ספר זה הניתן לקוֹרא העברי מטרתוֹ לספּר על הליכוֹת חייהם של מיליוֹני עוֹבדי־האדמה בּמצרים, שכנתנוּ הגדוֹלה, כּפי שצוּירוּ בּעטם של סוֹפרים מבּני העם המצרי. בּמרכּז הספר – הסיפּור “יוֹמנוֹ של תוֹבע בּכּפרים”, פּרי עטוֹ של הסוֹפר תוּפיק אל־חכּים, התוֹפס מקוֹם נכבּד בּין הסוֹפרים הבּלטריסטיים החדישים בּארץ הנילוּס.

מראשית המאה הזאת, בּעיקר משנוֹת העשׂרים למאה זוֹ, התחילה הפּרוֹזה הערבית משתחררת מכּבלי המסוֹרת הספרוּתית הישנה, שסימניה הם: העדר עלילה ריאַלית, לשוֹן מליצית עמוּסה וּמגוּבּבת, צחצחוֹת־לשוֹן ללא תוֹכן וגוֹדש של מוּסר־השׂכּל רדוּף משלים וחרוּזי־שיר משל קדמוֹנים ואחרוֹנים. אוּלם בּתהליך של התקדמוּת, בּהשפּעת ספרוּיוֹת המערב (תחילה – צרפתית ואחר־כּך גם אנגלית), עברה הספרוּת הערבית החדישה לפסים אירוֹפּיים, כּביכוֹל, אלא ששלבּי ההתפּתחוּת נתלוו וּמתלוים תוֹפעה שלילית של חיקוּיים שטחיים לספרוּת הבּלטריסטית המערבית. וכך אתה מוֹצא, שמסַפּרים ערבים ממצרים כּתבוּ וכוֹתבים נוֹבילוֹת וסיפּוּרי־סרק, ללא עיבּוּד וּללא ליטוּש, ללא מבנה וּללא שלימוּת כּלשהי. נסיוֹנוֹת של סיפּוּרים גדוֹלים ורוֹמנים נידוֹנוּ לכשלוֹן מוּחלט, שכּן הנשימה הסיפּוּרית של הסוֹפר הערבי היא קצרה מאד ותחת הסיפּוּר בּאה רגשנוּת מתקתקה, אוֹ קפיצוֹת פּוּבּליציסטיוֹת. ההתמַערבוּת של הספרוּת היפה הערבית פּגעה קשה בּסגנוֹן הלשוֹן. בּמקוֹם עוֹמס המליצה וגיבּוּב צחצוּחי־לשוֹן, לקתה בּשדפוֹן וחיורוֹן וּפג טעמה ונמר ריחה מחמת אי־הקפּדה על רוּח הלשוֹן, פּעמים עד כּדי זלזוּל והכנסת זמוֹרוֹת סגנוֹניוֹת זרוֹת משתי לשוֹנוֹת המערב הרוֹוחוֹת בּחוּגי המשׂכּילים בּמזרח הערבי. ואם כּי בּשנים האחרוֹנוֹת ניכּרת התאמצוּת לנַצל את המקוֹר הלשוֹני לטוֹבת היצירה החדישה, הרי לא נוֹצרה עדיין המזיגה בּין הישן הבּריא והטוֹב לבין החדש, שלה מטיפים תלמידי־חכמים והוֹגים בּין אנשי ההשׂכּלה בּמצרים, שהיא המרכּז בּה"א הידיעה ליצירה הרוּחנית לדוֹברי ערבית בּמזרח.

תוּפיק אל־חכּים העוֹמד בּשוּרה הראשוֹנה של יוֹצרי הפּרוֹזה החדישה בּספרוּת הערבית נוֹלד בּמצרים בּשנת 1898. את השׂכּלתוֹ הערבית קנה בּמצרים ואת הכּללית – בּצרפת. פּתח יצירתוֹ – טרילוֹגיה בּשם “הרוּח שָבה”, שענינה תחיית הרוּח הלאוּמית בּמצרים עם סיוּם מלחמת העוֹלם 1914–1918 וּמלחמתה של מצרים על חירוּתה. מסיפּוּר ריאַלי זה, שלא נסתיים עד היוֹם (החלק הראשוֹן תוּרגם לצרפתית ורוּסית), פּנה לסימבּוֹליקה וניסה כּוֹחוֹ בּמחזוֹת בּעלי מגמה סמלית, כּגוֹן “אנשי־המערה”, על יסוֹד אגדה קוֹראנית (מקוֹרה נוֹצרי קדוּם) על ישֵני מערה בּמשך מאוֹת בּשנים; “שַהַרזאד” גיבּוֹרת “אלף לילה ולילה” (תוּרגם לצרפתית); “מוֹשב־נשים” בּרוּח הקוֹמדיה של אריסטוֹפניס וּמערכוֹנים אחדים, שאחד מהם “בֹּוקר בּמחלקת־הבּריאוּת”, נכנס בּספר שלפנינוּ.

מיצירוֹתיו יש לציין את “אלה תוֹלדוֹת הקיבה”, שנוֹשׂאה הוּא סיפּוּר מחיי הוֹללים ונוֹדדים עממיים, חריפי־לשוֹן וּבעלי־דמיוֹן, מהעבר הערבי הרחוֹק, הנטפּלים לכל שוּלחן ערוּך, וכן הספר “אמר לי חמוֹרי”.

“יוֹמנוֹ של תוֹבע בּכּפרים” היא היצירה הבּלטריסטית המעניֶנת והשלימה בּיוֹתר של סוֹפר זה, ואפשר לוֹמר – של ספרוּת הפּרוֹזה החדישה הערבית בּכלל. אמנם משוּללת פרטנסיוֹת אמנוּתיוֹת יתירוֹת, אך רוֹקמת בּפשטוּת, בּצוּרת יוֹמן, תמוּנה ריאַלית, בּהירה וּמוֹשכת מחיי רוֹב מנין ורוֹב בּנין של עם־מצרים היוֹשב בּ"ריף" – מוּשׂג מצרי הכּוֹלל את הכּפרים ואת העיירוֹת, הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, שרוּבּן אמנם מזוֹנוֹתיהן על הישוּב הכּפרי, אבל גם – שלטוֹנן עליו, שכּן בּהם ה"מוּדיריה" (שלטוֹן המחוֹז) וה"מרכּז" (שלטוֹן הנפה), וּמכּאן בּאוֹת לכּפרים הפּקוּדוֹת וההוֹראוֹת של “עשׂה” ו"לא תעשׂה" והן־הן המכוונוֹת את הכּיווּן המדיני והחברתי הנקבּע בּקהיר.

בּספר זה מעביר הסוֹפר לעיני הקוֹרא תמוּנוֹת חייו היוֹם־יוֹמיים של איש־האדמה המצרי, סבלוֹ ויגוֹנוֹ, החיים הציבּוּריים והמדיניים, שבּמרכּזוֹ עוֹמד ה"עוּמדה" (המוּכתאר) השליט בּכּפר מטעם ה"מרכּז" וה"מוּדיריה" שלטוֹן יחיד, הסכסוּכים והקטטוֹת לצוּרוֹתיהם הקלוֹת והקשוֹת כּפי שהם משתקפים בּערכּאוֹת, שהסוֹפר בּקי בּהם מימים ששימש בּמשׂרת תוֹבע בּאחד ממחוֹזוֹתיה של בּקעת הנילוּס.

“יוֹמנוֹ של תוֹבע בּכּפרים” מעביר שוּרה של טיפּוּסים אָפייניים מהמנגנוֹן הממשלתי בּאוֹתה עיירה, שבּה ה"מרכּז", מוֹקיע את הסדרים של מנגנוֹן התביעה, טיפּוּסים של שוֹפטים, האישיוּת הדתית בּחיי המעשׂה ועוֹלמה הרוּחני, ראש־דת, פּקידים ממשלתיים משׂכּילים והשׂגוֹתיהם, נשי פּקידים, וּמסכת הדיבּוֹת והריבוֹת הפּרוֹבינציאליים וכיוֹצא בּהם. וכל זה מסוּפּר לפי תוּמוֹ וּמתרכּז מסביב לרצח בּכּפר, שגוֹרמיו האֶרוֹטיים סתוּמים ויוֹצרים עלילה מתוּחה, אך לא אוֹתה מתיחוּת זוֹלה של ספרוּת הבּלשים. אגב ניתנת לסוֹפר האפשרוּת עם ההרצאה על מעשׂי החקירה לתאר מחזוֹת הוָי מעוֹלם, שהוּא בבחינת חידוּש לקוֹרא העברי.

המערכוֹן של אל־חכּים “בּוֹקר בּמחלקת־הבּריאוּת” משלים בּמידה מרוּבּה פינה טרגית אחת מחיי הכּפר המצרי והוּא “טיפּוּל” המדינה בּבריאוּתם של המוֹני הפּלחים הנוֹפלים בּרבבוֹתיהם קרבּן לשיני מחלוֹת וּמגיפוֹת מחמת העדר מי־שתיה נקיים בּכּפר, תנאי השיכּוּן הקשים. הבּערוּת השׂוֹררת בּקרב ההמוֹן בּכל הנוֹגע לבריאוּת והיגיינה וכיוֹצא בּהם.

מתרגם הספר ומוֹציאיו ראוּ לתת, בּמקוֹם מבוֹא על מצרים, מצבה וּבעיוֹתיה החברתיוֹת, כּמה פּרקים מהספר “שאלת הפּלח” של אִבּנַת אש־שאטי (“בּת־החוֹף”), שמה הספרוּתי של עאישה בּנת עבּד אר־רחמן, סוֹפרת מצרית, בּת ההמוֹן המצרי, שקנתה לה פּרסוּם בּמוֹלדתה וזכתה להוֹקרה על מאמריה בּעתוֹנוּת המצרית החשוּבה וּספריה המוּקדשים לחיי הפּלח המצרי, שמטרתם להכריז בּאזניהם האטוּמוֹת של אנשי הרשוּת והציבּוּר על חיי הניווּן של מיליוֹני פּלחים, יוֹצרי הרכוּש הלאוּמי הרב, שנידוֹנוּ לחיים־לא־חיים וּלכליוֹן גוּפני וּמוּסרי בּמחלוֹת, רעב וּבערוּת. המתרגם העדיף הרצאה מצרית, ואפילוּ אם היא נראית כּבלתי מוּשלמת, מהרצאה מדעית של נכרי מוּכשר וּבקי בּענין. נאמנה עלינוּ צעקת הכּאב העוֹלה מגרוֹנה של בּת העם המצרי וגם ערכּה חשוּב יוֹתר מבּחינת הכּרת הענין ממבוֹא של איש לימוּדים, שעטוֹ מהיר וּכתיבתוֹ גדוּשה עוּבדוֹת וּמספּרים מחכּימים.

להשלמת הספר ניתנוּ כּמה נוֹבילוֹת מפּרי עטוֹ של הסוֹפר המצרי הנוֹדע מחמוּד תימוֹר (נולד ב־1894) הנחשב לנוֹביליסטן המעוּלה בּיוֹתר בּספרוּת הערבית החדשה. נוֹשׂא הנוֹבילוֹת – טיפּוּסים של מצרים מהשכבוֹת הכּפריוֹת והבּינוֹניוֹת של העם המצרי.

המתרגם

בּעית הפּלח המצרי היא אחת הטרגדיוֹת האיוּמוֹת בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת מצרים. שאלה זוֹ קיימת מיוֹם שבּאוּ לעוֹלם החיים בּעמק הנילוּס, מיוֹם שהתחילוּ המצרים חיים על החקלאוּת וּמנצלים את האוֹצרוֹת הטמוּנים בּמי הנילוּס, זה היאוֹר המפרנס את בּקעת מצרים השאננה.

רצה הגוֹרל, שהפּלח יהא מכשיר משוּעבּד לניצוּל זה, שיהא אוֹתוֹ היצוּר הממַזג את מי־הקסם של היאוֹר בּאדמת מצרים כּדי ליצוֹר ממזיגה מוּפלאת זוֹ גן־עדן פּוֹרח בּלב מדבּר, ציה וישימוֹן. אוּלם על מזיגה זוֹ הוּא מוֹסיף מדמוֹ, זיעתוֹ ואוֹנוֹ – כּל אשר שוֹאלת מעִמוֹ האדמה למען חוֹלל את פּלא מציאוּתוֹ של גן־העדן המצרי בּין שתי זרוֹעוֹת לוֹהטוֹת של חוֹלוֹת המרתיחים את הדם וּמפוֹררים את העצמוֹת.

שליטים ושׂרים בּאוּ זה אחר זה למצרים, אך הפּלח הוּא אוֹתוֹ קרבּן אוּמלל ושתקן, נוֹשׂא לניצוּל בּידי מצרים וכוֹבשיה. ערוֹם למחצה הוּא עמל בּשׂדה בּלהט שמש יוֹקדת וּבאכזריוּת הקוֹר האוֹכלים את הגוּף. וּתמוּרת כּל זה אינוֹ מקבּל זכוּתוֹ הטבעית לחיי אנוֹש.

"בּתקוּפת מלכי פּרעה חי הפּלח בּבקתוֹת רעוּעוֹת וּבזוּיוֹת עם צאנוֹ וּבקרוֹ. אז היה העם המצרי מחוּלק לשלוֹשה מעמדוֹת: מעמד הכּוֹהנים, מעמד הצבא וּמעמד העוֹבדים. מעמד הכּוֹהנים ידע לרכּז בּידיו זכוּיוֹת רחבוֹת־היקף. על שפע נכסיהם, שהיוּ פטוּרים מכּל מס, הוֹסיפוּ לעצמם הכנסוֹת עצוּמוֹת משׂכר הטקסים בּהלויוֹת המתים. רוֹדפי בּצע אלוּ אחרי שמצצוּ את הדמים מן החיים, סחטוּם מהמתים, שכּן הטילוּ על קרוֹבי המת מס שנתי בּשׂכר חניטה וּקבוּרה. אם בּא רעב לארץ והעם היה בּמצוּקה, מכרוּ הפּלחים איש את אחיו כּדי להחיוֹת נפשם בּפת לחם, ואילוּ הכּוֹהנים חיוּ בּעוֹשר וּבכבוֹד.

המעמד השני הוּא מעמד הצבא. הממשלה היתה מוֹציאה על מעמד זה בּיד רחבה וּנכסיו היוּ פטוּרים ממסים וארנוּניוֹת.

המעמד השלישי, מעמד העוֹבדים, היה מקוּפח כּל זכוּת. “זכוּתוֹ” היחידה היתה לכַלוֹת את הגוּף לטוֹבת כּרסם של העירוֹנים, אנשי הכּהוּנה והצבא¹".

חלפה תקוּפת מלכי פּרעה ועל מצרים בּאוּ חליפוֹת כּוֹבשים מכּוֹבשים שוֹנים. כּל אחד ואחד נדחף לכבשהּ על־ידי גוֹרם אחר, אוּלם התוֹצאוֹת לגבּי הפּלח לא נשתנוּ: נכבּשה בּידי קמבּיזוּס מלך פּרס, כּדי לעשׂוֹת בּה נקמוֹת; הרוֹמאים כּבשוּה, כּדי להקים בּה כּסא־מלוּכה; כּבש אוֹתה עַאמר אבּן אִלְעאץ² מתוֹך שאיפת תהילה וּפרסוּם לעצמוֹ וּכדי להבטיח את כּיבּוּשי הערבים בּארצוֹת סוּריה ואת נכסיהם בּחיג’אז; כּבש אותה נפּוֹליוֹן, כּדי להקניט את האנגלים – וּבכל אוֹתן התקוּפוֹת נמק הפּלח בּיסוּרי העוֹשק, החוּרבּן והבּערוּת. וידוּעה אִמרתוֹ של קיסר רוֹמי לאחד מנציביו, שגבה בּשנה אחת מסים מעוֹבדי מצרים בּסכוּם שעלה על מסי השנים הקוֹדמוֹת: “רצוֹני, כּי תגזוֹז צמר כּבשׂי, אבל אַל תפשיט את עוֹרם”.

ואיך היה המצב בּימי המַמְלוּכּים³? מספיק לציין, כּי חיל פרשיו של כּל אחד מהם היה כּחמישה־עשׂר אלף וכל פרש עלה אלף לירוֹת לשנה. מחיר פּגיוֹנוֹ של אחד משליטיהם, עַלי בֶּק הגדוֹל, עלה מאתיים אלף לירוֹת. מסעם־מלחמתם על סוּריה עלה למצרים בּמיליוֹן לירוֹת.

וּבתקוּפה האחרוֹנה לשלטוֹנם לא היה להם למַמלוּכּים כּל מעשׂה אלא להשליט את גוֹבי המסים על הפּלחים העלוּבים. הללוּ היוּ שוֹדדים את תבוּאתם וּמוֹציאים לחמם מפּיהם של אוֹתם האוּמללים העוֹבדים וּמַפרים את האדמה.

משבּא מוּחמד עלי⁴ הפקיע את נכסי המַמלוּכּים, והקרקע חוּלק לפּלחים המעבדים אוֹתוֹ משלוֹשה עד חמישה פֶדאנים⁵, אוּלם המלחמוֹת אילצוּ את מוּחמד עלי להטיל מסים, שכָּבדם לא היה פּחוֹת מבּזבּזנוּתם של המַמלוּכּים. הגוֹבים לא השאירוּ בּכיסוֹ של הפּלח פרוּטה לפוֹרטה. גיוּס הפּלחים לצבא היה אכזרי ממגלבם של גבּאי המסים. תקוּפת איסמַעיל⁶ הצטיינה אמנם בּתנוּעתה הלאוּמית המזהירה, אוּלם הפּלח הוֹסיף להיוֹת קרבּן עלוּב ואוּמלל. מפעליו הכּבּירים של איסמַעיל תבעוּ כּספים יוֹתר משיכוֹל הפּלח לסַפּקם.

מימי השליטים המפַתחים והמתקנים, מימים קדוּמים ועד היום, קיים קו מדיני אחד: תיקוּן ושיפוּר היִצוּר והזנחת המיַצר. מנהיגי הבּירה בּימינוּ נוֹתנים דעתם על המלחמה בּתוֹלעת הכּוּתנה יוֹתר מאשר על חידקי המחלוֹת העוֹשׂים שַמוֹת בּזוֹרע הכּוּתנה. היד הקצרה, כּביכוֹל, להוֹציא פּרוּטה להגנת המיַצר, מוֹציאה מיליוֹני לירוֹת להקמת סכרים וּבריכוֹת וּתעלוֹת.

מצרים ראתה בּתוֹלדוֹתיה הארוּכּוֹת תכניוֹת הרבּה לתיקוּן החקלאוּת. זוֹ היתה מדיניוּת יסוֹדית אצל רבּים ממלכי פּרעה: בּמאה הל"ג לפני המנין הרגיל שוּנה ליד מוֹף זרם הנילוּס וּבמאה הי"ט בּנה אמנמחעת השלישי את סכר אגם מוֹריס. מוּחמד עלי הכניס בּשנת 1820 את זריעת הכּוּתנה והקנבּוּס למצרים. בּסוֹף ימיו התחיל בּהקמת סכר.

וּמאז ועד היוֹם נעשׂה הרבּה מאד בּשטח ההשקאה, בּהכנסת תרבּוּיוֹת צמחים וּבשיפּוּר זניהם. אוּלם כּל אלה נעשׂוּ על חשבּוֹן הפּלח. בּין התכניוֹת והמפעלים, שהוּגשמוּ בּחמשת אלפי השנים האחרוֹנוֹת, כּמעט שאין תכנית רצינית אחת, שתכלוֹל גם את הפּלח בּכלל התיקוּנים והשיפּוּרים, להעלוֹתוֹ לרמה אנוֹשית. ההוֹצאה, שהוֹציאה מצרים על תכניוֹת־ההשקאה האחרוֹנוֹת בּשנוֹת השלוֹשים למאה זוֹ, הגיעוּ ל־45 מיליוֹן לירוֹת, והאוֹצר המצרי שילם סכוּם זה בּרצוֹן וּבנדיבוּת. וּמוּבן, שיפה עשׂה. אוּלם מה גדוֹל התמהוֹן בּהכרזת האוֹצר על קשי מצבוֹ משבּאים לדרוֹש ששה־עשׂר מיליוֹן לירוֹת להתקנת מי־שתיה הגוּנים לכּפר המצרי, שתשעה מיליוֹנים מתוֹשביו שוֹתים מי־רפש, המביאים עליהם כּל מיני מחלוֹת וּמפּילים בּהם חללים רבּים־רבּים. הגשמת תכניוֹת־ההשקאה הקיציוֹת מגדילה לפרקים את מספר חוֹלי הבּילהרציה והאינקלוֹסטמה⁷ בּצוּרה מבהילה. בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּמצרים העליוֹנה עלה מספּר החוֹלים מ־5% עד 80%, כּפי שמוֹכיחה הסטטיסטיקה הממשלתית. אילוּ היה מחיר לנפשוֹת הפּלחים בּעיני הממשלה, היתה מעכּבת בּידי מיניסטריוֹן־העבוֹדה להגשים את המפעל עד שמיניסטריוֹן הבּריאוּת לא יעשׂה את המוּטל עליו למניעת הסכּנה הצפוּיה לכּפריים מהגשמת תכניוֹת־השקאה אלוּ – להקים בּתי־חוֹלים בּכּפרים בּעת וּבעוֹנה אחת עם מכוֹני־ההשקאה.

דוּגמה מאַלפת וּמחרידה: כּפר אחד בּמחוֹז קַליוּבִּיה, שמספּר תוֹשביו 9000 נפש – רוֹב תוֹשביו, בּיחוּד הצעירים שבּהם, מתים בּשל תעלה שנחפּרה על־ידי מיניסטריוֹן העבוֹדה. התוֹשבים חוֹלים בּמחלוֹת מעיִם הנמשכוֹת חדשיִם וּמסתיימוֹת בּמיתת החוֹלה. מיניסטריוֹן־הבּריאוּת בּדק וּמצא, שאין תקוה אלא בּשינוּי כּיווּנוֹ של אפיק התעלה. לאחר דין וּדברים ארוּכּים הוּסכּם לעשׂוֹת כּן, אלא הדבר הצריך 2400 לירוֹת וּמכּל המשׂא־וּמתן לא נשתיירוּ אלא תיקים גדוּשים בּמשׂרדים. וכך הוֹלכים וגוֹססים בּני־אדם יוֹצרי העוֹשר לארץ ואין מי שיציל את חייהם בּאלפּיִם לירה!..

זוֹהי דוּגמה אחת מרבּוֹת על הזלזוּל וההפקרוּת האכזריים שבּשיטה של שמירת היִצוּר והיסח־הדעת מהמוֹני הכּפר, רוֹב מנינה וּבנינה של האוּמה, אשר להם החלק המכריע בּעוֹשר הלאוּמי.

מאכל וּמשתה, בּית וּלבוּש

לשוא נחפּשׂ זכוּיוֹת, שנהנה מהן הפּלח המצרי. אין הוּא יוֹדע אלא חוֹבוֹתיו לאחרים: לבעל הקרקע, לתוֹשבי הערים ולממשלה. הפּלח חי היוֹם אוֹתם חיי מִסכּנוּת, שחיוּ אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו בּימי פּרעה. כּל חטאוֹ הוּא, שמשלח־ידוֹ הוּא החקלאוּת, שאנוּ, המצרים, בּזים לה ודוקא היא מקוֹר גדוּלתנוּ ותפארתנוּ. הפּלח חי בּכפר נידח, שאין הממשלה מכּירה אוֹתוֹ אלא בּזמן שהיא שוֹלחת גוֹביה לגבּוֹת את המסים, כּלוֹמר, להוֹציא את הלחם מפּיוֹתיהם של חוֹלים וּרעבים אלוּ.

מאכלוֹ של הפּלח מהוּ? – פּת חרבה, עתים מלוּפּתת מי־גבינה־מלוּחה, המוֹרישה לוֹ מחלוֹת ממאירוֹת, בּעיקר הפַּלאגרה, וּמחלישה את רוּח התנגדוּתוֹ למחלוֹת. אין הוּא טוֹעם בּשׂר אלא בּחג וּבמוֹעד, אם הפּרוּטה מצוּיה בּכיסוֹ. וגם אז אין הוּא קוֹנה אלא את הבּשׂר הזוֹל, בּשֹר בּהמוֹת חוֹלוֹת וּמוּרעלוֹת, שמביאים למכבּיר לכּפרים וּמזכּים בּוֹ את החקלאי.

רבּים הם הקרבּנוֹת בּין אוֹכלי־בּשֹר אלוּ. ואלה שהצליחוּ לעמוֹד בּרעל זה ולא מתוּ, הרי לא ניצלוּ ממיחוּשים וּמחלוֹת המוֹצצים את דם התמצית והוֹרסים את בּריאוּתם עד היסוד בּה.

מִשְתֵּהוּ של הפּלח מהוּ? – הוּא שוֹתה מהתעלה כּדרך ששוֹתוֹת הבּהמוֹת והחיוֹת. הפּלחים שוֹתים מים עוֹמדים, שכּל טיפּה וטיפּה מכילה מיליוֹני חידקים ותוֹלעים הנבלעים בּדמם וּבחלבּם והם לוֹקים בּמחלוֹת כּגוֹן: בּילהארציה ואינקלוֹסטמה, המחלוֹת הרוֹוחוֹת בּכּפר המצרי, לפי עדוּת מחלקת־הבּריאוּת. יוֹדעים הם, הפּלחים, שכּל לגימת־מים מכניסה לתוֹך גוּפם את המחלוֹת הקשוֹת, אוּלם אין עצה ואין תבוּנה. עוֹד לא נוֹצר אדם שימוּת בּצמא ולא יִגע בּמים הרעים שלפניו.

בּמים עכוּרים וּדלוּחים אלה רוֹחצוֹת עיני הילדים ועם מכּת הזבוּבים וענני האבק, שאינם פּוֹסקים בּשבילי הכּפר, הם פֹּוגעים בּעין. הגרענת אוֹכלת והמוּגלה טוֹרפת ואת אשר הוֹתירוּ שתי אלה בּאים וּמכלים מי־התעלה שמכבּסים בּהם בּגדים צוֹאים – וכך בּא העיוָרוֹן. מצרים היא ארץ־העיורים הקלַסית. עַם מצרים עיור, אין־עינים, לראוֹת חיי הפּלח. הבּילהארציה והאינקלוֹסטמה טוֹרפוֹת מיליוֹני מצרים חזקי־גוּף, שבּכוֹחם לשרת את הארץ, משוּם שאנוּ חוֹסכים מפּיהם לגימת מים צלוּלים.

בּיתוֹ של הפּלח מהוּ? – שוֹכן הוּא עם בּני־בּיתוֹ וּבהמתוֹ בּבקתוֹת־חוֹמר נמוּכוֹת המקוֹרוֹת קש וקנה, בּקתוֹת רעוּעוֹת וּמתמוֹטטוֹת, גבוֹהוֹת מעט מעל פּני השטח, והשמש והאויר אין להם דריסת־רגל בּהן, חוּץ מקרני־אוֹר זעוּמוֹת, שנכנסוֹת דרך חוֹר שבּקיר. קוי־אוֹר אלוּ לא בּאוּ, כּנראה, אלא כּדי להבליט את החָבוּי בּין כּתלי בּקתה זוֹ: עוֹני, דלוּת, מחלה, שהפּלח נוֹשׂא אוֹתם בּדוּמיה מבּלי להיאָנח אוֹ לשאוֹג שאגת מחאה. הפּלח זוֹהי פּרה חוֹלבת, שתקנית, השוֹפעת חלב וּממלאה וּמגדישה את אוֹצר הממשלה כּסף ואת השוָקים – כּל טוּב.

כּך חי הפּלח העמל כּל ימיו. אין הוּא יוֹדע מאכל אלא מה שממלא קיבתוֹ, וּמשתה – מה שמרַווה צמאוֹנוֹ, ולוּ גם יכילוּ הנוֹזלים השוֹברים צמאוֹנוֹ חרקים וחידקים המביאים עליו מחלוֹת מתישוֹת וּממיתוֹת.

וּבגדוֹ מהוּ? – קרוּע וּבלוּי וּמלוּכלך לכסוֹת את ערוָתוֹ.

בּענין חוֹבתוֹ למדינה הריהוּ, כּאמוּר, הראשוֹן בּתוֹר. לדוּגמה תשמש לנוּ חוֹבת הגיוּס. הכּפר המצרי מספּק שמוֹנים למאה מכּלל הצעירים המגוּיסים בּשנה⁸, משוּם ששיטת הפּדיוֹן, כּלוֹמר תשלוּם כּוֹפר מעבוֹדת־הצבא, נוֹתנת שעת־כּוֹשר לעשירים ולאמידים לפדוֹת את בּניהם מחוֹבתם הלאוּמית. ואילוּ הפּלח העני אוֹ הפוֹעל החקלאי העוֹבד בּשׂכר זעוּם של שנים־שלוֹשה גרוּשים ליוֹם⁹ – וּלואי והיה מוֹצא עבוֹדה לכל ימוֹת השנה! – הפּלח, שמסי הממשלה וחוֹבוֹת המַלוים הנוֹשכים מנצלים וּמריקים את המעט שבּידוֹ; הפּלח, שחדשים תמימים עוֹברים עליו ואין הוּא רוֹאה צוּרת מטבּע – פּלח מסכּן ודל זה שוֹלח את בּניו לעבוֹדת־הצבא בּדוּמית־כּאב, כּי אין בּידוֹ להסתייע בּקוֹמדיה של “פדיוֹן החייל”.

וכך מקוּפּח איש הכּפר בּכל אשר יפנה. מדיניוּתה של מצרים מכוּונת אך ורק לתיקוּן העיר והזנחת הכּפר, כּאילוּ חוּקת מצרים נוֹתנת זכוּיוֹת לתוֹשבי העיר וּמטילה חוֹבוֹת על תוֹשבי הכּפר. בּתי־הספר, אספּקת מים צלוּלים לשתיה, שקידה על הבּטחוֹן הציבּוּרי, סלילת דרכים וההקפּדה על הנקיוֹן – כּל אלה טוֹבים ויאים לבני־העיר, וּבני־הכּפר אינם צריכים להם.

השלטוֹן והנציגוּת בּכּפר

הדבר הראשוֹן הבּוֹלט לעין – חוֹסר נציגוּת ממשלתית בּכּפר. אין מיצג בּה את השלטוֹן למחלקוֹתיו אלא גלב מחלקת־הבּריאוּת¹⁰, איש בּער, מתרברב, החוֹטא לפּלחים וּבמשך הזמן נהפּך למנצלם, וּפקיד המשׂרד להוֹצאה לפּוֹעל, הנכנס לבקתוֹת הפּלחים ועמוֹ המַלוים בּריבּית, וּנציגי הבּנקים לאפּוֹתיקאי. הללוּ בּצאתם ממעוֹנוֹ של הפּלח משאירים אחריהם צללי הרס וחוּרבּן.

אשר למנגנוֹן הממשלתי עצמוֹ – הרי המדינה בּרצוֹתה לפרוֹק מעליה הנהלת עניני הכּפר העמידה בּוֹ את ה"עוּמְדֶה"¹¹, העוֹשׂה בּוֹ כּחפץ לבּוֹ, לשלוֹט וּלהשתלט. על הישוּב הכּפרי הוּטל משטר, שהוּא פּלא המשטרים של מאת העשׂרים.

הפּלח נתוּן למרוּת של משטר יוֹצא מן הכּלל: אין לוֹ כּל דעה, בּמישרים אוֹ בּעקיפים, בּבחירת השוֹלט עליו. ואין לוֹ כּל זכוּת לחווֹת דעה בּעניין סילוּק שליט זה אם השתמש לרעה בּסמכוּתוֹ. היחס בּין הפּלח ל"עוּמדה" הוּא יחס שבּין עבד לרבּוֹ. ה"עוּמדה" הוּא מוֹשל אבּסוֹלוּטי: מחייב וּמזַכּה, מעניש וקוֹנס, אוֹסר וּמתיר, דן יחידי בּסכסוּכים מכּל המינים ורוֹדה בּעניי הפּלחים כּאדוֹן קשה הרוֹדה בּמשרתיו ועבדיו.

לגבּי ה"עוּמדה" אין השלטוֹן המחוֹקק והשלטוֹן המוֹציא לפּוֹעל שתי רשוּיוֹת, כשם שנהוּג בּמיניסטרים וּמוֹשלים. ה"עוּמדה", בּידוֹ סמכוּת ההאשמה, השיפוּט, ההוֹצאה לפּוֹעל וחקיקת חוּקים. הממשלה אינה יוֹדעת על הנעשׂה בּכּפר. הפּלחים הזעירים אינם מעיזים לקבּוֹל ולצעוֹק מפּחד דיכּוי ועלבּוֹנוֹת והחקלאים האמידים אין להם מה להתאוֹנן ולקבּוֹל. ה"עוּמדה" מחייב את הפּלחים הנבערים לשלם לאמידי הכּפר שׂכר שתיקתם. העוֹבדים בּניקוּי הכּוּתנה מתוֹלעים בּשׂדוֹת ה"עוּמדה" והנכבּדים הם הפּלחים העניים; והם שמחוּיבים להאיר סימטאוֹת הכּפרים בּפנסים; לתרוֹם לטוֹבת אגוּדוֹת שוֹנוֹת, לקנוֹת כּרטיסים להצגוֹת לטוֹבת מוֹסדוֹת. והנכבּדים־האמידים מתנדבים לאסוֹף וּלהפיץ. וּמי הם הגוֹרפים את תעלוֹת ההשקאה של הנכבּדים? וּמי הם המתקנים את הדרכים כּדי להקל על נסיעת מכוֹניוֹתיהם של האמידים? וּפוֹעלי בּניניהם וּמשרתי בּתיהם ואחוּזוֹתיהם מי הם? כּל אלה הם הפּלחים האוּמללים, שאין לגוּפם טוֹב משתיקה.

אחד מגוֹרמי המצב הירוּד בּכּפר היא זכוּת ה"עוּמדה" לשׂררה תמידית, זכוּת שאין לנשׂיא רפּוּבּליקה אוֹ לציר פּרלמנט, כּאילוּ אין כּל פּקפּוּק בּיָשרוֹ, וּצדקתוֹ היא למעלה מכּל חשד. המפליא בּמשטר זה הוּא, שאוֹתוֹ שליט אַבּסוֹלוּטי אין עליו כּל תנאי אוֹ סייג. העיקר, שיהיה בּעל עשׂרה פֶדאן קרקע. אמנם לא כּל ה"עוּמדים" הם אנשי עוֹשק ופשע, אוּלם הכּל מוֹדים, שעוֹלם זה אין בּוֹ מלאכים, שלא טעמוּ טעם חטא. לפיכך יש להרבּוֹת בּסייגים וּבערבוּיוֹת מספּיקוֹת, כּדי לשמוֹר על זכוּיוֹת הפּלחים האוּמללים. כּל היוֹדע מה עצוּמה השפּעתוֹ של ראש־הכּפר על הנתוּנים למרוּתוֹ, יוֹדע ומוֹדה, כּמה וכמה יכוֹל “עוּמדה” נבוֹן וּבעל־לב הדוֹאג לעניני קהלוֹ לפעוֹל לטוֹבת הישוּב הכּפרי בּמצרים.

פּתרון־מה לבעיה זוֹ הוּא בּמוֹעצוֹת כּפריוֹת הבּוֹחרוֹת בּ"עוּמדה" לשָנים מסוּימוֹת, שבּהן יתנסה, אם ראוּי הוּא לכהוּנתוֹ אם לאו. וּ"מעשׂיו יקָרבוּהוּ ומעשׂיו ירַחקוּהוּ".

עניני חינוך

אם הכּפריים מעדיפים את חשכת הבּערוּת על אוֹר לימוּד־החוֹבה, כּשגוּר בּפיוֹת רבּים, הרי אין בּזה משוּם מרד וּמלחמה בּחדש וּבהשׂכּלה, אלא משוּם שהפּלחים רוֹאים בּשיטת־הלימוּד איבּוּד זמן ונזק לילד.

וכך הוּא מצב הענינים: הילד גדֵל בּסביבה חקלאית עניה וּמשגדל מביאים אוֹתוֹ אנשי השלטוֹן לבית־הספר של חוֹבה. אם האב מתנגד, קוֹנסים אוֹתוֹ. בּבית־הספר מבלה הילד חמש שנים, מבחר שנוֹת הגידוּל, בּקפּאוֹן על הספסל. אני אוֹמרת “בּקפּאוֹן”, מכּיון שהוֹפכים את הילד למכשיר המוּפעל בּשיטה לא טבעית וּמלאכוּתית הגוֹזלת את ילדוּתוֹ וּמחניקה את סגוּלוֹתיו הכּפריוֹת החיוּביוֹת בּלחץ תכנית עיוּנית, שמטילים על בּית־הספר הכּפרי. מוֹריו מפטמים את מוֹחוֹ ולבּוֹ בּידיעוֹת וּבמדעים, שאין כּל מגע וקשר בּיניהם לבין הסביבה הכּפרית, שהוּא חי ועתיד לחיוֹת בּה. משסיים את לימוּדיו הוּא יוֹצא אל החיים מזוּין בּהתרברבוּת המכשילה אוֹתוֹ בּמקוֹם לתמוֹך בּוֹ וּלסייע לוֹ: “הריהוּ מלוּמד, יוֹדע היסטוֹריה וגיאוֹגרפיה ודקדוּק”. הוּא רוֹאה את עצמוֹ ראוּי למעמד גבוֹה יוֹתר, מסתלק ממשלח־היד של אבוֹתיו ואבוֹת־אבוֹתיו. הוּא וּשכּמוֹתוֹ מהווים יסוֹד מסוּכּן, שעדיין אין הדעת נתוּנה על סכּנתוֹ, משוּם שהיא עדיין נמצאת בּשלב הנביטה. בּחוּר זה תוֹבע מהוֹריו מה שאין ידם משׂגת, כּמוֹ לשלחוֹ לבתי־הספר בּעיר, כּדי להיוֹת “אפנדי”. הרי חרפּה וּבוּשה היא לאדם, שלמד הנדסה והיסטוֹריה, לאחוֹז בּמכּוֹש, לחרוֹש, לזרוֹע וּלהשקוֹת. ואם הוֹריו מנסים להעמידוֹ על מצב הדברים וּלהחזיקוֹ בּמקוֹם, הרי תש כּוֹחוֹ מבּחינה גוּפנית וּמבּחינה נפשית לעסוֹק בּחקלאוּת שלא הוּרגל בּה. שכּן החקלאוּת יש בּה מרירוּת, שלא יעכּלהּ אלא מי שהתרגל בּה; זוֹהי מלאכה מפרכת עד לאכזריוּת. ואם הילד לא התאַמן בּה, לא יוּכל לעמוֹד בּה.

חינוּך לקוּי וּפגוּם זה מוֹציא מדי שנה בּשנה בּכּפרים כּמה אלפים נבערים, מתרברבים וּתשוּשים המשוּלים כּאוֹתוֹ עוֹרב המתימר להיוֹת טוָס, מתקשט בּנוֹצוֹת הדוּרוּת וּמתערב בּין הטוסים. וסוֹפוֹ, שהטוסים מגרשים אוֹתוֹ מקהלם, ולשוּב לקהל העוֹרבים אינוֹ יכוֹל משוּם ששכח הליכוֹת העוֹרבים והריהוּ תלוּי בּין השמים והארץ: להתרוֹמם למעלת הטוסים תש כּוֹחוֹ והדרך לקהל העוֹרבים שכח. זוֹהי תוֹצאת חינוּך החוֹבה בּכּפר. הילד נגמל מפּשטוּת חיי הכּפר, כּי מוֹחוֹ מפוּטם דמיוֹנוֹת וּמוּפשטוֹת, שאין להם כּל זיקה למציאוּת. זכוּרתני, פּעם אחת שאלתי כּמה ילדים בּשנה השניה ללימוּדם בבתי־הספר של חוֹבה הכּפריים בּנפת קליוּבּיה מה חוֹשב כּל אחד מהם לעשׂות לכשיסיים את בּית־הספר. תשוּבה אחת היתה בּפיהם: אַלבַּס אֶפנדי וַאַרוּח מַצְר", כּלוֹמר, אתלבּש כּאֶפנדי ואלך לקהיר…

בּית־ספר זה יוֹצר סילוֹן חדש בּזרם ההגירה לעיר, והוּא עלוּל להחריף בּעיה זוֹ, שחריפוּתה גדוֹלה כּבר. לקהיר בּלבד היגרוּ בּעשר השנים האחרוֹנוֹת כּמאתים אלף נפש.

אכזריוּת היא להטיל על ילדי הכּפר חינוּך הפּוֹתח תהוֹם בּינם לבין סביבתם וּמכניסם לתוֹך היאָבקוּת מרה בּין אשליוֹת החינוּך הפּגוּם וּבין חיי הדלוּת, הצפוּיים להם בּכּפר. להניח את המצב כּמוֹת שהוּא, הוֵה אוֹמר – להביא על הכּפר המצרי סכּנה גדוֹלה, כּלוֹמר, הדוֹר הצעיר בּכּפר יחשוֹב על הגירה משיקבּל מקצת מן המקצת בּהשׂכּלה. הממוּנים על החינוּך צריכים להתעמק בּשאלה נכבּדה וּגדוֹלה זוֹ, להמציא לה פתרוֹן על ידי התאמת תכנית הלימוּדים לחיי החקלאוּת והכּפר. כּל ילד ונער החוֹבש תרבּוּש לראשוֹ עם סיימוֹ את בּית־הספר מסרב לאחוֹז בּמחרשה וּבמכּוֹש. ואין זוֹ נבוּאה לעתיד, כּמה וכמה עוּבדוֹת אימתוּ את ההנחה הזאת.

אחת הפּגימוֹת הניכּרוֹת בּבית־הספר הכּפרי – שהוּא עשׂוּי לפי מתכּוֹנת ותכנית אחת, מדֶמְיאט עד אַסוּאַן, בּהיסח־הדעת משינוּיי הסביבה והתנאים המקוֹמיים בּכל חלק מחלקי מצרים. וּמן המפוּרסמוֹת, שמַה שיאֶה לבן־עיר אינוֹ יאֶה לבן־כּפר. החינוך ההוֹלם את בּני האיזוֹר התעשׂיתי בּדמיאט וּב"מַחַלָה אל־כּוּבּרא"¹² אינוֹ הוֹלם את בּני מחוֹז מַנוּפיה, שהוּא מחוֹז חקלאי טהוֹר. גם קיימים הבדלים לא קטנים בּין איזוֹר חקלאי אחד למשנהוּ. אוּלם לפי ההגיוֹן של שלטוֹנוֹת החינוּך התכנית אחידה לכל ארץ מצרים.

משעיינתי בּתכנית בּית־הספר של חוֹבה בּכּפר המיוּסד על אוֹתוֹ הגיוֹן, הריני מוֹדה ומתוַדה, שסלחתי לפּלחים את איבתם לבית־הספר הזה והתרחקוּתם ממנוּ. חינוּך זה אינוֹ נוֹשׂא פּרי. ולא עוֹד אלא שתוֹצאוֹתיו שליליוֹת. בּשנה השלישית לכניסת הילד לבית־הספר מלמדים את הנוֹשׂא “מצרים האוּמה התרבוּתית העתיקה בּיוֹתר”. כּל מוֹרה רשאי להרבּיצוֹ לפי הצוּרה והכּמוּת שנראוֹת בּעיניו. בּשעת בּיקוּר בּבית־ספר אחד הראה המוֹרה למבקר מחקר ארוֹך, עשׂרה עמוּדים של מכוֹנת־כּתיבה, על הנוֹשׂא: “אלכּסנדר הגדוֹל וגבוּרתוֹ”. אוֹתוֹ מוֹרה סיפּר בּגאוה ויהירוּת, כּי מחקר זה הכין בּשביל תלמידיו על מנת שיעתיקוּהוּ וילמדוּהוּ על־פּה. כּמה כוֹבד וטמטוּם לילד בּן שמוֹנה ללמוֹד על־פּה עשׂרה עמוּדים על אלכּסנדר מוּקדוֹן! כּמה יש כּאן ממיתת החיבּה ללימוּדים! אילוּ היוּ שלטוֹנוֹת החינוּך מסַפּקים לבתי־הספר ספרים מתאימים, לא היינוּ נתקלים בּהוֹפעוֹת משוּנוֹת כּאלוּ.

ונשאלת שאלה פשוּטה: מה היה מזיק לפּלח אילוּ היוּ פּוֹטרים אוֹתוֹ מלימוּד תוֹלדוֹת העוֹתוֹמנים, גבוּרת הסוּלטנים ותפארתם של צלאח־אִד־דין וּמעיז־לדין אללה¹³? האם יהיה חקלאי גרוּע אם לא ילמד את כּל המוּנחים של חלקי הירח? גם בּמקצוֹע החשבּוֹן קשה להבין מה קשר בּין החוֹמר הנלמד וּבין חייו היוֹמיוֹמיים, שמלמדים אוֹתוֹ פּרטים וּפרטי־פּרטים על מטבּעוֹת־חוּץ וערכּם, המבלבּלים עליו את עוֹלמוֹ וּמעוֹררים בּוֹ אשליוֹת להיוֹת נספּח אל אחת ממשלחוֹת התלמידים, ששוֹלחת הממשלה על חשבּוֹנה לצרפת, אנגליה ואמריקה.

וכמה מצַער לראוֹת כּיצד מלמדים בּבית־הספר את תוֹרת הבּריאוּת וּשמירתה. תחת ללַמד את הילד לשמוֹר על נקיוֹן גוּפוֹ וּבגדוֹ, מלמדים אוֹתוֹ דברים “עיוּניים”, כּגוֹן: לשם מה נחוּץ לנוּ הבּגד אוֹ אברים שוֹנים. אילוּ היוּ מלמדים את הילד את החמרים המזינים והזוֹלים שכּדאי לאכלם, מדריכים אוֹתוֹ לשטוֹף את הפּרי והירק לפני האכילה; אילוּ הוּדגש הצוֹרך בּאִורוּר המעוֹן וכדוֹמה, הרי היוּ הדברים מוֹעילים פּי כּמה מהלימוּדים על קנה וּושט, וכדוֹמה. מה תוֹעלת, למשל, בּלימוּד שמלמדים את הילד הכּפרי, כּי הג’מוּס הוּא חיה הוֹלכת על ארבּע וגוּפה מכוּסה עוֹר שחוֹר, יש לה ראש גדוֹל ועינים ואזנים, אף וּפֶה וּבוֹ שינים וּמלתעוֹת, גוּפה גדוֹל וּזנבה ארוֹך וכדוֹמה; או כּשמלמדים אוֹתוֹ, שהסוּס הוּא מהוֹלכי ארבּע וּמשתמשים בּוֹ לרכיבה וּלהסעת משׂאוֹת וּלמלחמה, צבעוֹ כּך וכך, אבריו כּך וכך.

זוֹהי תכנית־הלימוּדים בּמשך חמש השנים של ישיבת הילד הכּפרי בּבית־הספר. מתקבּל על הדעת, שענין הבּהמה והחיה והעוֹף והטיפּוּל בּהם אפשר להוֹרוֹת אחרת וּבצוּרה הוֹלמת וקוֹלעת, שהילד לכשיגדל יוּכל להפיק את התוֹעלת הרצוּיה. מוּבן שיש ללמד הלכה למעשׂה גידוּל העוֹף, תוֹלעת־המשי והדבוֹרה ויתר ענפי החקלאות, וּבטוּחתני, כי ההוֹראה המעשׂית נקלטת יוֹתר מלימוּד מעשׂה מוּכני על־פּה, ויהיה החוֹמר נבחר שבּנבחר.

בּית־הספר הכּפרי מטרתוֹ להעמיד אכּרים תרבּוּתיים והדרך היא חיזוּק הקשר בּין הילדים לשׂדה ולכּפר, הכשרה יפה לחקלאוּת החדישה והעלאת הלך־מחשבתם ותפיסת־עוֹלמם של התלמידים על ידי שיפוּר תנאי בּית ההוֹרים והדרכתם בּדרכי הניצוּל החקלאי. ואילוּ בּית־הספר של היוֹם מַמאיס על תלמידיו את החקלאוּת וּכאילוּ משדלם לברוֹח מן הכּפר החשוּך והנידח. את שיטת הדצנטרליזציה בּחינוּך אפשר ללמוֹד מארצוֹת־הבּרית וממדינוֹת תרבּוּתיוֹת אחרוֹת המעמידוֹת את החינוּך על צרכי הילד בחייו העתידים ועל נטיוֹתיו למקצוֹע זה אוֹ אחר הטבוּעוֹת בּוֹ. את הנערה הכּפרית צריך ללמד את המקצוֹעוֹת המיוּחדים למשק הבּית, פיתוּח התעשׂיה הבּיתית והטיפוּל בּתינוֹק. לימוּד אחרוֹן זה יש להדגים על ידי סיוּרים בּמרפאה הקרוֹבה לכּפר, הטלת חוֹבה על התלמידוֹת הגדוֹלוֹת לטפּל בּתלמידוֹת הקטנוֹת, בּיקוּר בּבתי־הכּפר וּמתן הוֹראוֹת וכדוֹמה. בּיחוּד יש להרבּוֹת בּלימוּד הלכה למעשׂה של ההיגיינה, שהזנחתה עוֹשׂה שַמוֹת בּרבבוֹת רבבוֹת של המוֹני העם היוֹשבים בּכּפר. אוּלם לימוּד היגיינה אינוֹ אוֹמר, שהתלמיד בּבית־הספר זוֹכה לציוּן מעוּלה בּתוֹרת הבּריאוּת כּשהוּא טוֹחן את הכּללים והסעיפים וּבה בּשעה ידיו מלוּכלכוֹת בּתכלית הלכלוּך, בּגדיו צוֹאים וּנחיל זבוּבים מתעוֹפף מסביבוֹ…

דרך אגב, בּכל עם תרבוּתי, בּיחוּד עם הקם לִתחיה, ממלא המוֹרה תפקיד חשוּב בּין המוֹני הכּפר, להשׂכּילם וּלהדריכם וּלהכניס תוֹכן לחגי הטבע, כּגוֹן חג הכּרם בּצרפת, חג התפּוּח בּקליפוֹרניה, חגי קציר וּנטיעת אילנוֹת אצל עמים קרוֹבים וּרחוֹקים. אף בּמצרים יכוֹל המוֹרה המשׂכיל האוֹהב את עמוֹ, את חוּט השדרה שלוֹ, את העם היוֹשב בּכּפרים, להכניס תוֹכן לחגים הישנים, ליצוֹר חגים חדשים, כּגוֹן חג אסיף הכּוּתנה, אסיף האוֹרז וכדוֹמה. חגים אלה אפשר לנצלם להטפה לחיי נקיוֹן ותרבּוּת בצוּרוּת שוֹנוֹת על ידי הרצאוֹת פּוֹפּוּלריוֹת, הצגת מחזוֹת מוֹשכים, שתכנם הוֹלם לרוּחוֹ של הכּפרי הפּשוּט.

כּל המתבּוֹנן בּעין פּקוּחה אל בּתי־הספר החקלאיים בּמצרים יראה, שכּל תכניתם ואוֹפן לימוּדם אינם עשׂוּיים כּדי לחבּב את החקלאוּת על לוֹמדיה, אלא לגדל משׂכּילים מהסוּג הידוּע, הדוֹפקים על דלתוֹת משׂרדי הממשלה וחוּגי בּעלי־האחוּזה, להיספח למשׂרה ולפקידוּת ולא כּדי לשוּב לבתי הוֹריהם וּמשפּחוֹתיהם בּכּפרים וּלהוֹעיל להגבּרת הפּריוֹן של אדמת המשפּחה.

פּוֹעלי החקלאוּת וּמעמד החקלאים הזעירים

ניַחד את הדיבּוּר על ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאיים שאין להם מקרקעים. הללוּ מספּרם כּחמישה מיליוֹנים נפש. אחריהם בּא החקלאי הזעיר, שיש לוֹ פּחוֹת מפֶדאן אחד. מעמד זה מספרוֹ 1,618,499 נפש. אחריהם בּאים 559,518, שכּל אחד מהם יש לוֹ בּממוּצע שנים וחצי דוּנמים.

מעמד פּוֹעלי החקלאוּת נתוּן בּתנאי מסכּנוּת חמרית שמוֹרידים אֹותם פּשוּט לדרגת בּהמת־עבוֹדה. פּוֹעל זה המחוּסר כּל רכוּש – שׂכרוֹ מגיע עד כּדי שלוֹש לירוֹת לשנה. בּסכוּם פּעוּט זה הוּא מפרנס משפּחה שלמה. כּיצד – האלוֹהים יוֹדע! הוה אוֹמר, המוֹן עצוּם זה של עוֹבדי־אדמה אין לוֹ כּמעט בּמה לכלכּל את נפשוֹ. בּוֹ בּזמן אנוּ מוֹצאים כּ־12,000 נפש מבּין התוֹשבים, שבּרשוּתם כּחצי שטח מקרקע העם, שתשעים למאה מבּניו חיים על החקלאוּת בּמישרים או בּעקיפים.

החקלאים הזעירים עוֹבדים אדמתם ומעבידים את בּני־בּיתם ובהמתם, כּדי להכניס מחצית הכנסתם לאוֹצר המדינה. ואם לקה היבוּל בּפגעים התלוּיים בּטבע, אין הממשלה פוֹטרתם ממס הקרקע, אלא משלחת בּהם את גוֹביה המוֹציאים בּלעם מפּיהם, כּדי למלא את אוֹצר המדינה החקלאית, וּמוֹציאה 40 אחוּז מהכנסוֹתיה על משׂכּוֹרת לפקידיה. כּל זה נעשׂה בדוֹרנוּ. נעיר, כּי לפני מאה שנה (1833) פּטר מוּחמד עלי את החקלאים ממס הקרקע בּשנוֹת בּצוֹרת. נוּסח הפּקוּדה ידוּע לכל מעיין בּספר.

תארוּ לכם פּלח בּעל פדאן אחד קרקע (וכאלה הם שני מיליוֹנים בּמצרים), שהוּא וכל בּני־בּיתו עוֹבדים כּל השנה. פדאן זה נוֹתן יבוּל של שלוֹשה קנטאר וּמחצה כּוּתנה, מידת היבוּל בּמקוֹם הפּוֹרה בּיוֹתר בּמצרים, וכמוּת מספּוֹא, מאכל לבהמה. את הכּוּתנה הוּא מוֹכר בּתשע לירוֹת, מחיר יפה מאד. שלוֹש לירוֹת הוּא משלם מחיר הזרע והזבל, לירה אחת שׂכר מלחמה בּתוֹלעת־הכּוּתנה והוֹצאוֹת ההשקאה וכוּ'. נשתיירוּ בּידוֹ חמש לירוֹת, שמהן הוּא מוֹציא שתים על מסי קרקע וּשאר מסי ממשלה; יוֹצא, שנשתייר בּידוֹ רוַח נקי שלוֹש לירוֹת שׂכר־עבוֹדה לוֹ וּלבניו, שׂכר שהממשלה רוֹאה אוֹתוֹ יפה וּמקוּבּל, בּה בּשעה שהיא משלמת חמישים לירה לחוֹדש לפּקיד, שׂכר כּמה שעוֹת עבוֹדה לשוּלחן־הכּתיבה בּמשׂרד!

נאמר, שהחקלאי יכוֹל לעמוֹד בּרעב, שהוּא מנת חלקוֹ, אילוּ היוּ שאר גוֹרמי חייו מניחים את הדעת. אוּלם הפּלח שוֹתה, כּאמוּר, מים עכוּרים וּדלוּחים ומחלוֹת קשוֹת מוֹציאוֹת אוֹתוֹ מן העוֹלם; מחלוֹת הבּאוֹת מחמת תזוּנה פּחוּתה וּבחלקן – מחמת המים הרעים, והממשלה עסוּקה בּמאוֹרעוֹת מדיניים.

מה אוֹמר דין־וחשבּוֹן רפוּאי אחד על מחלת השחפת בּמצרים? אין נקי משחפת. עשרים אלף מתים כּל שנה בּמצרים בּמחלה זוֹ ורוּבּם כּפריים. פּי עשֹרה ממספר זה הם הנגוּעים בּמחלה זוֹ מתוֹשבי הכּפר.

על מחלוֹת הבּילהארציה והאִינקלוֹסטמה אוֹמר דין־וחשבּוֹן זה: “התחלוּאה בּמחלוֹת אֵלוּ היא בּעליה מַתמדת, בּיחוּד בּשנים האחרוֹנוֹת. שהגיעה בּמצרים העליוֹנה למעלה מ־80%”.

לפי ההערכה הרשמית של מחלקת הבריאוּת הגיע מספּר חוֹלי המלריה ל־65% וּבאחדים מכּפרי הצפוֹן ל־90%¹⁴. והרי מספרים מחכּימים: מספּר הפּוֹנים לבתי־החוֹלים מבּין נפגעי הבּילהארציה והאינקלוֹסטמה הגיע ל־759,735 בּשנת 1935, כּלוֹמר עליה בּ־14% לגבּי השנה שקדמה לה. בּחלק מהכּפרים הגיע מספּר הנפגעים ל־95%. מספּר חוֹלי גרענת בּין הכּפריים שפּנוּ לבתי־החוֹלים הגיע ל־1,034,988 בּשנת 1935 – תוֹספת 11% על השנה שקדמה לה. מספּר העיורים בּמצרים, ארץ העיורים, היה אוֹתה שנה 6%¹⁵.

אין לשכּוֹח, שהמספּרים הללוּ אינם ממַצים את כּל החוֹלים. מוּעטים שבּמוּעטים יכוֹלים ורוֹצים להקריב את פּרנסתם לשם ריפּוּי. רוּבּם של הכּפריים אינוֹ עוֹזב את הכּפר ותהיה מחלתוֹ מה שתהיה. כי מי ירצה לנוּס מהמחלה אל הרעב?

בּתנאים כּאלה מתענה הפּלח בּכל מיני תלאוֹת, כּדי לשמוֹר על הקרקע מסחפוֹן ואת הזרעים – מחוֹרב וּמרמשׂים מזיקים. הוּא שוֹמר אדמה לא שלוֹ ושׂוֹרף את עצמוֹ ואת גניו, כּדי למסוֹר את עשרה החקלאי של מצרים לאחרים, למען יתענגוּ על רוֹב דשן בּעלי־האחוּזוֹת העשירים, קבוּצה קטנה וּזעוּמה של מצרים מבּחינה מספּרית. האם שוֹנים הם חיי הפּלח המצרי היוֹם מחיי אבי־אבי־אביו לפני אלפי שנים בּימי מלכי פּרעה? נפתח ספר היסטוֹריה על מצרם העתיקה ונקרא על חיי עוֹבד האדמה: “(הפּלחים חיוּ) חיים ירוּדים בּבקתוֹת רעוּעוֹת יחד עם בּהמתם. רהיטי מעוֹנוֹתיהם מעטים היוּ ולא עברוּ את גבוּל ההכרחי בּיוֹתר. הם היוּ רחוֹקים ממהלך החיים הציבּוּריים והמדיניים, כּל מעינם היה בּנילוּס וּבמימיו המַפרים. בּעניני הממשלה, בּהשתלשלוּיוֹת המדיניוֹת וּבהעברת המלוּכה משוּשלת אחת לחברתה לא היה להם כּל ענין”¹⁶.

לא הוּבא מראה־מקוֹם זה אלא כּדי לוֹמר לאלה המצדיקים את המצב ואוֹמרים, כי הפּלח המצרי קרוּץ מחוֹמר אחר משקוֹרצנוּ אנוּ, שאר תוֹשבי המדינה: אסוֹנוֹ של עוֹבד־האדמה המצרי הוּא שנוֹלד בארץ שאין אדם מתעוֹרר לחוּמלה על מדוּכּאים ועשוּקים; ארץ שתוֹשביה מסיחים דעתם מהפּלח. הרי עד לפני זמן קרוֹב מאד לא נשמע קוֹל אחד, שיעוֹרר את הציבּוּר על הפּלח הנמק בּמחשכּי הדחק, המחלוֹת ושפל המדרגה דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, עד שנעשׂוּ לוֹ “טבע שני”. כּבה בּלבּוֹ זיק של קנאה לכבוֹדוֹ, אם גם יעוּנה אוֹ יוּשפּל. והפּקידים וּמעמד העשירים והמשׂכּילים מפתחים בּוֹ את תכוּנוֹת הכּניעה והשפלוּת, מוֹרשת דוֹרוֹת השעבּוּד. התנאים ההיסטוֹריים בּאלפי שנים הם שעיצבוּ את דמוּתוֹ של הפּלח ועשׂוּהוּ מה שהוּא בּהוֹוה.

מה שחרוּר וּמה ערכּוֹ אם גם אחרי החוֹזה¹⁷ וּביטוּל הקפּיטוּלציוֹת הרוֹב המכריע של העם משוּעבּד למשוּחררים מבני עמוֹ. עלינוּ להתחיל את פּעוּלת תחייתנוּ מן הישוּב הכּפרי וּלהרים את הפּלח מאשפּוֹת הדלוּת והשפלוּת. נוֹציאהוּ ממחשכּים אל האוֹר ויהי אוֹר לכל מצרים.

אִבּנַת אש־שאטי (בנת א־שאטי)

על שוּם מה ארשוֹם את עניני־חיי על דפּי היוֹמן? על שוּם שהם חיי עוֹנג? לא ולא. מי שחי חיי תענוּגוֹת אינוֹ רוֹשם אוֹתם, אלא חי אוֹתם. אני חי עם הפּשע וקשוּר עמוֹ בשלשלת אחת. הוּא בּן־לוָיה לי וּבן זוּג, שאני רוֹאה את פּניו כּל יוֹם. אַתם, הדפּים אשר לא תראו־אוֹר! אין אתם אלא אשנב פּתוּח אשר בּעדוֹ אני קוֹרא דרוֹר לעצמי בּשעוֹת מצוּקה.

11 בּאוֹקטוֹבּר…

אמש עליתי למיטתי בּשעה מוּקדמת, כּי חשתי בּגרוֹני שלָקה בּדלקת – מחלה הפּוֹקדת אוֹתי מפּקידה לפקידה.

כּרכתי את צוָארי בּמטלית של צמר. את מלכּדוֹת־העכבּרים, שמילאתי בּחתיכוֹת גבינה ישנה, הצבתי סביב מיטתי, משל לאדם המניח מוֹקשים מסביב לאיזוֹר הטעוּן שמירה מעוּלה. כּיבּיתי את עששית־הנפט, עצמתי את עינַי מתוֹך תפילה לאלוֹהים שישַתק את יצריהם, יצרי בּשׂר־ודם, של תוֹשבי הנפה לכמה שעוֹת, שלא יֵעָשׂה פּשע המחייב אוֹתי לקוּם בּלילה משנתי. עוֹד לא הספּקתי להניח את ראשי על הכּר וּכבר הייתי מוּטל כּאבן דוּמם – עד שהעירני קוֹלוֹ של הנוֹטר הדוֹפק בּדלת בּחזקה וקוֹרא למשרתי:

“עוּרה דסוּקי!”

אז ידעתי, כּי נפל דבר־פּשע ויצרי בּני־האדם לא נרדמוּ משוּם שנפשי חשקה בּשינה. עד מהרה קמתי והדלקתי את הנר. משרתי נכנס, משפשף את עיניו בּידוֹ האחת וּבשניה מגיש לי “הודעה טלפונית”. קירבתי את הנייר אל מוּל האור ואקרא לאמוֹר: “הערב בּשמוֹנה שעוֹת, כּשהלך התוֹשב קַמְר־אֶד־דוֹלָה עַלוּאן על פני הגשר בּקרבת הכּפר נוֹרתה אליו יריה משׂדה קני־סוּכּר. היוֹרה אינוֹ ידוּע. הנפגע נשאל, אך לא ענה דבר. מצבוֹ קשה. לפיכך בּאה הוֹדעה זוֹ. ה”עוּמדֶה"¹.

אמרתי לנפשי: אין דבר, זה מקרה רגיל, שיעסיקני לכל היוֹתר שעתיִם. היוֹרה הוּא אלמוֹני; הפּצוּע אינוֹ מדבּר ואינו מפטפּט; העד היחיד הוא הנוֹטר הממשלתי, ששמע את קוֹל היריה, התקרב אל המקוֹם בפחד ולאִטוֹ, לפיכך לא מצא אדם מחכּה לוֹ חוּץ מהגוּפה המוּטלת על הארץ; ה"עוּמדה" ישבע לי ב"“גירוּשין”², כּי הפוֹשע אינוֹ מאנשי מקוֹמוֹ; קרוֹבי הנפגע יכסוּ ממני כּל דבר, כּדי שיוּכלוּ לקיים מצוַת גאוּלת־הדם… שאלתי את משרתי על שעת השׂיחה הטלפוֹנית ורשמתי בּשוּלי הנייר: “נתקבּלה בּשעה עשׂר ועוֹסקים בּחקירת המקרה”.

חיפשׂתי את בּגדי והתלבּשתי בּחפזוֹן חוֹפזים, כּמנהג כּבּאים. שלחתי לקרוֹא ללבלר החקירה וציויתי להביא את מכוֹנית התביעה, שלחתי שליח לעוֹרר את עוֹזרי החדש: צעיר בּן־טוֹבים ועדין, חדש בּמקצוֹע, שבּיקשני לקחתוֹ עמי למקוֹמוֹת פשעים כּדי שיתנַסה ויתמחה. כּעבוֹר שעה קלה הגיע לאזני קוֹל צפירת מכוֹנית ה"מרכּז"³ מסוּג “בּוֹכּס פוֹרד” וּבה יוֹשב הקַימַקַאם⁴ והקצין וכמה שוֹטרים. ירדתי אליהם וּמצאתי הכּל על מקוֹמוֹ, איש לא נעדר, חוּץ מלבלר החקירה העוֹרך את הפרוֹטֹוקוֹל. הדבר לא התמיהני. עוֹד לא אירע, שלא אֵחרנוּ בּיציאה לאיזה כּפר אוֹ לאיזוֹ נפה בּשל לבלר זה. פּניתי אל השוֹטר וּשאלתיו:

“בּטוּח אתה, כּי קראת לסַעיד אָפֶנדי?”

מתוֹך החשיכה שמעתי נקישת הנעלים הגסוֹת וראיתי הבהוּב יד המוּרמה להצדעה מעל לכּוֹבע הארוֹך בּעל סימן הנחוֹשת וּפה החבוּי מתחת לשׂפם שחוֹר וגדוֹל הדוֹמה לזנב־חתוּל הפטיר:

“הוּא לבש את כּותנתוֹ לעיני, כּבוֹד הבֶּק!”

נראה לנוּ, כּי מוּטב שנסע בּמכוֹנית ונעבוֹר ליד בּיתוֹ של הלבלר ונקחהוּ אתנוּ. אני, עוֹזרי והקימקאם נסענוֹּ בּמכוֹנית התביעה עד הגיענו לבית ישן־נוֹשן העוֹמד בּקצה העיירה. השוֹטר נתלה בּמדרגוֹת המכוֹנית כּדי להראוֹת לנוּ את הדרך, הרים קוֹלוֹ וקרא:

“רד, סעיד אפנדי!”

הלבלר בּכסוּת־לילה הציץ מתוֹך אשנב רחוֹק והפליט:

“מאוֹרע?”

והשוֹטר צעק:

“מקרה יריה”.

הבחנתי בּידוֹ של הקימקאם שהוּצאה מחלוֹן המכוֹנית והוּרדה בּחזקה למטה מצוארוֹ של השוֹטר בּלוית דיבּוּר קוֹלני:

“הוֹי, שוֹטר! הוֹי בן ה…! הוּא לבש את כּוּתנתוֹ לעיניך, הוֹי בּן ה…!”

“בּחיי ראשוֹ של כּבוֹד הבּק, כּי לבש אוֹתה”, ניסה השוֹטר להצטדק.

לא ראיתי צוֹרך להתערב ולחקוֹר בּדבר, כּי אחד משני דברים: אוֹ שהשוֹטר אינוֹ מבחין כּוּתוֹנת מהי (ואין הדבר תמוּה בּעיני), אוֹ שסעיד אפנדי פּשט בּינתים את כּוּתנתוֹ ונרדם שוּב, וגם על כּך אין לתמוֹה. והוֹאיל ואני היחידי האחראי רשמית לאיחוּר, הרי גערוֹת וּנזיפוֹת בּסעיד אפנדי לא יעשׂוּ אלא כּאב־ראש בּלבד. ומי עוֹד כּמוֹני זקוּק למנוּחה ולחסכוֹן מאמץ וּדברים בּשביל הענין, שלשמוֹ אנוּ יגעים.

חשתי רפיוֹן החוֹדר והוֹלך לתוֹך אברי, השענתי את ראשי אל דוֹפן המכוֹנית ואמרתי לבני־הלוָיה:

“מקוֹם המעשׂה רחוֹק שלוֹשים קילוֹמטר ואין רע אם אתנמנם בּמקצת”.

עצמתי את עיני. המכוֹנית שלנוּ אצה וּמאחוֹריה ה"בּוֹכּס פוֹרד" וּבוֹ קצין המשטרה, הבַֹש־שַויש⁵ והשוֹטרים. עוֹד לא הספּקנוּ לצאת אל מרחב השׂדה והאוֹזן שמעה קוֹל זמרה המנַסר בּאישוֹן לילה. הקימקאם הוֹציא מהר את ראשוֹ מחלוֹן המכוֹנית וקרא:

“כּבוֹד הקצין! שכחנוּ את השיך עספוּר”.

האוֹרחה עמדה. והנה הקוֹל מתרוֹמם ועוֹלה בּרוּר מבּין סבכי הקנים שעל גבוּל השׂדה:

…ועפעפי עין האהוּבה פּוֹרשׂי צל על פדאן"⁶

הקימקאם קרא והאיץ:

“עלה, שיך עספוּר, מאוֹרע נפל!..”

וּמיד הוֹפיע אוֹתוֹ אדם מוּפלא וּמוּזר, הנע ונד יוֹמם ולילה, שאינוֹ יודע טעם שינה ושר לוֹ שירה אחת ויחידה, פּוֹלט מלים ומנַחש ניחוּשים אשר הקהל ישׂים אליהם אוֹזן קשבת. אדם זה אין דבר משׂמחו כּיציאה אל מקוֹמוֹת הפּשע עם התביעה והמשטרה. כּשהוּא שוֹמע את קוֹל צפירת ה"בּוֹכּס פוֹרד" מיד הוּא רץ בּעקבוֹתיו, משל לכלב ההוֹלך אחרי אדוֹניו אל הציִד. “מה לוֹ וּלכל זה?” – לא פּעם שאלתי את עצמי – “האם אין לאדם זה רז נעלם?…” הוּא התקרב אל ה"בּוֹכּס" ואמר בּנעימה של מחאה למחצה:

“רציתם לצאת בּלעדי?..”

ה"בּש־שויש" ענה לוֹ בחיוּך:

“בּשוּם פּנים! אילוּ ידענוּ את כּתבתך היינוּ מוֹדיעים לך!”

“טוֹב. תן סיגרה!”

“הס”, קרץ ה"בּש שויש" ולחש לוֹ, “למען לא ישמע קוֹלך הבּק הקימקאם”.

והשיך עספוּר בּשלוֹ:

"תן סיגרה, כּבוֹד בּש־שויש, – הלילה אני “בַּש־חוּרמַן⁷”.

