זמיר עריצים    🔗

להכרית כל הקוצים וכל הנעצוצים, אשר קמו בעדת היהודים, כת אחת ונקראים בשם חסידים, היו לצנינים וצדים, צדיקותיהם כבגד עדים, תפילתם בקולות ולפידים, מלאים חמס ובגד בוגדים מזאבי ערב חדים, רופאי אליל והפסל, דורסים וטורפים כארבה והחסיל, שינו נוסח התפילה, בכל מלה ומלה, בלי טעם ועילה, אין דרך ואין מסילה, הניחו התורה, הנותנת ללומדיה אורה, לכן קמתי אני הצעיר מתאבק בעפר רגלי ת"ח וסר למשמעתו של הגאון מ"ו אליהו ז"ל והדפסתי זה הספר הקטן להיות למזכרת, לדורי דורות, ולא יהיו כחסידים דורת הפוכות וילמדו איש את רעהו לאמור דעו את ה' ויציבו להם ציונים ללכת בדרכי אבותינו, כי הם שלמים אתנו, ואנשי בריתנו, ה' מלכנו הוא יושיענו;

כת"ד ולפרט ה' תקנ"ה ליצירה.

עץ הדת    🔗

עץ חיים הוא, עליו עלים לתרופה, כל איש ערום יכסה בם ערותו. גם קאת וקפוד וכל עוף טמא למינהו בצל דליותיו יתחבאו. פריו טוב למאכל כי על כן רבו אוכליו, ישבעו אף יותירו לעולליהם. בשוק הסוחרים לא ירד מחירו אף בעת מלחמה. מן הוא, בלילה יוריד מתקו ושומרי נשף בבקר יחלקו שללו, וכל אשר יוסיפו לקטוף יוסיף פרי. כימי העץ ימיו וכמהו כן פריו, מרוח סערה לא יירא, מקור ושלג לא ידעך המו, ומשרב בקיץ לא יבש קצירו. צמים ישאפו חילו, יגנבו דים, ופריו לא יחסר. עלה נובל כי יפול מצמרתו, והיה גם העלה לכנעה ביד כנען הסוחר ביראת אלהים.

הנני על נבאי חלומות שקר נאם ה' ויספרום ויתעו את עמי בשריהם ובפוחזותם.

(ירמיה כ"ג, לב)

חק הוא בחכמת הרפואה, כי אם תחדל מרוצת הדם ללכת בדרך ישרה אשר סלל לו הטבע אם יחם או יתקרר יתר על המידה הדרושה, אז יתקבצו הדמים למקום אחד אשר מצאו שם בדק, וברבות הימים יתפרצו דרךְ מכה טריה אשר לא על נקלה תרפא.

הכתות השונות בין כל בעלי אמונה ודת, הן הנה ילידי הדם הבלתי טהור בעורקי האומה, ואם לא רב מספר הכתות בין עם ד', אות הוא כי דמו לא נעכר כדם בעלי אמונות אחרות אשר מספר כתותיהם עולה למאות.

למיום אשר קמו הקראים לקצות ביהודה, הננו יודעים רק כת אחת “שבתי צבי” אשר ילדה לה שני בנים כחשים, הפראנקים והחסידים. שלש הכתות האלה היו פרי חם הדם מהבל פי המקובלים. ולאשרנו הנה שתי הראשונות כבר היו כאלון בשלכת. כעלים נובלים נפלו מעץ יהודה. נבלו קמלו ביבוש קצירן, ומכל עלילותיהן השאירו לנו רק איזה עלים לנחלה בדברי הימים לישראל. כת המקובלים אשר בצדק פחדו כל הטובים בישראל לבל תבלע נחלת ד', כבר ספה תמה מן הארץ אַחרי עבור שלש מאות שנה. בתה הבכירה של כת ש"ץ ובת בתה כת הפראַנקים אין זכר להן עוד, וגם “החסידות” יורשת נחלתן תנוע כשכור, ויש תקוה כי בעוד מאה שנה והיהדות תחצב לה קבר.

