מצנפוֹת הלבד, מי הם? והנשים והילדים בּזבוּביהם וּבלכלוּכם וּבצוֹאתם צפוּפים בּחדר־הבּדיקה מסביבך כּמוֹ בּ"מוֹלד"¹¹.

סאלם:אין זה נוֹגע לך.

עבּד אלמוּטאלבּ: דברים אלוּ אינם מוֹצאים חן בּעיני, “ד”ר סאלם". אמוֹר בּעצמך: אילוּ היה נכנס אצלך מישהוּ מהממוּנים וראָה סדר זה וּתכוּנה זוֹ – כּלוּם לא היה מנכּה לך שׂכר יוֹמַים?

סאלם: עסוֹק בּעניניך, עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי!

עבּד אלמוּטאלבּ: פּלאי־פּלאים!

סאלם: מה לך ולחדר־המרפּאה? מקוֹמך בּלשכּת לבלר המחלקה. אילוּ בּאתי וישבתי אצלך וערכתי לך שׂיחוֹת, היה לך פּתחוֹן־פּה. לכאן אין אתה רשאי להיכּנס אלא בּזמן שהרוֹפא נמצא: תיכּנס, תביא את הדוֹאר ותצא.

עבּד אלמוּטאלבּ (בּחריפוּת): אני אכּנס לחדר החשוּב בּיוֹתר אשר יישר בּעיני. אני בּתוֹרת הפּקיד הגבוֹה בּיוֹתר אחרי הרוֹפא נכנס לכל מקוֹם שאני רוֹצה… ואכּנס לתוֹך עיניך הללוּ.

סאלם: אין כּאן דבר, ששמוֹ פּקיד גדוֹל ופקיד קטן.

עבּד אלמוּטאלבּ: שמע נא, הנער, שמע נא, יא סאלם! בּכבוֻדי, אם לא תקשוֹט עצמך ולא תשׂים קץ לחוּצפּה וחוֹסר־הבּוּשה לא אימנע מלשלוֹח תזכּיר נגדך.

סאלם: תזכּיר? כּתוֹב, אחי, ששים תזכּירים כּאחד. מה תאמר, מה? שאני גנב? לוֹקח שוֹחד? משׂחק בּקלפים? הכּל יוֹדעים את ישרי. (פּוֹנה אל הפּלחים) שמע נא, החוֹלה, אתה והוּא, האם לקחתי מעוֹדי פּרוּטה מכּם?

כּוּלם: “לע”. (לא)!!

סאלם (ממשיך): לכל היוֹתר, לכל היוֹתר אני אוֹהב קצת שׂמחה.

עבּד אלמוּטאלבּ: קצת?

סאלם: בּין כּך ובין כּך – מה חטאתי? אוּלם אני יכוֹל לוֹמר לשנוֹדה¹² הגזבּר והוּא יחבּר תזכּיר של שירוֹת ותשבּחוֹת שיעיף אוֹתך מכּאן, מתלא לאידפוֹ¹³.

עבּד אלמוּטאלבּ (נרגש): מה אמרת?

סאלם: אני אוֹמר דברים נכוֹחים. אני מוֹחי צלוּל. איני חמוֹר. אני אוֹמר, שכּבוֹדך עוֹלה בּמעשׂיך היפים על הכּרוֹז של מחלקת־המדידוֹת ועל גזבּר הנפה¹⁴, אתה מטיל קצבוֹת חדשיוֹת על החנוָנים וּמתקיני ה"בּוּזה"¹⁵ והירקנים בּתוֹרת לבלר מחלקת־הבּריאוּת וּמפקח על מצרכי מזוֹן.

עבּד אלמוּטאלבּ (מטיל מבּט חטוּף על הנאספים): וּמה עוֹד, סאלם?

סאלם: ואני אוֻסיף ואוֹמר, שבּכל לילה ולילה אתה נוֹעד עם מזכּיר הנפה ועם הממוּנה על התחנה ועם המחסנאי של הזבלים החימיים ואתה וכל החבריה יוֹשבים כּל הלילה בּמחסן וּמשׂחקים בּקלפים לאוֹר עששית מספּר 5; ושלשוֹם נפלה קטטה מרה בּיניכם בּשל קלף אחד והעששית נשבּרה – עד שנפלה כּמעט דליקה בּמחסן.

עבּד אלמוּטאלבּ: התבייש, יא סאלם, “יא תלאווי” (איש תלא), הקהל עומד ושומע.

סאלם: לא איכפּת לי…

עבּד אלמוּטאלבּ (בּבקשה ותוֹכחה כאחת): נאה ויאה להשמיע דברים כּאלה בּאזני הקהל!

סאלם: כּך, אלא אם כּן תקשוֹט עצמך מיד, משוּם שלשוֹנך, בּמחילה, גסה וּמזוּפּתת.

עבּד אלמוּטאלבּ: לשוֹני מזוּפּתת? (משנה נעימת קוֹלוֹ): שכחת, יא סאלם, את הלחם והכּבוּשים שאתה לוֹעס בּביתי לקוֹל נגינה של תקליטי מוּנירה וסוּמה ועבּד אל־והאבּ¹⁶, ואתה קוֹרא “הוֹי”! וּפיך מלא ואתה זוֹרק מהתרגשוּת את מצנפתך על הארץ¹⁷.

סאלם: שוּם איש אין לוֹ זכוּת עלי… וגם אתה שוֹכח את הרקיקים החביבים עליך, שאני מכבּדך בּהם.

עבּד אלמוּטאלבּ: איני מכחיש. (משׂיאו לענין אחר) היוֹדע אתה, סאלם? יש לי חדשה, שתוֹציאך מדעתך ממש…

סאלם (בּהתלהבוּת): הגיעוּ אליך תקליטים חדשים מקהיר?

עבּד אלמוּטאלבּ: אֵילוּ תקליטים? חשוּב מזה הרבּה, ויפה מזה הרבּה, חדשה, שמימיך לא שמעת כּמוֹתה.

האשה (חוֹזרת וּמבקשת): אימתי התחבּוֹשת? אימתי, כּבוֹד מחלקת־הבּריאוּת?..

סאלם: סתמי פּיך, אשה. אין לי מנוּחה ממך. תני ואשמע את החדשה הפּלאית.

עבּד אלמוּטאלבּ (לסאלם): היכן היית אמש?

סאלם: (מסתכּל בּוֹ): אצל חואג’ה ג’בּוּר הרוֹקח.

עבּד אלמוּטאלבּ: איבּדת מחצית ימי חייך!

סאלם: כּיצד?

עבּד אלמוּטאלבּ: אתה מכּיר את סוּמה, שאתה שוֹמע אוֹתה בּפוֹנוֹגרף?

