שירי פיודור טיוצ׳ב, בן דורו של אלכסנדר פושקין, לא נערכו בשעתם כראוי על ידי קהל הקוראים הרחב אף לא על ידי ביקורת התקופה, מאחר שגם לפי תוכנם וגם לפי צורתם הרחיקו לכת משירת הדור והתקרבו אל סוג השירה האימפרסיוניסטית. על כל פנים היו מזכירים את שמו בהעלם אחד עם המשוררים המאוחרים כפיט, פולונסקי, מאיקוב. רק בדורות המאוחרים עורר את התלהבותם של משוררים מודרניים, כואלרי בריוסוב, ויאצ׳סלאב איבאנוב וניקוֹלאי גומילוב. אם היה מוצא משפחתו מאיטליה, כפי שמציינים כמה מן הביאוגראפים, או לאו, אך את מיטב שנותיו בילה בחו״ל, שכן עוד בגיל הי״ט, מיד לאחר סיימו את חוק לימודיו, נכנס לשירות הדיפלומאטי לענייני חוץ. הוא שהה במינכן ובטורין, במקום שרכש לו השכלה ספרותית רחבה, בא במגע עם משוררים ומלומדים, כהיינה, שלגל ואחרים. גם שהה זמן מה בויימאר במחיצתו של גטה. עוד בשחרית ימיו גילה נטיה לשירה הצרופה, בתרגמו כמה מן האודות של הוראציוס. עתה, הרחק ממולדתו, יכול היה עוד ביתר קלות להסתגר בעולמו, עולם היופי, הטוב, הטבע. כה היו שיריו מחוץ לזמן ולמקום, כביכול, אף כי לפעמים קפץ עליו גם הפסימיזם בן־הזמן. יש שהוא מטיח דברים כלפי מעלה:
אֵין בִּיצִירָה — יוֹצֵר,
אֵין טַעַם בְּתַחֲנָה!
בדרך כלל התמזגה שירת טיוצ׳ב עם אישיותו והיא מבטאה את הגיונותיו, חוויות נפשו והשקפת עולמו. הוא תפס את שורש ההוויה העמום, חש בעוז והכיר בבהירות את היסוד הטמיר של כל החיים, חיי טבע וחיי אדם, היסוד, שעליו הושתתה משמעות התהליך הקוסמי וגורל נשמת האדם וכל התפתחות האנושות. כאן מופיע טיוצ׳ב כאחד המשוררים הנמרצים והמיוחדים במינם בכל הספרות הפיוטית כולה.
רק בדרך מקרה ראו שירי טיוצ׳ב אור. בשנת 1835, בהעלותו באש תעודות בלתי נחוצות, השליך אל האח חוברת שירים, ובאופן כזה הלכו לאיבוד מרבית שיריו מאותה תקופה. הנסיך גאגארין, חסיד כשרונו ושאר־בשרו של טיוצ׳ב, הצליח לקבל לידו צרור שירים ושלחם לז׳וקובסקי, הלה הראה אותם לפושקין, שהחל להוציא באותו פרק־זמן כתב־עת בשם ״בן־הזמן״. ובחוברת השלישית של אותו כתב־עת נתפרסמו ששה עשר שירים בשם הכולל ״שירים שלוחים מגרמניה״ בחתימת ראשי־תיבות של מחברם. כה נעשו שירי טיוצ׳ב לנחלת הכלל.