האיש עלה על המכוֹנית לאחר שעקר מהסבכים שבט ארוֹך, שנשָׂאוֹ בּיד, משל לאדם הנוֹשׂא שרביט מוֹשלים. שתי המכוֹניוֹת גמאוּ ארץ דרך שׂדוֹת. הטבע ישן את שנתוֹ. אין קוֹל ואין קשב, מלבד קרקוּר צפרדעים, צרצוּר רמשׂים וזמרת השיך עספוּר העוֹלה מתוֹך המכוֹנית. ואני תנוּמה קלה אחזתני, כּאוֹתה תנוּמה הבּאה עלי בּשעה שאני נוֹסע למקוֹמוֹת המעשׂה, תנוּמה קטוּעה, שאינה מפריעה אוֹתי לפרקים לשמוֹע את הדברים אשר מסביבי. עוֹזרי שישב לשׂמאלי, היה ער, שכּן הכּל מעוֹרר בּוֹ פּליאה ורוֹצה לשאלני על דא ועל הא, אוּלם הוּא חוֹשש להטרידני. הוּא פּנה אל הקימקאם, שישב סמוֹּך לוֹ וחיש מהר נקשרה בּיניהם שׂיחה ארוּכּה, שלא תפסתי ממנה הרבּה, כּי היא שהפּילה עלי תרדמה עמוֹּקה בּכל הדרך. כּשעמדה המכוֹנית נתעוֹררתי לאחר שעה לא־קלה. פּקחתי את עיני והנה אנוּ עוֹמדים לפני תעלת “נ” והמעבּרה מחכּה לנוּ להסיענוּ אל עברה השני של התעלה. ירדנוּ מהמכוֹנית ועלינוֹּ על המעבּרה והיינו צפוּפים כּטוֹבעים בּסירת־הצלה אוֹ מטען של כּלי־חרס בּספינה בּמצרים העליוֹנה. המעבּרה שטה והסיעתנוּ עד הגיענוּ אל מעֵבר לחוֹף. בּדממת הלילה לא נשמע אלא צלצוּל שרשרוֹתיה של המעבּרה הטוֹפחוֹת על־פּני המים בּחשכת האפלה. לא ראינוּ דבר. אך עוֹד לא הספּקנוּ להציג כּף רגלנוּ על היבּשה והנה קוֹל צהלת סוּסים בּאזנינוּ. לפנינוּ עמד עדר סוּסים מסוּסי ה"נוּקטה" (תחנת המשטרה) וחמוֹרים מחמוֹרי ה"עוּמדה", מוּכנים ומזוּמנים לרכיבה אל מקוֹם הפּשע. ואֵילוּ סוּסים! הנה נתקרב אלי אחד השוֹטרים, נוֹהג סוּס אבּיר היאֶה לכבוֹדי וּלערכּי. הסוּס צעד בּגאוֹן כּמכּיר ערך עצמוֹ, רוֹקע כּל הזמן בּפרסוֹתיו באדמה ואינוֹ יוֹדע מנוּחה. ידעתי, כּי אפּוֹל מעליו, כּי לא פּעם אחת נפלתי כּמעט מעל אוֹתם הסוּסים האבּירים אשר רק פּרש מנוּסה מחזיק מעמד עליהם, ולא רוֹכב מתנמנם כּמוֹני. לא פּעם אחת בּיכּרתי עליהם חמוֹרים שקטים. אך בּהבּיטי מאחוֹרי וּבראוֹתי חשוּבי חבוּרתנוּ רכוּבים על סוּסיהם, ולא נשארוּ חמוֹרים אלא בּשביל הנקלים שבּנוּ, בּוֹשתי ונכלמתי לרדת מעל סוּסי וּלהשתפּל לדרגת השיך עספוּר. הלה ישב על חמוֹר אפוֹר, גזָרוֹ ממש בּשבטוֹ הירוֹק והאיצוֹ בּעקבוֹת הסוּסים.

הפקדתי רוּחי בּידי אֵל אלוֹהי הרוּחוֹת לכל בּשׂר ונסעתי בּראש. מתנוֹדד מפּחד ועייפוּת – עד שהשינה ניצחה את עפעפי ולא הרגשתי כּלוּם. פּתאוֹם מצאתי את עצמי מוּעף מעל הסוּס ונוֹפל על צוארי. הסוּס קפץ על תעלת מים קפיצה חזקה והפיל רוֹכבוֹ אחוֹר. “את אשר יגוֹרתי בּא לי” – אמרתי לנפשי ונתתי בּקוֹלי על השוֹטר הרוֹכב לידי:

“הסוּס! הסוּס!”

האוֹרחה עמדה מלכת וּמהוּמה נפלה בּה. הקימקאם חלק לאנשיו בּיד נדיבה חירוּפים וּסטירוֹת, פּקוּדוֹת וציווּיים – עד שהחזירוּני על גב הסוּס ואני פּוֹלט מפּי, כּדי לגוֹל מעלי את החרפּה:

“דוֹמה, הסוּס נרדם בּהילוּכוֹ אוֹ נבהל מפּני תַן בּוֹרח וּמשתוֹלל. על־כּל־פּנים החזק, שוֹטר, בּרסן הסוּס”.

שני שוֹטרים אחזוּ בּרסן סוּסי והתנהלוּ אתי בּהליכה אִטית וּמיוּשבת, שהחזירתני למצב תנוּמה, ולא התעוֹררתי אלא כּשבּאנוּ אל מקוֹם המעשׂה.

משראיתי את אוֹר הפּנסים והאבוּקוֹת בּידי התושבים, שנתקהלוּ מסביב לפצוּע, חלפה וגזה העייפוּת מראשי כּינשוּף זה המסתלק מקנוֹ למראה האוֹר המתקרב אליו. חיש מהר ירדתי מעל הסוּס וּבקעתי לי דרך בּתוֹך הקהל הלוֹחש:

“בּא התוֹבע! התוֹבע בּא!”

נתקרבתי אל הגוּף, המוּטל על הארץ, החדרתי מבּטי אל הפּנים המלוּכלכים בּעפר וּבדם ונוֹכחתי, כּי אמנם לא ידבּר. מצאתי את ראש ה"נוּקטה" טוֹבע עד למעלה מאזניו בּעריכת הפּרוֹטוֹקוֹל, שסיוּמוֹ בּא על ידי, שכּן עם בּוֹא התביעה חוֹזרת וּמתחילה החקירה.

התחלנוּ בּחקירה, בּפתיחה בּפרוֹטוֹקוֹל. הלבלר לקח עט וּנייר ואני הכתבי לוֹ לאמוֹר: “אנחנוּ פּלוֹני, בּא־כּוח התביעה הכּללית ואתנוּ אלמוֹני, לבלר החקירה, הלילה בּשעה זוֹ וזוֹ הגיעתנוּ הוֹדעה טלפוֹנית, מספּר כּך וכך, ונוּסחתה כּך וכך, ועל־כּן נסענוּ בּמכוֹנית אל נפה פלוֹנית והגענוּ בּשעת כּתיבת פּרוֹטוֹקוֹל זה” וכוּ' וכוּ'. בּמיוּחד מטפּל אני בּעריכת “פּרוֹטוֹקוֹל” זה לעשׂוֹתוֹ כּדת וכדין, דבר דבוּר על אָפניו, כּי כן יאהבוּ השלטוֹנוֹת, אשר הפּרוֹטוֹקוֹל הוּא עיקר בּעיניהם, ואשר רק הוּא משמש עדוּת מכרעת בּנוֹגע לתוֹבע על דייקנוּתוֹ ומוֹּמחיוּתוֹ.

תפיסת הפּוֹשע – על כּך אין איש שוֹאל.

עם הפּרוֹטוֹקוֹל תיארנוּ את הפּגיעה ואת מלבּוּשיו של הנפגע והמקוֹם שבּוֹ מצאנוּהוּ, לא צימצמנוּ דבר. הכתבתי ללבלר את תיאוּר הפּצע אשר ראינוּ, את פּיו הרחב בּכתפוֹ של הפּצוּע. זה בּא, כּנראה, מאבק־שׂריפה של רוֹבה ממרחק קטן. יריה זוֹ היא שקרעה את הבּשׂר והקיזה את הדם. תיארנוּ את פני הנפגע על הצד היוֹתר טוֹב: כּבן ארבּעים, נאה וחינני בּאוֹתוֹ חן כּפרי מיוּחד המבּיע גברוּת, בּריאוּת וכוֹח. לא שכחנוּ לציין את כּתוֹבת הקעקע בּדמוּת צפּוֹר על רקתוֹ וצבע שׂפמוֹ הקרוֹב לצהוֹב; ואת הבּגדים מנינוּ מהעַבּאיָה עד ה"גַ’לאבּיה"⁸ של צמר וארנק־הכּסף, אשר איש לא נגע בּוֹ, עד מכנסי־הכּוּתנה הלבנים החגוּרים איזוֹר אדוֹם. כּמוֹ כן לא הסחנוּ דעת מאיזוֹר הלבוּש ואָפנוֹ ואריגוֹ, כּי ציוּן הפּרטים מוֹכיח דיוּק, תשׂוּמת־לב וּדאגה. כּך למדנוּ מעשׂה החקירה, גבוֹה מפּי גבוֹה. זכוּרני, פּעם אחת עזבתי פּצוּע גוֹסס כּדי לתאר מכנסיו, אבנטוֹ, נעליו וכוֹבעוֹ, וּמשגמרתי גחנתי עליו, כּדי לשאוֹל אוֹתוֹ על המתנפּל – והנפגע כּבר היה מוּטל מת לפני.

כּמוֹ כן לא שכחנוּ לתאר את המקוֹם בּוֹ נפל דבר הפּשע: שביל צר החוֹצה שׂדוֹת מטעי סוּכּר. ציוּן זה חשוּב, שכּן כּל תבוּאה וּמטע נוֹתן יבוּל פּשעים מיוּחד. עם התרוֹממוּת קלחי התירס וּקני הסוּכּר מתחילה עוֹנת “רצח בּיריה”. משהזהיבה החיטה והשׂעוֹרה בּאוֹת לעוֹלם שׂריפוֹת בּנפט, וכדוֹמה. משהוֹריקה הכּוּתנה בּא בּוּלמוֹס של “עקירה והשחתה”.

גמרנוּ את עסקנוּ עם הפּצוּע ושוּב לא היה לנוּ ענין בּוֹ מאחר שערכנוּ את הפּרוֹטוֹקוֹל לפרטיו. עזבנוּהוּ מתבּוֹסס בּדמוֹ בּהשגחת קצין התחנה עד שיבוֹאוּ אנשי העזרה הראשוֹנה לקחתוֹ אל בּית־החוֹלים. הלכנוּ ל"מַדַפָה"⁹ של ה"עוּמדה", מקום שם הקהוה חיכּתה לנוּ.

ישבנוּ בּאוּלם־האוֹרחים על מצע־קטיפה מרוּפּט ודהה. הלבלר שׂם את ניירוֹתיו על שוּלחן צוֹלע, מכוּסה לוּח־שיִש שבוּר וגלל את הפּרוֹטוֹקוֹל לאוֹר פּנס גדוֹל, מזמזם וּמרטן, שהזעיק מסביבוֹ את שרצי הלילה. בּהרמת קוֹל דרשתי עדים והקימקאם הרים גם הוּא קוֹל לעוּמתי:

“אסוֹף את העדים, הקצין!”

והטיל את עצמוֹ בּכוּרסה רחבה, שעמדה בּזוית החדר. וּמיד עלה קוֹל נחרה מאוֹתוֹ מוֹשב. עוֹזרי ישב סמוּך לי בּעינַים אדישוֹת המעידוֹת על עייפוּת המתדפּקת בּהן כּהתדפּק הצפריר על עלי העץ. הוּבא לפנַי הנוֹטר, ששמע את קוֹל היריה ונחפּז ראשוֹן אל מקוֹם המעשׂה. סבָרתי נתקיימה, אוּלם מיד נתערערה כּשאמר, ששמע שתי יריוֹת. אף־על־פּי שבּ"הוֹדעה" שקיבּלתי מסוּפּר על יריה אחת ושהפּגיעה נגרמה על־ידי יריה אחת, דברים שאוּשרוּ על־ידי אנשי הכּפר, שהעידוּ, כּי רק יריה אחת הידדה בּחלל הכּפר.

הסחנוּ דעתנוּ מעצם המאוֹרע ונתפּנינוּ אל ענין יריה אחת אוֹ שתי יריוֹת. חזרנוּ ושאלנוּ את כּוּלם והם השיבוּ פּה אחד:

“יריה אחת, כּבוֹד הבּק”.

“ואתה, הנוֹטר, שמעת…”

“שתי יריוֹת, כּבוֹד הבּק”.

החקירה נסתבּכה. נאשם משקר מתקבּל על דעתי – זוֹ זכוּתוֹ הטבעית. איני מקוה כּלל, שנאשם יהגה אמת. אבל העֵד – מה מניע אוֹתוֹ לשׂים על העוּבדה והאמת משׂא של סתירוֹת וּפקפּוּקים?

החקירה נכנסה לתוֹך מיצר אפל ללא תקוה להגיע למשהוּ. אין אדם מכּיר את הפּוֹשע ואין אדם מאשים את מישהוּ. הפּצוּע אין לו בּכּפר קרוֹב, זוּלת אֵם זקנה, חוֹלה, בּעלת־מוּם, שראייתה לקוּיה והדיבֵּר ניטל מפּיה, ואשתוֹ מתה לפני שנתיִם והשאירה אחריה ילד קטן, שלא יוּכל לעמוֹד לפנינוּ לחקירה. אין אדם יכוֹל לתת נימוּק הגיוֹני אוֹ בּלתי הגיוֹני למאוֹרע שאירע. איש אינוֹ יוֹדע אם בּין הנפגע וּבין אדם אחר בּעוֹלם היתה אֵיבה, שגרמה לפּשע, הנפל, איפוֹא, שד משחת וירה בּאוֹתוֹ אדם? אין אתנוּ יוֹדע עד מה. אמת, משקראתי את ההוֹדעה הרגשתי, שהענין מת. האם אוּכל אני בּ"חקירתי" להפיח רוּח־חיים בּדבר נטוּל־נשמה? אם לא יבוֹאוּ אלי עדי אמת והתוֹשבים לא יעזרוּ לי בּרצוֹן וּבנאמנוּת – מי וּמה הפּרוֹטוֹקוֹל, שיוּכל להוֹליכני אל עוֹשׂה הפּשע?

הגיע תוֹרוֹ של ה"עוּמדה" להעיד. הוּא נשבּע ואני פּתחתי בּאוֹתן השאלוֹת, שאינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת. והנה קוֹל נַחרה בּוֹקע ועוֹלה מפּינת החדר. הפניתי את ראשי – הקימקאם שכב על הדרגש נשען על מרפּקוֹ. ה"עוּמדה", שראה את פּנייתי, בּיקש סליחה ממני וניגש אל הקימקאם ועוֹרר אוֹתוֹ בּנימוּס:

“בּבקשה, אדוֹני הבּק, אל המיטה אשר בּאוּלם”.

הוּא הוֹליך אוֹתוֹ בּנימוּס וּבכבוֹד אל חדר פּנימי ואחר־כּך חזר והמשיך בּדברי עדוּתוֹ הרשמיים הטבוּעים בּחוֹתמת משׂרתוֹ, דברים שבּיטוּים ונוּסחתם אינם משתנים כּמעט אצל כּל ה"עוּמדים" והשוֹפכים על אש המאוֹרע קוֹר וקפּאוֹן.

עוֹד לא הספיק ה"עוּמדה" לחתוֹם חתימת־ידוֹ, הדוֹמה לסימני חיטוּט של תרנגוֹלת, מתחת לדברי עדוּתוֹ וּלהסתלק מדוּכן העדוּת – והנה נפתחה דלת החדר הפּנימי והקימקאם הוֹפיע, מתגרד בּצפרניו, מלקט וּמשיר משהוּ מבּגדיו ושׂפתוֹתיו מעלוֹת קצף:

“הרי לך מיטה! ישמרני האל! אתה “עוּמדה”, אתה!!”

ידעתי מה שאירע וצחקי בּלבּי. העמדתי פּנים כּאילוּ שקוּע אני בּעבוֹדתי ולא הרימוֹתי פנַי מהניירוֹת. הקימקאם ישב במקוֹמוֹ ישיבת אדם, שהשינה נדדה מעפעפּיו ללא תקוה, שתשוּב אליהן עוֹד הלילה. כּשישב קרא בּקוֹל אל ה"עוּמדה":

“תן קפה – וחסל! אך התקן אוֹתה כּראוּי וכנכוֹן, בּחיי עיניך!”

אחר־כּך פּנה אלי כּאוֹמר להנעים את נדוּדי־השינה שלוֹ מתוֹך אוֹנס:

“הענין על החבל?”

כּלומר, אם יש תוֹחלת ותקוה, שהחקירה תביא את הנאשם אל חבל התליה – אִמרה השגוּרה בּפינוּ. וּפתאוֹם קם ממקוֹמוֹ כּאילוּ נזכּר בּמפתח לסוֹד וצעק:

“יא שיך עספוּר!”

ראשוֹ של האדם הפּלאי נזדקר פּתאוֹם מאחוֹרי כּוּרסת־קש קלוּעה העוֹמדת אי־שם בּפינה אפילה של האוּלם. הוּא קם, מחזיק בּידוֹ את הענף הירוֹק, כּאוֹמר: נעניתי לכם.

“מה דעתך בּענין, שיך עספוּר?” שאל הקימקאם.

לא יכוֹלתי נשׂוֹא את דברי הליצנוּת התפלה. בּאמת, לא חסר אלא להתיעץ עם חסרי־דעה בּענינים פּליליים. נתתי בּפני הקימקאם מבּט בּעל משמעוּת. הוּא נתקרב אלי ואמר:

“השיך עספוּר כּוּלוֹ בּרכה. פּעם אחת הראה לנוּ רוֹבה של נאשם, שהיה טמוּן בּקרקע תעלה!”

“כּבוֹד הקימקאם!” אמרתי לוֹ, “תחת לשאוֹל את השיך עספוּר ואת השיך טרטוּר, מוּטב שתטרח ותלך עם הקצין והשוֹטרים וּתחפּשוּ בבתיהם של החשוּדים מבּין התוֹשבים”.

מיד נתן הקימקאם קוֹלוֹ:

“כּבוֹד הקצין!”

הקצין נכנס וּמסר לממוּנה עליו פּרוֹטוֹקוֹל של חיפּוּשׂ מעט ואמר:

"ערכנוּ חיפּוּשׂ, יא פַנְדם (האֶפֶנדי).

הקימקאם לא העיף עין על הנייר ומסָרוֹ לידי. העברתי את עינַי על המגילה עד הגיעי אל האִמרה השגוּרה: “…ולא מצאנוּ שם כּל נשק אוֹ דברים אסוּרים”. רשמתי בּשוּלי הנייר: “לצרף לפּרוֹטוֹקוֹל”. השענתי את ראשי על כּפּי וחשבתי מה יש לעשׂוֹת בּענין זה ואת מי יש לשאוֹל למען מלא את הפּרוֹטוֹקוֹל כּדי עשׂרים עמוּד. זכרתי דבריו של התוֹבע הכּללי, שאמר לי פּעם אחת כּשאחז בּידוֹ פּרוֹטוֹקוֹל בּן עשׂרה עמוּדים:

“עבירה? פּשע? אתה אוֹמר פּשע של רצח? (וכאן צעק כּמוּפתע) מעשׂה רצח וּפרוֹטוֹקוֹל של עשׂרה עמוּדים בּלבד?! נרצח; נרצח בּן־אדם! רצח נפש אדם בּעשׂרה עמוּדים?!”

וּכששאלתיו לפי תוּמי:

ואם נתפּוֹס את הפּוֹשע בּעמוּדים המעטים?"

לא שׂם לב לדברי והוֹסיף לטלטל בּידו את הפּרוֹטוֹקוֹל הצנוּם כּשוֹקל קמח בּמאזנַים:

“מי יאמין, שזה פּרוֹטוֹקוֹל של רצח אדם?”

השיבוֹתי לוֹ ממנוּ וּבוֹ:

“אם ירצה השם, בּפעם הבּאה נשׂים לב למשקל!”

כּל זה חלף־עבר בּזכרוֹני בּשבתי מַשמים וקוֹדר. והנה קוֹלוֹ של השיך הלקוּי בּמוֹחוֹ עוֹלה מהחדר, קוֹל משוֹרר לאמוֹר:

“חפּשׂ את הנשים השוֹנוֹת, ותדע סוֹד היגוֹנוֹת! ועפעפּי עין החביבה יטילוּ צל בּכל הסביבה…”

הפּעם לא קצפתי על הזקן אשר העטה כּלימה על החקירה בּפזמוֹנוֹ זה. לא גירשתיו החוּצה, אלא הרהרתי קצת בּמשמעוּת דברי פֹזמוֹנוֹ, אוּלי יבוֹאוּ לעזרתי. בּמוֹחי נתקעה המלה “נשים”. יש לחפּשׂ אוֹתן, תחת לחפּשׂ חשוּדים סתם. אך מה לי וּמי לי נשים? עדיין לא נתקלתי בּמקרה פּשע, שאין לוֹ כּל ענין לנשים כּמוֹ המקרה הנידוֹן: הנפגע חי לוֹ בּוֹדד אחרי מוֹת אשתוֹ ואין אתוֹ מלבד אֵם זקנה, שכּוּלה מוּם. אין ספק, כּי צפּוֹרי¹⁰ זוֹ אינה יוֹדעת מה שהיא מדבּרת. שיך “ירוֹק” זה הוּא בּלי ספק ממין התוּכּים החוֹזרים על בּיטוּיים וּרננוֹת בּלא דעת פּירוּשם. אך אַל נא בּחפזה! הפּצוּע יש לוֹ ילד. האֵם החוֹלה בּעלת־המוּם היא המטפּלת בּוֹ?

“גשה אלי, ה”עוּמדה"!

משנתקרב שאלתיו שאלה זוֹ. ה"עוּמדה" השיב בּתמימוּת של ילד וּבטמטוּם של אידיוֹט כּאחד:

“התינוֹק הוּא בּזרוֹעוֹת הנערה!”

“איזוֹ נערה?”

“הנערה היא אחוֹת אשתוֹ המנוֹחה”.

“נערה גדוֹלה?”

“בּוֹגרת”.

פּניתי אל הקצין וציויתי להביא מיד את הנערה. לא עברה שעה קלה והוֹפיעה נערה יפהפיה כּבת שש־עשׂרה. מיוֹם נוּדי בּכּפרים לא ראתה עיני יפה ממנה בּמראה, בּתוֹאר וּבגיזרה. היא עמדה על מפתן הפּתח בּלבוּשה השחוֹר והארוֹך כּפסל מחוּטב, שפּניו עשׂוּיים שן. ה"עוּמדה" עוֹדד אוֹתה ואמר:

“הכּנסי, הארוּסה¹¹”.

היא התקרבה נכלמת וּבצעדים לא־מאוּששים וּנבוּכים, כּי לא ידעה ליד מי מהיוֹשבים עליה לעמוֹד. ה"עוּמדה" הפנה אוֹתה אלי ותעמוֹד על ידי. היא הרימה מוּלי זוּג עפעפּיִם… זאת הפּעם הראשוֹנה אשר התחוֹללה בּי התרגשוּת בּשעת חקירה ולא ידעתי מה לשאוֹל אוֹתה… הלבלר לא ראה אוֹתה, כּי עמדה מאחוֹריו. כּשהרגיש בּשתיקתי סבר, שבּאה מתוֹך עייפוּת, לכן טבל את עטוֹ בּדיוֹתה, הרים ראשוֹ אליה ושאל:

“מה שמך, נערה?”

כּשנפל מבּטוֹ עליה פּקח עיניו לרוָחה ושוּב לא הוֹרידן אל הנייר. הסתכּלתי ומצאתי את עוֹזרי שהתנמנם עֵר כּוּלוֹ והוּא בּוֹלע בּעיניו הגדוֹלוֹת את הנערה. עיני עברה אל הקימקאם וּמצאתי, שאינוֹ זקוּק עוֹד לקפה חריף. גם השיך עספוּר זז והתקרב עד הגיעוֹ אל כּף רגלי וישב על אחוֹרוֹ ישיבת כּלב, יוֹשב וּמסתכּל בּפה פּעוּר בּפּלחית היפהפיה. ראיתי, שעלי לכבּוֹש את יצרי עד שיִגָלה הדבר ואמרתי אל הבּריה היפה ועיני מוּשפּלוֹת, כּדי שלא להסתכּל בּה:

"שמך?!

“רִים”.

היא בּיטאה את המלה בקוֹל, שהרעיד את נפשי כּרעוֹד מיתר תחת מגע אצבּעוֹת עדינוֹת. ידעתי, כּי קוֹלי יתרגש אם אשאל אוֹתה שאלה אחרת והפסקתי. וּכשראיתי חוֹמר המצב ואיך תתנהל החקירה בּעצלתיִם אם אעמוֹד שפל ונכנע לפני כּל שאלה וּשאלה, אספתי את כּל הכּוֹח והמרץ שבּי והקפתיה בּשאלוֹת זוֹ אחר זוֹ, ולא ציפּיתי אלא לתשוּבה כּללית. אמרתי לה:

“ספּרי נא על הענין כּולּוֹ”.

חיכּיתי למענה ונוֹדע לי, לתמהוֹני, שאינה יוֹדעת כּלוּם על מה שקרה. כּי העירוּה משנתה והביאוּה אלי ולא אמרוּ לה דבר. לא רציתי להוֹדיע לה את המאוֹרע, כּי הרגשוֹת עברוּני.

שאלתיה אם בּיקשוּ את ידה והשיבה בּחיוב והוֹסיפה, כּי האחרוֹן אשר בּיקש את ידה היה בּחוּר יפה, שהיא לא סירבה לוֹ, אלא שבּעל אחוֹתה בּתוֹרת אפּוֹטרוֹפּוֹס שלה היסס להסכּים, כּשם שדחה ידים רבּוֹת, שהוּשטוּ אליה כּידיהם של המאמינים המוּרמוֹת לתפילה.

“אַת שׂוֹנאת אוֹתוֹ על כּך?”

“לא”, ענתה לפי תוּמה.

“ההיה מַגע בּינך וּבין מבקש ידך?”

כּן. הם נפגשוּ ליד הבּית פּעמַיִם, אבל זאת היתה פּגישה רגילה וּתמימה. הוּא ידע, שהיא אינה מסרבת להיוֹת אשתוֹ, אלא שהאפּוֹטרוֹפּוֹס מעכּב. אך מה כּוָנתוֹ של זה הדוֹחה את ידי המחַזרים אחריה? כּלוּם מתוֹך חרדה נפרזת לעתידה, משוּם שהוּא לא מצא בּשבילה בּן־זוּג מהוּגן? היא אינה יוֹדעת את סוֹד הדבר וּרצוֹנה לדעת, משוּם שזה מביא אוֹתה לפעמים לידי מבוּכה וּמעוֹררה לבכי. היא רוֹצה לדעת בּשלמה הדבר. כּל זה נמצאתי לָמד מדיבּוּריה, דיבּוּרי נערה פּלחית ללא הבּעה בּרוּרה.

קוי־אוֹר התחילוּ נוֹפלים על שוּרוֹת הפּרוֹטוֹקוֹל והיד התחילה ממשמשת בּעוֹרק חי מעוֹרקי המאוֹרע. דעתי נתישבה עלי בּמקצת וביקשתי ספל קפה. בּבת־ראש נשמע קוֹלוֹ של הקצין שוֹאל את מפקח ה"נוּקטה", שהוֹפיעה בּפתח:

“האם ניתנה עזרה ראשוֹנה והנפגע הוּעבר?”

“מזמן!”

אז תפסה הנערה את הענין וּצעקה פֹּרצה מפּיה. רציתי להמשיך בּעבוֹדה, אך לידי עמדה הפּעם נערה המשיבה לי בּמלים מקוּטעוֹת, שאין בּהן ממש. ראיתי, שעלי לדחוֹת את החקירה ואמרתי:

“הנָפשי, רים!”

פּניתי אל הקימקאם ואמרתי:

“מוּטב, שנסַיים את החקירה בּבּוֹקר.”

אך הוּא רמז כּלפי החלוֹן, שאוֹר הבּוֹקר חוֹדר בּעדוֹ כּמתגנב. אוֹר המנוֹרה המאירה הוֹליכתני שוֹלל ולא הרגשתי בּאוֹר היוֹם. קמתי מהר על רגלי ונזכּרתי מיד, כּי היוֹם ישיבת בּית־הדין הפּלילי. שכחתי לסַדר, שתוֹבע אחר ימלא מקוֹמי היוֹם בּבית־הדין. אם כּן הריני אנוּס לחזוֹר על כּנפי המהירוּת ולבוֹא למוֹעד הנכוֹן.

“כּבוֹד הקצין! הכנס את הבּחוּרה אל המכוֹנית”, ציויתי.

סיימנוּ את הפרוֹטוֹקוֹל והחלטנוּ לחדש את החקירה אחרי ישיבת בּית־הדין בּמשׂרדי התביעה. רכבנוּ על בּהמותינוּ והאוֹרחה זזה. השיך עספוּר רכב מאחוֹרינו צוֹעק וּמנוֹפף בּמקלוֹ הירוֹק סוֹער ונרגש:

“היא לכל פּרטיה”.

המפקח אומר לו:

“הגיעה השעה, שתחכּים קצת”.

"היא לכל פּרטיה: “בּעפעפּיה.. הכּרתיה בּעפעפּיה…”

“השׂכּילה נא, שיך עספוּר, וּדאַג לנפשך, כּי עוֹד מעט ותפּוֹל מעל העיִר!”

העייפוּת זחלה וחדרה לתוֹך האברים וגחנתי על סוּסי, אך רוּח הבּוֹקר הרעננה טפחה על פּני טפיחוֹת קלוֹת כּסטירוֹת מענגוֹת מיד שוֹבבה ועדינה. מרצי נתעוֹרר בּי והתחלתי מהרהר. והנה קוֹל שירתוֹ של עספוּר עלה פּתאוֹם כּאילוֹּ נעקר עם משהוּ מלבּוֹ:

“ועפעפי עיניה הפּוֹרשׂים…”

את השאר לא שמעתי, כּי לאזני הגיע קוֹל חבטה בּקרקע. פּנינוּ לאחוֹרינוּ וּמצאנוּ את השיך עספוֹּר בּפישוּט ידים ורגלים, עמדנוּ. השוֹטרים מיהרוּ אליו וּנשׂאוּהוּ והרכּיבוּהוּ על חמוֹרוֹ. הוּא נזדקף, התנער מעפר וסיים בּקוֹל את חרוּזוֹ:

“…מלוֹא הפדאן”.

הקימקאם ועוֹזרי צחקוּ להנאתם ושוּב הוֹכיח הקימקאם את המטוֹרף:

“חזוֹר בּך! ידידתך נסתחפה וטבעה זה שנתים”.

ּבמוֹחי לא נצטיירה כֹּל דמוּת מלבד דמוּת הנערה העטוּרה מסגרת שחוֹרה וסוֹדה המוּפלא ממני. סוֹדה הלא הוּא גם סוֹדה של חקירת המאוֹרע. ואכן גלה אגלהוֹּ מתוֹך שאיפה, שאין לה כּל ענין לעבוֹדה. אני עצמי רוֹצה להכּיר בּוֹ.

האוֹרחה נסעה עד שהגיעה לתעלה רחבה ועמוּקה מלאה מים וגזר־עץ מגזע דקל בּרוֹחב אַמה נטוּי עליו. השוֹטר המתנהל לידי רצה לזרז את סוּסי בּאחוֹרוֹ למען יעבוֹר את הקרש הנטוּי על המים, אך אני נתעוֹררתי וצעקתי:

“השוֹטר! מטוֹרף אתה, האם אעבוֹר אני וסוּסי כּאן?”

סימני אפתעה נראוּ על פני השוֹטר:

“כּבוֹד הבּק! כּבר עברת כּאן בּלילה אתה וסוּסך”.

נתתי עינַי בּגזר־העץ בּפחד למחצה: אני? אני עברתי על קרש זה רכוּב על סוּס? לא יתכן!

“המעבּרה רחבה, בּק, והסוּס נבוֹן…”

לא רציתי לשמוֹע עוֹד מפּי בּן־אדם הקוֹרא לגזר־עץ זה “מעבּרה רחבה”. אם כּן אין ספק, שיעבוֹר את השביל הצר המוֹליך אל גן־העדן רכוּב על גמל. בּטחוֹנוֹ הוּא בעוֹד אני הרוֹכב לא הרגיעני ואֵרד מעל הסוּס ואעבוֹר את תעלת המים בּרגל נשען על מקלי.

12 בּאוֹקטוֹבֶּר…

בּאנו אל בּית־הדין למוֹעד פּתיחת הישיבה. כּשנתקרבה מכוֹניתנוּ אל בּית־הדין מצאנוּ את הקהל מצטוֹפף בּפתחוֹ כּזבוּבים. עוֹזרי נפל על ידי חלל שינה. משראיתיו בּכך לא עלה על דעתי להזמינוֹ להיוֹת בּישיבה על־ידי כּמוֹ בּחקירה. הלה אינוֹ רגיל עדיין לשׂים לילוֹת כּימים. די לוֹ לעת־עתה בּליל־שימוּרים אחד. רמזתי לנהג לעמוֹד וציויתי לוֹ להוֹליך את עוֹזרי לביתוֹ. נפרדתי בּברכה מעם הקימקאם וירדתי, בּוֹקע בּין גוּשי הגברים, הנשים והילדים. נכנסתי לחדר ההתיעצוּיוֹת וּמצאתי את השוֹפט יוֹשב וּמחכּה. משנראוּ לי פּני השוֹפט השחירוּ פּני כּשוּלי קדירה. בּבית־הדין שני שוֹפטים היוֹשבים כּסא למשפּט לפי תוֹר. הראשוֹן שוֹכן בּקהיר ואינוֹ בּא אלא ליוֹם הישיבה בּרכּבת הראשוֹנה ונחפּז לעיין בּמשפּטים, כּדי להשׂיג את הרכּבת היוֹצאת בּאחת־עשׂרה לקהיר. ויִרבּוּ המשפּטים כּאשר ירבּוּ – את הרכּבת לקהיר אינוֹ מאַחר לעוֹלם. השני הוּא אדם הַססן, יוֹשב עם משפּחתוֹ בּאיזוֹר הנפה, מעיין בּמשפּטים בּנחת, מחשש חפּזוֹן וטעוּת. ואוּלי כּוָנתוֹ למלא את זמנוֹ וּלהשכּיח את שעמוּמוֹ בּעיירה הנידחת ואין לוֹ כּל רכּבת, שיהא חרד לזמנה. מאז הבּוֹקר הוּא יוֹשב על הבּמה כּאילוּ הוּא חֵלק ממנה אוֹ נטוּע בּמסמרוֹת ואינוֹ ניתן להיפּרד אלא בּפנוֹת היוֹם. לרוֹב יחדש את הישיבוֹת בּערב. ישיבוֹתיו השׂביעוּ אוֹתי צרוֹת צרוּרוֹת וטעמתי בּהן טעם של מאסר לאמיתוֹ, כּאילוּ נגזר עלי להיוֹת כּבוּל לשוּלחני ולא לזוּז בּמשך כּל היוֹם. האם זאת נקמת אלוֹהים, נקם אֵלה, שגרמתי להם מאסר גם שלא בּמתכּוון? האם האחריוּת לחטאי המקצוֹע נוֹפלת על צוארנוּ ואנוּ משלמים מחירם גם שלא מדעתנוּ?

עגמה נפשי למראה השוֹפט, כּי הרגשתי, שנפלתי לתוֹך ישיבה, שאין בּה ממידת הרחמים אחרי לילה שכּוּלוֹ יגיעה. איני יוֹדע מה האפיל על זכרוֹני וטעיתי בּחשבּוֹני לחשוֹב, כּי היוֹם תוֹרוֹ של השוֹפט המהיר בּמלאכתוֹ.

נכנסתי אל מקוֹם הישיבה. הדבר הראשוֹן שעשׂיתי היתה נתינת עין בּרשימת המשפּטים בּסדר־היוֹם. לפנינוּ שבעים עבירוֹת וארבּעים פּשעים, מספּר שיש בּוֹ, השבח לאל, כּדי להוֹשיב אוֹתנו ללא כּל תנוּעה יוֹם תמים עם השוֹפט הזה. שוֹפט זה יש לוֹ תמיד משפּטים יוֹתר מהשוֹפט הראשוֹן. הסיבּה פּשוּטה: אין דיין הססן זה קוֹנס עוֹבר עבירה יוֹתר מקנס של עשׂרים גרוּש, ואילוּ הראשוֹן מעלה את ערך הקנס לחמישים; העבריינים והחשוּדים יוֹדעים את הדבר והריהם עוֹשׂים הכּל כּדי להשתמט מידיו של בּעל המחיר הגבוֹה וּלהיזקק לבעל המחיר הממוּצע. וכמה קוֹבל וּמתרעם שוֹפט זה, כּי עבוֹדתוֹ הוֹלכת ורבּה מיוֹם ליוֹם ואינוֹ יוֹדע את שוֹרש הדבר. הייתי אוֹמר לעצמי דרך חרוּז: העלה מחיריך ויפחתוּ לקוֹחוֹתיך.

הלבלר התחיל קוֹרא את שמוֹת הנאשמים מתוֹך נייר שבּידוֹ. קוּזמאן אֶפנדי הלבלר הוּא אדם בּא בּימים, שראשוֹ וּשׂפמוֹ כּסף־שׂיבה, בּעל צוּרה ההוֹלמת אב בּית־דין עליוֹן. דרך קריאתו, שהוּא מתגנדר בּתנוּעוֹתיו וּבקוֹלוֹ הוּא פּוֹנה אל השמש כּמוֹשל וּמצווה והשמש חוֹזר על קריאתוֹ בּחוּץ בּמשיכת קוֹל וּבניגוּן, נוּסח רוֹכלים, אחד השוֹפטים העיר פּעם אחת לשמש:

“שַעַבַּן! אתה מכריז על עניני פּשע ועבירה אוֹ על בּוּלבּוּסים וּתמרים?”

השמש, שפּיקח היה, השיב:

“עבירוֹת וּפשעים וּבוּלבּוּסים וּתמרים כּוּלם נוֹצרוּ לשם אכילה וּפרנסה”.

ראשוֹן לעבריינים עמד בּפני השוֹפט השקוּע בּניירוֹתיו. השופט זקף ראשו, הרכּיב את משקפיו העבות על אפּוֹ ואמר לעוֹמד לידוֹ:

“אתה, בּן־אדם, עברת עבירה, שחטת כּבשׂים מחוּץ לבית־המטבּחַיִם”.

“אדוֹני השוֹפט! הכּבשׂים… שחטנוּ ליוֹם־טוֹב – תזכּוּ לשׂמחוֹת! – לברית־מילה של הילד”.

“קנס של עשׂרים גרוּש! מי אחריו?”

הלבלר קרא וקרא. עבירה זוֹ אחר זוֹ מאוֹתוֹ סוּג של משפּט ראשוֹן. הנחתי לשוֹפט לשפּוֹט ולפסוֹק והתחלתי משעשע את נפשי בּהתבּוֹנני בּאנשים היוֹשבים בּבית־המשפּט אשר מילאוּ את הכּסאוֹת והספסלים ויִתרם תפסוּ מקוֹם על הארץ וּבמקוֹמוֹת המעבר, רוֹבצים כּבהמוֹת, מרימים את עיניהם הנכנעוֹת אל השוֹפט המוֹציא פּסק־דין כּרוֹעה אשר המַטה בֹּידוֹ. נראה שקצרה נפשוֹ של השוֹפט בּחדגוֹניוּתם של המשפּטים, שכּן קרא:

“הסבּירוּ לי, כּל הישיבה היא ענין של שחיטת כּבשׂים מחוֹץ לבית־המטבּחים?!”

הוּא לטש את עיניו אל הקהל ואישוֹניו כּשני עדשי־חוּמצה ירוּקים מבּעד למוֹנוֹקוֹל המרקד על קצה אפּוֹ. לא הוּא ולא אחרים תפסוּ כּמה מן הבּוּז יש בּאִמרה זוֹ. הלבלר הוֹסיף להכריז על התביעוֹת, שנשתנוּ בּמקצת בּאוֹפן שנכנסוּ לסוּג חדש.

השוֹפט פּוֹנה לעבריין:

“אתה, בּן־אדם, נאשם, שכּיבּסת את בּגדיך בּתעלה¹²”.

“כּבוֹד השוֹפט, ירוֹמם אַללה את מעמדך! האם תדינני לקנס על שכּיבּסתי את בּגדי?”

“משוּם שכּיבּסת אוֹתם בּתעלה”.

“ואיפה אכבּסם?”

השוֹפט היסס בּדבר ולא היה מענה בּפיו, שכּן יוֹדע הוּא, כּי מסכּנים אלה בּכּפרים אין להם בּריכוֹת המזרימוֹת מים מסוּננים וּצלוּלים אל צינוֹרוֹת וּברזים. הללו נידוֹנים כּל ימי חייהם לחיוֹת כּבהמוֹת, ואף־על־פּי־כן מצוּוים הם לשמוֹר וּלקיים חוֹק מוֹדרני יליד חוּץ.

השוֹפט פּנה אלי ואמר:

“ודעת התביעה?”

“אין זה מענין התביעה היכן יכבּס אדם זה את מלבּוּשיו, מה שמעניֵן אוֹתה הוּא שמירת החוֹק!”השוֹפט הפנה את פּניו מעלי, ישב דוּמם כּמהרהר, אחר־כך ניענע בּראשוֹ וּפלט בּמהירוּת כּמי שפּוֹרק משׂא כּבד:

“קנס של עשׂרים¹³! מי אחריו?”

הלבלר קרא בּשמה של אשה. נכנסה זוֹנה כּפרית, שגבּוֹתיה עשׂוּיוֹת־מרוּטוֹת וּצבוּעוֹת וּלחייה מצוּפּוֹת בּאוֹתוּ אוֹדם בּהיר המצוּי על קוּפסוֹת סיגריוֹת “סַמסוּן”; על זרוֹעה החשׂוּפה מקוּעקעת צוּרת לב וחץ נעוּץ בּוֹ; על פּרק־ידה צמידים וחרוּזים צבעוֹניים ממתכת וּזכוּכית.

השוֹפט הסתכּל בּפניה ואמר:

“אַת נאשמת בּעמידה בּפתח בּיתך…”

הנאשמת שׂמה ידה על צלעה וצווחה:

“וכי כּך הוּא, יא רוּחי¹⁴, שכּל מי שעוֹמד בּפתח־בּיתוֹ – כָּפַר¹⁵?!”

“בּעמידתך יש משוֹם פּיתוּי הקהל”, טוֹען השוֹפט.

“אוֹי ואבוֹי לנוּ! בּחיי זקנוֹ של השוֹפט, מעוֹלם לא ראתה עיני “קהל”¹⁶ ולא עבר ליד בּיתי קהל”.

“קנס עשׂרים! מי עכשיו?”

קוּזמן אֶפנדי הצריח את שמוֹ של העבריין. הוֹפיע כּפרי, אדם בּשנוֹת העמידה, שאמידוּת מסוּימת ויציבוּת מעמד מציצוֹת מתכלת הציציוֹת של ה"עממה" (צניף) הלבנה כּשלג הצנוּפה לראשוֹ, מגַ’לְבּאבּ־הקאשמיר וּמהעבּאיה העשׂוּיה גוֹחַ “אימפּריאל” וּמנעליו הגבוֹהוֹת הצהוּבּוֹת־בּהירוֹת. משנראָה קיבּל השוֹפט את פּניו:

“אתה, “יא שיך”, אתה נאשם, שלא רשמת את כּלבּך בּמוֹעד הנכוֹן”.

האיש נהם כּעין נהימת בּוּז, ניענע בּראשוֹ וּמילמל בּנוּסח של מברך על הרע:

“בּרוּך שהחיינוּ והגיענוּ לזמן, שבּוֹ נרשמים כּלבים כּמוֹ קרקעוֹת”.

“קנס עשׂרים! זוּלתוֹ?”

פּסקי־הדין של העבריינים נקבּעו ונתגלגלוּ כּוּלם בּזה האוֹפן. לא מצאתי עבריין אחד, שיהא ניכּר בּוֹ שהוּא מוֹדה על חטא שחטא, אלא ראה בּקנס דבר שנפל עליו משמים, כּשם שנוֹפלים אסוֹנוֹת על ראשי בּני־אדם, אוֹ מס שמטילים עליו, משוּם שהחוֹק מחייבוֹ.

תם ונשלם סדר עבריינים. הלבלר צווח:

“משפּטי פּלילים”.

הוּא עיין בּרשימה שלפניו, והכריז:

“אוּם אס־סַעַד¹⁷ בּת איבּרהים אל גַ’רף”.

הוֹפיעה פּלחית זקנה, זוֹחלת לאִטה בּאמצע החדר עד שהגיעה אל הבּמה ועמדה ליד קוּזמאן אפנדי הלבלר. הוּא הפנה אוֹתה אל השוֹפט. היא עמדה מסתכּלת בּוֹ בּעינים עששוֹת, מיד נטתה ממנוּ וחזרה ועמדה אצל הלבלר הזקן. השוֹפט שאל אוֹתה ופניו אל הנייר:

“מה שמך?”

“שפחתך אוּם אִס־סַעד”, ענתה כּמשיבה על השאלה אל הלבלר. הלה רמז לה והפנה או ֹתה שנית אל הבּמה.

“מה מלאכתךְ?” שאל השוֹפט.

“מלאכתי– אשה…”

“אַת נאשמת, כּי נשכת את אצבּעוֹתיו של השיך חסן עמארה”.

היא עזבה את הבּמה והתחילה מדבּרת שוּב אל הלבלר:

“בּחיי כּבוֹדך ושׂיבתך, שלא חטאתי ולא עויתי. נשבּעתי, כּי המוֹהר של הנערה לא יהא למטה מעשׂרים בּינטוֹ”¹⁸.

השוֹפט זקף ראשוֹ, הרכּיב את המוֹנוֹקוֹל על אפּוֹ והסתכּל בּה וצעק:

“בּוֹאי ודבּרי אלי כּאן! אני השוֹפט, אני! את היא שנשכת? אמרי הן אוֹ לא! דיבּוּר אחד!”

“נשיכה? חס ושלוֹם! אמת, פּחוּתה וּשפלה אני, הכּל, הכּל, אך לא נשיכה”.

השוֹפט צעק אל הלבלר:

“תן את העד”.

הנפגע הוֹפיע והאָמה של ידוֹ חבוּשה תחבּוֹשת. השוֹפט שאלוֹ לשמוֹ וּלעסקוֹ והשבּיעו כּדת וכדין, שלא יאמר אלא את האמת ויספּר לוֹ דברים כּהוָיתם.

“אני, כּבוֹד השוֹפט”, פּתח העד, “אין לי בּענין זה לא זוּז ולא מאתים! כּל הענין הוּא בּזה, שהייתי שדכן שלא על מנת לקבּל פּרס”.

הוּא שתק כּאילוּ יצא ידי חוֹבתוֹ, שכּן כּבר גילה גוּפוֹ של ענין. השוֹפט רטן לעוּמתו בּחימה, גער בּוֹ וציוהוּ לספּר לוֹ בּפרוֹטרוֹט כּל המאוֹרע. אז פּתח האיש בּסיפּוּר הפּרשה:

הנאשמת יש לה בּת וּשמה “סית אבּוּהא”. פּלח, אִס־סַיִד חריישה שמוֹ נקרא, בּיקש את ידה והציע מוֹהר בּסך חמישה־עשׂר “בּינטוֹ”. אמה לא הסכּימה לפחוֹת מעשׂרים. וכך היה הענין תלוּי ועוֹמד. יוֹם אחד הלך אחי החתן, נער קטן המכוּנה “אז־זנג’רק” (חלוּדת־נחוֹשת), על דעתוֹ אל משפּחת הכּלה והוֹדיע בּשקר, כּי החתן מסכּים לתנאי. אחר כּך בּא אל אחיו ואמר לוֹ, כּי בּני משפּחת הנערה הסכֹּימו להוֹזיל את המוֹהר וּלהעמידוֹ על הסכוּם שהציע… מעשׂה־תעלוּלים זה גרם, שקבעוּ את יוֹם “קריאת הפּתיחה”¹⁹ בּבית הכּלה. החתן העיד עדים, את השיך עַמָרָה (הנפגע) ואת השיך פַרַג'. כּוּלם נתכּנסוּ ואבי הבּת שחט אוזה וּבעוֹד התבשיל מתבּשל להגישוֹ לאוֹרחים והנה הוֹעלה ענין המוֹהר. אז נתגלתה המרמה וּמחלוֹקת התלקחה בּין שני הצדדים. אֵם הנערה צעקה ויִבּבה בּחצר הבּית: “הוֹי לשברנוּ הגדוֹל! הוֹי לשׂמחת אוֹיב לאידנוּ! בּחיי הנביא, לא אתן את בּתי בּפחוֹת מעשׂרים!” היא פּרצה כּמטוֹרפת בּין הגברים להגן על זכוּת בּתה, שמא הגברים בּינם לבין עצמם יסדרוּ את הענין על אפּה ועל חמתה. אז נתעוֹרר השיך חַסַן ועד שלא פּשט ידוֹ ל"כּיבּוּד" שעל השוּלחן קם ודיבּר על לב האשה. בּה בּשעה חברוֹ השיך פרג' היה עסוּק בּאַוזה, ונגס ממנה נגוֹס ואכוֹל כּהלכה ולא התערב בּמחלוֹקת המתלקחת. נראה, שההתלהבוּת של שני הצדדים עברה את גבוּל הדיבּוּרים וּבבת־ראש השיך חסן רוֹאה את אצבּעוֹ לא בּצלחת האוזה אלא בּפי הזקנה… הוּא צעק צעקה גדוֹלה וּמרה וּבבּית קמה מהוּמה, ערבּוּביה ואנדרלמוּסיה. השיך חסן משך את חברוֹ והתיקהוּ מהסעוּדה וּשניהם יצאוּ. חברוֹ ועמיתוֹ, שלא הוֹציא דיבּוּר אחד, זכה לסעוּדה והוּא, שנכנס בּעבי הקוֹרה לעשׂוֹת שלוֹם, יצא בּנקיוֹן־שינים והזקנה אכלה את אצבּעוֹ…

וכך התיר העד־התוֹבע את לשוֹנוֹ והרבּה דברים. פתאוֹם התחילה מחשבה מטרידה מנקרת בּלב השוֹפט והססנוּת נתעוֹררה בּוֹ שכּן אמר כּמדבּר אל נפשו: “השבּעתי את העד?..” אחר כּך פּנה אלי ושאל:

“כּבוֹד התוֹבע! השבּעתי את העד?”

ה;תאמצתי להיזכר, אך השוֹפט, שלא הצליח לגרש פּקפּוּקוֹ, צעק:

“הישבע בּן־אדם: בּאל שדי, שאוֹמַר את האמת ורק את האמת”.

וּכשחזר העד אחריו צעק שוּב:

“פּתח דבריך מראשיתם”.

ידעתי, איפוֹא, שאין לדבר סוֹף. רוּחי קצרה וּפיהוּק תקפני ואני שוֹקע בּתוֹך מוֹשבי. תנוּמה החלה להתדפּק על עפעפּי… כּך עבר עלי זמן, שאיני יוֹדע את ארכּוֹ – עד שהגיע לאזני קוֹלוֹ של השוֹפט הצוֹוח:

“התביעה! מהן דרישוֹת התביעה?!”

פּקחתי עינים אדוּמוֹת, שלא הבּיעוּ אלא בּקשת שינה. השוֹפט הוֹדיע לי כּי בֹּדין־וחשבּוֹן של הרוֹפא המעיד, כּי הפּגיעה תגרוֹם מוּם קיים לנפגע: נטילת אצבּע עד לפּרק האמצעי. הזדקפתי בּמקוֹם מוֹשבי ודרשתי מיד פּסק־דין על העברת המשפּט לערכּאה גבוֹהה מזוֹ. השוֹפט פּנָה אל הזקנה ואמר:

“המקרה הפך פּשע, שהוּא בּסמכוּתוֹ של בּית־הדין לפשעים חמוּרים”.

לא נראה כּל סימן, שהאשה הבינה את ההבדל שבּדבר. נשיכה היא לעוֹלם נשיכה ולמה הפכוה מחטא לפשע פּלילי? וכך עמדה תוֹהה וּבוֹהה ואינה תוֹפסת את הענין.

המשפּט הבּא היה ענין המכּוֹת בּאַלוֹת, שפּרץ בּין אבי “סית אבּוּהא” וּבין משפֹּחת החתן. החתן שלח כּמה מבּני משפּחתוֹ ואתם הגמל להביא את הכּלה מבּית אביה אל בּית הבּעל. האב קיבּל את פּני הבּאים בּחימה, צוֹעק בּפניהם:

“גמל?! בּתי תצא מכּאן על גמל? היה לא תהיה! בּ”קוֹמבּיל" (אוֹטוֹמוֹבּיל) רוֹצה אני!"

שני הצדדים התחילוּ דנים וּמתדיינים מי ישלם מחיר ה"חידוּש",²⁰ יליד הקידמה וההתפּתחוּת. וּממלחמת דברים – למלחמת מקלוֹת וּשפיכת כּמה טיפּוֹת דם, שבּמסיבּה מעין זוֹ אין מנוֹס מהן. הענין נסתיים, שאחד מרוֹדפי השלוֹם הוֹציא מטבּע מכּיסוֹ ושׂכר מכוֹנית מאוֹתן המכוֹניוֹת העוֹברוֹת ושבוֹת. השוֹפט פּסק מה שפֹּסק וקרא:

“סיימנוּ את השׂמחה והנישׂוּאין בּשעה טוֹבה וּבמזל טוֹב! זוּלתוֹ?”

הלבלר הכריז בּקוֹלוֹ המלא:

“משפּטים של נאשמים אסוּרים”.

משהזכּיר שם נשמע אחריו צלצוּל כּבלים. אחד מלוֹבשי השׂקים קם והשוֹטר השוֹמר עליו פּיתח את אסוּריו. מבּין עוֹרכי־הדין קם אפנדי בּעל כּרס כּחֵמת מלאה וּגדוּשה ואמר:

“אני מלמד סניגוֹריה עליו”.

ממשפּט זה עם עוֹרך־דין – הירהרתי – לא ניפּטר עד שהסניגוֹר לא ישפּוֹך עלינוּ המוֹן דברים כּתאות נפשוֹ בּשם חוֹפש ההגנה. מוּטב שאעצוֹם עין, שכּן ראשי זקוּק למנוּחה אחרי ליל־הנדוּדים.

שמעתי השוֹפט אוֹמר לאסיר:

“אתה נאשם בּגניבת מכוֹנת נפט”.

“בּאמת מצאתי את המכוֹנה מוּל דלת החנוֹּת, אך לא גנבתי ולא שדדתי”.

השוֹפט פּנה אל הלבלר:

“תן את העד”.

הוֹפיע אדם, כּיפּה לבנה בּראשוֹ ועַבַּאיה על כּתפיו. הוּא נשבּע וסיפּר כּי הדליק “מכונת גאז” להכין תה לכמה מלקוֹחוֹתיו, שישבוּ בּחנוּתוֹ (התוֹבע הוּא חנוָני כּפרי זעיר מוֹכר סוּכּר, תה, קפה וטבּק וּרגילים להתכּנס אצלוֹ לפעמים אנשים כּמוֹ בּבית־קפה, כּביכוֹל), הוּא הניח את הפּרימוּס הדוֹלק ליד מפתן דלת חנוּתוֹ ונכנס להכין את הקוּמקוּם וּכשחזר ראה את הנאשם נוֹשׂא את הפּרימוּס וּמסתלק. העד האריך בּדברים, הסתייע בּעדי־ראִיה וסיפּר מה שקרה אוֹתוֹ, בּהיוֹתוֹ מאחוֹרי הגנב. השוֹפט ישב קוֹדר ושקוּע וּפניו העידוּ בּוֹ, שהוּא מהרהר בּענין אחר. וּפתאוֹם הסתכּל בּי ואמר כּמדבּר אל עצמו: “השבּעתי את העד?”

לא התאפּקתי וצעקתי בּקוֹצר־רוּח:

“השם ישמרנוּ! אני עצמי שמעתי את העד נשבּע”.

“אתה בּטוּח בּזה?” הוֹסיף לשאוֹל.

הרגשתי כּי נשמתי יוֹצאת ולחשתי לו:

“רצוֹנך שאישבע לך, כּי נשבּע?”

השוֹפט נרגע בּמקצת והאזין לדברי יתר העדים בּשקט והקשבה. הנאשם לא יכוֹל להתאפּק, קם פּתאוֹם וקרא כּמבקש רחמים:

“כּבוֹד השוֹפט! וכי יש בּעוֹלם גנב הגוֹנב פּרימוּס בּוֹער?!”

השוֹפט השתיקהוּ בּתנוּעת יד ואמר:

“אתה שוֹאל אוֹתי?! מימי לא הייתי גנב”.

הוּא נתן עין בּשוּלחן הסניגוֹריה והסניגוֹר קם, מרים קו­ֹלוֹ וּמדבּר בֹּשם הנאשם:

"אדוֹני אב בּית־הדין! מעוֹלם לא נתקלנוּ בּפּרימוּס, לא ראינוּ פּרימוּס, ולא עברנוֹּ ליד פּרימוּס. הענין בּדוּי מא' עד ת' "…

לאחר “הקדמה זוֹ רצה עוֹרך־הדין להראוֹת כּוֹחוֹ וּלהאריך בּדיבּוּרים, אך השוֹפט הפסיקו:”

“בּבקשה, אדוֹני המלוֹּמד, הרי הנאשם עצמוֹ מוֹדה, כּי נתקל בּפּרימוּס מוּל דלת החנוּת”.

ה"אדוֹן המלוּמד" דפק בּאגרוֹפוֹ על שוּלחן ההגנה ואמר:

“זוֹ הגנה גרוּעה מצד שוֹלחי”…

“האם כּבוֹדך רוֹצה, שאתן אֵמוּן בּסניגוֹריה שלך הטוֹבה והיפה ולא אאמין לעוּבדה, שהבּיע שוֹלחך בּאזני כּוּלנוּ?!”

הסניגוֹר מחה והרים קוֹלוֹ. נדמה, שלא התכּוון אֶלָא להרעים בּקוֹלוֹ בּבית־המשפּט ולהיוֹת שטוּף זיעה, שניגב אוֹתה בּמטפּחתוֹ, והבּיט אל לקוֹחוֹ בּמבּט האוֹמר: ראה נא, כּמה אני עמל ומתיגע למענך…

העייפוּת, קוֹצר־הרוּח והשעמוּם ללא תקנה הפכוּני לאדם היוֹשב בּלי תנוּעה ואינוֹ מבין את המתרחש סביבוֹ. כּבשתי את פּני בּאחד מתיקי המשפּטים, והתמסרתי למצב של נים־ולא־נים.

13 באוֹקטוֹבּר…

ישיבת בּית־הדין נגמרה עם חשיכה. יצאתי משם רצוּץ־עצבים. משנפרדתי מהשוֹפט כּבר עמד לפני שוֹטר הנוֹשׂא ערימוֹת של נוּסחוֹת פּסקי־דין ונוֹתנן לי לחתימה. וכך ישבתי וחתמתי מעשׂה־מוּכני על ניירוֹת, שאין להם סוֹף. מריבּוּי החתימוֹת וּמהירוּתן לא נשתייר משמי אלא קו אוֹ שני קוים, שהטלתי אוֹתם בּכל מקוֹם שבּא לידי. משגמרתי – דפיקת נעלים בּרצפּה, הרמת יד להצדעה ודיבּוּר:

“למעלה מחכּים לחקירה בּענין היריה!”

והוֹאיל וכוֹחוֹ של אדם יש לוֹ גבוּל ולא בּא אוֹכל כראוּי אל פּי ולא שכבתי בּמיטה משלשוֹם, לא התאפּקתי והתרסתי:

“חץ בּעיניך! אילוּ הייתי חייל בּחפירוֹת אוֹ לוֹחם בּמערכוֹת הדרדנלים גם אז היוּ חסים עלינוּ ודוֹאגים מעט לבריאוּתנוּ”.

אך מה פּשעוֹ וּמה חטאתוֹ של השוֹטר העלוּב, שאשמיע לוֹ דברים כּאלה? עזבתיו וּפניתי ועליתי אל משׂרדי בּקוֹמה השניה. בּפּתח מצאתי את רים מחכּה וּלידה שוֹטרי המשמר. לא רחוֹק ממנה ישב השיך עספוּר וּמטהוּ הירוֹק בּידוֹ. לא ידעתי למה וּבשלמה ישב גם הוּא בּין הממתינים. מראה הנערה ריענן נפשי קצת כּנטפי טל המשוֹבבים עשׂב נוֹבל. נכנסתי אל חדרי וראיתי את הקימַקאם וּסגנוֹ ולבלר החקירה יוֹשבים בּמרץ של נעוֹרים משנת מנוּחה ואדע, כּי בּאוּ ממעוֹנוֹתיהם והם מוּכנים לבלוֹת את זמנם בּחקירה זוֹ. על כּל פּנים טוֹב דבר זה מבּילוּי הזמן בּמשׂחק ה"טבלה" בּמוֹעדוֹן אוֹ לישב ולמצוֹץ קנה־סוּכּר מוּל בּית־המרקחת. ואילוּ אני הוּא אדם, שאינוֹ ראוּי לשוּם דבר אלא לשינה של שבע שעוֹת רצוּפוֹת. הוֹדעתי לנוֹכחים על רצוֹני לדחוֹת את החקירה למחר והם נענוּ לי. אבל כּאן צפה ועלתה בּעיה לא צפוּיה מראש: היכן תלוּן הנערה והיא רחוֹקה מרחק רב מכּפרה. אין זה מתקבּל על הדעת, שתחזוֹר על מנת לשוּב מחר, שכּן יש חשש בּדבר שמא יבוֹאוּ עמה בּמגע המעוּנינים בּדבר מבּין התוֹשבים והעדים וילמדוּה דברים שאינם עוֹלים בּד בּבד עם הצדק והאמת. אוּלם נכריה היא כּאן ואין לה לא קרוֹב ולא גוֹאל.

והנה נשמע קוֹל קוֹרא מפּיו של הקימקאם, כּאחד שמצא את הפּתרוֹן הקוֹלע בּיוֹתר:

“הענין פּשוּט. הנערה תישן בּביתי”.

כּוּלנוּ פּנינוּ אליו בּכעין בּהלה, אך הבלגנוּ עליה. איני יוֹדע כּיצד תקפה אוֹתה הרגשה בּבת־אחת את כּוּלנוּ; לרַבּוֹת גם את השיך עספוּר, שזחל והתגנב אל החדר ועיניו מלאוֹת דאגת־בּהלה. המצב נעשׂה עדין למדי: כּל התנגדוּת מצדנוּ פּירוּשה פּקפּוּק בּהתנהגוּתוֹ הישרה של כּבוֹד הקימקאם; וּמאידך, אם נמסוֹר לידוֹ כּבשׂה תמימה זוֹ, הרי אללה בּלבד בּידו להציל… אחרי קימקאם זה מרננים: פּעם אחת נתן עיניו בּפלחית, שבּאה לקבּוֹל בּפניו. מכּיון שרצה להתיחד עמה שלח את כּל השוֹטרים והנוֹטרים לבית־הסוֹהר של התחנה לגלח את זקניהם של העצוּרים. וּמשנכנסוּ סגר עליהם את הדלת מבּחוּץ והחזיקם כּלוּאים שעה אחת, בּה התיחד עם האשה… מעשׂה זה צף ועלה בּזכרוֹני ואמרתי אל לבּי: אם הענין יסתיים בּרע מה יציק לי מצפּוּני, שאני, בּא־כּוֹח התביעה, נעצתי בּידי את התפּוּח הבּשל הזה לתוֹך מלתעוֹת מזילוֹת ריר. ונפלאת היא איך נתכּרכּמוּ פּתאוֹם פּניהם של כּל היוֹשבים וישבוּ דמוּמים כּאילוּ נוֹכחוּ לדעת, שתפּוּח זה כּבר נאכל ונלעס עד תוּמוֹ – וחסל.

הקימקאם שבּיקש לנטוֹע בּלבּנוּ בּטחוֹן וארגעה, אמר:

“שאיפתי שתהיה בּמקוֹם בּטוּח בּין אשתי וילדי”.

לא היתה לי דרך אלא להיכּנע. נפטרתי והלכתי למעוֹני. חטפתי ואכלתי, חטפתי ושתיתי ועליתי למיטתי ושקעתי בּשינה, שלא הקיצוֹתי ממנה אלא בּחצוֹת הלילה. נתעוֹררתי צמא ושתיתי מהכּד העוֹמד על החלוֹן. נזכּרתי בּנערה וּבראוֹתי אוֹתה בּעיני־רוּחי בּבית ידידנוּ נדדה שנתי מעיני. נתעוֹררה בּי תשוּקה, שיארע מאוֹרע בּנפה, כּדי שנהיה, אני והקימקאם, אנוּסים לקוּם. אוּלם המאוֹרעוֹת דוֹמים לחתוּלים. קראת להם – הם מסרבים; גירשת אוֹתם – הם בּאים ומתרפּקים עליך. לא ידעתי מה לעשוֹת. ספיקוֹת והיסוּסים אפפוּני. הלילה ארך והכבּיד עלי וצפּיתי לעמוּד־השחר. רציתי להסיח דעתי בּכתיבה בּיוֹמני, אך העט קפא בּידי. מבּטי נפל על ערימוֹת של תיקי פּשעים ועבירוֹת, פּרי תנוּבה של שני הימים האחרוֹנים, שנשלחוּ לי לעיוּן ולקביעת האשמה להגישה למשפּט. לא היתה בּי כּל נטיה לעבוֹדה. ניגשתי אל החלוֹן, פּתחתיו ושאפתי מאויר הלילה הרענן. הסתכּלתי בּכּוֹכבים הנוֹצצים וּמשקיפים על אוֹתה דממה שלימה שבּכּפר הישן בּעינים ערוֹת היוֹדעוֹת גנזי נסתרוֹת…

פּתאוֹם נתעוֹרר בּי רצוֹן להתלבּש, לצאת החוּצה וּלשוֹטט מסביב לביתוֹ של הקימקאם. אך מהי מחשבת־טירוּף זוֹ? האוּכל לעשׂוֹת כּדבר הזה? ואם “יתפּסני” איש המשמר? אפשר ויכּירני מיד ויתנצל בּפני, אוּלם יפרסם את הדבר בּרבּים ואהיה לבוּז וּלקלוֹן. אין מנוֹס, איפוֹא, אלא לחכּוֹת לבּוֹקר וּלמַה שיביא אתוֹ.

אך אַללה ראה, כּנראה, בּעניי וזימן לי הוֹדעה טלפוֹנית. עיינתי בּה מיד. זה היה מקרה של מה בּכך, שאין קמים עליו בּלילה: “…בּעבוֹר רכּבת־המשׂא מספּר 209 מקו־הדלתה הצר ליד הקילומטר הי”ז בּשעת תמרוֹני־נסיעה נמצא מסמר על פּסי־הבּרזל. עוֹשׂה הפּעוּלה אינוֹ ידוּע" וכוּ". בּשוּלי ההוֹדעה רשם הקימקאם הוֹראה לסגנוֹ לבוֹא אל “כּבוֹד הבּק בּא־כּוֹח התביעה” וּלהוֹדיעוֹ על כּך, כּלוֹמר לשם אינפוֹרמציה בּלבד. דבר זה אוֹמר בּרוּרוֹת שהוּא, המוֹדיע, לא יקוּם, ואינוֹ רוֹצה, שאני אקוּם לשם כּך. אוּלם איך אחמיץ שעת־כּוֹשר יקרה זוֹ, שנפלה ממש משמים? שאיפתי היקרה בּיוֹתר הלילה היא דוקא להפריע את מנוּחתי אני וּמנוּחתוֹ של כּבוֹד הקימקאם.

מיד התלבּשתי. ציויתי להכין את המכוֹנית ועברתי ליד בּית הקימקאם. שלחתי את פּלוֹני, שידפּוֹק על דלתו דפיקה כּהלכה וּלהודיעוֹ על הענין. האיש הציץ מן החלוֹן וצעק: “בּשל מסמר קטן נתעוֹרר ונקוּם כּוּלנוּ בּלילה!”

הוֹצאתי את ראשי מחלוֹן המכונֹנית והשיבוֹתי: “גם מחט אם בּידי אלמוֹני הרי זה פשע. נאמר, נסיוֹן לעצוֹר בּעד רכּבת, וזהוּ אחד הפּשעים הגדוֹלים בּעוֹלמנוּ. אי אפשר עכשיו בּלעדיך, אדוֹני הקימקאם”.

“אני… אני יפּיתי את כּוּחוֹ של סגני”.

“לא, אתה בּעצמך מוּכרח להיוֹת נוֹכח”.

“הלילה… אי־אפשר. אני… הלילה… עייף”.

“כּוּלנו עייפים, אוּלם החוֹבה גוֹזרת עלינוּ!…”

הקימקאם הירהר רגע מיצר וזוֹעם וּבראוֹתוֹ את תקיפוּת החלטתי ואי רצוֹני לזוּז ממנה חשש להתנגד לי בּענין התלוּי בּעבוֹדה – ונכנע. הוּא בּיקש לחכּוֹת לוֹ רגע עד שילבּש בּגדיו. אחר־כּך ירד וישב לידי מתנפּח מכּעס. נתעוֹררתי על העדרוֹ של השיך עספוּר, לא נראה כּל סימן לוֹ. הקימקאם, שהיה עסוּק כּוּלוֹ עם עצמוֹ, לא שׂם לב להעדרוֹ של עספוּר. הוּא מילמל תוֹך הרהוּריו: “כּך, כּך! החוֹבה גוֹזרת עלינוּ… אוּלם בּשל מסמר?!”

עצמתי עיני למען לא יחכּה לתשוּבה ממני. הקימקאם הוֹסיף:

“יהי לילוֹ של התוֹבע, שקדם לך, נעים עליו בּאשר הוּא שם! בּמקרה רצח היה חוֹקר שני עדים בּלבד, אחר־כּך היה מסיים וחוֹתם על הפּרוֹטוֹקוֹל, נוֹטה אלי ולוֹחש על אזני: האם הנרצח הוּא אבינוּ אוֹ אחינוּ? קוּם, “יא שיך”, ונרטיב את גרוֹננוּ הניחר בּכוֹסיה!”

לא השיבוֹתי לוֹ מלה אחת. בּכל הדרך לא פּציתי פּה – עד שהגענוּ לקילוֹמטר הי"ז וּמצאנוּ את פּוֹעלי הקו ורכּבת־משׂא ונהגה. סגן ה"עוּמדה" הגיש אלינוּ את המסמר כּשהוּא רוֹמז אל קרוֹן טעוּן שׂקי כּוּתנה, שכּמעט ירדה מן הפּסים. לקחתי את המסמר בּין אצבּעוֹתי והתחלתי בּוֹדקוֹ. הקימקאם העוֹמד מאחוֹרי אמר בּחיוּך:

“היכן היה עוֹזר הנהג בּשעה שה”בּאבּוּר"²¹ נטה להישבר?"

הקימקאם התלוֹצץ והסתמך בּהלצתוֹ על אוֹתה רננה מפוּרסמת, שהיתה רוֹוחת לפני שלוֹשים שנה בּשבת שָפִיקָה הקוֹפּטית על כּס מלכוּת הרננה והזמרה²².

נהג הקטר, ששמע את פּליטת־הלשוֹן של הקימקאם, חשב אוֹתה לדברים שבּכוֹבד־ראש, שכּן ניגש אלינוּ ואמר:

,לא היה לא שבר ולא פּרץ, אפנדי! בּשעת המאוֹרע הייתי ליד המעצר ועצרתיו מיד".

בּהמשך דבריו סיפּר כּי תוֹשבי איזוֹר זה קצרי־דעת הם, ויתכן, כּי הם יוֹצאי ירכם של אלה, שהקבּילוּ פּני הרכּבת הראשוֹנה בּמחוֹזם בּאוֹכל וּמשקה… לא רחוֹק הדבר, שאחד מהם נדחף מתוֹך טמטוּם אוֹ סקרנוּת להניח את המסמר על המסילה, כּדי לראוֹת מה יקרה את הרכּבת, איך תעבוֹר, אוֹ איך תפּוֹל: ישר אוֹ לצדדין.

לא כן היתה השקפתוֹ של פּוֹעל הקו, שאמר:

“אין כּאן ענין של קוֹצר־דעת אוֹ טמטוּם, אלא ענין של נקמה בּחברה. תוֹשבי הסביבה חיים על הוֹצאת חצץ מההר, שהם מעבירים על חמוֹרים וּגמלים וּמוֹכרים לקבּלנים. בּאה “חברת מסילת־הבּרזל האנגלית של הדֶלתה” וסללה מסילה המוֹליכה אל ההר ויחדה לעצמה אוֹתה הכנסה וגזלה גם את החצץ מפּיוֹתיהם של רעבים מסכּנים אלוּ”.

אם זה היה הגוֹרם, אוֹ יצר אחר פּחז על עוֹבר־העבירה, אינוֹ ידוּע ואין לצפּוֹת לידיעה. סיימנוּ את הענין בּשׂימנוּ את המסמר בּמעטפה רשמית, שחתמנוּה בּחוֹמר־חוֹתם אדוֹם וצירפנוּה לניירוֹת וכיוֹצא בּזה דברים רשמיים אשר עליהם כּל כּבוֹדנוּ.

הטל ירד על ראשינוּ והקימקאם ראה צוֹרך לפתוֹח את הפּרוֹטוֹקוֹל בּ"מדאפה" של ה"עוּמדה". שאלתיו על המרחק בּינינוּ לבינה וּסגנו השיב:

“מדרך כּף־רגל, אדוֹני הבּק!”