סאלם: וּמה איפוֹא?

עבּד אלמוּטאלבּ: היא היתה כּאן אמש.

סאלם: שקר אחד…

עבּד אלמוּטאלבּ: בּכבוֹדך!

סאלם: הישבע נא בּכבוֹד אמך!

עבּד אלמוּטאלבּ: בּכבוֹדה של אמי, כּי סוּמה שרה בּ"סַראיה" (חצר, ארמוֹן) של עיסאוי בּק.

סאלם (מופתע): סוּמה אשר בּ"מכוֹנה"¹⁸?

עבּד אלמוּטאלבּ: אוֹתה סוּמה אשר קטעיה בּ"מכוֹנה".

סאלם: זאת המצוּירת על קוּפסת המחטים?

עבּד אלמוּטאלבּ: וכי יש לך אלף סוּמה בּמצרים?

סאלם: היא היתה כּאן, בתלא?

עבּד אלמוּטאלבּ: מה? אינך מבין ערבית? אני אוֹמר לך, שהיתה בּ"סראיה" של עיסאוי בּק.

סאלם (אחרי שהות): וּבני־אדם ראוּה?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּני־אדם מסלתה וּמשמנה של העיר.

סאלם: וּמה היא? ואיך היא?

עבּד אלמוּטאלבּ: כּלוֹמר?

סאלם (הוזה): בחורה זו, זה מין דבר, מין בריה קרוצה מן האור…

עבד אלמוטאלב: ראה, סוּמה זוֹ אין כּמוֹתה בּכל העוֹלם כּוּלוֹ.

סאלם (לאחר אתנחתא): ונתנה גם קוֹלה בּשיר?

עבּד אלמוּטאלבּ: עד הבּוֹקר. והדוֹקטוֹר שלנוּ היה. מה טעם, למשל, אֵחר היוֹם אל המשׂרד? ואנשים חשוּבים היוּ מוּזמנים אל ה"סַראיה". והבּק הקימקאם וּגדוֹלי הפּקידים והנכבּדים נקוּבי־השם שבעיר, הסוֹלת והשמן…

אלם: ואתה הוּזמנת?

עבד אלמוטאלב: מוּבן

סאלם: יפה מאד. אם כּן לא נשאר אדם בּחוּץ, חוּץ ממני. אני, משמע, אין לי שייכוּת כּלל לסלתה ושמנה של תלא.

עבּד אלמוּטאלבּ: הוֹי, אילוּ ראית אוֹתה שעה ששרה: “אשר אהבתך – מעדני מלך”. התרבּוּש היפה שבּיפים נזרק תחת רגליה.

סאלם: תרבּוּשך אינוֹ נראה מעוּך כּלל.

עבּד אלמוּטאלבּ (מסיר תרבּוּשוֹ וּמסתכּל בּוֹ): הוּא נפל על כּר־המשי, שדרכה עליו.

סאלם: על משי דרכה?

עבּד אלמוּטאלבּ: הוֹי, מטוּמטם שכּמוֹתך! וכי על זכוּכית צריכה היתה לדרוֹך?

סאלם (לעצמוֹ): חבל, חבל!

עבּד אלמוּטאלבּ: ודאי, זה היה ליל־עדנים, לילה ממיטב ימי החיים. מי מאתנוּ תיאר לעצמוֹ, שיחיה ויגיע ויראה את סוּמה כּה קרוֹבה כּמוֹ בּאוֹתוֹ לילה? אך מזלנוּ האיר לנוּ. כּך נגזר עלינוּ לטוֹבה.

סאלם (בּהתרגשוּת חזקה): מחצית חיי הלכה בּגמיעת מים¹⁹, הוֹי, המוּסלמים! ולא היה אדם האוֹהב את הנביא, שיוֹדיעני על כּך?

עבּד אלמוּטאלבּ: לא בּרעש! אמור נא, מי ידע היכן היית אוֹתה שעה?

סאלם: יחרב בּיתך, יא ג’בּוּר. מה יצא לי וּמה יצא ל"חואג’את"²⁰ מבּילוּי זמן בּבית־המרקחת?

עבּד אלמוּטאַלב: כּדי שיראוּך בּאשמוֹרה האחרוֹנה בּלילה גוֹמע שתי כּוֹסוֹת אראק אצל טנאשי המוֹזג.

סאלם: הוֹי, בּני־אדם! הבּיישנים כּבר מתוּ ועברוּ וּבטלוּ מן העוֹלם! אין אנוֹשיוּת ואין אצילוּת בּמקוֹם הזה. אתה, עבּד אלמוּטאלבּ, יוֹדע כּי יש לילה כּזה ואינך אוֹמר לי?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּעצם בּא הענין לפתע פּתאוֹם. וּמעשׂה שהיה כּך היה: הגבירה (סוּמה) נסעה מאלכּסנדריה לקהיר וּבמכוֹניתה חל קלקוּל ליד בּריכת אם־סַבָּע, וּמכּיון שעיסאוי בּק הוּא ממכּריה שׂוֹחחוּ בּטלפוֹן ואז קם עיסאוי בּק ונסע הוּא ואנשיו לבריכת אם־סַבּע והקבּילוּ את פּניה…

סאלם: ועדיין היא בּעיר?

עבּד אלמוּטאלבּ: עכשיו היא נוֹסעת.

סאלם (מתרוֹמם מהר): השבח לאללה!

עבּד אלמוּטאלבּ (מחזיק בּוֹ): מה יש, סאלם, להיכן?

סאלם (מתחמק מידוֹ)) הניחה לי.

עבּד אלמוּטאלבּ: לאן אתה הוֹלך?

סאלם: אראה אוֹתה מרחוֹק… אראה מה טיבה…

עבּד אלמוּטאלבּ: קצת סבלנוּת.

סאלם: אל תפריעני. אין לי ממך אלא הפסדים וּנזקים.

עבּד אלמוּטאלבּ: עדיין אינה נוֹסעת.

סאלם: מנין לך?

עבּד אלמוּטאלבּ: המכוֹנית שלה עוֹדנה שבוּרה ועוֹמדת בּמסילת השׂדוֹת ונהגוֹ של עיסאוי בּק מטפּל בּה מאז הבּוֹקר.

סאלם: משמע, שלא אלך עכשיו?

עבּד אלמוּטאלבּ: אין תוֹעלת בּדבר.

סאלם: ואימתי אראה אוֹתה?

עבּד אלמוּטאלבּ: כּשתבוֹא בּמכוֹנית שלה תמצא את כּל העיר הוֹמה ורוֹגשת ויוֹצאת לקראתה.