כאמור היה טיוצ׳ב חסיד האמנות הצרופה בשירה; הוא משתפך בהגיונותיו על הטבע. אין שירי טיוצ׳ב מצטיינים בריבוי המוטיבים, אך מצויינים בשלמות נעלה של הצורה. סולם הצלילים שלו, זאת אומרת, הרכב המוטיבים, הוא מצומצם, סובייקטיבי, לירי גמור, אך ליד אמנות מקסימה של הצורה הוא יודע גם להעלות תמונות נועזות בצירופים בלתי־משוערים ולחדור אל נבכי תעלומות ההוויה. קצרים ומצומצמים הם מיטב שיריו, שירי האביב; תעלומות הטבע; היפעה הנצחית של שדות־השלג בהרי־מרומים; בלהות הלילה המרתיעות את המרבד הבהיר של היום מעל פני התהום הנצחית; אמות־המים המסתלסלות והמתעמעמות לנשמת השואה והארגמן הכהה הנוהר על הזוהר הגס של הערב; הדימונים החרשים־אילמים העונים זה לזה בזוהרי ברקים מנצנצים; הכמוס של הטבע־הספינקס, שאולי אינו צופן כל חידה; הכמיהה אשר לא תבוטא במלים; עולם־החלום הבלתי־ממשי, המשתחרר בשנתו — כל אלה הם תחומו האמיתי של טיוצ׳ב. יצירתו, הניזונה מכוחות־האיתנים שבטבע, המתגעשים והנכנעים חליפות, מבקשת לה ביטוי במיתוס. יש שהמשורר מתלכד עם הטבע והאילנות שרים אצלו באורח טבעי, הירח נוסך רשפים בעלטה, קרן־השמש צוהלת במשובה, והאפלה רועמת בקול.
ואולם טיוצ׳ב איננו רק ״מיתולוג״. ברבים משיריו הריהו מתגלה כצייר; מעטים מבין המשוררים מרבים לדבר על צבעים כמוהו, להשתמש בתוארים ציוריים כמוהו. עם זאת הצבעים שלו פשוטים, ללא שפעת גוונים. חוש הצימצום אינו עוזב אותו גם כאן —
כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ הַמְלֹהָט
כְּבָר אֶרֶץ מֵרֹאשָׁהּ הִטִּילָה —
שירתו היא איפוא ליריקה פילוסופית, ריגשית, מושפעת ממוטיבים סובייקטיבים צרופים. בציור תמונות הטבע אתה מוצא לעתים רחוקות אצל משורר צבעים נאמנים שכאלה. הם מלאים יופי בלתי־בלה. בתמונות הטבע שלו, תמונות סתיו, אביב, צהריים, סופת קיץ, סגריר, נמסרים הרשמים בשלמותם, בליטות בהירה של הציור למלוא הרגש המגשים אותו. היופי האמנותי, הפשטות והכנות מתלכדים עם בלתי אמצעיותן של היצירות, מוסיקאליות הצורה והתואם ההארמוני — עם תוכנן. יש שעל ידי התאפקות הביטוי בהתאמה עם התוכן הנרגש מגיע טיוצ׳ב לידי ציוריות מפליאה:
עִדָּן יֵשׁ בְּרֵאשִׁית הַסְּתָו
מָפְלָא, וְאִם קָצֵר!
הַיּוֹם כְּעֵין גָּבִישׁ נִצָּב
וְעֶרֶב בָּא נוֹהֵר…
כצייר אין הוא מחזיק בשבי רק את העולם החיצון, שהוא כה מיטיב לראותו, כה מיטיב לחושו, ויותר משהוא עוסק בדברים, בחיצוניותם, בסימניהם המיוחדים, הריהו קולט את רשמי הדברים והלכי־רוחם והם נהפכים לערכים קרובים, אינטימיים, לפי שהם מצויירים בפשטות אמנותית וביופי, במלי גביש המשתפכות בקלות יתירה, מתוך אימון אל לבו של הקורא.
בשירי טיוצ׳ב נשמעת נעימה פילוסופית עמוקה, ב״כוחות הקסמים של הניגון״ גילה יותר מכל המשוררים האחרים את התעלומה הקוסמית. יצירת טיוצ׳ב רוויה פילוסופיה פאנתאיסטית. עם זאת הוא שר על בן־האדם, על דמעות האנשים המשתפכות השכם והערב, משתפכות לאין חקר, משתפכות באין רואים, באין גבול, לאין מספר, כנטפי המטר בלילות הסתיו העמוקים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות