לעומת פושקין ולרמונטוב והמשוררים הרומאנטיים בכלל הרחיב ניקראסוב את מושגה של השירה. השירה כהזיה עילאית, כהגות מופשטת, כרעיון נאצל, כתחושה מעודנת, נשארה בערכה כמקודם, אך יחד עם ההתנשאות מעל לחיים באה החדירה לתוכם וההתמזגות עמהם. אמני שנות הארבעים של המאה שעברה בכל ארצות המערב ביקשו את השירה ב״פרוזה״, ביקשו קודם כל כאמנים, בשאפם להרחיב את תחומי היופי, אך יחד עם זאת ביקשו גם כמוראליסטים. לא היתה זו איפוא שאיפה נטולת מגמה, מכוונת להזדהות עם שכבות עממיות, עם עמלים נחותי־דרגה. אך אם בספרות המערב באה שאיפה זו בעיקר לידי ביטוי ברומאן, הרי היה ניקראסוב הראשון ששיקף את נטית הזמן בשירה, ולא עוד אלא באותה הכנות, העמקות וההתמכרות, שעשו אותו למשורר לאומי מיוחד במינו. כי שירת ניקראסוב שרשיה נעוצים בקרקע העם ושום רוח לא נשא את זרעי השירה הזאת מן המערב, כפי שאפשר לומר לגבי המשוררים הרומאנטיים שקדמו לו. מבחינה זו היה ניקראסוב מחדש, מהפכן גמור בתחום שלו. איש לא פילס לו דרך והיה עליו לחצוב לו בעצמו שביל בעבי־היער. החומר שהיה צריך לעבוד עליו נכנס לראשונה לבית־מלאכתו לעיבוד, והיה צורך להמציא בשביל גוש־האבן החדש, הגס לעתים קרובות, אופנים חדשים של עיבוד, כדי שהגוש הגולמי, הפראי, ייהפך לתבליט. אלה שקדמו לו הכירו רק בשיש, ובעיבודו הגיעו לידי שלימות עליונה. את השלימות השיג גם ניקראסוב, אך חידוש החומר וחידוש הטיפול בו מן ההכרח שיגדילו את שורת הרשלנות, עם כל ההשיגים הגדולים, הבלתי־מפוקפקים. אך הפרוזה של החיים הרוסיים, הפרוזה האפורה, הפשוטה, האמיתות שקוייה אור רך של קירבת־נפש וחמימות, נהפכה לראשונה בשירתו ליופי.

הפרוזה של החיים נגלית לו למשורר בצדדיה השונים — בשפלותה הנתעבת, בפרצופה המגוחך, ובאחרונה בטראגיות שלה, במידה שבפרוזה הזאת מסתתרת או מתגלית ענות האדם, המשורר, שאינו חושב מחשבות, באיזה אופן להימנע מן המגע עם פרוזה זו, אויבתו הגרועה ביותר, מאושר להיות מסתפק רק ביחסו האסתיטי אליה, היא משמשת לו מקור אסוציאציות אסתיטיות — חומר לעיצוב אמנותי גרידא. הוא עשוי לדבר על כל עניין של הווי, מבלי להיות ״הוויתי״ כל עיקר. ואולם בשביל ניקראסוב לא היתה הפרוזה של החיים רק חומר גס, שיש לשוות לו צורה; הוא ביקש לשנות את עצם ההרכב של הפרוזה הזאת, את מבנה נשמת האדם עצמה ואת מבנה החיים עצמם, ומשפלותם הקהה השתדל להעלים עין, הצד המגוחך שבהם לא עורר בו עניין, ורק הצד הטראגי שבהם היה קרוב ללבו. הוא ראה את ייעודו בכך להיות נלחם באלה, שהיו אשמים בהגברת הטראגיות הזאת. בניקראסוב, כל כמה שהיתה עזה בו תחושת היופי, הכריע המשורר המוסרי את המשורר האסתיטי. האמן ה״אזרחי״, כפי שאוהב היה לכנות את עצמו, בזמן שמלה זו עדיין לא היתה סחוטה ומשומשת. הנה כי כן נתן ניקראסוב תמונות רחבות של הכפר הרוסי המפתיעות בכנותן המפוכחת והאכזרית. כמה מן הפואימות שלו, כגון ״נשי רוסיה״, ״למי טוב בארץ רוס״, מכילות ציור מלא, רב־צדדי של חיי האיכרים על טיפוסיהם השונים.