תולדות רוב מחוללי הכתות בישראל מכוסות במשאון מבטן הערפל יצאו, ושם שבו ללכת, אחרי אשר כרבם נולדו על ברכי דלת עם הארץ. רחוקים מתורה וחכמה, ורק יד המקרה העלתה אותם על במת דברי הימים, ועוד זאת ברור הדבר בעיני, כי רוב מיסדי הכתות בישראל אשר אף כי נקראו הכתות על שמן, אךְ כרבם לא המה היו מחולליהן אשר הוציאון מרחם העת. החמר אמנם כבר מצא נכון לפניו, והוא הביא בה סדרים ויפח בה רוח חיים, עד אשר היתה לכתה מיוחדה, ועל דעתי לא רחוק הוא מן האמת, כי לאיזה כתות לא היה כל מחולל ומוליד, ורק אנשים יחידים שמו עטרת “מיסד” על ראש אחד מהם שכבר מת, ויחלו לספר עליו אותות בדים, ואת עצמם קראו בשם “תלמידיו”, בדעתם כי אין נביא בעירו, ובימים קדמונים עוד הרחיקו ללכת, כי קראו בשם איש שלא היה ולא נברא.

מעיני כותבי קורות ישראל נעלמו קורות האר"י ורוב גדלו, רק את אשר שמעו מפי תלמידיו ומעריציו, וביחוד מפי ר' חיים ויטאַל. איש ערום ונוכל אשר הרים את האר"י על נס, למען יהיה הוא לתלמיד ותיק¹ להאדון הגדול הדמין לבר אלהין, ואז הן הוא יהיה הראשן להתחמם לאור אשו הגדולה, ור' חיים הוליד עוד המון תלמידים כמהו עד אשר פרו וישרצו וימלאו את הארץ. נתן העזתי שם את העטרה על ראש שבתי צבי, והוא היה לו “לתלמיד ותיק” ועל ברכיו נולדו ר' אברהם היכיני, נחמיה חיון ועוד רבים תלמידי תלמידִים, ובאופן זה נולדו גם ספרים שונים על שם “המחוקקים” או “המיסדים” אשר לא יסדו כל מאומה. ספר כתוב ביד האר"י לא נמצא בידנו, ורק התלמידים כתבו על שמו איזה “כתבים” או מאמרים, וכן לא נמצא בידנו כל ספר כתוב בידי שבתי צבי, פראנק, או הבעש"ט.

בהקדמתי למחברתי “כתות בישראל” (נויארק תרנ"ט). כבר השמעתי את דעתי, כי לא הבעש"ט היה מיסד כת החסידים. הבעש"ט לא נודע לנו מי היה, ומה מעשהו, ורק “התלמידים” עשו להם אליל להשתחות אליו, ויקראו את שמו “בעשט” וישימו עליו עטרת ראש כת החסידים והוא לא ידע, ומי יתן לי ערובתו כי איש כזה אמנם היה בעולם? הן כל קורא את המחברת “זמרת עם הארץ” יראה כי אין בה כל זכר לשם איש כזה וגם בספר זמיר עריצים הראשון משנת תקל"ד הנמצא בידי בכ"י כן גם שם אין כל זכר לו, וכן לא נזכר שמו בספרי חסידים הראשונים אשר נדפסו באמת בהשנים הרשומות עליהם, ואם נזכר שם הריב"ש בפי מחבר המחברת הזאת, עוד לא אות הוא כי ידעו את שמו לפנים, ואחרי כל אלה הן טרם ידענו עוד מי הוא ומתי חי מחבר המחברת אשר לפנינו.

הבה ונראה.

