אור יקרות מילא בית־הכנסת. כל מנורות החשמל דלקו. התקרה הלבנה על נברשותיה הבהיקה בלבנה ובאורה. הקירות שנצבעו לא כבר צבע התכלת, הזהירו במלוא הגון של דגלנו הלאומי התכול־לבן, חוטי דגלונים נמשכו מקצה אל קצה. בית־הכנסת היה מלא מפה לפה. רעש והמולה. הורים נשאו על כתפיהם את פעוטותיהם כשבידיהם דגלים, ובראשם נר תקוע דולק ומאיר. שפעת הדגלים והנרות המאירים כבשו לב בשלל־האורות. השמחה היתה רבה. הפעוטות ציפו בכליון עינים ל"הקפות". עיניהם היו נשואות אל הכהן, אשר היה נוהג מדי שנה לשיר אתם, לצעוק בקול “צאן קדשים”, כשהם עונים לו במקהלה בתרועה־גדולה ועליזה: “מה… מה…” או שר לפניהם שיר “האדרת והאמונה” והם עונים לעומתו בכל פעם “לחיי העולמים”. והששון והשמחה הגיעו לשיאם כשהכהן שר “מפי אל, מפי אל”. ומיד עם תום הזמרה, נפתח מעגל רחב ששילב לתוכו את כל הפעוטות עם הוריהם, ריקוד שהשתלהב ונמשך זמן ממושך.

באותו ליל שמחת־תורה, לאחר שפליטי השואה ההיטלראית החלו לבוא לארץ, קשה היה לשיר ולרקוד, הכאב היה גדול על אבדן יקירינו ומחמדינו; נוסף על כך, הכהן של בית־הכנסת שלנו, סבל באותו שבוע מהתקפת לב, ולא היה מי שישיר וישמח את הילדים. הפעוטות שציפו להקפות לא הבינו מה פשר הדממה שהשתררה בבית־הכנסת. היתכן? ליל שמחת־תורה יחלוף בעצבות ובדממה? ומה יהיה על הפעוטות המחכים כל השנה לשמחת־תורה, מי ישיר וירקוד לפניהם במעגל הארוך והמתפתל?

אותה שעה נזכרתי כיצד היו הולכים יהודים אל תאי הגזים כששירה וזמרה בפיהם, ומתו מות קדושים וטהורים כשדברי אלקים חיים בפיהם ובלבבם. הנפסיק חלילה לשמוח בשמחת־התורה? נתקנאתי קנאה גדולה, ועל אף היותי בישן מטבעי כל ימי, ניגשתי אל הבימה, קראתי לפעוטות, והתחלתי בזמרת פסוקי תהלים, מתפילות דוד בן ישי, והפעוטות מחזיקים אחרי ושרים. כמה אמונה טהורה היתה רוויה בפסוקים אלה. צהלת הילדים וזמרתם עלו באזנינו כמקהלת צפרים וזמירים ביער. וכשהגעתי לפסוקי התהלים: “זכור דבר לעבדך, על אשר יחלתני; זאת נחמתי בעניי, כי אמרתך חייתני; זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי”, והקהל כולו שר עמי מתוך התרגשות רבה, נתגלה לפני דבר שלא אשכחהו כל ימי. אחד הנערים שלא ידעתיו, שראיתיו זו הפעם הראשונה בבית־הכנסת שלנו, עמד מן הצד על הבימה והגיר דמעות. הוא ניגש אלי והתחנן לפני: “תשיר זאת עוד פעם ועוד פעם”. מילאתי רצונו ושרתי ביתר התלהבות. הנער עמד אילם, דומם כשיש, לא מלמל בשפתיו, רק עיניו היו נשואות אלי, כשהן דומעות ללא הפוגה.

ועוד באותו לילה, לאחר התפילה, ניגשתי אל הנער והתוודענו זה לזה. יצאנו מבית הכנסת תוך שיחה אל מחוץ לשכונה. שנינו התיישבנו על אבן, אני והנער.