האמנוּ לוֹ ונשׂאנו רגלינוּ והלכנוּ עד שהרגשנוּ, כּי פּרקי רגלינוּ מתפּקקים. בּהגיענוּ לשם נשמע בּחלל האויר קוֹל ה"אזאן" לתפילת־השחר. הנחתי את הקימקאם כּשהוּא נוֹזף בּסגן ה"עוּמדה" על “מדרך כּף רגל' שלוֹ ונתעצמתי בּפתיחת הפּרוֹטוֹקוֹל וּבחקירת העדים אחד־אחד עד אחרוֹן שבּאחרוֹנים. בּיקשתי לסיים ולחתוֹם – והנה תכוּנה לעריכת שוּלחן והכנת מזוֹן. כּבוֹד הקימקאם קם ויוֹשב, יוֹשב וקם, מבּיט אל השוּלחן, יוֹצא ונכנס ואין יוֹדע מה היה לוֹ. בּסוֹפוֹ של דבר ראיתי, שהוּא הצטדד עם ה”עוּמדה" ואמר לוֹ:

“שמע נא, “עוּמדה”! הבּק התוֹבע אינוֹ אוֹהב כּבשׂים על לב ריקן ולא תרנגוֹלים ושוּם דבר אחר, אך לא יזיק אם יהיוּ כּמה אפרוֹחים מבוּשלים בּאוֹרז עם כּעכי־שוּמשוּם קטנים וּפיתוֹת דקוֹת מן הדקוֹת על “סֶמנָה”²³. אם יהיוּ כּמה אפרוֹחים צלוּיים – אין בּכך משוּם נזק. ולבּן טרי הוּא כּמוּבן, מוֹעיל לבּריאוּת. כּמוֹ כן יש צוֹרך בּכמה בּיצים מגוּלגלוֹת עם קְרֶם. זה מספּיק. והיזהר, “עוּמדה”, לא להוֹסיף דבר. הבּק התובע אינוֹ אכלן. כּן. אם יש לך נוֹפת־צוּפים, כּלוֹמר, דבש על הדוֹנג, אין רע. שני חריצי גבינת־כּבשׂים יספּיקוּ. קערת כּעכים מתוּקים ו”גרייבּה"²⁴. כּללוֹ של דבר: מאכלים קלים וחמוּדים. וּמי כּמוך בּקי בּכעין אלה?"

נבוּכוֹתי למשמע דיבּוּר זה וּפנַי הסמיקוּ. לא ידעתי מה לעשׂוֹת וּמצאתי כּי טוֹב לי להסתלק. קיפּלתי חיש־מהר את הניירוֹת, אוּלם עינוֹ של הקימקאם הדבֹיקתני והוּא ירד לדעתי. הוּא ניגש אלי בּחפּזוֹן ושאל:

“החקירה כּבר נגמרה?”

“מזמן!”

הוּא הציץ אל השוּלחן, שלא עלה עליו עדיין שוּם דבר, אחר־כּך הסתכּל בּי.

“כּל העדים כּבר העידוּ?”

“כּוּלם”.

“לא נשאר עֵד אחד?..”

“אפילוּ לא רבע עד”.

הוּא עזבני ונחפּז לצאת. לשעה חזר כּשהוּא מוֹשך אחד התוֹשבים בּכנף בּגדוֹ. הוּא הדפוֹ לפני, הצבּיע עליו ואמר:

“עד חשוּב וחזק. יש לוֹ מה לספּר”.

התיחסתי בּפקפּוּק לערכּם של דברי האיש וגיליתי רצוֹן להסתפּק בּעדים שגביתי עדוּתם. אוּלם הקימקאם הפציר בּי, שאשמע גם את דברי עד זה, שכּן יש בּפיו ידיעוֹת בּעלוֹת ערך עצוּם. גוֹללתי שוּב את ניירוֹתי, אך כּמעט ששאלתי שאלה אחת והנה ה"עוּמדה", וּמאחריו משרתיו מעלים את המזוֹנוֹת על השוּלחן. נשמע קוֹל רם של בּעל־הבּית המזמינני לפת־שחרית. התנצלתי, שאיני בּקו־הבּריאוּת וּבכלל אין דרכּי לאכוֹל בּבּוֹקר. אז נפלטה מפּיו של ה"עוּמדה" שבוּעה חמוּרה וּמיד קָשר קֶשר עם הקימקאם לשׂאת אוֹתי ולהביאני אל השוּלחן הערוּך. כּהרף־עין ראיתי את עצמי בּראש השוּלחן. נכנעתי והסתכּלתי בּמסוּבּים הבּוֹצעים ולוֹעסים, לוֹגמים ובוֹלעים בּחריצוּת יתירה. הם היוּ שקוּעים בּאכילה וּשתיה עד שלא שׂמוּ לב למיעוּט אכילתי. כּעבוֹר שעה קלה התחמקתי מהם וחזרתי אל מקוֹמי, כּשאני מחכּה מתוֹך דפדוּף בּפּרוֹטוֹקוֹל – עד שסיימוּ חובתם לכרסיהם בלחכם כל מה שעלה על השולחן. ומשסימו התחילוּ מקנחים ידיהם בּמפּת השוּלחן, שלא ראתה פּני סבּוֹן זה שנתיִם. הקימקאם ניגש אלי כּשהוּא מגהק ואמר:

“סבוּרני שנחזוֹר, כּיון שהחקירה נסתיימה”.

רמזתי אל העד, שהוּבא על ידוֹ, ששכחהו, כּנראה, ואמרתי:

“עוֹד עלינוּ לחקוֹר את העד החשוּב!”

“לא חשוּב ולא קשוּב”, השיב הקימקאם.

הוּא עזבני וּפנה אל הפּלח:

“אתה, יא ולד, יש לך ידיעוֹת?”

“לע” (לא), הדגיש הפּלח.

הקימקאם פּנה אלי ואמר:

“זה חמוֹר חמוֹרתים, עיִר בּן אתוֹנוֹת! אין לוֹ ידיעוֹת ולא שמיעוֹת. קוּם, אדוֹני הבּק, ונחזוֹר למקוֹמנוּ!”

כּשקמנוּ לנסוֹע כּבר היתה החמה בּמעלה הרקיע. עוֹד לא הגענוּ עד בּית ה"מרכּז והנה ה"בּלוֹקמן"²⁵ לקראתנוּ וּבידוֹ הוֹדעה מבּית־החוֹלים הממשלתי, כּי הנפגע קמר אד־דולה עלוען שב להכּרתוֹ ואפשר לחקרוֹ. נחפּזנוּ אל בּית־החוֹלים מחשש שמא תחזוֹר ותסתלק מן הפּצוּע הכּרתוֹ אוֹ שמא יוּרע לוֹ ולא נוּכל להציל מפּיו סוֹד הפּשע.

נכנסנוּ לבית־החוֹלים ושאלנוּ לרוֹפא הראשי. הוּא בּאוּלם־הניתוּחים – השיבוּ לנוּ. בּדרך לשם נתקלנוּ בּאוֹתן האלוּנקוֹת הצרוֹת על גלגלים, כּמריצוֹת הסבּלים בּבתי־הנתיבוֹת הגדוֹלים. ראינוּ את קלחוֹת ההגעלה והכּלים והמכשירים המהבּילים בּתוֹכן. חוֹבשים לבוּשי לבנים מסיעים בּרעש והמוּלה את החוֹלים בּדרכּם אל הכּליוֹן. מכניסים אוֹתם לתוֹך אוֹתוֹ אוּלם איוֹם ונוֹרא, וּמוֹציאים אוֹתם כּשפּניהם נסוּכים כּעין אדישוּת גמוּרה לחיים ולמות. תקפתני הרגשה של עוֹמד בּתחנה בּין רכּבוֹת: כּלוּם אין כּאן רכּבת המסיעה את החוֹלים לעוֹלם האמת?

העיפוֹתי עין אל דלת בּית־החוֹלים הגדוֹל. ראיתי את השוֹטר שוֹמר הסף מגרש את הנשים, שנתכּנסוּ כּאן חבוּרוֹת־חבוּרוֹת, לבוּשוֹת שחוֹרים וּרעוּלוֹת כּחוּלים, צוֹרחוֹת וּמיבּבוֹת. ידעתי, עוֹד מעט יזרקוּ להם גוּף אחד אוֹ שנים, שיהיוּ טרף לשיני היגוֹן והאֵבל הרוֹבצים לפתח זה בּדמות נשים, שצבעוּ ועיפּרוּ ידיהן וצפּרניהן בּצבע “נילה” וּבעפר וּבטיט.

דלת אוּלם־הניתוּחים נפתחה ויצא חוֹבש הנוֹשׂא דלי וּבוֹ דם נוֹזל וקרוּש וחתיכוֹת בּשׂר הדוֹמוֹת למעי כּבשה. כּשהסתכּלתי בּדלי וּבמה שיש בּוֹ אמר לי החוֹבש, כּי זה הוּצא מכּרסה של אשה הישנה עדיין על שוּלחן הניתוּחים. נשארתי עוֹמד קוֹפא על מקוֹמי.

הקימקאם בּיקש בּשמי פּגישה דחוּפה עם הרוֹפא הראשי. דלת אוּלם־הניתוּחים נפתחה בּפנינו. התאזרתי עוֹז ונכנסתי ומאחרי כּל סיעתי. הרופא הראשי קיבּלני בּחיוּך, שפוּף על שוּלחן הניתוּחים, שרווּליו מוּפשלים, בּידוֹ מכשיר הדוֹמה לצבת וּמסביבוֹ קבוּצת ידידיו לא־רוֹפאים, שבּיניהם הכּרתי כּמה נכבּדים בּתלבּשתם הרגילה. התקרבתי והסתכּלתי בּ"חוֹמר", שהוּא מטפּל בּוֹ, בּדמוּת נערה, שכּרסה נוּתחה בּקו ארוֹך מהחזה עד שיפּוּלי המעיים והצבת שבּידוֹ מאחה את העוֹר המנוּתח כּמוֹ בּקרסים קטנים. הרוֹפא עוֹשׂה מלאכתוֹ בּמהירוּת מוּפלאת וּבשעת מעשׂה הוּא מפטפּט עם אוֹרחיו, צוֹחק וּמתלוֹצץ כּאילוּ הוּא “עוֹשׂה־נפלאוֹת” המתפּאר בּקלוּת ידוֹ וּמהירוּת מלאכתוֹ. התבּוֹננתי בּפניה השחוּפים של הצעירה שהיוּ כּפני מתה ואחר־כּך בּעוֹר כּרסה, שסוּמר שוּרה ארוּכּה של מסמרוֹנים כּעוֹר נעל בּידי סנדלר. תקפה עלי סחרחוֹרת וחששתי שמא אפּוֹל. נשענתי בּצלע שוּלחן־הניתוּח, הרוֹפא, שהבחין בּחיורוֹן פּני, עזב את החוֹלה והציץ בּפני בּדאגה. מיהרתי ויצאתי מהאוּלם כּשאני מדבּר בּקוֹל היוֹצא למחצה מגרוֹני:

“אנוּ מחכּים לך, דוֹקטוֹר, אחרי הניתוּח”.

האויר הצח שמחוּץ לאוּלם השיב נפשי. ישבנוּ בּמשׂרדוֹ של הרוֹפא הראשי וחיכּינו לוֹ. שתינוּ קפה, שהזמין בּשבילנוּ החוֹבש הראשי, עד שבּא הרוֹפא והוֹליכנוּ אל תאוֹ של הנפגע.

ישבנוּ בּמסדרוֹנוֹת וּבפרוֹזדוֹרים הצפוּפים מיטוֹת, הוֹאיל והתאים אינם מספּיקים. ראינוּ את החוֹלים ואת המחלימים לוֹבשי החלוּקים הכּחוּלים הלוֹגמים בּתאבוֹן־זוֹללים מרקים בּכלי־אלוּמיניוּם קטנים וּמבּיטים אלינוּ ההולכים עם ה"חכּים־בּאשי²⁶" כּקוֹפים בבּיבר אל שוֹמריהם ההוֹלכים בּלוית מבקרים חשוּבים.

הגענוּ למיטתוֹ של קמר אד־דוֹלה. מצאנוּהוּ שׂרוּע בּלי תנוּעה. הרוֹפא הסיר מראש המיטה את הנייר, שבּוֹ נרשמת השתלשלוּת המחלה וּמצב החוֹלה וקרא לפנינוּ הגדרוֹת וזיהוּיים רפוּאיים.

“מטרתי”, אמרתי לוֹ, “אם אוּכל לחקרוֹ מיד”.

“כּן, אך לצמצם עד כּמה שאפשר”.

הרוֹפא ניגש אל הפּצוּע וקרא בּנחת בּשמוֹ. הלה פּקח קצת את עיניו נטוּלוֹת־בּרק כּאילו אינן רוֹאוֹת ואינן יכוֹלוֹת להבחין בּצוּרה בּרוּרה ויציבה. ניגשתי אל האיש וּשאלתיו:

“יא קמר אד־דוֹלה! מי פּצע אוֹתך?”

הוּא לא השיב.

חזרתי על שאלתי. הוּא פּתח את פּיו, אך לא אמר דבר. אוּלם אני עמדתי על שלי וחזרתי כּמה פּעמים על שאלתי. ונראה, שהתאמץ בּכל כּוֹחוֹ וּפלט מלה אחת:

“רים!”

הוּפתעתי בּמקצת. פּניתי ימינה וּשׂמאלה וראיתי את המפקח ולבלר החקירה מוּפתעים כּמוֹתי. הסתכּלתי בּפני הפּצוּע ואמרתי:

“בּרר דבריך, קמר!”

הוּא לא השיב.

“כּוונתך, כּי רים עצמה…”

הוּא לא זע זיע כּלשהוּ.

“יא קַמְר! יא עַלואן! דבּר! אתה מוּכרח לוֹמר מלה אחת. מי הוּא המתקיף? מי הוּא שפּצעך?”

אוּלם דרשנוּ את הנמנע. שכּן הוּא עצם את עיניו וּמצחוֹ שתת זיעה. הרוֹפא הראשי משכני בּידי הרחק מהמיטה ואמר:

“מספּיק!”

הצצתי בּפני הקימקאם בּיאוּש: מספּיק?

מה עלה בּידנוּ? מצבנוּ בּכניסתנוּ לכאן היה בּרוּר יוֹתר משהוּא עכשיו. מלה זוֹ, שפּלט אוֹתוֹ פּה יבש וּמצוּמק, אחרי עמל רב וּלואי ולא היתה נפלטת.

14 בּאוֹקטוֹבּר…

הנחתי למפקח ללכת לעניניו ואני חזרתי אל משׂרדי בּמעוֹן התביעה. עוֹזרי, שנוֹדע לוֹ דבר בּוֹאי, בּא כּשהוּא נכסף לראוֹתני, אוּלם קָבַל על שהסחתי דעתי ממנוּ בּמקרה שקרה הלילה.

נזכּרתי, כּי בּאמת נעלם מזכרוֹני, שכּן שאיפתי וכוונתי לקחת אתי את הקימקאם הישן בּביתוֹ הסיחו דעתי מכּל דבר. וסוֹף־סוֹף זה היה מקרה של מה בּכך, שלא הזיק לאיש, פּרט לכיסוֹ של ה"עוּמדה". ה"עוּמדים" המסכּנים הללוּ!

נכנס שמש בּית־הדין, חַג' חֲמיס. בּיקשתי ממנוּ כּוֹס תה לא חריף. עוֹזרי פּתח וסיפּר עמי, בּחינת אדם השׂמח למצוֹא אוֹזן קשבת לדבריו, הצמא לדיבּוּר. אכן, הבּדידוּת כּמעט שהוֹציאה אוֹתוֹ מן העוֹלם בּהיעדרי. נפשוֹ בּחלה בּ"ישוּב" זה. אפילוּ בּית־קפה הראוּי לשמוֹ אין למצוֹא כּאן, פּרט לאוֹתה חנוּת של החנוני היוני, שיש בּה שני שוּלחנוֹת־עץ. וּשני כּסאוֹת־קש והתוֹשבים קוֹראים לה “קפה־בּאר”. יוָני זה אף הוּא לבוּש שׂמלה כּשׂמלוֹת הפּלחים ושוּם סימן אינוֹ מעיד עליו, שהוּא “פראַנג’י”²⁷, חוץ מצבע עיניו וּשׂערוֹ. היכן יטייל מסכּן זה? היכן יבלה זמנוֹ צעיר זה, שבּא לפני כּמה ימים מהבּירה, מקוֹם האוֹרוֹת המרוּבּים, בּתי־השעשוּעים והשאוֹן? מעתה אין הוּא רוֹאה לפניו אלא בּנינים מעטים, רעוּעים בּרוּבּם ו"חוֹרים" מקוֹרים בּקני כּוּתנה ותירס – משכּנם של הפּלחים. משכּנוֹת אלוּ האפוֹרים־שחוֹרים כּצבע המים, הזבל וגללי הבּהמוֹת, הדחוּסים וּצפוּפים, מהווים את ה"כּפרים" וה"מוֹשבים" המפוּזרים על פּני אחוּזוֹת ארץ מצרים. “כּפרים” אלה דוֹמים לעדרי צאן וּבקר השלוּחים על־פּני השׂדוֹת. וּבתוֹך מאוּרוֹת אלוּ גרים תוֹלעי פֹּלחים עלוּבים. – זה כּל מה שהעין רוֹאה בּסביבה זוֹ. מוֹסיפה על השעמוּם אוֹתה דממה הנוֹפלת על ישוּב זה עם שקיעת החמה ושוּב אין אתה שוֹמע אלא געית “גַ’מוּס”, נביחת כּלבים, נעירת חמוֹרים וחריקת קילוֹנוֹת הבּארוֹת הפּרימיטיביוֹת וצהלת הבּהמוֹת הסוֹבבוֹת אוֹתן, וכמה הדי יריוֹת של שוֹמרים אוֹ נוֹטרים מטעם הרשוּת היוֹרים בּאישוֹן לילה להפחיד מישהוּ אוֹ פּשוּט, לעוֹדד את עצמם. עוֹזרי מבקש תרוּפה למצוּקתוֹ. אך האם יש תרוּפה אחרת מנישׁוּאין אוֹ חיי הפקר, אוֹ קריאה וּכתיבת יוֹמן, כּמעשׂה שאני עוֹשׂה אם יש לי שעת פּנאי.

ידידי העלה את ענין ה"מוֹעדוֹן" של הנפה, אוּלי כּדאי לוֹ להיוֹת ממבקריו. מוֹעדוֹן זה הנקרא “אל־כּלוּבּ”²⁸ אינוֹ אלא חדר בבנין ישן, שעוֹלים אליו בּמדרגוֹת עץ. עששית־הנפט המאירה אוֹתוֹ “מוֹעדוֹן” הוּא הדבר האחד בּחדר, שערכּוֹ ערך. אנשי מוֹעדוֹן זה הם, כּמוּבן, חֶבר פּקידי הרָשוּת, רוֹפא הנפה וכמה נכבּדים והרוֹקח. עסקם של אלה לשׂחק בּקלפים וב"טַבְלה" וּלדבּר לשוֹן־הרע וּרכילוּת. אמרתי לעוֹזרי, כּי בּאוֹפן “אישי” נוֹח לי, שחֶבֶר העוֹבדים בּתביעה יהיה רחוֹק מכּל זה, אם רצוֹנוֹ להיוֹת מכוּבּד על הכּל. אני עצמי איני יכוֹל לשכּוֹח יוֹם שהוּזמנתי לנשף, שיש עמוֹ פּת־ערבּית, בּאוֹתוֹ מוֹעדוֹן עם השוֹפט לכבוֹד חבר, שמעבירים אוֹתוֹ למקוֹם אחר. לא יכוֹלתי להתחמק והלכתי. בּקבּוּקי ויסקי עמדוּ ליד המאכלים והשוֹפט שתה כּהלכה והתחיל מפטפּט וּמדבּר דברים שלא כּענין וצוֹחק שלא לצוֹרך. אז גחן אל אזני הקימקאם, שגם הוא היה כּבר בּ"גילוּפין" ואמר בּצחוֹק:

“הבּק השוֹפט אבד את הגינוּתוֹ וּכבוֹדוֹ!”

לא השיבוֹתי לוֹ ולא רציתי לשמוֹע עוֹד. התחמקתי והלכתי למעוֹני בֹּלא שירגישוּ בּי הנוֹתנים בּכּוֹס עינם. מאז לא דרכה רגלי על הסף המוֹעדוֹן. שיכנעתי בּדברי את עוֹזרי, אך עוֹדני מדבּר והנה נכנס החג' חמיס וּבידוֹ כּוֹס. הצצתי בּה וּצחקתי:

“טוֹב מזה שתשקני דיוֹ־העתקה וחסל!”

“התפּלל על הנביא²⁹, אדוֹני הבּק! זה לי עשׂרים שנה ואני שמש בּית־הדין ועברוּ עלי אנשים וּפקידים מכּל המינים והסוּגים. האמינה באַללה, כּי בּשביל בּתי־הדין אינוֹ יאה וּמוֹעיל אלא תה מר כּזה, זה ולא אחר”.

היססתי קצת. אַך בּראוֹתי שאין בּרירה אמרתי:

“התה של בּתי־המשפּט והעבוֹדוֹת והפּעוּלוֹת של בּתי־המשפּט כּוּלם כּאחד מרים. תן!”

הוּא העמיד את כּוֹס התה ונסתלק. עוֹדני לוֹגם לגימוֹת ראשוֹנוֹת והדלת נפתחה. נכנס עַבּד אִלְמַקסוּד אֶפֶנדי, ראש המחלקה הפּלילית, שאין דעתי סוֹבלת את צלוֹ, ואמר:

"יש לנוּ ארבּעה משפּטים של “נתפּסים בּיד”.

“תן!”

הוּא הלך ושלח את השוֹטר, שהביא לי את הפּרוֹטוֹקוֹלים עם הנאסרים. התחלנוּ קוֹראים בּניירוֹת עד שנזמין את הנאשמים. לעצמי לקחתי שלוֹשה תיקים ותיק אחד נתתי, אחרי הצצה קלה, לעוֹזרי ואמרתי לוֹ:

“גניבת קלח תירס! לא אמצא בּשבילך גניבה קלה מזוֹ. חקוֹר בּריה זוֹ ותשמע הוֹדאה מפּיה, בּעזרת השם!”

ראיתי את עוֹזרי מתחבּט בקריאת התיק וּבהכנת תמציוֹת ותמציוֹת־תמציוֹת וּקריאתן מלה בּמלה וכדוֹמה. התאפּקתי מצחוֹק, שכּן עלה בּזכרוֹני ענין חקירתי הראשוֹנה בּראשית פּעוּלתי המשפּטית, חקירה שהיתה דוֹמה בּשיטתה לזוֹ של עוֹזרי המתחיל. עלי הכבּיד הגוֹרל יוֹתר מאשר על צעיר זה, כּי הזמין לי משפּט זיוּף מסוּבּך. ולא אשכּח את מבוּכתי והתרגשוּתי כּשעמד בּפני הזייפן עמידה איתנה ודיבּר בּלשוֹן חלקה, מתוּרגלת, שניחן בּה, כּי היה אוֹרח קבוּע בּבתי־הדין. הנידוֹן עמד שוֹקט וּבוֹטח לפני, מחכּה שאוֹציא שאלה מפּי, אך פּי נאלם דוּמיה. נתכּסיתי בּכעין זיעה, כּי מצאתי, שהנאשם מצבוֹ טוֹב משלי ועמידתוֹ איתנה וּבוֹטחת ונדמה לי, כּי בּתוֹכוֹ הוּא, פּשוּט, לוֹעג לי. המזכּיר, ותיק בּעבוֹדה, שעשׂרוֹת ירוּקים כּמוֹתי נזדמנוּ לוֹ בּחייו, חש לעזרתי והוֹרה לי מה לפתוֹח ולשאוֹל. קיבּלתי את עזרתוֹ בּיהירוּת וגאוָה והשתדלתי להבליט שאיני זקוּק לעזרתוֹ. סוּג מזכּירים זקנים. רבּים מהם שייכים לבעלי הזכוּת המקוּפּחת, שאין מכּירים בּטוֹבתם. מפּי אחד מהם שמעתי כּשהוּא רוֹמז על גדוֹלי אנשי המשפּט:

"לימדנוּם את העבוֹדה והם הלכוּ ונתעלוּ עד שנעשׂוּ שוֹפטים ויוֹעצים, אוּלם אנחנוֹּ, כּל אחד מאתנוּ נשאר עוֹמד בּמקוֹמוֹ, לא יגדל ולא יקטן, כּמוֹ “סיָח הזַבָּל”³⁰.

כּל זה נזכּרתי כּשהסתכּלתי בּפני עוֹזרי וּמצאתי, שחוֹבתי לסייעוֹ בּצעדיו הראשוֹנים. קוֹדם כֹּל ציויתי לוֹ להניח את התמציוֹת וללחוֹץ בּאצבּעוֹ על הזוּג. הוא עשׂה כּמצוּוה עליו והשמש הוֹפיע בּדלת. ציויתי להביא את הנאשם הראשוֹן.

נכנס פּלח בּא בּימים, חזהוּ החשׂוּף מגוּדל שׂערוֹת לבנוֹת־אפרפרוֹת כּשׂערוֹ של צבוֹע זקן. אמרתי לעוֹזרי, כּי יחקוֹר אוֹתוֹ וישאלהוּ שאלוֹת כּרצוֹנוֹ בּלי כּל פּחד. הוּא התאוֹשש, הבּיט אל הנאשם וּשאֵלוֹ:

“אתה גנבת את הדוּרה?”

הזקן השיב מיד כּמוֹ מתוֹך בּטן ריקה:

“רעב הייתי!”

העוֹזר הציץ בּי ואמר בּנעימת נצחוֹן:

“הנאשם הוֹדה בּגניבה”.

הפּלח השיב לעוּמתוֹ בּתמימוּת:

“מי אמר, כּי מכחש אני, מחמת רעב נכנסתי לשׂדה ולקחתי”.

הקוּלמוֹס שבּידי העוֹזר חדל לנוּע והוּא לא ידע עוֹד מה לשאוֹל. הוּא פּנה אלי לעזרה. פּניתי את הנאשם וּשאלתיו:

“בּן־אדם! מדוּע אינך עוֹבד?”

“כּבוֹד הבּק! תן לי עבוֹדה, וּתכסה כּלימה את פּני אם אתמהמה ולא אעבוֹד. אוּלם אצלנוּ הענין כּך הוּא: יוֹם ימצא אדם עבוֹדה ועשׂרה ימים ימצא רק רעב”.

“לפי החוֹק אתה נאשם בּגניבה”.

“החוֹק, כּבוֹד הבּק, הוּא “על עיני וראשי”. אך אוּלי יוֹדע החוֹק, שאני בּשׂר־ודם וצריך לאכוֹל?”

“יש לך עָרֵב?”

“יחידי אני בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוא…”

“התתן ערבוּת בּכסף?”

“הייתי אוֹכל בּכסף זה, אילוּ היה לי”, השיב הפּלח בּתמימוּת.

“בּן־אדם! אם תתן חמישים גרוּש ערבוּת מיד אתה משוּחרר”.

“חמישים גרוּש? בּחיי ראשך! עיני לא ראתה מטבּע־כּסף זה חדשיִם. שכחתי כּבר צוּרת פּרוּטה. איני יוֹדע אם קיים עוֹד החוֹר בּמטבּע אוֹ שכּבר נסתם”, התלוֹצץ.

פּניתי לעוֹזרי והכתבתי לוֹ את נוּסח ההחלטה:

“לעצוֹר את הנאשם לשם חקירה למשך ארבּעה ימים. אחר־כּך לחדש את המעצר ולקחת ממנוּ טביעת אצבּעוֹת ולערוֹך זיהוּי. – יא עסְכּרי (חייל), הוֹציאהוּ מכּאן!”

הפּלח נשק את ידוֹ מפּנים וּמאחוֹר, הוֹדה לאללה ואמר:

“בּרוּך המקוֹם, בּרוּך הוּא! המאסר מתוֹק מרעב! אנוּ בּטוּחים לפּחוֹת בּפת־לחם. שלוֹם רב!”

הנאשם יצא מעדנוֹת כּשידיו כּבוּלוֹת בּשרשרת. עוֹזרי נשם לרוָחה משנסתלק “הנאשם שלוֹ”.

הוּבא בּפני הענין השני. השוֹטר הוֹפיע כּשהוּא מחזיק בּידיו של אדם אחד. הוּא פּתח את דלת משׂרדי לרוַָחה ונדחפוּ לחדרי למעלה משלוֹשים איש ואשה ונער, ידיהם כּפוּתוֹת בּחבלים, מאין כּבלי־בּרזל בּתחנה לכל העדה הזאת. לא יכוֹלתי להתאפּק וצעקתי:

“אַללה אַכְּבַּר” (אל אלוֹהים!) בּני־בּקר ליריד השבוּעי? החייל! התר את החבלים!"

השוֹטר הממוּנה על השמירה התיר בּשיניו קשר של חבל ואמר:

“חיפֹּשׂנוּ כּבוֹד הבּק, בּבתיהם וּמצאנוּ דברים אסוּרים. כּל אלה נאסרו בּידיעת מנהל התחנה ועל־ידי פּלוּגת רוֹכבי הגמלים”.

נתתי את עיני בּבני־אדם אלוּ ונזכּרתי מה שקראתי בּכתב האשמה אשר לפנַי. חזרתי ואמרתי:

“דברים אסוּרים!”

השוֹטר תיקן והוֹסיף:

“בּגדים, אֶפנדי!”

כּן, מה שקראתי בּניירוֹת הוּא: מכוֹנית גדוֹלה עמוּסה שׂקים ממוּלאים בּגדים שוֹנים של כּוּתנה וצמר: שכמיוֹת, מעילים וּמכנסים וכן כּל מיני נעלים, שנוֹעדוּ בּשביל בּית־מסחר מפוּרסם בּקהיר, נתהפּכה בּעברה בּלילה על גשר של אחת מתעלוֹת הנילוּס. שׂק אחד גדוֹל נפל לתוֹך התעלה ואנשי הכּפר הערוּמים עטוּ על השלל השקוּל כּנגד כּל האוֹצרוֹת והידים פּעלוּ בּזריזוּת בּתוֹך השׂק השקוּע בּבּוֹץ. כּל זוּג־מִכנסים שנמצא בּוֹ הוֹעלה על “גַ’לְבַּאבֹ” התכלת הפּלחי, כּל שכמיה הוּשׂמה על השכם וכיסתה את הישן והקרוּע. הרגלים נעלוּ נעלים מבריקוֹת ללא גרבּים. בּכּפר שׂשׂוֹן ושׂמחה: “כְּסוּת בּים וּמלבּוּשים בּים”³¹ – עד שנראוּ לוֹבשי־חג לעיני אנשי השלטוֹן, שחקרוּ וּבדקוּ וקבעוּ, שאלה הם “דברים אסוּרים”.

קוֹדם כּל ראיתי צוֹרך לשאוֹל אוֹתם שאלה כּללית, אוּלי אצליח להוֹציא מהם הוֹדאה, שתקל תפקידי. הטלתי עליהם מבּט מקיף ושאלתי:

“גנבתם את המלבּוּשים?”

קוֹל אחד עמוֹק וּרציני מבּין החבוּרה ענה לי:

“אַבַּדַן”³² בּאַללה, לא גנבנוּ ואין אנוּ יוֹדעים גניבה. הים השליך אלינוּ את השׂק וכל אחד קיבּל את חלקוֹ".

“חלקוֹ?! השׂק הוּא קנינוֹ של הים, אוֹ יש לוֹ בּעלים “חוַאג’את”?”

הדוֹבר השיב בּקוֹלוֹ העמוֹק והקט:

“שכחנוּ כּי השׂק יש לוֹ בּעלים, אדוֹני הבּק, אַללה ירים את מעמדך! חוּסה על הפּלחים המסכּנים!”

“השאלה כּאן היא שאלת החוֹק,” השיבוֹתי, “והחוֹק בּענין זה הוּא ברוּר: כּל מי שמוֹצא דבר מקנינוֹ של אחר והחזיק בּוֹ כּדי לרכשוֹ לעצמוֹ דינוֹ כּדין גנב. הבינוֹתם?”

“הבינוֹנוּ, אדוֹני הבּק. אבל… הבּגדים… הבּגדים היוּ לעינינו, הים פלט אוֹתם, וכל אחד מאתנוּ הוּא, בּמחילה מכּבוֹדך, עירוֹם ועֶריה…”

“אתה, בּן־אדם, חושב, שהעוֹלם הפקר ואין בּוֹ לא חוֹק ולא ממשלה!”

נראה שפּקעה סבלנוּתוֹ של הטוֹען והוּא פּלט:

“ממשלה זוֹ ישמוֹר אלוֹהים מרעתה; לא נתנה לנוּ כּסוּת וּמפריעה אוֹתנוּ כּשמצאנוּ כּסוּת”.

“מחוֹבתי לאסוֹר אתכם!”

“אדוֹני הבּק! בּדקתם בּמעוֹנוֹתינוּ והוֹצאנוּ את כּל המלבּוּשים. הילדים, שהיוּ צוֹהלים וּשׂמחים, בּוֹכים מר. ועתה הלא הכּל שב על מקוֹמוֹ בּשלוֹם, אין לנוּ עליכם ולא כּלוּם ואין לכם עלינוּ ולא כּלוּם. לשם מה המאסר?”

“אתיר אתכם בּערבוּת כּספּית”.

“ערבוּת כּספּית? הפּלחים ערוּמים ויחפים, אדוֹני התוֹבע!”

“אנא, אַל תבלבּלו את מוֹחי! הויכּוּח עם שכּמוֹתכם אינוֹ אלא כּאב־ראש ואיבּוּד זמן לבטלה. אני קשוּר בּסעיפי החוֹק יוֹתר משאַתם קשוּרים בּחבל, שכּפתוּ בּוֹ את ידיכם. לעצוֹר את כּל הנאשמים לשם חקירה ארבּעה ימים ואחר־כּך לחדש את המעצר, לקחת טביעת אצבּע ולערוֹך זיהוּי, קח אותם מכּאן, החייל!”

כּוּלם יצאוּ בּשוּרה ארוּכּה. אחד בּקצה השוּרה השמיע בּקוֹל לחשים:

“אוֹסרים אוֹתנוּ על שזימן לנוּ אַללה לבוּש”.

ההמוּלה פּסקה והמקוֹם רָגַע שוּב, אוּלם ריח רע נדף בּחדר. קראתי למשמש וציויתי לפתוֹח את החלוֹנוֹת. הוּא פּתח כּשהוּא מקלל בּחשאי את “הג’מוּסים הלבנים”, שאסוּר להכניסם למשׂרדי הממשלה. פּניתי אל עוֹזרי ומצאתיו יוֹשב מוּרד־ראש שקוּע בּהרהוּרים. נתעוֹררה בּי סקרנוּת לדעת מה מתרחש בּנפשוֹ פּנימה. נתרשם ממחזה זה? קיימת עוֹד בּוֹ עדינוּת הרגש, שהביא לכאן, כּשם שאנחנוּ הבאנוּה בּתחילת עבוֹדתנוּ הממשלתית בּישוּבי־השׂדה, אוֹ היא כּבר בּדרכּה אל הכּליוֹן? פּתאוֹם נשמעה נקישת־מקל חזקה בֹּדלת, שהכּרתיה, כּי נקישת הקימקאם היא. הוּא נדחף מתנשם, מגמגם וצוֹעק:

“הנערה רים!”

“מה קרה אוֹתה?”

שאֵלתי התפּרצה שלא מדעת בּנעימת בּהלה וּתשוּקה. הקימקאם ישב על הכּסא לפוּש ואני מחכּה לתשוּבה מפיו בּקוֹצר־רוּח; אוּלם הוּא הציץ בּשמש, שעמד ליד הפּתח ואמר:

“השקני נא, בּחיי עיניך!”

הוּא הוֹציא את מטפּחת המשי המלאכוּתי מתוֹך שרווּלוֹ, ניגב את פּניו וראשוֹ – ואני כּמוֹ על־גבּי גחלים. בּסוֹף פּנה אלי ואמר:

“נעלמה!”

החדרתי את מבּטי בּפניו ואמרתי:

“דבּר בּרצינוּת!”

“היא בּרחה עם השיך הכּלב”.

“עם השיך עספוּר?!”

“יחשך עליו עוֹלמוֹ!”

“וּמה עשׂית?”

“פּקדתי על פּלוגת רוֹכבי הגמלים לצאת מיד וּלחפּשׂ את עקבוֹתיו בּכל שבילי השׂדוֹת..”

ישבנוּ דוֹממים נטוּלי כּל מחשבה…

15 בּאוֹקטוֹבּר…

הקימקאם לא שהה הרבּה אצלי, הלך מהר ולא קיבּלתי ממנוּ כּל ידיעה. שאלתי לוֹ כּמה פּעמים בּטלפוֹן, אך בּתחנת המשטרה לא ידע איש היכן הוּא. כּל מה שידעוּ עליו הוּא, שיצא בּמכוֹנית עם סגנוֹ ולא חזר עדיין. חיכּיתי לוֹ כּל היוֹם, כּדי לשמוֹע מפּיו משהוּ, אך היוֹם פּנה, החמה שקעה וסבלנוּתי פּקעה. קמתי והלכתי אל ה"מרכּז" ולא העליתי כּלוּם. אחד אמר לי:

“אוּלי סר אל המוֹעדוֹן, הרי זוֹ שעת־ישיבתוֹ הרגילה שם”.

לא היססתי והלכתי אל המוֹעדוֹן. יוֹשבי המוֹעדוֹן הוּפתעוּ למראִי, מיד הגישוּ לי את הכּסא השלם היחידי לשבת עליו. שאלתי לקימקאם והשיבוּ לי, כּי לא ראוּהוּ וּתמהים הם להיעדרוֹ. מששמעוּ מפּי, שיצא בּבּוֹקר עם הסגן, קראוּ כּוּלם כּאחד:

“אין כּוֹח ואין אֱיָל אלא בּאללה!”

מישהוּ מבּיניהם צעק:

“אבדנוּ וכספּנוּ אבד והשם ירחם!”

בּראשוֹנה לא ירדתי לדעתם, אבל משנפל מבּטי על השוּלחן והקלפים המוּנחים המחכּים למשׂחקים תפסתי את הענין. נזכּרתי מה שסיפּרוּ לי, כּי הקימקאם אינוֹ יוֹדע הפסד בּמוֹעדוֹן זה. הוּא רגיל בּראשית החוֹדש לזכּוֹת בּמשׂחק את משׂכּוּרתם של הפּקידים וכל החוֹדש הוּא מַלוה להם, שלא ימוּתו בּרעב – עד שהם מקבּלים את שׂכרם. ושוּב הם משׂחקים עמוֹ בּקלפים וּמפסידים ושוּב הוּא מַלוה להם וחוֹזר חלילה. וכך התרגלוּ לחיים אלוּ ושׂבעוּ רצוֹן בּנחמם את עצמם: “בּין שהכּסף בּכיסנוּ וּבין שהוּא בּכיסוֹ של הקימקאם – התוֹצאה אחת היא…” רק דבר אחד גוֹזל את מנוּחתם ומדאיגם. הקימקאם יוֹצא לנפה אחרת לשׂחק. כּי יש ונפשוֹ קצה לשׂחק עם לא־יוּצלחים פּוֹשטי־רגל אלה וּבוֹחר לוֹ קבוּצת משׂחקים נבחרת ויוצא עמה ל"מרכּז" אחר לשׂחק הוּא עם אנשיו, כּשם שקבוּצת כּדוּרגל משוֹטטת בּתחרוּיוֹתיה. פּעמים הקימקאם יוֹצא בּיחידוּת אוֹ עם סגנוֹ אל הישוּב הסמוּך, משׂחק שני סיבּוּבים וחוֹזר; פּעמים מקבּלים חברי המוֹעדוֹן פּני “קבוּצה נבחרת” ממקוֹמוֹת אחרים. כּאן בּתוֹך התלהבוּת הקרבוֹת בּין ישוּב לישוּב צפוּי כּיסוֹ של הקימקאם, כּלוֹמר, משׂכּוּרתם של עוֹבדי משׂרדי הנפה, לסכּנה.

אוּלם אני הרגעתי אוֹתם, כּי קרוֹב לודאי, שיצא לרגל עבוֹדתוֹ בּענין המעסיק אוֹתנוּ.

לאחר שתית הקפה פּתחוּ בּדברי רכילוּת על השוֹפט, שהסתלק מהמוֹעדוֹן בּשל “אי־הבנה” עם הקימקאם, כּלוֹמר, על שוּם קטטה שנפלה בּין נשוֹתיהם: בּין אשת השוֹפט ואשת קצין המחוֹז, הוּא הקימקאם. ישבתי דמוּם. בּני החבוּרה חשבו, כּנראה, כּי יש את נפשי לשמוֹע מעט על הענינים המנַסרים, שכּן התנדב אחד מן החבוּרה לספּר את המעשׂה האחרוֹן, שהיה בּיניהן. וּמעשׂה שהיה כּך היה. שתי הנשים הציצוֹּ זוֹ בּזוֹ ממעל לגגוֹת בּתיהן והתחילוּ מחרפוֹת וּמגדפוֹת זוֹ את זוֹ מן העליה, בּגידוּפים קב ונקי. על שוּם מה? אשתוֹ של הקימקאם חמתה בּערה בּה על אשת השוֹפט, שלבשה את מעילוֹ הרשמי של בּעלה עם הכּתר והכּוֹכב ואת ראשה כּיסתה בּמטפּחת נקוּדה, נקוּדוֹת מתכת דקה. ולא עוֹד אלא שהרימה קוֹלה על אשת השוֹפט ואמרה: “אתם פּחוּתי־ערך, וכל מה שמסביבכם חסר־ערך! מי הוּא ההוֹלך מאחוֹרי בּעלך (כּלוֹמר, מלַוה אוֹתוֹ): איזה משרת בּלה, שמש ישיש ותשיש, שבוּר ורצוּץ הצוֹבע את שׂערוֹ. אוּלם תחת ידינוּ ה’מרכּז' כּוּלוֹ, המלא שוֹטרים ונוֹטרים, עוֹמדים כּוּלם לרשוּתנוּ וּמצדיעים לפנינוּ”. אז קמה אשת השוֹפט, ירדה מן הגג, נכנסה לביתה וענדה את המדליה האדוּמה של בּעלה על שׂמלת הצבעוֹנים שלה, עמדה כּנגדה וקראה: “תיכּרת לשוֹנך, אשת־פּתיוּת! אתם מה כּוֹחכם וּמה שלטוֹנכם? על שנים־שלוֹשה שוֹטרים ונוֹטרים חדלי־אישים? אוּלם מי יכוֹל לאסוֹר, לקנוֹס ולתלוֹת מבּלעדינוּ? הגידי, אשת־סכלוּת, הגידי!”

מעֵין בּחילה תקפתני בּשמעי ענינים אלה. משגמרתי לשתוֹת את הקפה העמדתי את הספל על השוּלחן מבּלי אוֹמר, קמתי וּבירכתי לשלוֹם את יוֹשבי המוֹעדוֹן ונפטרתי מהם.

הלכתי הבּיתה שקוּע הרהוּרים. האַטתי את פּסיעוֹתי, כּי לא היה בּי כּל רצוֹן להיסגר בּין ארבּעת הקירוֹת עם ערימוֹת התביעוֹת ה"מפגרוֹת" וּלהכניס את אפּי בּאבק תיקיהן. ראשי היה תפוּס בּענין היעלמוֹ של הקימקאם. האם מצא אוֹתה? אנה הלך עמה? והשיך עספוּר – מה קרה אוֹתוֹ? המוּפלא שבּדבר, שעוֹף³³ זה הצליח לחטוֹף את הפּרח העדין בּלא שנרגיש בּדבר! בּעצם לא שׂמנוּ לב אליו וכך הצליח לחטפה מתחת ידי הקימקאם בּיד־חרוּצים וּבקלוּת. אמנם מידי הקימקאם ולא מידי. אך המתמיה בּכּל הוּא, שהנערה צייתה לוֹ והלכה אחריו בּרצוֹן, שכּן בּלי ספק לא הכריחהּ לכך בּכוֹח. וּבכן, מה סוֹד השפּעה מוּזרה זוֹ והוּא כּמעט שלא הכּיר אוֹתה? כּלוּם פּיתה אוֹתה לברוֹח? אוּלם מה הדבר, שהביא אוֹתה לידי כּך? האם פּשעה? האם יוֹפי זה, יוֹפי בּתכלית היוֹפי, יפשע? אכן קשה לי לתאר לעצמי יוֹפי, שאינוֹ מזדהה עם מעלוֹת טוֹבוֹת, יוֹפי מוּשלם וּמעלוֹת טוֹבוֹת, שאינם כּרוּכים זה בּזה. אבל הפּצוּע קַמְר אִד דוֹלה כּשנשאל על המתקיף פּלט מלה אחת המצלצלת עדיין בּאזני: “רים!” ועל מה וּבשלמה התחלחלה הנערה וצעקה כּשנוֹדע לה דבר הפּשע? האם זוֹ התחפּשׂוּת וּמִשׂחק? אבל צעקוֹתיה קרעוּ את לבּי בּאוֹתוֹ לילה. ואיני מפקפּק, שהקימקאם הבּקי בּכּפריוֹת ויוֹדע בּטיבן הוּשפּע גם הוּא כּשם שהוּשפּעתי אני. ואם ערמת בּחוּרה רכּה בּשנים צלוּחה עלינוּ, הרי ראוּיים אנוּ, שישׂימוּנוּ בּרפתוֹת־הבּקר ולא למסוֹר לידינוּ נפשוֹת בּני־אדם לחקוֹר מחשכּיהם וּלגלוֹת רזיהם.

הרהוּרים אלה הסיחוּ דעתי ורגלי נשׂאוּני שלא מדעת לבית־החוֹלים. עברתי ליד שערוֹ הגדוֹל ועיני נפלה על המחזה הרגיל של גברים, נשים וילדים היוֹשבים שפוּפים. ראייתי היתה ראִיה חטוּפה, כּי התיחסתי לזה בּאדישוּת. אוּלם לא הספּקתי להתרחק מההמוֹן והנה תדהמה ואפתעה: מתחת לגדר בּריחוּק מקוֹם מחבוּרת בּני־אדם הנקהלים ליד בּית־החוֹלים הבחַנתי בּשיך עספוּר יוֹשב על הארץ מוּרד ראש וּמחטט בּעפר בּקצה מטהוּ ועל ידוֹ הנערה, שהשעינה את ראשה אל הקיר מתוֹך עייפוּת, עצב ויסוּרים. הבינוֹתי הכּל: היא בּאה לבית־החוֹלים לשאוֹל לשלוֹם החוֹלה ואת השיך המטוֹרף לקחה לה למוֹרה־דרך וּבן־לוָיה. איך לא עלה על דעתנוּ לחפּשׂה בּקרבת מקוֹם? אבל מה לעשׂוֹת ואני יחידי? וּבלי אנשי השירוּת האזרחי אין לי כּל סמכוּת לצווֹת על אנשי הבּטחוֹן ולתת פּקוּדוֹת. עלי לשוּב מהר אל ה"מרכּז" ולשלוֹח שוֹטר להביאה. מיהרתי להתחמק עד שלא יספּיקו השנַים לראוֹתני ולברוֹח. התרחקתי מהמקוֹם כּשאני אוֹמר אל לבּי: אין ספק, השיך עספוּר יוֹדע את כּל סוֹדוֹת הענין אוֹ לפחוֹת גילה את סוֹד הנערה בּחָדרוֹ בּעיניו המבריקוֹת לתהוֹמוֹת נפשה העמוּקוֹת והאפלוֹת; אוּלם היגלה דבר זקן זה, שנפשוֹ סוֹגרת וּמסוּגרת בּסוֹדוֹת ורזים? עד היוֹם אין לדעת אם הוּא שוֹטה בּאמת אוֹ שמתחת לפּרצוּף המתחפּשׂ מתחבּא אדם אחר.

הגעתי למשׂרדי ה"מרכּז". ליד שער ראיתי את המכוֹנית “בּוֹכּס פוֹרד” וידעתי, כּי הקימקאם חזר. נדחפתי לחדרוּ וּמצאתיו שׂרוּע על הדרגש בּלי תרבּוּש על הראש וּבידוֹ כּד המים, שממנוּ הוּא גוֹמע כּשהזיעה ניגרת ממצחוֹ. משראַני צעק:

“עניינוֹ של דבר, בּחייך, אינוֹ אלא מעשׂה־כֹשפים! קסוֹם קסַם השיך הכּלב את הנערה. תאֵר לך, מאז הבּוֹקר לא השארנוּ בּכל הנפה לא שׂדה תירס ולא מטע סוּכּר. לא בּאר ולא טחנה, לא כּפר ולא “מדאפה”, לא נחל ולא תעלה, לא ארץ ולא שמים, לא משעוֹל ולא גיהינוֹם־אש, הפכנוּ בּהם, בּדקנוּ וּפישפּשנוּ אמה־אמה וזרת־זרת. אילוּ נהפכוּ לצפּרי־שמים אוֹ לדגי־הים היינוּ מוֹצאים אוֹתם. אוּלם זוֹ עקה, ש…”

לא יכוֹלתי להתאפּק והפסקתיו:

“אוּלם זוֹ עקה, שהם… בּמרחק צעד מכּאן, כּבוֹד הקימקאם!”

הקימקאם העמיד את הכּד על הארץ והסתכּל בּי בּפה פּעוּר:

“מה–ה–ה?”

“איזוֹ צִפּוֹר, איזה דג”, אמרתי מרוּגז בּמקצת, “האיש והנערה עוֹמדים כּל הזמן מוּל דלת בּית־ החוֹלים”.

“בּית־החוֹלים הממשלתי?!”

“קוּם, יא שיך”, אמרתי לוֹ בּמקצת בּיטוּל, “ואמוֹר לשוֹטר, שילך לקראם לכאן – והקץ לענין!”

עוֹד לא כּיליתי דברי והקימקאם קם בּשׂמחה ונתן בּקוֹלוֹ, שנתגלגל והידד כּרעם בּחצר ה"מרכּז":

“הסרז’נט עַבְד אִנְ־נֶבּי! הסרז’נט עבּד אִנ־נבּי!”

מבּין האוּרווֹת בּא והתקרב אדם ענק בּכוֹתוֹנת וּבמכנסים לבנים, הצדיע וקרא:

“אפנדם, כּבוֹד הבּק?”

“לך מיד עם שני שוֹטרים לבית־החוֹלים וקח אתך כּבלים”.

האיש היסס ואמר בּגמגוּם:

“המַתבּנה פּתוּחה, כּבוֹד הבּק, והשוֹטרים מכינים מספּוֹא לסוּסים”.

אז נתן עליו הקימקאם בּקוֹלוֹ:

“סוּס שכּמוֹתך, מַלא את הפּקוּדה! הסוּסים לא ילינוּ פּה הלילה, אמרתי לך, קוּם מיד!”

“מוּכן וּמזוּמן, יא אפנדם!”

עזבתי את הקימקאם כּשהוּא מסבּיר לנתוּנים למרוּתוֹ מה עליהם לעשׂוֹת והלכתי אל משׂרדי לאחר שאמרתי לוֹ, שיבוֹא אלי עם העצוּרים, כּי איני אוֹהב לנהל חקירה בּמשׂרדי ה"מרכּז", שבּעליו הגמוּרים הוּא הקימקאם ואין לי רצוֹן להיוֹת בּמחיצתוֹ בּשעת עבוֹדתי, ביחוּד בּענין כּזה ועם נערה כּזאת. שלחתי לקרוֹא ללבלר־החקירה. לא עבר זמן מרוּבּה ואני בחדרי יוֹשב ליד שוּלחני, מסתכּל ארוּכּוֹת בּדלת בּקוֹצר־רוּח וּמצפּה לנערה, כּאילוּ לראיוֹן שהוֹעדתיה.

שמעתי דפיקה על דלת חדרי. נכנס הקימקאם וּשאלני על המבוּקשים השנַים. השיבוֹתי לוֹ, שלא ראיתי עדיין אחד מהם. הוּא ישב ואמר, כּי שלח איש להביאם. אף הוּא נתן עיניו בּדלת כּשהוּא מסלסל בּשׂפמוֹ. הלבלר שלי בּא עם ניירוֹתיו ופיזרם לפני. כּל אחד מאתנוּ התכּוֹנן לעבוֹדה. והנה קוֹל רעש ונקישוֹת צעדים כּבדים וצלצוּל בּרזל. נשמעה דפיקה בּדלת וּמשנפתחה נכנס השיך עספוּר בּלבד כּבוּל ידים וּמאחוֹריו הסרז’נט, נוֹשׂא את מקלוֹ הארוֹך של השיך. הוּפתעתי והייתי תקוּף התרגשוּת וכן גם הקימקאם, שמיהר אל הסרז’נט ושאל אוֹתוֹ בּצעקה:

“והנערה?!..”

“מצאנוּ רק את האיש ואסרנוּהוּ, יא אפנדם”.

“הוּא לבדו?!!”

שאלה־תמיהה זוֹ פּלטנוּ הקימקאם ואני כּאחד. בּלבּנוּ התערב צער עם תמהוֹן וקצף. הקימקאם יצא מכּליו, קם וצוַח בּפני השיך עספוּר:

“הנערה?!!”

השיך עספוּר לא הניע אֵבר והשיב בשקט רציני:

“איזוֹ נערה?”

“אתה איש ה”חשאש" (מעשן החשיש), נתן בּוֹ הקימקאם עיני חימה, “זהו מעשׂה החשיש. אני מבין זה יפה מאד!”

הוּא רצה להמשיך וּלדבּר עמוֹ בּאגרוֹפוֹ החזק, אך אני מנעתיו, ציויתי לשיך להתקרב אלי. וּמשהתקרב שאלתיו בּנחת:

“רים היתה עמך?”

הוּא השיב לי בּלי כּל היסוּס:

“אַבּדאַן!”

תפסתי, שעינוֹ החדה הבחינה בּי בּעברי ליד בּית־החוֹלים ושׂכלוֹ אמר לוֹ מה שעלוּל לקרוֹת. לפיכך החבּיא את הנערה. ושמא לא היא ועיני היא שהטעתני ורים לא היתה אז כּלל על ידוֹ ורק דמיוֹני השקוּע בּתמוּנת הנערה הוּא שהטיל דמוּת־דיוֹקנה על אחת מבּנוֹת הפּלחים העוֹמדוֹת וּמחכּוֹת ליד שער בּית־החוֹלים. כּל זה יתכן. אבל לאן הלכה רים? מפּני מה אחשוֹד בּמבּט עיני ולא אחשוֹד בּאוֹתוֹ שיך ערוּם? וראשית כּל – מי הוּא בּעצם בּן אדם זה?

נתתי עליו בּקוֹלי:

“בּוֹא אלי, בּן־אדם!”

“הנני, נתוּן לחסדך”.

“מי אתה?”

הוּא הטיל בּי מבּט כּאינוֹ מבין את השאלה. חזרתי וּשאלתיו שאלה קצרה זוֹ בּתוֹקף. ואז השיב:

“אני… אני צפּוֹר־כּנף, אנקר גרעינים בּשׂדמוֹת ואעבוֹד אלוֹהי השמים!”

“דבּר כּהלכה, בּן־אדם! שמך?”

“עספוּר”. הוּא רמז כּלפּי ידיו הכּבוּלוֹת וצעק: “פּתחוּ את אסוּרי! מי שאוֹהב את הנביא יפתח את אסוּרי!”

פּקדתי על השוֹטר לפתח את אזיקיו ושאלתיו בּחוּמרה:

“מלאכתך מהי?”

השיך היסס קצת ושתק רגע אחר־כּך הוֹציא אנחה מעוֹמק לבּוֹ, החזיר ראשוֹ לאחוֹריו. עיניו קפאוּ כּמסתכּלוֹת בּדבר, שאין לוֹ אחיזה בּעוֹלם החוּשים והמציאוּת ונתן את קוֹלוֹ בּרינה:

"דייג דגים הייתי

וציד דגים איויתי,

הפלגתי לים הגוֹעש

ואפרוֹשׂ רשת וּמכמוֹרת.

העליתי דגית לבנה כּשלג,

זכּה וּטהוֹרה ממי הפּלג,

ואחריה דגית מצבע כּרכּוֹם

ועינה כּעין עץ השעמוֹן".

הקימקאם הפסיקוֹ וגער בּוֹ:

“מוּבן, מוּבן! וההיא שטבעה לפני שנתיִם בֹּתעלה היתה הלבנה אוֹ הכּרכּוּמית?”

השיך עספוּר לא שׂם לב לשאלה ולשוֹאל והמשיך לרנן:

"אחת דגית לבנה כּשלג,

זכּה, טהוֹרה ממי הפּלג,

וּשניה מכוּרכּמת,

והשלישית מרוֹב חננים

קסמה מַלחים וסַפּנים".

הוּא נאנח עם החרוּז האחרוֹן וקוֹלוֹ לבש גון מוּפלא בּעל משמעות שנזדעזעתי לשמעוֹ. הצצתי גנוּבוֹת בּפני הקימקאם וראיתי שעפעפּיו רעדוּ, אוּלם הבליג ושאל:

“ומי הם הספּנים?”

האיש הוֹריד את ראשוֹ ושתק שתיקה עמוּקה. לא ידעתי אם לפנַי יצוּר דמיוֹן אוֹ מציאוּת.

16 בּאוֹקטוֹבּר…

לא הצלחנוּ להציל דבר מפּיו של השיך עספוּר וכן לא יכוֹלנו לאסרוֹ משוּם שלא עשׂה דבר הנחשב לחטא לפי סעיפי החוֹק, לפיכך שלחנוּהוּ. עלה על דעתנוּ לשלוֹח בּעקבוֹתיו אחד מהמוֹדיעים שלנוּ, אוּלי יגלה מקוֹם מחבוֹאה של הנערה. אבל מנַין לנוּ מוֹדיע חשאי, שאין השיך עספוּר מכּירוֹ? הריהוּ יוֹדע ומכּיר את כּל אנשי שירוּת הבּטחוֹן, שכּן היה עמהם בּמאוֹת מאוֹרעוֹת וּמקרי פּשע והיה עֵר אתם בּלילוֹת ואכל ושתה ושר ורינן והראה להם את מקוֹם מחבוֹא הנשק וגישש את עקבוֹת הפּוֹשעים. הוּא כּמעט רוֹאה את עצמוֹ כּאחד מבּני משפּחת המשטרה.

הנחנוּהוּ ללכת לדרכּוֹ בּשלוֹם. הקימקאם, שהיה מלא חימה, הסתפּק בּלויתוֹ אל הדלת וּבסטירה על ערפּוֹ שבּה שיכּך את חמתוֹ. כּל אחד שב למקומו: הקימקאם למוֹעדוֹנוֹ ואני למעוֹני. פּשטתי את בּגדי, התיחדתי עם עצמי, הוֹצאתי את יוֹמני והתחלתי רוֹשם בּוֹ דברים, שלא מצאתי כּאן, בּישוּב הכּפרי, אדם לסַפּרם בּפניו. מבּטי נפל על ארוֹן־הבּגדים, שעמד עליו עכבּר שחוֹר וכירסם את העץ בֹשיניו. הסתכּלתי בּוֹ וחיכּיתי שמא יסתלק. אוּלם הוּא לא זז. כּשעה עמד על מקוֹמוֹ. אני בּעבוֹדתי והוּא בּעבוֹדתוֹ מבּלי לשים לב אלי. התבּוֹננתי איך הוּא מצחצח את ראשוֹ וּפיו בּידיו הקטנוֹת. התחלתי מהרהר בּבריה קטנה זוֹ שאינה מהרהרת, כּנראה, בּי. עזבתי את הנגר הפּעוּט עם משׂוֹרוֹ המצוּין והעברתי את פּנקסי אל מיטתי וּסגרתיה יפה־יפה בּכילה, כּדי להבטיח את עצמי מבּיקוּר האוֹרח, אם יהי רצוֹן מלפניו לדגדג את רגלי היחפוֹת. נתתי לשינַים הקטנוֹת להוֹסיף לכרסם את רהיטי הדל, זה ארוֹן־העץ הלבן (שאין בּוֹ, השבח לאַללה, חפצים יקרים), שנשבּר כּמעט מרוֹב טלטוּלי מישוּב לישוּב.

מיד אחרי פּת־ערבּית נרדמתי. מחר ישיבה של השוֹפט הנחפּז. הטלתי על עוֹזרי להשתתף בּה, בּתנאי שאהיה לצדוֹ, כּדי להדריכוֹ בּעבוֹדה בּבית־הדין, בּמשפּטיו וּבחוּקוֹתיו. כּשבּאתי בּבּוֹקר מצאתי את עוֹזרי בּחדר ההתיעצוּת חוֹבק תיקים וּמעטפוֹת ועל פּניו אוֹתוֹת של ציפּיה לשוֹפט. והנה בּא השוֹפט בּרכּבת קהיר וּמאחוֹריו שַעַבּן השמש וּשניהם ממריצים צעד. השוֹפט הוֹציא, כּדרכּוֹ, מעוֹת קטנוֹת, מסרן לשמש ואמר:

“הבּשׂר שיהיה לחי וּבשׂר חזה. בּיצים מן המוּבחר, שעבּאן אֶפנדי! והשמנת והגבינה על אחריוּתך! שׂים את הדברים בּסל יפה־יפה וחכּה לי בּתחנה לרכּבת של אחת־עשׂרה, כּרגיל. צא אל השוּק ואחד האֶפנדים מעוֹבדי בּית־המשפּט ימלא מקוֹמך!”

השמש נפטר חיש מהר. השוֹפט נכנס וּלאחר שאת־שלוֹם חטוּפה אמר:

“סבוּרני, שניכּנס לישיבה”. אחר־כּך ספק כּפיו ואמר: “יא אֶפנדי! לבלר ראשי! לישיבה… לישיבה!”

הוּא השליך את הפַּלדס³⁴ הבּהיר על כּסא, הוֹציא ממזודתוֹ את חזיתוֹ האדוּמה וּלבשה בּחפזוֹן. שמש בּית־הדין הביא קפה והשוֹפט גמע שתי גמיעוֹת בּעמידה וּמיד הלך בּריצת־רגלים כּמתקיף אל אוּלם הישיבוֹת ואנחנוּ אחריו.

הלבלר הראשי קוֹרא בּקוֹל:

“בּית־המשפּט!!”

השוֹפט מעיין בּרשימת המשפּטים, קוֹרא וּפוֹסק: “עבירוֹת! מוּחַמַד עַבְּד אר־רַחִים אִד־דַנַס לא בּיער את תוֹלעי־הכּוּתנה – חמישים גרוּש שלא בּפניו; תִהַאמִי אִס־סַיִד עוּנַיבָּה לא הביא את בּתוֹ להרכּבת אבעבּוּעוֹת – חמישים שלא בּפניו; מַחמוּד מוּחמַד קִנְדיל החזיק רוֹבה בּלי רשיוֹן – חמישים גרוּש והחרמה שלא בּפניו. חמישים גרוּש שלא בּפניו. חמישים גרוּש שלא בּפניו!”

השוֹפט הוֹציא פּסקי־דין כּחץ מקשת בּלי כּל הפסק אוֹ אתנחתא. הלבלר נחפּז וקוֹרא את שם הנתבּע כּדי להשׂיג את השוֹפט וּמשלא הגיע הקוֹל לתעוּדתוֹ הרי זה כּאילו לא בּא הנתבּע לבית־הדין והשוֹפט דן אוֹתוֹ “שלא בּפניו”. וּמי ששמע בּמקרה וּבא בריצת־רגלים מקדמוֹ השוֹפט:

אתה, בּן־אדם, הנחת לכבשׂתך לרעוֹת בשׂדה שכנך?"

“גוּפוֹ של דבר, כּבוֹד הבּק..”

“אין לנוּ זמן לשמוֹע מעשׂיוֹת. בּפניו – חמישים. מי אחריו?”

“עבּד אר־רחמן אִבּרַהים אבּוּ אַחְמַד”.

משפּטי העבירוֹת תמוּ כּהרף־עין והגיע תוֹרם של משפּטי הפּלילים. כּאן יש לשמוֹע דברי עדים וטענוֹת עוֹרכי־דין ויש להאיט בּמקצת את הקצב. כּאן הוֹציא השוֹפט את שעוֹנוֹ והניחוֹ לפניו וצעק בּפני הלבלר הראשי:

“מהר, מהר! המשפּט הראשוֹן”.

“סאלם, עַבְּד אַלְמַג’יד שַקְרף” מכריז הלבלר.

השוֹפט עיין בּרשימה, וּמשראה את האשמה פּנה אל הנאשם, שעוֹד לא הספּיק לעבוֹר את מפתן דלת חדר הישיבוֹת, ונתן עליו בּקוֹלוֹ:

“הכּית את האשה? דיבּוּר אחד… מה בּפיך?”

“כּבוֹד הבּק! היש גבר מכּה אשה?”

“בּלי פּילוֹסוֹפיה! השב כּענין: הכּית? הן אוֹ לאו?”

“לאו”.

השוֹפט צוֹעק בּפני הלבלר:

“מכחיש הכּל. תן את העד”.

האשה המוּכּה נכנסה כּשהיא מסתבּכת בּשׂמלתה השחוֹרה והארוכּה.

“ההכּה אוֹתך?” קרא השוֹפט בּקוֹל אל האשה שלא הספּיקה להיכּנס כּראוּי לחדר בּית־הדין.

“עצם הענין, אדוֹני השוֹפט, יאריך רבּוֹן העוֹלמים את חייך…”

“אין עצם ואין ענין! הכּה אוֹתך אוֹ לאו? מלה אחת ולא תוֹסיפי”.

“הכּה”.

“מספּיק. בּית־הדין מוַתר על שאר העדים. מה בּפיך, הנאשם?”

הנאשם כּיעכּע והתחיל מגין על עצמוֹ. ואילוּ השוֹפט בּמקוֹם לשמוע דבריו, היה עסוּק בּכתיבת נוּסח פּסק־דין, שרשמוֹ בּעפּרוֹן על רשימת סדר המשפּטים עד שסיים. אז השמיע את פּסק־הדין מבּלי להבּיט אל פּני הנאשם וּמבּלי לתת לוֹ לסיים את דברי הגנתוֹ.

“חוֹדש³⁵ ועבוֹדה³⁶. מי אחריו?”

“כּבוֹד השוֹפט! לא הכּיתי ולא נגעתי בּה. משפּט עוֹשק, עיווּת־דין, הוֹי, בּני־אדם!” צעק הנאשם אל אשר מסביבוֹ.

“סתוֹם פּיך! משוֹך אוֹתוֹ מכּאן, השוֹטר!”

השוֹטר משכוֹ למקוֹם רחוֹק מאוּלם המשפּטים והוּכרז על משפּט שני.

הוֹפיע ישיש עקוֹם־גב שזקנוֹ לבן והוּא משׂרך דרכּוֹ, נשען על מקלוֹ. השוֹפט קידם את פּניו:

“בּיזבּזת את התבוּאה המעוּקלת?”

“התבוּאה – תבוּאתי, אדוֹני השוֹפט, ואני וּמשפּחתי אכלנוּ ממנה”.

“מוֹדה. בּפניו: מאסר חוֹדש ועבוֹדה”.

“חוֹדש! הוֹי, מוּסלמים! התבוּאה תבוּאתי… משָׂדי… רכוּשי…”

השוֹטר משך את הנדוֹן, שהעיף מבּטים חוֹדרים אל הנאספים כּאינוֹ מאמין למשמע אזניו והוּא סבוּר, שבּלי ספק אזנוֹ הטעתוּ והוּא שוֹאל את האמת מפּי הקהל שנתאסף כּאן, כּי הלא לא גנב מתבוּאת זוּלתוֹ. אמנם בּא אליו פּקיד משׂרד ההוֹצאה לפּוֹעל ועיקל את תבוּאתוֹ ומינהוּ לשוֹמר על המעוּקל עד שיפרע את חוֹבוֹ לממשלה, אוּלם הרעב הציק לוֹ ולבני משפּחתוֹ ועל כּן אכל מתבוּאתוֹ וּמי הוּא זה אשר יחשבהוּ לגנב ויענישהוּ על חטא גניבה? אי־אפשר לוֹ לזקן זה לתפּוֹס את ענין החוֹק ההוֹפכוֹ לגנב משוֹּם שאכל מתנוּבת שדהוּ ועמל כּפיו. פּשעים כּעין אלה, שהחוֹק המציא אוֹתם למען הגן על רכוּש הממשלה אוֹ רכוּש הלוֹוים, אינם בּעיני הפּלח פּשעים טבעיים ואינם בּני־תפיסה בּהכּרתוֹ התמימה. הוּא מכּיר, שמכּוֹת וּמהלוּמוֹת הן בּגדר פּשע. רצח אוֹ גניבה פּשעים הם וכן גם פּריעת המוּסר המיני, משוּם שיש בּזה פּגיעה בּרוּרה בּזוּלת, אוּלם “בּזבוּז התבוּאה” – כּיצד יבין את יסוֹדוֹתיו של חוֹק זה וּגבוּלוֹּתיו? זוֹ עבירה על חוֹק, שהוּא נוֹשׂא תמיד בּעוּלוֹ ולא יוּכל להאמין בּמציאוּתוֹ.

הישיש מסר דינוֹ לבוֹראוֹ, וּמשהסגירוּהוּ לידי אוֹסריו היה ממלמל:

“אין כּוֹח ואין אֱיָל אלא בּאללה”.

משהגיע תוֹרוֹ של בּירוּר המשפּט השלישי והלבלר לא הספּיק עדיין להכריז על שם הנאשם, שקל השוֹפט את תיק המשפּט וּמצאהוּ כּבד והעדים מרוּבּים. הוּא הסתכּל בּשעוֹנוֹ, אחר־כּך אל שוּלחן הסניגוֹריה וראה, שאין כּל סניגוֹר לנאשם. אז ידעתי, כּי יבקש לדחוֹת משפּט זה. וכך היה: הוּא פּנה אל התביעה:

“התביעה תוֹבעת דחיה?”

עוֹזרי הבּיט אלי נבוֹך. מיהרתי ואמרתי:

“להיפך, התביעה תתנגד לכל דחיה”.

השוֹפט הסתיר זעמוֹ ואמר:

“מילא, נברר אוֹתוֹ – וחסל! תן את העדים!”

פּתאוֹם נזכּר השוֹפט, כי אין זה אלא משפּט ערעוּר על פּסק־דין, שניתן שלא בּפני הנאשם, וערעוּר יש להגיש תוֹך שלוֹשה ימים. מיד קרא בּהדגשה וּבקוֹל את התאריכים השוֹנים של המשפּט וּבפני הנאשם צעק ונשם לרוָחה:

“הערעוּר, אדוֹני הנאשם, נדחה בּשל ענין פוֹרמאלי, כּי הוּגש אחרי המוֹעד”.

הפּלח לא ירד לסוֹף דעתוֹ של השוֹפט ושאל:

“וּבכן מה לעשׂוֹת, כּבוֹד השוֹפט?”

“מה לעשׂוֹת? פּסק־הדין הקוֹדם על מאסרך יוּצא לפּוֹעל. אסרהוּ, שוֹטר!”

“מאסר על לא־דבר, אדוֹני השוֹפט? עשוּק אני ודוֹרש משפּט. לא שוֹפט שמע את דברי ולא דיין שמע את טענוֹתי עד היוֹם!”

“היאָלם דוֹם! התנגדוּתך, בּן־אדם, בּאה אחרי המוֹעד!”

“מה פּירוּשוֹ של דבר?”

“בּן־אדם! לפי החוֹק אתה מוּגבּל למוֹעד של שלוֹשה ימים”.

אני, אדוֹני השוֹפט, אדם סוֹבל וּמסכּן, שאינוֹ יוֹדע לא לקרוֹא ולא לכתוֹב. וּמי יבינני את החוֹק ויוֹרני את התאריכים והמוֹעדים?"

“נראה, הארכתי אפּי לך למעלה מן המידה. אתה, בּהמה שכּמותך, חייב ללמוֹד את החוֹק. השוֹטר! אסרהוּ!”

האיש הוּשׂם בּין האסירים, כּשהוּא פּוֹנה ימינה וּשׂמאלה וּמסביבוֹ לראוֹת אם הוּא בּלבד לא הבין.

סוֹף־סוֹף נסתיימה הישיבה. השוֹפט נכנס אל חדר ההתיעצוּת, פּשט את מדיו בּחפזוֹן, כּי הרכּבת לקהיר תצא בּעוֹד שבע דקוֹת. אוּלם השוֹפט, שכּבר התרגל לנסוֹע בּרגע האחרוֹן, לא יצא מכּלל שלוָתוֹ הפּנימית עם חפזוֹנוֹ. הוּא שׂם את הפּלדס הלבן על זרוֹעוֹתיו והלך אל התחנה בּריצת־רגלים למחצה. והנה מזכּיר התביעה נכנס מהר וּבידוֹ כּמה תיקים, מאחריו – שוֹטר המוֹשך אחריו אסיר. המזכּיר אוֹמר:

“מה? השוֹפט כּבר הלך? ואצלנוּ עוֹד ענין של ערעוּר על מעצר, שיש להביאוֹ בּפניו”.