על שער המחברת אשר לפני כתוב, “שנת כתר”, ואחרי כן כתוב “ולפרט ה' תקנ”ח ליצירה והנה בזה אין כל ספק בעולם כי נדפסה בקאניגסבערג בשנת תר"ך, ובעל “אוצר הספרים” כותב כדברים האלה: זמיר עריצים, דברי ריבות וטענות נגד החסידים החדשים ומיחסין אותו לה"ר טוביה גוטמאן פעדער) המ"ד (ווארשא או ביאליסטאק) תקנ"ח 8. והנה גם בזה אין כל ספק כי הדברים האלה לא נכתבו בידי החכם והביבליאגראף המהלל בן יעקב עצמו כי אם ביד בנו, איש צעיר לימים אשר מלא את החסר בס' אוצר הספרים אחרי מות אביו, כי אמנם כבד מאד מאד להאמין כי לא ידע בן יעקב, כי בשנת תקנ"ח עוד לא היה בית דפוס בביאליסטאק, והספרים הראשונים אשר נדפסו בעיר ההיא המה; ס' הילל בן שחר משנת תקס"ד, וגם זה לא נרשם עליו שם העיר מפרש, ואחריו נדפס שם ס' שו"ת שאגת אריה בשנת תקס"ה. הנה כי כן ברור הוא עתה כי ס' זמיר עריצים זה לא נדפס מעולם בביאליסטאק, וכי זה איננו גם דפוס ווארשא, על זה יורו הניר, אותיות הדפוס והפרח, (הערב) שהוא דפוס קאניגסבערג, וכן כי לא נדפס בשנת תקנ"ח, על זה יורה פרט השנה “כתר,” ולפי הנראה אבה המדפיס להשמיע רק כי הדפיס אותו מדפוס ווארשאַ הראשון.

ח' בן יעקב הצעיר אומר; כי מיחסין אותו לר' טוביה גומאן פעדער, אבל לא הגיד לנו מי המה המיחסים ההם, ורושמי הספרים הן לא זכרו את שמו.

האיש אשר קרא את ספרי המדקדק והמליץ המהלל ר' טוביה פעדער לא יגיד כזאת לעולם. שפת פעדער הטהורה, החדה והנמרצה, אשר לא היה במליצים כמהו, ההוא יכתוב בשפה כזאת כשפת בעל זמיר עריצים? פעדער באחזו בערף אויבו, ירמוס יטרוף עד אשר יעשה בו כלה, ולא ידע רחם ביום אפו. עטו לא ירעד בידו בדברו משפט אף אם בגדולים יתחרה. לא פעדער הוא האיש אשר יכתוב הבלים כאלה “ומי לנו גדול מהאר”י זלה"ח?" טרם ידע מי הוא ומה גדולתו? וגם בדברו רתת את קדושי החסידים ידבר בכבוד כמו היו גדולה התורה באמת, רק לא יאמין בנפלאותיהם. פתי מאמין כזה לא היה ר' טוביה מעולם.

באמרי למעלה כי רושמי הספרים לא זכרו את שם הספר הזה, חשבתי רק להשמיע כי לא נזכר שמו קודם שנת תר"ךְ, אחרי אשר אין כל ספק בעיני כי לא נדפס מעולם בשנת תקנ"ח, וזה הנדפס בקניגסבערג תר"ךְ הוא דפוס ראשון.

פירשט (ביבליאט. יודאיקא ח"נ צד 535) יזכיר זמיר עריצים הראשון דפוס אלקסניץ תקל"ב ויחשבהו בין חבורי הגאון ר"ח מוואלאזין, ושם צד 573 מיחסו גם לר"ט פעדער, וזה הבל שאין כמהו, ובלי ספק לא ראתהו עינו ובכן כתב מה שכתב, ובן יעקב הצעיר לקח את דבריו וישימם בספרו, ויוסיף עוד משלו את המלה “ביאליסטאק”, ובין כה שכח, כי פירשט מדבר אודות זמיר עריצים אשר עליו נמצא מפרש שם העיר ושנת הדפוס ויחטא להביבליאגראפיא

החכם הנאמן צעדנער (צד 779) מזכיר ג"כ רק את הראשון משנת תקל"ב. החכם רמש"ש ברשימת באדלעאן וכן באוצרות חיים לא זכר אותו בכלל, וביודע ספר (ראזענטאל) נזכר ג"כ רק הראשון משנת תקל"ב.

האחד אשר זכר את שם ס' זמיר עריצים זה (השני) אחרי שנת תר"ךְ, הוא הד"ר גראטץ (דה"י לישראל חלק י"א צד 593 הערה 2) ושם ירחיק דברי אלה אשר יחסוהו להגר"א, ובכל זאת נבוךְ גם הוא, מבלי דעת כי שני ספרים שונים המה, וכן התעוהו דברי רש"י פין (קריה נאמנה.) “כי בעל ס' זמרת עם הארץ הוא ג”כ מחבר ס' זמיר עריצים והוא ר' בנימין משקלאוו" על פ הכ"י הנמצא ביד ה' פין שניהם בכרך אחד, ובלי משם מחבריהם ועוד יותר אתפלא על ה' גראטץ על אשר לא התבונן בדברי פין המדבר רק מזמיר עריצים אשר בו נמצאו החרמות והגזרות, והוא הן הראשון, לא הרגיש כי בזה השני אשר העתיק ממנו איזה ענינים, לא נמצא אף מלה אַחת מכל אשר זכר הר"י פין, ובכן החליט כי ח' לעבעל "בעל ס' הויכוח וס' קברות התאוה) הוא מחבר זמיר עריצים, אשר לא יתן אמון בו.

— אבל מי הוא מחבר הספר הזה באמת?

— ברור הדבר בעיני ונעלה מכל ספק, כי מחברו הוא ידידי ואוהבי הרב ר' יעקב בכרךְ ז"ל מביאליסטאק בעל ספר “היחש לכתב אשורי” והוא גם מחבר ס' מצרף העבודה אשר כתב לטובת שארו ח' סעגאלאוויץ אשר בא אליו לבקש עזרתו בהיותו המגיה בדפוס בקאניגסבערג בשנת תר"ךְ, והוא אמנם מלא את הבטחתו בס' זמיר עריצים זה, ויכתוב גם את הס' “שבר פושעים”, והכ"י בא לידי מיד הסופר הנודע הר"א ברודס בפגשי אותו בשנת תרמ"א בביאליסטאק, ומידי בא ליד השר ארקאדיא קויפטאן בסט. פעטרסבורג, וגם ידידי החכם הסופר הנודע ר' דוד כהנא באדעססא ראהו, והעתיק ממנו איזה ענינים הנחוצים למלאכתו ובכ"י ההוא אמנם נמצאים כל הכרוזים והחרמות המפוזרים במקומות שונים.