אמנם שירי ניקראסוב הראשונים היו ברובם חרוזים ריטוריים של כוח־ביטוי; פאתוס הוא הוידוי שלהם, פאתוס הוא המצב בכללותו, התמונה ביחידותה. רק לעתים רחוקות — אם נעלים עין מכמה צלילי געגועים רגשניים, רכים, לא מקוריים ביותר — נפגוש בליריקה צרופה, ברם, גם ריתמים מגוונים אלה צורתם הלירית היא ישנה וישנות הן צורות לשונם וסגנונם. בליריקה היה ניקראסוב טיפוסי לזמנו מבחינת הפסיבדוקלאסיות. הוא לא התרחק הרבה מן המסורת ולא היה למבשרה של ליריקה חדשה, כמאיקוב ופיט, למשל. על פי רוב הוא מביע את הלכי־רוחו, מחשבותיו והרגשותיו באורח אפי, בצורה באלאדית, כביכול, היינו משווה להם צורה אובייקטיבית. הטובים שבשיריו הליריים הם תמונות הנוף הרוסי וכשאיש אשר נולד על גדות הוולגה שמר את אהבתו לטבע הוולגה לכל ימות חייו. ובספרות הרוסית אפשר אין לך דפים בהירים יותר על הוולגה כשירת ניקראסוב. אך כאן, על גדות הוולגה, הכיר המשורר גם לדעת את עבדות האדם, את עמל חיי העם הקשים:

אֲהָהּ, כִּי מָרָה אָז בָּכִיתִי,

מִדֵּי עָמְדִי בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם

עַל שְׂפַת נְהָרִי, נְהַר הָאֵם,

וּבְפַעַם רִאשׁוֹנָה כִּנִּיתִי

אוֹתוֹ בְּשֵׁם עַבְדוּת וְיָגוֹן־הַשֵּׁם.

ויש אשר לשירת הוולגה מתגנבות גם תמונות מקוריות ונועזות, מעין מנגינה אינטימית. פעמים תמונות בעלות רקמה פשוטה, כעין רשת קורי־עכביש, ואפילו המלים והביטויים הפרוזאיים מקבלים השראה פיוטית, לאחר שנקלטו בשירה, ונהפכו לערך אמנותי. למשל תמונה זו:

כְּקַעֲרַת כֶּסֶף

עַל פְּנֵי מַפַּת ‎שָׂדֶה שְׁטוּחָה

עוֹמְדִים הָאֲגַמִּים.

האם זה הלך־רוח נפשי שהפך תמונה, הסתכלות, צליל, או הסתכלות של משורר מתבונן בטבע, שהפכה נשמה? האם התחולל על ידי הלך־רוח של שיר־העם או של עין־האמן? יש לומר, ששני היסודות משמשים כאן בעירבוביה.

אך ניקראסוב, ״משורר הפרוזה״, היה בעיקר נאטורליסטן, משורר בעל מגמה סוציאלית, מוסרית ומבחינה זו מצטיינות הפואימות שלו. הפואימות של ניקראסוב נבדלות הבדל עמוק מן הפואימות הרפויות של משוררי ראשית המאה התשע־עשרה. בו בזמן שבמרכז שירתו של פושקין ולרמונטוב עדיין עומד האדם הגיבור, על כל עושר חייו הפנימיים, הרי במרכז שירתו של ניקראסוב עומד לא הגיבור היחיד, אלא העם כולו. סגולה מיוחדת מציינת את קרבת השירה הזאת לשירה העממית. מעמד האיכרים הביע בעיקר את תקוותיו, את ענייניו בשירה שבעל פה וניקראסוב הוכיח, בכל כוחו ויופיו, את הסגולות הפיוטיות הנשגבות של לשון העם: פשטותה, דקותה והריאליות שלה. וכך רואים אנו לפעמים את ניקראסוב כשהוא רומס כביכול את היופי ברגליו. הוא לא היה חס על האמנות. הוא יוצק אל תוכה לפעמים את ארס המחשבה של פרוזה נואשת, לא רק מבחינה חיצונית, אלא גם מבחינה אורגאנית. הוא השקיע את עצמו בה, עד שהיא השאירה בו עקבות בל־יימחו. והנה רבים משיריו מתגלים לא כשירים מזוייפים, כדברים חסרי־צורה, אלא בזה שהוא חיבר לא רק בתי־שיר, אלא גם קופלטים, ווֹדבילים ופילייטונים בלתי־נחוצים על בעלי־יובלות ובעלי־נצחונות. הוא קילקל למשל, לבלי תיקון, את שיר־הערש המפורסם של לרמונטוב ״ישן נא תינוקי הנחמד״, בחברו על פיו פארודיה גרועה. הוא חיבר באלאדות אקטואליות, אודות אקטואליות, סילואטות, תמונות, אסקיזים. נשמת הזמן המפעמת את היצירות הללו היא שהרעילה את הבאלאדה האמיתית, את האודה האמנותית. הוא היה רחב־לב בפארודיה, היא לא הפריעה לו, היא היוותה את האירוניה שלו רווית־הארס, מאחר שהיטיב לדעת את החיים, ובזה היה אסונו. חכמת החיים היא שהרסה את רוח הקודש, הפרספקטיבה היא שהפריעה לו למשורר. אך אם את שירת ניקראסוב ציינה הגשמיות וגסות ההווי, שהסתגל עליהם בפרטיות יתירה, הרי אין להסיק מזה מסקנה, כי חולשתו נכללת בעצם הבחינה של נושאי יצירתו. לאו דווקא. בזה שלנושאי יצירתו בחר את החיים במורדותיהם הריהו צודק מבחינה אסתיטית ובזה אין לראות כל פגם. לא! הוא הפך כל קטע־חיים דוחה למשהו אמנותי מבחינה אסתיטית. ודבר זה עלה בידו לעתים לא רחוקות, ואז נכנס לאותו התחום הקשור בעיקר בספרות הרוסית בשמו. ניקראסוב היה בעיקר משורר הכרך, ובה במידה שהתפתח הלך־הרוח של התנועה האכרית בשנות הששים של המאה שעברה, נתפתחה בו יותר תשומת־הלב לכפר, לחיי האכרים החשוכים.