“מהר, מהר”, אמרתי לוֹ, “והדבּק את השוֹפט. הוּא נמצא עדיין בּתחנה”.

“מסוֹר לי את האסיר ואתה רוּץ אל התחנה”, אמר המזכּיר לשוֹטר. כּוּלם מיהרוּ־רצוּ: המזכּיר, הסרג’נט והאסיר הכּבוּל בּשלשלת, כּכלב בּעקבוֹת שוֹמרוֹ. כּוּלם רצוּ אחרי השוֹפט הרץ. זה מחזה רגיל לתוֹשבי המקוֹם בּיוֹם מוֹשב בּית־דין, שערעוּרים מפגרים וחידוּש פּקוּדוֹת־מאסר נחתכים בּמזנוֹן התחנה שתי דקוֹת לפני יציאת הרכּבת. הרכּבת זזה והשוֹפט רגלוֹ האחת על הרציף והאחת על מדרגת הקרוֹן האחרוֹן קוֹרא:

“ההתנגדוּת נדחית וּמעצר הנאשם נמשך”.

המזכּיר רוֹשם את פּסק־הדין על שוּלחן־השיש של המזנוֹן, בּשעה שהשוֹפט מקבּל מידי שַעבּאן, שמש בּית־הדין, הרץ אל עבר הרכּבת הזזה, את סלי הבּיצים, החמאה והבּשׂר. השמש המוֹסר את כּל אלה לשוֹפט צוֹעק אחריו בּכל כּוֹחוֹ:

“הבּשׂר, יא בּק, הוּא בּשׂר חזה וגב”.

אחרי הישיבה עליתי אני ועוֹזרי אל משרדי. פּני עוזרי נראוּ קוֹדרים. סבוּר היה, שהתביעה תסבּיר וּתנתח את נקוּדת השקפתה בּכל האשמה והאשמה. אי לזאת הכין לוֹ טענוֹת ארוּכּוֹת כּתוּבוֹת בּכתב־יד בּרוּר ויפה על נייר משוּבּח וּמסוּרגל. אך הנה הוּא יוֹצא מאוּלם המשפּט וגליוֹנוֹתיו מקוּפּלים כּשם שהיו בּכניסתוֹ, משוּם שפּסקי־הדין רצוּ־עפוּ כּרכּבת בּהליכתה. הצדק ירוּץ בּמסילתוֹ כּהרף־עין, כּאוֹתוֹ סוּס־מירוֹץ, מבּלי ניתוּח, הסבּר בּהוֹכחה וּבהבאת ראיוֹת, דברים שעליהם נידד עוֹזרי שנתוֹ מעיניו, כּדי למלא בּהם את הגליוֹנוֹת האלה.

נשארתי יחידי בּמשׂרדי. ראש המחלקה הפּלילית נכנס וּבידוֹ הדוֹאר השייך לתביעה. הוּא פּתח בּפני את המעטפוֹת כּדרכּוֹ בּכל בּוֹקר. עוֹד לא הספּקנוּ להריק שתים־שלוֹש מעטפוֹת ורעש נשמע מחוּץ לחדר וקוֹל מצלצל וּמהדד, שהכּרתי בּוֹ את קוֹלוֹ של השיך עספוּר. שלחתי איש לראוֹת מה קרה. הוּא שב וסיפּר לי, כּי ה"מרכּז" שלח את השיך כּבוּל לאחר שניתנה לוֹ תעוּדה של נוַד ואוֹרח־פּוֹרח³⁷. הבינוֹתי, שהקימקאם עוֹדנוּ מאמין, כּי השיך הוּא שחטף את הנערה ואֵיבתוֹ לוֹ עוֹדנה בּוֹערת בּלבּוֹ, לפיכך אחז בּאמצעים אדמיניסטרטיביים כּדי לפגוֹע בּוֹ. בּמשך כּל השנים לא היה השיך עספוּר אוֹרח־פּוֹרח כּלל, עכשיו נמצא, כּי הוּא כּזה. החוֹק שימש כּאן מעשׂה־נקמה בּרוּר בּידי הקימקאם משלא הצליח להאשים את השיך עספוּר בּחטיפת הנערה. החלטתי לשחרר את האדם הזה. אוּלם דחיתי את העיוּן בּדבר עד שאסיים לבדוֹק את הדוֹאר אשר לפני, כּי הנה הגיש לי עבּד אלמקסוּד אפנדי מעטפה צהוּבּה כּבּירה וּגדוּשה “משפּטי פּלילים”, הנשלחים אלינוּ מה"מרכּז" לעיין בּהם וּלשמש תוֹבעים בּפני בּית־הדין לפשעים חמוּרים, שיתכּנס החוֹדש בּבירת־המחוֹז, שאנוּ כּפוּפים לה. הצצתי בּמשפּטים הללוּ וּמצאתי, שהם מכילים מאוֹת עמוּדים. וכי ראשי פּנוּי עכשיו כּדי להכיל את כּל אלה? שוּם דבר אינוֹ עשׂוּי להבריחני מעבוֹדת תביעה כּמוֹ ההוֹפעה בּפני בּית־הדין לפשעים, שכּן קשה על זכרוֹני החלש להקיף את כּל הפּרטים, שמהם מתהווה הפּשע וּלפרסם אחר־כּך בּסדר וּבמשטר וּבשלוָה בּפני שלוֹשה יוֹעצי־משפּט חמוּצי־פּנים ועוֹרכי־דין אוֹרבים וקהל הדן לא לפי עצם הנוֹשׂא, אלא לפי מידת השלימוּת בּתנוּעוֹת וּבהעוָיוֹת, צלצוּל הקוֹל וחדירתוֹ בּאוּלם, חריצוּת הדיבּוּר והכּאת־יד בּשוֹּלחן. החלטתי למסוֹר את ענין המשפּטים האלה לידי עוֹזרי, שבּימיו מצבים ותוֹפעוֹת חיצוֹניוֹת כּאלה עדיין מוֹשכים את הלב. החלטתי לנצל את ההזדמנוּת ולשבת כּמה ימים בּבירת המחוֹז, כּדי להפיג בּבתי־השעשוּעים שבּה את שממוֹן הבּדידוּת וקוֹצר־הרוּח של הישוּב הכּפרי הדוֹמם הזה.

אחר־כּך הוֹשיט לי ראש המחלקה הפּלילית מעטפה קטנה, שרשוּם עליה בּדיוֹ אדומה: “סוֹדי”. אמרתי בּלבּי: “כּאן בּודאי הערה מאת התוֹבע הכּללי”. מיהרתי לפתחה והנה אין זוֹ אלא הוֹדעה מאת אלמוֹנים, שנשלחה ישר אל התוֹבע הכּללי בּקהיר. קראתיה בּעיוּן. לא הספּקתי לקראה עד תוּמה ותמהוֹן אחזני. ישבתי והירהרתי קצת, עיינתי בּה שוּב וקראתי בּמתינוּת את השוּרוֹת הבּאוֹת:

“אל כּבוֹד התוֹבע הכּללי בּקהיר, יאריך אללה את ימיו. אנוּ מוֹדיעים לכבוֹדוֹ, כּי האשה, זוֹּגתוֹ של קַמְר אד־דוֹלה עַלואן הפּצוּע, הנמצא כּעת בּבית־החוֹלים הממשלתי, מתה לפני שנתים בּחנק. מחמת שוֹחד הסתיר גלב מחלקת הבּריאות³⁸ את דבר מוֹתה ונקבּרה בּלי ידיעת השלטוֹנוֹת. שאלוּ את בּעלה עלוּאן ואחוֹתה, הנערה רים: מי חינק אוֹתה. הגוֹרמים לפּשע ידוּעים ולא יעלמוּ גם מכּבוֹדוֹ אם יטיל על עצמוֹ את טרחת החקירה ואז יגלה כּבוֹדוֹ סוֹדוֹת רציניים ויקצץ כּנפיהם של בּני־הבּליעל וישיב את הצדק אל מכוֹנוֹ, כּי הצדק הוּא יסוֹד השלטוֹן, ואַללה, יתפּאר ויתרוֹמם, אמר בּספרוֹ היקר: “וכי תשפּטוּ בּין בּני־איש וּשפטתם צדק”. והוּא אמת ותוֹרתוֹ אמת. פּוֹעל צדק”.

17 בּאוֹקטוֹבּר…

חשבתי רבּוֹת על המכתב הזה. מי הוּא ואיזה הוּא שוֹלחוֹ הנעלם? סגנוֹן האִגרת מוֹכיח, שבּעליו הוּא “אזהרי”³⁹ לא יצלח. פּסוּק זה מה"קוֹראן" וכן גם החתימה “פּוֹעל צדק” לא יצאוּ אלא מתחת יד אדם המנצל את ידיעוֹתיו המעטוֹת ואת בּערוּתוֹ הגדוֹלה של הציבּוּר הכּפרי וחי על עריכת הוֹדעוֹת בּעלוֹת־פּניה וזוֹרע פּירוּד בּין משפּחה למשפּחה וּבין איש לרעהוּ; אוּלם בּמכתב זה יש על־כּל־פּנים עוּבדוֹת קטנוֹת הטעוּנוֹת חקירה. אם אמת, שאשתוֹ של קמר אד־דוֹלה נרצחה בּחניקה, הרי כּאן פּשע שהוֹליד פּשע! אם כּן, לא מעניֵן אוֹתנוּ שוֹלח המכתב בּאוֹתה מידה שמענינת אוֹתנוּ אמיתוּת ההאשמוֹת. על כּן יש לפתוֹח את הקבר וּלהוֹציא את הגוּפה ולהביאה בּפני הרוֹפא הממשלתי. כל הלך־מחשבתי התנהל בּכיווּן זה ולא העסיקני כּלל מה שכּתוּב בּאוֹתוֹ מכתב על רים והרעה העלוּלה לבוֹא עליה מהשתלשלוּת הענין, משוּם שהכּל תלוּי בּתוֹצאוֹת בּדיקת הגוּפה. הרצתי מברק לרוֹפא הממשלתי ואני עצמי התכּוֹננתי לפּעוּלוֹת הקוֹדמוֹת לפתיחת הקבר. הפקדתי שוֹמרים בּסביבת בּית־הקברוֹת לשמוֹר בּלילה מפּני ידים בּלתי רצוּיוֹת העלוּלוֹת להפוֹך בּקבר ושלחתי לקרוא לקבּרן.

מיד אחרי קריאת המכתב התקשרתי טלפוֹנית עם ה"מרכּז" להוֹדיע לקימקאם, אוּלם אמרוּ לי, כּי הוּא נסע לאסיפה חשוּבה המתכּנסת בּמשׂרדי שלטוֹן המחוֹז בּראשוּתוֹ של מוֹשל המחוֹז. סגן הקימקאם בּא אלי מיד ואמר לי:

“כּבוֹדוֹ קרא בּודאי בּעתוֹני הערב?”

“לא, לחלוּטין”.

“משבּר ממשלתי בּמדינה”.

מיד תפסתי את סוֹד האסיפה בּשלטון המחוֹז. ידעתי, כּי מעתה אין מוֹחם פּנוּי ואין לבּם נתוּן אלא לרחרח ריחה של הממשלה החדשה ולעמוֹד על טיבה, כּדי למשוֹך אחריה, כּשם שמשכוּ אחרי הממשלוֹת שקדמוּ לה. נטיה זוֹ בּוֹלטת בפני הפּקידים יוֹתר מבּפניהם הזוֹעפוֹת של ה"עוּמדים" והנכבּדים מידידי הממשלה היוֹרדת וּמהחיוּך הצנוּע שעל שׂפתיהם של תוֹמכי הממשלה העוֹלה. לא העירוֹתי כּל הערה לסגן, הרי איש המשפּט אני ואי־אפשי לדבּר בּעניני מדיניוּת. יתחלפוּ הממשלוֹת והמפלגוֹת בּאשר יתחלפוּ – החוֹק לעוֹלם עוֹמד. פּניתי אליו ואמרתי לוֹ בּנחת:

סבוּרני, שאתה תפעל אתנוּ בּמקוֹם הקימקאם".

“המסיבּוֹת מוֹנעוֹת אוֹתי לעזוֹב את ה”מרכּז", אוּלם מפקח תחנת המשטרה יעמוֹד לרשוּתך".

נתתי לוֹ לחזוֹר אל “מרכּזוֹ” וציויתי להכין את המכוֹנית. ישבתי מחכּה לרוֹפא, שהשיב על המברק בּשׂיחה טלפוֹנית, כּי בּוֹא יבוֹא היוֹם. והנה נכנס עַבְּד אִלְמַקסוּד אפנדי, הצבּיע על הלוּח שעל הקיר, רמז לבקוֹרת בּכּלא של ה"מרכּז", שכּן מחוֹבת התביעה הכּללית לבקר בּקוֹרת־פּתאוֹם פּעמַים בּכל חוֹדש לפחוֹת.

לא שׂמתי לב להערתוֹ ואמרתי לוֹ, כּי יזכּירני לאחר זמן. הוּא צעד שני צעדים, קרץ בּעיניו ואמר:

“שמוּעה רוֹוחת, שהוּרכּבה ממשלה חדשה והיא עוֹמדת לערוֹך בּחירוֹת חדשוֹת”.

“וֹּמה בּכך?” שאלתיו.

“לפיכך רציתי… כּלוֹמר… עד שבּית־הסוֹהר של הנפה ימלא ויגדש…”

לא הפטרתי מלה. הפכתי בּניירוֹת של הענין שאנוּ עוֹסקים בּוֹ. משראה ראש המחלקה הפּלילית שלא אענה לו, הלך לוֹ לאטוֹ כּמהסס. פּניו העידוּ, כּי לא בּא בּשם עצמוֹ. קראתי לוֹ וּכשחזר אמרתי לוֹ בּחיוּך ערמוּמי:

“האם המזכּיר הראשי של הנפה דיבּר עמך בּטלפוֹן?”

“ודאי. פּינקסי הכּלא מלאים וּמוּכנים, פּרוֹטוֹקוֹל הבּקוֹרת כּבר כּתוּב. הכּל תם ונשלם ולא חסר אלא חתימת כּבוֹדך… כּל הענין לא יארך אלא רבע שעה – וחסל סדר בּקוֹרת הכּלא”.

ליכסַנתי אליו מבּט.

“יפה מאד. זוֹ בּקוֹרת־פּתאוֹם. נכוֹן, עבּד אלמקסוּד אפנדי?…”

האיש נבוֹך בּמקצת ואמר:

“אני שוֹאף לטוֹבת אדוֹני מצד אחד וּמאידך גם לא להעמיד את ה”מרכּז" בּמצב קשה בּמסיבּוֹת הנוֹכחיוֹת…"

“יפה, יפה”.

סיימתי את הענין, כּי שמעתי דפיקה בּדלת חדרי. הצצתי בּעדה וראיתי את הרוֹפא עם מזודתוֹ הקטנה מבקש להיכּנס. פּניתי אליו והכנסתיו בּסבר־פּנים. הזמנתי קפה וּשנינוּ ישבנוּ ודיבּרנוּ על דא ועל הא בּמצב הכּללי. הוּא סיפּר לי בּקצרה מה שנוֹדע לי מפּי עבּד אלמַקסוּד אפנדי, שהממשלה החדשה כּבר קיבּלה לידה את מוֹשכוֹת השלטוֹן ועוֹשׂה הכנוֹת לבחירוֹת חדשוֹת. אף אחד מאתנוּ לא חיוה דעה על הענינים, שכּן אחד מאתנוּ לא ידע נטית חברוֹ וכל אחד ואחד חשש לגלוֹת את דעתוֹ החבוּיה בּקרבּוֹ. לפיכך עברנוּ לשׂוֹחח על העבוֹדה ועל הענין שלפנינוּ. בּשׂרטוּטים חטוּפים מסרתי לרוֹפא נסיבּוֹת הענין והחלטנוּ לצאת לבית־הקברוֹת.

ישבנוּ בּמכוֹנית ונסענוּ עד שהגענוּ למקוֹם מבוּדד בּשׂדות, שבְּצֵל שנים־שלוֹשה דקלים היוּ פּזוּרים כּמה קברים מסוּיגים בּלבֵנים וטיט ומעליהם מתרוֹממוֹת מצבוֹת ארוּכּוֹת וּשחוֹרוֹת. כּשירדנוּ מהמכוֹנית חשוּ השוֹמרים לקראתנו: קמוּ מהר ממשכּביהם ויצאוּ אלינוּ. מהם צנחוּ ממרוֹמי מזרניהם, שהוּנחוּ על גבּי קברים כּמוֹ חוּפּת־אוֹהל (“הוּדג'”) הנטוּיה על גבּי גמל; מהם קפצוּ מעל מחצלת, שפּוֹרשׂה בּין הקברים, כּקוֹפים הללוּ הקוֹפצים מחיק אמם. שאלתי למפקח תחנת המשטרה והנשאלים הצבּיעוּ על השביל שבּין השׂדוֹת: שם רכב צעיר לבוּש מדים על סוּסוֹ האפוֹר רכיבה של מתרברב.

לא עברה שעה קלה וניגשנוּ לעבוֹדה. ציוינוּ על הקבּרן לפתוֹח את הקבר. מיד הניף מכּוֹשוֹ וּפטישוֹ על הציוּן המכסה את מבוֹא הקבר. הרוֹפא שאלני אם הוּזמן מישהו מקרוֹבי המנוֹחה, שיזהה את הגוּפה והתכריכים. השיבוֹתי, שאין אנוּ מכּירים אלא אחוֹת אחת של המנוֹחה שבּרחה ונעלמה. הרוֹפא הציע לשלוח את מפקח התחנה אל הכּפר, להביא שכנה, שהיתה בּשעת טבילת הנפטרת וּקבוּרתה. השוֹטר הלך והקבּרן הוֹסיף לדפּוֹק ולסתוֹר עד שחזית הקבר נפגעה פּגיעה ניכּרת.

“בּמחילה! הדלת אינה כּאן אלא מאחוֹר”, מילמל הקבּרן.

הוּא אסף את כּליו ועבר לצד השני ונתעצם בּעבוֹדתוֹ הכּה והרוֹס. הרוֹפא הממשלתי נזף בּוֹ:

“מה לך, בּן־אדם? כּלוּם זה קברוֹ של תוּת־ענך אמוֹן? איך אתה טוֹעה בּענין המבוֹא, אתה הקבּרן של הסביבה!”

“אדוֹני הרוֹפא! זה זמן רב שנכרה הקבר הזה”.

הוּא הכּה שתי הכּאוֹת וּפֶתַח הקבר נפתח. הוּא זחל על ידיו ועל רגליו לתוֹך הקבר ויצא כּשהוּא מוֹשך משהוּ עטוּף בּאריג מחוּסר צבע מחמת יוֹשן, שקצוֹתיו מתפֹּוֹררים בּין אצבּעוֹתיו, הניחוֹ לפנינוּ ואמר:

"הבּיטוּ בּמחילה מכּבוֹדכם אם זאת היא האשה.

הרוֹפא בּדק את העצמוֹת היבשוֹת של הגוּפה, הסתכּל בּהן ואמר לו לקבּרן: “החזירן מיד, חמוֹר שכּמוֹתך. זוֹ גוּפת גבר”.

“גבר?”

הקבּרן נעלם עם הגוּפה בּתוֹך הקבר, ארח־כֹּך הוֹפיע וּבידיו גוּפה אחרת. אך מהר מצא הרוֹפא, כּי גם זאת היא גוּפת גבר. וכך היה מביא וּמניח לפנינוּ גוּפה אחרי גוּפה מאלה שידיו נתקלוּ בּהן, אך כּוּלן של גברים היוּ. אז צעק בּכעס:

“והנשים להיכן הלכוּ? להיכן?”

“בּקיצוּר, טעית”, אמר לוֹ הרוֹפא. הוּא הציץ על קבר אחד סמוּך ואמר לוֹ: “פּתח את זה”.

הקבּרן הלך בּכליו אל המקוֹם שהראה לוֹ הרוֹפא והשוֹמרים הוֹרידוּ חפציהם מעל הקבר הראשוֹן כּשהם מתלחשים:

“כּלוֹמר, טעינוּ”.

פּתחוּ את הקבר השני. עוֹד לא הספּיק הקבּרן לזחוֹל לתוֹכוֹ וּלהיעלם בּוֹ וראש התחנה הוֹפיע וּמאחוֹריו אשה המכסה פּניה בּשוּלי שׂמלתה השחוֹרה כּשהיא מיללת וּמקוֹננת בּקוֹלי־קוֹלוֹת.

“הוֹי, אַת אַשר היית המאוֹר בּשכוּנתנוּ!..”

מפקח ה"נוּקטה" מיד סתם פּיה בּנזיפה:

“שתקי, אשה!”

הרוֹפא ניגש אל האשה לדבּר עמה. מפּיה נוֹדע לוֹ, שהיתה שכנתה של המנוֹחה והיא הכינה את תכריכיה.

“שמעי נא, אשה! את המתה הלבּישוּ בּפנַיך?”

האשה נאנחה עמוּקוֹת ואמרה:

“בּפנַי, אדוֹני, ואני, לא עליך, הייתי טוֹפחת על פּני וּמרימה קוֹל”.

“לא טפיחת־הפּנים חשוּבה לנוּ. כּמה “דרגוֹת” (שכבוֹת) הלבּישוּה?”

“בּעינוֹ של האוֹיב⁴⁰, שלוֹש דרגוֹת: דרגת “שיש”, דרגת קשמיר ודרגת משי ירוֹק…”

בּה בּשעה יצא הקבּרן כּשהוּא מוֹשך אחריו מפּנים הקבר גוּפה, שהרוֹפא בּדק את תכריכיה. הזמן עשׂה את שלוֹ, צבעם דהה וטוּשטש ולא נשתיירוּ בּהם אלא שיירי ירקוּת קלוּשה בּשוּליהם, שהעידה על צבעוֹ של האריג לשעבר. הרוֹפא ציוה לשׂאת את הגוּפה וּלהניחה על שני לוָחים, שהוּתקנוּ חיש מהר והפכוּ שוּלחן־מנתחים בּצלוֹ של עץ מעצי בּית־הקברוֹת. הוּא ציוה להרחיק את הנוֹכחים ושוֹטר התחנה הרים את מקלוֹ, מקל־חזרן דק ופיזר את הקהל בּצעקה:

“רחוֹק, רחוֹק…”

הרוֹפא הפשיל את התכריכים בּזהירוּת. עוֹד לא נתגלה שלד העצמוֹת העטוּף תכריך וּלאזנַי הגיע קוֹל לחש. הפניתי את ראשי וראיתי את נהג המכוֹנית מתחבּא מאחרי גזע העץ, פּניו מכוּרכּמוֹת, עיניו גדוֹלוֹת וּלטוּשוֹת והוּא מסתכּל בּמחזה ולוֹחש־לוֹחש:

“אין כּוֹח ואין אֱיָל אלא בּאַללה! מאַללה אנוּ ואליו נשוּב⁴¹!”

הרוֹפא הבחין בּוֹ, נזף בּוֹ וציוה עליו להתרחק. גם אני גערתי בּנהג והוּא הלך לוֹ אל מכוֹניתוֹ וישב בּה. כּשהלך הירהרתי קצת בּנהג. מה הבהילהוּ: העצמוֹת כּשהן לעצמן אוֹ המחשבה על המות למראה גוֹרל האדם, שראהוּ עין בּעין? אך מדוּע אין מראה גוּפוֹת ועצמוֹת משפּיע לא עלי ולא על הרוֹפא והקבּרן והשוֹמרים? נדמה לי, כּי עינַי ועינם של אלה אינן רוֹאוֹת עוֹד את הסמל המשתקף בּהן, אין הן בּעינינוּ אלא כּכפיסי־עץ אוֹ כּלבני טיט וחוֹמר. הוֹאיל וידנוּ ממשמשת בּהן בּעבוֹדתנוּ היוֹמיוֹמית, פּגה מהן הסמליוּת, שממנה כּל כּוֹחם. כּמה גדוֹל כּוֹחוֹ של סמל, שלכאוֹרה אינוֹ בּמציאוּת המוּחשית.

הרוֹפא ניתק את חוּט מחשבוֹתי בּמספּרים שבּידיו, המכוּסוֹת כּפפוֹת של עוֹר שקוּף, שבּהן בּדק את העצמוֹת:

“אשה, בּלי שוּם ספק”.

הוּא המשיך בּעבוֹדתו כּשהוּא מדבּר:

“הצלעוֹת שלמוֹת. הגוּלגוֹלת שלמה, אבל ראש השדרה…”

הסתכּלתי בּראש השדרה, שהיא עצם הצואר, וראיתי את הסימן הבּדוּק לפּשע: עצם זוֹ שבוּרה היתה, כּלוֹמר: מיתת־חנק. אנוּ יוֹדעים כּבר, כּי הוֹצאת גוּפה מהקבר אוֹמרת קוֹדם כּל בּדיקת עצמוֹת הצואר, לראוֹת אם שלמוֹת הן אם לאו. הרוֹפא לא חיכּה לשאלתי, אלא קרא, בּהראוֹתוֹ לי את העצם בּין אצבּעותיו:

“שבוּרה…”

מלה זוֹ הספּיקה להבהיר את הענין, שאמת ונכוֹן ממה שכּתוּב בּאוֹתה הוֹדעה של האלמוֹני. אמרתי לרוֹפא:

“סיימנוּ”.

החלטתי למהר ולחזוֹר כּדי להתחיל בּפּעוּלוֹת הכּרוּכוֹת בּגילוּי סוֹדוֹ של הענין החדש, שבּלי ספק הוּא המַפתח לענין הראשוֹן. הרוֹפא סיים טיפּוּלוֹ בּגוּפה והקבּרן החזירה למקוֹם מנוּחתה וכיסה אוֹתה בּעפר כּשהיתה. עמדתי מחריש בּמקוֹמי וחוֹשב: מי הוּא זה אשר חינק אשה זו? בּעלה הפּצוּע? מה הניע אוֹתוֹ לכך? ואחוֹתה של הנפטרת, רים, מה ענינה אצל הדבר? האם יוֹדעת היא על פּשע זה? והיכן היא רים עכשיו? מציאוּתה היוֹם בּחקירה הוּא דבר בּעל חשיבוּת רבּה. אוּלם כּיצד נמצא אוֹתה? השיך עספוּר יוֹדע היכן היא אוֹ לפּחוֹת בּידוֹ לסייע לנוּ בּחיפּוּשׂינוּ אחריה. אם כּן, נתחיל בּשיך עספוּר. אני אשדלהוּ בּאמצעים שלי, שהם רחוֹקים מהאמצעים הרשמיים הקשים והחמוּרים, שכּמוֹתוֹ אפשר למשוֹך בּנחת וּבתחבּוּלה. אוּלי ארמז לוֹ, למשל, כּי בּידי להשׂיא לוֹ את הנערה… מחשבה זוֹ ישרה בּעיני והחלטתי לקיימה.

ישבנוּ בּמכוֹנית ונסענוּ. כּשעברנוּ דרך הכּפר נשמעוּ קוֹלוֹת אֵבל ויללת נשים עלתה מבּיתוֹ של ה"עוּמדה". רמזתי לנהג לעצוֹר ואמרתי:

“נראה, שה”עוּמדה" מת".

הצצתי מבּעד לאשנב המכוֹנית והנה לעיני מראה, שלא הבינוֹתי פּשרוֹ בּרגע הראשוֹן. ראיתי את ראש הנוֹטרים וּסגנוֹ וכמה נוֹטרים נוֹשׂאים חפץ בּידם וּמסביבם המוֹני גברים, נשים וטף המהללים וּמגדלים⁴² והנשים מריעוֹת בּגרוֹנן כּמנהג בּשעת שׂמחה וּמתוֹפפוֹת בּתוּפּים שבּידיהן, הסתכּלתי בּחפץ הנשׂוּא בּידים, וכן עשׂה גם הרוֹפא. וכמה הוּפתענוּ בּראוֹתנוּ מכשיר טלפוֹן ממשלתי מסוּג המכשירים הנמצאים בּמשרדי הנפוֹת. הרוֹפא קרא בּתמהוֹן:

“לטלפוֹן עוֹרכים כּאן “זַפַה”⁴³ כּמוֹ לכלה…”

על ידינוּ עבר שוֹטר. רמזתי לוֹ וניגש אלינוּ. שאלתיו לפשר הדבר. הוּא סיפּר, כּי היוֹם יצאה פּקוּדה על פּיטוּרי ה"עוּמדה" ועל מינוּי אחר בּמקוֹמוֹ מבּני המשפּחה היריבה למשפּחת ה"עוּמדה" המפוּטר. עכשיו הוּבהר הענין. הרוֹפא גחן אלי ואמר בּצחוֹק:

“נראה, כּי הטלפוֹן הממשלתי אצל ה”עוּמדה" הריהוּ כעין שבט מוֹשלים".

נראה, שכּך הוּא הדבר, זה גילוּי של שלטוֹן וּשׂררה, וכי זה מכשיר המגע עם הממשלה. עקירתוֹ מבּית ה"עוּמדה" המפוּטר הוּא סמל לביטוּל השלטוֹן ואוֹתה יללה העוֹלה מה"מדאפה" של ה"עוּמדה" הישן ואוֹתה בּכיה, שבּה מלווים את הטלפוֹן היוֹצא מבּיתוֹ הם הוֹכחה על גוֹדל האסוֹן. וּככל אסוֹן יש לוֹ גם צד אחר: בּיתוֹ של ה"עוּמדה" החדש מקבּיל את פּני הטלפוֹן בּתרוּעוֹת שׂמחה ובתוּפּים – הוֹכחה על גוֹדל האוֹשר וההנאה. מכשיר הטלפוֹן, מעשׂה מתכת ועץ, ממלא תפקיד חשוּב על בּימת הכּפר השקט.

המכוֹנית החישה מהלכה והרוֹפא ישב מחריש. לבסוֹף, פּנה אלי ואמר:

“נראה, שה”עוּמדה" החדש הוּא מתוֹמכי הממשלה החדשה".

אמרתי לוֹ, כּי כּפר זה, כּמוֹ כּל כּפר מצרי, יש בּוֹ שתי משפּחוֹת גדוֹלוֹת אוֹ יוֹתר המתנצחוֹת בּיניהן על משׂרת ה"עוּמדה" וכל אחת מהן נמנית על אחת המפלגוֹת המתנצחות על השלטוֹן. ומפּני מה יהיה המצב בּכּפר שוֹנה מהמצב בּמדינה כּוּלה? האם אין הכּפר בּחינת זוּטה של המדינה והממשלה?

18 באוֹקטוֹבּר…

בֹשוּבי למשׂרדי שלחתי לקרוֹא את השיך עספוּר. הוּא בּא ועמד לפנַי מחריש וּמוּרד ראש. מיהרתי ושאלתי:

“הנערה רים מוֹצאת חן בּעיניך?”

הוּא זקף ראשוֹ והעיף בּי מבּט בּוֹחן, מיד הוֹריד שוּב את ראשוֹ, נתעצב ולא השיב דבר.

אמרתי לוֹ:

“מוּכן אני לבקש מהמוּרשה⁴⁴ לסדר לך חוּפּה וקידוּשין עמה”.

הוּא לא זז ולא העיף מבּט. אני המשכתי: “אילוּ נמצאה, כּי אז הייתי מיד…” עוֹררתיו לדיבּוּר, אוּלם הוּא לא יצא מגדר שתיקתוֹ. וּפתאוֹם התחיל שר בּלחש, אך בּרוּר, פּזמוֹן. מפּזמוֹנוֹתיו:

"הזהרתיך ואוֹזן אָטמת

אכן קשה־עוֹרף אתה,

הכּלב מפוּתל זנבוֹ

אם בּמכבּש תשׂימוֹ".

לא יכוֹלתי להתאפּק ונזפתי בּוֹ:

“שתוֹק, בּהמה שכּמוֹתך!”

גירשתיו מעל פּני, כּי נוֹכחתי, שאין כּל תוֹעלת צפוּיה לי משכּמוֹתוֹ. ראיתי צוֹרך לשאוֹל את הגלב של מחלקת הבּריאוּת. הזמנתיו אלי וּשאלתיו בּענין האשה החנוּקה וכיצד הוּרשוּ לקבּוֹר אוֹתה בּלי אישוּר מטעם התביעה. הוּא השיב ממנוּ ובוֹ:

“בּחיי כּבוּדך, אדוֹני הבּק! איני יוֹדע אם היתה חנוּקה אוֹ שׂרוּפה. כּבוֹד הרוֹפא של מחלקת הבּריאוּת ציוה לקבּוֹר אוֹתה, כּרגיל”.

“בּלי בּדיקה כּתוּבה וחתוּמה?”

“אילוּ ישבנוּ וּבדקנוּ, כּבוֹד הבּק, כּל מת, הרי משכּבר היינו אנוּ מתים…”

“כּלוֹמר וּבקיצוּר הדבר, בּלי בּדיקה וּבלי זיהוּי…”

"הענין, כּבוֹד הבּק, מתנהל כּך: גלב מחלקת הבּריאוּת שבּמקוֹם מוֹדיע לרוֹפא, מפקח המחלקה בּטלפוֹן. וּכבוֹד הרוֹפא היוֹשב ליד שוּלחנוֹ בּמשׂרד שוֹאל בּכל מקרה לסיבּת המות ואנוּ משיבים לוֹ בּטלפוֹן: “אדוֹני הדוֹקטוֹר! מיתה בּידי שמים”. אז הוּא קם וקוֹרא: “לקבּוֹר, לקבּוֹר…”

לא ראיתי כּל תוֹעלת גם בּדיוּנַי עם גלב זה, כּי מכּיר אני את קהל עדת גלבי “הבּריאוּת”⁴⁵. כּל תפקידם הוּא לקבל מקרוֹבי הנפטר חמישה גרוּשים כּדי להשׂיג בֹּשבילם רשיוֹן, אין הם מסתכּלים בּפני המת ואינם נכנסים לדירתוֹ… אלה הם “סרסוּרי הקבוּרה”. ואפילוּ נניח, כּי יש בּיניהם אדם ישר הרוֹצה לעשׂוֹת חוֹבתוֹ והוֹלך לבדוֹק את גוּפת המת, מה יכוֹל איש בּער כּזה להעלוֹת? הוּא יראה גבר אוֹ אשה שיצאה נשמתם ואין בּגוּפם כּל פּגיעה בּוֹלטת. מנַין לוֹ, שכּאן מקרה חשוּד? אכן ה"סדר" של “גלבי הבּריאוּת” כּשלעצמוֹ, סדר שאינוֹ ידוּע בּשוּם מדינה שבּעוֹלם, הוּא שוֹרש הרע. ודוֹמה לוֹ ענין ה"מילדוֹת". נחרת מה שסיפּר לי פּעם אחת רוֹפא של בּית־חוֹלים בּעיר הנפה. וכך סיפּר לי אוֹתוֹ רוֹפא. הוּא נקרא למקרה לידה קשה בּכפר מן הכּפרים. הוּא חש אל המקוֹם וּמצא את היוֹלדת מוּטלת על גבּה וּזרוֹע הולד בּוֹלטת ויוֹצאת ממנה. לידה ישבה זקנה אדוּמת שׂער וּלסתוֹת, שהציגוּה בּפניו בּשם “מרת הינדיה המיַלדת”. סיפּרוּ לרוֹפא, כּי היוֹלדת נמצאת זה שלוֹשה ימים בּמצב זה כּשזרוֹע הולד בּוֹלטת מכּרסה. הוּא שאל את המילדת: “למה חיכּית כּל הזמן ולא הוֹדעת לרוֹפא?” והיא השיבה: "חיכּינוּ לתשוּעת ה', כּי אמרנוּ: “הבּוֹרא ירפּא אוֹתה ויחלימהּ”. הרוֹפא הניח ידוֹ על הרחם והנה הוֹא ממוּלא תבן, “מקוֹם התוּרפּה” קרוּע והאשה אבוּדה וּלאחר יאוּש, הולד מת זה יוֹמים… הוּא הסתכּל מסביבוֹ והנה ערימת תבן מלוּכלך מוּנחת לרגלי היוֹלדת. הרוֹפא פּנה למרת הינדיה המילדת של מחלקת הבּריאוּת בּשאלה לפשר הדבר. היא אמרה: “בּעצם, אדוֹני הדוֹקטוֹר, כּשהכנסתי את ידי להוֹציא את הולד התחלק מידי. קמתי ואמרתי: ואוּלי אשפשף את כּפּי בּמקצת תבן…” – היא הוֹשיטה לרוֹפא יד מלוּכלכת בּתבן, יד שבּלטוּ ממנה צפּרנַיִם ארוּכּוֹת וּשחוֹרוֹת. “וכך”, סיים הרוֹפא, מילדים אשה כּאילוּ היתה “ג’מוּסה”⁴⁶. סוֹפוֹ של דבר: האשה והולד מתוּ וּמחלקת הבּריאוּת יצאה ידי חוֹבתה בּשללה ממילדת זוֹ את הרשיוֹן… אוּלם לא שללה את הסדר, שבּוֹ מתים אלפי ילדים מדי שנה בּשנה.

הסתכּלתי ארוּכּוֹת בּפני “גלב הבּריאוּת” והירהרתי כּמה קלה וּמחוּסרת־ערך נפש האדם בּמצרים, משוּם שאלה, שהמכשלה תחת ידם, חוֹשבים עליה מעט מאד. גם אוֹתוֹ גירשתי מעל פּני. אמרתי: טוֹבה שבּדרכים בּענין זה הוּא להכּיר את האלמוֹני שוֹלח המכתב. אחרי הרהוּר קל עלה על לבּי להראוֹת את כּתב־ היד ל"קאדי" והוּא יחפשׂ את בּעליו בּין פּקידי בּית־דין־צדק שלוֹ וּבין עוֹרכי־הדין של אוֹתוֹ בּית־דין דתי. ואוּלי יכּיר את הכּתב לכתחילה, שכּן אם מוּבטחני, שבּעל האגרת הוּא “אַזהרי”, הרי יש לחפּשׂוֹ בּגבוּלוֹת בּית־הדין הדתי.

בּיקשתי מעַבְּד אלמַקסוּד אפנדי, ראש המחלקה הפּלילית, מידידיו של ה"קאדי", שילווני מיד לבית־דין־צדק. לא עברה שעה קלה ונמצאנוּ בּבנין אוֹתוֹ בּית־דין. שאלנוּ ל"קאדי" והראוּ לנוּ חדר, שליד דלתוֹ עוֹמדים כּפכּפים. עבּד אִלמקסוֹד לחש על אזני, שאין ספק כּי כּבוֹד הקאדי טוֹבל עכשיו טבילה שלפני תפילת הצהרים. בּכמה מלים ציין לי עבּד אלמקסוּד את יראת־השמים של קאדי זה והסתפּקוּתוֹ בּמוּעט. דפקנוּ על הדלת ונכנסנוּ וראינוּ את הדיין⁴⁷ בּלי אדרת־החכמים וּבלי ה"עמאמא"⁴⁸ יוֹשב על מחצלת־התפילה וּלידוֹ קערת תמרים מפּרי התמר הגדל בּחצר בּית־הדין. משראה אוֹתנוּ קם, בּירך אוֹתנוּ בּשלוֹם, הוֹשיבנוּ על כּסא והזמין בּשבילנוּ זנגביל⁴⁹.

עבּד אלמקסוּד אפנדי, שנתכּוון לחסוֹך לי את פּתיחת השׂיחה, פּנה אל הדיין ואמר:

“הבּק, בּא־כּוֹח התביעה, רוֹצה לבקש מכּבוֹדך…”

“לטובה, אם ירצה השם! בּקשה פּרטית או…”

פּרצוּפוֹ וּמעין בּהלה, שניכּרה בּפניו, הזכּירוּ לי מעשׂה שסיפּר לי הקימקאם. וּמעשׂה שהיה כּך היה.

מוֹשל המחוֹז הציע שיפּוּרים לעיר הנפה, כּגוֹן יסוּד טיילת בּמרכּז העיר לבריאוּת הציבּוּר. כּמה מהנכבּדים תרמוּ כּמה שתרמוּ. הדבר נוֹדע לקאדי. הלך וּבא אצל הקימקאם והפך את התכנית כּוּלה על פּיה. הוּא הציע לבנוֹת בּמקוֹם הטיילת מסגד לעבוֹדת הבּוֹרא וּלהטפה ליראת־שמים וּלמעשׂים טוֹבים. הקימקאם, שהאמין בּדברי הדיין, התלהב להצעתוֹ בּתכלית ההתלהבוּת ואמר לוֹ:

“מהראוּי להביא את הצעת המסגד בּפני כּבוֹד מוֹשל המחוז, והרי מוּבטח מראש, כּי הלה יתן הסכּמתוֹ. וּכדי לשׂמח לבּוֹ של כּבוֹד המוֹשל נעמיד את כּבוֹד תוֹרתך בּראש רשימת התוֹרמים תרוּמה בּסך חמש לירוֹת”.

עוֹד לא הספּיק הקימקאם לפרש סכוּם זה וּפני ה"קאדי" החווירוּ; נסתתמוּ דבריו, שכּן לא יכוֹל למשוֹך ידוֹ מההצעה… הוּא היה בּמבוּכה מציקה, נראה, ש"בּעל ההצעה" לא נם שנתוֹ כּל אוֹתוֹ הלילה, שכּן בּבּוֹקר השכּם בּא בּמרוּצה אל הקימקאם ושאל אוֹתוֹ כּמהסס:

“ההוֹדעת לכבוֹד מוֹשל המחוֹז על תכנית המסגד?”.

הקימקאם השיב בּחיוּך נסתר:

“עוֹד היוֹם לפנוֹת־ערב אני עוֹמד להיועד עם המוֹשל”.

הקאדי נתעוֹרר וּברוֹך וּבליטוּף נטה אל אוֹזן המפקח כּלוֹחש סוֹד:

“רק אבקשך… את ענין חמש הלירוֹת…”

“מה קרה?”

“אין צוֹרך להזכּיר את זה…”

עוּבדה זוֹ צפה ועלתה לפנַי פּתאוֹם כּששאל הדיין אוֹתנוּ בּדאגה: “בּקשה פּרטית?” ידעתי את המתחוֹלל בּקרבּוֹ פּנימה: שמא בּאנוּ לשם תרוּמה מאוֹתוֹ סוּג.

אמיד הוּא אוֹתוֹ קאדי, אוּלם אין אמידוּתוֹ ניכּרת בּחייו הפּרטיים. הוּא גר בּשני חדרים צרים וניזוֹן בּגבינה וּצנוֹן וּקצת תמרים. את משׂכּוּרתוֹ, שאינה קטנה, הוּא גוֹנז, פּרט לשתים־שלוֹש לירוֹת הוֹצאוֹת כּל החוֹדש כּוּלוֹ. בּסוֹף השנה הוּא קוֹנה בּכּסף שאגר נכסי בּית וקרקע. נוֹהג הוּא לא להפקיד מעוֹתיו בּבּנקים, שמא ידעוּ כּמה יש לוֹ. אין איש יוֹדע היכן הוּא טוֹמן מעוֹתיו כּל השנה.

מששמעתי שאלת הקאדי מיהרתי להניח דעתוֹ ואמרתי לוֹ, כּי בּאנוּ לשם ענין השייך לתפקידנוּ הרשמי. מיד הוֹצאנוּ מתיק ניירוֹתיו את מכתבוֹ של האלמוֹני, ואמרנוּ לוֹ מה רצוֹננוּ. ראינוּ בּעליל את שׂמחת לבּוֹ. שכּן אמר:

“ענין קל. נשתה מקוֹדם את הזנגביל ואחר־כּך נעיין בּ”הודעה".

הוּא ספק כּפּיו וצעק:

“השיך חסנין! מהר וּקרא לנוּ את השמש”. הוּא החריש רגע וחזר וּבירכנוּ כּמנהג: “בּרוּכים הבּאים! בּכבוֹדכם נתכּבּד”.

עבּד אלמקסוּד אפנדי, שבּיקש להפגין את קשריו עם הדיין ואת היכּרוּתוֹ הותיקה אתוֹ, רמז אליו בּפנוֹתוֹ אלי:

“כּבוֹד תוֹרתוֹ הוּא תלמיד־חכם מהחריפים וּבקיאים”. אחר־כּך פּנה אל הקאדי ואמר: “אני, כּבוֹד הקאדי, לא אשכּח לעוֹלם את ההרצאה כּש”חירבּנת" את הבּחוּרוֹן המוֹרה…"

הקאדי הפסיקוֹ בּקריאוֹת “חס וחלילה”, “חלילה וחס”⁵⁰ ואמר:

“ישפּילהוּ אַללה! לא אוּכל נשוֹא כּפירה וּבערוּת”.

הוּא פּנה אלי ואמר:

"תאר לך, אדוֹני הבּק, שאוֹתוֹ אפנדי, מוֹרה לגיאוֹגרפיה בּבית־הספר התיכוֹני, הרצה הרצאה פּוּמבּית על חכם נוֹצרי, שנטוֹן שמוֹ, שהלָה אמר, יוֹדע בּדיוּק את משקל הארץ והשמים… רחמנא ליצלן, רחמנא־ליצלן!”

הירהרתי קצת בּשם, שבּיטא הקאדי וּבאתי לידי השערה, שהתכֹּוון ודאי לאיינשטיין. הענין עוֹרר את תשׂוּמת־לבּי ושאלתי את הקאדי בּהתענינוּת־מה:

“כּבוד השיך! היית בּהרצאה?!”

“הייתי, ואנוּ בּידוֹ, יתעלה, בּראשיתנוּ וּבסוֹפנוּ”⁵¹.

“וּמה אירע?”

“אירע, אדוֹני, שאוֹתוֹ מוֹרה קם ואמר בּפני הפּחה המוֹשל וּגדוֹלי הפּקידים והנכבּדים, שאוֹתוֹ מלוּמד כּוֹפר הצליח לגלוֹת דברים, שלא הצליחו הראשוֹנים והאחרוֹנים. אז קמתי וצעקתי בּפניו: שקרן, כּבוֹד המוֹרה! אַללה אמר בספרוֹ היקר⁵²: לא השמטנוּ דבר בּספר⁵³. הנאספים השתיקוּני ואני מתוֹך נימוּס שתקתי מחמת כּבוֹד מוֹשל המחוֹז. לוּלא זאת לא החרשתי, בּאלוהי הכּעַבָּה! אחר־כּך המשיך האפנדי בּדברים, שאין בּהם לא מן השׂכל ולא מן האסמכתה, עד שאמר, כּי המלוּמד שלוֹ הנוֹצרי, הצליח בּהשוָאוֹת אלגבּריוֹת לשקוֹל את הארץ ואת השמים! לא יכוֹלתי להבליג עוֹד, יצאתי מכּלַי וקראתי לעוּמתוֹ: “לאט לך, אישי האפנדי, לאט לך! אמוֹר לנוּ קוֹדם כּל אם אוֹתוֹ חכם “שנטוֹן” שקל את השמים והארץ עם הכּסא אוֹ בּלי הכּסא?..” המוֹרה, נבוֹך הסתכּל בּי ואמר: “איזה כּסא?” אז פּסקתי לוֹ את הפּסוּק היקר: “הרחיב (אַללה) את כּסאוֹ בּשמים ובארץ”. ענה אתה, מוֹרה ההבל, כּאן עצם הנקוּדה ועיקרה: משקלם עם כּסא־הכּבוֹד אוֹ בּלעדיו?”

כּבשתי את צחוֹקי ושאלתי בּכוֹבד־ראש, כּביכוֹל:

“וסוֹפוֹ של דבר?”

“סוֹפוֹ של דבר, אדוֹני, לא כלוּם! המרצה לא יכוֹל להשיב, מיחה והסתלק. הנאספים המוּ ורגשוּ והיתה מהוּמה וּמהפּכה. כּבוֹד המוֹשל רגז עלי וראה את דברי כּבזיוֹן למסיבּתוֹ. הקהל הסיח דעתוֹ מההרצאה וּמהשאלה העיקרית ועסקוּ בּפגיעתי, כּביכוֹל, בּכבוֹד המוֹשל, שזוֹ שאלה צדדית ונזדעקוּ עלי כּשהם מבקשים ממני שאתנצל. ואכן התנצלתי. אך ה' הוּא יוֹדע ועֵד! וּמאז אני מרגיש, שכּבוֹד הפּחה ה”מוּדיר"⁵⁴ אינוֹ מבּיט עלי בּעין טוֹבה…"

הוּא החריש רגע ואמר בּשינוי נעימה:

“בּמצב המדיני של השעה סבוּרני, שהממשלה החדשה תחוֹלל תנוּעת שינוּיים וחילוּפים בּין מוֹשלי המחוּז ואנשי הממשל, כּנהוּג…”

עד שפּתחתי את פּי נכנס השמש, כּעין שיך למחצה, כּלוֹמר, צוֹנף את ה"עמאמה" לראשוֹ, אלא ששׂלמתוֹ העליוֹנה כּשׂלמת הפּלחים ורגליו יחפוֹת, הגיש לנוּ שני ספלים, שכּל אחת מהן שוֹנה מחברתה וִידיוֹתיהן שבוּרוֹת. שתיתי בּזהירוּת כּשאני מסתכּל בּפנים הכּלי, שמא יש בּמקוֹם סוּכּר חיפּוּשית.

סיימנוּ את השׂיחה והזנגביל וּפתחנוּ בּעבוֹדה. על־פּי הוֹראת הקאדי הוּגשוּ לנוּ ניירות בּכתב־יד פּקידיו ואנוּ השוינוּהוּ לכתב־היד של הוֹדעת האלמוֹני, אבל לא מצאנוּ כּל דמיוֹן. הראינוּ את הכּתב לכל אלה, שהיוּ בּבית־הדין, אוּלי יציין לנוּ מישהוּ את בּעל הכּתב, אבל העלינוּ חרס בּידינוּ. יצאנוּ מבּית־הדין כּלעוּמת שבּאנוּ.

בּדרך אל משׂרדי התביעה אמר לי עבּד אִלמַקסוּד אפנדי:

“נעבוֹר ונעשׂה בּקוֹרת בּבית־הכּלא של הנפה וניפּטר מזה”.

לא גיליתי התנגדוּת. הלכנוּ לשם וּמצאנוּ את הקימקאם, שכּינס כּמה “עוּמדים” בּחדרוֹ, להסבּיר להם את נקוּדת־ההשקפה החדשה והוּא הוֹלך ונוֹתן להם הוֹראוֹת בּאוֹתה התלהבוּת עצמה, שגילה עם עלית הממשלה הקוֹדמת לשלטוֹן. כּשראני ושמע על מטרת בּיקוּרי מיהר להקבּיל את פּני והוֹשיבני בּראש. סיים את האסיפה כּשהוּא מלווה את ה"עוּמדים" עד לדלת:

“הוה זהיר, אתה ה”עוּמדה", אתה והוּא: מוּעמד הממשלה בבחירות צריך לנצח. אני אין לי עסק בּזה. הבינוֹתם?"

וכוּלם ענוּ קוֹל אחד:

“מוּבן, כּבוֹד הבּק”.

אחד מהם היסס ואמר:

“יש, אדוֹני הבּק, חבוּרת נרגנים חזקים, שדבריהם נשמעים… הם מבּני המשפּחה השניה הגדוֹלה..”

הקימקאם טפח ל"עוּמדה" על כּתפו ואמר לוֹ:

“בּענין הנרגנים סמוֹך עלי!”

הכּל יצאוּ והוּא חזר אלי כּשהוּא נוֹשם לרוַחה ואוֹמר בּקוֹל מיוֹּגע:

“זה יוֹמַים על לילוֹתיהם אני עסוּק בּפסוֹלת זוֹ”.

נתעוֹרר בּי רצוֹן לחמוֹד אתוֹ לצוֹן וּלהפחידוֹ בּמקצת ואמרתי לוֹ:

“אוּלם אתה, אדוֹני הקימקאם, ידוּע כּאחד מאנשי מפלגת הממשלה החוֹלפת”.

הוּא השיב ממנוּ וּבוֹ:

“דוֹם בּחסדך! כּל ימי אני עם הממשלה החדשה בּלבּי. ולב יוֹדע ללב והמעשׂים הם לפי הכּוָנה⁵⁵”.

הירהרתי ואמרתי:

“נעזוֹב את המדיניוּת וּנדבּר על העבוֹדה”.

סיפּרתי לוֹ על תוֹצאת בּדיקת הגוּפה ועצם־הצואר השבוּרה ועל הצוֹרך לחפּשׂ אחרי הפּוֹשע בּפשע החנק החדש. בּיקשתי ממנוּ לשׂים לב וּלסייענוּ למצוֹא את עוֹשׂה הפּשע. הוּא השיב לי מיד:

“אין אנוּ פּנוּיים בּשני הימים הבּאים לחנק ולשׂריפה…”

“פּלא! האם יש לכם עבוֹדה אחרת חוּץ משמירה על הבּטחוֹן הציבּוּרי?!”

“כּלוֹמר, כּבוֹדוֹ אינוֹ תוֹפס עניין…”

“לאו, איני תוֹפס”.

“כּלוֹמר, להניח את הבּחירוֹת וּלהיפָּנוֹת לרצח וּלחנק?..”

“ודאי”.

“ההוֹראוֹת שבּידי אינן כּך!”

הוּא עזבני והתחיל ממשמש בּכבלי הבּרזל וּבשרשראוֹת התלוּיים על קיר חדרוֹ. עבּד אִלמַקסוּד אפנדי קרץ אלי לחדוֹל מהענין וּברצוֹתוֹ להשׂיא לענין אחר אמר:

“הקימקאם הבּק ירשה לנוּ לבקש ממנוּ את פּינקסי הכּלא”.

הרגשתי, כּי כּבוֹד עבוֹדתי וּמשׂרתי נתוּן בּסכּנה ואמרתי בּתוֹקף:

“עלי לערוֹך בּקוֹרת בּעצמי בּבית־הכּלא וּבמשׂרדי הנפה”.

קמתי בּתקיפוּת כּזאת, שזיעזעה את נפש הקימקאם ממנוּחתה. הוּא היסס ואחר־כּך אמר בּרוֹך:

“בּבקשה! הכּלא נתוּן למרוּתך… חכּה רגע קט”.

הוּא יצא חיש מהחדר כּשהוּא קוֹרא:

“הסרז’נט עבּד אנ־נבּי…”

הוּא נעלם מחוּג ראייתי, משהוּ דחפני להסתכּל מחלוֹן החדר המשקיף אל חצר משׂרדי הנפה. ראיתי כּי הקימקאם והסרז’נט חשים אל בּית־הכּלא, פּוֹתחים אוֹתוֹ וּמוֹציאים ממנוּ אסירים, שפּניהם מעידים עליהם, שהם מאזוֹרים בּעלי רוָחה. האסירים הוּכנסו לדירי התבן והמספּוֹא שבּכּלא והדלת ננעלה בּפניהם. אמרתי לעבּד אִלמַקסוּד אפנדי:

“בּוֹא והצץ בּנעשׂה, ממש סדרי הבּסטיליה: הקימקאם החבּיא כּמה אסירים בּמתבּנה”.

הלה השיב בּכעין תחנוּנים:

“הבּק! ימים שאין בּהם חפץ: הפּוֹליטיקה גוֹברת בּמדינה ואין צוֹרך לדייק”.

“כּלוֹמר, נשאיר בּני־אדם בּכּלא על לא עווֹן ופשע?!”

“כּבוֹד הבּק! ודאי לא נעלם ממך, שהראש הממוּנה על הקימקאם שלנוּ הוּא מיניסטר־הפּנים וראש הממשלה בּעת וּבעוֹנה אחת. ואילוּ הראש הממוּנה עלינוּ אינוֹ אלא מיניסטר המשפּטים בּלבד. לשעבר, כּששוֹפטים וּבאי־כּוֹח התביעה, עמדוּ על דרך הממשלה בּמסיבּוֹת מדיניוֹת כּאלה, העבירוּ אוֹתם ל”סַעיד⁵⁶“!”

“היוֹצא לנוּ, שנחתוֹם על פּינקסי כּלא הנפה ונשתוֹק?”

“אדוֹני הבּק! האם טוֹבים אנחנוּ מ… אחרים היוּ אוּלי “בּני חיל” יוֹתר מאשר אנחנו…”

“יפה, קוּם וּבקש מהר את הפנקסים – וחסל…”

19 בּאוֹקטוֹבּר…

מצאתי, שעכשיו אין לי דרך אלא לחפּשׂ אחרי אוֹתוֹ בחוּר, שהשתדך לנערה רים. אוּלם איך נחפּשׂוּ ואין אנוּ יוֹדעים אפילוּ את שמוֹ? נבקש משלטוֹן הנפה, שיביא אלינוּ שכן מן השכנים, אוּלי יוֹדע הוּא שם ה"חתן". נדייק ונאמר שכנה ולא שכן, שכּן מי האשה שלא תדע שמוֹת החתנים והכּלוֹת המשתדכים והמשתדכוֹת בּשכוּנתה? אוּלם האם אוּכל להטיל על שלטוֹן הנפה את הטוֹרח להביא עֵד אוֹ לחפשׂ אחרי פּוֹשע? הרי הפּוֹליטיקה בּלבד היא עכשיו הכּל בּנפה ולא אמצא שוֹטר, שישׂים לב לפקוּדוֹתי. ואם כּן שמא מוּטב להתקשר בּמישרים עם הכּפר וּלבקש מתחנת המשטרה, שתשלח לנוּ את האשה הרצוּיה. מיד ציויתי למשָרתי לדבּר בּטלפוֹן. הוּא החזיק בּשפוֹפרת וּלמעלה מרבע שעה לא פּסק מלצעוֹק:

“יא נוּקטה! יא נוּקטה![⁷⁴] עניני נוּקטה! הבּק התוֹבע עוֹמד על ידי, יא נוּקטה!”

אך “הנוּקטה” הסַבּה עינה המנמנמת ולא הטריחה את עצמה להשיב לנוּ. רוּגזוֹ של משרתי גדל והלך וידוֹ סבבה את פּעמוֹן הטלפוֹן בּחזקה עד כּדי עקירתוֹ כּמעט. בּטלפוֹן זה, ממכשירי משׂרדי הנפה, אין שנַים יכוֹלים לבוֹא בּמגע אלא אחרי יציאת הנפש מרוֹב צעקוֹת וּצוַחות וּלאחר הפסקת השׂיחה מאה פּעמים ואחת, שכּן בּינתים נכנסוֹת וֹּמשתזרוֹת שׂיחוֹת זרוֹת וּמוּזרוֹת. אבל היוֹם – מעשׂה שׂטן! – אין אנוּ מקבּלים תשוּבה כּל עיקר. ידית הפּעמוֹן אינה פּוֹסקת מלהסתוֹבב, בּחינת טחנת קפה, וּמשרתי אינוֹ פּוֹסק מלצעוֹק בּקוֹלוֹת איוּם ותחנוּנים חליפוֹת:

“עפר אני תחת כּפּוֹת רגליך, מלה אחת, “יא נוּקטה”! חרפּה וּבוֹשת־פּנים עליך, “יא נוּקטה”! עניני ה…! נראה, כּבוֹד הבּק, שהתחנה ריקה ואין בּה לא כּבוֹד הקצין ולא הסרז’נט – פּנוּיה בּכּל מכּל כּל!”

“ריקה התחנה מאין איש?”

“ימי בּחירוֹת, אדוֹני הבּק…”

“וּמה נעשׂה?”

“נתקשר עם ה”עוּמדה" בּביתוֹ וּנבקש שישלח את האשה, על־ידי שוֹטר"…

סוֹף־סוֹף הצלחנוּ והאשה השכנה בּאה יחד עם “איש עתי”. הגיע זמן סעוּדת־הצהרים שלי ואני עיף ויגע מהעבוֹדה הרגילה בּמשׂרד, כּלוֹמר, מחקירת זיוּפים וריבּית־קצוּצה ועניני פּוֹשעים, ש"נתפּסוּ בּיד" בֹפשעים שהזמן גרמם. וכמה מבוֹרך יבוּל התביעוֹת נגד תוֹשבים הנוֹטים לממשלה ההוֹלכת, שמאשימים אוֹתם כּאוֹרחים־פּוֹרחים וּמחוּסרי משלח־יד⁵⁷. כּמה קל נשק זה וכמה חזק הוּא בּידי אנשי השלטון: כּל צעיר פּעיל, בּן לאחד הנכבּדים, אפשר להאשימוֹ, שאין לוֹ משלח־יד מסוּים וּבינתים לחבשוֹ בּבית־האסוּרים ארבּעה ימים בּאישוּר התביעה עד תוֹם חקירתוֹ וקבּלת גליוֹן עבירוֹתיו וּפשעיו מהבּירה. וּמי מבּאי־כּוֹח התביעה יגלה התנגדוּת לשלטוֹנוֹת הנפה בּענין פּרסוּם פּקוּדוֹת מאסר?

הלכתי לאכוֹל לאחר שהוֹצאתי פּקוּדוֹת כּאלה, שאַללה ושלטוֹנוֹת הנפה בּלבד יוֹדעים את מספּרן.

אחרי הצהרים חזרתי למשׂרדי לחקירת האשה. היא העתירה עלי דברים, שמהם יכוֹלתי להסיק דבר אחד, ששמוֹ של אוֹתוֹ חתן משתדך הוּא חוּסיין ואינוֹ מאנשי כּפרהּ אלא מכּפר סמוּך.

“אשה! איזה חוּסיין! אלף חוּסיין בּשוּק. מה כּינוּיוֹ?”

את “קנוּיוֹ” (כּינוּיוֹ) לא אדע, אדוֹני. הנערה אמרה, ששמוֹ “חוֹּסיין” וּמה לי לשאוֹל על מחצבתוֹ ושרשוֹ? אני אשה אשר רבּוּ צרוֹתיה, לא עליך, ואין דבר שׂנוּא עלי כּרוֹב דברים. אני, אדוֹני, כּל ימי חיי בֹּסימטה איני נוֹעצת את אפּי לא בּדיבּוּר ולא בּשאלה. כּי מה לי, כּמוֹ שאוֹמרים, להכניס ראשי בּין הבּצל וּקליפּתוֹ…."

“החרישי! הפכת את מוֹחי בּדברי ריק והבל שלך. פּגע רע! נאמר, אם נציג לפניך את הנער תוּכלי להכּירוֹ?”

“כּן, אוּכל להכּירוֹ, אדוֹני. אוֹי ואבוֹי לשנוֹתי, האם התעוַרתי חלילה? אילוּ…”

“מספּיק! בּאמת אינך אוֹהבת להרבּוֹת דברים”.

“להרבּוֹת דיבּוּרים? לא ולא! בּחיי כּבוֹדך! אני, לא עליך, מיוֹם…”

“די!”

קראתי לשמש וציויתיו להוֹציא את האשה וּלהוֹשיבה בּפּרוֹזדוֹר ושם תחכּה עד שתוּזמן. הטלתי עליו לבוֹא בּדברים עם כּפרוֹ של הבּחוּר שהשתדך לרים וּלבקש שיביאוּ משם את כּל הבּחוּרים הנקראים בּשם חוּסיין ודוֹמים לתיאוּרים שניתנוּ לנוּ. ישבתי וחכּיתי כּשעה וּמהרהר בּערך הזיהוּי. בּדרך כּלל איני סוֹמך הרבּה על טביעת עינן של נשים אלוּ. זכוּרני דין רצח אחד: הבאנוּ את אשתוֹ של הנרצח והצגנוּ לפניה את הנאשם בּין אנשים אחרים, שהוֹצאנוּם בּמקרה מאוּלם ישיבוֹת בּית־דין השלוֹם והעמדנוּם לצוֹרך הזיהוּי. בּיניהם היה אחד, בּיש־מזל, סוֹכן חברה שהביא מסמכים של החברה כּדי להתדיין עם נתבּעים על ידה. פּתאוֹם הוּא רוֹאה את עצמוֹ תקוּע בּין אלוּ שנלקחוּ מאוּלם בּית־הדין והוּא עוֹמד יחד אתם בּשוּרה ארוּכּה בּאוּלם התביעה, כּשבּא־כּוֹח התביעה מביא אל שוּרת העוֹמדים אשת־מדנים ומצוה לה, שתוֹציא משוּרת העוֹמדים את הרוֹצח. האשה הסתכּלה בּפני העוֹמדים כּשהיא מכּה על לבּה וּמחרפת נמרצוֹת את רוֹצחי בּעלה. היא ניגשה אל רוֹצח בּעלה, מיד נתרחקה ממנוּ בּשקט והוֹסיפה להסתכּל בּעוֹמדים – עד שהגיעה לאוֹתוֹ מסכּן, בּעל המסמכים השלוּמיאלי, שאינוֹ יוֹדע ולא כּלוּם מכּל הענין וטפחה לוֹ על חזהוּ טפיחה חזקה, שכּמעט הפילתהוּ ארצה. וּמיד נתנה קוֹלה בּיללה:

“יריבי! יריבי!”

האיש נזדעזע, מוּפתע ונדהם. אחר־כּך התעוֹדד ושאל:

“אשה! הגידי לי: האם אני מכּיר אוֹתך?”

האשה כּאילוּ לא שמעה כּלוּם והוֹסיפה לילל:

“יריבי! שוֹפך דמי! יריבי!”

האיש פּנה אלי כּמתחנן:

“אדוֹני הבּק! חלצני! מעוֹלם לא ראיתיה ולא פּגשתיה”.

אז קם בּא־כּוֹח התביעה – אני בּעצמי, אך לא בּכבוֹדי – בּשאלוֹתיו המשוּננוֹת יפה על פּה, שאלוֹת של שיגרה, אשר אם לא תשאלן יראוּ הממוּנים כּשגגה שיצאה מלפניך ואפילו אם אין להן כּל יחס לאוֹתוֹ ענין, שאלוֹת הבל שאינן אוֹמרוֹת כּלוּם כּשלעצמן, אלא שחוּקי המשפּט רוֹאים אוֹתן כּלוֹחצוֹת את הפּוֹשע אל הקיר.

וּבכן שאלתי את המדוּבּר:

“בּינך וּבינה היוּ מריבוֹת?”

“לגמרי לא, אדוֹני, הלא איני מכּיר אוֹתה”.

עשׂיתי אתנחתה קצרה, כּדי לשאוֹל אוֹתה שאלה, שכּל תוֹבע וכל שוֹפט שוֹאל אוֹתה בּבטחוֹן וּבמנוּחת־לב כּאילוּ כּאן תפס את השוֹר בּקרניו:

“אם כּן, מה סיבּת טענוֹתיה נגדך?”

“האם אֵדע? פּגע רע עם אוֹר הבּוֹקר נתגלגל על צוארי!”

“עצרהוּ, שוֹטר!”

“לעצרני? לאסרני? ואני, אדוֹני הבּק, הלא יש לי משפּט אזרחי למטה בּבית־הדין. עשׂה חסד ותן לי ללכת לעבוֹדתי”.

האיש נלקח למעצר. וּכשהכריזוּ על משפּטוֹ האזרחי והוּא, התוֹבע, לא הוֹפיע, בּטלוּ תביעוֹתיו. וכה ישב האיש בּמעצר מקוּפּל־רגלים תחתיו כּשהוּא חוֹשב על הצרה, שבּאה עליו לפתע פּתאוֹם על לא עווֹן ופשע…

נזכּרתי מעשׂה זה ואמרתי אל לבּי: לא ולא! אסוּר לנוּ להפריז על ערך הזיהוּי. אוֹתם הפּלחים, שהמוּגלה אוֹכלת עיניהם מינקוּתם והכּרתם הוּזנחה ללא טיפּוּל בּמשך דוֹרוֹת של שלטוֹן מוֹשלים מכּל הגזעים – על הפּלחים הללוּ אין לסמוֹך בּעניני זיהוּי והגדרה. ווהאם יש זיהוּי מוּפלא מזה שערכתי בּשעת תביעת זיוּף? הנאשם היה אֶפנדי, לפיכך העמדתיו בֹין אנשים מתוּרבּשים. הבאתי את התוֹבע, פּלח, וציויתי עליו להוֹציא את בּעל־דינוֹ מהשוּרה. הוּא הסתכּל רגע בּפניהם של העוֹמדים, עזב את השוּרה ועמד כּנגדי, בּא־כּוֹח התביעה החוֹקֵר, ונעץ ארוּכּוֹת מבּטוֹ בפנַי. בּעיניו נראוּ סימני פּקפּוּק שלפני בּטחוֹן: הנה מצא את הפּוֹשע האמיתי… אוֹתה שעה בּיקר אצלי אחד מגדוֹלי המפקחים של התביעה הכּללית, שבּיקש לראוֹת בּזהוּי. הבהילני המעשׂה של בּעל־הדין, שהוּא מאריך בּחשדוֹ בּי, שכּן אוֹתוֹ מפקח גבוֹה עלוּל להסיק מסקנה, שאני לרצוֹן לי… נזפתי בּפּלח וציויתי עליו להסתכּל בּשוּרת האנשים אשר לפניו וּלהוֹציא משם את הנאשם. אך הארוּר עבר אחת אחת וּשתים ליד השוּרה וחזר והטיל מבּטיו בּי כּשהוּא בּוֹדקני מכּף רגל ועד ראש כּשם שבּוֹדקים חשוּד קשה… ולא אשכּח את התרגשוּתי אוֹתוֹ יום. אמרתי אל לבּי: “יעמוֹד ריבּוֹן העוֹלמים לימין המוּצגים לזיהוּי”… לא מצאתי בֹּרירה אלא לסיים מיד את פּעוּלת הזיהוּ בּאמרי בּחפזוֹן:

“התוֹבע לא זיהה אף אחד”.

ציויתי על השוּרה להתפּזר. הפּלח הלך כּשהוּא שוֹלח אחרי מבּטים גנוּבים…

הבּחוּרים ששמם חוּסיין, הוּבאוּ. העמדנוּם בּשוּרה ארוּכּה, הכנסנוּ את האשה והיא ניגשה אליהם וּפתחה ואמרה: “בּשם אַללה הרחמן והרחוּם”. לא נתתי לה כּר נרחב לפטפּוּטיה וגערתי בּה:

“אשה! מלה אחת ולא תוֹסיפי! מי מהנוֹכחים הוּא ה”חתן"?"

היא ניגשה אל אחד הבּחוּרים, שעמד קרוֹב בּיוֹתר אליה והסתכּלה בּוֹ בּעיניה העששוֹת, משל לכוֹתב־הבּקשוֹת קצר־הראי ליד בּתי־המשפּט המסתכּל בּבּקשה כּשהוּא מרים אוֹתה לעיניו עד שהיא נוֹגעת בּאפּוֹ, ואמרה בּלחש, מתכּוונת לא יגיע לאזני:

“אתה פּלוֹני אלמוֹני, האם שמך אינוֹ חוּסיין?”

בּשמעי את זה ידעתי מיד מה מידת ידיעתה של אוֹתה אשה בּענין שהטילה על עצמה ואמרתי לה בּחריפוּת:

“כּל בּני־החיל העוֹמדים לפניך, אשת־חיל, שמם חוּסיין”.

“עדר ממש!”

האשה אמרה זאת בּקוֹל המבּיע מבוּכה לַמראה. היא פּנתה אל השני וּשאלתהוּ:

אתה, בּן־חיל, מאין אתה?"

הנשאל השיב לה בּשקט:

“מאוּמבּאבּה⁵⁸, אשה!”

היא השיבה מיד:

“זה מקוֹם חמוֹרים, בּן־חיל. פּעם אחת קנה שם בּעלי חמוֹּר…”

יצאתי מגדרי וצעקתי:

“צאי מכּאן, בּת נעוַת מרדוּת, חדלת־אישים, לא יוֹדעת בּוֹשת; איבּדת את זמננוּ בּיוֹם תמים. חרפּה וקלוֹן על עדים כּאלה”.

פּלטתי חרפוֹת אלוּ, שאינן שגוּרוֹת בּפי, בּרוֹב חימה. ואין תמיהה בּדבר: אשה זוֹ, שהסבּירה והבטיחה, שאם תראה את החתן בּעיניה תּכּירהוּ מיד, “הכזיבתני” קשה. עכשיו נתבּרר, שאינה יוֹדעת אלא את שמוֹ וּמי יוֹדע אם גם “חוּסיין” הערטילאי⁵⁹ הוא שמוֹ האמיתי, אוֹ אינוֹ אלא פּרי דמיוֹנה של אוֹתה אשת־הבל. שאלתי את העוֹמדים בּשוּרת הזיהוּי על ה"חתן" שהשתדך לרים ולא מצאתי בּיניהם אפילוּ אחד, שיבין למה אני מתכּוון אוֹ מי שיוֹדע משהו מהענין. שילחתי את כּוּלם לבתיהם לשלוֹם.