כי הר"י בכרךְ היה מחבר שלשת הספרים הנזכרים, זאת ידעתי כבר עוד בשבתנו יחדיו בסעוואסטאפאל בשנות תרל"ד־תרל"ז, אך לא יכלתי לגלות זאת בחייו לבלתי הכעיסו, יען סוד כמוס היה הדבר עמדו, אךְ חשבתי לי לחטאה לפני כסא דברי הימים לישראל אם לא אגלה זאת כעת אחרי מותו. שפת בכרךְ בספר זה אמנם לא נקיה משגיאות, תחת אשר כלם ידעו כי היה מדקדק גדול, אבל אין כל ספק כי עשה זאת בדעת לבל יכירו את שפתו, ובכל זאת לא יכל להסתיר סוד ויכתוב את כל הספר בחרוזים, כדרכו בכל מכתביו, וכן כתב את ספרו מסע בארץ הקדושה בחרוזים כאלה. בכרךְ אהב להתוכח את בעלי הכתות השונות, ובשבתו בסעוואסטאפאל התוכח תמיד את הקראים וביחוד את ח' סולטנסקי חכים הקראים בעיר ההיא, ויכתוב בקרת חדה ונמרצה על ס' המבחר, אךְ לא נדפס עוד. הנה כי כן אחשב כי לא הפרזתי על המדה באמרי כי הראשונים לא ידעו את הריב"ש, ולא זכרו את שמו. — אךְ מה גדול הפלא על גראטץ. הסופר הגדול הזה המקובל באומה לראש כותבי קורות ישראל, ההוא לא ישים עין בקרת על הספרים והסופרים אשר מהם לקח חומר לדברי הימים? שמעו והשתוממו! ספר נתעב ונאלח. ספר מלא הבלים מאין כמהו. ספר אשר גם פני בעל “לב העברי” יאדמו מבשת מהביט עליו. מספר אשר גם מחברו בעצמו מלא שחוק פיו על החסידים אשר האמינו בו. מספר “קהל חסידים” להצדיק מיכאל לוי ראדקינזאן או פרומקין (כשמו האמתי אשר החליפו מפני מחלה ידוע הבאה לרגלי ישיבת בתי האסורים הקשה) מספר כזה לקח גראטץ ספורי נשים מוזרות בלבנה ויתנם לפני בני ישראל. אף לא נסה לספוק באחד משקריו והבליו שלא היו ולא נבראו, אף שכח כי המון רב מהבליו כבר נדפסו בספר קדוש ונורא “שבחי הבעש”ט", ותחת אשר התפלא על יאסט בדבר הבעש"ט אם האריךְ ימים עד שנת תקכ"ה, הן עליו היה להתפלא על נפשו איךְ יכל איש כמהו להשען על דברי הבל מבלי בקרת? לא שאל לנפשו אם יש איזה יסוד לספורי החסידים, כי נסע ר' זלמן מלאדי פעמים לסט. פעטערסבורג? וחקר רק לדעת אם יתאים הספור הזה עם ימי ממשלת הקיסר פאול? כמו לא חסרו לספורי החסידים רק ידיעת שנות ימות עולם אל נכון וכן והתעה את קוראי דה"י בדבר הכ"י “זאת תורת הקנאות” אשר על דעתו נכתב מר' דוד הרב ממאקאוו בשנת תקנ"ב, ונעתק מידי נכדו בשנת תק"ס, תחת אשר לי עדות הרמש"ש הנאמנה, נכתב בידי ר' יחזקאל בן דוד בשנת תקפּ"ו, ור' שבתי נכדו העיר על אמתתו בשנת ת"ר. האמנם חשב גראטץ כי שנה ת"ר היא 1800? ואיךְ נוכל להאמין בדבריו באמרו: הכת הזאת הסרים אחרי התהו. ישראל מעזביזר אשר מת בשנת תקי"ט, היא שנת חתונתי, וזכורני שהיה מפורסם ללא למדן רק לבעל שם כותב קמעות ולא למד כלל, כי לא היה יכל ללמוד, והיה הולך בשוקים וברחובות עם חטר גאוה, בפיו הלולקי וציביק ומדבר עם הנשים

והנה אם חתונת הכותב היתה באמת בשנת תקי"ט, ואם כן האריךְ ימים ששים ושבע שנים אחרי חתונתו, ורק אז מצא עת נכונה לכתוב ספורו בהיותו כבן שמונים וחמש בערךְ? אבל כל קורא בעינים פקוחות יראה, כי דברים רבים אשר הביא גראטץ בשם הכ"י לקוחים מס' שבחי הבע"ט הנדפס בבערדיטשוב בשנת תקע"ה בפעם הראשונה, ושם נמצא גם הספור כי נקרא הבעש"ט לפני אספת רבני ד' הארצות. הנה כי כן לא יפלא עוד כי נכתב הכ"י בשנת תקפ"ו ואם סופר הכותב קורות ישראל יוכל להשען על הבלי נשים זקנות כשבחי הבעש"ט וקהל חסידים, ולהעתיק מהם המון דברי שקר ואולת מבלי דרישה ולתתם לפני בני ישראל כדבר אמת?, על זאת ישפטו הקוראים מביני דבר לאשורו.

