אברהמ’לה הוא ילד חמוד, כבן שתים עשרה שנה, זריז וגמיש, פיקח וממולח, תמיד מחייך ועיניו נוצצות ומבריקות. מדי יום ביומו אראהו הולך לבית־הכנסת לתפילת מנחה ומעריב. באמצע המשחק הלוהט בכדור רגל, ברחוב הגובל עם בית הכנסת, לכשמגיעה שעת תפילת מנחה, הוא עוזב את המגרש ונכנס במהירות־הבזק לבית הכנסת, רוחץ ידיו בכיור, ניגש לארון הקטן בו מונחים סידורים, מוציא סידור ומתפלל עם הציבור. על פי רוב מתנועע אברהמ’לה בשעת תפילה. אך יש והוא עומד בלי נוע, כשעיניו נתונות בסידור.

אורח חייו של אברהמ’לה מפתיע ומפליא, ולא בכדי התחבב על כל המתפללים. יש שהוא ניגש דווקא בלאט, בצעדים כבושים ומתונים, אל הספסלים העומדים לפני בית־הכנסת, עליהם יושבים המתפללים, ביחוד בימי החום, בין מנחה למעריב, ומשוחחים על דא ועל הא, – ומטה אוזן קשבת לשיחת הגדולים, עומד ומקשיב ושותק.

על אחד הספסלים ישב סגי־נהור, שאברהמ’לה היה מדקדק לילה לילה להובילו לביתו, כשהסגי נהור מחזיק בידו של אברהמ’לה והולך אחריו צעד אחר צעד. לא אחת בעת הפנאי היה אברהמ’לה נכנס בשקט אל בית הזקן העיוור וקורא לפניו פרק בתנ"ך או בדיני שולחן־ערוך. הזקן העיוור היה מקשיב ברטט נפשי לקריאתו של אברהמ’לה וכשהיה מסיים, היה הזקן נושקו במצחו. כך היה אברהמ’לה נוהג זמן רב מבלי שידעו על כך, עושה מעשהו הטוב בשקט ובצנעה.

מדי שבת בשבתו, מקדים אברהמ’לה לקום. נכנס בדחילו לבית הכנסת, מתיישב ליד לומדי־השעור בגמרא ומקשיב לשעור. במוצאי־שבתות נעשה אברהמ’לה מקורב לגבאי, הנוהג להבדיל ולהוציא את הציבור. אז אברהמ’לה לובש חשיבות. כשהחזן מגיע לתפילת “ויהי נועם” הוא ניגש אל הגבאי, לוקח ממנו את מפתחות הבימה, פותח ומוציא מתוכה את האבוקה להבדלה, הגביע וקופסת הבשמים. מחזיק את הנר גבוה, כשהגבאי מבדיל על היין.

בליל שבועות ממלא אברהמ’לה תפקיד חשוב. הוא מגיש לשולחנות את הספלים בהם מוזג הגבאי קפה לעורכי התיקון. מביא צלחות מביתו ומניחן על השולחן בשביל ה"חומוס", ויושב עד מאוחר עם הקהל וקורא בתיקון.

ברם, מי שלא ראה את אברהמ’לה בימי־הסליחות, לא ידע מה זו עירנות של ילד. בימי הסליחות הולך אברהמ’לה לישון בשעות הערב המוקדמות ומתעורר בשלוש וחצי אחר חצות הלילה, עוזב ביתו ושם פניו אל הזקן העיוור ומביאו לסליחות. כשהשניים נכנסים לבית־הכנסת מופנות כל העינים אל אברהמ’לה הילד־החמוד, החביב על כולם. אברהמ’לה ניגש למקום־מושבו הקבוע, משפשף עיניו הנעצמות, פותח הסליחות ומחכה לחזן שיתחיל בתפילתו. אברהמ’לה מתפלל ברגש רב, וכשמגיע החזן לתפילת “הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך”, נעשה אברהמ’לה רציני ובולע כל מלה היוצאת מפי החזן. לילה לילה בראש אשמורות היה אברהמ’לה בא לבית־הכנסת לאמירת סליחות, כשהוא מביא עמו את הזקן העיוור.

באחד הימים, כשהקהל התכנס לבית־הכנסת לאמירת סליחות, הרגישו שחסרים עדיין אברהמ’לה והעיוור. הגבאי ציווה על החזן לחכות רבע שעה, אולי בינתיים יגיעו השניים. כשעבר הזמן והם לא באו, שאל הגבאי את אבי אברהמ’לה לפשר הדבר. האב השיב כי הדבר מעורר דאגה בליבו, כי אברהמ’לה יצא כדרכו תמיד לבית העיוור כדי להביאו. אבי אברהמ’לה ואחד המתפללים הלכו לבית העיוור. כשבאו לשם מצאו שהזקן קודח וחומו גובר, אברהמ’לה יושב ליד מיטת הזקן ומניח תחבושות קרות לראשו וקורא באזני העיוור החולה המרותק למיטתו את הסליחות בניגון המקובל וברגש רב. הזקן חוזר, מלה במלה אחר אברהמ’לה, כשמעיניו זולגות דמעות. אבי אברהמ’לה והנלווה אליו, בראותם את המחזה אשר נגע אל לב, מיהרו להביא רופא, שציווה להכניסו מיד לבית־החולים. גם שם היה אברהמ’לה מבקר את הזקן העיוור והיה קורא באזניו פרקי תהלים. כשבועיים ימים שכב הזקן בבית־החולים ולא חזר עוד לביתו. כשהיהודים עמדו בבתי הכנסת והתפללו “הנשמה לך” החזיר הזקן את נשמתו לבוראו.

בהלוויה נראה גם אברהמ’לה עצוב ומדוכא. הוא הלך אחר ארונו כשעיניו זולגות דמעות. ולמחרת אותו יום, כשקם אברהמ’לה לסליחות של ליל לפני יום־הכפורים, הלך ליד אביו, ותוך כדי הליכה בדרך, עמד לפתע אברהמ’לה ואמר לאביו:

– אבא, סליחות כמו שאמרתי ליד מיטת הזקן העיוור והחולה, איני יודע אם עוד אוכל לומר, – ושקע בדומיה.