עוֹד אני יוֹשב וּמהרהר מה לעשׂוֹת עכשיו והדלת נפתחה ועוֹזרי נכנס. זה עתה בּא מעיר גדוֹלה סמוּכה, מקוֹם שהיה טוֹען בּמשפּטים שמסרתי לידוֹ. ראיתי שפּניו מאירוֹת וּמזהירוֹת. הוּא הקדימני:

“ישיבת כּרכּים היא גן־עדן ממש. חבל לחזוֹר כּה מהר אל הגיהינוֹם של ה”ישוּבים".

“קיבּלת “זיכּוּיים” בּדין?”

“…התאכסנתי בּפּנסיוֹן הטוֹב בּיוֹתר והוֹצאתי פּי שנים מהקבוּע להוֹצאוֹת נסיעה”.

“השב על שאלתי! מה המשפּטים? מה עשׂית?”

הצעיר התקדר בּמקצת, כֹּי לא חיכּה, שאפתח בּרגע הראשוֹן בּענינים רציניים כּמוֹ עבוֹדה. וּבאמת ראוּי היה, שאתיחס אליו בּרוֹך וּבעדינוּת, כּדרכּי תמיד עמוֹ, אוּלם אוֹתוֹ עסק הוֹגיעני וּמיתח את עצבי. וּמי יוֹדע? אוּלי קנאה חשאית חדרה אל לבּי בּראוֹתי את העלם חוֹזר מאוֹתוֹ גן־עדן, כּפי שאמר, כּפרח מזהיר, בּשעה שאני כּבוּל בּכבלי המשׂרה וטוֹבע בּעבוֹדה אחראית וּמיגעת, שאין לה סוֹף.

ואף־על־פּי־כן תהיתי על גסוּתי וניסיתי לחייך וּלדבּר לא על דינים וּמשפּטים. אוּלם שעת־הכּוֹשר חלפה. עוֹזרי התחיל מספּר על המשפּט, שהוּא היה בּוֹ התוֹבע: הנאשם נידוֹן לעבוֹדת־פּרך עוֹלמית על רצח אדם בּעבוּר חמש לירוֹת. הרוֹצח הוּא, סוּדאני, בּידוּאי, גברתן, שאוּמנוּתוֹ היא “נטילת נשמה”. פּלח אחד עשׂה עמוֹ חוֹזה שיהרוֹג את יריבוֹ ונכתבה “קוֹמבִּיַלָה”⁶⁰ וּבה נקוּב שׂכרוֹ של אוֹתוֹ סוּדאני אחרי “נטילת הנשמה”. וּמשנכתב ונחתם הכּל כּדת וכדין חש בּעל־המקצוֹע ונשׂא את רוֹבהוּ אתוֹ כּאשר ישׂא האמן את כּנוֹרוֹ. הוּא עמד מתחת לחלוֹן המסגד, כּי ה"נשמה" היקרה שלוֹ נכנסה לשם לסגוֹד וּלהתפלל. אז ירה האוֹרב מבּעד לשׂריגי הבּרזל של החלוֹן יריה אחת ולא הוֹסיף, משל לנגר מוּמחה, שבּמכּת פּטיש אחת הוּא מכניס את המסמר בּתוֹך תוֹכוֹ של הקרש ללא עקמוּמית אוֹ סטיה. הדם השפוּך לא היה לוֹ כּיפּוּרים ושוֹפכוֹ היה יוֹצא ודאי זכּאי בּדין, כּמנהגוֹ של עוֹלם, אילמלא קטטה שנפלה בּין המוֹכר והקוֹנה: הרוֹצח מסר את ה"סחוֹרה" כּ"תיקוּנה", אוּלם הקוֹנה דחה את מתן השׂכר. הרוֹצח המקצוֹעי שׂנא בּלבּוֹ “לקוֹח” שאינוֹ משלם וּבאוּלם ישיבת בּית־הדין הרים קוֹלוֹ ולא חש לחילוּל בּית־הדין ואישֵי הדין וצעק: “וכי צריך אני לרצחוֹ לך לשם שמים?..” אחר־כּך עזב את “לקוֹחוֹ” וּפנה אל היוֹשבים על כּסא־דין:

“העידוּ אתם, בּני־אדם, על אי־כּבוֹד כּזה! יתכן, שדיני לתליה על שלא קיבּלתי שׂכרי קוֹדם למעשׂה.. אין חוּרבּן בּא לעוֹלם אלא על ה”שֶקים" הללו?!!!"

צחקנוּ קצת אני ועוֹזרי. העירוֹתי לוֹ כּמה הערוֹת על מסחר זה, אוֹ מלאכה זוֹ המצוּיה בּישוּב הכּפרי. הפּלח המצרי פּוֹנה לעתים תכוּפוֹת אל רוֹצח מקצוֹעי, שיהרוֹג למענוֹ, כּשם שמלָכינוּ הקדמוֹנים היו משתמשים בּצבאוֹת שׂכירים זרים. אפשר וזה “מוּם” הטבוּע בּאפיוֹ של הפּלח וּמצטרף למחלוֹתיו הגוּפניוֹת, הרוּחניוֹת והחברתיוֹת הרבּוֹת; אפשר וזה מיעוּט יכוֹלת וחוּלשת אֵמוּן בּעצמוֹ, שמקוֹרם חיי עבדוּת מימי־קדם, שעבּוּד מוּחלט לקרקע וּמסירת אוּמנוּת המלחמה והקטל לזרם כּוֹבשים, שהקרוֹבים לנוּ בּתקוּפה הם הבּידוּאים והתוּרכּים. העוֹקב אחרי ה"מקצוֹעיים" המפוּרסמים בּיוֹתר בּכּפרים וּבערי־השׂדה ימצא, שהם בּני גזע זר.

עוֹררתי את עוֹזרי הצעיר להתבּוֹננוּת וּלהסתכּלוּת בּעבוֹדה. הסבּרתי לוֹ, שאין לך מקצוֹע עשיר בּחוֹמר הראוּי ללימוּד וּלעיוּן כּמקצוֹע התביעה המשפּטית. בּא־כּוֹח התביעה הוּא בּבחינת שליט בּמדינה זעירה ואם יבין כּל דבר בֹּממלכתוֹ זוֹ ויעקוֹב אחרי כּל דבר וילמד לדרכי האנשים, תכוּנוֹתיהם וּנטיותיהם, יוּכל להכּיר יפה את המדינה ה"גדוֹלה" אשר אנוֹשוּת יִקָרא לה. כּמה אתה מוֹצא בּין אנשי התביעה והמשפט הרוֹצים ויכוֹלים להתבּוֹנן ולקחת לקח?

דוֹמה, הלקח שהטפתי נקלט בּלבּוֹ של הבּחוּר, שאינוֹ מחוּסר סגוּלוֹת וכשרוֹן. הוּא שקע בּהרהוּרים, אחר־כּך זקף ראשוֹ ואמר, כּי בּישיבת בּית־דין לפשעים עוֹררה עוּבדה אחת את תשׂוּמת־לבּוֹ. השוֹפטים מוֹציאים תחילה את פּסק־הדין ואחר־כּך כּוֹתבים את הנימוּקים. האם אין ההגיוֹן אוֹמר להפוֹך את הסדר? הערה רבּת־ערך. נזכּרתי מה שסיפּר לי שוֹפט אחד, אדם גלוּי־לב. הוּא הוֹציא פּסק־דין בּמשפּּט חָמוּר אחד. בּערב, כּשחזר למשׂרדוֹ והתחיל הוֹפך בּניירוֹת וּבתיקים הנוֹגעים בּמשפּט, כּדי לכתוֹב את הנימוּקים, נפלה עינוֹ על הפּרוֹטוֹקוֹל של הישיבה האחרוֹנה והישיבוֹת הקוֹדמוֹת, שממנוּ הסיק הלך־מחשבתוֹ הרציני בּדוּמית הלילה דברים, שהיוּ כּחדשים בּעיניו ואילוּ “ידע עליהם” היה פּסק־דינוֹ לא זה שהוֹציא לפני כּמה שעוֹת. אבל שוּב לא יכוֹל לתקן, אין אחר מעשׂה כּלוּם. כּל אוֹתוֹ הלילה עמל השוֹפט להוֹציא מתוֹך ניירוֹת המשפּט את כּל הסיבּוֹת המצדיקוֹת את פּסק־הדין שניתן…

כּן, כּמה פּעמים מחבּרים שוֹפטים נימוּקים ארוּכּים כּדי לבסס וּלהצדיק פּסק־דין של חפּזוֹן, שאין לוֹ זיקה לא לצדק ולא לאמת.

20 באוקטוֹבּר…

הבּוֹקר עסקתי בּבקוֹרת קוּפּת בּית־המשפּט, שכּן בּקוֹרת זוֹ נכנסת לסמכוּת התביעה ועליה לקיימה לפּחוֹת פּעמַיִם בּחוֹדש וּבאוֹפן פּתאוֹמי. נראה שהמוּשׂג “פּתאוֹמי”, הכּתוּב בּתקנוֹן וּבהוֹראוֹת, לא בּא אלא לעשׂוֹת רוֹשם, כּמוּשׂג “מפתיע” שבּמוֹדעוֹת התיאטרוֹן וּבתי־השעשוּעים. לאמיתוֹ של דבר ציווּי הפּתאוֹמיוּת הוּא להלכה ולא למעשׂה. “מנהגוֹ של עוֹלם”, שבּא־כּוֹח התביעה מרוֹב עבוֹדה וטרדה שוֹכח “בּדיקה” זו והגזבּר, שהבּקוֹרת בּאה להפתיע אוֹתוֹ, מזכּירוֹ על כּך והוּא מפציר בּ"כבוֹד הבּק", שיבוֹא “להפתיעוֹ” בּעשׂר שעוֹת בּדיוּק, עד שלא הפקיד את הכּסף בּקוּפּת שלטוֹן המחוֹז, כּדי שימלא את החוּליה הפּנוּיה שבּמשבּצת פּינקסיו. ולא פּעם “מוּפתע” בא־כּוֹח התביעה כּשהוּא מוֹצא על שוּלחנוֹ את פּינקס הקוּפה וּלידוֹ פּרוֹטוֹקוֹל כּתוּב בּשמוֹ: “אנחנוּ פּלוֹני בּא־כּוֹח התביעה, קיימנוּ היוֹם בּאוֹפן פּתאוֹמי את בּדיקת הקוּפּה וּמצאנוּ כּך וכך שטרות־כּסף וכך וכך מעוֹת של כּסף וכך וכך דברי־ערך וּפקדוֹנוֹת”, ו"הבּק בּא־כּוֹח התביעה" חוֹתם מבּלי לזוּז מכּסאוֹ כּשהוּא אוֹמר: “קחוּ חתימתי והריני פּטוּר מכּם בּלי יגיעה וּכאב ראש”. ואילוּ אני נוֹהג, בּמצאי “הכֹּל מוּכן בּפני”, לגשת אל הקוּפה וּלבדקה אם כּי בּפעם האחרוֹנה חתמתי מבּלי למנוֹת את הכּסף, שהוּנח לפני, מחוֹסר סבלנוּת.

כּיליתי את בּדיקת הקוּפּה ואגב הליכה סרתי למחסן התביעה הכּללית לעשׂוֹת גם שם בּדיקה בּחדר המחסן, הדוֹמה לחנוּת "כּל־בּה” קטנה; אתה מוֹצא שם מכּל המינים רוֹבים וּפגיוֹנוֹת, סכּינים וּמאכלוֹת, חרמשים גרזנים וקרדוּמוֹת, אַלוֹת וּמקלוֹת, מצנפוֹת, נעלים וֹשׂמלוֹת עליוֹנוֹת מסוּגים שוֹנים ספוּגי דם וטיט וחזיוֹת פּרוּמוֹת מכּדוּרים ואבק־שׂריפה. על כּל חפץ וחפץ מספּרוֹ ותאריך תפיסתוֹ וּמספּר התיק, שהוּא שייך לוֹ. הצצה יפה בּמחסן התביעה בּאיזה ישוּב נוֹתנת מיד תמוּנה של המקוֹם, מצבוֹ ורמתוֹ התרבּוּתית. אני משער, שמחסן־התביעה בּשיקאגוֹ אינוֹ כּוֹלל פּגיוֹן אוֹ אַלה.

משם עליתי אל חדר משׂרדי וּמצאתי את כּבוֹד השוֹפט המקוֹמי מחכּה ועל ידוֹ הקהוה שהביא לו השמש. לא הספּיק לראוֹתני כּראוּי עד שצעק:

“חַלאס⁶¹! הפקרוּת גמוּרה בּמדינה!” הוּא לא נתן לי לשאוֹל לפשר דבריו והמשיך: “הלכה יראת־הכּבוֹד בּפני פּסק־דין!”

"מה קרה?, שאלתיו.

“הענין, אדוֹני, הוּא בּזה. הוֹצאתי פּסק־דין אזרחי נגד “עוּמדה” מהנאמנים לממשלה וּפקיד ההוֹצאה לפּוֹעל הלך להגשימוֹ – והתדע מה קרא?”

“לא”.

“הוּא ספג מכּוֹת רצח וּבידיעת ה”עוּמדה" נעצר לעשׂרים וארבּע שעוֹת בּחדר הטלפוֹן".

“והמרכּז” עשׂה משהוּ בּענין?"

“לא בּאָלף רבּתי. לא תביעה למשפּט, אף לא אזהרה. צחקוּ לוֹ לפקיד ההוֹצאה לפּוֹעל, ואמרוּ לוֹ, שיחזוֹר מתביעתוֹ נגד ה”עוּמדה". לא אוּכל לעבוֹר בֹּשתיקה על מעשׂה כּזה! זה נקרא פּשע! המשטרה פּוֹשעת".

“נראה, שכּבוֹדך מתגעגע לחוּמה של מצרים העלית?..”

“מה? יעבירוּ שוֹפט ל”צעיד" משוּם שרצה למנוֹע את שלטוֹנוֹת הנפה ממעשׂה הפקרוּת ועיווּת־דין?"

“רבּוֹת עשׂוּ כּן.. פּעם אחת העבירוּ שוֹפט לקצוי מצרים העלית על שום שפּסק לזַכּוֹת מפגינים נגד הממשלה, אף־על־פּי שאוֹתוֹ שוֹפט היה בּלתי־מפלגתי גמוּר, רחוֹק ממפלגוֹת וּמפּוֹליטיקה. ואל תשכּח, ידידי, כּי בּינך וּבין הקימקאם יש “אי־הבנה” משפּחתית. ודע, לך, הלה קיבּל דינים־וחשבּוֹנוֹת חשאיים נגדך והוּא מאשים אותך, שאתה מיריבי הממשלה, ממחרחרי ריב וחוֹרשי מזימה, וּבכלל סכּנה אתה למדיניוּתה של הממשלה – וכן עד גמירא”.

“כּפתוֹר ופרח! המשטרה עוֹרכת דינים־וחשבּוֹנוֹת חשאיים נגד שוֹפטים?!”

“כּך הוּא ידידי”.

“וּמה עלי לעשׂוֹת?”

“מסוֹר את הענין לידי ואני אחקוֹר בּדבר ואעשׂה את הדרוּש..”

“עד כּדי כּך מתעללת אצלנוּ הפּוֹליטיקה בּצדק היסוֹדי בּיוֹתר, בסדר וּבחוֹק. אחסה באלוֹהים⁶²! איוֹם ונוֹרא!”

הוּא התחיל מנענע בּראשוֹ מתוֹך כּאב ורוֹגז קשה. פּתאוֹם פּנה אלי ואמר:

“כּך, כּך הדבר. תאר לך, כּי כּבוֹד הקאדי מעמיד פּנים של ידיד־נפש לקימקאם, אף־על־פּי שממעשׂה בּית־המרקחת הוּא שׂוֹנא אוֹתוֹ כּמנוּדה”.

וענין בּית־המרקחת מהוּ? מעשׂה שהיה כּך היה. תוֹשבי המקוֹם ונכבּדיו שׂמוּ על לב, כּי לא טוֹב לחיוֹת בּישוּב, שאין בּוֹ בּית־מרקחת “רשמי” כּהלכה ולנוּד אל העיר הגדוֹלה לרפוּאוֹת. מה עשׂוּ? אספוּ כּספים וּפתחוּ בּית־מרקחת נקי שהכּל בּוֹ והעמידוּ בּו רוֹקח מדוּפּלם, איש סוּרי, גַ’בּוּר שמוֹ. אחר־כּך דנוּ המיסדים מי ראוּי להיוֹת המפקח על כּספי המוֹסד ועל הנהלתוֹ. אחרי דיוּנים רבּים החליטוּ, כּי משׂרה זוֹ תוּטל על שכמוֹ של כּבוֹד־תוֹרַת הקאדי, כּי מי זוּלתוֹ, על זקָנוֹ, זקן הדרת־כּבוֹד ועל מַחרזתוֹ הארוּכּה שבּידוֹ, נאמן על כּספי המוּסלמים ולא־מוּסלמים מבּעלי־המניוֹת המשתתפים בּאוֹתוֹ מפעל? הקימקאם אישר את מינוּי הקאדי למפקח. וּכבוד־תוֹרתוֹ הוֹאיל לקבּל על עצמוֹ את התפקיד וּלשם זה קבע את “משׂרדוֹ” בּשעוֹת אחר־הצהרים המאוּחרוֹת כּנגד פּתח בּית־המרקחת ושם היה יוֹשב, מתכּעכּע, פּוֹתח בּשם אללה וּתפילה על נביאוֹ וּביתוֹ ורעיו⁶³ וצוֹעק בּקוֹל:

“יא חוַגַ’ה ג’בּוּר! קפה ונרגילה!”

בּינתים מתאספים סביבוֹ ידידיו וּקרוֹביו הבּאים אליו כּל יוֹם ויוֹם מן הכּפרים בּהמוֹן והקאדי מכבּד את כּוּלם בּקפה אוֹ בּתה.

כּל ההזמנוֹת האלה היוּ, כּמוּבן, על חשבּוֹן בּית־המרקחת… לפני לכתוֹ משם לא שכח מעוֹלם להיכּנס לבית־המרקחת, להעיף עין על מה שנמצא בּתוֹכוֹ ולוֹמר לגַ’בּוּר:

“יש לך סבּוֹן ריחני מן המוּבחר? כּן. וּבקבּוּק מי־בּוֹשׂם מעוּלה? גם זה לא רע…”

ועד שלא חזר כּבוֹד־תוֹרתוֹ לביתוֹ והסחוֹרה, שמצאה חן בּעיניו, מוּנחת כּבר בּמעוֹנוֹ… פּעמים היוּ יוֹשבים ילדיו סביבוֹ ליד בּית־המרקחת וּלאחר ששׂיחקו והשתוֹבבוּ רעבוּ אוֹ התקוֹטטוּ וגעוּ בּבכיה. אז נשמע קוֹלוֹ של הקאדי: קוֹל רם וחזק:

“חַוַג’ת ג’בּוּר! תן לילדים כּמה חתיכוֹת “נענע”⁶⁴ שבּידך!”

עתים זקוּק כּבוֹד המפקח לקצת מעוֹת והוּא פּוֹנה אל הרוֹקח:

"תן מהמגירה ארבּע “בּאריזוֹת”⁶⁵.

עתים עוֹברת מוֹכרת העוֹפוֹת וּכבוֹד־תוֹרתוֹ קוֹנה ממנה שני זוּגוֹת מפוּטמים ואז הוּא צוֹעק לתוֹך בּית־המרקחת:

“שלם לה מה”מגירה", חוַג’ה גַ’בּוּר".

סוֹף־סוֹף קצרה נפשוֹ של הרוֹקח. יוֹם אחד צעק בּפני הקאדי:

“מגירה, פּגירה!!! יחרב בּיתה של מגירה זוֹ!”

וּקטטה פּרצה בּין המפקח והרוֹקח וגָ’בּוּר נשבּע, שיקפּח שוֹקוֹ של הקאדי אם יעיז לבוֹא לבית־המרקחת. הוּא פּנה לעזרת הקימקאם וּפרשׂ לפניו בּפרוֹטרוֹט את המצב בּוֹ נתוּן המוֹסד, מצב העוֹמד על סף פּשיטת־רגל, שכּן נעלמה הסחוֹרה וההכנסוֹת פּחתוּ עד כּדי אפס.

לא היתה עוֹד כּל תקוה בּקיוּם בּית־המרקחת, כּי גם הרוֹקח הלך בּדרכי כּבוֹד־תוֹרתוֹ המפקח וזינב בּשארית הפּליטה שבּ"מגירה" וּבסחוֹרה וּבמכשירים.

הקימקאם היה מלא חימה על כּל הענין וצעק בּאזני הנכבּדים מבּעלי המניוֹת:

“אבל אשמים אנחנו שנתַנוּ אֵמוּן בּזקָן וּבמחרוֹזת!…”

וּמאז אין הקימקאם פּוֹסק מלהוֹקיע את הקאדי וּמכנה אוֹתוֹ בּשם “צבוּע”. וּכבוֹד הקאדי אינוֹ מניח הזדמנוּת להפחית מכּבוֹדוֹ של הקימקאם ואוֹמר עליו:

"זה האיש, המין והכּוֹפר המשׂחק בּקלפים⁶⁶.

בּרוּך משנה עתים! המדיניוּת ההפכפּכנית הפכה את אנשי האדמיניסטרציה לבעלי כּוֹח שלטוֹן מבהיל. כּבוֹד־תוֹרתוֹ חרד לעוֹרוֹ ולכן מצא, כּי שלוֹם יהיה לוֹ לכשיתרוֹעע עם הקימקאם. והאם יש לוֹ לקאדי דרך אחרת אם לא דרך של התקרבוּת והתרפּסוּת?

כּל אוֹתוֹ ענין חלף־עבר בּמוֹחי בּשבתי בּמסיבּתוֹ של השוֹפט האזרחי. לא התאפּקתי ואמרתי כּמשׂוֹחח לעצמי: “אמנם לא רע כּשעוֹשׂים שלוֹם, אבל בּמסיבּוֹת אֵלוּ.. הרי יש דבר הנקרא כּבוֹד עצמי”.

השוֹפט הניע בּידוֹ תנוּעה בּעלת משמעוּת ואמר:

“כּבוֹדוֹ של מי, יקירי?”

הוּא קם ללכת. לפני צאתוֹ התקרב אלי ואמר בּלחש:

"דבר סוֹד! יוֹם אחד בּא לביתי פּלח וכבשׂה בּידוֹ. הוּא אמר לי: “מתנה”. אמרתי לוֹ: “בּן־אדם! מתנה זוֹ מה ענינה לכאן?” אמר: "זוֹ המתנה, שבּא עליה הסכּם, להחזיר את האשה, את אשתי לביתי⁶⁷. תפסתי את הענין ואמרתי מיד: “בּן־אדם! טעית בּכּתוֹבת: מחוֹז־חפצך הוּא בּיתוֹ של הקאדי”.

סיפּוּר זה לא הפתיעני בּיוֹתר, אלא גרר קצת הרהוּרים. בּן־שׂיחי השוֹפט נשתתק, אחר־כּך זז לעבר הדלת, בּירכני בּרכה קצרה ונפטר ממני.

משהלך החלטתי לבקר מעֵין בּיקוּר למחצה בּמשׂרדי הנפה, כּדי לשמוֹע מפּי הקימקאם על הענין ששמעתי מפּי השוֹפט. מיהרתי לשם ומאחרי – משרתי, עד שהגעתי לחדרוֹ של הקימקאם. גם הפּעם מצאתיו משׂוֹחח עם “עוּמדה” מה"עוּמדים" בּחריפוּת למחצה. חזוּתוֹ של “עוּמדה” זה לא העידה לא על רוָחה ולא על “נכבּדוּת”. כּנראה, היה מבּין צוּרת האדמה, שעליה נוֹלד: אדמה ירוּקה מוֹלידה ארבּה ירוֹק ואדמת ציה – ארבּה אפוֹר. ואוֹתוֹ “עוּמדה” אפוֹר אין ספק, שהוּא מאיזוֹר נידח ועני על גבוּל הנפה הקרוֹב למדבּר. בּירכתי את הקימקאם לשלוֹם ואמרתי לוֹ בּחיוּך:

“תמיד עם ה”עוּמדים"!.

הלה השיב בּנעימת עייף: “וּמה לעשׂוֹת, אדוֹני?”

הוּא בּיקשני לשבת והזמין קפה בּשבילי. אף־על־פּי שהתרחקתי ממנוּ וּמהמוֹעדוֹן שלוֹ הריהוּ מכבּדני ואינוֹ נוֹטר לי טינה כשם שהוּא נוֹטר לאחרים, כּי אני מקפּיד תמיד בּיחסי עם אנשי השירוּת הממשלתי על קיוּם פּקוּדוֹתי בּאוֹפן פּשוּט בּלי שירגישוּ תקיפוּת יתירה. הוּא בּיקש ממני סליחה וּביקשני לחכּוֹת עד שיגמוֹר שׂיחתוֹ עם ה"עוּמדה". וּמיד חזר וּפנה אל האיש ואמר לוֹ בּקוֹל צעקה ואיוּמים:

“הארך אפּך! נראה, שאינך מכּיר אוֹתי, אני…”

ה"עוּמדה" הפסיקוֹ בּתחנוּנים:

“אני אדם מסכּן”.

הקימקאם המשיך בּאיוּמיו:

“חכּה, חכּה! עוֹד אכניסך ל”בּרלַמַן" (פּרלמנט), כּשם שאני קצין הנפה".

“מה עשׂיתי לך, שאתה רוֹצה להוֹשיבני בּאוֹתוֹ “בּרלמן”?”

אמר ה"עוּמדה" בּתחנוּנים וּבבהלה.

“הבּט נא וּראה חמוֹר־חמוֹרתיִם זה”, פּנה אלי הקימקאם, “רשימת הבּוֹחרים כּבר בּכיסוֹ וּכבוֹדוֹ אינוֹ יוֹדע עדיין פּרלמנט מהוּ. גם אלה “עוּמדים” ואתה לך ועבוֹד אתם”.

אחר כּך פּנה אליו שנית ואמר: “כּלך לך, שוּב אין לי צוֹרך בּך”.

ה"עוּמדה" יצא מוּשפּל, משל למשרת אוֹ פּוֹשע. אמרתי בּלבּי כּי השפלה זוֹ, שהוּא טוֹעם מידי אנשי השלטוֹן, לא תהיה “לשוא” שכּן הוא יטעים ממנה, כּשם שהטעימוּהוּ, את אנשי הכּפר שהוּא שליט עליהם. כּוֹס־ההשפּלה בּמדינתנוּ עוֹברת מידי הגבוֹהים לנמוּכים לכל דרגוֹתיהם עד שהיא מגיעה אל המוֹן־העם האוּמלל השוֹתה אוֹתה בּבת־אחת עד תוּמה.

הקימקאם ישב על ידי, כּדי לשמוֹע סיבּת “כּיבּוּדי” את משׂרדי הנפה בּביקוּר. כּנהוּג, השיבוֹתי לוֹ בּדרך הנימוּסים המקוּבּלים, כּי ה"געגוּעים" הם שמשכוּני לכאן⁶⁸. חיוּך אירוֹני הסתמן על שׂפתי הקימקאם, שלא האמין בּגוֹרם אפּלטוֹני זה. ניגשתי מיד לעצם הענין ואמרתי בּנעימה רצינית:

“הידוּע לך, כּבוֹד הקימקאם, כּי אחד מפּקידי ההוֹצאה לפּוֹעל הוּכּה ונאסר בּשעת מילוּי תפקידוֹ?”

הוּא השיב מיד:

“אין לי כּל ידיעה על כּך”.

“ההוֹדיעוּ על כּך ל”מרכּז"?"

“אילוּ הוֹדיעוּ היינוּ עוֹרכים פּרוֹטוֹקוֹל ותוֹבעים לדין”.

“ודאי”, השיבוֹתי ונשתתקתי.

הקימקאם חשב קצת ושאל:

“מישהוּ הוֹדיע לכבוֹדך משהו?”.

“אילוּ הוֹדיעוּ לי הייתי פּוֹתח מיד בּחקירה”, עניתי.

“ודאי שכּך הוּא”.

“נראה, שהענין אינוֹ אלא שמוּעה בּלבד”.

כּאן התיר הקימקאם את לשוֹנוֹ ואמר:

“חייך, שאין זוֹ אלא שמוּעה, שיצאה מ”בּטן" בּית־המשפּט, כּדי לנבּל שמוֹ של ה"מרכּז". ודאי לא נעלם ממך, כּי כּבוֹד השוֹפט המתיהר והמתרברב מעוּנין בּזה, כּי מטרתוֹ להשמיץ אוֹתנוּ בּלי לברוֹר בּאמצעים…"

הוּא עמד להשתפּך וּלהעתיר דברים, אך אני מיהרתי לסגוֹר בּעדוֹ את הפּתח, כּדי שלא אֶגָרר לאוֹתה קטטה שבּין השנַים. דיי, שרמזתי לוֹ, שהענין לא נעלם מעיני ולא אֵרתע מלעשׂוֹת את הפעּוּלה הדרוּשה. קמתי מיד וכמוּבן שהוּא קם אחרי – ואמרתי כּחוֹמד לצוֹן:

“והבּחירוֹת, כּבוֹד הקימקאם?..”

“לעילא וּלעילא”.

“מתנהלוֹת כּחוֹק?”

הוּא החדיר מבּטוֹ בּפנַי וענה לי בּנעימה של לצוֹן אף הוּא:

“האם נשׂחק איש על רעהוּ? כּלוּם יש בּעוֹלם בּחירוֹת כּחוֹק!”

צחקתי ואמרתי:

“בּאמרי כּחוֹק התכּוונתי לתוֹפעוֹת החיצוֹניוֹת של החוֹק”.

“אם לכך נתכּוונת תוּכל להֵרָגע”.

הוּא שתק קצת ואחר־כּך אמר בּתוֹקף וּבהתפּעלוּת עצמית:

“התאמין? בּאַללה! אני מוֹשל נפה הראוּי לשמוֹ. איני קימקאם מאוֹתם שאתה מכּירם. מעוֹלם לא התערבתי בּבחירוֹת. מעוֹלם לא קיפּחתי חירוּתם של התוֹשבים בּבחירוֹת. מעוֹלם לא אמרתי: בּחרוּ בּפלוֹני והפּילוּ את אלמוֹני. אַבּדאן! אַבּדאן! אַבּדאן![⁸⁷] עקרוֹני הוּא להניח לאנשים לבחוֹר בּכל מי שלבּם חפץ…”

נראה, כּי מרוֹב התפּעלוּת לדבריו לא יכוֹלתי להתאפּק והפסקתיו בּקריאה:

“מעשׂה רב, כּבוֹד הקימקאם. אך האם דברים אלוּ אינם סכּנה למשׂרתך? אם אתה כּזה… הרי אתה אדם גדוֹל…”

והקימקאם המשיך לדבּר:

“זוֹ דרכּי תמיד בּבחירוֹת: חוּפש מוּחלט אני נוֹתן לקהל, שיבחר כּרצוֹנוֹ עד שפּעוּלת הבּחירוֹת מסתיימת. ואחר־כּך אני מוֹריד בּכל הפּשטוּת את תיבת־הבּחירוֹת וזורקה לתעלה ובמקוֹמה אני שׂם את “התיבה” שאנוּ מוֹשכים בּה לאטנוּ”.

“נהדר!”

קמתי והוֹשטתי לוֹ את ידי לשלוֹם. יצאתי וּמאחוֹרי הקימקאם אשר ליווני עד השער. והנה בּעברי את חצר ה"מרכּז" ראיתי פּלוּגת נוֹטרים המתכּוֹננת לעלוֹת על מכוֹניוֹת ה"לוֹרי" וּביניהם השיך עספוּר בּבלואיו וּמטהוּ הירוֹק. פּניתי אל הקימקאם ושאלתיו על כּך. הוּא הצבּיע על הנוֹטרים ואמר לי:

“הללוּ ממוּנים על שמירת הסדר והבּטחוֹן בּשעת ההצבּעה”.

“והשיך עספוּר מה לוֹ ולבּחירוֹת?” שאלתי.

“ה”מַוַאלים"⁶⁹ שלוֹ משפּיעים על מוֹחוֹת הפּלחים".

“כּלוֹמר, נשלח לתעמוּלה?”

הקימקאם חייך חיוּך של הסכּמה להערתי. אף אני חייכתי והוֹספתי:

“אפילוּ את השיך עספוּר אתם מעסיקים בּמדיניוּת!”

הקימקאם הסתכּל בּי הסתכּלוּת בּעלת משמעוּת, נאנח ואמר:

“מה אנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת? מה?”

אִמרה זוֹ ואנחה זוֹ הספּיקוּ לעוֹררני לנוּד לוֹ לקימקאם וּלהעריך את דקוּת עמדתוֹ ואחריוּתוֹ בּפני הממוּנים עליו הדוֹרשים ממנוּ תוֹצאוֹת מסוּימוֹת וּבכל הדרכים, שיש בּהם לדעתוֹ, כּדי להגיע למטרה… ואם נמנע אוֹ היסס, יענישוּהוּ בּלא רחמים.

עברתי בּקרבת השיך עספוּר. מיהרתי וקידמתי פּניו בּשאלה:

“רים הנערה אנה נעלמה?”

השיך עספוּר ליכסן אלי מבּט ולא הראה כּל ענין להשיב לי.

הוֹספתי לקוֹלי יתר רוֹך וחזרתי על השאלה:

“רים, מוֹרנוּ השיך! הטה שכם אתנוּ בּענין הנערה!”

הוּא ניענע בֹּראשוֹ, נוֹפף מקלוֹ והשיב בּרננה:

"אם חלף הלך הזמן

מה יעזוֹר וּמה יועילך?

בּשֶלמָה לא החזקת

את הצפּוֹר והיא בּידך?"

חייכתי ואמרתי לוֹ כּשאני מצבּיע על הקימקאם:

“אמוֹר לכבוֹד הקימקאם כּי הוּא אשר החזיק בּידוֹ את הצִפּוֹר!..”

21 באוֹקטוֹבּר…

לא הספּקתי הבּוֹקר לגמוֹּע את ספל הקפה, שעמד על שוּלחן־הכּתיבה והנה צלצוּל טלפוֹן המוֹדיע על מקרה הרעלה בּישוּב מן הישוּבים שבּנפה: אשה אחת קיבּלה מידי בּעלה, שנתן לה גט־פּיטוּרין⁷⁰, רקיק לאכילה ותיכף לאכילתה נראוּ בּה סימני הרעלה. האשה מאשימה את הבּעל, כּי הרעיל אוֹתה, כּדי להיפּטר מהוֹצאוֹת כּלכּלתה המגיעוֹת לה בּדין. דבר המתקבּל על הדעת וענין הזקוּק לחקירה בּלא ספק. אלא מאידך יוֹדע אני עסקי ההרעלה וכל ה"זפת" הכּרוּכה בּהם, בּיחוּד בּהשכּמת הבּוֹקר. ידעתי, כּי אבוֹא למקוֹם ואמצא אשה בּבריכת קיא ולכלוּך וכל אימת שאפנה אליה בּשאלה אקבּל תשוּבה בּצוּרת סילוֹן של קיא. ישמרני האל! תקפוּני וגוֹעל וּבחילה. וּמחשבה ניצנצה בּמוֹחי. למסוֹר את הענין לעוֹזרי. קראתיו וּמסרתי לוֹ את השׂיחה הטלפוֹנית הכּתוּבה. הוּא עבר עליה חטוּפוֹת וצעק:

“הרעלה! מימי לא חקרתי בּעסקי הרעלה ולא עוֹד אלא שלא הייתי מעוֹדי בּחקירה כּזאת!”

גם הוּא צוֹדק. אני הזקן והרגיל איני יכוֹל לחקוֹר בּענינים אלה, אם אין בּידי השאלוֹן, שעליו מדוּבּר בּהוֹראוֹת מטעם התוֹבע הכּללי כּיצד להתנהג בּחקירת הרעלה. לשאלוֹן זה, המכיל שאלוֹת מסוּימוֹת, שחוֹבה לשאלן וּלקבּל תשוּבה עליהן, מצוֹרפוֹת הוֹראוֹת קצרוֹת על קבּלת דוּגמוֹת של קיא וצוֹאה, כּדי לשלחם למעבּדה לבדיקה. מלבד זאת אין לשכּוֹח לגזוֹר את הצפּרנים של הנאשם ואת כּיסיו וּלשלחם בּתוֹך מעטפה חתוּמה בּחוֹמר־חוֹתם לבדיקה כימית, שכּן בּרוֹב המקרים עקבוֹת זרניך נראים בּצפּרנים וּבכּיסים. קראתי ללבלר החקירה וציויתי עליו להכין את הדרוּש וּבכלל זה גם כּלים מתאימים לדוּגמוֹת וּביקשתי ממנוּ את השאלוֹן עם ההוֹראוֹת המצוֹרפוֹת, כּדי לעיין בּוֹ חטוּפוֹת. משהביאוֹ עיינתי בּוֹּ וקראתי:

“סימן קמ”א: עם משלוֹח העצמים השייכים לאשמה אל המשׂרד הרפוּאי הממשלתי על התביעה לשלוֹח בּעת וּבעוֹנה אחת לתוֹבע הכּללי את השאלוֹן הבּא אחרי מילוּי המשבּצוֹת כּדת וכדין: א) תאריך ההוֹדעה על המקרה; ב) שם הנפגע, גילו וגזעוֹ; ג) אם היתה בּריאוּת הנפגע טוֹבה לפני המקרה; ד) הסימנים שנתגלוּ, כּגוֹן: הקאה, שלשוּל, כּאב, צמאוֹן, כּאבי־ראש, סחרחוֹרת, העדר שליטה בּראשי האברים, התכּווצוּיוֹת, התנמנמוּת, זיעה, יבוֹשת, מצב הדוֹפק,הנשימה; ה) אם התאוֹנן הנפגע על טעם מיוּחד בּפּה בּשעת האכילה; ו) אם חש בּשיתוּק הלשוֹן אוֹ בּהרדמתה אוֹ בּקצוֹתיה; ז) אם היה בּמצב של התעלפוּת; ח) אם היתה לוֹ עוית בּשרירים; ט) אם הוֹפיעוּ הסימנים פּתאוֹם; י) אם אירעוּ לנפגע בּעבר מצבים כּנ"ל; יא) הזמן בּין קבּלת החוֹמר החשוּד והוֹפעת הסימנים הנ"ל.

הערה: יש לציין תאריכים בּרוּרים ושעוֹת מסוּימוֹת אצל כּל שאלה, כּלוֹמר, לא לכתוֹב, למשל: “למחרתוֹ בשלוֹש שעוֹת” אוֹ “בּיום ב'” “סתם” אלא: הסימנים התחילוּ מוֹפיעים בּארבּע שעוֹת אחרי צהרי יוֹם ט"ז לחוֹדש כֹך וכך, שנה כּך וכך. ראשוֹן הבחינוּ בּ… (כּאן אחת ההוֹפעוֹת הנ"ל) בּשלוֹש שעוֹת ערבּית אוֹ שחרית בּדיוּק וכוּ' ".

טוֹב ויפה! את כּל השאלוֹת הללוּ לשאוֹל חוֹלה, שאינוֹ מבחין בּין ראשוֹ לרגלוֹ. והמפליא בּיוֹתר, שעלינוּ לדרוֹש ממנוּ להוֹדיענוּ אימתי התחילוּ סימני המחלה, וּבדיוּק נמרץ, כּלוֹמר, אוֹתוֹ אוּמלל הטוֹבע בּפרש גוּפוֹ, שראשוֹ עליו סחרחר ואין לוֹ שליטה על ראשי האברים וכוּ' וכוּ' – איש זה אוֹ אשה פּלחית זוֹ שמימיה לא היה בֹּידה שעוֹן ולא ראתה מכשיר כּזה, צריכים להשיב לתוֹבע כּי “סימנים” אלה ואלה התחילוּ בּשעה וּבדַקה פּלוֹנית וּבדיוּק נמרץ, כּפי שכּתוּב בּהוֹראוֹת.

קיצוּרם של דברים, קמתי לצאת לדרך. לקחתי אתי את עוֹזרי, כּדי לשלוֹל ממנוּ אמתלה לעתיד. עוֹד לא יצאנוּ מפּתח המשׂרד והשמש מוֹסר לי הוֹדעה טלפוֹנית שניה. “נראה, יוֹם של בּרכה עתיד לנוּ; משל הדיוֹט אוֹמר: תחילתוֹ של יוֹם מוֹכיחה על כּוּלוֹ” – אמרתי לעצמי.

קראתי את ההוֹדעה, שנשלחה מבּית־החוֹלים הממשלתי, על מוֹתוֹ של קַמְר אִדְ־דוֹלה עַלוַאן. נתעוֹררתי וקראתי בּקוֹל:

“וּבכן מת האיש לפני שנוֹדע לנוּ סוֹד הענין”.

לקחתי את העט וציינתי מיד בּשוּלי ההוֹדעה את המלים הרגילוֹת בּמקרה זה: “בּפקוּדתנוּ נא לנתח את הגוּפה”. ציויתי על סגני, שילך ויראה את הפּעוּלה וימסוֹר לי תוֹצאוֹתיה. הוּא הלך לבית־החוֹלים ואני לבית האשה, שאכלה את הרקיק.

למעשׂה היה הכּל כּפי שחזיתי מראש. מצאתי את האשה בּאמצע החדר וּמסביבה שכנוֹתיה. נדמה לי, שלא נשתייר בּסימטה שוּם כּלי, קדרה וקלחת, שלא הוּבאוּ לכאן כּדי לשׂימם מתחת לפיה של הנפגעת, השׂרוּעה על הרצפּה, מתפּתלת וּמחרחרת. רמזתי ללבלר החקירה, שתפס שעליו לפתוֹח בּכתיבת הפּרוֹטוֹקוֹל. עשׂיתי לי דרך בּין המוֹן הכּלים, שרבּים מהם כּבר היוּ מלאים וּממולאים, עד שנתקרבתי אל המוּרעלה ושאלתיה לשמה, גילה וגזעה.

היא לא השיבה. פּניה המבוֹהלים, מעוּותי־שרירים, לא העידוּ כּי הבינה דברי. חזרתי ושאלתי בּהרמת קוֹל, בּצעקה למחצה. מפּיה לא יצאה אלא אנחה ארוּכּה, מלוּוה הקאָה חדשה. כּמה מהנשים חשוּ אליה ותמכוּ בּכפּיהן את ראשה הנוֹפל כּשהן לוֹחשוֹת אלי:

“יניח אוֹתה בּצרתה!”

הבינוֹתי צדקת דבריהן והייתי כּמדבּר אל לבּי:

“בּאַללה! רוֹצה אני לתת לה מנוּחה בּצרתה, אבל מה אעשׂה? משׂרדי התוֹבע הכּללי מחכּים לשאלוֹת וּלדוּגמוֹת הבּדיקה!”

"בּעלת־לשוֹן שבּחבוּרת הנשים לבשה אוֹמץ וּפנתה אלי:

“האם כּבוֹדוֹ אינוֹ רוֹצה לדעת את שמה? שמה נַבִַּוִיָה”.

“איזוֹ נבּויה? נבּויה של מי?”

“לא! אין אנוּ יודעוֹת מלבד נבּויה. בּסמטה שלנוּ היינוּ תמיד אוֹמרוֹת לה: בּוֹאי, יא נבּויה! לכי, יא נבּויה”.

אוּלם אין זה מספּיק, יש לכתוֹב את שמה בֹּשלימוּת. בּיקשתי מהשכנוֹת לסייע לי לדוֹבבה לרגע אחד. הנשים התנדבוּ ונזדעקוּ מסביבה, הרימוּ את ראשה, הנוֹפל כּל הזמן על חזה ולחשוּ בּאזניה, כּשהם משדלים אוֹתה לענוֹת ל"בּק התביעה". כּעבוֹר שעה תמימה נעוּ שׂפתי הנפגעה. הנשים, שראוּ בּזה סימן לטוֹבה, עוֹדדוּה ועוֹררוּה כּשהן טוֹפחוֹת בּשידוּלי חיבּה על כּתפיה:

“כּן… כּן… עני לנוּ, יא חבּיבּתי!”

נזדרזתי לצעוֹק בּאזנה וכוּלי שוֹתת זיעה:

“שמך? שמך? מה שמך?”

“שמי… נבּויה”.

“ידוּע! נַבּויה! מצוּין! אבל נַבּויה של מי? שם אביך, הריני כּפּרתוֹ”.

אוּלם רוֹאה אני, שדיבּוּרי וּבקשוֹתי הם כּאל מת למחצה, כּי צנח ראשה ונפל שוּב על חזה. היא שבה ודממה ולא נשמע ממנה אלא אנחה חרישית. מצוּקתי ויאוּשי גברוּ והלכו עד שקמתי וגלגלתי קוֹלי קוֹל עז על הנשים. והן מיהרוּ והקימוּ שוּב את נַבּויה, מרחוּ צדעיה בּמים קרים והתחילוּ משדלוֹת אוֹתה בּמלים ערבוֹת – עד שהצלחנוּ סוֹף־סוֹף לשמוֹע מפּיה את שמה המלא! אך בּשאלוֹן נשארוּ עוֹד עשׂר שאלוֹת! כּמה ארך הזמן בּין קבּלת החוֹמר החשוּד וראשית הוֹפעת סימני ההרעלה עם ציוּן השעה והדקה וכוּ'? מה תחשוֹבנה נשים אלוּ אם אפציר בּזוֹ השׂרוּעה בּאמצע הבּית אם יהי רצוֹן מלפנַי למלא את פּרטי השאלוֹן, שחיבּוּרוֹ בּמשׂרדים הגבוֹהים בּבּירה בּתוֹך שקט ושלוָה רחוֹק, כּנראה, ממראוֹת ההקאה והשלשוּל! רמזתי ללבלר “לנעוֹל את הפּרוֹטוֹקוֹל” בּהסבּירי לוֹ, שאי־אפשר לחקוֹר את הנפגעה. הסתפּנו בּלקיחת “דוּגמוֹת” מהקיא והצוֹאה וּבגזירת צפּרניו וכיסיו של הנאשם. חזרנוּ אל משׂרד התביעה והטלתי את עצמי בּמקוֹם מוֹשבי עייף ויגע.

עצמתי את עיני, אך לקוֹל חריקת הדלת שבוּ ונפקחוּ וראוּ את עוֹזרי הרך בּשנים וּפניו חיורוֹת. התעוֹררתי מנים־לא־נים וּשאלתיו:

מה לך?"

“ניתוּח הגוּף”.

“כּן. הלא היית בּפעוּלה, וּמה תוֹצאוֹתיה?”

“התוֹצאוֹת שאני הוּא…”

הוּא ישב על כּסא סמוּך לי. הסתכּלתי יפה בּפניו ותפסתי את הענין כּוּלוֹ: אירע לוֹ לצעיר זה מה שאירע לי אוֹתוֹ יוֹם, שהייתי עֵד בּפּעם הראשוֹנה לניתוּח גוּפת בּן־אדם. אתמוֹל פּרש צעיר מספרים המלמדים לוֹ דעה לא מעוּרערת, שהאדם הוּא משהוּ גדוֹל, מלח ההוָיה, נבחר מכּל יצוּרי־עוֹלם בּהשגחת הבּוֹרא, משוּם שהוּא, יצוּר זה שקוֹרץ מהרוּחני המאיר, סוֹפוֹ לקוּם לתחיה. אבל לא לרבּים ניתנת ההזדמנוּת לראוֹת את הרכּבוֹ הגוּפני של יצוּר אנוֹש מבּפנים. ואם אחד מאתנוּ מסתכּל בתוֹך הרכּבוֹ של בּריה נבחרת זוֹ, הריהוּ כּאילוּ סוֹפג מכּה עזה, שכּוֹחה וּגוונה מוּתנים בּמזגוֹ של המסתכּל, אפיוֹ וחינוּכוֹ. לא אשכּח לעוֹלם אוֹתוֹ יוֹם, שבּוֹ עמדתי ליד גוּפת בּן־אדם, שכּדוּר פּגע בּמוֹחוֹ. הכּדוּר, שנוֹרה מקרוֹב, שיבּר את הגוּלגוֹלת וקרע את הדוֹפן הימנית שעל יד האוֹזן עד שחלק מתא המוֹח נשתרבּב ויצא לחוּץ. הרוֹפא בּא לנתח ואני נצטרפתי לוֹ לראוֹת מעשׂהוּ ותוֹצאוֹתיו. עזבנוּ את השׂדה, שבּוֹ אירע הרצח, עד שהגענוּ לדירת הנרצח, דירה כּפרית צנוּעה. ההרוּג הוּבא בּידי בּני משפּחתוֹ, עטוּף סדין חדש־חדש. סביב הגוּפה ישבוּ הנשים, צעקוּ ויללוּ כּשהן מעפּרוֹת וּמלכלכוֹת פּניהן בּטיט… עמי היה קימקאם בּעל מרץ, שפּקד לפַנוֹת את המקוֹם ולא להשאיר איש, פּרט לאנשי השלטוֹן. הרוֹפא, גלב מחלקת הבּריאוּת ועוֹזריו. אלה הביאוּ שתי גיגיוֹת גדוֹלוֹת והעמידוּ תחת ספסל רחב בּחצר הבּית. הגלב ועוֹזריו הניחוּ את ההרוּג על הספסל, הפשיטוּהוּ את בּגדיו, שהיוּ חדשים, כּי לבשם לכבוֹד “עיד אל פיטר”⁷¹, שכּן מעשׂה הרצח היה בּיוֹם האחרוֹן לרמדאן. נראה, שהרוֹצח חש לבצע את הפּשע, שלא יזכּה יריבוֹ לחוֹג את החג; להשבּית את שׂמחת החג בּבּית הזה ולהפוֹך את נעימת הקוֹלוֹת והרננוֹת העוֹלה מתוֹכוֹ לנעימה אחרת.

הרוֹפא נעץ מיד את איזמל המנתחים בּראשוֹ של ההרוּג וּבשעת מעשׂה הכתיב ללבלר:

“…וסילקנוּ את הקרוּם (כּלוֹמר, קרוּם הגוּלגוֹלת)”.

בּוֹ בּרגע עלתה צוחת הנשים, שהתגנבוּ וטיפּסוּ על גג הבּית ועל הגגוֹת הסמוּכים המסוכּכים בּקני כּוּתנה וּבקלחי דוּרה. מתוֹך ערבּוּבית קוֹלוֹת הזעקה והיללה שמעתי קוֹל דק וחם הנוֹגע עד הלב וּמכאיבוֹ, קוֹל הצוֹעק:

“הוֹי, העץ המֵצֵל עלינוּ… הוֹי, אבּא, אבּא!”

ואחריו נשמע קוֹל אחר, דק, חם ונלהב, שנתערבּב בּהתיפחוּת וּבכי מר:

“הוֹי, אתה שיצאת מפּתח הבּית בּעוֹד סעוּדת השחר⁷² בּבטנך! הוֹי אבי, אבי!”

כּשסוּלק הקרוּם הכניס הרוֹפא את אצבּעוֹ בּתוֹך הפּצע למדוֹד את עמקוֹ ולקבּוֹע את התחוּמים שלוֹ. הוּא הכתיב ללבלר:

“פּצע של כּדוּר, ארכּוֹ ארבּעה ס”מ…"

הוּא התאמץ למשמש בּכּדוּר, אך לא הצליח. אז הוֹציא מצקלוֹנוֹ משׂוֹר והתחיל מנסר בּוֹ את הגוּלגוֹלת מצד המצח, כּדי לפתוֹח את הראש, אבל לא עלה בּידוֹ מפּני קשיוּתה של הגוּלגוֹלת. אז הוֹציא מבּין מכשיריו פּטיש קטן ודפק־דפק על המשׂוֹר, כּשם שדוֹפקים על קוּפסת שימוּרים. אחת הזקנוֹת, שהציצה מעל הגג וראתה את הדפיקה והנקישה על גולגלתוֹ של בּן המשפּחה וראשה, שׂמה את כּפּה על לחיה וקראה נאנחת ונאנקת:

“שם אללה עליו!”⁷³

הנה נגלה הקרוּם הדק מן הדק מעל למוֹח. הרוֹפא קרעוֹ בּאיזמלוֹ והתחיל בּוֹדק מסביב לפּצע כּשהוּא מכתיב:

“שפך דם חזק בּרקמת המוֹח”.

הוּא התחיל מחפּשׂ בּאצבעוֹ את הכּדוּר ולא מצא, המשיך בּחיפּוּשיו־חיטוּטיו בּשטח הקרוֹב לפּצע, אך לא נמצא כּל סימן של כּדוּר. היכן הוּא? הרי אין כּל חוֹר אוֹ נקב שיצא ממנוּ. אוּלם הרוֹפא לא נתיאש ואמר לי בּחיוּך:

“הכּדוּר סוֹלל לוֹ לפעמים בּגוּפוֹ של אדם קוי־מהלך מפליאים. זה עוֹד מתקבּל על הדעת, אוּלם מה תאמר לכדוּר שפּילח את הראש? תאמר, שיצא מן הרגל? אין זה אלא מעשׂה “קוֹסמים” וּמאַחזי־עינים, שאיני מאמין בּוֹ”.

נראה, שהרוֹפא נתרגז בּמקצת, שכּן קרא:

“והיכן הוּא? הלא המוֹח בּעינוֹ”.

וּמיד הוֹציא בּשתי ידיו את כּל המוֹח עד שנעשׂתה הגוּלגוֹלת פּנוּיה וריקה ולבשה צוֹרת סולְטַניָה⁷⁴ נקיה. הוּא חילק את המוֹח לארבּעה חלקים ונתן חלק לכל אחד מעוֹזריו וציוה עליהם לחפּשׂ יפה־יפה את הכּדוּר. ואז התחיל חיטוּט מחוּטט בּאוֹתוֹ חוֹמר, שמיחסים לוֹ כּל כּשרוֹן וּגאוֹניוּת, עד שנעשׂה דייסה דלילה.

“זה מוֹחוֹ של אנוֹש!” – לחשתי לעצמי. הפּחד שתקפני בּתחילת מעשׂה התחיל מסתלק לשיעוּרים. עצבי נתקשוּ וחוּשי קפאוּ. התעוֹרר בּקרבּי יצר הסקרנוּת וּשאיפה, שיפתחו לפני את כּל הגוּף הקוֹפא הזה כּדי להסתכּל לתוֹך תוֹכוֹ. אם ראיתי את המוֹח, רצוֹני לראוֹת גם את הלב, את הכּבד ואת המעיים. שוּב אין אדם לפני, אלא כּעין שעוֹן־קיר גדוֹל מוּטל לפני ונתעוֹרר הרצוֹן לפתחוֹ ולראוֹת את מנגנוֹנוֹ, גלגליו וּסליליו ופעמוֹניו.

האנשים האריכוּ לחפּשׂוֹ חפשׂ מחוּפּשׂ, אבל לא העלוּ כּלוּם “לרוֹע המזל”, כּפי שאמר הרוֹפא. ואילוּ אנוּ, אנשי התביעה, תוֹבעים “תוֹצאה”. הנה ההרוּג ואין מנוֹס ממציאוּת הכֹדוּר, שניחת בּוֹ. הרוֹפא שינס את מתניו והפעיל את איזמל הניתוּח בּגוּפה כּוּלה ואני מאחוֹריו עוֹמד וקוֹרא:

“גזוֹר; חתוֹך!”

איזוֹ התלהבוּת מוּזרה תקפתני. דוֹמה, כּל רגש אנוֹשי אבד ממני, שכּן לא פּסקתי מלקרוֹא לרוֹפא: “הראני ריאוֹתיו! הראני מעיו! טחוֹלוֹ!” וכוּ'. הרוֹפא לא היסס וחתך מהחזה עד תחתית הגוּף, הוֹציא את הלב, את המעיים והכתיב:

“מצאנוּ את הלב שלם וּבמעיים מזוֹן נעכּל”.

שוּב לא מצאנוּ כּלוּם. חשבנוּ הרבּה בּדבר עד שעלה על דעתנוּ כּי יתכן, שהכּדוּר נשר מעצם הפּצע מחמת רחבוֹ בשעת נפילת הפּצוּע על הארץ.

משסימנוּ את הפּעוּלה והלכנוּ כּל אחד למקוֹמוֹ התפּלאתי על המהפּכה שנתחוֹללה בּנפשי: אני האיסטניס, בּעל ההרגשה הדקה, יכוֹל לראוֹת בּגזירתוֹ וּבנסירתוֹ וּבקטיעתוֹ של גוּש אדם – ולא עוֹד אלא שאני מצווה לעשׂוֹת כּן ואין הדבר נוֹגע אל לבּי. אך האכזבה מראיית גוּף האדם כּמוֹת שהוּא היתה גדוֹלה.

רציתי לדעת מה הרוֹשם, שעשׂה על עוֹזרי ראייתוֹ בּפעם ראשוֹנה מעשׂה ניתוּח גוּפת אדם, אך עוֹד לא הספּקתי לשאלו ֹדבר והנה נפתחה הדלת וּמשרתי הוֹפיע וּבידוֹ הוֹדעה וטלפוֹנית. אמרתי: “הלואי לטוֹבה!” קיבּלתי את ההוֹדעה אך לא הספּקתי להציץ בּה יפה וּצעקה התמלטה מפּי:

“הנערה רים?!!”

עוֹזרי חש אלי וּשאלני בּצמאוֹן:"

“מה לה?”

“מצאוּ את גוּפה בּתעלה מדרוֹם לעיירה”, השיבוֹתי.

“היא מתה?”

“אמרתי לך, כּי מצאוּ את גוּפתה. קח את ההוֹדעה וּקרא”.

עוֹזרי לקח את הנייר והתחיל קוֹרא בּעיניו, עד שהגיע למשפּט האחרוֹן האוֹמר: “יתכן, כּי סיבּת מוֹתה חנק מחמת טביעה”.

עיניו קמוּ רגע מהתרגשוּת ואני מלא הייתי עצבוּת על אוֹר־חיים יפה זה, שכּבה בּלא עתוֹ. וניתנה האמת להיאָמר, שהפּעם גדל הצער לא על רים המפתח לסוֹד הפּשע, אלא על הנערה בּעלת הדיוֹקן הנפלא, שזיעזעה נפשוֹת כּוּלנוּ, הנבוֹנים והמטוֹרפים שבּנוּ; בּריה חמוּדה זוֹ, שזיכּתנוּ בּרגעי אוֹר והשיבה רוּח משוֹבב נפש על פּני מדבּר חיינוּ הצחיחים בּישוּב כּפרי שוֹמם זה.

הקיצוֹתי מהרהוּרי, זקפתי ראשי וּפשטתי ידי לעוֹזרי, לחזוֹר וּלקבל את ההוֹדעה ולכתוֹב עליה את המשפּט הרגיל: “אנוּ מצווים לנתח את הגוּפה”. פּתאוֹם נתעוֹררתי על התיעוּב שבּמשפּט זה. כּן. בּפּעם הראשוֹנה בשירוּתי אני מוֹצא ענין זה מתוֹעב. כּמה גוּפוֹת כּבר ניתחתי ואני נכוֹן אוּלי לנתח מחצה של תוֹשבי המקוֹם, אוּלם נערה זוֹ… האי שוּפרא, חבל שנקרעהוּ קרעים־קרעים, כּדי להסתכּל בּמה שבּתוֹכם. סגני העיף עין על טוֹפס ההוֹדעה בּמבּטוֹ החד וקרא:

“סבוּרני, שאתה מתכּוון לוֹמר לי לעמוֹד על פּתיחת הגוּפה”.

“וּמי אם לא אתה?”

“אי־אפשר. ראשית, דיי בּפתיחת הגוּפה שהיתה בּבּוֹקר. אסוּר! וכי אשב כּל היוֹם ואהיה עֵד לפתיחת גוּפוֹת? אני סגן תוֹבע ולא סגן קבּרן. ושנית, נערה זוֹ בּמיוּחד…”

עיינתי בּדבריו וּמצאתים צוֹדקים. ישבתי רגע מהוּרהר וזוֹעף ואמרתי:

“הצדק אתך. רים בּמיוּחד… מי לוֹ לב, לעמוֹד בּשעת ניתוּח גוּפה… תן את ההוֹדעה; נמחוֹק את פּקוּדת הניתוּח וּנצווה לקברה”.

בּעצם אנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת את הדבר ולא להיוֹת צפוּיים לביקוֹרת ואחריוּת. שכּן הרוֹפא, שבּדק את הגוּפה מיד להוֹצאתה מן הנהר, החליט, שמיתתה מיתת חנק של טביעה, לא מצא כּל סימן חשוּד שמיתה זוֹ יש בּה גוֹרם פּלילי, אי לזאת הניתוּח כּאן אינוֹ אלא הידוּר שאין להצדיקוֹ. אנשי החוֹק וההלכה שלנוּ יוֹדעים את אשר לפניהם וּבידם לגלוֹת בּחוֹק פּנים שוֹנוֹת לצוֹרך השעה והפניה.

עוֹדני מחזיק בּקוּלמוֹס, כּדי למחוֹק את הפּקוּדה הקוֹדמת וקוֹל צעקה הגיע אלינוּ מן החוּץ. ניגשנוּ אל החלוֹן והצצנוּ למטה אל הרחוֹב והנה השיך עספוּר הוֹלך גלוּי־ראש, בּלי מטהוּ הירוֹק, וילדים וּנערים וקהל גדוֹל מתוֹשבי המקוֹם נוֹהרים אחריו, והוּא צוֹרח כּמטוֹרף את הזמר:

"ועפעפּי עיניה, הוֹי אישים,

מצלים פּני מים רבּים.

אחת כּאִיטוּן שקוּף;

שניה – בּוּלְטִיָה⁷⁵".

והשלישית מרוֹב גנדוּרים

צלוֹל צללה תהוֹמים".

קוֹל רננתוֹ דמה ליללה ולשאגה חליפוֹת. הנה הוּא עוֹשׂה תנוּעוֹת כּתנוּעוֹתיהם של דרשני המסגדים, מהלך וּמרקד חליפוֹת, משוֹטט לכאן וּלכאן, עד שנעלם מתחוּם ראייתנוּ. שהינוּ אצל החלוֹן מתחרשים ונפעמים מהמראה. כּעבוֹר רגע נתעוֹררנוּ וחזרנוּ למקוֹמנוּ. חזרתי אל ההוֹדעה. לקחתי שוּב את העט, אוּלם ספיקוֹת והתרגשוּת תקפוּני.

“שמעת מה שאמר?” אמרתי. “הוּא אמר: “צלוֹל צללה תהוֹמים”, מי טיבּע אוֹתה?!”

וּסגני השיב:

“אלה הם דברי הבל של מטוֹרפי־דעת! אוּלי נפתח בּחקירה על סמך דברי טירוּף של אדם לא שפוּי, שנאמרוּ בּרחוֹב? סבוּרני, מוּטב שנקבּוֹר את הנערה – וחסל!”

דבריו סילקוּ את הססנוּתי. לחצתי על הקוּלמוֹס לחץ של אדם בּטוּח ותקיף החלטה ורשמתי את הפּקוּדה על הקבוּרה אגב אמירה:

“צדקת, אני עצמי כּבר נקטה נפשי בֹכל אוֹתוֹ ענין וּבכל הכּרוּך בּוֹ!”

22 בּאוקטוֹבּר…

היוֹם התעוֹררתי בּשעה מאוּחרת, כּי את רוֹב הלילה בּיליתי בּבליעת תיקים שנתישנוּ, שכּן בּעוֹד שבוּע מתחילה שנת־המשפּטים החדשה. זאת אוֹמרת, אסוּר להשהוֹת משפּט אחד ממשפּטי אשתקד, שלא עיינתי ולא עשׂיתי בּוֹ משהוּ. היוֹצא מזה, שעלי לכלוֹא את עצמי לשבוּע ימים, כּדי לעיין בּ"מתאחר" שבּערימוֹת ה"בּקשוֹת" הגוֹדשוֹת את ארוֹנוֹת משׂרדי… אוֹי לי מאוֹתן הבּקשוֹת! הן עוֹלוֹת בּמספּרן על הפּשפּשים הזוֹחלים עדרים־עדרים על קירוֹת משׂרדי התביעה, קירוֹת מתמוֹטטים וּטחוּבים! נדמה לי, כּי הבּקשוֹת והתלוּנוֹת יוֹרדוֹת כּמבּוּל על ראשי בּיחוּד בּימוֹת־השוּק. דוֹמה, הפּלח כשהוּא יוֹצא אל היריד השבוּעי של חמישי בּשבּת, למכּוֹר את מידת הדוּרה, ולקנוֹת קצת סוּכּר, תה וּלמלא את קנקנוֹ משמן ה"סירג'“, נכנס אצל כּוֹתב־בּקשוֹת, שיכתוֹב לוֹ “הוֹדעה” אוֹ “תזכּיר” נגד ה”מוּרשה"⁷⁶ של הסביבה, נגד ה"עוּמדה" אוֹ נגד סגן ראש הנוֹטרים. אפשר לוֹמר, שזהוּ כּמעט סעיף קבוּע בּתקציבוֹ של כּל פּלח היוֹצא ליריד. קשה לדעת מה הגוֹרם האמיתי לכך. מסתבּר, שמחלת התלוּנוֹת הטבוּעה בּדמוֹ של כּל פּלח מדוֹרוֹת קדוּמים של עוֹשק ולחץ נוֹתנת אוֹתוֹתיה עד היוֹם. אך מה פּשעי וּמה חטאתי, שעלי לבלוֹע כּל דבר־הבל שבּניירוֹת אלוּ? נראה, שלא דיוֹ לבא־כּוֹח התביעה, שהוּא בּא לישיבוֹת בּית־דין ועוֹרך פּרוֹטוֹקוֹלים של פּוֹשעים, שנתפּסוּ בּשעת מעשׂה לאוֹר היוֹם וכוֹתב ורוֹשם את המעשׂים הפּליליים והעבירוֹת, שנעשוּ עם חשיכה, נוֹדד בּאישוֹן לילה לשם חקירת פּשעים – כּל זה לא דיוֹ לבא־כּוֹח התביעה בּישוּבים הכּפריים. יש עוֹד נשימה בּאפּוֹ, הבה ונחסוֹם דרכּוֹ בּערימוֹת ניירוֹת־ההבל הקרוּיים “קוּבלנוֹת”, “בּקשוֹת” אוֹ “תזכּירים” הבּאים ממשׂרדי הנפה. זאת אוֹמרת, שאני הגבר רפה־הגוּף, המשתוֹקק למחצית שעה פּנוּיה, כּדי לעיין בּספר, אנוּס לקרוֹא מה שנפל בּין עקרת־בּית פּלוֹנית לבין שכנתה אלמוֹנית, קיתוֹנוֹת החירוּפים שנתקבּלוּ בּ"מרכּז" על אבידוֹת טבּעוֹת־חתימה⁷⁷; בּקשוֹת על חיפּוּשׂ סייח שבּרח; ענין ילד, שנחבּלה רגלוֹ בּמכיתת־זכוּכית; כּבשׂתוֹ של "חַג' " פּלוֹני, שניזוֹקה מחמת נפילת עץ שקמה וכדוֹמה.

כּשאני הוֹפך וּמעיין בּערימוֹת אלוּ מבין אני לרוּחוֹ של אוֹתוֹ תוֹבע בּמצרים העילית. מעשׂה בּתוֹבע שעבר את הנילוּס בּסירה למקוֹם עבוֹדתוֹ. בּרשוּתוֹ היה מטען הגוּן של “תלוּנוֹת”, שהביאוּהוּ לידי מבוּכה ואבדן־עצה. מה עשׂה? רמז לבעל הסירה רמיזה בּעלת משמעוּת. הלה הטה את סירתוֹ וכל ה"מטען" נפל לתוֹך המים. כּך מספּרים הבּריוֹת.

למרבּה הדאבה הזמין לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את עַבּד אל־מַקסוּר אפנדי, ראש המחלקה הפּלילית, שמתפקידוֹ לשלוֹח את רשימוֹת המשפּטים אל התוֹבע הכּללי וּמיניסטריוֹן המשפּטים והוּא התוֹבע בּתוֹקף את ה"רשימוֹת" בּמוֹעדן. אדם זה אין לוֹ עבוֹדה אלא לעבוֹר מחדר לחדר וּנייר בּידוֹ לפקד וּלצווֹת. דוֹמה, עיקר תפקידוֹ להרים קוֹל על הלבלרים והשמש, לעוֹררם וּלזרזם לעבוֹדה שקדנית ונמרצת. אוּלם הוּא עצמוֹ מסתלק ראשוֹן מהמשׂרד בּהרכּיבו על קצה אפּוֹ את משקפי־הזהב שלוֹ וּבהציצוֹ מבּעדן הצצוֹת חוֹדרוֹת וּברוּרוֹת אל הנאספים בּמסדרוֹנים: בּעלי־דין, סניגוֹרים וּפקידיהם ולבלריהם, כּמעורר אוֹתם, שיעמדוּ לפניו עמידת כּבוֹד. השׂיחה החביבה עליו תמיד היא – יחסיו וּקשריו עם גדוֹלי הפּקידוּת, אוּלם בּשעת מעשׂה הוּא אוֹמר תמיד:

“אני, השבח לאל, אדם שאינוֹ נוֹטה כּלל להתפּארוּת ולהתרברבוּת”…

משל לאוֹתם הפּוֹשעים מ"לקוֹחוֹתי", שדברי ההכחשה שלהם מעידים כּמאה עדים על פּשעם.

אין עצה ואין תבוּנה נגד העבוֹדה המוֹציאה את ליח העצמוֹת, כּלוֹמר, סיוּם שנת המשפּטים. ציויתי לנעוֹל את הדלתוֹת המוֹליכוֹת אל משׂרדי, כּדי שאוּכל להתיחד עם תיקי וּ"לסיים". המשכתי בּעבוֹדה כּשאני חוֹזר על הפּתגם: “קח מהתל ויתמוֹטט”. אבל בּעל הפּתגם הזה ודאי התכּוון לתל של מטבּעוֹת כּסף וזהב. תל ניירוֹת התביעוֹת וההוֹדעוֹת, התלוּנוֹת והתזכּירים וכיוֹצא בּהם הוּא תל קבוּע ועוֹמד, יציב ונכוֹן אשר לא יגרע ממנוּ, תל בּל ימוֹט.

השקעתי עצמי בּעבוֹדה עד כּדי שיכחה עצמית, שכּן לא שמעתי דפיקה; בּמקוֹם שמיעה ראיתי לפנַי אדם הדוּר בּלבוּשוֹ עוֹמד בּאמצע החדר מחייך אלי וּמאחוֹריו משרת הנוֹשׂא שתי מזודוֹת. נפלאת וּמוּפלאת! הלא זה רעי ועמיתי, בּא־כּוֹח התביעה בּטנְטַא⁷⁸! מה הביא אתוֹ? מה פּשר אלוּ המזודוֹת?

רעי ועמיתי לא נתן לי מקוֹם לשאוֹל וּלהקשוֹת, שכּן רמז למשרתוֹ, שיעמיד את המזודוֹת על הארץ ויסתלק. כּשנשארנוּ שנינוּ פּנים אל פּנים, הצטנח בּתנוּעה של שׂחקן על שתי רגליו כּנגדי ואמר:

“הנה נפלתי משמים ואתה איכסַנתני!”

הסתכּלתי בּידיו הרזוֹת וּמהן בּגוּפוֹ המלא והמנוּפּח ועניתי:

“אני איכסַנתיך? האם שלם אתה בּרוּחך?”

“שמע, ידידי, הענין הוּא רציני למדי. אתה ידוּע לכוּלנוּ כּבעל־עצה, נדיב־לב!…”

הבינוֹתי, כּי עמיתי וידידי זה יצא ממקוֹם כּהוּנתוֹ בּטנטא בּזמן הקשה של “מוֹלד” סַיִד בּדַאוִי⁷⁹ בּחגיגת־מוֹלד זוֹ, שבּה צפוּפה העיר המוֹני עוֹלים וּמצטיינת בּריבּוּי המקרים והתאוּנוֹת הכּרוּכים בכל “מוֹלד”. הוּא עזב כּל זה וּבא לחפּשׂ עזרה בּהישענוֹ על מרצי וּנדיבוּת לבּי. דאגת־מה תקפתני: מה טיבה של עזרה זוֹ אשר יבקש ממני?

“לשירוּתך אני”, אמרתי.

מששמע את האִמרה המעוֹדדת קם וּנשקני על ראשי ואמר בּקוֹל של פּוֹשטי־היד:

“רַבּוּנָא יִחַלִיךְ” (כּלוֹמר, יקיימך רבּוֹננוּ ויאריך ימיך).

וּמיד חש אל מזודוֹתיו ואמר:

“התרשה?”

“בּאללה! אין צוֹרך, שתטריח את עצמך בּמתנוֹת”.