בהקדמתי למחברתי “כתות בישראל” כבר השמעתי, כי ס' מצרף העבודה הוא בדוי מלב אחד מאוהבי, הוא הר"י בכרךְ, ועתה עלי להעיר אזן הסופרים כותבי קורות החסידים, כי אחרי חקרי ודרשי, מצאתי כי רבים מספרי החסידים וכן גם ספרי קבלה שונים אשר נדפסו בידי החסידים ברוסיא בכל הדפוסים אשר יסדו להם לבד, בוואהלין ופאדאליען, לא נדפסו בזמנם ומקומם הרשומים עליהם. אם עשו זאת מפחד הממשלה, יען לא השיגו אז רשיום ליסוד בית דפוס, או יען ספרי חסידים וכן ספרי קבלה בכלל נאסרו לבא בקהל, כנודע, או למען הונות את בני ישראל, אחת היא. לנו די רק לדעת כי כן היה, ויען כי לא זה הוא המקום לדבר בענין כזה בפרט, הנני להזכיר פה רק אות אחד, כי שנות ההדפסה על הספרים מדפוס מינקאוויץ רבן מזויפות, וכן הוא גם מדפוס מעזיבוז ועוד אחרים.

במחברתי “עתיקות יהודה” אשר החל ידידי המדפיס החכם ח' יאול אראנסאהן להדפיס זה כשלש שנים אךְ לא השלימו.) כבר הוכחתי, כי שנת ההדפסה תק"ם הרשומה על ס' תולדות יעקב יוסף להמגיד מפולנאה מדפוס מעיזבוז היא מזויפה בלי כל ספק, אחרי אשר הדפוס נוסד שם בשנת תקע"ז ועוד רבות כאלה, וכן בדו מלב שמות ערי דפוס אשר לא היו בהן בתי דפוס מעולם, לבל יתפשו בכף הצענזוריא.

כן אחשוב לי לחובה להעיר בזה כי לחנם התפלא רש"י פין על דבר מצבת הרב ר' חיים מסערהייא שמת בשנת תקנ"ו, כי אמנם הלךְ במלאכות הגר"א למינסק בשנת תקמ"ז ולא תקנ"ו, כרשום מפרש במכתב עדת ישראל במינסק, (כתות בישראל, מכתב שמיני צד 23.) מכ"ו תשרי תקמ"ז.

אחרי אשר נדפסו הדברים האלה מצאתי, כי החכם הנודע הר"א נייבויער ברשימתו מכ"י אקספורד (2024 סימן 2.) מביא את הכ"י זאת תורת הקנאות, ואומר מפורש־כדברי הרמש"ש כי הכ"י נכתב בשנת 1840, והיא שנת ת"ר. הנה כי כן אחשוב כי צדקתי בהראותי שגגת גראטץ, ואם לא טעה גראטץ בהעתיקו מהכ"י הנזכר איזה ענינים, הנה לא רחוק הוא מן האמת, כי גם הכ"י ההוא נכתב בידי מחבר ס' זמיר עריצים זה. גראטץ מעתיק משם כדברים האלה;

"איךְ יכול להיות שתורתו אומנותו. הלא צריך ליתן ריחו בין הדבקים. לרפאות החולים. ולברךְ הנשים ולקחת פדיון נפש ולמסור רפואות תעלה. ולפקוד עקרות. ולהמית רשע ברוח שפתיו… ולהתפלל על הגשמים ועל יורדי ימים והולכי מדבריות וכו'; וככל הדברים האלה אות באות כתובים בס' זמיר עריצים זה צד 33. ומי לקח ממי? וכן שגה גראטץ מאד בתתו אמון לכל הבלי א. וואלדין בס' שם הגדולים החדש. זה האיש אשר ידענוהו בווארשא לפרא אדם חסיד הולל ומשתגע, וראש לכל משמרי הבלי שוא אשר בעד כל ספוריו הנעימים עליו להודות לנשים זקנות ולחכמי התנור והכירים בבית תפלת החסידים, ומחכמתו לקח גראטץ ויעש לנו מטעמים כאשר יאהבו חסידי פולין, וואלהלין ורייסין?