יחידי, מעל, הציץ עלינו כוכב, שהקשיב אף הוא קשב רב לסיפור השואה. דממה היתה מסביב, רק הלב הלם בחזקה. האמת המעשה? הקרה אי־פעם כזאת? אי האכזר, העודו מתהלך, בחיים ויקירנו כבר אינם? הנשמע עוד קולו מנסר בעולם גם עתה כרעם? וכך סיפר לי הנער: “בערב שמחת־תורה התפרץ האויב לעיר, טבח ושחט, שרף ותלה ולא חמל על טף וזקן, צעירה וצעיר. ואלקים חסדו לנו לא גמל”.

כה החל הנער בסיפורו, נרגש וחיוור, וקולו רפה, חנוק מאנחה ודמעה. לרגע נשתתק, אך במהרה התאושש והמשיך בסיפורו המזעזע: “החרב לא פסחה על פיקח ועיוור, בנווה וברחוב, אף את בית־הכנסת טימאה. אחר־כך הכריז הצורר, ברבים, שלקבורה יבוא רק מי שימות עשירי. היינו אז בגיטו בחג שמחת־תורה, ומעל ומתחת נשמעו קולות־נפץ אדירים. לראשונה מתה אמי, מיסורי רעב עונתה ומתה אחותי, גוועו מצער הסבתא והסב. שבתו מביתנו משוש ורינה. יחידי ישבתי על יד הקדושים בליל שמחת־תורה, ואבא יצא לחפש מניין להתפלל בציבור, לחבק ספר־תורה ולנשקו. לפחות לנשקו ולו בדממה ובאלם. בבית הרב עמדו האנשים חלושים, בניע שפתים חרישי, ללא מלל ודיבור. הושבתה שמחת־התורה, ובשוב אבא לביתנו, לא הרחק ממעוננו רבץ אותו טבטוני צעיר עז וזועם, הוא חמד את מגפי אבי, שסרב ליתנם, ויסתער עליו במוט ברזל לטרוף אותו כארי נוהם, ואבא נפל שדוד, מתבוסס בדמו, כשבפיו מלותיו האחרונות: “מתורתך לא נטיתי”. ומזל היה לאבי, הוא נפל עשירי. בביתנו נפלו ארבעה ובבית שכנינו חמישה. על קברי היקרים ניצבתי יחידי מכל משפחתי. בידינו קברנום אני ועוד אשה אחת. אין לי עוד אב, אין לי עוד אם. אין לי עוד אח, אין לי עוד אחות. מי יוכל לתנות גורל הימים ההם. כן, מזל היה לאבי, הוא נרצח לעיני, העשירי, ובא לקבורה, אני נשארתי עלי אדמות ערירי”.

סיפורו של הנער הסעיר את נפשי ועיני דמעו, למשמע התיאור הנורא והמזעזע מפיו. “עתה תבין, מדוע כה התרגשתי כששרת עם הילדים את הפסוקים ‘זכור דבר לעבדך’. נזכרתי באבי הקדוש, ה' ינקום דמו, כיצד נפח נשמתו בקדושה ובטהרה, בשמחת־תורה, כשבפיו נשמעות בלחש המלים 'מתורתך לא נטיתי”.

למחרתו, בהקפות, שרתי שוב “זכור דבר לעבדך”. וכשהגעתי למלים “מתורתך לא נטיתי”, חיבקתי בסערת־נפש את הנער ואימצתיו אל לבי. חבוקים ודבוקים שרנו ורקדנו עד כלות הנפש “מתורתך לא נטיתי”, ואיני יודע אם מישהו מהמתפללים הבין אז לסערה הגדולה שבנפשנו, אך הנער ואני הביננו את פשר הסערה, והמלים הקדושות “מתורתך לא נטיתי” – – –

על אף הכל ולמרות הכל, אנו חבוקים ודבוקים בתורת ישראל, שמחים וגאים בה, וממנה לא נטה עד עולם…