הסוכה הגדולה ביותר ביפו, בימי העליה השניה, היתה של ר' שאול־יצחק פניגשטיין, בעל בתי וארשה ביפו שהשתרעו על שטח ענק אשר בו היו שלוש חצרות גדולות.

ר' שאול־יצחק היה בעל קומה בינונית, לובש ארוכות וחובש כובע פלוש, כדרך יהודי ירושלים. היה בעל הדרת־פנים, איש שקט ומתון, נעים־הליכות וצנוע באורחות חייו, חביב ומקובל על הבריות. ביתו היה ספוג אור־היהדות. גם אשתו היתה צדקנית. הרבה בנים ובנות היו לו, וכולם התנהגו לפי דרך התורה. חן יהודי היה שפוך על פני הבנות והבנים, והיו מושכים תשומת לב רואיהם בעדינותם ובאצילותם. הייתי ילד, ומה אהבתי לעלות לביתם עם אבא זכרו לברכה בשבתות ובמועדים וליהנות מקדושת שבת וחג.

מעל דירתו של ר' שאול־יצחק היה גג שטוח ששימש להעמדת סוכתו. זו היתה סוכה נאה ביותר. היא הבהיקה בשטיחיה היקרים, במרבדים ובקטיפה שעל דפנותיה ורצפתה. על הקיר המזרחי תלה “אושפיזין” גדול מרהיב־עינים בצבעיו. ומתחת לסכך תלו נורות גדולות וצבעוניות, שרשרות עם מגיני־דוד, מנורות, שושנים ופרחים עשויים נייר צבעוני. ונוסף עליהם שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל.

מדי לילה בלילה, בחול המועד סוכות, היינו עולים אל ר' שאול יצחק לסוכתו החמודה, ובילינו בה שעות של קורת רוח מרובה. השירה והריקודים החסידיים נמשכו עד מאוחר בלילה, מתוך דבקות לוהטת.

זוכר אני כיצד שר אבא “אמר ה' ליעקב” בתוספת מלים ברוסית, וכולם ענו אחריו במקהלה. זמרתו של ר' שאול יצחק, ניגוניו החסידיים בליווי בניו, ריתקו אליהם לבות השומעים.

דבר אחד השפיע עלי ביותר – כינורו של ר' ישראל רייטמאן, שהיה גבה־קומה, בעל שפם שחור עבה, מרכיב משקפי־זהב. ברגש היה מנגן בכינור ניגון מיוחד לכל אחד מ"שירי־המעלות".

הערביים שעברו והאזינו לנגינה, רותקו למקום והקשיבו קשב רב ל"פאנטאזיה". ואכן, היתה זו שמחה גדולה, במלוא המשמעות של “עבדו את ה' בשמחה”. גם לי כילד היה חלק בשמחה זו, כששרתי בפני הנוכחים משירי ציון שהיו שגורים בפי, מתוך הספר “כינור ציון” שחיברו איש ירושלים, הסופר והחוקר הסגי־נהור רבי אברהם־משה לונץ. עם תום הנגינה היה ר' ישראל מושיב אותי על כתפיו ויוצא בריקוד כשכולם משלבים ידים למעגל אחד גדול ושרים בצוותא את הפסוק “אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”. ריקוד זה נמשך שעה ארוכה.

נפלא היה לראות את ר' שאול יצחק מרקד בעצמו ריקוד מלהיב ומסעיר את הנפש, כשמטפחת לבנה בידו, והוא מנפנפה אל על לכל עבר, והסובבים אותו מוחאים כף. והיה שם יהודי ר' מרדכי’לה, שהיה תופס פח ומתופף עליו, כשהוא רוקד וקופץ. ברם, גם ר' לייבוש לא טמן ידו בצלחת, הוא עלה על הולחן, כששני בקבוקים בידיו, רוקד ושר, ותוך כדי רקידה זורק אל־על הבקבוקים ותופסם כל פעם ביד אחרת, כשהמסובים צוהלים ושמחים.

סוכתו של ר' שאול יצחק היתה לא רק הסוכה הגדולה שביפו, כי אם גם השמחה בה היתה גדולה ביותר. מכל החצרות באו יהודים לשמוח בה.

כך היה בימי העליה השניה, כשרבים עלו לארץ מתוך חיבה עמוקה לציון, ועל־אף כל הסבל והתלאות של ימי החלוציות הראשונים, היתה השמחה אמיתית, שמחה שבלב, מעין הודיה לקדוש ברוך הוא על שזכו לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, ולחוג בה חג הסוכות ושמחת בית השואבה.

אכן, מי שלא ראה שמחת בית השואבה בסוכתו של ר' שאול יצחק, לא ראה שמחה מימיו.