בקצה מאמרי עלי להעיר עוד כי טרם נודעה לי הבאר ממנה שאב בעל זמיר עריצים את דבריו על דבר הספרים מגיד פשע, והס' מול מגיד פתי אשר כתבו החסידים נגדו, וכן אשר חפצו החסידים להרוג את ר' ישראל מסלוצק מחברו, ועל דעתו הנה ר' ישראל לעבעל הוא, והוא היה יליד עסטרייךְ כאשר השמיע בעצמו בספרו בשפת אשכנז. וכן יפלא בעיני בדברו אודות הס' ההם כמו היו גלוים ונודעים לכל עד כי יבקש את כל איש ישראל להרחיקם מביתו ואני לא שמעתי אף שם שני הס' ההם, וגם את ס' הויכוח ראיתי רק פעם אחת בימי חי, והוא העקז. אשר מצאתי באוצר לאנדעסבערג בקרעמניץ, ואני מכרתיו לאוצר המלךְ בבערלין בשנת תרמ"ו. וכבר נודע כי חק הוא לחסידים לשרוף את כל הספרים הכתובים נגדם, וכן בערו גם את ס' הויכוח מן העולם, כאשר כתב ה' לאנדעסבערג בהקדמת הכ"י מס' זמיר עריצים הראשון אשר בידי, ואשר כבר החלותי להדפיסו אךְ לא אוכל להשלימו כעת בעמדי נכון לדרךְ לבריטניא ובאקספורד אקוה להתבונן על הכ"י זאת תורת הקנאות, ועוד איזה ענינים הנוגעים לקורות החסידים, והיה אם אמצא שם דבר נכבד וראוי לבא בדפוס אז אשלים להדפיס את הכ"י בלוית הענינים האחרים, למען יביאו איזה עזר לדה"י לבנ"י בכלל ולתולדות עמנו ברוסיא בפרט. המו"ל.

אפרים דינארד.

מודעה רבה    🔗

להודיע לכל ישראל שכל מה שהארכתי פה והרחבתי לשון בחצי גבור שנונים וגחלי רתמים על ראשן של החסידים, להפר אותות בדים, אין כוונתי רק על אותן החסידים שנתחדשו אחר שבא לעולם הריב"ש. הוא ר' ישראל בעל שם טוב, כי הוא הרבה חסידים לרוב, על שמונה מאות חלל בפעם אחד, והש"י יפיל עליהם אימתה ופחד. הוא הסיר המצנפת והרים העטרה, מהתורה הקדושה והטהורה, בחוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם, כקוץ מונד כלהם, הוא יסד הנביאים המדיחים, כקוצים כסוחים, הוא ירה אבן פנה של החסידים הרואים, והלבישם בגדים צואים, הוא התחיל לעשות למלאכת השמים כוונים, כעובדי הבעל והחמנים, הוא המציא ספר רפואות, ויעש לבתי הנפש מגרעות. הוא קרא בגרון ותקע בשופר, להביא פדיון נפש וכופר, הוא היה ראשון לחכמי “חרשים, ועשה “מדרס לפירושים. הוא המציא מלאכת השירה צרה כמבכירה, הוא הסב לב העם לדרך אחרת, לכליון חרוץ או עורת. הוא הקים החסידים החוזים, ריקים ופוחזים. הוא התיר לחשוב מחשבות זרות בתפילה, ועקר הדת מן תלה. הוא הניח אחריו ברכה, פרץ וצוחה, לחסידים סרי סוררים, והשקה להם מי המרים המאררים, עד כי בעו”ה נתרבו למאות ולאלפים, בהולים ודחופים וסגופים. פשתה הנגע בכל המדינות, החסידים עם לא בינות. בכל עיר ועיר, נשמע קול השיר, כקול הסירים תחת הסיר. וישימו עליהם מלךְ כל צרוע וכל זב, ומלאךְ המשחית בעם רב. על החסידים האלה כוונתי, ועליהם אשפוך כמים עברתי, אבל החסידים אשר היו מקדם או אפילו אחר שבא הריב”ש ואוחזים בדרכי אבותיהם, ועולה לא נמצא בשפתותיהם, ותורתם אומנתם להם אני קורא שם אחר, ולא יכנסו בסוג החסידים אשר אין להם שחר. ונתתי להם שם כשם הגדולים והצדיקים, חזקים כראי מוצקים. אהבת נפש אהבתּים מעודי, בקהלם תחד כבודי, יהא חלקי עמהם, ואחריתי כמהם, המה ירבו ימים כחול, והמה ישאו קול.

