באחד מפרברי העיר, עומד בניין לבן בן שלוש קומות ובו גרות משפחות מרובות ילדים. חצר הבניין צוהלת תמיד מהילדים המשחקים בה, הם רועשים ולעתים גם מתקוטטים, אך עד מהרה מתפייסים והמשחקים נמשכים. בין הילדים היה גם ילד יתום שגר עם אמו האלמנה. רק זה נתייתם מאביו שניספה בתאונת דרכים. התהלך הילד עצוב ומדוכא ולא השתתף עם הילדים במשחקיהם. ברם, הילדים שבחצר עשו כל מאמץ, כדי למשוך שוב את חברם היתום למעגל המשחקים, כדי להשכיחו צערו ויגונו. הם קרבוהו עוד יותר עד ששמו אותו לראש עליהם, ועל פיו ישק כל דבר שבחצר.
הילדים לא עשו דבר, מבלי להמלך בחברם גדעון – כך קראו ליתום – שהיה ילד פיקח ונבון, זריז וממולח וידע בכשרון רב להשלים בין חברים נצים ולשמור על חברות טובה.
כשהגיעו ימי ערב סוכות, החלה תכונה רבה בחצר. ההמולה גדלה, קולות הילדים המתווכחים גברו. כל ילד טען: “אני אבנה בעזרת אבי את הסוכה. היא תהיה יפה ביותר, נקשט אותה קישוטים נאים ונרבה לפארה, כדי שנזכה בפרס בעד הסוכה היפה ביותר בתחרות עליה הכריזה העיריה”. כל ילד היה סבור שהוא יזכה בפרס, כי לאביו יש רעיונות איך להקים סוכה ואיך לקשטה. בעוד הילדים מתלהבים בוויכוחיהם, הרגישו שגדעון התחמק ועלה לביתו. היתה זו הפעם הראשונה שגדעון לא לקח חלק בוויכוחים, ולא שיתף עצמו עם כלל הילדים. לפתע נשתתקו הילדים והחצר דממה. הביטו הילדים אחד בפני רעהו ושתיקת־אלם ירדה עליהם.
כעבור רגעים אחדים החלו להתלחש ביניהם. רמי – אחד הילדים הרגישים – אמר: “חברים, איך נוכל לשבת בסוכותינו ולשמוח בשמחת החג, בידענו שלגדעון לא תהיה סוכה, כי אין לו למסכן אב שיעזור לו לבנות סוכה. היערב לנו החג? הימתקו לנו המאכלים הטובים שיכינו אמהותינו? עלינו לטכס עצה איך להנעים גם על גדעון את החג, לבל ישאר בודד בביתו”.
“צדק רמי” – אמר יונתן, המבוגר שבין הילדים – “לי יש הצעה, שנבוא אל הורינו, ונאמר להם, שלא נסכים לשבת בסוכה בלי גדעון, ועל כן החלטנו לבנות סוכה משותפת לכל ילדי החצר, כולנו נשב בה, יחדיו נקשטה ונפארה, ואז יהיה גדעון עמנו וישמח יחד אתנו בשמחת־החג”.
“כן, כן!” הסכימו כולם פה אחד. “כך יהיה. ומה שם נקרא לסוכה?” שאלו רבים מהילדים.
“לסוכה נקרא ‘סוכת שלום’”, קרא נחמן, מצעירי הילדים.
“שם מצוין” – אמר רמי – "הרי כך כתוב מפורש: הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. סוכה זו תפרוש עלינו שלומה, והאחוה בינינו תתחזק עוד יותר.
“אך מי יודיע על כך לגדעון, ומי יזמינו לשתף אתנו פעולה בבניית הסוכה ובקישוטה?” – שאל רפי, ילד צנום וכחוש, שעיניו הביעו בינה.
“קודם כל” – אמר רון, ילד קטן קומה אך בעל הבנה כגדול, עלינו להשפיע על הורינו, ורק לאחר שיסכימו, נוכל לבשר את בשורת הסוכה המשותפת לגדעון".
“נכון, נכון, רון צודק” – קראו הילדים בבת אחת. הוחלט שעוד באותו לילה ידברו הילדים עם הוריהם ולמחרת היום יתוועדו בחצר וידונו בהמשך הפעולה.
למחרת היום התאספו כל הילדים בחצר ומה גדלה השמחה בשמעם שההורים הסכימו לבנית הסוכה המשותפת. מיד נבחרו רמי ורון כשליחים להביא את גדעון. כשחזרו עם גדעון לאספת הילדים נשתררה דממה. יונתן, המבוגר מבין הילדים, מסר לגדעון את החלטתם להקים סוכה משותפת לכל ילדי החצר וכן הודיע לו על הסכמת כל ההורים לכך. לאחר שגדעון הקשיב לדברי יונתן, אמר בקול רועד ונרגש כשדמעות בעיניו: “חברי היקרים, אני מודה לכם מקרב לבי בעד יחסכם החברי הטוב שהנכם מגלים לי. יחס זה של חברות וידידות כה טובה יעזור לי להתגבר על הימים הקשים שבאו עלי”.