(דממת רגע)

סאלם: ראית אוֹתה מקרוֹב?

עבּד אלמוּטאלבּ: “יא סַלאם²¹!” איזה יוֹפי!

סאלם: ושמעת את קוֹלה מקרוֹב?

עבּד אלמוּטאלבּ: “יא סַלאם!” אל תשאל.

סאלם: נאה ויאה! והדוֹקטוֹר גם הוּא שמע וראה?

עבּד אלמוּטאלבּ: כּמוּבן. שמע אוֹתה, ראה אוֹתה ודיבּר עמה.

סאלם: גם חֶבר הנוֹגנים שֶלה?

עבּד אלמוּטאלבּ: לאו, מנגנים שלה בּקהיר. לא היה אתה אלא המַלחין²² שלה זכַּריא וסאמי המשוֹרר המחבּר בּשבילה את השירוֹת והפּזמוֹנוֹת וּ"מסטאֶרו" טוּבּה, האימפּרֶסַריוֹ.

סאלם: בּלבד?

עבּד אל מוּטאלבּ: אבל זוֹ היתה זמרה כּהלכה. איזה ליווּי. מה ליווּי? היא צריכה ליווּי?

סאלם: ואֵחַרתם שֶבת?

עבּד אלמוּטאלבּ: עד עלוֹת השחר. הדוֹקטוֹר שלנוּ עוֹדנוּ יוֹשב שם.

סאלם (נאנח בּצער): אני הוּא שהפסדתי ותעיתי בּתוֹהוּ־לא־דרך.

עבּד אלמוּטאלבּ (בּחיוּך): שמוֹר על בּריאוּתך, סאלם!

סאלם (ממשיך): בּלילה שכּזה אני יוֹשב אצל חואג’ה ג’בּוּר והוּא אוֹמר לי: "מה דעתך על “חוּפּת העוֹנג חוֹפפת על בּבת־עיני”²³? ואני משמיע לוֹ “קטע” והוּא לי מהדברים הישנים עד כּדי יציאת הנשמה מחמת שיעמוּם.

עבּד אלמוּטאלבּ (צוֹחק).

סאלם (מבּיט אליו בּחימה): צוֹחק אתה?

עבּד אלמוּטאלבּ: קיצוּרוֹ של דבר, אפשר ויתמזל מזלך ותשמע את סוּמה עוֹד היוֹם. (פּוֹנה לצאת).

סאלם (בחוֹם): היכן?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּתקליטים החדשים שיגיעוּני (יוֹצא).

(רגע דממה. סאלם יוֹשב עצוּב וּמוּרד ראש).

פּלח א': תן לנוּ, אדוֹננוּ האפנדי, רשיוֹן לקבוּרה. הניחנוּ להוֹציא את הגוּפה.

סאלם (בּרוֹגז עצבים): אני הוּא אשר מַתי ונקבּרתי.

פּלח א': אם כּן קבוֹר לנוּ גם את המת האחר, שלנוּ. עשׂה חסד, למצוָה גדוֹלה תיחָשב לך.

סאלם (כּלא שוֹמע).

הפּלח (בּהתמרמרוּת): אדוֹן, אי־אפשר כּך…

סאלם (לעצמוֹ): אהה… אני הוּא שנקבּרתי.

הפּלח: ואיך זה קרה, שאנחנוּ בּלבד יוֹשבים כּאן בּלי קבוּרה?

הפּלח: “אדוֹן הבּריאוּת”! קבוֹר אוֹתנוּ!

סאלם (בּסערת חימה): כּלוֹמר, אתה רוֹאה, שמצב־רוּחי הוֹלם עכשיו קבוּרתך?

(רגע דממה)

סאלם נכנס למשׂרד כּשהוּא קוֹדר וכעבוֹר רגע נכנסת אחריו משרתת חבּשית כּבת חמש־עשׂרה.

המשרתת החבּשית: הדוֹד סאלם!

סאלם (מרים ראשוֹ): מה רצוֹנך כּאן גם אַת?

המשרתת: לך ודבּר עם גבירתי אשת הדוֹקטוֹר.

סאלם (מסב את פּניו ממנה): איני פּנוּי.

המשרתת: גברתי אוֹמרת לך: קח את החליל וּבוֹא, כּי בּאוּ אוֹרחים לביתנוּ.

סאלם (מבּיט אליה בּרוֹגז קשה): ישמרני האל!

המשרתת: הוֹלך אוֹ לא הוֹלך?

סאלם: איני מבין! רוֹצים, שאעזוֹב את מחלקת־הבּריאוּת, הטלפוֹן, התחבּשוֹת והחוֹלים הצריכים בּדיקה ואלך לשעשע את האוֹרחים?

המשרתת: וּמה הדבר? האינך עוֹזב כּל יוֹם את החוֹלים וחילוּפי התחבּשוֹת ורץ, אם מגיע לאזנך שמץ של בּקשה לחלל בּחלילך? מה יוֹם מימים?

סאלם: כּך הוּא יוֹם זה.

המשרתת: גברתי תכעס: נמצאת אצלה אשת הקימקאם והן רוֹצוֹת לשמוֹע “שבע בּארוֹת” לעבּד אלוַהאבּ.

סאלם: אין היוֹם לא שבע בּארוֹת ולא שבעה דליים.

המשרתת: בּנביא! גברתי תסַפּר לאדוֹני הרוֹפא לכשיחזוֹר.

סאלם: יחזוֹר? מהיכן יחזוֹר?

המשרתת: האם לא קם אמש מחמת מקרה־יריוֹת שקרה?

סאלם: מקרה־יריוֹת?

המשרתת: הבּק הקימקאם דפק אצלנוּ בּחצוֹת הלילה ואמר, כּי בּתחוּמי כּפר אַש־שיך סַלים אירע מאוֹרע־יריוֹת ואדוֹני הרוֹפא קם ונסע.

סאלם: “יריה, זריה” – אין זה מעניני.

המשרתת: כּלוֹמר, אינך נענה, דוֹדי סאלם?

סאלם: הסתלקי, הבּת, מכּאן ואל תוֹסיפי להרתיח את דמַי הרוֹתחים, ואם לאו – אקוּם ואמדוֹד לך מידה ואשבּר את מלתעוֹת־החיה שלך.

המשרתת: אבּא שלי! יהי כן. בּנביא! אם לא תשמע לדברי ולא תבוֹא, דע לך, כּי יוֹם מזוּפּת יבוֹא עליך.

סאלם: אי לך, פּרצוּף של קוֹף, צבע של יוֹד!

המשרתת: חַלְלָן שכּמוֹתך!

סאלם (מתעוֹרר): מה אמרת? מה אמרת?