וכך הרחיב ניקראסוב, באופן נמרץ ובלי מורך לב, את תחומי שירתו. הוא התהלך גם על פני שדות העינויים וגם בשערי העיר, על פני כיכרות הכרך הסואנות. ייתכן לומר, כי בכרך מצא ניקראסוב את כוהנו ואת קרבנו, את המשורר ואת כותב־הפרוזה שבו. מציאות זו היתה רחבה למדי, ובתחומים אלה מיוחדת לו ראשוניות מסויימת לגבי הנושאים, החיים כשלעצמם לקחו את לבו, החיים המוחשיים, חיי העם כמות שהם, אך דבר זה אין להשיג בלעדי השקפת־עולם מסויימת.

יש ובבחינת שירתו מרבים לדבר על ניקראסוב ומוציאים עליו משפט חמור, אך אני לא נגעתי באישיותו של ניקראסוב, מאחר שהיא מתה בדרך כלל, ובחברה הרוסית קיימות לא פגימותיה ומגרעותיה, אלא השירים אשר יצר. אך בלי לנגוע בתחומים אלה, תחומי אישיותו של ניקראסוב, הנקל מאוד לציין, שהוא ראה בעליל את התהום, שבה היתה שקועה החברה הרוסית, ודבר זה הוא שהוסיף לרבים משיריו גוון של מילנכוליה נאמנה, של יגון צורב. ניקראסוב שר את ענות העם, המתפלש ביסוריו, אולם בכדי לעשות זאת בכנות ובנאמנות ראה צורך לנעוץ אותם כשפודים אל תוך נפשו הוא. ניקראסוב ביקש להיות משוררו של העם הגדול, להשתתף ביסוריו הגדולים ולנושאי שירתו בחר את הארץ כולה, את העם כולו. הוא נשא את נפשו להטיל לכל הפחות קרן־אור אחת של הכרה על דרך העם הרוסי, להאיר את חשכתו, להיות לו לשמש ולשיר. זוהי התעודה הנשגבה שקיבל על עצמו. מכאן העממיות של ניקראסוב, העממיות הפיוטית, שטבוע עליה חותם של ספרותיות מסויימת, אך איננה נטולת מעוף בהגותה הבהירה כבדולח. בלא פקפוק נשמעים בשירתו הדים חיים של רוסיה המתענה בסבלותיה, בת־קול המולדת הרוסית, ויש בה מן ההווי החי, ובבהירות יתירה מתבלט בה עצם הגרעין של הנשמה הרוסית. ״על נטף דם, המיוחד עם העם, סלחי נא, הה מולדתי, סלחי נא!״ מפלל ניקראסוב, וממנה מתגלית קרבת הדם שלו עם הסטיכיה העממית.

אהבת ניקראסוב אל העם קשורה קשר אמיץ באהבה אל טבע ארצו. בשירה הרוסית אתה מוצא דפים מקסימים רבים של הטבע הרוסי, ואחד המקומות הראשונים תופס תיאורו ״התעוררות הטבע האביבי״. בשם ״הרעש הירוק״ אפשר לכנות את ההימנון הסואן של הטבע הרוסי. משורר הלך־הרוח מתאר את ההשפעה המרגעת על האדם של ״אביב הכתם… הצוהל ולא ידום לרגע קל״.

ההגיונות על רוסיה הם המוטיבים המרכזיים של יצירות ניקראסוב המשורר התגאה ברגש החירות שהיתה טבועה עמוק בלבות הרוסים מראשי המדברים בדורו, הדור ששאף לחיים אחרים טובים מאלה. הגיונות אלה יצוקים בדפי הפרוזה הסאטיריים של ״בני דור״.