הקדמה    🔗

ידעתי ידיעה נאמנה שיפלא בעיני כל רואה בהשקפה ראשונה לאמר, המחבר הזה אינו רק כמוציא לזות שפתים והרבה בדברים וקרא תגר על כמה ספרים ואינו מביא שום דבר מהספרים הנ"ל להיות לראיה וחיזק לדבריו שהספרים הנ"ל לא חוברו על פי תורתינו הקדושה רק על סברות מזויפות ובורות נשברות, ואולי אפשר שהמחבר הקונטרס הזה לא ירד לעומקן של אותן הדברים, או מחמת איזו שנאה וקנאה כמ"ש רז"ל שנאה מקלקלת השורה, או איזה נוסחא מוטעת נזדמנה לפניו, ושאר דברים ללמד זכות על הספרים הנ"ל, ובאמת הדין עמהם, שמהראוי לכל בר ישראל ללמד זכות בכל כח האפשרי ולעשות פירוש לפירוש אף לעייל פילא בקופא דמחטא ולהגיה קצת באיזה מקומות, כדי להעמיד את הדת על תלה והמחבר על מכונו, רק שכל זה נאמר אם היה המחבר גדול בתורה מופלג ומפורסם בכל חכמי הדור וכל מעשיו בפלס ומאזני צדק ולא נמצא שמץ דבר בו בסתר כבגלוי כל ימי חייו, אז בוודאי אם היה נמצא איזה רינון ולעז באיזה ספר מחיבוריו אשר הניח אחריו, מחוייב כל מי שיש בו נדנוד יראת שמים ליכנס בעובי הקורה ולתרץ דבריו ולא לתלות בוקי סריקא, לא מיניה ולא מקצתיה. אבל אם אנו רואים איזה ספר אשר הוא מלא פגימות, אוגרת ומסוכסכת בוטים כמדקרות חרב רגז ושחק ואין נחת, פירושיו כולם נותן טעם לפגם אין בהם טעם וריח. מוסריו לסור מאחרי המקום, והנגלה והנסתר ממנו הם נסתרים מאליהם, ועכ"ז אנו יודעים ומכירים המחבר שלא היה מופלג בתורה כל כךְ, וכמו שהעיד הריב"ש על עצמו בכתר ש"ט וכן היו מקרוב כמה בני אדם נאמנים שהיו מכירים אותו ואמרו שלא היה נמנה בין הלומדים כלל, רק שהיה מוחלט בדעתו לנביא ורואה והיה מכיר קצת באיזה סגולות ושמות כמנהג בעלי השמות. מי מחוייב להכניס עצמו בסכנה גדולה כזה לחזק ספריו בסברות רחוקות וטעמים פגומים ובסכינא חריפא דפסקי קראי. ובפרט שאנחנו רואים שהחסידים אשר הניח אחריו נמצאו בהם כמה מינים אשר ארחותיהם עקשים וביטלו התורה מכל וכל, וזרוק חוטרא לאוירא וכו'. ואני הכותב לא באתי רק להעיר אוזן אנשים שיתנו אל לבם לעיין בספריו ואז יראו ת"ל שדברי כנים ויש בהם כהנה וכהנה עד אשר א"א להעלות על הכתב כי רבים הם וא"א לפרטם. והש"י המרחם על בריותיו יסיר לב האבן מאתנו ויתן לנו לב בשר לכבדו וליראה אותו אמן וכן יהיה רצון.