המשרתת (שמה אצבּעה על פּיה כּמחקה נגינת חליל): לוּ… לוּ… לוּ…

סאלם (בּכעס כּבוּש): סתמי פּיך, הבּת…

המשרתת: אחד שכּמוֹתך המחלל בּחליל בּמחיר כּמה רקיקים!

סאלם (פּוֹנה אל הפּלחים והפּלחיוֹת שלפניו): רוֹאים אתם? בּכבוֹד אמך, לא אניח לך. תפסוּה, ילדים!

המשרתת (בּריצה): הוּי אמא, אמא שלי…

סאלם (צוֹעק): הקיפוּה! תפוֹס אוֹתה, החוֹלה!

המשרתת (צוֹרחת וּבוֹרחת מידי הרוֹצים לתפסה): הוֹי, צרה! הוֹי, יגוֹן! הוֹי, אנחה!

(הרוֹפא בּא כּנגד המשרתת הצוֹעקת, שהחוֹלים מנסים לתפסה)

הרוֹפא: מה כּאן? מה מהוּמה זוֹ?

המשרתת: עזוֹר לי, אדוֹני! אני מתה… הדוֹד סאלם רוֹצה להמיתני…

הרוֹפא (לסאלם): אין כּאן מחלקת־בּריאוּת כּלל! מי שאוֹמר כּך, אינוֹ אלא שקרן, בּמחילה. כּאן בּית־חוֹלים לחוֹלי־רוּח. אתה, סאלם, מתקין לי כּאן בּית־מטוֹרפים?

סאלם: היא מכַנה לי שֵם “חללן”.

הרוֹפא (למשרתת): מה זאת אוֹמרת?

המשרתת: שקרן עד תוֹך בּני־מעיו.

הרוֹפא: קוּמי וּלכי לך.

(המשרתת יוֹצאת).

הרוֹפא (לסאלם): קצר לשוֹנך וחדל מדברים בּטלים וּשמע מה שאני אוֹמר לך. קוֹדם כּל טאטא לי מכּאן את עדר הצאן והבּקר. (מראה על הקהל המצטוֹפף) חיש מהר. אלף פּעמים אמרתי לך, שהחדר שלי אינוֹ דיר בּשביל העדרים הבּאים בּלכלוּכם, כּניהם וצוֹאתם… יַלְלַה! חיש מהר! בּני־אדם בּאים לכאן לבקר.

סאלם: (בּענין): אֵילוּ בּני־אדם?

הרוֹפא: אין זה עסקך. נַקה וסדר את בּית־הבּריאוּת חיש מהר!

האשה: כּבוֹד אדוֹן הדוֹקטוֹר הגדוֹל…

סאלם: (דוֹחפה החוּצה עם שאר הפּלחים): החוּצה, החוּצה!

הרוֹפא: (מפשיל שרווּליו וּפוֹנה אל הכּיוֹר התלוּי על הקיר): אַללה! היכן המים? הבּרז ריק ויבש! וכי לא אמרתי לך, יא סאלם: השכּמת בּבּוֹקר, ראשית חכמה מלא את הכּיוֹר? מה המעשׂה הזה?

סאלם: האם ישבתי בּחיבּוּק ידים? האם איני יוֹשב מאוֹר הבּוֹקר וּמחליף תחבּשוֹת לקהל?

הרוֹפא: לפני התחבּשוֹת למה לא הסתכּלת בּכּיוֹר?

סאלם: (שוֹתק).

הרוֹפא: מה נשתתקת פּתאוֹם? מפּני מה אינך משיב לי?

סאלם (בּלחש): שכחתי.

הרוֹפא: שכחת? תמיד אתה שוֹכח. בּאללה! איני מבין, אדם היוֹשב תמיד ושוֹכח מה הוּא עוֹשה בּעוֹלם הזה?

סאלם (חרישית): צדקת.

הרוֹפא: נוּ, קח את המים וצק על ידי וארחץ פּני.

סאלם: (בּאפתעה): לרחוֹץ? פּני מי?

הרוֹפא: פּני מי? פּנַי. וכי יש כּאן פּנים אחרוֹת?..

סאלם: (בּהיסוס): כּבוֹדך, כּלוֹמר אדוֹני, לא רחץ פּניו הבּוֹקר בּביתוֹ?

הרוֹפא: (בּמבוּכה): בּביתי… אה… בּעצם אני… אוֹמַר לך את האמת: שכחתי.

סאלם (בחיוּך קל מלא זדוֹן): שכחת, אדוֹני, לרחוֹץ פּניך?

הרוֹפא (בּגערה): הן, שכחתי, וּבכן מה קרה וּמה התחוֹלל?

סאלם (בּנעימת נימוּס): לא, לא־כלוּם. וכי אמרתי, שקרה אוֹ התחוֹלל משהוּ? (הוֹלך וּמביא את הכּד מן החלוֹן).

הרוֹפא: (פּוֹשט ידיו כּשהסבּוֹן על פּניו ועיניו עצוּמוֹת): צק מים וּמנע עצמך מדברי הבל, מחוּסר־בּוּשה שכּמוֹתך! סאלם (מוֹחה): אין אני מחוּסר־בּוּשה. אני תוֹפס ענין כּשהוּא מרחף עדיין, כּבוֹדך לא רחץ פּניו בּביתוֹ משוּם שהיה עֵר בּלילה²⁴.

הרוֹפא (זוֹקף ראשוֹ וּפוֹקח עיניו מתוֹך הסבּוֹן): אני… היכן הייתי עֵר הלילה?

סאלם (בּנעימת ערמה): רצוֹני לוֹמר, אדוֹני היה עֵר בּמקרה שקרה, מקרה־יריוֹת, בּסביבת הכּפר שיך סלים.

הרוֹפא:הן, הן, כּך הוּא הענין בּדיוּק.

סאלם (בּזדוֹן): לא כן? אדוֹני שכח פּשוּט.

הרוֹפא: כּן, בּאמת שכחתי…

סאלם: וּמהוּ האיש השוֹכח תמיד?

הרוֹפא: וּמהיכן ידעת, שהייתי מחמת מאוֹרע בּסביבת כּפר השיך סלים?

סאלם: כּלוּם אנוּ יוֹשבים כאן וּמשׂחקים? וכי לא הגיעה הבּוֹקר שׂיחה טלפוֹנית מאוֹתוֹ כּפר בּשעה שכּבוֹדוֹ עוֹד לא הגיע כדי לנתח גוּפתוֹ של ההרוּג?

הרוֻפא: מה אתה סח, סאלם? שׂיחה טלפוֹנית?