החלה התכונה הגדולה לבניית הסוכה המשותפת. כקטנים כגדולים לקחו חלק בהקמתה. החצר הפכה למקום תנועה רבתי. כולם היטו שכם. אביו של נחמן, שהיה נגר מומחה, ניצח על המלאכה. כל הילדים עזרו, מי בהגשת עמוד, מי בהגשת קרש, מי בהגשת מסמרים, ומי בהגשת העמודות להנחת הסכך. חיש מהרה עמדה הסוכה והילדים נתפנו להכנת הקישוטים. גדעון, שהיה מחונן בכשרון הציור, הפתיע את חבריו, בציירו ציורים נאים על נושאי החג. הוא גם השכיל לעשות קישוטים נאים מנייר צבעוני. כל הילדים התאמצו לשוות לסוכה מראה נהדר. הסוכה קושטה הדר, הקירות כוסו במרבדים יקרים. בקיר המזרחי נקבעה תמונה גדולה ומרהיבת־עין של האושפיזין. מעליה שני דגלוני הלאום ובתווך – ביניהם, סמל מדינת ישראל, המנורה. מתחת לסכך נתלו שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ־ישראל, מנורות ססגוניות וסלסלות צבעוניות למיניהן. תמונותיו של גדעון משכו תשומת־לב רואיהן. שרשרות נייר צבעוניות קשרו את כל דפנות הסוכה. אכן, היתה זו סוכה נאה והדורה. הילדים היו עומדים ומסתכלים בסוכתם ונהנים הנאה מרובה. בליל ראשון של סוכות, כאשר נתקבצו הילדים לסוכה, ובתוכם גדעון, היו מאושרים שהצליחו לבצע את רעיונם האנושי. גדעון שישב בין חבריו בסוכה, שכח את יתמותו, והיה שר ושמח עם חבריו בשמחת־החג.
ביום שני של חול המועד סוכות, כשעברה ועדה מטעם העיריה לבדוק את הסוכות ולהיווכח איזו מהן ראוייה לפרס, מצאה שהסוכה “סוכת שלום” ראויה לפרס. צהלו ושמחו הילדים לשמוע את הבשורה המשמחת. הם התחבקו והתנשקו ויצאו בשירה ובריקודים.
למחרת נתוועדו שוב הילדים לאספה, כדי לדון בה מה ייעשה בפרס שיתקבל מהעיריה. עוד טרם פתחו בוויכוחים ביקש רמי, שהיה ילד רגיש ביותר, להשמיע דבריו, והרשות ניתנה לו. “חברים יקרים” – אמר רמי – “אני מציע לכם שאת הפרס מהעיריה בעד הסוכה היפה נמסור לחברנו גדעון, כפרס עידוד לטובת המשכת לימודיו בגימנסיה. אין לי ספק, שלאחר מות אביו, נעשה מצבו קשה והמשכת לימודיו היא בסכנה. ועל כן תעשו דבר טוב ומאד אנושי, אם תקבלו הצעתי”.
“כן, כן!” קראו כל הילדים, “רמי צודק, כך נעשה, אין חכם ונבון מרמי”.
ואמנם, כשנתקבל הפרס מהעיריה, מסרוהו הילדים לגדעון, במסיבה מיוחדת שנערכה לכבודו בדירת הורי רמי. כשכולם הסבו לשולחן, קם רמי ואמר:
“בשם כל הילדים שהחליטו פה אחד, אני מוסר לך, גדעון, את הפרס של העיריה בעד סוכתנו היפה, כדי שכסף זה ישמש להמשכת לימודיך, ואנו מאחלים לך בריאות והצלחה בלימודים”. אחר מכן שתו כל הילדים לחיי גדעון.
בקול רועד ונרגש השיב גדעון למברכו: “שוב אני מודה לכם, חברים יקרים, מקרב לבי בעד יחסכם הטוב אלי. כל ימי חיי לא אשכח את המעשה האנושי שעשיתם עמדי, בוותרכם כל אחד על חלקו בפרס למעני. אשתדל בכל כוחותי ללמוד בחריצות ובהתמדה ואני מקווה שלא אכזיבכם. היו ברוכים ותודה לכם על המעשה הטוב והכפול שעשיתם, ששיתפתם אותי בסוכה ולא עזבתם אותי לנפשי, בודד באבלי בימי החג, ובמסרכם לי את הפרס. לא אשכח זאת כל ימי־חיי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות