החדר בו התגוררתי בצפת, חלון גדול לו בכותל המזרחי, דרכו נתגלתה לעיני פנורמה נהדרת בלתי נשכחת. מימין נשקפה מרחוק הכנרת הכחולה, בכל הוד קסמה. כנרת זו, שדמות כינור לה בין הרים, ושעליה נאמר, שהיא היפה ביותר בשבעת הימים בהם נתברכה ארץ־ישראל.

אותם רגעים, לבי היה פועם והולם לה בחזקה, לחמודה בימים, שמשוררינו שרו לה מיטב שיריהם. משמאלי ראיתי את שני ההרים, שדמות תאומים להם, המרהיבים עין ביופיים. וממולי ראיתי את צפת הערבית לשעבר; בבתיה הקטנים, בשביליה המסולעים ובגגותיה הרעועים. לידה, תחנת המכוניות הסואנת והרועשת. הלאה מהם נזקף לנגד עיני הר־כנען בכל יפעתו; בבתי ההבראה ההדורים שלו. יש שלא הדלקתי אור בחדרי בלילות, כי כל האורות מבתי־ההבראה בהר־כנען, חדרו לחדרי והאירוהו. היה זה מחזה מרהיב־עין, כשהרבה אורות רמזו וקרצו לי מרחוק. ביחוד שבה את נפשי אור פנסי המכוניות המגיעות בלילה לצפת. ראיתי אורות הולכים ומתקרבים, ורצים עם נפתולי הכביש בין ההרים.

כשהגיע ראש חודש אלול, היו מעירים אותי משנתי הערבה קולות אומרי הסליחות של אחינו הספרדים, המתחילים באמירת סליחות מראש־חודש אלול. הייתי שוכב במיטתי בעינים פקוחות ומקשיב לקולות הזמרה והתפילה, שמשכו את לבי.

צפת היתה מתעוררת מתנומתה; בתחנת המכוניות כבר נשמעו קולותיהם של עובדי התחנה הבאים ראשונה לעבודתם. ברם, קולות אלה אבדו בקולות אומרי הסליחות, שהתגברו והלכו.

באחד הלילות, כשקולות אלה העירוני משנתי, בצלילי־הזמרה המעוררים את הלב, קפצתי ממיטתי, התרחצתי והתלבשתי וירדתי לבית־הכנסת של המערביים, ממנו הגיעו הקולות. היה זה בית־כנסת קטן, בגודל חדר רגיל. מסביב לקירות עמדו ספסלים מרופדים עם משענות. ליד ארון הקודש ישב חכם מכלוף ועל יד הבימה ישב אחד לבוש שק על גבו, כשהחבלים תלויים על כתפו האחת. הוא ישב על שרפרף, מחזיק בידו ספר־הסליחות, ראשו מורכן עליו, כשהוא קורא בו ברגש רב. איש זה, שהיה בעל זקן ארוך היורד על מידותיו, פיאותיו ארוכות ומסולסלות, משך ביותר תשומת לבי. מפי אחד המתפללים נודע לי, שזהו יוסף עובדיה הסבל, ההולך לילה לילה מצפת העתיקה לבית־כנסת זה לומר סליחות, למען יוכל לרדת מהר לתחנה, מקום עבודתו.

לא סבל סתם הוא, יוסף עובדיה – שח לי איש שיחי. יוסף עובדיה הוא אמנם סבל, אך גם מקובל, ובין מקובלי צפת מקומו. תלמיד חכם הוא, מרבה ללמוד ב"זוהר" ואיש קדוש הוא.

בתחנת המכוניות הוא יושב ומחכה למשא. בין משא למשא, יוציא מכיסו ספר תהלים שנדפס עי ידי אחד המקובלים בירושלים, ופיו לא יפסוק מקרוא בו. ויש שהוא שוקע כל־כך באמירת תהלים, עד שאינו מרגיש שהנוסעים עוברים על ידו, ופרנסתו משתמטת מידו. יוסף עובדיה גר לא רחוק מבית־הכנסת האר"י, של הספרדים. לילה לילה הוא יורד לבית הכנסת של המערביים, לבוש שק על גבו, כשחבליו מושלכים על כתפו האחת, כשבכל הדרך פיו אינו פוסק מלהתפלל.

יוסף עובדיה אינו עובד כל היום, מסתפק במועט הוא. שעות אחדות יעבוד בתחנה, בנשיאת משאות, ובהרגישו שכבר הרוויח את הפרוטות הדרושות לו למחית היום, עוזב הוא את התחנה וחוזר לביתו. אין הוא דואג ליום המחרת. אבינו שבשמים הוא ידאג, ולמה לו לאדם לדאוג? הקדוש־ברוך־הוא, הוא הזן ומפרנס כל בריותיו. לאחר שיוסף עובדיה בא מהתחנה, יסיר שקו מעל גבו וחבליו מעל כתפו, יניחם למשמרת עד הלילה הבא. בינתיים יסעד ויברך את השם על המזון שנתן לו, ינוח מעט מעמלו. אחרי הצהרים ירד יוסף עובדיה לטבול עצמו במקוה. ילבש כפתנו (מעילו) וחגורתו, יחבוש המצנפת לראשו וילך לבית הכנסת של האר"י להתבודד עם המקובלים.

– צדיק גדול הוא יוסף עובדיה – אומר איש שיחי – אל תראה שהוא סבל, חכם גדול הוא, מאותם החכמים כרבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא וכמותם, שעל אף גדולתם דבקו במלאכה ואהבוה.

ביום חמישי אינו עובד יוסף עובדיה. עד שעה שתים עשרה בצהרים מתהלך הוא וסלו בידו, עובר מסמטה לסמטה ומביא לבתי העניים מצרכי מזון לשבת. איש בודד כי יחלה ואין מי שיטפל בו ויסעדנו על ערש דווי – יוסף עובדיה יושב ליד מיטת החולה כל הלילה.

בימי מלחמת השחרור, כשהערבים ירו בלי הרף על הרובע היהודי בצפת, ופחד מוות היה לעבור ברחוב, עמדו אנשי ההגנה בחרוף נפש והגנו על העמדות היהודיות. יוסף עובדיה לא ירד בימים ההם לתחנה, הוא התנדב להעביר נשק מעמדה לעמדה. הוא הלך ונשא המטען, כשפיו אינו פוסק מלהתפלל. הכדורים שרקו מעל ראשו, והוא הלך ללא מורא וללא חת ומילא שליחותו בסכנת נפשות. אמרו עליו, על יוסף עובדיה הסבל, המקובל, שהוא רואה ואינו נראה, כל גופו משוריין, הכדורים פוגעים בו, נופלים ארצה ואינם חודרים אליו…

אם תבואו לצפת בימי הסליחות – רדו לבית־הכנסת של המערביים ותפגשו שם את יוסף עובדיה הסבל, כשהוא אומר סליחות. ואם ישחק לכם המזל, והוא יהיה החזן העובר לפני התיבה – חייכם שאמירת סליחות רגשית כזו לא שמעתם מימיכם.