סאלם: כּך, כּך השיבוֹתי: “הדוֹקטוֹר קם, הוּא וּכבוֹד הקימקאם, לפני שעה בּערך”. האם לא יצא אדוֹני יחד אתוֹ?

הרוֹפא: אימתי קמתי? אימתי? (תוֹפס את הענין) הן, הן, קמתי, ודאי קמתי ויצאתי עם הקימקאם.

סאלם: כּך השיבוֹתי להם.

הרוֹפא: ואוֹתוֹ הרוּג נפל… הלילה?

סאלם: האם כּבוֹדוֹ לא ניתח את גוּפוֹ?

הרוֹפא: אה… אה… ודאי.

סאלם (בּערמת זדוֹן): ודאי, ודאי…

הרוֹפא:והשׂיחה הטלפוֹנית אימתי היתה?

סאלם: אמרתי לאדוֹני: הבּוֹקר.

הרוֹפא (מהרהר): הרוּג… מיריה?

סאלם: אדוֹני מיטיב לדעת ממני..

הרוֹפא: הן, הן, ודאי. לך והוֹצא את שאר הקהל החוּצה.

סאלם: שכחתי לספּר לאדוֹני ידיעה חשוּבה.

הרוֹפא: וּמה עוֹד?

סאלם: עיסאוי בּק שלח להזמין את כּבוֹדוֹ אל ה"סראיה" להאזין לזמרת הגברת סוּמה מקהיר.

הרוֹפא (בּאי־רצוֹן): יוֹדע… למשל, אימתי?.. כּלוֹמר, אימתי היה מעשׂה?

סאלם: אתמוֹל, וגם הזמינוּ את עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי.

הרוֹפא: מי אמר לך, שהזמינוּ את עבּד אלמוּטאלבּ?

סאלם: הוּא אוֹמר, שהיה מוּזמן.

הרוֹפא: שקרן! הלה עמד על מפתן השער הגדוֹל יחד עם ה"אַגוּאַת"²⁵ והנהגים.

סאלם: אדוֹני ראה אותו?

הרוֹפא: רצוֹני לוֹמר, הבחנתי בּוֹ בּעברי בּמקרה ליד ה"סַראיה".

סאלם: אם כּן, לא היה מוּזמן פּנימה עם סלתה ושמנה של העיר ולא השליך את תרבּוּשוֹ…

הרוֹפא: יכוֹל היה לזרוֹק את תרבּוּשוֹ החוּצה, אל הגוֹרן.

סאלם: לאו, לאו – על כּר המשי.

הרוֹפא: תבין, שזה היה נשף מיוּחד, שאין בּו מוזמנים ואין בּוֹ מכוּבּדים: כּל המסוּבּים היוּ בּסך־הכּל שבעה.

סאלם (בנעימת זדוֹן): ואדוֹני ראה אוֹתם וספר וּמנה, שהם שבעה בּמספּר בּעברוֹ בּמקרה ליד ה"סַראיה"?

הרוֹפא: מוּבן,.. פּירוּשוֹ… רצוֹני לוֹמר… הסתלק מכּאן, מחוּצף ללא טיפּת בּוּשה!

סאלם (זז ממקוֹמוֹ לצאת): האשמה בּי! טעיתי…

הרוֹפא: מה לך אצל דברים מעין אלוּ? איני מחוּיב לגלוֹת לך את סוֹדוֹתי הפּרטיים. איני חסר אלא זה!

(שוֹמע קוֹל צפירת מכונית בּחוּץ)

סאלם (צוֹעק): ה"טרוֹמבּיל"!

הרוֹפא (בּהתלהבוּת): הן, בּאוּ. שמע, סאלם, מהר והכנס את קהל החולים לחדר המחסן וּנעוֹל בּפניהם את הדלת. איני רוֹצה בּשבט מלוּכלך זה בּאוּלם. עשׂה חסד, סאלם… עזוֹר לי בּטוּב טעמך.

(סאלם יוֹצא בּריצת־רגלים מלא שׂשׂוֹן ושׂמחה. הרוֹפא מתקן את לבוּשוֹ בּחפזוֹן ועוֹמד עמידה מלאכוּתית. נכנסים סוּמה וּסביבה עיסאוי בּק, סאמי, זכּריא, האימפּרסריוֹ טוּבּה והקימקאם מאחריהם)

הרוֹפא (נחפּז לקראתם): בּרוּכים הבּאים! בּרוּכים הבּאים! בּרוּכים, בּרוּכים!

סוּמה: אמרתי, עלי להיפּרד ממך טרם אסע לקהיר. והנה בּאתי, דוֹקטוֹר, כּאשר הבטחתי.

הרוֹפא: תוֹדוֹת מאליפוֹת! אסיר־תוֹדה על שהוֹאלת וּבאת. מחלקת־הבריאות הזהירה עם בוֹאך. נתכּבּדנוּ בּבוֹאך. נתכּבּדנוּ! קפה, יא סאלם!

סאמי (פּוֹנה כּה וכה וּמסתכּל בּפּינוֹת): זוֹהי מחלקת־הבּריאוּת?

הרוֹפא: הכלּ לפי היכוֹלת, “צחיה” של ערי־השׂדה. לא מוּתקן כּראוּי ולא נקי בּיוֹתר.

עיסאוי בּק: אמרתי לך כּבר, דוֹקטוֹר, הוֹדיעה למחלקה הנאוֹתה ואסַייד את הקירוֹת לבן וצח ואצבּע אוֹתם בּצבע שמן.

סוּמה: בּית זה שלך הוּא, יא עיסאוי?

הקימקאם: העיר כּוּלה היא כּמעט רכוּשוֹ של עיסאוי בּק.

עיסאוי (לאימפּרסריוֹ וזכּריא המסתכּלים בּלוּח בּחינת הראייה שבּאחת הזויוֹת): אל תתקרב, “אוּסתאז”²⁶ זכּריא. וגם אתה “מאסטאֶרוֹ” טוּבּה, מה לך שם? הסתלקוּ, עוֹד מעט והרוֹפא יבדוֹק אתכם. (לרוֹפא) אחרי שעזבת אוֹתנוּ, דוֹקטוֹר, בּשׂדה נפל פּחד רכיבה על סוּס על ה"מאסטאֶרוֹ" טוּבּה. הבאנוּ לוֹ סיָחה. נראה, שעלה על דעתוֹ של הפּרש להשׂיג את ה"אוּסתאז" זכּריא וּבהדהירוֹ את רכוּבוֹ²⁷ התחיל מתנדנד ונפל לתוֹך התעלה.

(הכּל צוֹחקים)

זכּריא: תן שבח והוֹדיה לבּוֹרא, שהתעלה יבשה היתה. אילוּ היתה אַמת־המים עוֹברת בּתוֹכה, היה טוּבּה טוֹבע: שכּמוֹתוֹ אינוֹ צף, כּי אכזבתוֹ כּבדה…

סוּמה (צוֹחקת): אכן, דוֹקטוֹר, צחקנוּ כּהלכה.

טוּבּה: מה יש? אין נוֹפל אלא בּן־חיל, משל הדיוֹט אוֹמר.

הרוֹפא (צוֹחק): וה"אוּסתאז" זכּריא?

זכּריא: זכּריא מאוּכזב, שלא נפל ולא הוֹכיח, שבּן־חיל הוּא. (צוֹחקים)

סאלם (על מפתן הדלת): כּבוֹד אדוֹני הדוֹקטוֹר! אדוֹני הדוֹקטוֹר!

הרוֹפא (נבהל בּמקצת): מה יש? מה קרה?

סאלם (בּלחש): ענין חשוּב.

הרוֹפא (ניגש אל הדלת): מהר ואמוֹר!

סאלם (בּלחש לחצאים): תשיר נא הגברת “מַואל”.

הרוֹפא: זהוּ הענין החשוּב?

סאלם: ואם לאו, תזמר “אשר אהבתך מעדני־מלך”…

הרוֹפא: רחמנא ליצלן! זה הקפה, אשר אמרתי לך להביאוֹ על כּנפי המהירוּת?

סאלם (לוֹחש): אין לנוּ די ספלים. בּיתוֹ של הקימקאם קרוֹב ושלחנוּ לשם לשאוֹל שני ספלים.

הרוֹפא: הס! הנמך קוֹלך! (מבחין בּעבּד אלמוּטאלבּ העוֹמד מאחרי הדלת בּלי תרבּוּש וּמעיל). ואתה מה לך שם, עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּאתי לקחת את הדוֹאר.

הרוֹפא: המתן קצת, הלא עיניך הרוֹאוֹת, שאין זה דבר בּעתוֹ. (חוֹזר אל אוֹרחיו המשׂוֹחחים בּיניהם, מתלוֹצצים וצוֹחקים) כּבוֹד רב עשׂית לנוּ וּלתלא עירנוּ בּביקוּרך, גברת סוּמה!

סאמי: קוּמוּ ונלך.

סוּמה: עיפת מהר, סאמי? טוֹב, לכוּ ונלכה.

הרוֹפא: כּל עוֹד לא שתיתם את הקפה לא יתכן ללכת מפּה.

זכּריא: כּיצד נסע והמכוֹנית של הגברת מקוּלקלת ונמצאת בּדרך בּין השׂדוֹת?

עיסאוי: היית בּן־חיל, אוּסתז זכּריא, אילוּ שיכנעת את הגברת שתכבּדנוּ ותשב עמנוּ עוֹד לילה אחד. מה החפּזוֹן?

טוּבּה: לאו. עשׂה עמנוּ חסד, יא בּק! אי־אפשר לדבּר על כּך. הגברת צריכה להיוֹת הלילה בּקהיר.

סוּמה: נכוֹן, צריכה אני לנסוֹע מיד לקהיר.

עיסאוי: אם כּן, הרי ה"פּאקארד" שלי יסיעך. לשׂמחתי המכוֹנית חדשה, קיבּלתיה לפני שלוֹשה ימים ועדיין לא נסעתי בּה. איני יוֹדע אמנם אם תמצא חן בּעיניך.

טוּבה: תמצא חן בּעינינוּ. מאד מאד.

סוּמה (בּנעימת מחאה ותוֹכחה): טוּבּה! לאו, עיסאוי בּק… תוֹדה, איני יכוֹלה.

סאמי: אנוּ נוֹסעים בּרכּבת.

סוּמה: יפה, נסע בּרכּבת. התחנה קרוֹבה (פּוֹנה אל החלוֹן, שמבּעדוֹ נראה הסימאפוֹר של הרכּבת).

עיסאוי: לא פּיללתי, שבּענין פּעוּט כּזה תתעקשי וּתסרבי.

סוּמה: לא נתכּוונתי לכך.

עיסאוי: על כּל פּנים לא קיויתי ליחס כּזה.

סוּמה: וּמה תאמר אם המכוֹנית שלי תוּקנה? אין זה מתקבּל על הדעת, שלא תיקנוּה עדיין. אוּלי אפשר לשלוֹח מישהוּ אל הנהג?

הקימקאם: מיד נשלח פּקיד משטרה לבריכת אס־סַבּע.

עיסאוי: ועל צערנוּ אין את נוֹתנת דעתך כּלל?

סוּמה: בּאללה, יא עיסאוי!

(סאלם נכנס כּשהוּא נוֹשׂא מגש גדוֹל ועליו ספלי קפה שוֹני גוון וצוּרה, צלחת רקיקים וכוֹסוֹת מים.

סאלם פּניו מאירוֹת, ראשוֹ זקוּף. מתקרב אל המסוּבּים בּצעדים הססנים).

הרוֹפא (לסאלם): קרב! (מבּיט אל המגש ואוֹמר בּלחש): מה זה? רקיקים! (בּהתפּעלוּת) לעילא וּלעילא, יא סאלם! מעשׂה רב עשׂית. אתה נפלא היוֹם.

סאלם (מגיש לסוּמה את המגש זקוּף־ראש): התכּבּדי!

סוּמה: כּל כּך הרבּה? לא אוּכל, רב תוֹדוֹת! זה עתה אכלנוּ פּת־שחרית אצל עיסאוי בּק.

סאלם: אין זה אוֹכל, גברתי. רקיקים כּאן!

סוּמה: אוֹדך. תן לי רק ספל קפה.

הרוֹפא: הרקיק הוּא מאכל קל ונוֹח לעיכּוּל, גברת סוּמה.

סאלם: רקיק הוּא מאכל מעוּלה ונמס על החך.

הרוֹפא (נוֹזף בּסאלם): אַל תרבּה דברים!

סאלם (מחזיק את ספל הקפה בּיד אחת והמגש בּיד שניה וּמגיש את הספל לסוּמה): עיסת הרקיק, גברתי, נלוֹשה בּחלב חמוּץ טרי. אכן יוֹמנוּ זה צח כּחלב.

(הספל נוֹפל מידוֹ על סוּמה והקפה נשפּך על שכמיתה. היא קוֹפצת על רגליה ואחריה קמים כּל המסוּבּים נבוּכים. פני סאלם צהוּבּוֹת וּשחוֹרוֹת חליפוֹת).

הרוֹפא (בּחימה): יוֹמך זה כּעִטרן לכל דבר! איך אַראה את פּני?