אמרתי זאת, שכּן סבוּר הייתי, שעוֹד מעט יוֹציא לפּחוֹת גרגרי חוּמצה⁸⁰ מחוּמצתוֹ של “סיד בּדאוי” וּממיני־המתיקה של “המוֹלד”. אוּלם מה נדהמתי בּראוֹתי אוֹתוֹ מוֹציא צרוֹרוֹת־צרוֹרוֹת של “הוֹדעוֹת” וּבקשוֹת", מניחם על שוּלחן־הכּתיבה שבּמשׂרדי, כּשהוּא אוֹמר אוֹתה אִמרת עניווּת השגוּרה בּפי העם:

“מתנתנוּ – לפי הישׂג ידינוּ”

הסתכּלתי בּצרוֹרוֹת בּבהלה וּמילמלתי: רחמנא ליצלן! והאוֹרח מוֹסיף להוֹציא צרוֹרוֹת תיקים זה אחר זה כּשהוּא אוֹמר:

“הנביא היה מקבּל מתנוֹת”.

קיללתי בּתוֹך־תוֹכי את הכּלל האוֹמר: “התביעה אינה נתוּנה לחלוּקה”. לפי עיקרוֹן זה כּל חברי התביעה ערבים זה בּזה, בּא־כּוֹח התביעה של אַסוּאַן יכול לטפּל בּמשפּטים של בּא־כּוֹח התביעה בּאלכּסנדריה ללא כּל הגבּלה. קיללתי כלל זה וגם את עצמי, שיצא לי שם בּין חברי, ש"בּעל חריף" אני, בּיחוּד בּחיסוּל ה"הוֹדעוֹת", ה"בּקשוֹת" וה"תלוּנוֹת למיניהן. כּן. רבּים מחברי בּתביעה למדוּ משיטתי בּקריאת הניירוֹת הללוּ, שכּן הם אוֹמרים, שאני מתחיל קוֹרא בּהם מסוֹפם ולא מתחילתם. ואמנם נכוֹן הדבר: עוֹד לא יצאתי מדעתי, כּדי שאקרא בּניירוֹת אלוּ מתחילתם, כּדרך המיוּשבים והנבוֹנים. אילוּ עשׂיתי כּן, לא הייתי מסיים לעוֹלם. קוֹדם כּל אני מסיח דעתי ועיני מההקדמה הארוּכּה הפּוֹתחת: “הוֹי משכּן הצדק, הלוֹחם ליוֹשר, המעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ והמוֹחק שלטוֹן עריצים מעל פּני האדמה” וכוּ' וכוּ' – עד שאני מגיע אל השוּרה האחרוֹנה, שבּה טמוּן על הרוֹב גרעין הענין. אמנם לא תמיד הגרעין הוּא גרעין. הרבּה מניירוֹת אלוּ אני מוֹשך עליהם בּשוּליהם משיכת־קוּלמוֹס מהירה ונמרצת (אוֹתה מהירוּת המעוֹררת קנאה אלי בּלב חברי השקוּעים בּתוֹך קוּפּת שרצים זו): “לגניזה”. אוּלם איך אוּכל לסייע היוֹם לאחרים כּשאני עצמי זקוּק לעזרה? "אוֹרח, זה, שנפל וּבא אלי, הוּא מכּה אשר לא כּתוּבה.

ישבנוּ וספּרנוּ זה עם זה זכרוֹנוֹת מימי עבוֹדתנוּ בצוותא בּמשׂרדי התביעה בּדירוּט. וּבעשנוֹ את הסיגריה, שכּיבּדתיו בּה, אמר אוֹרחי קל־הדעת:

“התזכּוֹר את דירוּט, כּשהיינוּ עוֹמדים ליד החלוֹנוֹת לחפּשׂ בּעינינוּ על הגגוֹת שׂמלת־תחרים כּדי להיוכח לפּחוֹת בּמציאוּת מין־הנשים בּמקוֹם?”

אכן זוֹהי ארץ הקרוֹבה לפראוּת, לתקוּפת־קדוּמים. מצרים העילית היא מקוֹם־אימים לתוֹשב מצרים התחתית. האשה שם היא בּגדר בּבוּאת־דמוּת, שאינה נראית ואסוּר לה להיראוֹת. זוֹהי בּריה שאין בּינה לבין הגבר ולא כלוּם: שניהם כּאחד אין בּהם כּל רוֹך ועדינוּת. שניהם הם, בּגוּף וּברוּח, כּאוֹתה אדמת מגוּריהם האפוֹרה והצחיחה, בּימי יבוֹשת מי הנילוּס בּעוֹנת השפל. הם משוּללים כּל לחלוּחית חיוּנית – מוֹתר האדם.

חברי סילסל סלסוּלי־עשן דרך אפּוֹ וּפיו והוֹסיף:

“מאֵרת אללה על מקוֹם כּזה! הריני ערב לך, כּי תשע עשׂיריוֹת מתוֹשבי דירוּט אם תגלח ראשיהם תמצא בּכוּלם חוֹרים וּנקבים מהכּאוֹת הדדיוֹת בּנַבּוּט (אַלָה)”.

ניענעתי בּראשי לאוֹת הסכּמה ושאלתי:

“ואַבּנוּבּ⁸¹?”

“תהא לקללה!”

הוּא פּלט את הדברים בּתנוּעת יד שהצחיקתני. אגב נזכּרתי מה שקראתי על מקוֹם־ישוּב זה: סטטיסטיקה, שפּוּרסמה בּמערב על גוֹדל פּשעים וּמספּרם בּעוֹלם, מעמידה את שיקאגוֹ ואבּנוּבּ בּשוּרה אחת בּמספּר הפּשעים. סבוּר הייתי, שאַבּנוּבּ זוֹהי עיר בּאמריקה, אוּלם הערה בּשוּלי העמוּד הסבּירה, שזוֹהי עיירה במצרים העילית. וכמה הוּפתעתי בּראוֹתי מעמדה הרם של עיירה קטנה זוֹ בּין הכּרכּים המפוּרסמים בּעולם: שיקאגוֹ, ואַבּנוּבּ. שני קטבים של הטבע השפל בּעוֹלמנוּ זה. הראשוֹנה – פּשעי התרבּוּת, והשניה – פּשעי הפּרימיטיביוּת. כּל אחת ואחת יש לה גוונה וּתכוּנוֹתיה. פּשעי התרבּוּת לבוּשים מחלצוֹת התקדמוּת הניכּרוֹת בּנשק, בּמטרוֹת וּבגוֹרמים. פוֹשע זה יוֹצא רכוּב בּמכוֹנית משוּרינת ונוֹשׂא מכוֹנוֹת יריה וּפצצוֹת מעוּלוֹת כּדי להתקיף בּנקים אדירים וּבתי־אוֹצר וחוֹזר אל מארבוֹ בּתוֹעפוֹת כּסף וזהב. ואילוּ כּאן הפּוֹשע הקדוּם, הפּרימיטיבי, יוֹצא עטוּף בּעבּאיה, נוֹשׂא אַלה, גרזן אוֹ רוֹבה לשפּוֹך דם אנוֹש תוֹלעה, לנקוֹם נקמת כּבוֹד, שנפגע לפי השקפת המסוֹרת והמנהגים. שם עוֹשר וכסף וכאן מנהג ומסוֹרת. זהוּ ההבדל בּין התרבּוּת והפּרימיטיב, בּין מה שמעסיק את הויתוֹ של האיש המפוּתח והמתקדם וּמה שמעסיק את הוית האדם הפּרימיטיבי. אכן! הרע הוּא רע לעוֹלם, אלא נראה, שהרע בּעל ההיקף הנוֹבע מגוֹרם חשוּב ערכּוֹ רב מהרע המצוּמצם הנוֹבע מסיבּה של מה בּכך.

פּניתי אל עמיתי היוֹשב מהוּרהר בּעצבוּת ואמרתי לוֹ:

“נשמתי יוֹצאת ממש! נקטה עלי נפשי למשמע השם “אריאף”⁸² וּלחוֹבשי כּוֹבעי־הלבד! משתוֹקק אני מצרימה⁸³. שכחתי את צוּרתה של בּירת ארצי. רצוֹני, הוֹי בּני־איש, להחליף את סוּג הפּשע ולעסוֹק עם פּוֹשעים הלוֹבשים מעיל וּמכנסים”.

“תנוּעת ההעברה תהיה בּנוֹבמבּר”, אוֹמר חברי.

סבוּרני, שהגיע תוֹרי ויעבירוּני לקהיר".

“ההעברה לקהיר, חביבי, אינה לפי תוֹר. היש לך מליץ־יוֹשר?”

“לא”.

“אם כּן תחיה ותמוּת בּין נאוֹת־שׂדה”, ניחמַני ידידי.

“ואחינוּ היוֹשבים ונהנים וּמתענגים בּבּירה זה שנים מה יהא עליהם?”

“גם הם יִכּללוּ בּתנוּעת ההעברוֹת, אוּלם בּאוֹפן הרגיל: בּא־כּוֹח התביעה בּמוּסקי⁸⁴ יוּעבר לאוּזְבֶּקִיָה; התוֹבע של שוּבּרא יוּעבר לחליפה; של סידה־זיינבּ – ל”כּוּליַת־מַצְר", כלּוֹמר, העברה המקפּידה לא להוֹציאם מגן־עדן אשר בּבּירה. וּבכל זאת תראה, שהאדוֹנים הללוּ אינם שׂבעי־רצוֹן. אחד קוֹבל ואוֹמר: “איך אעבוֹד בּסיִדה־זיינבּ, שכוּנה “דמוֹקרטית” מאד?” אוּלם אוֹתך יעבירוּ ודאי, אם ירצה השם, לפֶשן ואוֹתי ודאי מטנטא לטמַא אוֹ למַנפלוּט⁸⁵. ואם אחד מאתנוּ יפתח פּיו בּתלוּנה אוֹ מחאה יקוּמוּ עלינוּ בּקוֹל: מה פּשר התפּנקוּת זוֹ של פּקידי התביעה! בּבקשה מכּם, הסתלקוּ למקוֹמוֹת עבוֹדתכם וּבלי כּל פּינוּק!"

ישבנוּ שנינוּ עצוּבים וזוֹעפים ולא מצאתי מוֹצא אלא להתאזר בּסבלנוּת ולא להוֹסיף צרה על צרתי. אמרתי בּאנחה: “עניננוּ בּידי רבּוֹן העוֹלמים! יש לנוּ אל בּשמים! אוּלם הנפש תֵּקע מהעבוֹדה”.

דיבּרתי דברי ועיני נפלה על ערימוֹת הניירוֹת, שאין מנוֹס מסיוּמם והרגשתי, כּי סר מעלי החשק לעבוֹדה. ידידי אמר:

“העבוֹדה זהוּ הדבר האחרוֹן המענין את רבּוֹתינוּ הממוּנים הגבוֹהים! קוֹדם כּל “מַחְסוּבִָּיה”⁸⁶ ואחרוֹן־אחרוֹן – טוֹבת העבוֹדה. אם נפשך חוֹשקת בּעבוֹדה אוֹ נוֹקעת ממנה, דבר זה אינוֹ מוּבן ואינוֹ מענין את אדוֹנינוּ הרמים”.

ידידי הבּיט אל שעוֹנוֹ וקם מהר ללכת. עצרתי בּעדוֹ, כּי ישיבה בּשנַיִם והפיכה בּזכרוֹנוֹת היה בּהן משהוּ מהנוֹחם והמנוּחה.

“שבה נא!” בּיקשתיו, “אתה תאכל על שוּלחני בּצהרים”.

“אי־אפשר! מקוֹם כּהוּנתי רחוֹק והימים ימי “מוֹלד”. ודאי תסלח לי”.

הוּא הוֹדה, הוֹשיט ידוֹ ונפרד ממני בּחפּזוֹן בּאמרוֹ אגב רמז לתיקי ה"תלוּנוֹת" והתזכּירים, שהביא אתוֹ:

“ודאי תשׂים לב למתנת־מעט שהבאתי לך, וּבפּעם הבּאה, כּעת חיה, אביא לך מיני־מתיקה ממש מה”מוֹלד": של חוּמצה. שוּמשוּמים, אגוֹזים, שקדים, בּטנים!.."

“הרף, רירי נוֹזל מתיאבוֹן”.

ליויתיו עד הפּתח וּבצאתוֹ חזרתי למקוֹמי כּבד ומיצר. שוּב העפתי עין על ערימת התיקים וראיתי צוֹרך להמשיך בעבוֹדה ולא לבטל זמני בּתלוּנה, שאין לה פּרי, אין מרגיש בּה ואין רוֹאה, חוּץ מארבּעת הקירוֹת, שבּהם כּלוּאים גוּפי ורוּחי. אחזתי את קוּלמוֹסי, לקחתי מהערימה תיק, פּתחתיו וקראתי": “הוֹי משכּן הצדק” וכוּ' וּבכלוֹתי לקרוֹא משכתי בּשוּלי התלוּנה “לגניזה” גדוֹלה. עַבְּד אִלְמַקסוּד אפנדי נכנס כּשהוּא נוֹשׂא בּזרוֹעוֹתיו תיקים גדוֹלים ועבים. שאלתיו בּרתיעה:

“מה כּל זה?”

“אלה הם משפּטי הפּלילה הצריכים עיוּן”, השיב.

הוּא פּנה לאחוֹריו וקרא לשמש: “תן את המשפּטים החמוּרים, יא ג’דע⁸⁷!”

הוּא הניח לפני תיקים ועל אחד מהם קראתי “משפּט קַמְר אִד־דולָה עָלוַאן”. נזכּרתי, כּי מבצע הפּשע אינוֹ ידוּע, כּמוּבן שלא נוֹדע וגם לא יִוָדע. ואיך נדרש מאתנוּ שנמצא את הנאשם בּפשע מעוֹּרפל כּזה בֹשעה שהכּל, מהקימקאם ועד למשטרה, שקוּעים מכּף רגל ועד ראש בּזיוּפי בּחירוֹת, ואני גוּפי שקוּע בּקריאת בּקשוֹת וּתלוּנוֹת והוֹדעוֹת עד אין סוֹף. אילוּ היה אצלנוּ מנגנוֹן של בּטחוֹן ציבּוּרי כּראוּי ושוֹפט־חוֹקר המצטמצם בּפשעים פּליליים, כֹּמוֹ בּמדינה מערבית מתוּקנת. שם רוֹאים חיי אדם בּעיני רצינוּת, ואילוּ כּאן מה ערך לחיי היחיד? כּספים מתבּזבּזים בֹּיד רחבה על דברים של מה־בּכך, אוּלם משדרשת שיפּוּר בּמצבוֹ של העם, הרי היד המבזבּזת נעשׂית קמוּצה וקמצנית. “צדק”, “עם” וכדוֹמה בּמדינה זוֹ, אינם אלא מלים בּלבד, מלים הנכתבוֹת על הנייר ונשמעוֹת מפּי נוֹאמים כּמוּשׂגים מוּפשטים, שאין מבין אוֹתם ואינם “מעלמא הָדֵין”. אם כּן מה יש לצפּוֹת ממני, שאטפּל בּכוֹבד־ראש בּנפשוֹ של קמר־אד־דולה עלואן? הרי הנפגע כּבר מת וסוֹפוֹ כּסוֹפם של מאוֹת־מאוֹת נפגעים אחרים בּנפה זוֹ וּבנפוֹת אחרוֹת שבּמדינה. דמם נשפּך בּזוֹל יוֹתר מהדיוֹ, שבּה נכתבוּ הפּרוֹטוֹקוֹלים, וכל זכרם נסתיים בּאוֹתה החלטה רשמית הנכתבת בּזוֹ הלשוֹן: “גוֹנזים את הענין משוּם שאין יוֹדעים מי הפּוֹשע וכוֹתבים ל”מרכּז" להמשיך בּחיפּוּשׂ וּבחקירה". וה"מרכּז" משיב בּנוּסח שגוּר, הנכתב בּידי לבלר מעשׂה מוּכני, אגב כּרסוּם קלח גזר: “ממשיכים לחפּשׂ ולחקוֹר” וכוּ'. אלה הם דברי פּרידה מנוֹּסחים וּשגוּרים, שבּהם מלַוים את הענין לקבוּרה עוֹלמית.

אכן בּעסקוֹ של קמר⁸⁸־אד־דוֹלה עלה ירח, שהפלה אוֹתוֹ משאר העסקים שלנוּ וחיבּבוֹ עלינוּ לעמוֹל וליגע לשמוֹ. אך הנה שקע ונעלם ירח זה ועזב את הענין וחוֹקריו המעוּנינים בּוֹ בּחשכת אפילה. ועם היעלמוֹ נעלמה גם החשיבוּת המיוּחדת והרי ענין רגיל, אחד מהמאוֹת, שאין הפּוֹעלים בּוֹ מענינים אוֹתוֹ כּשל עצמם. מעתה הפך שוּב לתיק קרטוֹן רגיל והוּא האישיוּת הקיימת הפּוֹעלת בּדבר בּעיני המשפּט, כּי מה שמענין את מוֹסדוֹתינוּ העליוֹנים בּמנגנוֹן הוּא ה"תיק" וּמהירוּת “סיוּם הפּעוּלה”. הם אצלם הראש והעיקר. אין כּל חרפּה בּדבר אם נגנז הענין, אוּלם חרפּה בּתכלית החרפּה אם נשאר בּפעוּלה. ודבר זה מתאשר בּרשימה הנשלחת אל התוֹבע הכּללי ואל מיניסטריוֹן המשפּטים בּסוף השנה. מה גדוֹלה הבּוּשה ואיזוֹ חוֹתמת של רשלנוּת נטבּעת בּבא־כּוֹח התביעה? דבר זה גוֹרר אחריו מטר של אגרוֹת דחוּפוֹת מהמחלקוֹת, שבּהן חוֹזרת השאלה: מפּני מה ענין זה עדיין בּגדר פּעוּלה? ואם בּא־כּוֹח התביעה ישיב, כּי החקירוֹת למצוֹא את הפּוֹשע לא נשלמוּ עדיין והוּא מוֹסיף בּחקירוֹתיו ועוֹמד בּתוקף על הצוֹרך שבּדבר, אין תשוּבתוֹ תשוּבה. חבריו לעבוֹדה חוֹשבים דבר זה לשטוּת ואוֹתוֹ לשוֹטה מוּפלג וּמיעצים לוֹ לגנוֹז את הענין, לפּחוֹת, “בּאוֹפן זמני”, להרגיע את הערכּאוֹת המעוּנינים בּ"סיוּם הפּעוּלה" בּכל פּנים ואוֹפן שהוּא, למען יוּכלוּ לרשוֹם בּפנקס הסיכּוּם: “אירעוּ בּמדינה בּשנת כּך וכך מספּר כּך וכך של פּשעים, שמהם סוּימה פּעוּלתם מספּר כֹּך וכך”. וּבמידה שירבּה מספּרם של המשפּטים ש"סוּימוּ" בּה בּמידה תהא הוֹכחה חוֹתכת על מרצם של אנשי המשפּט וּמאמציהם ליצוּב הבּטחוֹן ועל גלגל המנגנוֹן הממשלתי הסוֹבב יפה…

עבּד אלמקסוד אפנדי הצבּיע על התיקים ואמר:

“קוֹדם כּל, כּבוֹד הבּק, יסיים לנוּ כּמה עניני־פּשע, כּדי למלא את הרשימה של הפּשעים הפּליליים בּשביל הפּחה התוֹבע הכּללי והמיניסטריוֹן”.

“זה הכּל? מוּכן וּמזוּמן!”

טבלתי את עטי בּדיוֹתה, לקחתי את התיק הראשוֹן, תיקוֹ של קמר־אד־דוֹלה, ואמרתי:

“אתה מבקש “סיוּם”, קחהוּ!”

וּבשולי התיק כּתבתי: “הענין נגנז מחמת אי־הידיעה על מבַצע הפּשע” וכוּ' וכוּ' עד גמירא. משכתי את יתר הפּשעים וגם בּהם עשׂיתי כּן, מסרתים לראש המחלקה הפּלילית כּשאני אוֹמר לוֹ בּנעימה אירוֹנית, שיצאה מפּי שלא מדעתי:

“תנוּח דעתך. סיימנוּ וּמילאנוּ את רשימת הפּשעים הפּליליים!”

מעין קוֹמדיה בּמערכה אחת

הנפשוֹת:

סאלם, חוֹבש של ה"צִחיָה"¹, שטוּף בּזמרה וּנגינה

עבּד אלמוּטאלִבּ, לבלר ה"צחיה"

רוֹפא

משרתת חבּשית

סוּמה², מרננת מפוּרסמת

סאמי, כּוֹתב הזמירוֹת והרננוֹת בּשביל סוּמה

זַכַּרִיָא, מַלחין המנגינוֹת

טוּבּה, אימפרֶסַריוֹ

עיסאוי בּק, עשיר העיר

הקימקאם

פּלח א",ב'',ג'; אשה א' וּב'; המוֹן פּלחים, פּלחיוֹת וילדיהם

מקוֹם הפּעוּלה תלא, עיר בּמצרים התחתוֹנה

הזמן – בּהוֹוה

משׂרדו של רוֹפא בּעיר־שׂדה. חדר שרצפּתוֹ חשׂוּפה, מַכתֵבה ישנה וכמה כּסאוֹת־קש עוֹמדים על מחצלת. על הקיר תלוּיוֹת כּמה הוֹראוֹת רפוּאיוֹת פּוֹפּוּלריוֹת וּמפּה של עיר־הנפה תלא בּמצרים התחתוֹנה. בּאחת הפּינוֹת לוּח לבחינת הראִיה. על קיר אחד תלוּי כּיוֹר־פּח נתוּן בּקערה. מחלוֹן האוּלם נשקפים שׂדוֹת ירוּקים וסימַפוֹר של הרכּבת. בּחדר מכשיר־טלפוֹן מטיפּוּסי הטלפוֹנים של שלטוֹן הנפה. דלת החדר הפּתוּחה לרוָחה מוֹבילה אל אוּלם, שבּוֹ נמצאים מעין ספסלים לישיבה.

החוֹבש סאלם מתנמנם על המכתבה. חבוּרת פּלחים ופלחוֹת וילדים צפוּפים זה על־גבּי זה בּמבוֹא המשׂרד, מתקרבים לאט־לאט ונכנסים פּנימה מתוֹך המוּלת פּטפּוּט. קוֹל צווחת תינוֹק בּחיק אמוֹ מתנצח עם נחרתוֹ הרמה של החוֹבש.

סאלם: (מרים ראשוֹ): סתמי פּי התינוֹק, אשה, ואם לאו – אמלוֹק את גרגרתוֹ…

האשה: אימתי תחליף את התחבּוֹשת, “אדוֹן מחלקת־הבּריאוּת”?

סאלם: (נוֹחר מתוֹך שינה): מה?

האשה: התחבּוֹשת!

סאלם (בּעינים עצוּמוֹת): ש־ש-ש־ש-!

האשה (בצעקה): תחבושת!!

סאלם (פוקח עיניו): דוֹדתי! נידדת את שנתי העריבה מעינַי.

האשה (בּתחנוּנים): תחבּוֹשת…

סאלם: איזה “דיבּוּק” של תחבּוֹשת נכנס בּך?

האשה: חפצה אני, שתחליף לילד את התחבּוֹשת.

סאלם: לכשתנוּח עלי רוּח טוֹבה, דוֹדתי.

פּלח: רכּבת הבּוֹקר כּבר עברה מזמן, יא אפנדי…

סאלם: הפלא ופלא! בּחיי הנביא! הנה אקוּם ואשפּוֹך עליכם חוּמצת־קרבּוֹלה.

(דממה)

האשה (בּלחש): אני עוֹמדת כּאן, אחים, מהנץ החַמה.

פּלח ב': ואני כּאן משעלה עמוּד־השחר.

פּלח א': המת כּבר נוֹתן ריחוֹ מזמן…

אשה ב': איזה מת?

פּלח א': תיבּדלי לחיים ותאריכי ימים – דוֹדי אבּרהים אלג’רף צריך תעוּדת־קבוּרה ממחלקת־הבּריאוּת.

אשה ב' (בּלחש, בּרמז לעבר סאלם): הלה אינוֹ הרוֹפא הגדוֹל?

פּלח ב' (בּלחש): זהוּ סאלם החוֹבש. לא בּיקרת בּ"לילוֹת"³ שלוֹ? יהי רצוֹן, שיבקרך בּשׂמחוֹת!

האשה (בּנעימת מחאה): שׂמחוֹת?! יהי רצוֹן, שיבוֹא אליך לשׂמחה! וכי גזלתי את עוֹפוֹתיך, אוֹ שׂרפתי בּיתך, שאתה מקללני?!

סאלם (נוֹתן בּקוֹלוֹ עליהם): החרישי שם, החוֹלה, את והוּא…

האשה: אֶפנדי! עשׂה חסד… הילד…

סאלם (חוֹזר ונוֹחר).

האשה: הוֹי לצרתי! הוּא נוֹחר שוּב…

פּלח ג': תני לוֹ לטבּק.

האשה: יש אתי כּסף לקצת טבּק, רק יתעוֹרר! הילד לא ישן כּל הלילה.

פּלח א': לכי ועוֹרריהוּ, אם לאו יעבוֹר עלינוּ כּאן היריד של שני בּשבּת.

האשה: וּמפּני מה לא תעוֹררהוּ אתה?

פּלח ב': לכי ואִמרי לוֹ: “נדרתי לעשׂוֹת בּרית־מילה לילד ואעשׂה לך סעוּדוֹת־מצוה בּשבוּע הבּן”

האשה: ישמרני האל אוֹתי ואת ילדי מכּל רע!

קוֹלותֹ מהכּביש (בּלחן בּידוּאי): הי־הי־הי־כן, הי־הי־הי־כן, היכן אתם, בּני־ערב?… היכן, בּני־ערב? (נשמעים קוֹלוֹת זמרה וצהלת שׂמחה).

פּלח א': בּני־אדם חוֹזרים מן השוּק.

קוֹלוֹת מהכּביש: הי־הי־הי־כ-כ־ן, היכן, בּני־ערב?..

סאלם (מתעוֹרר, קם וזוֹקף את אזניו): שׂמחה כּאן אוֹ דמיוֹני מַטעֵני? מתקרב אל החלוֹן וּמסתכּל לעבר הדרך).

פּלח ב': שׂמחת בּידוּאים, אֶפנדי.

סאלם (מציץ מן החלוֹן): הה, בּאללה, הנה התיבה האדוּמה החדשה והמקוּשטת על גבּי הגמל, בּידיהם צלצלי־נחוֹשת וראש של סוּכּר מציץ מתוֹך השליף! (צוֹוח בּקוֹלוֹ לתוֹך החלוֹן בּשירה בּידוּאית) "היכן… היכן… היכן אתם, בּני־ערב? (ממהר אל תיבת העזרה הראשוֹנה התלוּיה על הקיר וּמוֹריד מעליה חליל־קנים, חוֹזר בנשימה אחת אל החלוֹן. מחלל “מַואל” כּפרי וצוֹעק): האח, שיך אִלערבּ! הנני בּא, יא שיך אִלערבּ! הכן את הפּת והזבח, שיך אִל־ערבּ! (הוּא חוֹזר וּמחלל) לוּ…לוּ…לוּ…

האשה: הילד, יא אפנדי… הילד חוֹלה קשה…

פּלח א' (בּתחנוּנים): קבוֹר לנוּ את המת. אדוֹננוּ האפנדי.

סאלם: הס! שמע, שמע! (מחלל בּחליל).

פלח א' (בּגמגוּם): שם עוֹד לא הוֹציאוּ את המת ואני יוֹשב כּאן ושוֹמע קוֹל חליל!..

סאלם (מתקרב אל פּלח ב'): צא נא, הנער, ורוּץ אחרי חבוּרת הבּידוּאים הזאת וּראה מה השׂמחה והשׂשׂוֹן אצלם וּמי יזמר אצלם הלילה? (פּלח ב' יוֹצא בּריצת־רגלים).

סאלם (שׂם את החליל מתחת לבית־שחיוֹ, מציץ מן החלוֹן וצוֹעק אחרי הפּלח): שמע, הנער! אמוֹר להם: אצלנוּ ישנוֹ אחד המחלל “קצידוֹת” בּחליל, יוֹדע “בַּלַדי”⁴ ושר “מַואלים”⁴ אדוּמים.

האשה: הילד התעלף בּידי, כּבוֹד האפנדי… גשה נא לעזרה…

סאלם: החרישי, אשה, אין זה דבר בּעתוֹ (חוֹזר וּמציץ דרך החלוֹן).

פּלח א': אפנדי! עשׂה חסד והניחנוּ לקבּוֹר את מתנוּ…

סאלם (פוֹנה אליו וּמסתכּל בּוֹ בּחימה): מוּכן וּמזוּמן, אוּלם אבקש קצת סבלנוּת מכּבוֹדך.

(דממה)

פּלח א' (מתחנן): עפר אני תחת כּפּוֹת רגליך! המת מוּטל מאמש… השמש כּבר בּמרוֹם השמים ועדיין הוּא בּלי קבוּרה, כּי מחכּים לתעוּדת מחלקת־הבּריאוּת. המת מרקיב וריחו נוֹדף…

סאלם (מבּיט אליו באלכסוֹן): מי מסריח? מי?

פּלח א' בּראשך היקר, כּבר התחיל מסריח!

סאלם: אין לך חוּמצת־קרבּולה?

פּלח א' (בּתחנוּנים): אדוֹננוּ האפנדי…

סאלם (בּקוֹצר־רוּח): סתוֹם פּיך! מכאוֹבים לצלעך! כּל ימינוּ אנוּ קוֹברים את המתים כּעבוֹר יוֹם, יוֹמים וארבּעה ימים, ולא שמענוּ אדם אוֹמר: הרקיב או העלה תוֹלעים! וכי המת שלך הוּא תבשיל מחמיץ?

פּלח ב' (חוֹזר מן החוּץ): הללוּ “מבוּלבּלים”.

סאלם: עשׂית משהוּ?

פּלח ב': הללוּ, בּמחילה מכּבוֹדך, הם פשוּטי בּידוּאים, עֵרב רב שאינוֹ יוֹדע מה הם “מַואלים” אדוּמים וּ"מַואלים" ירוּקים.

סאלם: התכלית, העיקר – הם עוֹרכים “סהרה”⁵ הלילה אוֹ לא?

פּלח ב': אינם יוֹדעים כּלום בּכל זה. אלה, בּמחילה מכּבודך, הוֹלכים וּפוֹלטים כּמה יריוֹת־רוֹבה בּאויר, וּמשמפסיקים הם מוֹחאים כּף, גוֹמעים מה"עצידה"⁶ שלהם, ממלאים כּרסם והוֹלכים לישוֹן.

סאלם: וזה אצלם שׂמחה?

הפּלח: כּזאת היא שׂמחת הבּידוּאי, יא אפנדי.

סאלם: יכּנס האֵבל לשׂמחתם!

פּלח ב': אין דבר, בעוֹד זמן עם עוֹנת הפּוֹל תרבּינה שׂמחוֹת הפּלחים, ואז…

סאלם: העוֹנה עוֹדנה רחוֹקה.

פּלח ב': ריבּוֹנך נדיב וכל יכוֹל.

סאלם: משבּאה עוֹנת התבוּאה אוֹמרים" “לכשתבוֻא עוֹנת הכּוּתנה”. ומשבּאה עוֹנת הכּוּתנה אוֹמרים: “תבוֹא עוֹנת הפּוֹל”. הבל הבלים, לא כלוּם! אין שׂמחה ואין עצב.

פּלח ג': בּעוֹנת הפּוֹל הכּל הדוּר־נאה, בּרצוֹן אללה: מי שיש לוֹ ילד עוֹשׂה לוֹ בּרית־מילה… מי שבּתוֹ בּגרה כּוֹתבים כּתוּבּתה… וּמי שזוּגתוֹ “לא תצלח” נוֹשׂא לוֹ אחרת.

סאלם: כּך אצלכם, הפּלחים. שאין לכם כּשרוֹן וטעם וריח לשׂשׂוֹן וּלשׂמחה, לשירה וּלזמרה.

פּלח א': ארך הזמן, כּבוֹד האפנדי, קבוֹר לנוּ את מתנוּ…

סאלם: ראית? אנוּ עוֹמדים בּענין אחד וזה בּן־הכּלב בּא עלינוּ בּענין אחר… אין לוֹ כּל כּשרוֹן ורגש…

פּלח ב': אילוּ לפּחוֹת הכניס הפּוֹל השנה עשׂר “פּריזיוֹת”⁷.

סאלם: ואילוּ הכניס לך הפּוֹל עשׂר “פּריזיוֹת” מה היית עוֹשׂה?

פלח ב': הייתי כּוֹתב לעצמי “כּתוּבּה”⁸.

האשה: בּנביא, יא אפנדי, ראה נא כּמה נשתנה הילד… הבּיטה נא אל הקצף שפּרץ מפּיו!.. בּשם הנביא, כּבוֹד מחלקת־הבּריאוּת, קוּמה ועזרני.

סאלם: שמעי, אשה.

האשה: הן.

סאלם: רצוֹנך, שבּנך יבריא? ערכי לוֹ “לַילה”.

האשה (עוֹשׂה אזנה כּאפרכּסת): בּלילה?

סאלם: ראי בּת־כּלבים שכּמוֹתה?! אוֹמרים לך “לילה”, נשף בּתוֹף וּבחליל.

האשה: לילה? בּנביא, כּי אערוֹך. הרי עלי נדר שאערכהוּ, רק ירפּא לוֹ…

סאלם: אתם בּני־אדם מחוּסרי רגש – וחסל! טבעתם בּכך. מה אעשׂה לכם? שמא אקנה לכם רגש מן השוּק? “מַואל” זה אינוֹ שוה… (מרים את חלילוֹ וּמחלל) לוּ… לוּ… לוּ… (שוֹתק. נפגש בּדממה קרה ואין אחד פּוֹתח פּיו לוֹמר לוֹ דבר) כּן, אבל עוֹדדוּני, הרימוּ קוֹל! היכן אתם?

כּוּלם (בּרטט): אללה⁹!

פּלח ב' (בּהתלבוּת של חנוּפּה): אכן היטבת נגן, מוֹרֵנוּ סאלם.

סאלם: כּן, כּך, כּך, חוֹלה, בּן־חיל אתה.

כּוּלם: אללה! הדרן, סאלם אפנדי!

סאלם: די! עוֹד לא שמעתם כּלוּם. אילוּ שרתי לכם קטע מקטעי ה"מכוֹנה"¹⁰ של עבּד אלמוּטאלבּ מה הייתם אוֹמרים? התקליטים האחרוֹנים, שהגיעוּ אליו מקהיר, זהוּ דבר שלמעלה מן השׂכל! חבל, חבל, אינכם מבינים אפילוּ מה אני סח. נחזוֹר לעניננוּ. שמעוּ נא בּית זה (מחלל).

עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי נכנס וּמפנה לוֹ דרך בּין המוֻן הפּלחים.

עבּד אלמוטאלב: אללה! אללה! איזו מחלקת־בּריאוּת כּאן?

סאלם (מוֹציא את החליל מפּיו וּפּוֹנה אליו. שוֹתק).

עבּד אלמוּטאלבּ: כּל המחלקה היא עכשיו בּרשוּתך?

סאלם: ודאי! מחלקת־הבּריאוּת הטוֹבה בּיוֹתר בּמחוֹז כּוּלוֹ, עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי!

עבּד אלמוּטאלבּ: כּבוֹדך מסדר כּאן נשף?

סאלם (בּקרירוּת): אין זה עסקך.

עבּד אלמוּטאלבּ (נותן עיניו בּפּלחים): והללוּ, חוֹבשי מצנפוֹת הלבד, מי הם? והנשים והילדים בּזבוּביהם וּבלכלוּכם וּבצוֹאתם צפוּפים בּחדר־הבּדיקה מסביבך כּמוֹ בּ"מוֹלד"¹¹.

סאלם:אין זה נוֹגע לך.

עבּד אלמוּטאלבּ: דברים אלוּ אינם מוֹצאים חן בּעיני, “ד”ר סאלם". אמוֹר בּעצמך: אילוּ היה נכנס אצלך מישהוּ מהממוּנים וראָה סדר זה וּתכוּנה זוֹ – כּלוּם לא היה מנכּה לך שׂכר יוֹמַים?

סאלם: עסוֹק בּעניניך, עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי!

עבּד אלמוּטאלבּ: פּלאי־פּלאים!

סאלם: מה לך ולחדר־המרפּאה? מקוֹמך בּלשכּת לבלר המחלקה. אילוּ בּאתי וישבתי אצלך וערכתי לך שׂיחוֹת, היה לך פּתחוֹן־פּה. לכאן אין אתה רשאי להיכּנס אלא בּזמן שהרוֹפא נמצא: תיכּנס, תביא את הדוֹאר ותצא.

עבּד אלמוּטאלבּ (בּחריפוּת): אני אכּנס לחדר החשוּב בּיוֹתר אשר יישר בּעיני. אני בּתוֹרת הפּקיד הגבוֹה בּיוֹתר אחרי הרוֹפא נכנס לכל מקוֹם שאני רוֹצה… ואכּנס לתוֹך עיניך הללוּ.

סאלם: אין כּאן דבר, ששמוֹ פּקיד גדוֹל ופקיד קטן.

עבּד אלמוּטאלבּ: שמע נא, הנער, שמע נא, יא סאלם! בּכבוֻדי, אם לא תקשוֹט עצמך ולא תשׂים קץ לחוּצפּה וחוֹסר־הבּוּשה לא אימנע מלשלוֹח תזכּיר נגדך.

סאלם: תזכּיר? כּתוֹב, אחי, ששים תזכּירים כּאחד. מה תאמר, מה? שאני גנב? לוֹקח שוֹחד? משׂחק בּקלפים? הכּל יוֹדעים את ישרי. (פּוֹנה אל הפּלחים) שמע נא, החוֹלה, אתה והוּא, האם לקחתי מעוֹדי פּרוּטה מכּם?

כּוּלם: “לע”. (לא)!!

סאלם (ממשיך): לכל היוֹתר, לכל היוֹתר אני אוֹהב קצת שׂמחה.

עבּד אלמוּטאלבּ: קצת?

סאלם: בּין כּך ובין כּך – מה חטאתי? אוּלם אני יכוֹל לוֹמר לשנוֹדה¹² הגזבּר והוּא יחבּר תזכּיר של שירוֹת ותשבּחוֹת שיעיף אוֹתך מכּאן, מתלא לאידפוֹ¹³.

עבּד אלמוּטאלבּ (נרגש): מה אמרת?

סאלם: אני אוֹמר דברים נכוֹחים. אני מוֹחי צלוּל. איני חמוֹר. אני אוֹמר, שכּבוֹדך עוֹלה בּמעשׂיך היפים על הכּרוֹז של מחלקת־המדידוֹת ועל גזבּר הנפה¹⁴, אתה מטיל קצבוֹת חדשיוֹת על החנוָנים וּמתקיני ה"בּוּזה"¹⁵ והירקנים בּתוֹרת לבלר מחלקת־הבּריאוּת וּמפקח על מצרכי מזוֹן.

עבּד אלמוּטאלבּ (מטיל מבּט חטוּף על הנאספים): וּמה עוֹד, סאלם?

סאלם: ואני אוֻסיף ואוֹמר, שבּכל לילה ולילה אתה נוֹעד עם מזכּיר הנפה ועם הממוּנה על התחנה ועם המחסנאי של הזבלים החימיים ואתה וכל החבריה יוֹשבים כּל הלילה בּמחסן וּמשׂחקים בּקלפים לאוֹר עששית מספּר 5; ושלשוֹם נפלה קטטה מרה בּיניכם בּשל קלף אחד והעששית נשבּרה – עד שנפלה כּמעט דליקה בּמחסן.

עבּד אלמוּטאלבּ: התבייש, יא סאלם, “יא תלאווי” (איש תלא), הקהל עומד ושומע.

סאלם: לא איכפּת לי…

עבּד אלמוּטאלבּ (בּבקשה ותוֹכחה כאחת): נאה ויאה להשמיע דברים כּאלה בּאזני הקהל!

סאלם: כּך, אלא אם כּן תקשוֹט עצמך מיד, משוּם שלשוֹנך, בּמחילה, גסה וּמזוּפּתת.

עבּד אלמוּטאלבּ: לשוֹני מזוּפּתת? (משנה נעימת קוֹלוֹ): שכחת, יא סאלם, את הלחם והכּבוּשים שאתה לוֹעס בּביתי לקוֹל נגינה של תקליטי מוּנירה וסוּמה ועבּד אל־והאבּ¹⁶, ואתה קוֹרא “הוֹי”! וּפיך מלא ואתה זוֹרק מהתרגשוּת את מצנפתך על הארץ¹⁷.

סאלם: שוּם איש אין לוֹ זכוּת עלי… וגם אתה שוֹכח את הרקיקים החביבים עליך, שאני מכבּדך בּהם.

עבּד אלמוּטאלבּ: איני מכחיש. (משׂיאו לענין אחר) היוֹדע אתה, סאלם? יש לי חדשה, שתוֹציאך מדעתך ממש…

סאלם (בּהתלהבוּת): הגיעוּ אליך תקליטים חדשים מקהיר?

עבּד אלמוּטאלבּ: אֵילוּ תקליטים? חשוּב מזה הרבּה, ויפה מזה הרבּה, חדשה, שמימיך לא שמעת כּמוֹתה.

האשה (חוֹזרת וּמבקשת): אימתי התחבּוֹשת? אימתי, כּבוֹד מחלקת־הבּריאוּת?..

סאלם: סתמי פּיך, אשה. אין לי מנוּחה ממך. תני ואשמע את החדשה הפּלאית.

עבּד אלמוּטאלבּ (לסאלם): היכן היית אמש?

סאלם: (מסתכּל בּוֹ): אצל חואג’ה ג’בּוּר הרוֹקח.

עבּד אלמוּטאלבּ: איבּדת מחצית ימי חייך!

סאלם: כּיצד?

עבּד אלמוּטאלבּ: אתה מכּיר את סוּמה, שאתה שוֹמע אוֹתה בּפוֹנוֹגרף?

סאלם: וּמה איפוֹא?

עבּד אלמוּטאלבּ: היא היתה כּאן אמש.

סאלם: שקר אחד…

עבּד אלמוּטאלבּ: בּכבוֹדך!

סאלם: הישבע נא בּכבוֹד אמך!

עבּד אלמוּטאלבּ: בּכבוֹדה של אמי, כּי סוּמה שרה בּ"סַראיה" (חצר, ארמוֹן) של עיסאוי בּק.

סאלם (מופתע): סוּמה אשר בּ"מכוֹנה"¹⁸?

עבּד אלמוּטאלבּ: אוֹתה סוּמה אשר קטעיה בּ"מכוֹנה".

סאלם: זאת המצוּירת על קוּפסת המחטים?

עבּד אלמוּטאלבּ: וכי יש לך אלף סוּמה בּמצרים?

סאלם: היא היתה כּאן, בתלא?

עבּד אלמוּטאלבּ: מה? אינך מבין ערבית? אני אוֹמר לך, שהיתה בּ"סראיה" של עיסאוי בּק.

סאלם (אחרי שהות): וּבני־אדם ראוּה?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּני־אדם מסלתה וּמשמנה של העיר.

סאלם: וּמה היא? ואיך היא?

עבּד אלמוּטאלבּ: כּלוֹמר?

סאלם (הוזה): בחורה זו, זה מין דבר, מין בריה קרוצה מן האור…

עבד אלמוטאלב: ראה, סוּמה זוֹ אין כּמוֹתה בּכל העוֹלם כּוּלוֹ.

סאלם (לאחר אתנחתא): ונתנה גם קוֹלה בּשיר?

עבּד אלמוּטאלבּ: עד הבּוֹקר. והדוֹקטוֹר שלנוּ היה. מה טעם, למשל, אֵחר היוֹם אל המשׂרד? ואנשים חשוּבים היוּ מוּזמנים אל ה"סַראיה". והבּק הקימקאם וּגדוֹלי הפּקידים והנכבּדים נקוּבי־השם שבעיר, הסוֹלת והשמן…

אלם: ואתה הוּזמנת?

עבד אלמוטאלב: מוּבן

סאלם: יפה מאד. אם כּן לא נשאר אדם בּחוּץ, חוּץ ממני. אני, משמע, אין לי שייכוּת כּלל לסלתה ושמנה של תלא.

עבּד אלמוּטאלבּ: הוֹי, אילוּ ראית אוֹתה שעה ששרה: “אשר אהבתך – מעדני מלך”. התרבּוּש היפה שבּיפים נזרק תחת רגליה.

סאלם: תרבּוּשך אינוֹ נראה מעוּך כּלל.

עבּד אלמוּטאלבּ (מסיר תרבּוּשוֹ וּמסתכּל בּוֹ): הוּא נפל על כּר־המשי, שדרכה עליו.

סאלם: על משי דרכה?

עבּד אלמוּטאלבּ: הוֹי, מטוּמטם שכּמוֹתך! וכי על זכוּכית צריכה היתה לדרוֹך?

סאלם (לעצמוֹ): חבל, חבל!

עבּד אלמוּטאלבּ: ודאי, זה היה ליל־עדנים, לילה ממיטב ימי החיים. מי מאתנוּ תיאר לעצמוֹ, שיחיה ויגיע ויראה את סוּמה כּה קרוֹבה כּמוֹ בּאוֹתוֹ לילה? אך מזלנוּ האיר לנוּ. כּך נגזר עלינוּ לטוֹבה.

סאלם (בּהתרגשוּת חזקה): מחצית חיי הלכה בּגמיעת מים¹⁹, הוֹי, המוּסלמים! ולא היה אדם האוֹהב את הנביא, שיוֹדיעני על כּך?

עבּד אלמוּטאלבּ: לא בּרעש! אמור נא, מי ידע היכן היית אוֹתה שעה?

סאלם: יחרב בּיתך, יא ג’בּוּר. מה יצא לי וּמה יצא ל"חואג’את"²⁰ מבּילוּי זמן בּבית־המרקחת?

עבּד אלמוּטאַלב: כּדי שיראוּך בּאשמוֹרה האחרוֹנה בּלילה גוֹמע שתי כּוֹסוֹת אראק אצל טנאשי המוֹזג.

סאלם: הוֹי, בּני־אדם! הבּיישנים כּבר מתוּ ועברוּ וּבטלוּ מן העוֹלם! אין אנוֹשיוּת ואין אצילוּת בּמקוֹם הזה. אתה, עבּד אלמוּטאלבּ, יוֹדע כּי יש לילה כּזה ואינך אוֹמר לי?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּעצם בּא הענין לפתע פּתאוֹם. וּמעשׂה שהיה כּך היה: הגבירה (סוּמה) נסעה מאלכּסנדריה לקהיר וּבמכוֹניתה חל קלקוּל ליד בּריכת אם־סַבָּע, וּמכּיון שעיסאוי בּק הוּא ממכּריה שׂוֹחחוּ בּטלפוֹן ואז קם עיסאוי בּק ונסע הוּא ואנשיו לבריכת אם־סַבּע והקבּילוּ את פּניה…

סאלם: ועדיין היא בּעיר?

עבּד אלמוּטאלבּ: עכשיו היא נוֹסעת.

סאלם (מתרוֹמם מהר): השבח לאללה!

עבּד אלמוּטאלבּ (מחזיק בּוֹ): מה יש, סאלם, להיכן?

סאלם (מתחמק מידוֹ)) הניחה לי.

עבּד אלמוּטאלבּ: לאן אתה הוֹלך?

סאלם: אראה אוֹתה מרחוֹק… אראה מה טיבה…

עבּד אלמוּטאלבּ: קצת סבלנוּת.

סאלם: אל תפריעני. אין לי ממך אלא הפסדים וּנזקים.

עבּד אלמוּטאלבּ: עדיין אינה נוֹסעת.

סאלם: מנין לך?

עבּד אלמוּטאלבּ: המכוֹנית שלה עוֹדנה שבוּרה ועוֹמדת בּמסילת השׂדוֹת ונהגוֹ של עיסאוי בּק מטפּל בּה מאז הבּוֹקר.

סאלם: משמע, שלא אלך עכשיו?

עבּד אלמוּטאלבּ: אין תוֹעלת בּדבר.

סאלם: ואימתי אראה אוֹתה?

עבּד אלמוּטאלבּ: כּשתבוֹא בּמכוֹנית שלה תמצא את כּל העיר הוֹמה ורוֹגשת ויוֹצאת לקראתה.

(דממת רגע)

סאלם: ראית אוֹתה מקרוֹב?

עבּד אלמוּטאלבּ: “יא סַלאם²¹!” איזה יוֹפי!

סאלם: ושמעת את קוֹלה מקרוֹב?

עבּד אלמוּטאלבּ: “יא סַלאם!” אל תשאל.

סאלם: נאה ויאה! והדוֹקטוֹר גם הוּא שמע וראה?

עבּד אלמוּטאלבּ: כּמוּבן. שמע אוֹתה, ראה אוֹתה ודיבּר עמה.

סאלם: גם חֶבר הנוֹגנים שֶלה?

עבּד אלמוּטאלבּ: לאו, מנגנים שלה בּקהיר. לא היה אתה אלא המַלחין²² שלה זכַּריא וסאמי המשוֹרר המחבּר בּשבילה את השירוֹת והפּזמוֹנוֹת וּ"מסטאֶרו" טוּבּה, האימפּרֶסַריוֹ.

סאלם: בּלבד?

עבּד אל מוּטאלבּ: אבל זוֹ היתה זמרה כּהלכה. איזה ליווּי. מה ליווּי? היא צריכה ליווּי?

סאלם: ואֵחַרתם שֶבת?

עבּד אלמוּטאלבּ: עד עלוֹת השחר. הדוֹקטוֹר שלנוּ עוֹדנוּ יוֹשב שם.

סאלם (נאנח בּצער): אני הוּא שהפסדתי ותעיתי בּתוֹהוּ־לא־דרך.

עבּד אלמוּטאלבּ (בּחיוּך): שמוֹר על בּריאוּתך, סאלם!

סאלם (ממשיך): בּלילה שכּזה אני יוֹשב אצל חואג’ה ג’בּוּר והוּא אוֹמר לי: "מה דעתך על “חוּפּת העוֹנג חוֹפפת על בּבת־עיני”²³? ואני משמיע לוֹ “קטע” והוּא לי מהדברים הישנים עד כּדי יציאת הנשמה מחמת שיעמוּם.

עבּד אלמוּטאלבּ (צוֹחק).

סאלם (מבּיט אליו בּחימה): צוֹחק אתה?

עבּד אלמוּטאלבּ: קיצוּרוֹ של דבר, אפשר ויתמזל מזלך ותשמע את סוּמה עוֹד היוֹם. (פּוֹנה לצאת).

סאלם (בחוֹם): היכן?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּתקליטים החדשים שיגיעוּני (יוֹצא).

(רגע דממה. סאלם יוֹשב עצוּב וּמוּרד ראש).

פּלח א': תן לנוּ, אדוֹננוּ האפנדי, רשיוֹן לקבוּרה. הניחנוּ להוֹציא את הגוּפה.

סאלם (בּרוֹגז עצבים): אני הוּא אשר מַתי ונקבּרתי.

פּלח א': אם כּן קבוֹר לנוּ גם את המת האחר, שלנוּ. עשׂה חסד, למצוָה גדוֹלה תיחָשב לך.

סאלם (כּלא שוֹמע).

הפּלח (בּהתמרמרוּת): אדוֹן, אי־אפשר כּך…

סאלם (לעצמוֹ): אהה… אני הוּא שנקבּרתי.

הפּלח: ואיך זה קרה, שאנחנוּ בּלבד יוֹשבים כּאן בּלי קבוּרה?

הפּלח: “אדוֹן הבּריאוּת”! קבוֹר אוֹתנוּ!

סאלם (בּסערת חימה): כּלוֹמר, אתה רוֹאה, שמצב־רוּחי הוֹלם עכשיו קבוּרתך?

(רגע דממה)

סאלם נכנס למשׂרד כּשהוּא קוֹדר וכעבוֹר רגע נכנסת אחריו משרתת חבּשית כּבת חמש־עשׂרה.

המשרתת החבּשית: הדוֹד סאלם!

סאלם (מרים ראשוֹ): מה רצוֹנך כּאן גם אַת?

המשרתת: לך ודבּר עם גבירתי אשת הדוֹקטוֹר.

סאלם (מסב את פּניו ממנה): איני פּנוּי.

המשרתת: גברתי אוֹמרת לך: קח את החליל וּבוֹא, כּי בּאוּ אוֹרחים לביתנוּ.

סאלם (מבּיט אליה בּרוֹגז קשה): ישמרני האל!

המשרתת: הוֹלך אוֹ לא הוֹלך?

סאלם: איני מבין! רוֹצים, שאעזוֹב את מחלקת־הבּריאוּת, הטלפוֹן, התחבּשוֹת והחוֹלים הצריכים בּדיקה ואלך לשעשע את האוֹרחים?

המשרתת: וּמה הדבר? האינך עוֹזב כּל יוֹם את החוֹלים וחילוּפי התחבּשוֹת ורץ, אם מגיע לאזנך שמץ של בּקשה לחלל בּחלילך? מה יוֹם מימים?

סאלם: כּך הוּא יוֹם זה.

המשרתת: גברתי תכעס: נמצאת אצלה אשת הקימקאם והן רוֹצוֹת לשמוֹע “שבע בּארוֹת” לעבּד אלוַהאבּ.

סאלם: אין היוֹם לא שבע בּארוֹת ולא שבעה דליים.

המשרתת: בּנביא! גברתי תסַפּר לאדוֹני הרוֹפא לכשיחזוֹר.

סאלם: יחזוֹר? מהיכן יחזוֹר?

המשרתת: האם לא קם אמש מחמת מקרה־יריוֹת שקרה?

סאלם: מקרה־יריוֹת?

המשרתת: הבּק הקימקאם דפק אצלנוּ בּחצוֹת הלילה ואמר, כּי בּתחוּמי כּפר אַש־שיך סַלים אירע מאוֹרע־יריוֹת ואדוֹני הרוֹפא קם ונסע.

סאלם: “יריה, זריה” – אין זה מעניני.

המשרתת: כּלוֹמר, אינך נענה, דוֹדי סאלם?

סאלם: הסתלקי, הבּת, מכּאן ואל תוֹסיפי להרתיח את דמַי הרוֹתחים, ואם לאו – אקוּם ואמדוֹד לך מידה ואשבּר את מלתעוֹת־החיה שלך.

המשרתת: אבּא שלי! יהי כן. בּנביא! אם לא תשמע לדברי ולא תבוֹא, דע לך, כּי יוֹם מזוּפּת יבוֹא עליך.

סאלם: אי לך, פּרצוּף של קוֹף, צבע של יוֹד!

המשרתת: חַלְלָן שכּמוֹתך!

סאלם (מתעוֹרר): מה אמרת? מה אמרת?

המשרתת (שמה אצבּעה על פּיה כּמחקה נגינת חליל): לוּ… לוּ… לוּ…

סאלם (בּכעס כּבוּש): סתמי פּיך, הבּת…

המשרתת: אחד שכּמוֹתך המחלל בּחליל בּמחיר כּמה רקיקים!

סאלם (פּוֹנה אל הפּלחים והפּלחיוֹת שלפניו): רוֹאים אתם? בּכבוֹד אמך, לא אניח לך. תפסוּה, ילדים!

המשרתת (בּריצה): הוּי אמא, אמא שלי…

סאלם (צוֹעק): הקיפוּה! תפוֹס אוֹתה, החוֹלה!

המשרתת (צוֹרחת וּבוֹרחת מידי הרוֹצים לתפסה): הוֹי, צרה! הוֹי, יגוֹן! הוֹי, אנחה!

(הרוֹפא בּא כּנגד המשרתת הצוֹעקת, שהחוֹלים מנסים לתפסה)

הרוֹפא: מה כּאן? מה מהוּמה זוֹ?

המשרתת: עזוֹר לי, אדוֹני! אני מתה… הדוֹד סאלם רוֹצה להמיתני…

הרוֹפא (לסאלם): אין כּאן מחלקת־בּריאוּת כּלל! מי שאוֹמר כּך, אינוֹ אלא שקרן, בּמחילה. כּאן בּית־חוֹלים לחוֹלי־רוּח. אתה, סאלם, מתקין לי כּאן בּית־מטוֹרפים?

סאלם: היא מכַנה לי שֵם “חללן”.

הרוֹפא (למשרתת): מה זאת אוֹמרת?

המשרתת: שקרן עד תוֹך בּני־מעיו.

הרוֹפא: קוּמי וּלכי לך.

(המשרתת יוֹצאת).

הרוֹפא (לסאלם): קצר לשוֹנך וחדל מדברים בּטלים וּשמע מה שאני אוֹמר לך. קוֹדם כּל טאטא לי מכּאן את עדר הצאן והבּקר. (מראה על הקהל המצטוֹפף) חיש מהר. אלף פּעמים אמרתי לך, שהחדר שלי אינוֹ דיר בּשביל העדרים הבּאים בּלכלוּכם, כּניהם וצוֹאתם… יַלְלַה! חיש מהר! בּני־אדם בּאים לכאן לבקר.

סאלם: (בּענין): אֵילוּ בּני־אדם?

הרוֹפא: אין זה עסקך. נַקה וסדר את בּית־הבּריאוּת חיש מהר!

האשה: כּבוֹד אדוֹן הדוֹקטוֹר הגדוֹל…

סאלם: (דוֹחפה החוּצה עם שאר הפּלחים): החוּצה, החוּצה!

הרוֹפא: (מפשיל שרווּליו וּפוֹנה אל הכּיוֹר התלוּי על הקיר): אַללה! היכן המים? הבּרז ריק ויבש! וכי לא אמרתי לך, יא סאלם: השכּמת בּבּוֹקר, ראשית חכמה מלא את הכּיוֹר? מה המעשׂה הזה?

סאלם: האם ישבתי בּחיבּוּק ידים? האם איני יוֹשב מאוֹר הבּוֹקר וּמחליף תחבּשוֹת לקהל?

הרוֹפא: לפני התחבּשוֹת למה לא הסתכּלת בּכּיוֹר?

סאלם: (שוֹתק).

הרוֹפא: מה נשתתקת פּתאוֹם? מפּני מה אינך משיב לי?

סאלם (בּלחש): שכחתי.

הרוֹפא: שכחת? תמיד אתה שוֹכח. בּאללה! איני מבין, אדם היוֹשב תמיד ושוֹכח מה הוּא עוֹשה בּעוֹלם הזה?

סאלם (חרישית): צדקת.

הרוֹפא: נוּ, קח את המים וצק על ידי וארחץ פּני.

סאלם: (בּאפתעה): לרחוֹץ? פּני מי?

הרוֹפא: פּני מי? פּנַי. וכי יש כּאן פּנים אחרוֹת?..

סאלם: (בּהיסוס): כּבוֹדך, כּלוֹמר אדוֹני, לא רחץ פּניו הבּוֹקר בּביתוֹ?

הרוֹפא: (בּמבוּכה): בּביתי… אה… בּעצם אני… אוֹמַר לך את האמת: שכחתי.

סאלם (בחיוּך קל מלא זדוֹן): שכחת, אדוֹני, לרחוֹץ פּניך?

הרוֹפא (בּגערה): הן, שכחתי, וּבכן מה קרה וּמה התחוֹלל?

סאלם (בּנעימת נימוּס): לא, לא־כלוּם. וכי אמרתי, שקרה אוֹ התחוֹלל משהוּ? (הוֹלך וּמביא את הכּד מן החלוֹן).

הרוֹפא: (פּוֹשט ידיו כּשהסבּוֹן על פּניו ועיניו עצוּמוֹת): צק מים וּמנע עצמך מדברי הבל, מחוּסר־בּוּשה שכּמוֹתך! סאלם (מוֹחה): אין אני מחוּסר־בּוּשה. אני תוֹפס ענין כּשהוּא מרחף עדיין, כּבוֹדך לא רחץ פּניו בּביתוֹ משוּם שהיה עֵר בּלילה²⁴.

הרוֹפא (זוֹקף ראשוֹ וּפוֹקח עיניו מתוֹך הסבּוֹן): אני… היכן הייתי עֵר הלילה?

סאלם (בּנעימת ערמה): רצוֹני לוֹמר, אדוֹני היה עֵר בּמקרה שקרה, מקרה־יריוֹת, בּסביבת הכּפר שיך סלים.

הרוֹפא:הן, הן, כּך הוּא הענין בּדיוּק.

סאלם (בּזדוֹן): לא כן? אדוֹני שכח פּשוּט.

הרוֹפא: כּן, בּאמת שכחתי…

סאלם: וּמהוּ האיש השוֹכח תמיד?

הרוֹפא: וּמהיכן ידעת, שהייתי מחמת מאוֹרע בּסביבת כּפר השיך סלים?

סאלם: כּלוּם אנוּ יוֹשבים כאן וּמשׂחקים? וכי לא הגיעה הבּוֹקר שׂיחה טלפוֹנית מאוֹתוֹ כּפר בּשעה שכּבוֹדוֹ עוֹד לא הגיע כדי לנתח גוּפתוֹ של ההרוּג?

הרוֻפא: מה אתה סח, סאלם? שׂיחה טלפוֹנית?

סאלם: כּך, כּך השיבוֹתי: “הדוֹקטוֹר קם, הוּא וּכבוֹד הקימקאם, לפני שעה בּערך”. האם לא יצא אדוֹני יחד אתוֹ?

הרוֹפא: אימתי קמתי? אימתי? (תוֹפס את הענין) הן, הן, קמתי, ודאי קמתי ויצאתי עם הקימקאם.

סאלם: כּך השיבוֹתי להם.

הרוֹפא: ואוֹתוֹ הרוּג נפל… הלילה?

סאלם: האם כּבוֹדוֹ לא ניתח את גוּפוֹ?

הרוֹפא: אה… אה… ודאי.

סאלם (בּערמת זדוֹן): ודאי, ודאי…

הרוֹפא:והשׂיחה הטלפוֹנית אימתי היתה?

סאלם: אמרתי לאדוֹני: הבּוֹקר.

הרוֹפא (מהרהר): הרוּג… מיריה?

סאלם: אדוֹני מיטיב לדעת ממני..

הרוֹפא: הן, הן, ודאי. לך והוֹצא את שאר הקהל החוּצה.

סאלם: שכחתי לספּר לאדוֹני ידיעה חשוּבה.

הרוֹפא: וּמה עוֹד?

סאלם: עיסאוי בּק שלח להזמין את כּבוֹדוֹ אל ה"סראיה" להאזין לזמרת הגברת סוּמה מקהיר.

הרוֹפא (בּאי־רצוֹן): יוֹדע… למשל, אימתי?.. כּלוֹמר, אימתי היה מעשׂה?

סאלם: אתמוֹל, וגם הזמינוּ את עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי.

הרוֹפא: מי אמר לך, שהזמינוּ את עבּד אלמוּטאלבּ?

סאלם: הוּא אוֹמר, שהיה מוּזמן.

הרוֹפא: שקרן! הלה עמד על מפתן השער הגדוֹל יחד עם ה"אַגוּאַת"²⁵ והנהגים.

סאלם: אדוֹני ראה אותו?

הרוֹפא: רצוֹני לוֹמר, הבחנתי בּוֹ בּעברי בּמקרה ליד ה"סַראיה".

סאלם: אם כּן, לא היה מוּזמן פּנימה עם סלתה ושמנה של העיר ולא השליך את תרבּוּשוֹ…

הרוֹפא: יכוֹל היה לזרוֹק את תרבּוּשוֹ החוּצה, אל הגוֹרן.

סאלם: לאו, לאו – על כּר המשי.

הרוֹפא: תבין, שזה היה נשף מיוּחד, שאין בּו מוזמנים ואין בּוֹ מכוּבּדים: כּל המסוּבּים היוּ בּסך־הכּל שבעה.

סאלם (בנעימת זדוֹן): ואדוֹני ראה אוֹתם וספר וּמנה, שהם שבעה בּמספּר בּעברוֹ בּמקרה ליד ה"סַראיה"?

הרוֹפא: מוּבן,.. פּירוּשוֹ… רצוֹני לוֹמר… הסתלק מכּאן, מחוּצף ללא טיפּת בּוּשה!

סאלם (זז ממקוֹמוֹ לצאת): האשמה בּי! טעיתי…

הרוֹפא: מה לך אצל דברים מעין אלוּ? איני מחוּיב לגלוֹת לך את סוֹדוֹתי הפּרטיים. איני חסר אלא זה!

(שוֹמע קוֹל צפירת מכונית בּחוּץ)

סאלם (צוֹעק): ה"טרוֹמבּיל"!

הרוֹפא (בּהתלהבוּת): הן, בּאוּ. שמע, סאלם, מהר והכנס את קהל החולים לחדר המחסן וּנעוֹל בּפניהם את הדלת. איני רוֹצה בּשבט מלוּכלך זה בּאוּלם. עשׂה חסד, סאלם… עזוֹר לי בּטוּב טעמך.

(סאלם יוֹצא בּריצת־רגלים מלא שׂשׂוֹן ושׂמחה. הרוֹפא מתקן את לבוּשוֹ בּחפזוֹן ועוֹמד עמידה מלאכוּתית. נכנסים סוּמה וּסביבה עיסאוי בּק, סאמי, זכּריא, האימפּרסריוֹ טוּבּה והקימקאם מאחריהם)

הרוֹפא (נחפּז לקראתם): בּרוּכים הבּאים! בּרוּכים הבּאים! בּרוּכים, בּרוּכים!

סוּמה: אמרתי, עלי להיפּרד ממך טרם אסע לקהיר. והנה בּאתי, דוֹקטוֹר, כּאשר הבטחתי.

הרוֹפא: תוֹדוֹת מאליפוֹת! אסיר־תוֹדה על שהוֹאלת וּבאת. מחלקת־הבריאות הזהירה עם בוֹאך. נתכּבּדנוּ בּבוֹאך. נתכּבּדנוּ! קפה, יא סאלם!

סאמי (פּוֹנה כּה וכה וּמסתכּל בּפּינוֹת): זוֹהי מחלקת־הבּריאוּת?

הרוֹפא: הכלּ לפי היכוֹלת, “צחיה” של ערי־השׂדה. לא מוּתקן כּראוּי ולא נקי בּיוֹתר.

עיסאוי בּק: אמרתי לך כּבר, דוֹקטוֹר, הוֹדיעה למחלקה הנאוֹתה ואסַייד את הקירוֹת לבן וצח ואצבּע אוֹתם בּצבע שמן.

סוּמה: בּית זה שלך הוּא, יא עיסאוי?

הקימקאם: העיר כּוּלה היא כּמעט רכוּשוֹ של עיסאוי בּק.

עיסאוי (לאימפּרסריוֹ וזכּריא המסתכּלים בּלוּח בּחינת הראייה שבּאחת הזויוֹת): אל תתקרב, “אוּסתאז”²⁶ זכּריא. וגם אתה “מאסטאֶרוֹ” טוּבּה, מה לך שם? הסתלקוּ, עוֹד מעט והרוֹפא יבדוֹק אתכם. (לרוֹפא) אחרי שעזבת אוֹתנוּ, דוֹקטוֹר, בּשׂדה נפל פּחד רכיבה על סוּס על ה"מאסטאֶרוֹ" טוּבּה. הבאנוּ לוֹ סיָחה. נראה, שעלה על דעתוֹ של הפּרש להשׂיג את ה"אוּסתאז" זכּריא וּבהדהירוֹ את רכוּבוֹ²⁷ התחיל מתנדנד ונפל לתוֹך התעלה.

(הכּל צוֹחקים)

זכּריא: תן שבח והוֹדיה לבּוֹרא, שהתעלה יבשה היתה. אילוּ היתה אַמת־המים עוֹברת בּתוֹכה, היה טוּבּה טוֹבע: שכּמוֹתוֹ אינוֹ צף, כּי אכזבתוֹ כּבדה…

סוּמה (צוֹחקת): אכן, דוֹקטוֹר, צחקנוּ כּהלכה.

טוּבּה: מה יש? אין נוֹפל אלא בּן־חיל, משל הדיוֹט אוֹמר.

הרוֹפא (צוֹחק): וה"אוּסתאז" זכּריא?

זכּריא: זכּריא מאוּכזב, שלא נפל ולא הוֹכיח, שבּן־חיל הוּא. (צוֹחקים)

סאלם (על מפתן הדלת): כּבוֹד אדוֹני הדוֹקטוֹר! אדוֹני הדוֹקטוֹר!

הרוֹפא (נבהל בּמקצת): מה יש? מה קרה?

סאלם (בּלחש): ענין חשוּב.

הרוֹפא (ניגש אל הדלת): מהר ואמוֹר!

סאלם (בּלחש לחצאים): תשיר נא הגברת “מַואל”.

הרוֹפא: זהוּ הענין החשוּב?

סאלם: ואם לאו, תזמר “אשר אהבתך מעדני־מלך”…

הרוֹפא: רחמנא ליצלן! זה הקפה, אשר אמרתי לך להביאוֹ על כּנפי המהירוּת?

סאלם (לוֹחש): אין לנוּ די ספלים. בּיתוֹ של הקימקאם קרוֹב ושלחנוּ לשם לשאוֹל שני ספלים.

הרוֹפא: הס! הנמך קוֹלך! (מבחין בּעבּד אלמוּטאלבּ העוֹמד מאחרי הדלת בּלי תרבּוּש וּמעיל). ואתה מה לך שם, עבּד אלמוּטאלבּ אפנדי?

עבּד אלמוּטאלבּ: בּאתי לקחת את הדוֹאר.

הרוֹפא: המתן קצת, הלא עיניך הרוֹאוֹת, שאין זה דבר בּעתוֹ. (חוֹזר אל אוֹרחיו המשׂוֹחחים בּיניהם, מתלוֹצצים וצוֹחקים) כּבוֹד רב עשׂית לנוּ וּלתלא עירנוּ בּביקוּרך, גברת סוּמה!

סאמי: קוּמוּ ונלך.

סוּמה: עיפת מהר, סאמי? טוֹב, לכוּ ונלכה.

הרוֹפא: כּל עוֹד לא שתיתם את הקפה לא יתכן ללכת מפּה.

זכּריא: כּיצד נסע והמכוֹנית של הגברת מקוּלקלת ונמצאת בּדרך בּין השׂדוֹת?

עיסאוי: היית בּן־חיל, אוּסתז זכּריא, אילוּ שיכנעת את הגברת שתכבּדנוּ ותשב עמנוּ עוֹד לילה אחד. מה החפּזוֹן?

טוּבּה: לאו. עשׂה עמנוּ חסד, יא בּק! אי־אפשר לדבּר על כּך. הגברת צריכה להיוֹת הלילה בּקהיר.

סוּמה: נכוֹן, צריכה אני לנסוֹע מיד לקהיר.

עיסאוי: אם כּן, הרי ה"פּאקארד" שלי יסיעך. לשׂמחתי המכוֹנית חדשה, קיבּלתיה לפני שלוֹשה ימים ועדיין לא נסעתי בּה. איני יוֹדע אמנם אם תמצא חן בּעיניך.

טוּבה: תמצא חן בּעינינוּ. מאד מאד.

סוּמה (בּנעימת מחאה ותוֹכחה): טוּבּה! לאו, עיסאוי בּק… תוֹדה, איני יכוֹלה.

סאמי: אנוּ נוֹסעים בּרכּבת.

סוּמה: יפה, נסע בּרכּבת. התחנה קרוֹבה (פּוֹנה אל החלוֹן, שמבּעדוֹ נראה הסימאפוֹר של הרכּבת).

עיסאוי: לא פּיללתי, שבּענין פּעוּט כּזה תתעקשי וּתסרבי.

סוּמה: לא נתכּוונתי לכך.

עיסאוי: על כּל פּנים לא קיויתי ליחס כּזה.

סוּמה: וּמה תאמר אם המכוֹנית שלי תוּקנה? אין זה מתקבּל על הדעת, שלא תיקנוּה עדיין. אוּלי אפשר לשלוֹח מישהוּ אל הנהג?

הקימקאם: מיד נשלח פּקיד משטרה לבריכת אס־סַבּע.

עיסאוי: ועל צערנוּ אין את נוֹתנת דעתך כּלל?

סוּמה: בּאללה, יא עיסאוי!

(סאלם נכנס כּשהוּא נוֹשׂא מגש גדוֹל ועליו ספלי קפה שוֹני גוון וצוּרה, צלחת רקיקים וכוֹסוֹת מים.

סאלם פּניו מאירוֹת, ראשוֹ זקוּף. מתקרב אל המסוּבּים בּצעדים הססנים).

הרוֹפא (לסאלם): קרב! (מבּיט אל המגש ואוֹמר בּלחש): מה זה? רקיקים! (בּהתפּעלוּת) לעילא וּלעילא, יא סאלם! מעשׂה רב עשׂית. אתה נפלא היוֹם.

סאלם (מגיש לסוּמה את המגש זקוּף־ראש): התכּבּדי!

סוּמה: כּל כּך הרבּה? לא אוּכל, רב תוֹדוֹת! זה עתה אכלנוּ פּת־שחרית אצל עיסאוי בּק.