סאלם (סוֹטר על לסתוֹתיו שלוֹ): איך אַראה אני את פּני אני, הוֹי בּני־איש!

סוּמה: למזל ולברכה!

הקימקאם, טוּבּה, זכּריא (לסאלם): תן מהר מגבת נקיה.

סאלם (בהוּל ונבוֹך): מגבת לפּנים אוֹ מגבת של בּית־מרחץ?

הרוֹפא: אני מצטער מאד, גברת סוּמה.

הקימקאם (לסוּמה): סבוּרני, מוּטב שתפשטי את השכמיה ואנוּ נמצא לה תקנה. (סוּמה מסירה את השכמיה מעליה וּמוֹסרתה להם)

עיסאוי (לטוּבּה וזכּריא): נצא ונשטיח את השכמיה בּחַמה.

זכּריא (מבּיט סביבוֹתיו): כּאן סבּוֹן וּברז. שׂים, טוּבּה, את השכמיה מתחת לבּרז.

(ניגשים לבּרז של הכּיוֹר התלוּי)

טוּבּה (פּוֹתח את הבּרז): בּבּרז אין טיפּת מים!

הרוֹפא (מתעוֹרר): יקלל אללה את הנער, את סאלם. שכח למלא את הכּיוֹר.

טוּבּה (בּאירוֹניה): מה מבוֹרך מזלך בּסאלם זה, דוֹקטוֹר!

עיסאוי: הדרך הטוֹבה בּיוֹתר היא לשפשף את השכמיה בּקצת בּנזין של המכוֹנית. בּוֹאוּ! תן, יא טוּבּה, את השכמיה וּבוֹאוּ אחרי אתה והוּא…

(הכּל יוֹצאים בּשכמיה, חוּץ מסאמי המשוֹרר, שאינוֹ זז ממקוֹמוֹ כּל שעת הבּיקוּר).

סוּמה (לסאמי): מסכּן הוּא החוֹבש, כּמדוּמה לי.

סאמי (בּקרירוּת): אה…

סוּמה: רוּחך אינה טוֹבה עליך, סאמי?

סאמי (בּנעימה פּוֹשרת): לאו.

סוּמה: מה לך? משאתה רוֹאה אדם אחד מתיחס אלי בּעדינוּת מיד אתה רוֹגז… את עיסאוי זה אני מכּירה לא מאתמוֹל. התנהגוּתך זוֹ אינה מוֹצאת חן בּעיני. אין זה יאה כּלל, שפּרשת כּל הלילה מן הציבּוּר וישנת. עוֹד נבוֹא בּחשבּוֹן על כּל אלה, אוּלם אחר־כּך, עכשיו אינוֹ זמן של דיבּוּר.

סאמי: אין רצוֹני לשמוֹע מפּי כּבוֹדך שוּם דיבּוּר.

סוּמה: אני מוֹדה לך.

סאמי (כּעבוֹר רגע): עיסאוי זה שלך דמו כבד²⁸.

סומה: הוּא מכבּיד על לבּך בּלבד…

סאמי: הן, לבּי בּלבד… לבּי, שממנוּ יצאוּ השירים והרננוֹת אשר עשׂוּ אוֹתך מלכּת הזמרה ויצרוּ לך כּתר וכסא־מלכוּת וּנתינים. לא מלבּוֹ של עיסאוי ולא מלבּוֹ של זַיד ועוֹמר²⁹, מלבּי אני.

סוּמה: בנביא! דום, הרגזתני ב"לבך" זה.

סאמי: תודה.

סוּמה: כּך אתה גוֹמל לי, יא סאמי, על יחסי לך ורחמי עליך בּמשך כּל הזמן!

סאמי: רחמיך? מספּיק! איני רוֹצה לשמוֹע ממך דבר. אמרת לי אחת בּפנַי – וּמספּיק.

סוּמה: מה אמרתי?

סאמי: כּל זה היה מתוֹך רחמים?

סוּמה: ודאי.

סאמי: זה אשר יגוֹרתי.

סוּמה: מה יגוֹרת?

סאמי: יגוֹרתי, שאהבתך לי היא מתוֹך רחמים…

סוּמה (מאזינה לרעש המגיע מִן החוּץ): שקט!

(מן הפּרוֹזדוֹר נשמעים קוֹלוֹת ודברי קטטה)

הרוֹפא (בּלחש הנשמע מהפּרוֹזדוֹר וּבכעס כּבוּש): אתה משחיר את הפּנים; אתה לא תצלח לשוּם דבר; לא לעבוֹדה נוֹצרת.

סאלם (משם): בּעיקר חרדתי לספלים של הבּק הקימקאם.

הרוֹפא: שתוֹק! הנמך קוֹל³⁰!

סאלם: האמת היא, שקילקלתי וסיימתי סיוּם מזוּפּת – וחסל! זה גוֹרלי! מה אוֹמר וּמה אעשׂה? אם אתה כּוֹעס קוֹרט³¹, הרי אני כּוֹעס עשׂרים וארבּעה קוֹרט. וכי מדעתי קרה כּך על ידי לגברת סוּמה? מעשׂה המזכּני לתליה. הבא חבל מן המחסן וּתלה אוֹתי עליו – וסוֹף פּסוּק!

(סוּמה מחייכת. הדין והדברים נמשכים. נכנסים עיסאוי, הקימקאם וכל אלה שיצאוּ, אחריהם הרוֹפא וסאלם).

הרוֹפא (לסאלם בּקוֹל): כּל זמן שאתה עוֹסק בּחלילך לא תצא כּל טוֹבה ממך.

סאלם (בּרוֹגז): קוֹדם כּל אבקשך לא להזכּיר “חליל” וּ"מחלל".

הרוֹפא: וּמה אוֹמר? יוֹדע נגן, זַמָר? צא החוּצה. (סאלם יוֹצא)

הקימקאם: סאלם זה לא תמצאוּ בּכל העיר מיטיב־נגן בּחליל כּמוֹתוֹ.

עיסאוי: זהוּ סאלם המפוּרסם מאד בּתלא.

סוּמה: כּך הוּא סאלם שלך, דוֹקטוֹר?

הרוֹפא: כּך הוּא בּן יקיר זה. אילוּ היה רוֹפא אחר בּמקוֹמי כּבר היתה רגלוֹ מסוּלקת מכּאן. לפני שנה התאהב בּצוֹעניה אחת הנוֹתנת קוֹלה בּרינה וּמרקידה את רגליה ואבריה על גבּי קנה־סוּכּר לפני קהל ועדה. זוֹ נכנסה לוֹ עד למוֹח עצמוֹתיו. עזב את ה"צחיה" ואת העבוֹדה ורץ אחריה. חיפּשׂתי אוֹתוֹ שבוּע ימים, לא רציתי להוֹדיע לממוּנים מחשש תוֹצאוֹת בּשביל סאלם. וּלבסוֹף חזר וּשמה של אוֹתה צוֹעניה מקוּעקע בּזרוֹעוֹ.

(סוּמה צוֹחקת בּהנאה)

הרוֹפא: והשנה כּמעט המית לי חוֹלה.

כּוּלם: כּיצד?

הרוֹפא: כּמנהגוֹ הוּא ער בּלילוֹת וכל היוֹם הוּא מתנמנם. יוֹם אחד ואני עוֹשׂה ניתוּח לחוֹלה וסאלם עוֹמד על ידי ונוֹתן נַרקוֹזה. אמרתי לוֹ: שׂים לב ואל תסיח דעתך ותן לחוֹלה נרקוֹזה דרגה ג'. אם תתן לוֹ חריפה מזוֹ תעלה נשמתוֹ לשמי־שמים. זכוֹר ואל תשכּח! וסאלם דְנָן משיב לי: “אל תירא ואל תפחד. הכּל יהיה בּסדר”. סמכתי עליו והייתי עסוּק בּמלאכת הניתוּח. פּתאוֹם הבחנתי, שהחוֹלה שלי מכחיל והוֹלך מרגע לרגע. פּניתי כּה וכה והנה סאלם עוֹמד נרדם ונוֹחר וידוֹ אוֹחזת בּנרקוזה דרגה א'… נתמלאתי חימה וסטרתי לוֹ על לחיוֹ אחת וּשתים. הוּא נתעוֹרר, כּמוּבן, משנתוֹ. אוֹתה שעה נשבּעתי, שלא יעמוֹד על ידי בּשעת ניתוּח.

הקימקאם: לעוּמת זה מצטיין הוּא בּחתוּנוֹת. (לסוּמה): הגברת, כּמוּבן, לא שמעה עוֹד נגינת חלילוֹ של סאלם. בּאללה! לא רע, כּלל לא רע.

סוּמה: האוּמנם?

עיסאוי: אין שׂמחה בעיר, שסאלם לא יִשְׂמַח וִישַׂמַח בּה.

טוּבּה: פלא! זה הנער ה"תמרג’י" (החוֹבש) אשר שפך את הקפה?

זכּריא: משל הדיוֹט אוֹמר: כּהן ונביא.

סוּמה (צוֹחקת): רצוֹני לשמעוֹ.

הרוֹפא: מה תשמעי? זה חליל כּפרי, חליל של פּלחים…

(מבּחוּץ נשמע קוֹל חליל המנגן “מַואל”)

טוּבּה (בּקריאוֹת עידוּד): אללה! אללה! רפאוּת לעצמוֹתיך, סאלם! (נגינת החליל נמשכת בּלי הפסק)

זכּריא (בצעקה): אשריהם, אשריהם של אלוּ שאינם כּאן.

(צוֹחקים)

הרוֹפא (יוֹצא ועוֹמד בּפּתח): יא סאלם! חדל מחרפוֹת וּבוֹשת פּנים. לך לעבוֹדתך. יש לך חוֹלים. החלף להם תחבּשוֹת.

סאלם (כּלא שוֹמע): “מַואל” זה הוּא רע – יש טוֹב ממנוּ. (כּוּלם מגלים קוֹצר־רוּח, חוּץ מסוּמה). כּדי לעשׂוֹת רצוֹן “זמיר־המזרח” אחלל “מַואל” אדוֹם וּ"מַואל" ירוֹק.

הרוֹפא (כּמוֹ על גבּי גחלים): טוֹב… פּסוֹק פּסוּקך – וחסל!

סאלם (נכנס בּצעדים רוֹפפים וּמשנמצא בּקרבת סוּמה אין החליל נשמע לוֹ. בּהתרגשוּת): בּגוּפי וּבנפשי אשרת את כּתר הזמרה. בּשעה זוֹ, רבּוֹתי, איני בּטוּח אם איני בּעוֹלם התוֹהוּ. מי פּילל וּמי מילל, שאחיה ואגיע ואראה את הגברת שבּ"מכוֹנה", אשר שמה מלא עוֹלם, ורק כּפסע בּיני וּבינה…

האשה (בּראש המוֹן החוֹלים וחבוּשי תחבּוֹשת המתקרבים לדלת): הוֹי, אדוֹן־הבּריאוּת! אדוֹן־הבּריאוּת!

הרוֹפא: סאלם! לך החלף תחבּשוֹת. החוֹלים מחכּים לך. חדל לך לשעוֹת לדברי הבל.

סאלם (כּלא שוֹמע, ממשיך בּהתלהבוּת): ארוּר אבי החוֹלים ואביו של זה שיחליף להם. בּני־אדם! עייפתי עד מות מעבוֹדה זוֹ. בּנגינה חשקה נפשי. אהה, גברתי! קני אוֹתי, בּלא מחיר. קני אוֹתי. עקבוֹת נעליך אנשק. העסיקי אוֹתי כּעוֹזר לטבּח. ואם לאו, צבּעי את פּני בּשחוֹר ועשׂיני עבד ואעבדך בּכל עבוֹדה בּבּית וּבשׂדה.

(סוּמה וכל הפּמליה נפרדים מהרוֹפא. סאלם שנסתלק חוֹזר מהר וּבידוֹ מעיל ותרבּוּש)

הרוֹפא: מהיכן הבאת את המעיל והתרבּוּש?

סאלם: סוֹד בּדבר. (מרים את קוֹלוֹ): חיה בּטוֹב, אדוֹני הדוֹקטוֹר דרוֹש בּשלוֹם “הגברת הגדוֹלה” (האשה) ו"הגברת הקטנה" (הבּת) וּבשלוֻם כּל בּני הבּית וּבתוֹכם גם נערת הבּית מרג’אנה, אשר צבע פּניה כּצבע היוֹד.

(הוֹלך אחרי פּמלית סוּמה והמלַוים אוֹתה)

בּחוּץ נשמעים קוֹלוֹת ודברי רוֹגז ותחנוּנים של החוֹלים והמבקשים רשיוֹנוֹת לקבוּרה.

עבּד אלמוּטאלבּ (מתפרץ אל החדר בּלי נשימה): יא דוֹקטוֹר! מי לקח את מעילי ותרבּוּשי מעל הקוֹלב? (מסתכּל בּכל פּינות החדר) אין איש. (יוֹצא וקוֹרא בּקוֹל): יא סאלם, יא סאלם!…