סאלם: אין זה אוֹכל, גברתי. רקיקים כּאן!

סוּמה: אוֹדך. תן לי רק ספל קפה.

הרוֹפא: הרקיק הוּא מאכל קל ונוֹח לעיכּוּל, גברת סוּמה.

סאלם: רקיק הוּא מאכל מעוּלה ונמס על החך.

הרוֹפא (נוֹזף בּסאלם): אַל תרבּה דברים!

סאלם (מחזיק את ספל הקפה בּיד אחת והמגש בּיד שניה וּמגיש את הספל לסוּמה): עיסת הרקיק, גברתי, נלוֹשה בּחלב חמוּץ טרי. אכן יוֹמנוּ זה צח כּחלב.

(הספל נוֹפל מידוֹ על סוּמה והקפה נשפּך על שכמיתה. היא קוֹפצת על רגליה ואחריה קמים כּל המסוּבּים נבוּכים. פני סאלם צהוּבּוֹת וּשחוֹרוֹת חליפוֹת).

הרוֹפא (בּחימה): יוֹמך זה כּעִטרן לכל דבר! איך אַראה את פּני?

סאלם (סוֹטר על לסתוֹתיו שלוֹ): איך אַראה אני את פּני אני, הוֹי בּני־איש!

סוּמה: למזל ולברכה!

הקימקאם, טוּבּה, זכּריא (לסאלם): תן מהר מגבת נקיה.

סאלם (בהוּל ונבוֹך): מגבת לפּנים אוֹ מגבת של בּית־מרחץ?

הרוֹפא: אני מצטער מאד, גברת סוּמה.

הקימקאם (לסוּמה): סבוּרני, מוּטב שתפשטי את השכמיה ואנוּ נמצא לה תקנה. (סוּמה מסירה את השכמיה מעליה וּמוֹסרתה להם)

עיסאוי (לטוּבּה וזכּריא): נצא ונשטיח את השכמיה בּחַמה.

זכּריא (מבּיט סביבוֹתיו): כּאן סבּוֹן וּברז. שׂים, טוּבּה, את השכמיה מתחת לבּרז.

(ניגשים לבּרז של הכּיוֹר התלוּי)

טוּבּה (פּוֹתח את הבּרז): בּבּרז אין טיפּת מים!

הרוֹפא (מתעוֹרר): יקלל אללה את הנער, את סאלם. שכח למלא את הכּיוֹר.

טוּבּה (בּאירוֹניה): מה מבוֹרך מזלך בּסאלם זה, דוֹקטוֹר!

עיסאוי: הדרך הטוֹבה בּיוֹתר היא לשפשף את השכמיה בּקצת בּנזין של המכוֹנית. בּוֹאוּ! תן, יא טוּבּה, את השכמיה וּבוֹאוּ אחרי אתה והוּא…

(הכּל יוֹצאים בּשכמיה, חוּץ מסאמי המשוֹרר, שאינוֹ זז ממקוֹמוֹ כּל שעת הבּיקוּר).

סוּמה (לסאמי): מסכּן הוּא החוֹבש, כּמדוּמה לי.

סאמי (בּקרירוּת): אה…

סוּמה: רוּחך אינה טוֹבה עליך, סאמי?

סאמי (בּנעימה פּוֹשרת): לאו.

סוּמה: מה לך? משאתה רוֹאה אדם אחד מתיחס אלי בּעדינוּת מיד אתה רוֹגז… את עיסאוי זה אני מכּירה לא מאתמוֹל. התנהגוּתך זוֹ אינה מוֹצאת חן בּעיני. אין זה יאה כּלל, שפּרשת כּל הלילה מן הציבּוּר וישנת. עוֹד נבוֹא בּחשבּוֹן על כּל אלה, אוּלם אחר־כּך, עכשיו אינוֹ זמן של דיבּוּר.

סאמי: אין רצוֹני לשמוֹע מפּי כּבוֹדך שוּם דיבּוּר.

סוּמה: אני מוֹדה לך.

סאמי (כּעבוֹר רגע): עיסאוי זה שלך דמו כבד²⁸.

סומה: הוּא מכבּיד על לבּך בּלבד…

סאמי: הן, לבּי בּלבד… לבּי, שממנוּ יצאוּ השירים והרננוֹת אשר עשׂוּ אוֹתך מלכּת הזמרה ויצרוּ לך כּתר וכסא־מלכוּת וּנתינים. לא מלבּוֹ של עיסאוי ולא מלבּוֹ של זַיד ועוֹמר²⁹, מלבּי אני.

סוּמה: בנביא! דום, הרגזתני ב"לבך" זה.

סאמי: תודה.

סוּמה: כּך אתה גוֹמל לי, יא סאמי, על יחסי לך ורחמי עליך בּמשך כּל הזמן!

סאמי: רחמיך? מספּיק! איני רוֹצה לשמוֹע ממך דבר. אמרת לי אחת בּפנַי – וּמספּיק.

סוּמה: מה אמרתי?

סאמי: כּל זה היה מתוֹך רחמים?

סוּמה: ודאי.

סאמי: זה אשר יגוֹרתי.

סוּמה: מה יגוֹרת?

סאמי: יגוֹרתי, שאהבתך לי היא מתוֹך רחמים…

סוּמה (מאזינה לרעש המגיע מִן החוּץ): שקט!

(מן הפּרוֹזדוֹר נשמעים קוֹלוֹת ודברי קטטה)

הרוֹפא (בּלחש הנשמע מהפּרוֹזדוֹר וּבכעס כּבוּש): אתה משחיר את הפּנים; אתה לא תצלח לשוּם דבר; לא לעבוֹדה נוֹצרת.

סאלם (משם): בּעיקר חרדתי לספלים של הבּק הקימקאם.

הרוֹפא: שתוֹק! הנמך קוֹל³⁰!

סאלם: האמת היא, שקילקלתי וסיימתי סיוּם מזוּפּת – וחסל! זה גוֹרלי! מה אוֹמר וּמה אעשׂה? אם אתה כּוֹעס קוֹרט³¹, הרי אני כּוֹעס עשׂרים וארבּעה קוֹרט. וכי מדעתי קרה כּך על ידי לגברת סוּמה? מעשׂה המזכּני לתליה. הבא חבל מן המחסן וּתלה אוֹתי עליו – וסוֹף פּסוּק!

(סוּמה מחייכת. הדין והדברים נמשכים. נכנסים עיסאוי, הקימקאם וכל אלה שיצאוּ, אחריהם הרוֹפא וסאלם).

הרוֹפא (לסאלם בּקוֹל): כּל זמן שאתה עוֹסק בּחלילך לא תצא כּל טוֹבה ממך.

סאלם (בּרוֹגז): קוֹדם כּל אבקשך לא להזכּיר “חליל” וּ"מחלל".

הרוֹפא: וּמה אוֹמר? יוֹדע נגן, זַמָר? צא החוּצה. (סאלם יוֹצא)

הקימקאם: סאלם זה לא תמצאוּ בּכל העיר מיטיב־נגן בּחליל כּמוֹתוֹ.

עיסאוי: זהוּ סאלם המפוּרסם מאד בּתלא.

סוּמה: כּך הוּא סאלם שלך, דוֹקטוֹר?

הרוֹפא: כּך הוּא בּן יקיר זה. אילוּ היה רוֹפא אחר בּמקוֹמי כּבר היתה רגלוֹ מסוּלקת מכּאן. לפני שנה התאהב בּצוֹעניה אחת הנוֹתנת קוֹלה בּרינה וּמרקידה את רגליה ואבריה על גבּי קנה־סוּכּר לפני קהל ועדה. זוֹ נכנסה לוֹ עד למוֹח עצמוֹתיו. עזב את ה"צחיה" ואת העבוֹדה ורץ אחריה. חיפּשׂתי אוֹתוֹ שבוּע ימים, לא רציתי להוֹדיע לממוּנים מחשש תוֹצאוֹת בּשביל סאלם. וּלבסוֹף חזר וּשמה של אוֹתה צוֹעניה מקוּעקע בּזרוֹעוֹ.

(סוּמה צוֹחקת בּהנאה)

הרוֹפא: והשנה כּמעט המית לי חוֹלה.

כּוּלם: כּיצד?

הרוֹפא: כּמנהגוֹ הוּא ער בּלילוֹת וכל היוֹם הוּא מתנמנם. יוֹם אחד ואני עוֹשׂה ניתוּח לחוֹלה וסאלם עוֹמד על ידי ונוֹתן נַרקוֹזה. אמרתי לוֹ: שׂים לב ואל תסיח דעתך ותן לחוֹלה נרקוֹזה דרגה ג'. אם תתן לוֹ חריפה מזוֹ תעלה נשמתוֹ לשמי־שמים. זכוֹר ואל תשכּח! וסאלם דְנָן משיב לי: “אל תירא ואל תפחד. הכּל יהיה בּסדר”. סמכתי עליו והייתי עסוּק בּמלאכת הניתוּח. פּתאוֹם הבחנתי, שהחוֹלה שלי מכחיל והוֹלך מרגע לרגע. פּניתי כּה וכה והנה סאלם עוֹמד נרדם ונוֹחר וידוֹ אוֹחזת בּנרקוזה דרגה א'… נתמלאתי חימה וסטרתי לוֹ על לחיוֹ אחת וּשתים. הוּא נתעוֹרר, כּמוּבן, משנתוֹ. אוֹתה שעה נשבּעתי, שלא יעמוֹד על ידי בּשעת ניתוּח.

הקימקאם: לעוּמת זה מצטיין הוּא בּחתוּנוֹת. (לסוּמה): הגברת, כּמוּבן, לא שמעה עוֹד נגינת חלילוֹ של סאלם. בּאללה! לא רע, כּלל לא רע.

סוּמה: האוּמנם?

עיסאוי: אין שׂמחה בעיר, שסאלם לא יִשְׂמַח וִישַׂמַח בּה.

טוּבּה: פלא! זה הנער ה"תמרג’י" (החוֹבש) אשר שפך את הקפה?

זכּריא: משל הדיוֹט אוֹמר: כּהן ונביא.

סוּמה (צוֹחקת): רצוֹני לשמעוֹ.

הרוֹפא: מה תשמעי? זה חליל כּפרי, חליל של פּלחים…

(מבּחוּץ נשמע קוֹל חליל המנגן “מַואל”)

טוּבּה (בּקריאוֹת עידוּד): אללה! אללה! רפאוּת לעצמוֹתיך, סאלם! (נגינת החליל נמשכת בּלי הפסק)

זכּריא (בצעקה): אשריהם, אשריהם של אלוּ שאינם כּאן.

(צוֹחקים)

הרוֹפא (יוֹצא ועוֹמד בּפּתח): יא סאלם! חדל מחרפוֹת וּבוֹשת פּנים. לך לעבוֹדתך. יש לך חוֹלים. החלף להם תחבּשוֹת.

סאלם (כּלא שוֹמע): “מַואל” זה הוּא רע – יש טוֹב ממנוּ. (כּוּלם מגלים קוֹצר־רוּח, חוּץ מסוּמה). כּדי לעשׂוֹת רצוֹן “זמיר־המזרח” אחלל “מַואל” אדוֹם וּ"מַואל" ירוֹק.

הרוֹפא (כּמוֹ על גבּי גחלים): טוֹב… פּסוֹק פּסוּקך – וחסל!

סאלם (נכנס בּצעדים רוֹפפים וּמשנמצא בּקרבת סוּמה אין החליל נשמע לוֹ. בּהתרגשוּת): בּגוּפי וּבנפשי אשרת את כּתר הזמרה. בּשעה זוֹ, רבּוֹתי, איני בּטוּח אם איני בּעוֹלם התוֹהוּ. מי פּילל וּמי מילל, שאחיה ואגיע ואראה את הגברת שבּ"מכוֹנה", אשר שמה מלא עוֹלם, ורק כּפסע בּיני וּבינה…

האשה (בּראש המוֹן החוֹלים וחבוּשי תחבּוֹשת המתקרבים לדלת): הוֹי, אדוֹן־הבּריאוּת! אדוֹן־הבּריאוּת!

הרוֹפא: סאלם! לך החלף תחבּשוֹת. החוֹלים מחכּים לך. חדל לך לשעוֹת לדברי הבל.

סאלם (כּלא שוֹמע, ממשיך בּהתלהבוּת): ארוּר אבי החוֹלים ואביו של זה שיחליף להם. בּני־אדם! עייפתי עד מות מעבוֹדה זוֹ. בּנגינה חשקה נפשי. אהה, גברתי! קני אוֹתי, בּלא מחיר. קני אוֹתי. עקבוֹת נעליך אנשק. העסיקי אוֹתי כּעוֹזר לטבּח. ואם לאו, צבּעי את פּני בּשחוֹר ועשׂיני עבד ואעבדך בּכל עבוֹדה בּבּית וּבשׂדה.

(סוּמה וכל הפּמליה נפרדים מהרוֹפא. סאלם שנסתלק חוֹזר מהר וּבידוֹ מעיל ותרבּוּש)

הרוֹפא: מהיכן הבאת את המעיל והתרבּוּש?

סאלם: סוֹד בּדבר. (מרים את קוֹלוֹ): חיה בּטוֹב, אדוֹני הדוֹקטוֹר דרוֹש בּשלוֹם “הגברת הגדוֹלה” (האשה) ו"הגברת הקטנה" (הבּת) וּבשלוֻם כּל בּני הבּית וּבתוֹכם גם נערת הבּית מרג’אנה, אשר צבע פּניה כּצבע היוֹד.

(הוֹלך אחרי פּמלית סוּמה והמלַוים אוֹתה)

בּחוּץ נשמעים קוֹלוֹת ודברי רוֹגז ותחנוּנים של החוֹלים והמבקשים רשיוֹנוֹת לקבוּרה.

עבּד אלמוּטאלבּ (מתפרץ אל החדר בּלי נשימה): יא דוֹקטוֹר! מי לקח את מעילי ותרבּוּשי מעל הקוֹלב? (מסתכּל בּכל פּינות החדר) אין איש. (יוֹצא וקוֹרא בּקוֹל): יא סאלם, יא סאלם!…

א

השיך עַמַאר סַעַדַאוִי ישב בּדירתוֹ שבּכפר ש. ואכל פּת־שחרית עם ידידוֹ הנאמן השיך זַכַּרִיָא. הוּא ישב דוּמם, מוּרד־ראש וּמבּטיו הנוּגים והנרגשים מרחפים בּעוֹלמוֹת בּלתי־נראים. הוּא מוֹשיט ידוֹ מדי פּעם בּפעם אל הקערה, מוֹציא ממה שבּתוֹכה, שׂם בּפיו ולוֹעס מעשׂה מוּכני.

פּתאוֹם נכנסה אוּם שֶלֶבִּיה¹, המשרתת הזקנה שלֹו, ניגשה אליו בּמהירוּת שלא כּדרכּה, גחנה עליו ולחשה כּמה מלים על אזנוֹ. כּששמע נזדעזע וקפץ ממקוֹמוֹ. בּעיניו שאדמוּ הבּיט אליה בּכעס וצעק:

“בּתי נַגִ’יָה חזרה? אין לי בּת בּשם זה! צאי מלפני, אשה, אם לאו אשבּוֹר את מקלי על ראשך”.

השיך סעדאוי פּנה אל ידידוֹ השיך זכּריא ואמר לוֹ בּקוֹל קטוּע ורוֹעד מהתרגשוּת:

“זה עשׂר שנים שגירשתיה מבּיתי. כּכלבּה גירשתי. היא בּכתה וּביקשה מחילה, אך איך אמחל לה בּהמירה את כּבוֹדי, כּבוֹד אביה, בּקלוֹן נצח. הייתי בּשל מעלליה למשל ולשנינה בּכל מקוֹם וּפינה. איני יכול לנשׂוֹא עין אל אדך… לא ולא… לא הייתי אכזרי… ראוּיה היתה למוּת על פּשעה…”

עיניו הלכוּ והאדימוּ והוּא טפח על חזהוּ:

“בּת שש־עשׂרה ממיטה על אביה חרפּה כּזאת. שנה תמימה הוֹליכתני שוֹלל: חיה בּביתי וּפוֹשעת ואני לא ידעתי דבר…”

השיך זכּריא שידל אוֹתוֹ והרגיעהוּ. שני הידידים חזרוּ לאכילתם. אכלוּ בּנחת. השיך עמאר סעדאוי הוֹריד ראשוֹ ושקע שוּב בּדוּמיתוֹ העמוּקה. כּעבוֹר שעה קלה קם השיך זכּריא ונפטר מידידוֹ. סעדאוי נשאר יחידי וישב שעה ארוּכּה. לעיני רוּחוֹ עבר עברוֹ הרחוֹק. נג’יה בּתוֹ היא ילדה קטנה. הוּא נוֹשׂאהּ על גבּוֹ כּדי לשעשעה. יוֹצא אִתה אל השׂדה וּמוֹסר לה את אַפסר הגַ’מוּס והיא נוֹהגת בּוֹ כּרצוֹנה. הוֹלך אִתה אל השוּק למען תבחר לעצמה מיני־מתיקה כּרצוֹנה. הוּא רוֹאה אוֹתה צוֹחקת, מנתרת לעוּמתוֹ כּיוֹנה שקטה, מטילה את עצמה אליו וּמחבּיאה את ראשה הקטן בּחזהוּ… וּבהגיע זמן שינה הוּא מציע לה מיטתה בּחדרוֹ, שר לה בּשירים וּמספּר לה סיפּוּרים משעשעים כּאם רחמניה.

דמעוֹת פּרצוּ פּתאוֹם מעיניו. הוּא לקח את ה"קוֹראן" שלוֹ, פּתחוֹ וניסה לקרוֹא בּוֹ, אוּלם מבּטוֹ הנבוֹך והנרגש תעה בּאוֹתיוֹת הספר.

ב

אוּם שֶלֶבּיה נראתה על מפתן הפּתח. היא התחילה מתקרבת אל השיך עמאר בּצעדים אטיים ספוּגי־פּחד. הוּא לא שׂם לב אליה. היא ישבה בּקרבתוֹ והתחילה מנענעת בּאצבּעוֹתיה את רגלוֹ בּשקט וּבזהירוּת. משהרגיש בּה קם נסער ואמר:

“הזהרי מלדבּר עליה”.

הזקנה נתלתה בּ"עבּאיה" שלוֹ, בּוֹכה ואוֹמרת:

“רחמים, אדוֹני, רחמים! היש דבר טוֹב ויפה מרחמים?”

“אין אני יוֹדע דבר, ששמוֹ רחמים”.

האיש רעד וּפניו פּני־להבים. האשה נדחפה אליו ואמרה:

“היא בּביתי וּמחכּה לבוֹאך”.

השיך סעדאוי דחף אוֹתה בּכוֹח וצעק:

“צאי, צאי מכּאן אשה!”

“היא מבקשת לראוֹתך לפני מוֹתה… היא גוֹססת!..”

“מוּטב שתלך אל אש הגיהינוֹם!..”

“הרי חזרה אליך בּתשוּבה כּדי למוּת בּזרוֹעוֹתיך”.

סַעדאוי יצא סוֹער וּמסוֹער ולא ידע לאן יפנה. הרוּח הנוֹשבת לוֹהטת כּיוֹצאת מתוֹך תנוּר מוּסק. נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע קוֹל נעלם הקוֹרא בּלי הרף “נג’יה בּאה, נג’יה בּאה”. אותו קוֹל התאחד עם הד הצעדים ונדמה לוֹ – צעדיו הם החוֹזרים וּמשמיעים את הקוֹל ההוֹלך וּמתגבּר, אזניו שוֹמעוֹת אוֹתוֹ מהדי צעדיהן של הבּהמוֹת ומרשרוּש אילנוֹת. כּשעברה חבוּרה על פּניו ושאלה לשלוֹמוֹ נדמה לוֹ, שהיא חוֹזרת בּפניו על המשפּט המוּזר. כל העוֹלם פּוֹער פיו וּמשמיע בּאזניו את מלוֹת המשפּט המדוּבּרוֹת בּגוּפוֹ פּנימה והדיהן מתלבּטים בּאבריו.

הוּא התלבּט בּהליכתוֹ, דמוּתוֹ נתכּרכּמה, הפחידה ועוֹררה רחמים כּאחד. עלה בּדעתוֹ ללכת אל בּית־הקפה, כּדי להתפּוֹגג בּמקצת. הוּא נטה אל הדרך המוֹבילה לשם, המריץ צעדיו כּאילוּ נוֹעד שם עם מישהוּ וחוֹשש שמא יאַחר… כּעבוֹר שעה קלה מצא את עצמוֹ לפני בּית הידוּע לוֹ יפה־יפה. הוּא נזדעזע וּצעדיו סמרוּ בּעמדוּ ליד הפּתח. פּתאוֹם צעק:

“היכן אַת נג’יה?.. היכן את?..”

הוּא נדחף לתוֹך החדר. ראה דמוּת כּחוּשה שׂרוּעה על הארץ והיא משיבה לוֹ בּחוּלשה:

“אני כּאן, אבי…”

השיך עמאר הטיל את עצמוֹ ליד בּתוֹ והתחיל לדבּר כּשדמעוֹת חוֹנקוֹת אוֹתוֹ:

“נג’יה בּתי, חביבתי, נג’יה, בּתי, חביבתי…”

בּוּלמוֹס של בּכי עז תקף את שניהם. האב החזיק את בּתוֹ הגוֹועת בּזרוֹעוֹתיו והיא נתלתה בּוֹ בּחזקה כּחוֹששת שמא יברח ויתעלם. שניהם היוּ דמוּמים. היוּ רגעים אלה רגעי גילוּי והבנה הדדית בּין האב וּבתוֹ. הכּל נעלם. הזמן כּאילוּ נסוֹג אחוֹרנית. שעה קלה זוֹ מחקה כּבמטה קסמים שנים ארוּכּוֹת וּמעשׂי החרפּה והצער שבּהן. לבסוֹף פּלט האב מעין לחש:

“הלוֹך נלך שנינוּ אל השוּק ותבחרי לך מיני מתיקה מכּל אשר תאוה נפשך. קחי והחזיקי בּאפסר הגַ’מוּס והוֹבילהוּ לכל מקוֹם שלבּך חפץ”.

ונג’יה השיבה כּמדמדמת:

“סוּכּריוֹת… ג’מוּס… שוּק…”

אבריה רפוּ והלכוּ כּשוֹקעת תוֹך שינה עמוּקה. והשיך סעדאוי התחיל מספּר כּמוֹ מתוֹך דמדוּמי חלוֹם, כּשם שהיה מספּר לבתוֹ סיפּוּר אגדה בּהיוֹתה ילדה קטנה: “היה היה, אדוֹני, נדיבי, – אין פּוֹתחים בּסיפּוּר אלא בּהזכּרת שם הנביא, עליו התפילה והשלוֹם – איש אחד בּארץ וּשמוֹ מוּחמד בּן־החיִל, ואשה אחת וּשמה סית אלחסן ואלג’מאל (אשת הטוֹב והיוֹפי)…”

ג

לפני שקיעת החמה יצאה מבּיתה של אוּם שלבּיה לוָיה קטנה. המלוים את המת הלכוּ לבית־הקברוֹת בּארחוֹת עקלקלים, כּדי להיסתר מעיני רוֹאים.

אחרי תפילת ערבּית חזר השיך עמאר סַעדאוי אל בּיתוֹ מוּרד־ראש, פּוֹסע פּסיעה קטנה, לוֹחש וחוֹזר ולוֹחש את הפּסוּק: “ישתבּח (האֵל) אשר לא ימוּת”.

למחר יצא השיך עמאר לפני הצהרים מבּיתוֹ כּשהוּא גוֹרר את רגליו אל מסגד הכּפר להתפּלל תפילת יום ו' בּציבּוּר.

הוּא נכנס למסגד והתערב בּציבּוּר. הדרשן עלה על הבּימה וּפתח בּדרשתוֹ בּקוֹל רוֹנן וּבנעימה מיוּשבת מסבּירה. הקהל האזין לדבריו בּהכנעה שבּיראה וּבהתפּעלוּת. בּהמשך הדרשה נגע הדרשן בּזנוּת וגינה את הזוֹנים והזוֹנוֹת. הדרשן התחיל שוֹפך בּוּז וּנאצה על התוֹעים הסוֹררים וקיללם קללוֹת נמרצוֹת, סוֹפר וּמוֹנה את העינוּיים הקשים והנוֹראים הצפוּיים להם בּגיהינוֹם. השיך סעדאוי האזין לדברי הדרשן והוּא רוֹעד. פּתאוֹם קם ונזדקף והתחיל צוֹעק בּקוֹל:

“בּן־אדם! לא אתה ראוּי לדוּן התנהגוּתם של אחרים, אַללה לבדוֹ הוּא השוֹפט והדיין העליוֹן!”

הדרשן והקהל הפנוּ את פּניהם אליו מוּפתעים והתחילוּ משתקים אוֹתוֹ, אוּלם השיך עמאר המשיך את דבריו בּשצף־קצף:

“איני רוֹצה לשמוֹע מפּי איש דברים עליה. כּוּלכם כּלבים צבוּעים והיא טוֹבת־לב וּטהוֹרה, כּי מתה בּזרוֹעוֹתי חוֹזרת בּתשוּבה”.

הוּא קפץ והתנפּל על הבּמה, תפס את הדרשן כּרוֹצה לחנקוֹ, אוּלם פּתאוֹם הרגיש אפיסת־כּוֹח ונפל נפילה אחת אל הארץ וקצף מכסה שׂפתיו וּפניו.

א

ה"דוֹד מתואלי", מוֹכר גרעינים, פּוֹל סוּדאני ומיני־מתיקה, הוּא רוֹכל הידוּע לתוֹשבי חילמִיָה¹ וסביבותיה. ראשוֹ צנוּף “עמאמה” – הוּא הצניף הלבן והארוֹך – לבוּש “ג’ילבּאבּ” – מעיל רחב וארוֹך, ששרווּליו רחבים מאד – וכוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד. על גבּוֹ הוּא נוֹשׂא את סלוֹ הישן, מכריז וּמוֹנה בּאזני הילדים את סחוֹרתוֹ למיניה בּמבטא סוּדאני וּבקוֹל רפה, שנחלש מעוֹני וּמזוֹקן. ואף־על־פּי־כן עוֹד נשמרה בּקוֹלוֹ נעימת מצווה וּמפקד, שכּן ה"דוֹד מתואלי" גדל בּסוּדאן ונלחם בּשוּרוֹת ה"מהדי"² בדרגת מפקד פּלוּגה. כּל ימיו הוּא חי גלמוּד וערירי בּלא אשה וּבנים.

הוּא חי לוֹ בּסימטת “עבּדאללה בּק”, בּחדר קטן ואפל, שכּל רהיטיו הם ארגז ישן, מחצלת, שמוּנחוֹת עליה שׂמיכה וכסת בּלוּיוֹת מיוֹשן. עם דלוּתוֹ הגדולה הוּא מקפּיד על הנקיוֹן, השׂוֹרר בּכל אשר לוֹ.

הדוֹד מתואלי חוֹזר הבּיתה עיף ויגע. אחרי תפילת ערבּית הוּא מדליק את מנוֹרת־הנפט הקלוּשה, יוֹשב ליד הארגז וּמוֹציא ממנוּ חרב נוֹשנה, השׂריד היחידי, שנשאר מימי תפארתוֹ, וּמניחה על בּרכּיו. הוּא שוֹקע בּהרהוּרים ארוּכּים וּלעיני רוּחוֹ עוֹברים זכרוֹנוֹת ימי חייו שחלפוּ. וּמשצף ועוֹלה בּמוֹחוֹ זכר ה"מהדי" הוּא זוֹקף עיניו כּלפּי מעלה וּפוֹתח בּתפילה לאלוֹהים, שיקרב את קץ־הימים, ימי בּוֹאוֹ של ה"מהדי", אשר ירים את נס האמוּנה על־פּני הארץ ויטהרנה משחיתוּתה. לאחר תפילת־לחש זוֹ הוּא מוֹריד עיניו וּמחליק את זקנוֹ הספוּג דמעוֹת, לוֹקח את החרב בּידוֹ ומנשקה בּתאוָה רבּה.

משנתפּכּח מהזיוֹתיו והוּא רוֹאה את עצמוֹ בּחדרוֹ הדל והחשוּך הוּא נאנח בשברוֹן־לב, משיב את החרב לנדנה ושׂם אוֹתה בּארגזוֹ.

לאחר פּת־ערבּית הוּא עוֹלה בּנחת על מיטתוֹ, וכעבוֹר שעה קלה הוּא שוֹקע בּשינה עמוּקה ורוֹאה חלוֹמוֹת מימי עברוֹ הנהדר והעתיד הגדוֹל לכשיבוֹא משיח. עם שחר הוּא מתעוֹרר וּמתפּלל תפילה ראשוֹנה. אחר־כּך הוּא אוֹמר תחינוֹת שוֹנוֹת וקוֹרא בּספר “אוֹתוֹת חסדי אלוֹה”³ – עד ששוֹלחת החמה את קרניה החוֹדרוֹת דרך האשנב הצר של חדרוֹ. אז הוּא קם בּמתינוּת, לוֹקח את סלוֹ על כּתפוֹ ויוֹצא ל"חילמיה", כּדי להתחיל בּסיבּוּבוֹ היוֹמי.

ה"דוֹד מתואלי" בּא לקהיר לפני חמש־עשׂרה שנה, אוּלם הוּא לא שינה מסדר חייו. בּתים נהרסוּ וּבתים נבנוּ, אנשים נסתלקוּ מן העוֹלם, תינוֹקוֹת גדלוּ וּבגרוּ וה"דוֹד מתואלי" אינוֹ מכּיר בּקהיר וּסביבוֹתיה אלא אוֹתוֹ איזוֹר שבּוֹ הוּא סוֹבב עם מרכּוּלתוֹ. יש לוֹ חניוֹת בּדרכּוֹ שבּהן הוּא סוֹעד את לבּוֹ וּמחליף כּוֹח. בּשתים מהן הוּא מבלה את רוֹב שעוֹתיו הפּנוּיוֹת. חנייתוֹ הראשוֹנה – הוּא מסגד קטן. סמוּך לפתחוֹ הוּא אוֹכל פּת־צהרים. הריהוּ משבּח ארוּכּוֹת⁴ את אַללה. נכנס למסגד, מתפּלל וּמתנמנם. חנייתוֹ השניה היא בּקרבת בּיתוֹ של נוּר אד־דין בּק, בּסיוּפיה⁵. לכאן הוּא בּא תמיד אחרי תפילת־ערבּית. כּאן, בּקרבת שער הארמוֹן, מתכּנסת סביבוֹ חבוּרה משוֹערי הבּתים הסמוּכים וּמשרתי בּית נוּר אד־דין וּמשׂוֹחחים על האיסלאם בּימי עוּזוֹ ותפארתוֹ ועל מיעוּט דמוּתוֹ על ידי האסוֹנוֹת והשוֹאוֹת, שעברוּ עליו. כּאן קם הדוֹד מתואלי בּפנים מאירוֹת וּמספּר על בּיאת המשיח לעתיד לבוֹא בּנעימה מתוּנה והדוּרה, בּסגנוֹן יפה וּמלבּב. והחבוּרה שוֹמעת בּצמאוֹן וּבענין לקדוֹש זה המדבּר על בּיאת ה"מַהדי" וטיהוּר העוֹלם משחיתוּתוֹ כּשיחזוֹר האיסלאם לתפארתוֹ, כּימי עוֹלם וּכשנים קדמוֹניוֹת.

בּשעה זוֹ יוֹצא נוּר אד־דין בּק מפּתח בּיתוֹ, נשען על מטהוּ ההדוּר והיקר, ניגש אל ה"דוֹד מתואלי", מברכוֹ לשלוֹם וּמדבּר אליו דברי נוֹעם ומחוֹננוֹ בּשפע מתנוֹת. משנתן לוֹ הריהוּ נפטר ממנוּ כּשהוּא משתעל שיעוּל של הכּרת ערך וגאוַה.

“איבּרהים בּק”, בּנוֹ של הבּק נוּר אד־דין, בּן שש־עשׂרה, בּחוּר פּטפּטן וליצן, מתקרב אל הדוֹד מתואלי וקוֹרא בּפניו:

“עדיין לא פּסקת מלספּר על מערכוֹת הקרב וּפרשת ה”מהדי", הוֹי, הדוֹד מתואלי?"

“אני מספּר וגם מתגאה בּכך. הרי הייתי מפקד על אלף חיילים, בּני”.

הבּק הקטן ממלא פּיו צחוֹק, מזדקף ועוֹשׂה עמידתוֹ עמידת שפל־בּרך מתוֹך יראת־הכּבוֹד, רוֹכס את כּפתוֹרי מעילוֹ, מתקן תרבּוּשוֹ וּמצדיע בּימינוֹ הצדעה צבאית. אחר־כּך הוּא מוֹציא גרוּש מכּיסוֹ, נוֹתנוֹ ל"דוֹד מתואלי" ואוֹמר:

“אדוֹני הגנרל! בּבקשה ליתן לי קצת גרעינים וּפוֹל סוּדאני בּגרוּש”.

ב

יוֹם אחד, בּשעת בּין־השמשוֹת, הלך הדוֹד מתואלי אל ארמוֹן נוּר אד־דין בּק וישב סמוּך לשער, כּמנהגוֹ. הילדים נחפּזוּ אליו, כּדרכּם, לקנוֹת מסחוֹרתוֹ. המשרתים התחילוּ נוֹהרים אליו מכּל הרוּחוֹת, מצטוֹפפים וּמקיפים אוֹתוֹ. משנסתיימה ההתקהלוּת עמד ה"דוֹד מתואלי" והשמיע בּאזני החבוּרה את שׂיחוֹתיו הרגילוֹת. וּבשעה שעשׂתה החבוּרה אזניה כּאפרכּסוֹת לדברים המוֹשכים את הלב והקשיבה בּנשימה עצוּרה בּא פּתאוֹם איבּרהים בּק וקרא בּקוֹל:

“גנרל!”

המטיף הפסיק מדבריו. בּני החבוּרה הפנוּ מבּטיהם בּכעס אל הבּחוּר קל־הדעת, המתקרב אל החבוּרה, אינוֹ שׂם לב למסוֹבבים אוֹתוֹ וּמסיים דבריו:

“אבי רוֹצה לראוֹתך. ואבקשך, כּי תלך אחרי”.

הכּל הצטערוּ על הפרעה פּתאוֹמית זו. ה"דוֹד מתואלי" קם ויצא מתוֹך החבוּרה, שישבה בּחצי גוֹרן עגוּלה, נוֹשׂא את סלוֹ על גבּוֹ והוֹלך הילוּכוֹ המתוּן אל שער הארמוֹן. מחסידיו הנאמנים נפרד בּמבּטי חיבּה והתנצלוּת. הוּא הלך בּעקבוֹת הבּחוּר, בּן הבּק, אל גינת הארמוֹן, עברוּ דרך ארוּכּה המסתיימת ליד הטרקלין המיוּעד לאוֹרחים, מקוֹם שם חיכּה להם נוּר אד־דין בּק בּמוֹשבוֹ הרפוּד הגבוֹה.

מתואלי נכנס וּבירך את הבּק לשלוֹם. נוּר אד־דין שלח את בּנוֹ מעל פּניו והוֹשיב את הנכנס סמוּך לוֹ על הרצפּה הרבוּדה. עברה שעה קלה, בּה לחש ה"דוֹד מתואלי" דברי הוֹדיה לאַללה וּתפילוֹת לשלוֹם הנביא.

לבסוֹף פּתח הבּק את פּיו והוֹדיע ל"דוֹד מתואלי" חגיגית, אחרי הקדמה קצרה, כּי הגברת הוֹרתוֹ, ששמעה רבּוֹת על עברוֹ וּסגוּלוֹתיו, שוֹאפת להכּיר אוֹתוֹ כּדי שתוּכל להתענג על שׂיחוֹתיו הנכבּדוֹת בּעניני דת וסיפּוּריו על תקוּפוֹת האיסלאם הנהדרוֹת.

לבּוֹ של ה"דוֹד מתואלי" רטט משׂמחה, כּי נוֹכח, שפּרסוּם שמוֹ חדר דרך קירוֹת הארמוֹן והגיע עד לאזני גבירוֹת היוֹשבוֹת בּסתר ההרמוֹן.

נוּר אד־דין קם והלך אל אגף הנשים וה"דוֹד מתואלי" אחריו. הם פּסעוּ פּסיעה גסה והגיעוּ לפתח רחב המוֹביל אל גינת ההרמוֹן. משם טיפּסוּ ועלוּ אל סוּלם מדרגוֹת עד שהגיעוּ לאכסדרה אפלה. לבסוֹף נכנסוּ לאוּלם גדוֹל וּמרוּוח. ה"דוֹד מתואלי", מוּקסם מתפארתוֹ של האוּלם, שלא ראה כּמוֹתוֹ לגוֹדל וּלהדר אף בּארמוֹן ה"מהדי", עמד על המפתן בּלב מוּכּה תמהוֹן ויראת־הכּבוֹד. וּבעוֹדוֹ עוֹמד נפתע ונבוֹך הגיע לאזניו קוֹל חלוּש של אשה המברכתוֹ לשלוֹם. הוּא פּנה לעבר הקוֹל וראה את בּעלת הארמוֹן יוֹשבת לא רחוֹק ממנוּ, נשענת אל מצע רפוּד גדוֹל וּלידה עוֹמדת המשרתת. הגבירה, שגבּה שחוֹח וכפוּף כּקשת, עוֹרה קמטי־קמטים, על עיניה משקפי־זהב וּלבוּשה כּהה, קמה לקראתוֹ. הוּא נשק את ידה הרזה ואיחל לה חיים טוֹבים וארוּכּים.

משנגמרה ההיכּרוּת עזב אוֹתם נוּר אד־דין בּק לנפשם והלך לעסקיו. הזקנה, אֵם הבּק, גילתה שׂמחתה לבוֹאוֹ והבּיעה את חפצה לשמוֹע שׂיחוֹתיו וּדבריו. מתואלי השפּיל את עיניו והתחיל כּוֹנס בּמוֹחוֹ את תפוּצוֹת סיפּוּריו וּמאוֹרעוֹתיו. אחר־כּך זקף ראשוֹ וּפיו התחיל מפיק דברים ארוּכּים, שנאמרוּ בּלשוֹן רהוּטה וּבנעימה משכנעת, אשר לקחוּ את לב הגבירה.

משסיים נתנה לוֹ מתנה הגוּנה והוּא יצא וּלשוֹנוֹ דוֹבבת תוֹדה וידידוּת לה וּלמשפּחתה. משהגיע לגינת בּית־הנשים אצוּ־רצוּ לקראתוֹ המשרתוֹת והתחילוּ מכרכּרוֹת סביבו, כּדי “לקבּל בּרכה” בּנגיעה בּשוּלי אדרתוֹ וּביקשוּ ממנוּ למכּוֹר להן מסחוֹרתוֹ. הוּא ישב על הארץ שׂמח וטוֹב־לב, פּתח את סלוֹ הישן והתחיל מוֹכר להן – עד שכּלתה סחוֹרתוֹ. מיד קם וחש אל המסגד, התפּלל “ארבּעים כּריעוֹת”⁶ ונתן שבח והוֹדיה לאללה על חסדוֹ הרב.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך התחיל ה"דוֹד מתואלי" יוֹצא ונכנס בּמעוֹנוֹ של הבּק נוּר אד־דין, שם מקבּלים אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת וּמשפּיעים עליו רוֹב בּרכה. מצבוֹ נשתנה ונתן בּוֹ אוֹתוֹתיו: קוֹמתוֹ זקוּפה ודיבּוּרוֹ בּקוֹל רם וּברוּר. הוּא שׂכר חדר מרוּהט בּשכוּנה נאה. את הגבינה, הצנוֹן והכּרתי⁷ החליף בּאוֹרז וּבירקוֹת וּבשׂר – פּעמיִם בּשבוּע. את ה"עמאמה" שבּראשוֹ הגדיל והאריך ואת שרווּלי אדרתוֹ הרחיב. את כּתפיו עטף בּסוּדר של קשמיר זוֹל. נעל נעלים אדוּמוֹת וּמבריקוֹת ואזר את מתניו בּאֵזוֹר משי בּעל ציצית ארוּכּה. לאט־לאט משך ידיו מעסק הרוֹכלוּת, עזב את חיי־הנוֹד המיגעים ונהנה משינה ארוּכּה וּמענגת.

ה"דוֹד מתואלי" התחיל גם עוֹסק בּמתן צדקה – וכך נתפּרסם שמוֹ בּין העניים כּסוֹמך־נוֹפלים. מעתה היה פּנוּי ללכת אל המסגדים בּשעת דרשוֹת והטפוֹת, – שבּהן השתמש אחר־כּך בשׂיחוֹתיו עם הגבירה, אמוֹ של נוּר אד־דין בּק.

יצאוּ לוֹ מוֹניטין בּשכוּנה. בּני־אדם התחילוּ מתלחשים וּמספּרים עליו מעשׂיוֹת־פּלא. צלוֹ של ה"דוֹד מתואלי" מוֹכר גרעינים וּפוֹל סוּדאני, איש העוֹני והחוּלשה, גז ונעלם ואת מקוֹמוֹ ירש “דֶרויש”⁸ בּעל־שם.

ג

פּעם אחת, כּשישבה קבוּצה מחסידיו מוּל ארמוֹנוֹ של הבּק נוּר אד־דין וחיכּתה ל"דוֹד מתואלי", נענה אחד מן החבוּרה ואמר:

“סבוּרים אתם, חבריה, שה”דוֹד מתואלי" אינוֹ אלא ירא־שמים והוֹלך תמים היוֹדע לשׂוֹחח בּלשוֹנוֹ הנאה והנמלצת על האיסלאם?"

“אם כּן, מה הוּא לפי סברתך?” שאל אחד מבּני החבוּרה.

“הוּא צדיק מצדיקי הדוֹר, אחד מל”ו הנסתרים", ענה הנשאל בּהתלהבוּת.

“מנַיִן לך? מי אמר לך?”

“הצץ לתוֹך עיניו ותראה אוֹר בּלתי רגיל מאיר בּהן. זהוּ סימן לקדוּשה”.

המדבּר כּיעכּע קצת, גחן אל היוֹשבים ולחש:

“אירע לי עמוֹ מאוֹרע, שלא סיפּרתי לכם עדיין מחשש שמא לא תאמינוּ לי”.

בּני החבוּרה נצטוֹפפוּ, קרבוּ אליו וקראוּ קוֹל אחד:

“ספּר! דבּר!”

“וּבכן שמעוּ. פעם אחת הלכתי עמוֹ בּשכוּנת “סידי שאויש”. היתה שעת בּין־השמשוֹת וּברחוֹבוֹת השכוּנה לא דלקוּ אלא שני פּנסי־נפט, שנטפוּ אוֹר קלוּש. פּתאוֹם נשבה רוּח חזקה וכיבּתה גם את שני הפּנסים האלה – ואנוּ שרוּיים בּאפלה… חרדת פּתאוֹם תקפתני. אחזתי בּידוֹ של ה”דוֹד מתואלי" בּחזקה, אך הוּא מילמל:

“אַל תירא ואַל תחת – כּי אללה הוּא מַחסנוּ”.

לא עברה שעה קלה וכל השכוּנה הוּארה אוֹר גדוֹל. פּניתי כּה וכה כּדי למצוֹא את מקוֹר האוֹר וראיתי פּניו של “הדוֹד מתואלי” מזהירים בּזוֹהר גדוֹל. לא יכוֹלתי להתאפּק וקראתי: “מה זה, מוֹרנוּ ורבּנוּ?!” הוּא לא השיבני דבר, אלא המשיך דרכּוֹ עמי כּשהוּא ממלמל כּל הזמן: “אל תירא ואל תחת, כּי אַללה הוּא מחסנוּ”.

עוֹד החבוּרה מספּרת בּמאוֹרע־פּלא זה ואחד מן היוֹשבים נענה ואמר:

“עכשיו ניתנה לי ההזדמנוּת, לאחר ששמעתי מה ששמעתי, לוֹמר לכם דבר על הצדיק הקדוֹש, שבּמחיצתוֹ אנוּ נמצאים זמן רב ועל מיהוּתוֹ הגדוֹלה לא עמדנוּ אלא מעט”.

מבּטיהם של בּני החבוּרה הוּפנוּ אליו ואחד קרא בּקוֹל־תשוּקה סקרני:

“וּמה אתה יוֹדע?”

והנשאל הפליט בּקוֹל כּבוּש כּשפּניו מסמיקים:

“הוּא ה”מהדי", המשיח המקוּוה".

קמה תנוּעה בּין החבוּרה, צוארים נזדקפוּ כּלפּי הדוֹברים ונשמע קוֹל לחש:

“ה”מהדי"… ה"מהדי" אשר אליו מצפּים!"

הדוֹבר המשיך את שׂיחתוֹ בּנעימה הקוֹדמת כּשקוֹלוֹ רוֹעד מהתרגשוּת:

“ראיתי את “חרב הנבוּאה” בּארגזוֹ… וּכשנגעתי בּה בּידי ניתן לי הכּוֹח לרפּא את בּני, אשר הרוֹפאים נלאוּ לרפּאוֹ ועמד על סף האבדוֹן”.

שאלוֹת וּבקשוֹת על בּיאוּרים נוֹספים עפוּ בּבת־אחת מכּל צד אל הדוֹבר והוּא השיב לכל אחד בּפרטי־פּרטים, דבר דבוּר על אָפניו.

השאוֹן גבר. החבוּרה, שגדלה בּקבוּצוֹת בּני־אדם, שבּאוּ לשאוֹל לפשר הרעש וההמוּלה, מאזינה לשׂיחת הדוֹבר על חרב הנבוּאה והאוֹתוֹת והמוֹפתים של ה"מהדי" אשר שלָחוֹ אללה שנית להנחוֹת בּני־בּשׂר בּדרך־הישר.

ד

והנה נראה מרחוֹק ה"דוֹד מתואלי". וּכשהרגישוּ בּוֹ נדמוּ השאוֹן וההמוּלה והקהל נחפּז לפנוֹת לוֹ דרך בּין השוּרוֹת הצפוּפוֹת.

וה"דוֹד מתואלי" הוֹלך לוֹ בּהליכתוֹ האִטית המבּיעה כּבוֹד ויקר וּמחייך כּלפּי מקבּילי פּניו בּחיוּכוֹ המתוֹק והשקט. בּני־אדם עמדוּ בּיראת־הכּבוד, דחקוּ ונשקוּ ראשי אצבּעוֹתיו וציצית אזוֹרוֹ.

האיש אשר “נגע בּחרב הנבוּאה” ניגש אליו ואמר:

“מוֹרי ורבּי! מציל בּני מרדת שחת! אכן הכּרנוּך עם צניעוּתך וענותנוּתך היתירה. אתה בּחיר אלוֹה, והוּא, יתעלה, שלח אוֹתך להנחוֹת בּני בּשׂר נכוֹחוֹת. אתה ממלא מקוֹמוֹ של הנביא, אתה ה”מהדי" אשר לוֹ נצפּה".

ה"דוֹד מתואלי" לטש את עיניו בּפני הדוֹבר ואמר לוֹ בּקוֹל מוּפתע:

“מה זה תדבּר, בּן־אדם?! ההוֹזה אתה?”

“מעתה לא אוּכל להעלים עוֹד את אישיוּתך האצילה. אתה ה”מהדי", ממלא מקוֹמוֹ של הנביא ונוֹשׂא דבר הצדק לבני־אדם".

“הֵאָלם! חדל לך, כּי לא לי הכּבוֹד הנאצל והעצוּם הזה!”

"האם לא הצלת את בּני מאבדוֹן?

“אני?”

אז ניגש אליו פּלוֹני, שסיפּר את המעשׂה בּאוֹר הפּלאי בּשכוּנה האפלה ואמר:

“האם לא האירוֹת את השכוּנה בּפניך המאירוֹת?”

“אני? אני?”

המספּר הראשוֹן נענה ממקוֹמוֹ ואמר:

“אבּוּ־בֶּכְּר החסיד⁹ נראה לי בחלום הלילה וגילה לי מי אתה…”

ה"דוֹד מתואלי" מילמל בּקוֹל רפה כּשהוּא נשען על העוֹמד סמוּך לוֹ:

“אבּוּ־בּכּר החסיד… גילה לך… מי אני?..”

הוּא נדם לרגע כּשהוּא לוֹטש את עיניו למוּלוֹ והתחיל ממלמל:

“בּנַי! ה”מהדי" הוּא אדם נכבּד ונאדר, מפוֹאר וגדוֹל ממני, אני איני אלא עבד נאמן, מעבדי אַללה…"

הפּעם לא האריך מתואלי לשבת עם חבוּרת חסידיו וחזר לביתוֹ בּשעה מוּקדמת כּשהוּא שוֹקע בּהרהוּרי־הזיה.

למחר, בּשעה מוּקדמת בּבּוֹקר, שמע ה"דוֹד מתואלי" דפיקה בּדלת. הוּא קם לראוֹת מה הדבר, נכנס איש שחוּף־גוּף, חבוּש ראש, ניגש אליו ונתלה בּבגדיו, נאנח וּמתחנן:

“תן לי לנגוֹע בּחרב הנבוּאה מידך הטהוֹרה”.

“חרב הנבוּאה?”

“חלצני מיסוּרי מחלתי, אדוֹננוּ. חמוֹל על חסידיך החלשים, אתה ממלא מקוֹם הנביא הנאדר!”

ה"דוֹד מתואלי" הכניסהוּ למעוֹנוֹ ואיכסן אוֹתוֹ בּמחיצתוֹ כּל היוֹם ולחש על ראשוֹ “תחינוֹת” וּ"בקשוֹת". וּכשירד הערב השכּיבהוּ סמוּך לוֹ ו"חרב הנבוּאה" למראשוֹתיו.

וּכשזרחה השמש למחרת הבּוֹקר על מבקש־הישע ראה את עצמוֹ בּטוֹב וּבבריאוּת, שלא ידע כּמוֹתם, כּפי שהעיד על עצמוֹ. הוּא מיהר אל ה"דוֹד מתואלי", נפל על צוארוֹ וכיסה את כּתפיו בּנשיקוֹת כּשהוּא צוֹעק בּקוֹל אִמרי תוֹדה וּתפילה.

ה

עברוּ ימים וּביתוֹ של ה"דוֹד מתואלי" נהפּך לתלפּיוֹת, שנוֹהרים אליו מכּל צד לבקש מרפּא למַדוי־גוּף וישע ליסוּרי־נפש. לעתים רחוֹקוֹת יצא ממעוֹנוֹ, שכּן בּילה בּין קירוֹתיו את רוֹב זמנוֹ, שוֹגה בּהזיוֹת וחלוֹמוֹת ללא קץ. וּכשנתפּכּח הוֹציא את חרבּוֹ, הניחהּ על בּרכּיו ונעץ בּה ארוּכּוֹת את מבּטוֹ התוֹהה.

יוֹם אחד ראה ה"דוֹד מתואלי" את הגבירה הנכבּדה, אמוֹ של נוּר אד־דין בּק, בּאה בּלוית סיעה ממשרתוֹתיה. משראתה אוֹתוֹ כּרעה בּפניו בּיראת־הכּבוֹד, אחזה בּשוּלי אדרתוֹ, נשקה ואמרה:

“הוי ממלא מקוֹמוֹ של הנביא! בּאתי אליך נכנעת, שפלת־בּרך. אמוֹר לי מה רצוֹנך ויֵעָשׂ!”

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך כּלא ה"דוֹד מתואלי" את עצמוֹ בּחדרוֹ ולא יצא ממנוּ, קיבּל את אוֹרחיו וסגר דלתוֹ בּפניהם חליפוֹת. וכך היה יוֹשב בּוֹדד שעוֹת רדוּפוֹת, נשען בּגבּוֹ אל הקיר בּעפעפּים מוּרדים כּשקוּע בּמחשבה מטרידה וּבלתי בּרוּרה. פּתאוֹם היה מתעוֹרר מקפאוֹנוֹ, קם, שוֹלף את חרבּוֹ מתערה וּמנוֹפף בּה, מכּה בּה בּחללוֹ של אויר, קוֹפץ בּחדר וגוֹער בּשׂטן וּברוּחוֹת. תנוּפת־חרב זאת האריכה עד שנפל על רצפּת החדר נטוּל הכּרה.

פּעמים רבּוֹת כּששמעוּ השכנים צעקוֹתיו ידעוּ כּי הקדוֹש מספּר עם עצמוֹ על רזיו הגדוֹלים. אז היוּ מתכּנסים מסביב לפתחוֹ ועוֹשׂים אזנם כּאפרכּסת ונפשם רוֹטטת מאימה והערצה.

כּן נהג ה"דוֹד מתואלי" כּמה שבוּעוֹת. פּעם אחת ראוּהוּ יוֹצא מחדרוֹ אץ־רץ פּרוּע־ראש ועיניו בּוֹערוֹת כּגחלי אש, ניפנף בּחרבּוֹ על ימין ועל שׂמאל… הוּא רץ אל בּית־הקפה הקרוֹב והִתְקיף בּחרבּוֹ את היוֹשבים כּשהוּא צוֹעק:

“היעלמוּ! אתם המַמרים, הכּוֹפרים, האוֹבדים!..”

אנשים מן הקהל הקיפוּהוּ ועצרוּ בּוֹ. וסוֹפוֹ, שנפל בּידי אנשי המשטרה וּפיו אינוֹ פּוֹסק מלהכריז בקוֹל חלש:

“השבח לאֵל! מילאתי את תעוּדתי והשלמתי את מלחמת המצוָה”.

וכך היה מכריז והוֹלך עד שעזבוּהוּ כּוֹחוֹתיו.

א

בּכפר נעאמנה, מכּפרי מחוֹז דַקַהְלִיָה, דר השיך גוּנים, קוֹרא¹ וקבּרן, שתקן, רזה־גוּף, עיניו נוֹצצוֹת וּפניו שחוּפים וארוּכּים, גדוּשים קמטים.

זה לוֹ ארבּעים שנה, שאינוֹ יוֹדע אלא מלאכת המות והמתים. אתה מוֹצאוֹ יוֹשב למראשוֹתיו של גוֹסס וקוֹרא בּקוֹראן כּדי להקל על הנשמה דרך גאוּלתה, עוֹמד ליד גוּפתוֹ של מת וּמבקש רחמים עליו, עוֹבר ושב בּין הבּתים והקברים, מטבּיל את פּלוֹני וקוֹבר את אלמוֹני. משלח־יד זה הטבּיע עליו דמוּת־דיוֹקנם של מתים: מבּטיו יבשים וקוֹפאים ללא כּל חיוּת וּתנוּעוֹתיו כּתנוּעוֹת שלדים המעוֹררוֹת פּחד בּלבבוֹת – בּחינת מת שהתערב בּין החיים.

לביתוֹ של חוֹלה הוּא נכנס אט־אט, נשען על מטהוּ הארוֹך, יושב בּהרחבה בּקיפּוּל־רגלים וּבמתינוּת למראשוֹתיו של החוֹלה. אחר כּך הוּא מוֹציא את מחרזתוֹ² וּפוֹתח וקוֹרא. כוֹחוֹתיו של החוֹלה כָּלים והוֹלכים. עוֹד מעט ויֶהפך גוּף קר והשיך גוּנַים יהפכהוּ לכאן וּלכאן כּקצב זה ההוֹפך את שחוּטתוֹ.

בּא בּין בּריאים הריהוּ מטיל פּחד בּלבּם וענן קוֹדר שוֹכן עליהם: מחשבה מתעוֹררת בּהם על יוֹמם המתקרב וּבא…

בּוֹ בּכּפר דר צעיר מבּני הפּלחים, עמאר שמוֹ נקרא. קוֹמתוֹ גבוֹהה וגוּפוֹ איתן וּמלא כּשוֹר נַגח. צוארוֹ קשה כּגזע עץ עתיק וערפּוֹ רחב ושׂרוּע, נוֹצץ בּברק שמש כּלוּח־עץ מהוּקצע יפה… אין הוּא יוֹדע מהחיים אלא את הצד הצוֹחק והמסבּיר שּבּהם וּפניו, פּנים פּשוּטוֹת וגסוֹת, מאירוֹת אפילוּ בּשעוֹת העבוֹדה הקשוֹת בּיוֹתר. את שעוֹת מנוּחתוֹ הוּא מבלה על שׂפת התעלה, מבדח בּני־אדם בּפטפּוּט־ילדים שלוֹ וּמשׂמחם בּצחוֹקוֹ הרם המתגלגל. אכלן הוּא עמאר, לסתוֹתיו אינן נחוֹת רגע: פּעמים הוּא מכרסם קלח־דוּרה צלוּי, פּעמים הוּא מפצח תרמילי פּוֹל ירוֹק וּממלא פּיו. עתים הוּא מלקט בּשׂדה סִרִיס וחלבה וּשאר עשׂבי־בּר. תמיד הוּא לוֹעס כּבהמה המעלה גרה.

עמאר הוּא כּמעט היחידי בּכּפר, שאינוֹ ירא את השיך גוּנַיִם ולא עוֹד אלא שאוֹהב אוֹתוֹ ושוֹמר לוֹ אמוּנים. בּני־אדם רגילים לראוֹתם הוֹלכים זה בּצד זה. הראשוֹן רזה, שחוּף וקוֹדר, והשני מגוּדל, מאיר פּנים וּמפטפּט. וּמתלחשים עליהם בּני־אדם כּמשתאים: ישתבּח המקרב רחוֹקים, מלאך־המות עם מלאך־החיים! הידידוּת בּין השיך והבּחוּר השתרשה בּמשך השנים עד שהיוּ למשל בּכּפר בּידידוּתם ונאמנוּתם זה לזה.

עמאר לא ידע מחלה ולא זכר אם נפל למשכּב מילדוּתוֹ. דרכּוֹ להתל בּחוֹלים וּלכנוֹתם שֵם “בֶּקים מתפּנקים”. מימיו לא חשב על דבר, ששמוֹ מות, היה שׂוֹנא מתים וכל הכּרוּך בּהם ולא בּיקר בּית־קברוֹת. בּשׂיחתוֹ עם השיך גוּנַיִם לא היה נוֹגע בּעניני מחלה וּמות. מדרכּוֹ של השיך, שלא הוֹציא מלה מפּיו אלא בּקוֹשי נפשי רב. תמיד האזין לבדיחוֹתיו החריפוֹת של עמאר ושׂמח לצחוֹקוֹ חסר־הדאגה. לאמיתוֹ של דבר זקוּק היה לבדיחוּת וּלדברי־צחוֹק זה השיך החי תמיד בּין דמעוֹת וקוֹל ספוֹד וּבכי.

ב

יוֹם אחד כּשחזר עמאר לביתוֹ הרגיש, שראשוֹ כּבד עליו. זה לוֹ הפּעם הראשוֹנה בּימי חייו לתחוּשה כּזוֹ. הוּא עלה על התנוּר והתכּוֹנן לשינה וּצמרמוֹרת חזקה תקפתוּ והדריכתוּ מנוּחה כּל אוֹתוֹ הלילה. כּמה שהתאמץ להתגבּר עליה לא עלה בּידוֹ. וּמשאחזתוּ תנוּמה קלה ראה בּבוּאה דלה, דמוּת שלד של עצמוֹת ללא עוֹר וּבשׂר. הדמוּת נכנסה בּמתינוּת, מחזיקה מקל שידיתוֹ כּפוּפה, הלכה וּבאה אצל עמאר והתחילה קוֹראת כּמה פּרשיוֹת מן הקוֹראן וּמוֹנה אוֹתן על המחרוֹזת. וקריאה היתה בּהטעמה הדוֹמה לנוּסח המקוֹננוֹת. בּעיני הדמוּת אש בּוֹערת, שנשפּכה על ראש החוֹלה וּשׂרפתוּ… לילה קשה עבר על עמאר, הוּא היה נתוּן טרף לחוֹם, לדאגה וּלרוֹגש.

בּבּוֹקר יצא אל השׂדה חדל־אוֹנים, מוּרד־ראש ותוֹהה על עצמוֹ. הוּא כּילה את היוֹם בּעבוֹדת שׂדהוּ כּבהמת־עוֹל. חזר למעוֹנוֹ עיף ויגע מרוֹב עמל ועבוֹדה קשה, נעל יפה את הדלת, השתטח על התנוּר וישן שינה חזקה ולא התעוֹרר אלא עם אוֹר היוֹם. הוּא הרגיש מרץ זוֹרם בּגוּפוֹ ושׂשׂוֹן ותקוה ממלאים את נפשוֹ. הוּא יצא לעבוֹדתוֹ והתחיל, כּדרכּוֹ, אוֹכל וּמפטפּט, צוֹחק ושר וּמספּר מעשׂיוֹת וּבדיחוֹת.

בּין־השמשוֹת, בּחזירתוֹ לביתוֹ, נזדמן לוֹ בּדרך ידידוֹ השיך גוּנַיִם כּשהוּא מהלך בּמתינוּת על גשר התעלה בּמטהוּ הארוֹך והכּפוּף, עטוּי בּעבּאיתוֹ השחוֹרה עד שלא נראוּ מכּל פּניו אלא שני סדקים קטנים ושוֹממים, שבּמעמקיהם היבהב שביב־אוֹר דל. בּגוּפוֹ של עמאר התרחש זעזוּע, שלא ידע מהיכן בּא, אוּלם הוּא התקרב אל ידידוֹ וּבירכהוּ בּחיוּך מאוּנס. לשוא בּיקש לשעשעוֹ בּחדשוֹתיו וּמעשׂיוֹתיו. בּהליכתוֹ עם גוּנַיִם הרגיש, כּי נשימתוֹ קצרה כּאילוּ הוּא נוֹשׂא על כּתפיו משׂא כּבד לעייפה. מכּיון שלא יכוֹל לסיים את טיוּלוֹ מצא עמאר כּמה אמתלוֹת עד שנפטר הימנוּ.

הוּא נכנס אל הכּפר עם חשיכה. הלך בּפסיעוֹת רחבוֹת, להקדים וּלהגיע למעוֹנוֹ, כּדי להרגיע את רוּחוֹ הנרגשת. פּתאוֹם הגיעה לאזניו נקישת צעדים – כּקוֹל טפיחת טלפי צאן – מלוּוה יבבה חזקה כּיבבת הסערה. הוּא חשב, שהשיך גוּנַיִם עוֹקב אחרי צעדיו… החוֹשך התעבּה מאחוֹריו וּדממה מאיימת עטפה אוֹתוֹ. הוּא רץ לעֵבר הדלת וּבמצב של נטוּל־לשוֹן נכנס לביתוֹ נחפּז וּמבוֹהל. הוּא סגר יפה את הדלת מאחוֹריו, אולם עיני השיך גוּנַיִם, אלה החוֹרים השוֹממים בּברקם המעוּמעם, נראוּ לוֹ מבּעד אשנב חדרוֹ… הוּא פּשט את ה"עבּאיה", קיפּלהּ וסתם בּה את האשנב. קוֹצר־רוּחוֹ גדל, נטל המשׂא על לבּוֹ הכבּיד והלך והוּא צעק נרעש וּמזוּעזע כּשהוּא שוֹאף רוּח בּריאוֹתיו:

“מה רוֹצה ממני זה האיש?.. מה רצוֹנוֹ?..”

ג

ימים חוֹלפים, ימים בּאים ועמאר נראה עתים עליז ושׂמח, שוֹפע בּריאוּת וּמרץ ועתים זעוּף־פּנים וקוֹדר, מלא דאגה וחוּלשה. עכשיו לא ראה את השיך גוּנַיִם אלא לעתים רחוֹקוֹת, שלא כּדרכּוֹ כּל הימים. בּחברתוֹ היתה תוֹקפת אוֹתוֹ חרדה עזה, שהפכה איבה לשיך, מבּלי לדעת סיבּתה, איבה מתמיהה, שהרעילה את דמוֹ וכבלה את חייו בּכבלי הרהוּרים מפחידים. דמוּת צוּרתוֹ של השיך נסתרסה בּעיניו ושוּב לא יכוֹל להסתכּל בּפניו.

כּך נתקררוּ יחסי החברוּת בּין עמאר והשיך גוּנַיִם וּפגישוֹתיהם פּחתוּ והלכוּ מיוֹם ליוֹם וּבמשך הזמן נתפּרדה החבילה.

יוֹם אחד היה עמאר שוּב תקוּף קדחת. הוּא חזר לביתוֹ כּוֹשל ורוֹפף, חש בּראשוֹ וכוּלוֹ מיצר ודוֹאג. מחשבה ניצנצה בּמוֹחוֹ על יוֹם מוֹתוֹ הקרוֹב… בּערפּילי חוּמוֹ דימדם עמאר, כי השיך גוּנַיִם בּא להטבּיל גוּפוֹ, להלבּישוֹ תכריכים וּלהתקינוֹ לקבוּרה. הוּא הקיץ בּהוּל וּמבוֹהל, צוֹעק בּקוֹלי־קוֹלוֹת, מקלל את השיך וּמגרשוֹ מבּיתוֹ…

פּעם אחת כּשחיפּשׂ בּארוֹנוֹ “עבּאיה” ישנה לכסוֹת בּה את גוּפוֹ המצוּנן, נתקל בּכיפּה של צמר, שנתן אוֹתה השיך גוּנַיִם מתנה לעמאר בּימי ידידוּתם. הוּא חטף אוֹתה מבּין בּגדיו הוּא והתחיל הוֹפכה בּידיו בּתנוּעוֹת עצבּניוֹת. בּמוֹחוֹ ניצנצה מחשבה, שהאירה רשמי פּניו. מיד קם והצית את הכּיפּה בּאש, הסתכּל בּכּיפּה הבּוֹערת ונהנה הנאה יתירה.

מאוֹתה שעה, כּל אימת שהרגיש שתוֹקפתוֹ הקדחת, היה אוֹסף פּיסוֹת־נייר גדוֹלוֹת וּמצייר עליהן דמוּיוֹת שוֹנוֹת של בּני־אדם, גוֹזרן לחתיכוֹת וּמַצית בּהן אש, מסתכּל בּנייר הבּוֹער בּנאה וּבקוֹרת־רוּח, עיניו מזָרוֹת זיקי איבה וּשאיפה לנקם והוּא ממלמל בּלחש: “לאש הגיהנוֹם, השיך גוּנַיִם! אל האש ואל מר הגוֹרל!” ולא הפסיק מלחישתוֹ עד שנהפּך הנייר לעיניו לאֵפר. אחר־כּך היה עוֹלה על התנוּר וישן לוֹ שנת שקט וּמנוּחה.

יוֹם אחד יצא עמאר מבּיתוֹ לבית־הקפה כּדי לעשן נרגילה. מרחוֹק ראה את השיך גוּנַיִם כּשהוּא הוֹלך מעדנוֹת, שוֹקט וּבוֹטח וּבריא־אוּלם. למראהוּ התלקח בּוֹ הקצף והתחיל עוֹקב אחריו. הוּא הרים אבן וזרק בּוֹ זריקה מהירה ועזה. האבן פּגעה בּצוארוֹ של גוּנַיִם. עמאר נעלם בּשׂדה והקבּרן הסתכּל מבוֹהל לצדדים לראוֹת מידי מי בּאה לוֹ האבן. אבל לא ראה אדם, חוּץ מכּמה תינוֹקוֹת, ששׂיחקוּ לא רחוֹק ממנוּ וסבוּר היה, שאחד מהם פּגע בּוֹ שלא בּמתכּוון.

עמאר חזר למעוֹנוֹ בּקוֹרת־רוּח ונפשוֹ שבה למנוּחתה. למחרת ארב לשיך בּדרך, שהיה רגיל ללכת בּה. הוּא יִדה בּוֹ אבנים וּשתים מהן פּגעוּ בּכתפוֹ.

עמאר התנכּל לפגוֹע בּשיך בּכל הדרכים – עד שהתמחה בּהן בּאוֹפן מוּזר. היה עֵר בּלילוֹת, מחבּל תחבּוּלוֹת וקוֹבע דרכי הגשמתן. לא פּעם אחת נפל השיך גוּנַיִם בּבוֹר המכוּסה צמחים נוֹבלים ויבשים. לא פּעם אחת בּטבילתוֹ על שׂפת התעלה לפני תפילה דחפוֹ מישהוּ לתוֹך המים, כּמבקש להטבּיעוֹ. לא פּעם אחת פּרח ונח על ראשוֹ ענף עבה של עץ, שכּמעט הביא עליו כּלָיה.

עמאר לא הסתפּק בּנכליו לשיך עצמוֹ אלא התנכּל גם לביתוֹ. השיך גוּנַיִם מצא כּמה מתרנגוֹלוֹתיו ואוָזיו חנוּקים. פּעם אחת הבחין שאלמוֹני נקב את הקיר וּפרץ פּירצה בּתקרה. השיך הקבּרן היה מוּפתע ולא היה בּידוֹ אלא ליחס תעלוּלי־שׂטן אלה לשדים ולרוּחוֹת. קרא פּסוּקי לחש לאללה נגד השׂטן וּביקש עזרה ויֶשע למנוֹע רעתם.

ד

פּעם אחת בּחצוֹת לילה הקיצוּ תוֹשבי נעאמנה לקוֹל קריאוֹת לעזרה. הכּל קמוּ נחפּזים מעל יצוּעיהם ויצאוּ לחוּץ לראוֹת פּשר דבר – והנה לשוֹנוֹת אש יוֹצאוֹת מבּיתוֹ של השיך גוּנַיֶם וּמאיימוֹת בּסכּנה גם על שאר הבּתים. התחילוּ נלחמים בּאש וּלצמצמה. אחרי עמל רב הצליחוּ לכבּוֹתה. כּשהלכוּ לראוֹת את הבּית שנשׂרף מצאוּ בּלוּל גוּפה שחוֹרה שסוֹרסה צוּרתה מחמת כּויוֹת. ועד שהם מתאמצים להוֹציאה מהמפּוֹלת נשמעוּ קוֹלי־קוֹלוֹת:

– תנוּ לי ואטרח ואשׂא את ידידי וחביבי… תנוּ לי ואקרא את הפּרשה לידוֹ… תנוּ לי ואעסוֹק בּטבילתוֹ וּבקבוּרתוֹ… ירחם אללה על נשמתך, שיך גוּנַיֶם!

הקהל ראה את עמאר רץ וּבא וטוֹפח על חזהוּ בּשתי ידיו. פּינוּ לוֹ דרך ונתנוּ לוֹ לטפּל בּגוּפה. עמאר מילא תפקידוֹ כּראוּי. השכּיב את השיך על מיטת המות, קרא לידוֹ את הפּרשיוֹת, שהשיך היה רגיל לקראן ליד הגוֹססים והמתים, אחר כּך רחץ אוֹתוֹ והלבּישוֹ תכריכים, נשׂאהוּ אל הקבר והטמינהוּ בּעפר וסתם עליו יפה את הגוֹלל. וּכשנתפּזרוּ המלַוים ושבוּ אל בּתיהם קם עמאר, הניע בּידיו תנוּעה רחבה ונשם ארוּכּוֹת בּהנאה.

ה

מכּיון שתוֹשבי נעאמנה לא מצאוּ איש ראוּי למלאכת השיך גוּנַיֶם חוּץ מידידוֹ עמאר, הטילוּ משׂרה זוֹ על שכמוֹ. הוּא קיבּל את המשׂרה בּרצוֹן וּבנחת והתחיל עוֹסק בּה בּמרץ וחריצוּת. הוּא הקדיש את עצמוֹ כּוּלוֹ למשׂרה זוֹ. עזב את האדמה והצאן ועסק בּקבוּרת מתים וסתם עליהם יפה את הגוֹלל. שכרוֹן־שׂמחה מוּזר היה תוֹקפוֹ מששמע על אדם גוֹסס אוֹ נפטר. הוּא חש עוֹנג עמוֹק, שתפס את כּל חוּשיו, בּשעה שהפך בּידיו גוּפתוֹ של מת, מתוֹך אמוּנה, שכּל מת מוֹסיף לוֹ מוֹתר ימיו.

משקיבּל עמאר – אוֹ בּיתר דיוּק: השיך עמאר – את משׂרתוֹ החדשה חל בּוֹ שינוּי גדוֹל. גוּפוֹ התחיל מכחיש, עיניו עמקוּ בּחוֹריהן וּמצחוֹ נעשׂה בּוֹלט. קוֹל צחוֹקוֹ ודברי בּדיחוֹתיו נעלמוּ וּפניו הארוּכּוֹת נתכּסוּ זעף מבהיל. הוּא התרחק מבּני־אדם, העדיף את ההתבּוֹדדוּת והיה צוֹעד על פּני גשר התעלה בּצעדיו היבשים והרחבים וּבקוֹמתוֹ הארוּכּה בּהליכת חשש וסוֹד. כּך היה מהלך נשען על מטהוּ של השיך גוּנַיִם, שירשוֹ ממנוּ עם כּל העזבוֹן. וּכשראוּהוּ בּני־אדם מרחוֹק התחילוּ מתלחשים:

– הנה מלאך־המות של הכּפר! הנה נוֹטל הנשמוֹת!

נַסַאר אֶפנדי נכנס לבית־הקפה “אַס־סַלאם” כּשהוּא מלא חימה וּפיו פּוֹלט קללוֹת בּלחש. הוּא הטיל את גוּפוֹ הכּחוּש על כּוּרסה והזמין קפה וּמים. בּגדיו קרוּעים, פּניו אפוֹרוֹת וּמעוּפּרוֹת וּבראשוֹ, בּמצחוֹ וּבידיו פּצעים, השוֹתתים דם. מראהוּ מכוֹער ודוֹחה וגם אוֹתוֹת הכּאב הגדוֹל לא ריכּכוּהוּ ולא עוֹררוּ רגש אהדה לוֹ.

המלצר הביא לוֹ את שהזמין ועמד לפניו רגע, הסתכּל בּוֹ ואמר:

“האם לא יכוֹלת לחשׂוֹך את הפּגיעוֹת שנפגעת היוֹם? כּבר שמענוּ על התגרה, שנפלה בּינך וּבין הספסרים בּבית־הקפה “ז.” הכּל מטילים עליך את האחריוּת”.

“עלי?! יסלח להם האלוֹהים! ודאי אשם אני אם גזַאל מַרְזוּק וּפַוַאל טוֹענים כּך! מי יכוֹל להכחיש דבריהם של הבּריוֹנים הללוּ?!”

הוּא הרטיב בּמים את מטפּחתוֹ המזוֹהמת ושיפשף את פּצעיו.

" שמע נא, נַסַאר", השיב המלצר, “אמת היא אמת! בּריוֹנים־שריוֹנים – הכּל אוֹמרים שבּיקשת להוֹציא מידם את מכירת הכּוּתנה לטוֹבת בּעליך טַנַאשי”.

נַסַאר ענה לוֹ תוֹך שפשוּף פּצעיו:

“וכי יש בּכך כּדי לעוֹרר חימה עלי? הרי זוֹהי שאלת עבוֹדה, מר עַבּד אִל־עַזִים!”

“ודאי יש כּאן ענין עבוֹדה, אוּלם לא בּדרכי מזימה, זיוּף ורמאוּת, נַסאר אֶפנדי!”

נַסַאר הפנה את פּניו אליו ואמר:

“אני זוֹמם, מזייף וּמרמה?.. אני? והם מלאכי־השרת, שאין בּמעשׂיהם כּל עוול ועוֹשק… עשׂה נא חסד עמדי ועצוֹר בּלשוֹנך…”

המלצר חזר לעבוֹדתוֹ. נַסאר אפנדי נאנח אנחה עמוּקה. הוּא מרגיש בּישיבתוֹ, שאבריו נתרסקוּ ואין מתוֹם בּגוּפוֹ אחרי קרב חם זה. זוֹהי מפּלה ראשוֹנה, שהנחילוּ לוֹ בּני־אוּמנוּתוֹ הרשעים. בּראשוֹנה היוּ מסתפּקים בּבזיוֹנוֹת ועלבּוֹנוֹת בּצוּרת חירוּפים וגידוּפים וכינוּיי־שם. סוֹף־סוֹף אין אלוּ אלא מלים בּלבד. ואילוּ מכּוֹת, סטירוֹת וּבעיטוֹת, שפיכת־דם, חבטה בּקרקע, גלגוּל בּרפש וּקריעת בּגדים – זוֹ חדשה שלא העלה על דעתוֹ…

נסאר הוֹציא סיגריה צנוּמה וּבעשנוֹ רחשוּ בּמוֹחוֹ הרהוּרים על חייו:

עשׂרים שנה עברוּ עליו בּשירוּתוֹ אצל חואג’ה¹ טנאשי… עשׂרים שנה של חיים ההוֹלכים וכָלים בּשוָקים, בּמַנְפּצַת־הצמר, בּבית־הקפה “ז.” ובּמשׂרד, מקוֹם שהוּא מצרף מספּרים, מחַסרם וּמכפּילם עד עיצוּמוֹ של לילה לאוֹר עששית כֶהה. עשׂרים שנה הוּא סוֹכן בּית־המסחר של “האחים טנַאשי” ולא עלה בּדרגה ולא זכה לתוֹספת שׂכר. אילוּ היה, לפּחוֹת, סוֹכן בּאמת. עדיין לא עשׂה הסכּם אחד על מקח וּממכּר ולא חתם בּחתימת־ידוֹ המסוּלסלת תעוּדה אחת וכיסוֹ הריק תמיד לא החזיק פּקדוֹן כּלשהוּ, שטרי־מדינה מבהיקים ועליזים, בּעלי עשׂר לירה וחמישים לירה – ידוֹ לא נגעה בּהם כּל ימי חייו. איך הוּכתר בּתוֹאר “סוֹכן” והוּא לא שיתף את עצמוֹ בּשוּם פּעוּלה מפּעוּלוֹת סוֹכני החברוֹת וּבתי־המסחר, חוּץ מהשכמיה הארוּכּה, הצהוּבּה, שהוּא לוֹבש והתרבּוּש המבהיק המזַכּה את חוֹבשוֹ בּתוֹאר “אפנדי”… מה ערך וּמה תוֹעלת לוֹ בּתוֹאר זה? האם שמָרוֹ אפילוּ פּעם אחת מלשוֹנוֹ השנוּנה של בּעליו? הכּל יוֹדעים כּמה חריף וּבקי טנאשי זה בּחרפוֹת וּבקללוֹת, לא פּחוֹת ממידת מוּמחיוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ בּהנהלת בּתי־מסחרוֹ…

כּל כּוֹבד התלאוֹת של עשׂרים השנים נצטבּר בּרגעים אלוּ והשׂתרג כּחבל עבה על צוארוֹ…

נסאר אפנדי קיפּה בּזרתוֹ את הקצף שֶצָף על הקפה ולקק אוֹתוֹ בּמתינוּת. הרוֹכלים התחילוּ נוֹהרים לבית־הקפה וּקריאוֹתיהם, צריחוֹתיהם ושידוּליהם לקנוֹת מהם הפיחוּ בּחללוֹ עירנוּת־מה.

נסאר ראה אוֹתם נכנסים ויוֹצאים ולא גילה כּל ענין בּהם ולא זיכּה אוֹתם אף בּמבּט כּלשהוּ.

בּוֹ בּרגע עבר עליו גמד קרח, מקוּמט פּנים, על ראשוֹ כּלי־פּח והוּא מכריז בּקוֹל־נקבה מכוֹער:

“מוֹח של עגל! מוֹח של עגל!”

הכרזה זוֹ של הגמד עוֹררה בּלבּוֹ של נסאר אפנדי מעֵין רוּח רעה שנהפכה מהר לאיבה דוֹממת. עד היוֹם, זה לוֹ עשׂרים שנה, שהוּא יוֹשב בּזַקאזיק², מאז סיפּחוּהוּ לכהוּנה בּבית־מסחר טנאשי, לא היתה לוֹ כּל היכּרוּת אוֹ שׂיחת־מה בּינוֹ לבין הגמד הרוֹכל. עמדה בּיניהם איזוֹ איבה נפשית וכל אחד היה עוֹין את חברוֹ. איבה זוֹ התגלמה בּמבּטים היוֹקדים וּבהעוַיוֹת החריפוֹת, שהיוּ מטילים זה בּזה בּלי אוֹמר וּדברים. זה עשׂרים שנה צוֹוח זה הקוֹל, מפציר ודוֹרש בּמפגיע וּבעיקשוּת: “מוֹח־עגל”. נסאר רוֹצה ואינוֹ יכוֹל לאטוֹם אזניו. זה עשׂרים שנה, בּוֹקר וערב, מלווהוּ שלד־אדם זה כּצל ואין הוּא מוֹצא דרך להיפּטר ממנוּ. וּמפליא הדבר, שנסאר אפנדי שמע מפּי רוֹפא, לפני עשׂרים שנה, כּשבּא לדוּר בּזקאזיק, שגמד זה לא יוֹציא עשׂרים יוֹם. והנה כּבר עברוּ עשׂרים שנה, הרוֹפא עצמוֹ מת בּינתים וּמעצמוֹתיו שנתפּוֹררוּ לא נשאר ודאי כּל זכר – והגמד חי וקיים כּעקרב עוֹקצני זה וּמחייך לאנשים בּמחשׂוֹף שיניו הבּוֹלטוֹת והרקוּבוֹת…

אֵילוּ מוֹחוֹת מוֹכר שם הלה? הוּא מבטיח, שהמוֹחוֹת שלוֹ צפים. כּן; ודאי צפים הם בּדמם החם כּמוֹחוֹת של הרוּגים שהוּבאוּ אל שוּלחן הניתוּח… והנה עדרי הזבוּבים מצטוֹפפים וטסים מעל לכלי המוֹחוֹת. עדרי הזבוּבים מתעוֹפפים, מלווים את הגמד כּאוירוֹנים הללוּ הטסים בּעקבוֹת הצבא. רעבים הם הזבוּבים והם עטים על טרפּם, מוֹצצים מהדם כּנפשם שׂבעם.

נסאר אפנדי עוֹקב אחרי הגמד בּעיניו, עוֹקב וּמהמהם:

“זוּהמה, זוּהמה!”

מיד הוּא בּוֹלע את רוּקוֹ. מוֹחוֹת אלוּ נראוּ לוֹ הפוּכים על גחלים לוֹחשוֹת ועשן מעוֹרר תיאבוֹן נוֹדף מהם…

אֵלי, אֵלי! מה עזה שנאתוֹ של נסאר אפנדי לגמד המחוּצף הזה. הוּא נכנס לבית־הקפה ויוֹצא, נכנס ויוֹצא. עכשיו נכנס זוֹ הפּעם השלישית… נסאר אפנדי יוֹשב כּנטוּע בּמסמרים למקוֹמוֹ ואינוֹ זז. מוּכן וּמזוּמן הוּא לשׂאת היוֹם כּל אסוֹן ופגע, שתיסרהוּ בּוֹ ההשגחה, מוּכן וּמזוּמן הוּא לקבּל אוֹתם בּסבר פּנים יפוֹת, אך לא יוּכל נשׂוֹא את פּרצוּפוֹ של הגמד המשוֹטט בּבית־הקפה וּמכריז על מוֹח של עגל…

אנחה חריפה התפּרצה מלבּוֹ. הוּא התחיל זע ונע בּמקוֹם מוֹשבוֹ, מכּה בּאגרוֹפוֹ על השוּלחן. וּכשעבר עליו הגמד מתנדנד בּהליכתוֹ וּמגרוֹנוֹ יוֹצא קוֹל הנקבה, קפץ נסאר אפנדי ממקוֹמוֹ, תפס את הגמד והתחיל חוֹנקוֹ וצוֹעק:

“תסתלק חיש מכּאן! אני אוֹסר עליך להראוֹת פּניך בּכל מקוֹם שאהיה! הבינוֹת? היעלם מעינַי מיד!”

הוּא מחזיק בּגמד ואינוֹ מניח לוֹ להיעלם. הוּא נוֹעץ בּוֹ את צפּרניו וּממטיר עליו מהלוּמוֹת וּבעיטוֹת, דוֹחפוֹ, מרימוֹ וּמפּילוֹ…

הוּא חש, כדי רוּחוֹ הוֹלכת וּמתרעננת עליו ונפשוֹ עליו לעלוֹז. אֵלי! איך נעלם ממנוּ זה הרעיוֹן המוּצלח להרבּיץ בּגמד הארוּר? מה טוֹבה שלוָה זוֹ המציפה את גוּפוֹ וּמה רבּה השׂמחה השוֹפעת וּמפכּה בּנפשוֹ… הוּא מוּכן וּמזוּמן לקבּל בּרצוֹן מאסר ואפילוּ תליה על פּעוּלה נחוּצה זוֹ.

… בּני־אדם נזדעקוּ סביבם והפרידוּ בּיניהם.

נסאר אפנדי יוֹשב בּרחבת בּית־הקפה נטוּל לשוֹן, מעוּפּר וּמאוּבּק, פּניו דמוּמוֹת, שׂער ראשוֹ פּרוּע, בּגדיו קרוּעים וּבני־אדם סביבוֹ השוֹאלים אוֹתוֹ מה קרה.

הוּא הוֹציא סיגריה מקוּפסתוֹ, הצית אוֹתה בּמתינוּת והתחיל מעשן. שׂיכּל את רגליו ואמר:

“אל תשׂימוּ לב, דבר של מה בּכך. רבּוֹת־רבּוֹת נאלצתי להעניש שפלים כּאלוּ בּזוֹ הדרך!…”

השיך סַיִד נראה מהלך לאִטו בּדרך שבּין השׂדוֹת כּכוֹרע תחת סבל גוּפוֹ המגוּדל, מַלחית מחמת צמא ומנענע בּיד אחת לפניו, כּמסתייע בּה להליכה, בּחינת סַפּן החוֹתר בּמשוֹטוֹ. בּידוֹ השניה הוּא מחזיק בּקצה תרמילוֹ המוּפשל על גבּוֹ, שבּוֹ מיני מזוֹנוֹת שמזכּים אוֹתוֹ בּהם נדיבי־לב. כּוּתנתוֹ, כּתוֹנת־פּלחים מלוּכלכת, כּסוּתוֹ היחידה, מתנוֹפפת בּרוּח, הנוֹשבת עזוֹת וּמוֹסיפה על נפח גוּפוֹ המגוּדל. הרוּח מפשילה שוּלי כּוּתנתוֹ הארוּכה וחוֹשׂפת שוֹק מלאה סדקים וחריצים, המעלה על הלב רגל של הוֹלך על ארבּע.

הוּא בּא לתעלה המתפּרנסת מבּאר, שמימיה מוּעלים בּסיבּובי בּהמה. כּרע־נפל אצל השקתוֹת ושתה כּחיה צמאה.

ה"דוֹד" חַדר עזב את גלגל הבּאר, שהוּא עסוּק בּה בּהשגחה על השוֹר המניעוֹ, ניגש אל השיך סַיִד, אחז בּידוֹ, נשק אוֹתה ואמר לוֹ:

“התפּלל עלי, שיך סַיִד, התפּלל עלי, שיאיר אַללה פּניו אלי וישלח רפוּאה שלמה לאם עבּד אס־סלאם, אשתי האוּמללה”.

השיך סיד השיב בּלחש עבה ועמוּם:

“ארוּר אביך, ארוּרים אתה והיא!”

חַדר חייך, אחז שוּב בּיד השיך וּנשקהּ ואמר:

“ישמע אללה קוֹל תפילתך”.

הוּא עזב אוֹתוֹ וחזר אל גלגל הבּאר, רבץ על הארץ ליד התעלה, שׂם אחת מזרוֹעוֹתיו למראשוֹתיו וּביקש להתנמנם.

השיך סיד היה ראש בּית־אב ונוֹדע בּשיקוּל־דעתוֹ וטוּב־לבּוֹ, מכוּבּד ואהוּב על הכּל בּכּפר. חי חיי רוָחה. היוּ לוֹ וּלאחיו עשׂרה פֶדאנים קרקע, שעיבּדוּם בּשיתוּף וחילקוּ את היבוּל חלק כּחלק. ישבוּ כּוּלם בּבית אביהם, בּית כּפרי מרוּוח, עם נשוֹתיהם וילדיהם וּבהמוֹתיהם.

כּך חי לוֹ השיך סַיִד בּרוַח וּבכבוֹד עד שהגיע קרוֹב לחמישים. יוֹם אחד, בּחזירתוֹ לבתוֹ רכוּב על־גבּי חמוֹר, נתקלה הבהמה והפּילה רוֹכבה על סלע גדוֹל. הוּא נפגע בּראשוֹ והדם שתת בּשפע. הוּא הוּבא לביתוֹ והיה מוּטל בּמיטה כּמה שבוּעוֹת אחוּז חימה וּנטוּל הכּרה. משנרפּא הפּצע ונסתלק החוֹם נהפך השיך סיד לאַחר ושוּב לא היה זה שמתמוֹל־שלשוֹם. מעתה היה נטוּל־זכּרוֹן וּרפה־דעת אשר לא יצלח לכל מלאכת בּית ושׂדה. אחיו עזבוּהוּ בּחצר הבּית ושם היה מבלה שעוֹתיו עם הילדים וּמשתתף בּשעשוּעיהם. וּכשארכוּ הימים ואין מרפּא לחליוֹ מצאוּ האחים שעת־כּוֹשר להיפּטר ממנוּ והחליטוּ לגרשוֹ, אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ, מהנחלה המשוּתפת. השיך סיד היה מטוּפּל בּטפלים הרבּה, אוּלם עוֹד לא בּגרוּ, שיוּכלוּ להגן על זכוּיוֹתיהם. יצאוּ בּני־המשפּחה מנחלתם ואתם השיך סיד, שהיה כּמיטלטל מן המיטלטלים. המגוֹרשים קבעוּ דירתם בּבית קטן, חרב בּכּפר וחיוּ חיי צער וּמִסכּנוּת.

השיך סיד היה יוֹשב בּחוּרבה, בּמעוֹנוֹ החדש, ישיבת־שקט מטוּמטמת, מבלה עתוֹתיו אם בּמשׂחק ילדים אוֹ בּשינה. גוּפוֹ שמן ונסתרבּל, שׂערוֹתיו גדלוּ פּרע, נתארכוּ, נסתבּכוּ ונתדבּקוּ מחמת לכלוּך ונפלוּ על ערפּוֹ ששמן. מראהוּ נתכּער ותוי פּניו, תוי פּנים של איש פּיקח, עוֹבד, בּעל כּוֹח ועוֹז, נתעלמוּ וּמקוֹמם תפסה מסכה מגוּשמת, פּראית, בּעלת עינים מתרוֹצצוֹת, שאין להגדיר צבען המטוּשטש. כּל היפה והאנוֹשי שבּפניו נתעלם מן העין, בּחינת אוֹר הנראה מבּעד לזכוּכית מאוּבּקת וּמלוּכלכת.

אמוֹ של השיך, אשה עיורת, היתה מפרנסתוֹ בּסתר וּמעלימה את הדבר מאחיו. היא היתה מביאה לוֹ מפּעם לפעם מזוֹן וּלבוּש. משרוֹאה אוֹתה השיך סיד מרחוֹק הריהוּ מריע לקראתה בּתרוּעת ילדים מבּלי לדעת מי היא וחוֹטף מידה את מיני המתיקה והבּגדים בּשׂמחה של טמטוּם. היא מוֹשיבה אוֹתוֹ לידה וּמאכילתוֹ וּמטפּלת בּוֹ כּמוֹ בּתינוֹק הצריך לאמוֹ.

אשתוֹ של השיך סיד מתה והניחה לוֹ בּית מלא ילדים קטנים. עברה הסבתה לגוּר בּחוּרבת בּנה וסייעה לוֹ לפרנס את הטפלים בּכל מאמצי גוּפה הדל.

הזמן עבר־חלף, הילדים גדלוּ והיוּ לבחוּרים וּבחוּרוֹת. הצעירים מצאוּ להם מחיתם הדלה בּוֹ בּמקוֹם אוֹ שנדדוּ למקוֹמוֹת שוֹנים, שבּהם נלחם כּל אחד מלחמת קיוּמוֹ. והצעירוֹת נשארוּ, כּדרכּוֹ של עוֹלם, בּבּית, יוֹשבוֹת וּמחכּוֹת לבחיריהן. אוּלם לשוא חיכּוּ, איש לא בּיקש את ידן. אחרי יציאת הבּנים, שהיוּ נוֹשׂאים בּעוֹל, הוּרע מצב המשפּחה והזקנה לא היתה לה בּרירה אלא לצאת עם בּנה לשוּק ולפשוֹט יד. חשבּוֹן הזקנה היה פּשוּט: אֵם עיורת וּבן חסר־דעת אוּמלל יעוֹררוּ רחמי הבּריוֹת.

למחר משכה הזקנה את בּנה אל השוּק, שכּן סירב לצאת מהבּית כּל היוֹם סבבוּ בּכּפר וּלעת־ערב חזרוּ בּצרוֹר פּרוּטוֹת וּקצת מיני מזוֹנוֹת. פּשיטת היד נעשׂתה דבר שבּקבע. השיך סיד התרגל לכך. ולא עוֹד אלא שהיה משוֹטט יחידי וּמחזר על הפּתחים בּהשאירוֹ את אמוֹ הזקנה על דרך־המלך. היה סר אל החנוּיוֹת וּבתי־הקפה כּשהוּא מדבּר לעצמוֹ, צוֹחק, מחרף וּמגדף, מקלל וּמניע בּידוֹ תנוּעוֹת משוּנוֹת. אחר־כּך היה בּא לאמוֹ וּבתרמילוֹ דברים, שיש בּהם משוּם תוֹעלת.

בּמידה שהתערב השיך סיד בּין הבּריוֹת הוּתרה לשוֹנוֹ. פּשוּטי־עם הרוֹאים את המטוֹרף כּאיש אשר שׂיח־ושׂיג לוֹ עם רוּחוֹת נעלמים התחילוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּמטוֹרף, שאין לזלזל בּוֹ, מפּני הכּוֹחוֹת הנעלמים החבוּיים בּוֹ, העלוּלים להרע אוֹ להיטיב…

פּעם אחת נכנס השיך סיד אל אטליז של אבּוּ־שוּשַה הקצב והתחיל ממלמל קטוּעוֹת וחטוּפוֹת:

“אמרתי לך בּשכּבר, חמוֹר, כּי חסד רב יש בּעוֹלם. האם חסד אחד יש? לא! אחד… שנים… שלוֹשה… שׂקי התבוּאה בּמחסן, וּבתעלת המים בּשפע… אחת… שתים… שלוֹש… יקלל אללה את אבוֹת־אבוֹתיך, בּן־כּלב”.

“אני בּן־כּלב?” – שאל הקצב כּמתנצל. – “האם עשׂיתי דבר רע? אשמתי? בּגדתי?”

“האם עשית דבר רע?” – חזר המטוֹרף על השאלה וּפרץ בּצחוֹק מדרדר, – “לא. החסד רב, בּני, רב החסד!”

אבּוּ־שוּשה חייך ושׂם בּתרמילוֹ של פּוֹשט־היד חתיכת בּשׂר. השיך סיד יצא כּשהוּא צוֹחק וחוֹזר על דבריו ודברי הקצב דברים מעוֹרבים וּמטוֹרפים אשר מלת “חסד”, מספּרים וּקללוֹת המצוּיוֹת בּשוּק משמשים בּהם בּערבּוּביה.

משיצא המטוֹרף מהאטליז ישב אבּוּ־שוּשה, סנטרוֹ בּשתי ידיו, לפרש את דברי השיך סיד. הוּא מנה בּפניו: “אחת, שתים, שלוֹש”. אחר כּך חזר כּמה פּעמים על הדיבּוּר “רב הוּא החסד”, מה סמיכוּת הדברים? ודאי סימן לטוֹבה! הרי מפּי “מג’נוּן”¹ יצאוּ! אין ספק, שיזכּה בּדין הקרקעוֹת העוֹמד להיחתך בּעוֹד שלוֹשה ימים.

בּזכרוֹנוֹ של אבּוּ־שוּשה עלוּ מיני סיפּוּרים על נבוּאוֹת, שנזרקוּ מפּי מטוֹרפים וּרמזים שנרמזוּ לטוֹבה – ושׂמחה הציפה את לבּוֹ.

כּעבוֹר שלוֹשה ימים זכה אבּוּ־שוּשה בּדין, שנשתהה בּבית־הדין כּמה שנים.

הזוֹכה עשׂה משתה בּיד רחבה, כּמשתה כּלוּלוֹת, חילק צדקה לעניים ולשיך סיד נתן מתנוֹת רבּוֹת.

ה"מוֹפת" של השיך סַיִד נפוֹץ בּכּפר ונישׂא על כּל שׂפתים. “נצרכים” מכּל המינים התחילוּ בּאים אצלוֹ לבקש יֶשע. דברי ההזיה המטוֹרפים של השיך נתפּרשוּ בּכמה פּנים וההצלחה האירה לוֹ פּנים. בּעל־המוֹפת נעשׂה מכוּבּד ונערץ על ההמוֹן והיוּ מחוֹננים אוֹתוֹ בּכסף וּבמתנוֹת.

רפעת אפנדי, משגיח בּמשק חקלאי, שמן וּמסוּרבּל בּשׂר, שאין כּמוֹתוֹ בּסביבה, מתיהר וּקצר־דעת, היוּ לוֹ שתי נשים, אחת כּבת ארבּעים וחמש, שהיתה שוֹכנת בּביתוֹ אשר בּאחוּזה, ואחת כּבת שמוֹנה־עשׁרה, ששיכּן אוֹתה בּדירתוֹ אשר בּכּפר. כּדרך העוֹלם היה נוֹטה אל השניה וּמבכּר אוֹתה על־פּני הראשוֹנה וזוֹ עינה צרה בּצרתה הצעירה.

יוֹם אחד ישב רפעת אפנדי על שׂפת התעלה ממוּל האחוּזה הנתוּנה לפיקוּחוֹ, תחת צל השקמה הגדוֹלה, ואכל את ארוּחת־הצהרים ונער קטן עוֹמד עליו לשרתוֹ. הוּא ישב ואכל כּשהוּא מַרעים פּניו ונוֹזף בּמשרתוֹ על כּל דבר־של־מה־בּכך, מגנה את התבשיל וּמחרף וּמגדף את המבשל. אוֹתה שעה נראה השיך סַיִד הוֹלך וּבא בּהליכה אִטית וּכבדה, כּוּתנתוֹ, כּתוֹנת־הפּסים הארוּכּה, מתנפנפת בּרוּח והוּא מנענע את ידוֹ באויר, כּחוֹתר בּמשוֹט. הוּא הלחית ונעץ מבּט אוילי, מטוֹרף בּקערתוֹ של רפעת אפנדי וּפיו פּוֹלט מלים מדוּמדמוֹת וּמעוּרפּלוֹת. רפעת אפנדי תחילתוֹ לא נתן דעתוֹ עליו והוֹסיף לאכוֹל ארוּחתוֹ. בּבת־ראש פּתח השיך סיד בּחרפוֹת וגידוּפים, בּאלוֹת וּקללוֹת. ועם חירוּפיו וקללוֹתיו הלך והתקרב אל מוֹשבוֹ של רפעת אפנדי – עד שדחק וּבא סמוּך לוֹ והתחיל צוֹוח בּפניו בּקוֹלי־קוֹלוֹת של מטוֹרף, ספק מתרעם, ספק משׂחק להנאתוֹ. אחר־כּך שלח בּעל המוֹפת את ידוֹ לקערה, חטף חתיכת בּשׂר, שׂם אוֹתה בּפיו וגילגל בּצחוֹק, שנחנק בּפיו המלא בּשׂר. מנהל המשק קם ודחף את השיך סיד. קפץ עליו המטוֹרף וּבכוֹח לא־אנוֹש דחפוֹ והפּילוֹ. צחוֹק פּרץ מפּי הקהל, שנתקהל לראוֹת בּמחזה. אך קרה דבר לא צפוּי: נפילתוֹ של מנהל המשק השמן היתה נפילה גוֹרלית. השבץ אחזוֹ וּכשבּא הגלָב של מחלקת־הבּריאוּת להקיז לוֹ דם, מצא גוּף קר, בּלי רוּח־חיים.

בּשעה שהזעיק ה"מוּאֶזין" מעל צריח המסגד את העם לתפילת מנחה בּקעוּ מבּיתוֹ של רפעת אפנדי קוֹלוֹת בּכי, יללה וּמספּד. מסביב לבית הנפטר נתקהלוּ רבּים מבּני המקוֹם. בּין המתקהלים נראה השיך חַמזה, הדרשן של המסגד, בּעל הזקן האדוֹם והפּנים המחוּטטים ממחלת אבעבּוּעוֹת, שהשמיע דברוֹ בּקוֹלוֹ הרם:

“הוֹי עבדי אללה, אכן אבד איש המעשקוֹת, אבד ואיננוּ. כּן יאבדוּ רשעים!”

רפעת אפנדי, מנהל המשק, הנוֹגשׂ בּאריסים, היה שׂנוּא על הפּלחים העניים. לפיכך נהנוּ מדברי ה"חטיבּ"², שהסבּיר לקהל את ה"מוֹפת" של השיך סיד בּמיתתוֹ של רפעת אפנדי, על שוּם שלא נהג עם בּעל־המוֹפת מנהג דרך־ארץ. הוּא האריך בּדברים והרבּה להלל וּלשבּח את השיך סיד וּלספּר נסים ונפלאוֹת שנעשׂוּ על ידוֹ והוֹכיח בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, שאין הוּא אלא צדיק גדוֹל מצדיקי הדוֹר וּבידוֹ לאבּד רשעים מן הארץ ולגמוֹל טוֹב וחסד לטוֹבים ולישרים.

מעשׂה רפעת אפנדי עשׂה לוֹ כּנפים והעלה את השיך סיד למעלה גבוֹהה בּסוּלם בּעלי־המוֹפת. בּנוֹתיו של בּעל־המוֹפת, שהגיעוּ לפרקן, רבּים קפצוּ עליהן לשׂאתן לנשים. אמרוּ: המַכניס בּתוֹ של השיך סיד לביתוֹ, בּרכה והצלחה הוּא מכניס לביתוֹ. ראשוֹן לקוֹפצים היה בּחוּר אחד ממשפּחה נכבּדה בּכּפר. פּעם אחת ראה את בּכירת השיך ממלאת כּדה ממי התעלה. מצאה חן בּעיניו ונשׂא אוֹתה לוֹ לאשה. האשה היתה בּכירה לאביה, אך השלישית לנשי בּעלה. אוּלם שתי נשיו הראשוֹנוֹת לא ילדוּ לוֹ. אמרוּ עליו בּכּפר, שעברוּ חמישה חדשים לנישׂוּאיו החדשים והוּא נתמנה “עוּמדה” (מוּכתאר), וּבמלאוֹת תשעה ירחים ילדה אשתוֹ השלישית תאוֹמים זכרים. מזלוֹ של האיש משך לב רבּים ונכבּדי הכּפר השכּימוּ לפתחוֹ של השיך סיד וּביקשוּהוּ להשׂיא בּנוֹתיו להם אוֹ לבניהם.

השיך סיד ואמוֹ ישבוּ בּוֹדדים בּחוּרבת דירתם. בּשוּם פּנים לא נענוּ לבקשת הבּת הבּכירה לעבוֹר לדירת בּעלה האמיד. הזקנה העיורת לא יצאה מפּתח בּיתה, כּי לחמה ניתן וּמימיה נאמנים. היתה יוֹשבת על פּתח החוּרבה ושוֹאפת אויר צח. ואילוּ בּנה, השיך סיד, היה יוֹצא שחרית מבּיתוֹ וחוֹזר לעתוֹתי־ערב כּשהוּא עמוּס פּרי חסדם של נדיבים וּמעריצים. הוּא היה מחזר על כּפרי הסביבה, סוֹבב בּשווקים, נכנס לכל מקוֹם שלבּוֹ חפץ ואוֹכל מה שהוּא מתאוה. מכוּבּד ונערץ, כּ"איש־הרוּח" וּבעל־מוֹפת, שמוֹפתיו יצאוּ להם מוֹניטין בּסביבה.

יחס זה של הבּריוֹת הפיח בּלבּוֹ של המטוֹרף רוּח של השתלטוּת, שלא יכלוּ הבּריוֹת לעמוֹד בּפניה. על כּל סירוּב לעשׂוֹת רצוֹנוֹ היה מתקיף ורוֹדף, בּעיקר נשים וילדים. לא פּעם אחת חזר מוּכּה וּפצוּע – עד שהוּסכּם לכלאוֹ בּבּית ומשמר מאנשי הכּפר שמר עליו. אוּלם השיך סיד הצליח להימלט מכּלאוֹ. הוּא יצא לשוּק והתחיל עוֹשׂה בּדוּכני הפּירוֹת והירקוֹת, הדגים והבּשׂר כּאדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ. תחילתוֹ נטל כּל מה שלבּוֹ חפץ, אחר כּך התחיל הוֹפך את הדוּכנים. מיד נזעקוּ אנשים והבריחוּהוּ מהשוּק לאחר שספג מכּוֹת נאמנוֹת מידי סבּלים, עגלוֹנים וּמוֹכרי־דגים, שלעגוּ למזהירים מ"בּני־העליה" שבּכּפר, שלא יעיזוּ לנגוֹע בּ"מג’נוּן" בּעל־המוֹפת, כּי מרה תהיה אחריתם ועלוּלים הם להמיט שוֹאה גם על אחרים.

המטוֹרף נמלט מהשוּק ושוֹטט שעוֹת בּשׂדוֹת הסביבה. הוּא חזר לשכוּנת מגוּריו בשעת צהרים. דממה קוֹפאת היתה שפוּכה על פּני כּל. הבּתים שוֹממים, כּי שוֹכניהם הם בּעבוֹדתם בּשׂדה. השיך סיד רעב וּכחיה סבב ליד הבּתים וריחרח. מבּית אחד יצאה אשה עם תינוֹק ועל ראשה קערת־תבשיל וּפנתה אל השׂדה להביא אוֹכל לבעלה. ריח התבשיל עלה בּאפּוֹ של השיך סיד והגבּיר רעבוֹנוֹ. הוּא היה עייף ויגע מרוֹב הליכה וּמרעב וּמהרפתקוֹת השוּק. אך מריח התבשיל החליף כּוֹח. הוּא רץ אחרי האשה, נכשל ונוֹפל וקם וּמוֹסיף לרוּץ. משהרגישה בּוֹ הפּלחית נבהלה, חטפה את ילדה בּזרוֹעוֹתיה והחישה צעדיה. אך המטוֹרף, שרץ אחריה כּאילוּ בּכוֹחוֹת לא־לוֹ הדבּיקהּ ועוֹד מעט וּתפסה. האשה נתקלה ונפלה והתבשיל נשפּך על הארץ. היא צעקה לעזרה. בּינתים התנפּל המטוֹרף על התבשיל, שנתערב בּעפר, גרף בּידוֹ וּמילא פּיו.

בּשכוּנה הכּפרית התחוֹללה סערת צעקוֹת ויללוֹת נשים, מלוּוה נביחת כּלבים. מיד פּשטה השמוּעה, שהשיך התנפּל על תינוֹק, טרפוֹ והריהוּ דוֹרסוֹ ואוֹכלוֹ. חמת־טירוּף אחזה את הכּל והגברים בּאוּ דחוּפים, מזוּינים בּאלוֹת וּבמקלוֹת, הקיפו את השיך המטוֹרף והתחילוּ ממטירים עליו מכּוֹת בּלא מנין וחשבּוֹן.

וּבעוֹד הם מכלים חמתם בּשיך צעק אחד מהם:

“אחים! די, משכוּ ידיכם!”

ההמוֹן הניח ידוֹ וכל אחד ואחד התחיל מנגב בּשרווּלי שׂלמתוֹ את הזיעה, שניגרה על המצח והפּנים. אחד מהקהל ניגש אל השיך, שהיה מוּטל דמוּם וּפצוּע על הארץ ונגע בּוֹ בּידיו. הנוֹגע מילמל אל הקהל כּתמה. האנשים התחילוּ הוֹפכים את השיך המוּטל בּלי תנוּעה ורוּח־חיים. מלמוּל קוֹדר ספוּג פּחד וּדאגה מילא את החלל.

והנה הוֹפיע השיך חמזה, החזן והדרשן של המסגד, נתן בּקוֹלוֹ על בּני החבוּרה, שעמדוּ דמוּמים, כּשקוּעים בּפחד וּבחרטה כּאחד, ואמר:

“מה לכם עוֹמדים כּפסילים? התעוֹררוּ לעבוֹדה!”

החזקים שבּחבוּרה הפשילוּ שרווּליהם וּבכל כּוֹחם נשׂאוּ את גוּפת השיך סיד. המוֹן רב מבּני הכּפר, בּיניהם חבוּרוֹת ילדים, נגרר אחרי נוֹשׂאי הגוּף הכּבד, שנשׂאוּהוּ בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת. בּבת־ראש עמד השיך חמזה, הראה בּמקלוֹ על מקוֹם אחד ואמר קצרוֹת:

“כּאן…”

וכאן חפרוּ קבר רחב ועמוֹק, הוֹרידוּ את הגוּפה וכיסוּה בּעפר, בּכבוֹד ויקר. בּלב שׂדה משׂדוֹת הכּפר התרוֹמם תל אדמה שחוֹרה וענפי דקל סוֹככים עליו.

עברוּ שנים והפּלחים הקימוּ מצבה וכיפּתה מתנוֹססת על קברוֹ של השיך סיד, שנוֹהרים לוֹ מכּל פּינה להשתטח עליו, להתפּלל וּלבקש ישע ועזרה בּצר. השם שיך סיד נשכּח ושם מלא כּבוֹד והערצה ניתן לוֹ, הוּא “שיך אלארבּעין” (השיך מארבּעים הצדיקים). לכאן בּא כּל איש מצוֹק וּמר־נפש, כּל מי אשר קרהוּ אסוֹן. פּה הם שוֹפכים שׂיח לחש לפני הצדיק, נוֹדדים נדרים לקוּפּתו, מדליקים פּתילוֹת, כּדי שיהא השיך הצדיק מליץ יוֹשר לפני בּוֹרא עוֹלם, להחיש ישע לכל הנתוּן בּצרה וּמצוּקה.

את השיך ג’וּמעה אני מכּיר מראשית ילדוּתי וּמאז ועד היוֹם לא נשתנה כּלל בּתנוּעוֹת פּניו ואפני שׂיחתוֹ. זוֹכר אני אוֹתוֹ כּשהיה מספּר לי אגדת שלמה המלך וּמאוֹרעוֹתיו עם הנשר, שחי אלף אלָפים שנה, האגדה אשר לא אחדל לשמעה מפּיו גם כּיוֹם על פּרטי מאוֹרעוֹתיה ודקדוּקי הלשוֹן. וּמדי אשמע סיפּוּר־אגדה זה זכוֹר אזכּוֹר את ימי־ילדוּתי היפים, אזכּוֹר את תקוּפת התמימוּת הטהוֹרה. משגדלתי ועמדתי על דעתי הריני יוֹשב בּמסיבּת השיך ג’וּמעה, מתפּוֹגג עמוֹ ושוֹמע את אגדוֹת־ההבאי שלוֹ בּתענוּג המלוּוה אירוֹניה. לשעבר הייתי יוֹשב כּנגדוֹ ועינַי נעוּצוֹת בּפניו החרוּשים קמטים, עוֹקב אחרי שׂפתיו השקטוֹת הדוֹבבוֹת דברי־קסם מוֹשכים.

עכשיו איני מזדמן עמוֹ אלא פּעם בּשנה כּשאני נוֹסע אל האחוּזה לבלוֹת בּה את ימי־החוּפשה. חלפוּ־גזוּ שנים רבּוֹת והכּל בּעוֹלם נשתנה, פּרט לשיך ג’וּמעה. הריהוּ כּמוֹת שהוּא על ה"עמַאמה"¹ שלוֹ האדוּמה הכּרוּכה מסביב לראשוֹ והאדרת רחבת השרווּלים, חיוּכוֹ הערב והראש הנטוּי בּמקצת לפנים, עיניו המבריקוֹת ואפּוֹ המגוּדל, זקנוֹ האפוֹר והעבוֹת, מצחוֹ המלא קמטים ועוֹר־פּניו השחוֹר הנוֹטה לאדמימוּת, אדמימוּת האוֹשר המזינה את רוּחוֹ וגוּפוֹ. אכן זה האיש עם הליכתוֹ האִטית, הקוֹל הרם והערב, שכּוֹח דמיוֹנוֹ רב וּבטחוֹנוֹ אדיר וחזק ועוֹבר כּל גבוּל. הוּא־הוּא המשכּים קוּם וּפוֹנה אל המסגד להתפּלל תפילת־שחרית לפני הָנֵץ החמה. הוּא המבלה את רוֹב יוֹמוֹ בּבית־התפילה שעל שׂפת התעלה, טוֹבל וּמתפּלל וּמשבּח ואוֹמר “ורדים”².

לאוֹתוֹ בּית־תפילה אני הוֹלך, יוֹשב סמוּך לוֹ ושוֹמע אגדוֹתיו על סיד בּדאוי³ שנלחם בּצבאוֹת וּבחילוֹת עד שלא נוֹלד. אוֹ אני מאזין לסיפּוּרוֹ על גחלת־האש אשר יצאה מן הגיהינוֹם ונחה בּתבל ארצנוּ זה אלפים בּשנים; ואללה הציף על הגחלת מי־הימים לכבּוֹתה ולמנוֹע רעתה, אך הגחלת על אִשהּ עוֹדנה מתלקחת וּמאיימת על בּני־בּשׂר בּרעה גדוֹלה.

עד היוֹם לא אשכּח אוֹתוֹ מבּט מלא רחמים ואוֹתם הפּנים המתחננים וּבוֹכים בּשעה שאמר:

“אם גחלת־אש אחת אין ימי כּל העוֹלם כּוּלוֹ יכוֹלים לכבּוֹתה, על אחת כּמה וכמה אש של גיהינוֹם הערוּכה לכּוֹפרים!..”

פּעמים הייתי מביא עמי את ספר “אלף לילה ולילה” וקוֹרא לפניו את אגדת “סַנדבּאד יוֹרד־ים” ואגדת

“עיר־הנחוֹשת”.

הוּא מקשיב בּחשק וחיוּכוֹ החינני מרחף על פּניו. וּכשהייתי קוֹרא לפניו סיפּוּר מסיפּוּרי החליף הארוּן אִר־רַשיד היה אוֹמר:

“זהוּ מלך ממלכי האיסלאם, שנלחם בּשדים וּבבני־אדם כּאחד…”

כּשהייתי קוֹרא לפניו משיריהם של אבּוּ נַוַאס⁴ ועוֹמר אּבּן רבּיעה⁵ היה אוֹמר:

"זהוּ משירתוֹ של סידי עבּד אִר־רַחִים אל בַּרעִי⁶ המשבּח את המקוֹם.

הוּא מאזין לשירה ונתוּן כּוּלוֹ לקסמי מליצתה ורננתה, מוּקסם ממוּשׂגיה, שהיוּ תמיד בּעיניו רמזים לשבחי אללה יתפּאר ויתרוֹמם. מנענע בּראשוֹ וּמניע צלעוֹתיו אם מלה יפה מרהיבה בּקסמה את אזנוֹ.

כּשבּא שיך ג’וּמעה לבּירה להשתטח על קברי הקדוֹשים התאכסן בּביתנוּ. פּעמים רבּוֹת הייתי שוֹאלוֹ על ענינים שידעתי, שאין לוֹ שוּם מוּשׂג כּלל עליהם והוּא היה משיב בּתמימוּת וקלוּת מוּפלאוֹת. פּעם אחת בּשעת ערבּית אמרתי לוֹ, כּשאני מצבּיע על נברשת החשמל שלפנינוּ:

“הבּט וּראה, הדוֹד ג’וּמעה, מנוֹרה יפה זוֹ כּיצד היא נדלקת ונכבּית בּמהירוּת מוּזרה. וכי אינך רואה בּכך הוֹכחה חוֹתכת על התקדמוּת ה”פרנקים"⁷ וחריצוּתם?"

הוּא הסתכּל רגע בּעששית המאירה כּשפּניו האדוּמים והמקוּמטים אינם נעים ניע כּלשהוּ ואחרי הרהוּר קצר אמר:

“דע לך, בּני, שסוֹדוֹת ורזים אלוּ ידוּעים לרוּחין ולמזיקין ואינם ידוּעים למאמינים; ושדין וּמזיקין אלוּ מגלים אוֹתם לכּוֹפרים. להם העוֹלם הזה ולנוּ העוֹלם הבּא…”

הוּא זקף ראשוֹ וידיו כּלפּי מעלה ואמר:

“השבח לאַללה, שעשׂנוּ מאמינים”⁸.

כּשעשׂה בּקהיר לא היה עוֹזב את הבּית אלא לשם בּיקוּר בּמסגדים וקברי הקדוֹשים, אוֹ כּדי לקנוֹת סבּוֹן וגרעיני קפה וסוּכּר לזוּגתוֹ. משנכנס לפנים המסגד היוּ בּני־אדם חשים אליו מכּל צד, מנשקים את ידוֹ, מצטוֹפפים סביבוֹ כּדי לשאלוֹ כּמה שאלוֹת בּעניני דת, שהיה משיב עליהן בּלשוֹן קלה וּמהירה.

לשעבר היה השיך ג’וּמעה נוֹטר גוֹרן, שוֹמר על היבוּל מפּני הגנבים ודוֹפק בּמשענתוֹ העתיקה על פּח להפחיד את הצפּרים. הוּא הקים לוֹ סוּכּה מענפי עץ בּצל שׂיחים וּבה היה מוֹצא מחסה מחַמה בּימוֹת־החמה וּמגשם בּימוֹת־הגשמים. שם היה ישן שינה שקטה ארוּכּה ולבּוֹ סמוּך וּבטוּח בּאַללה בּשמירת הגוֹרן. וּמשנתעוֹרר, והשעה שעת בּין־הערבּיִם, הוּא פּוֹנה והוֹלך אל התעלה, יוֹשב על שׂפתהּ ונוֹתן עיניו בּבנוֹת הכּפר הממלאוֹת את כּדיהן וּמספּר עמהן.

אדם ירא־שמים וחרד זה, אשר הדת ממלאת את חלל לבּוֹ, אינוֹ סגפן ואינוֹ מזיר עצמוֹ מעניני העוֹלם הזה. יש לוֹ שעוֹת משלוֹ הנתוּנוֹת לנחת וקוֹרת־רוּח והוּא שׂמח לרינה וּנגינה ומתענג על קוֹל חליל הרוֹעים הנוּגה. וּמשגברה התלהבוּת הרינה והזמרה קם השיך ג’וּמעה וראשוֹ מלא שכרוֹן הצלילים ויוֹצא בּריקוּד שקט ושלו, כּשידוֹ מנפנפת בּמשענתוֹ בּאויר.

שיך ג’וּמעה יש לוֹ גם מה לספּר בּעניני אהבה לנשים אשר לא תימלא האוֹזן משמוֹע. רבּוֹת סיפּר לי על מאוֹרעוֹת אהבתוֹ בהיוֹתוֹ עלם וּבעוֹרקיו נזל דם־נעוּרים ולבּוֹ דפק בּאהבה. כּשסיפּר לי על ימי נעוּריו היוּ פּניו מאירוֹת בּאוֹר זכרוֹנוֹתיו היפים וּבעיניו המבריקוֹת נוֹצצים חלוֹמוֹת הנוֹער והעלוּמים וּשׂפתיו דוֹבבוֹת בּלשוֹן אהבה בּאוֹתה תמימוּת כּפרית טהוֹרה. וּמשסיים את שׂיחתוֹ נאנח מעוֹמק הלב והחיוּך הערב הוֹלך וּפוֹחת על שׂפתיו והוּא אוֹמר בּצער ואנחה:

“הוֹי אַללה! יהי רצוֹן, שהסיוּם יהיה טוֹב…”

זהוּ משפּט האיש ג’וּמעה איש־העם החכם החי לוֹ שׂמח בּחלקוֹ על האדמה הקוֹדרת והאכזרית, כּפרח בּוֹדד בּארץ תלאוּבוֹת וּברוּח זלעפוֹת. זה השיך ג’וּמעה החי בּאמוּנתוֹ, מסתפּק בּמה שיש לוֹ, יוֹנק מדמיוֹנוֹתיו והזיוֹת־חלוֹמוֹתיו.

לפני עשׂרים שנה הייתי דר בּשכוּנת “דַרְבּ סַעאדה”¹, אוֹתה שכוּנה עתיקה בּעלת הרחוֹבוֹת הצרים והבּנינים העתיקים הצפוּפים. הייתי אז בּן תשע־עשׂרה והתקנתי עצמי לבחינת הבּגרוּת. בּשעוֹת הפּנאי הייתי יוֹשב ליד השער וּמסתכּל בּעוֹברים והשבים.

ליד מעוֹני היה עוֹבר שיך לבוּש פּשוּטוֹת, פּניו צנוּמים וּבזקנוֹ הקלוּש סימני שׂיבה, הליכתוֹ שקטה וּכבוּדה, ראשוֹ כּפוּף והוּא מוֹציא מחלילוֹ נעימוֹת נוּגוֹת. מנגינוֹתיו היוּ חדוּרוֹת תמיד יגוֹן ואנחה. כּשהרבּה לחלל נדמה, כּי החליל מדבּר ומספּר משהוּ, כּמתאמץ לגלוֹת סוֹד.

אוֹתוֹ שיך שקט ותמים, שפּניו הבּיעוּ חסידוּת מפוֹרשת, לא התפּלל תפילה אחת, לא הלך אל המסגד ולא העלה על שׂפתיו שוּם דיבּוּר שיש בּוֹ משוּם בּקשת רחמים וּסליחה, כדרך המוּסלמים. וּכשהזכּיר מישהוּ בּפניו את שם אַללה ניענה בּראשוֹ לאוֹת בּוּז וּמילמל הברוֹת מקוּטעוֹת וּבלתי בּרוּרוֹת.

בּיני וּבין אוֹתוֹ שיך נתקשרה ידידוּת תמימה. לא פּעם אחת ניסיתי להוֹציא מפּיו סוֹד יגוֹנוֹ, אך הוּא סירב לגלוֹת לי משהוּ. כּיבּדתי את רצוֹנוֹ וגמרתי אוֹמר לא לפתוֹח שוּב בּאוֹתוֹ ענין. האיש היה זמן־מה בּעינַי חידה, שקשה עלי פּתרוֹנה. עברוּ ימים והשיך היה מבקר בּביתנוּ אחת לשבוּע וזכיתי לשמוֹע מפּיו מנגינוֹת נוּגוֹת ושׂיחוֹת נאוֹת. פּעמים היה מאריך בּשׂיחה ואז נפלטוּ מפּיו שלא מדעתוֹ מלים וּמשפּטים, שהתחילוּ מגלים טפח מסוֹדוֹ הגדוֹל.

פּעמים רבּוֹת היה שר בּאזני “מַוַאלים” על אהבה ונשים. את המלה “ערבת־שׂדה” היה מתיז בּהטעמה מרוֹננת; עיניו מתרחבוֹת וּמתוֹכן מבריק בּרק מוּזר. הוּא נוֹשם עמוּקוֹת בּמלוֹא נחיריו ושוֹאף בּצמאוֹן את האויר, כּאילוּ היה אויר הכּפר. אחרי זה בּאה אנחה קשה ועמוּקה ואחריה – נגינה ארוּכּה בּחליל.

יוֹם אחד הפתעתי אוֹתוֹ בּלי כּל הקדמוֹת ואמרתי:

“אני נשבּע לך בּאללה, כּי סוֹדך, השיך עפא אללה, נתגלָה!”

הוּא נזדעזע מבוֹהל. הוֹספתי ואמרתי:

“אתה פּלח, איש־אדמה”.

הוּא הבּיט אלי בּמבוּכה והשיב בּלי היסוּס:

“האם אוּכל להתכּחש למקוֹר מחצבתי?”

“ואתה כּוֹאב כּאב אהבה חבוּיה ונסתרה…”

הוּא החזיק בּידי, לחץ אוֹתה ואמר:

“שתוֹק, אדוֹני, שתוֹק!”

“ואתה פּשעת פּשע גדוֹל וּמבקש לוֹ כּפּרה ותיקוּן”.

פּני השיך חקרוּ ולטש אלי עינַיִם חוֹדרוֹת.

“היוֹדע אתה את סוֹדי? הנגלָה לך סוֹדי?”

התחלתי מושכוֹ לדיבּוּר וּלשׂיחה – עד שנרגע. היתה עליו שעת־רצוֹן מיוּחדת וסיפּר לי את הדברים הבּאים:

“לשעבר לא היה שמי עפא אללה אלא סִרחאן, שהוּא שמי הנכוֹן. אחי, מוּחמד שמוֹ, היה “אימאם”² הכּפר, שבּוֹ נוֹלדתי. הוּא היה למעלה מארבּעִים ואני בּן שבע־עשׂרה. הייתי חוֹשבוֹ כאָב לי ואהבתיו מאד, ואף הוּא אֲהֵבַנִי כּבן לוֹ. הוּא שלימדני את ה”קוֹראן" ועיקרי האמוּנה ושיתפני בּעסקי הפּוּלחן בּמסגד. מפּי שיך של כּיתת דֶרוישים, מצוֹרע, שידע לחלל בּחליל, למדתי לנגן ולשיר שיר “צוּפים”³. הצטיינתי בּנגינה וּלעתוֹתי־ערב, אחרי תפילת “מעריב”, היה מתכּנס סביבי ליד שער המסגד המוֹן גדוֹל של פּלחים, שהאזין לנגינתי וזמרתי.

אשת אחי מתה וכעבוֹר שנה נשׂא אחי נערה בּת חמש־עשׂרה, שלא ראתה עינַי יעלת־חן כּמוֹתה. קסם מוּזר שבּה משכני ולבּי הלך אחריה. כּמעט שראיתיה ורשמהּ נחרת עמוּקוֹת בּלבּי ואהבתי אוֹתה אהבה, שהשתלטה על כּל הרגשוֹתי וכבלה אוֹתי שלא מדעתי בּכבלים אכזריים, שלא היה בּדעתי לנַתקם. התבּיישתי בּפני עצמי וּבפני אחי, כּי חשבתי אהבה זוֹ לבגידה גדוֹלה בּזה שנתן לי מחיבּתוֹ, מסירוּתוֹ ואמוּנוֹ. רציתי לעקוֹר רגש מגוּנה זה, אך לא יכוֹלתי. לכן צפנתיו בּלבּי ולא גיליתיו אלא לחלילי, שהיה נחמתי היחידה בּאסוֹני. הייתי נוֹתן דעתי לא להזדמן יחידי עם אשת אחי ונזהר שלא לדבּר עמה אלא בּשעת הכרח. בּדממת הלילה הייתי שוֹהה ארוּכּוֹת רחוֹק מהבּית וּמבּיע את אהבתי בּניגוּני־נכאים ספוּגי־אנחה. פּעם אחת כּשהייתי מתבּוֹדד לא רחוָק מהבּית, מחלל לעצמי מתוֹך סילוּק חוּשים ונהנה מיסוּרי, תקפתני פּתאוֹם הרגשה מוּזרה. זקפתי את ראשי וראיתי את הַניה, אשת אחי, יוֹשבת לא רחוֹק ממני והיא מסתכּלת בּי דמוּמה ונכנעת. נזדעזעתי וקמתי מיד ושאלתי:

“את כּאן?”

“זה שעה קלה… אוֹהבת אני את נגינת חלילך. לנגינתך מתעוֹרר בּי רצוֹן לבכי”.

קמתי ממקוֹמי ואמרתי לברוֹח. אוּלם היא החזיקה בּכנפי בּגדי ואמרה:

“מדוּע אינך רוֹצה לשבת?”

שלא מדעתי התמלטה צעקה מפּי:

“הניחי לי!”

היא הסתכּלה בּי מוּפתעה וּדמוּמה. אחר־כּך אמרה:

“מה מניע אוֹתך לשׂנוֹא אוֹתי? מפּני מה אתה בּוֹרח ממני?”

היא געתה בּבכי. הרגשתי, כּי לבּי נקרע וראשי נשׂרף. מיד אצתי אליה בּנשימה אחת, לקחתיה בּזרוֹעוֹתי כּשאני קוֹרא:

“אני שׂוֹנא אוֹתך, הניה!”

גחנתי לה והעתרתי עליה חיבּוּקים וּנשיקוֹת. הנערה נכנעה לי בּשכרוֹן אהבה.

וּבעוֹד אנוּ בּמצב זה הגיעוּ לאזנינוּ קוֹלוֹת מרחוֹק. נתעוֹררנוּ מחלוֹמנוּ הערב וראינוּ על גשר התעלה דמוּיוֹת המתנהלוֹת לאִטן. הניה התרגשה נבוֹכה ולחשה על אזני:

“הנה אחיך חוֹזר עם האריסים”.

היא קמה מהר ואמרה:

“אני אבוֹא לפניו הבּיתה בּלכתי דרך השׂדוֹת”.

היא רצה כּצבי מוּדח ואני עוֹקב אחריה בּחוֹם – עד שבּלעה האפלה את דמוּתה החמוּדה.

הלכתי הבּיתה לאִטי דרך הגשר. מצאתי את אחי יוֹשב לשוּלחן וּמחכּה לבוֹאי. משראני נתן עלי בּקוֹלוֹ, קוֹל של חיבּה:

“היתכן, שתתן לנוּ לחכּוֹת לך? בּוֹא, חצוּף שכּמוֹתך, ושב לאכוֹל. רצוֹני לספּר לך כּיצד החכּרתי את שני הפֶדאנים בּשׂכר שלא חלמתי עליו”.

הניה בּאה ושׂמה את הלחם לפנינוּ. היא ישבה בּריחוּק קצת ממנוּ. פּתחנוּ בּסעוּדה. הייתי שקוּע בּהרהוּרי ולא הבינוֹתי כּלוּם ממה שסיפּר אחי, אלא העמדתי פּנים כּמקשיב לדבריו. מזמן לזמן הצלפתי מבּט בּהניה וּראיתיה ממצמצת בּעיניה בּמעין חרדה ואוֹכלת מעשׂה מוּכני וּפניה קוֹדרוֹת. פּעם אחת נפל מבּטה עלי ועינינוּ נפגשוּ ונדמה לי, שפּנַי מתקרבים לפניה ושׂפתי שנינוּ עוֹמדוֹת להתנשק. פּתאוֹם נשמעה צעקה. שנזדעזע הבּית לשמעה. התחלחלתי. מיד ראיתי את הניה גוֹעה בּבכי וצוֹעקת:

“לא אוּכל… לא אוּכל…”

אחי קם בּבהלה לקראתה, אימץ אוֹתה אל חזהוּ כּשהוּא קוֹרא:

“מה לך, הניה? מה לך?”

“אין לי חשק לאכוֹל. מרגישה לא טוֹב וראשי סחרחר. אני רוֹצה לישוֹן”.

“קוּמי חביבתי, וּלכי לנוּח!”

היא קמה והלכה לחדרה בּהישענה על זרוֹעוֹת אחי. הייתי עד למחזה זה תקוּף טירוּף למחצה. הרגשתי כּי התאבּנתי ואני חֵלק מהאדמה, שאני יוֹשב עליה.

לאחר רגע חזר אחי ואמר לי:

“המסכּנה הוֹגיעה עצמה בּעבוֹדוֹת הבּית…”

אוֹתה שעה לא יכוֹלתי להסתכּל בּפני אחי. הוּא נראה לי כּחיה רעה העוֹמדת לטרפני. קמתי מיד וּפניתי אל הדלת. אחי שאלני:

“לאן?”

“אל המסגד. רצוֹני להתפּלל מעריב, אסגוֹר את המסגד ואחזוֹר”.

יצאתי ורצתי למקלטי הנבחר, מקוֹם שבּוֹ נזדמנה לי הניה לפני זמן קצר. שם הטלתי את עצמי על הארץ כּשאני מאבּק את פּני בּעפר המקוֹם, שעליו ישבה ומלבּי בּוֹקעת יבבה חמה. שם בּיליתי את לילי, מבּלי מצוֹא לי מנוּחה, בּבכיוֹת, תנוּמוֹת קלוֹת והזיוֹת לסירוּגים כּשצמרמוֹרת חזקה מרעידה את גוּפי. בּהקיץ וּבתנוּמה נראתה לי דמוּת אחי כּשהוּא חג מסביבי וּמתנכּל להרגני. כּשנראתה לי דמוּתוֹ הייתי מקללוֹ קללוֹת נמרצוֹת. עם שחר תקפתני תרדמה עזה, שלא הקיצוֹתי ממנה אלא בּצהרים. פּקחתי עיני ואמרתי לקוּם, אוּלם כּוֹחוֹתי עזבוּני. חשתי מכאוֹבים קשים וחוּלשה רבּה. ישבתי נשען אל גזע עץ וכוֹחוֹתי התחילוּ שבים. תוּגה מילאה את לבּי ורגשוֹת חרטה הציפוּ נפשי. קמתי ורצתי אל המסגד. התנצלתי לפני אחי על איחוּרי בּאמתלוֹת שוֹנוֹת. אחר־כּך נצמדתי לידוֹ וּנשקתיה ואני אוֹמר לוֹ:

“אני אוֹהב אוֹתך, אחי! אני נשבּע לך בּאללה, שאני אוֹהבך בּאהבה, שבּן לאביו אינוֹ רוֹחש כּמוֹתה. תמיד אני נוֹשׂא נפשי לחסדך ולרצוֹנך. אמוֹר נא: התאהבני?”

הוּא השיב לי:

“מה הדברים האלה לך, סרחאן? האם ראית ממני דבר חוּץ מחיבּה רבּה, שאני רוֹחש לך? בּני אתה, יקרת לי מבּני”.

הסתכּלתי בּפני אחי וראיתי אוֹתוֹת מסירוּת מסתמנים בּהם. אני מנשק שנית ידיו וּבוֹכה בּקוֹל רם. תקפתני התקפת־עצבים חזקה. השתטחתי על הארץ כּאחד מת לחצאים. הקיצוֹתי וראיתי את עצמי מוּטל בּפינה מפּינוֹת המסגד, ואחי עוֹמד על ידי דוֹאג וּמיצר וּמטפּל בּי בּאהבה וּברחמים.

עבר שבוּע ולא בּאתי הבּיתה אלא לעתים רחוֹקוֹת. לרוֹב הייתי אוֹכל בּמסגד וישן בּו; אילוּ יכוֹלתי הייתי נמנע מלבוֹא אל המעוֹן, אלא חששתי שמא יתחיל אחי תוֹהה על התנהגוּתי. התאמצתי בּכל כּוֹחוֹתי לעצוֹר בּרגשוֹתי. הייתי מדבּר אל הניה בּפני אחי דיבּוּר רגיל וחוֹשש להציץ בּפניה. אם נשארנוּ שנינוּ פּנים אל פּנים לשעה קלה ישבנוּ דמוּמים וּמוּרדי ראש. וּכשנפגשוּ עינינוּ רעדוּ גוּפוֹתינוּ כּאילוּ עבר בּהן זרם חשמל.

עברוּ ימים – וּבקרבּי אש־אוֹכלה האוֹכלת אוֹתי. שנתי היתה נטרדת עלי בּחלוֹמוֹת רעים וּטרוּפים. בּתפילתי הייתי נכשל וטוֹעה. לבּי הפך בּמה של הרגשוֹת שוֹנוֹת הרחוֹקוֹת זוֹ מזוֹ, שכּעס ורחמים, כּפירה וּתשוּבה, אהבה ואיבה מתנצחים זה בּזה.

פּעם אחת עזבתי את הבּית שעה קלה אחרי חצוֹת לילה. יצאתי ורצתי כּחיה פּצוּעה וּשׂפתי דוֹבבוֹת:

“”הוּא אִתה בּחדר אחד. היא שלוֹ והוּא מתענג עליה…"

נפלתי על פּני. לבסוֹף ראיתי את עצמי עוֹמד לפני המסגד ונכנסתי לתוֹכוֹ שלא מדעת. הטלתי את עצמי על הארץ, נוֹשך ידי וּמטיח ראשי בּכּוֹתל וּפי אינוֹ פּוֹסק:

“הוּא אִתה בּחדר אחד, הוּּא שלה. הוּא מתענג עליה…”

פּתאוֹם הרגשתי בּיד על כּתפי. פּניתי מבוֹהל והנה היא לפני, היא, הניה, בּשעה מוּפלגת בּחשכת־לילה וּבמקוֹם מבוּדד זה. דמוּם לקחתיה בּין זרוֹעוֹתי וחיבּקתיה בּתאוה פּראית כּשאני הוֹזה ואוֹמר:

“את שלי, שלי בּלבד ושוּם בּריה לא תוּכל לקחתך ממני…”

בּיליתי אתה שעת־אהבים עזה, שלא ידעתי כּמוֹתה מימַי. וּבי נשבּעתי, כּי על פּני תבל כּוּלה, מיוֹם בּרוֹא אוֹתה אַללה, לא היה אדם אשר שאב תענוּג ונחת כּמוֹני, אכן, זאת היתה שעה השקוּלה כּנגד שנוֹת־חיים כּוּלן, בּמלוֹאָן.

ישַנוּ חבוּקים. היא נתעוֹררה לקוֹל נקישוֹת בּדלת. זהרי חמה כּבר הציפוּ את המסגד. שמעתי קוֹל אחי הקוֹרא:

“פּתח, סרחאן!”

השיבוֹתי כּמתוֹך חוֹסר־הכּרה:

“מיד אפתח”.

בּמסגד היוּ שני אשנבּים מסוֹרגי בּרזל. לא היה מחבוֹא כּלשהוּ בּשביל הניה, אוֹ מוֹצא לחוּץ. דעתי נטרפה עלי. פּתאוֹם ניצנצה בּראשי מחשבה מהירה ואמרתי לה בּלחש:

“עלי אל הגג, עלי מהר!”

הניה קמה מיד ועלתה אל הגג. ניגשתי אל הדלת וּפתחתיה. העמדתי פּנים של עייף וכוֹשל. אחי נכנס. בּפניו ניכּרוּ סימני כּעס. הוּא פּנה אלי ואמר:

“ואתה עוֹדך ישן בּמסגד, סרחאן! האין לך מקוֹם בּביתנוּ?”

“טוֹב לי לעסוֹק כּאן בּעבוֹדת הבּוֹרא בּלילה עד עלוֹת השחר”.

אחי ישב דוּמם. כּעבוֹר רגע אמר לי בּנעימת דאגה:

“הקיצוֹתי ולא מצאתי לידי את הניה. חיפּשׂתיה ארוּכּוֹת בּבּית ולא מצאתיה”.

נזדעזעתי, אוּלם התגבּרתי על חוּלשתי ואמרתי:

“אוּלי יצאה למלא כּדה מהתעלה”.

“אוּלי… אבל…”

הוּא בּלע רוּקוֹ וּמילמל מלים שלא הבינוֹתן. הוּא קם ואמר:

“נתפּלל תפילת־שחרית”.

פּתחנוּ בּתפילה, אוּלם מה תפילה היתה לי בּשעה זוֹ? היתה זוֹ תפילה לשׂטן ולא לאללה!

סיימנוּ תפילתנוּ. הקהל התחיל נוֹהר אל המסגד וּמצוּקתי גברה. לבסוֹף יצא אחי כּדי לחזוֹר לביתוֹ. משיצא התחמקתי ועליתי אל גג המסגד למצוֹא תחבּוּלה להוֹריד את הניה מהגג. וּמה הוּפתעתי כּשמצאתי את הגג פּנוּי וריק. סבבתי בּוֹ כּמי שדעתוֹ נטרפה עליו, מחפּשׂ פּה וּמבקש שם. הרגשה מוּזרה משכתני אל שׂפת הגג. הצצתי למטה וּצוָחה התמלטה מפּי. כּהרף־עין ראיתי את עצמי על הארץ שלא מדעת איך הגעתי לשם. הניה היתה מוּטלת ליד הקיר ונאנחת בּחשאי. התקרבתי אליה, החזקתי בּה וּשאלתיה מה קרה לה. בּקוֹשי פּקחה עיניה ואמרה:

“נשבּרתי, סרחאן, נשבּרתי”.

היא נשכה שׂפתיה בּחזקה מתוֹך התאמצוּת לעצוֹר אנחוֹתיה.

אימצתיה בּחיקי כּשאני מרגיע אוֹתה וּמעוֹדדה. שמעתיה דוֹבבת:

“מכאוֹבי הם ללא נשׂוֹא. אני הוֹלכת למוּת”.

נשׂאתיה בּזהירוּת, בּחמלה ואהבה ועוֹלמי חשך בּעדי. הבאתיה אל בּיתה של אם עַבּד אִל־גַ’ליל⁴, אשה נאמנה וּמסוּרה לי, סיפּרתי לה קצת ממה שקרה וּביקשתיה שתלך אל אחי וּתספּר לוֹ מעשׂיה בּדוּיה. האשה פּנתה והלכה מיד לבית אחי.

את הניה העבירוּ לביתנוּ. אֵם עבּד אִל־ג’ליל הפיצה שמוּעה, כּי הניה נפלה מגג בּיתה בּשעה שהעלתה עליו עצים להסקה.

יוֹמַים עברוּ והניה חיתה בּתוֹך כּבשן יוֹקד של יסוּרים שאין לתארם. ואני? אני הייתי הוֹלך אל הרפת, נוֹעל אחרי את הדלת, טוֹפח וסוֹטר על פּני, נאנח אנחה ארוּכּה וּמיסר את עצמי: “אני הגוֹרם לכל זה. עלי להתיסר, עלי למוּת…”

למחר מתה הניה. היא נקבּרה בּבית־העלמין שבּכּפר בּהלויה רגילה. מיוֹם מוֹתה תקפני מן טירוּף מוּזר: לא האמנתי בּמוֹתה. את העבוֹדה, שהטילוּ עלי בּיוֹם הלוָיתה, עשׂיתי בּפשטוּת וּבשקט, אלא פּעמים היה תוֹקפני בּוּלמוּס של צחוֹק, מלוּוה רוּח קדרוּת דוֹממת וחוּלשת־הדעת. לאחר כּמה ימים התחלתי מרגיש בּאבדנה. הייתי משוֹטט בּשׂדוֹת, מתחבּא בּקמת התירס כּשאני בּוֹכה וצוֹעק בּלי הפוּגה. לבסוֹף נרגעתי בּמקצת וחזרתי לעבוֹדתי בּמסגד, אוּלם מראהוּ הגדיל את יסוּרי. מדי עברי את סף המסגד ניצב לפנַי כּמוֹ חי מעשׂה פּשעי ודימיתי, שאני שוֹמע קוֹל חבטת גוּף בּנפילתוֹ ממרוֹם הגג אל הארץ וּצמרמוֹרת תקפתני. הייתי כּוֹבש פּני בּידי וגוֹעה בּבכיה ארוּכּה.

עשׂיתי הכּל כּדי להתעוֹת את אחי וּלהרחיק ממנוּ כּל חשד בּי. יסוּרי־יסוּרים נשׂאתי בּמאמצי להסתיר את פּשעי ולא יכוֹלתי לנשׂוֹא עינַי אל אחי. נדמה לי, שהוּא מרים ידוֹ עלי כּאוֹמר לשׁחקני.

עברוּ ימים וסוֹדי צוֹמח בּלבּי. הרגשתי בּכבדוֹ האיוֹם ונדמה לי, כּי לבּי מתקרע וסוֹדי פּוֹרח ויוֹצא וּמכריז בּפוּמבּי על עווֹני. עברוּ עלי ימי עינוּיים, שאיני סבוּר, שיסוּרי הגיהינוֹם עוֹלים עליהם.

פּעם אחת בּלילה, אחרי תפילת־מעריב, יצאתי החוּצה לשאוֹף רוּח. שלא מדעתי הוֹליכוּני רגלי אל המקוֹם, שעליו נפלה הניה ליד קיר המסגד. פּתאוֹם נזדמנתי עם אחי פּנים אל פּנים. איני יוֹדע מה הביאהוּ למקוֹם זה, אם היה דבר שבּמקרה אוֹ משהוּ אחר. עמדנוּ זה כּנגד זה ליד אוֹתוֹ קיר איוֹם והדממה אפפה את שנינוּ רגע אחד. פּתאוֹם שמעתי את עצמי צוֹעק ואוֹמר:

“אל תגש אלי! אל תקרב אלי!”

התחלתי רץ וּמתרוֹצץ כּמטוֹרף.

זאת היתה פּגישתי האחרוֹנה עם אחי וּשהייתי האחרוֹנה בּמקוֹם מוֹלדתי. מאז התחלתי נע ונד בּערים וחי חיי נוֹדד וּמוּדח".

השיך עפא אללה הוֹריד ראשוֹ וישב דוּמם וּתקוּף תוּגה. ראיתי דמעה מתגלגלת לאט על לחיוֹ. הדברים ששמעתי מפּיו נגעוּ עד לבּי. שאלתיו:

“מפּני מה אין אתה חוֹזר בּתשוּבה וּמבקש סליחה וּמחילה וכפּרה מאַללה?”

הוּא זקף עיניו ואמר:

“זהוּ רצוֹן גוֹרלי ואוֹסיף להיוֹת סוֹרר וּמוֹרה עד הסוֹף”.

הוּא הוֹציא בּשקט את חלילוֹ מתיקוֹ והתחיל מחלל מנגינה נוּגה, שצליליה סיפּרוּ על אהבה וּמסירוּת־נפש. עפא אַללה שקע כּוּלוֹ בּנגינתוֹ כּשהוּא טוֹעם טעם יסוּריו החבוּיים תוֹך התעלפוּת למחצה.